טומאה בחיבורים: טומאת כלים, הבאה מכוח אדם המחובר באותה שעה לטומאה.

יש מיני טומאה שבהן קיימת הלכה, שאדם הנוגע בידו האחת בטומאה, ובעוד שהוא נוגע בטומאה, שולח האדם את ידו ונוגע בחפץ טהור, כגון בגדים, הלכה היא, שבגדים אלו מקבלים טומאה באותה דרגה כמו האדם עצמו. טומאה זו נקראת גם 'טומאת בגדים', שכן, יש טומאות בהן נאמר בתורה "וכבס בגדיו", כלומר, לא רק האדם נטמא אלא גם הבגדים שעליו^[1].

ההבדל להלכה בין טומאה רגילה ל'טומאה בחיבורים'

ברוב הטומאות האמורות בתורה, הלכה היא, שהנוגע בטומאה, הוא עצמו מקבל טומאה, אך בדרגת טומאה קלה יותר מזו של הטומאה המקורית. כמו כן, אדם זה המטמא במגעו חפץ אחר, אותו חפץ יקבל טומאה, אך בדרגת טומאה קלה יותר מזו של האדם המטמא את החפץ. כך, למשל, הנוגע בשרץ, שהוא 'אב הטומאה', נטמא בטומאה קלה יותר, ונעשה 'ראשון לטומאה' בלבד. ממילא אדם זה שנגע בשרץ, אינו מטמא בגדים וכלים שנגע בהם, מאחר שכלים נטמאים מן התורה רק ממגעו של 'אב הטומאה', ואילו המזון והאוכל שיגע בו אדם שנטמא בשרץ, אוכל זה הוא אכן, יקבל טומאה קלה יותר ונעשה 'שני לטומאה'. עם זאת, יש כמה מיני טומאה, שבהם נקבעה הלכה, שאדם שנוגע בטומאות אלו, או נושא אותן בידיו, נחשב בשעת מגעו בטומאה מיוחדת זו, כאילו הוא עצמו 'אב הטומאה'. לאור האמור, אדם זה מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהן באותה שעה, וכך גם האוכל שיגע בו בזמן זה, נעשה אף הוא 'ראשון לטומאה'. מאידך, אותו אדם עצמו, לאחר שעזב את הטומאה המיוחדת, יחזור דינו לדיני טומאה הרגילים, ויהיה דינו כ'ראשון לטומאה' בלבד, שאינו מטמא בגדים וכלים, וכן האוכל שיגע בו נעשה 'שני לטומאה'. כאמור, בטומאות אלו נאמר בתורה "וכבס בגדיו", כלומר, לא רק האדם נטמא אלא גם הבגדים שעליו. הבגדים משמשים כאן כדוגמא לכל כלי הראוי לטבילה, כלומר, 'כלי שטף', שבא במגע עם האדם באותה שעה שהוא קשור ומחובר לטומאה. זאת, למעט אדם הנוגע בו או כלי חרס^[2].

טומאות מן התורה שנוהגת בהן 'טומאה בחיבורים'

להלן ארבעה מיני טומאות שנזכרו בדברי חז"ל, שנאמרה בהם 'טומאה בחיבורים':

א. הנושא נבלה^[3].

ב. הנוגע או נושא את הזב או משכבו^[4].

ג. העוסקים בפרה אדומה^[5].

ד. המשלח את השעיר המשתלח לעזאזל^[6].

'טומאה בחיבורים' בטומאת מת

לעומת האמור, מצינו, שבטומאת מת נאמר דין 'טומאה בחיבורים' באופן מורחב, דהיינו: אדם או כלים הנוגעים במת - נעשים כמותו. וכגון, אדם הנוגע בחבירו בעת שהוא מחובר למת, נעשה באותה נגיעה 'אב הטומאה' כדין חברו המחובר למת, וטעון הזאה באפר פרה אדומה כמו חבירו המחובר למת. כיוצא בדבר, אם נגע בכלי הנוגע במת^[7]. יש להעיר כי קיימות דעות שונות בשאלה, האם טומאות אלו, חלקן או כולן, הן מן התורה או מדרבנן^[8]. כמו כן, יש מי שאומר ששרשרת הטומאה ארוכה אף יותר, וגם הנוגע במי שנוגע בטמא מת, כל עוד הוא נוגע במת, הרי זה טמא טומאת שבעה^[9].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)