|
טומאות דרבנן טומאות דרבנן הן טומאות שאינן כתובות בתורה שבכתב ואינן נלמדות ממנה, אלא נקבעו על ידי חכמים. חז"ל תקנו במהלך הדורות, הרחבה לדיני הטומאות שנאמרו בתורה, וקבעו טומאה לדברים שהתורה לא טימאה, או החמירו בדרגת הטומאה של דברים הטמאים מן התורה. תקנות אלו נתקנו בעיקר בימי בית המקדש השני[1]. הטומאות שחידשו חכמים לסוגיהןעשרים ותשעה אבות הטומאות גזרו חכמים, והראשונים חילקו אותם לסוגים שונים[2]. להלן כמה דוגמאות בולטות: א. בטומאת מת –
ב. בטומאת זיבה - חידשו חכמים גזירה, שלמרות שגוי אינו נטמא ואינו מטמא כלל בחייו מן התורה, עם זאת גזרו חכמים שיטמאו הגויים כזבים וכזבות[5]. ג. בטומאת נידה –
ד. טומאת עבודה זרה - גזרו חכמים, שחפצי עבודה זרה מטמאים כשרץ[8]. טומאות מדברי חכמים שאינן אב הטומאהטומאות נוספות קבעו חכמים, שאינם אב הטומאה. להלן כמה דוגמאות בולטות: א. ידי האדם נחשבות כ'שניות לטומאה', ופוסלות תרומה שיגע בה, אפילו אם לא ידוע שנגע בטומאה כלשהי, אלא אם כן נטל ידיו ולא הסיח דעתו מאז הנטילה[9]. ב. אדם שאכל אוכל בדרגת ראשון או שני לטומאה, או שתה משקים טמאים - נעשה טמא בטומאה קלה כשני לטומאה, למרות שמן התורה רק אב הטומאה מטמא אדם[10]. ג. משקה טמא מטמא כלי שנוגע בו, למרות שמן התורה רק אב הטומאה מטמא כלי[11]. ד. משקה שנטמא אפילו מ'שני לטומאה' נעשה 'ראשון לטומאה', ולא כדין הרגיל שהנטמא מקבל דרגת טומאה נמוכה יותר מזו של המטמא[12]. ה. כלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מן התורה, עם זאת קבעו חכמים שכלי זכוכים מקבלים טומאה[13]. ו. כלי מתכת שנשברו ותוקנו - חזרו לטומאתם הקודמת – 'טומאה ישנה'[14]. ז. ספרי התנ"ך – 'כתבי הקודש' - שנכתבו על קלף, מטמאים את הידים[15]. ז. הרוחץ במים שאובים, שאינם כשרים לטבילה, נטמא טומאה קלה כ'שני לטומאה'[16]. ח. עם הארץ נחשב כטמא, מחשש שנטמא ואינו יודע על כך כי אינו בקי בהלכה[17]. הסיבה לגזרות חכמים בענייני טומאהרוב הטומאות נגזרו מחשש לטומאה מן התורה, אולם חלק מהן נועדו להשיג תוצאות מעשיות מסוימות בהשפעת הגזירה: טומאת זיבה בגויים - כדי להרחיק מהם[18]; טומאת כתבי הקודש - כדי למנוע את הנחתם ליד מזון[19]; טומאת ארץ העמים - כדי למנוע יציאה לחוץ לארץ ולתחום ישיבתם של גויים בארץ ישראל[20]. הרוחץ במים שאובים - כדי שלא יטעו לטבול בהם לשם טהרה[21]. יש מן הפרשנים שכתב, שטומאות דרבנן מלמדות על מציאות רוחנית פגומה מסוימת, ברמה חלשה, שהתורה לא הקפידה עליה, וחכמים ראו לנכון להקפיד עליה[22]. דיני טומאה דרבנןהנטמא בטומאה מדרבנן, אם נכנס לבית המקדש בטומאתו - אינו חייב קרבן על כך[23]. חכמים הקלו בטומאה דרבנן בכמה פרטים: בדרך כלל אין שורפים תרומה או קודש שנגעו בה, אלא מניחים אותם כמות שהם עד שיתרחש בהם פסול אחר המחייב שריפה[24]. לפעמים אף הקלו חכמים בטומאות דרבנן בפרטים שונים, כדי לפרסם שזוהי טומאה דרבנן ולא יטעו לשרוף עליה את התרומה[25]. כאשר יש ספק האם דבר מסוים נטמא בטומאה דרבנן, בדרך כלל מקילים בספק זה[26]. בחלק מן הטומאות מדרבנן אין צורך ב'הערב שמש', והטובל נטהר מיד[27]. מעולם המחשבההקשר בין התקנות שתיקן שלמה – עירובין ונטילת ידיםחז"ל אומרים במדרש כי שלמה המלך הוא שקבע שלידים יש טומאה קלה, והן טעונות נטילה לפני אכילת דבר קודש. "אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'... דרש רבא: מאי דכתיב: 'ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואיזן וחיקר תיקן משלים הרבה'?... בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים"[28]. שאלו האחרונים מה ראתה הבת קול להביע שמחה על תקנת שלמה? והשיבו, כי תקנת העירובין באה לערב ולאחד את ישראל, שיהיו הכל מעורבין זה בזה, ומסייעים זה לזה. מאידך יש לחשוש, שיהיו מעורבים ומחוברים יתר על המידה, והרי אמרו חז"ל: "הרחק משכן רע"? לפיכך תיקו גם נטילת ידים, שבאה להרחיק את האדם ממגע חופשי בכל דבר. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
