טומאת משא: הזב וחבריו חמור דינם מיתר אבות הטומאה בכך, שמטמאים במשא גם את הכלים והאוכלים ולא את האדם בלבד, וגם כשהטמא נשא או הסיט את הטהור ולא רק כשהטהור נשא את הטמא, וגם באבן מסמא (ראה ערך נפרד). אבל המת ושאר אבות הטומאה, מטמאים במשא ובהיסט רק באדם, ורק כשהאדם הטהור נשא או הסיט את הטומאה ולא להיפך.
העליון של זב: זב הנושא את הטהור ולא נגע בו (וקרוי מדף), אם היה הנישא אדם - קודם שפירש מהטומאה הינו כאב הטומאה ומטמא כלים ובגדים, ואחר שפירש מהטומאה נעשה ראשון לטומאה ומטמא אוכל ומשקה בלבד. ואם היה הנישא כלי, אינו מטמא אדם גם קודם שפירש מהטומאה.
התחתון של זב: מטמא אדם בשעה שנושאו לעשותו אב הטומאה, ולאחר שפירש מהזב אינו אלא ראשון לטומאה. ואוכל ומשקה או כלים שנשאוהו בלא נגיעה ובלא היסט ואינם ראויים למשכב ומושב, טהורים לגמרי. וכלי הראוי למשכב ומושב או למרכב שנשא את הזב, נטמא מדרס ונעשה אב הטומאה לכל דבר אף לאחר שפירש מהטומאה. וטומאה זו קרויה "משכב ומושב", ואפילו היו תחתיו עשרה מצעות, כולם נעשים מדרס.  
היסט הזב: היסט דינו כמשא, וכשהסיט הזב לאדם או לכלים או לאוכלים, דינו כעליונו של זב; וכשהסיט הטהור את הזב, דינו כתחתונו של זב (הגר"א, והרמב"ם חילק מעט ביניהם).
(כתב: הרב אוריאל לוי)