|
יוחנן כהן גדול יוחנן כהן גדול: בן למשפחת החשמונאים שהיה כהן גדול ונשיא העם למעלה משלושים שנה[1]. יוחנן כהן גדול היה נכדו של מתתיהו החשמונאי, ובנו של שמעון. בימיו התחולל מאבק על המנהיגות בארץ ישראל. יוחנן הצליח להתגבר על המתנכלים לשלטונו, ובסופו של דבר נתמנה לכהן גדול וכנשיא היהודים. בתקופתו נערכו מלחמות עם אנטיוכוס השולט באנטיוכיה, ולאחר מות אנטיוכוס באה רגיעה לשלטונו של יוחנן. במסגרת תפקידו ככהן גדול וכנשיא היהודים תיקן תקנות בענייני המקדש, ורבי יהודה הנשיא קבע אותם במשנה, כמו כן קבע הלכות בתחומי הלכה שונים. תולדותיויוחנן הורקנוס, שנקרא בלשון חכמים יוחנן כהן גדול[2], היה בנו של שמעון החשמונאי, אחרון האחים החשמונאים. כבר בחיי אביו נתמנה להיות ממפקדי הצבא, ואף זכה לניצחון בקרב נגד קנדביוס, שר צבאו של אנטיוכוס סידֵטֶס. אולם חתנו של שמעון, תלמי, שהיה אף הוא שר צבא והיה מופקד על אזור יריחו, החליט להתנקש בשמעון חותנו ובבני משפחתו, כדי להשתלט על הארץ. שמעון ובניו באו לביקור באחד המבצרים שבשליטת תלמי, תלמי טמן מלכודת לשמעון והרגו, ולקח בשבי את אשתו ושני בניו; יוחנן שלא היה שם באותה שעה – ניצל. תלמי שלח שליחים להרוג את יוחנן, ושליחים אחרים – לכבוש עבורו את ירושלים; אך יוחנן ששמע על כך – הרג את שליחי תלמי[3]. לאחר מכן עלה יוחנן לירושלים וסגר את שעריה בפני תלמי. תלמי ברח לאחד המבצרים באזור יריחו, ויוחנן צר עליו זמן רב, לבסוף הרג תלמי את אמו ואת אֶחָיו של יוחנן המוחזקים במבצר, וברח מן הארץ[4]. מלחמותיו באנטיוכוסכתוצאה מן המאבק עם תלמי נתמנה יוחנן הורקנוס תחת אביו להיות כהן גדול ונשיא היהודים. בימיו היו מלחמות רבות עם ממלכת סוריה היוונית וכן עם העמים הקטנים בארץ ישראל. אנטיוכוס השביעי – סידֵטֶס - מלך סוריה היוונית, פתח במלחמה נגד יוחנן וצר על ירושלים, אך לבסוף השלים עם יוחנן בתנאים קשים – יוחנן התחייב לשלם לו מס עבור כמה ערים שכבשו החשמונאים מחוץ לארץ יהודה, כגון יפו, כן נתן לו תשלום כספי ובני ערובה. כאשר נודע שאנטיוכוס מת בקרב, החליט יוחנן לנצל את העדר השלטון היציב בממלכת סוריה כדי להגדיל את שטח יהודה. הוא נלחם בשומרונים, כבש את עריהם - שכם וגריזים והחריב את המקדש שבהר גריזים[5]. לחיזוק שלטונו בארץ ולדחיקת רגלי היוונים מחבלי הארץ השונים, חידש יוחנן את ברית הידידות עם הרומאים, שהיו כוח עולה באותם ימים[6]. גיור האדומיםיוחנן נאבק בפלישת העמים מדרום, ונלחם באדומים שחרגו מתחום ארץ אדום ופלשו לתחום הנגב והרי חברון. יוחנן הורקנוס כבש את 'אדומיאה' - חבל הארץ בו נושבו, בין הישובים שנכבשו הערים מרשה ואדורה. האדומים שעמדו בפני הברירה להיות מגורשים מעריהם או להתגייר, העדיפו להתגייר, וככל הידוע, זה אחד ממקרי הגיור ההמוניים שהתרחשו בארץ ישראל. תועלתו של גיור כפוי זה שנויה במחלוקת, שכן, מחד גיסא הפכו האדומים לחלק מעם ישראל, מאידך, שמרו מכמה בחינות על ייחודם ומוצאם. מתוכם קם הורדוס, שהפך לשליט בעם ישראל, וכך נתבררו התוצאות הקשות של הגיור, שכן אמרו חכמים, שהורדוס הכרית את זכר מלכי בית חשמונאי[7]. יוחנן כהן גדול ועבודתו במקדשיוחנן כהן גדול זכה להגיע למדריגה רוחנית גבוהה, והיה שותף בהכנת שתי פרות אדומות לצורך שריפת אפר פרה אדומה[8]. כן מובא בגמרא, שזכה ליכולת לשמוע בת קול, ומתואר בתלמוד, שבעת שעבד במקדש ביום הכיפורים בבית קדשי הקדשים שמע בת קול, האומרת: "נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא", כלומר, נצחו הנערים שהלכו להילחם באנטוכיא. לאחר מכן התברר שאכן באותה שעה ששמע את בת הקול – ניצחו הלוחמים במלחמה[9]. תקנות יוחנן כהן גדוליוחנן כהן גדול תיקן כמה תקנות[10], חלק מתקנות אלה שייכות למקדש ולעבודה בו[11], ואלו הן: "העביר הודיית המעשר"כלומר, ביטל את אמירת וידוי מעשרות[12], המתקיימת בחג הפסח, שכן, בימי בית שני נהגו שלא לתת 'מעשר ראשון' ללויים, כדין התורה, אלא לכהנים. מנהג זה הונהג על ידי עזרא הסופר אשר קנס את הלויים, שלא יתנו להם את המעשר, זאת, משום שלא עלו עמו לירושלים, וגזר לתת אותו לכהנים[13]. כתוצאה מגזירה זו, אין אדם מישראל יכול לומר את הוידוי כלשונו, ככתוב: "וגם נתתיו ללוי... ככל מצותך אשר ציויתני"[14], וכך התבטלה באותה תקופה אמירת וידוי מעשר. "ביטל את המעוררים"עד ימיו היו הלויים שרים על הדוכן: "עורה למה תישן ה'", ויוחנן כהן גדול ביטל שיר זה, שאמר: "וכי יש שינה לפני המקום?! [15]" "ביטל את הנוקפים"עד ימיו היו השוחטים במקדש מכינים את העגל לשחיטה, על ידי הכאה במקל. בהתאם לאמור, משמעות המושג "נוקפים" פירושו - מכים[16], או עושים פצע[17], כדי שתיפול הבהמה ארצה. יוחנן כהן גדול הסביר לכהנים, שהם עלולים לגרום לעגל להיות טריפה הפסולה למזבח, ולכן ביטל מעשה זה. במקום זאת תיקן טבעות בבית המטבחיים, לקשור אליהם את צוואר הבהמה או רגליה[18]. יש אומרים, ש'נוקפים' פירושו, שהיו שורטים את העגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו ולא יראה, וכך יפול ארצה, ויוחנן כהן גדול ביטל מנהג זה, משום שהעגל שנשרט נראה כבעל מום[19]. תקנות אחרותיוחנן כהן גדול תיקן לאסור את מלאכת הנפחים בחול המועד, ואפילו לצורך דבר האבד[20]. כן תיקן את תקנת ה'דמאי', שהלוקח פירות מעם הארץ – חייב לעשר[21]. התחברותו לצדוקיםיוחנן הורקנוס נמנה בתחילה על הפרושים והתחבב מאד על חכמי ישראל[22]. עם זאת, בעקבות שמועה שנפוצה בעם, שאמו נלקחה בשבי בידי גויים במודיעין בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס, העיר לו אחד החכמים שמוטב שיסתפק בכתר מלכות, ויניח את הכהונה הגדולה לכהנים אחרים – ובלשון חז"ל: "הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן"[23], שכן, בן של שבויה פסול מן הכהונה. השמועה לא היתה מבוססת, אך הדברים יצרו קרע בינו ובין חכמי ישראל, ויוחנן החליט[24] להפר את בריתו עם הפרושים ולהתחבר אל הצדוקים. כן ביטל את כל המצוות מדרבנן והדבר עורר תרעומת כללית כנגדו[25]. בכך מתבאר המאמר בתלמוד: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"[26]. יוחנן הורקנוס השאיר אחריו חמישה בנים, ושנים מהם - אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי - היו מלכי יהודה וכהנים גדולים בדור שלאחריו[27]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
