|
מחשבה בקדשים מחשבה בקדשים: המחשבה הנצרכת בעת הקרבת הקרבן והפוסלת בקדשים. בעבודת הקרבנות נודעת חשיבות רבה למחשבתו של הכהן העובד בשעת העבודה. העובד צריך לכוון לשם סוג הקרבן המסוים, שאותו הוא עומד להקריב, כגון, חטאת, עולה, ושלמים. כן צריך העובד לכוון את מחשבתו לשם בעל הקרבן. עוד צריך הכהן לכוון לשם העלאתו כ"אשה ריח ניחוח לה'"[1], וכן כוונות אחרות שעניינן הבאת הקרבן לשם ה'. מאידך יש שלושה סוגי מחשבות הפוסלות את הקרבן, או גורמות לכך שהבעלים לא יצאו ידי חובתם בהקרבתו, האחת: מחשבת חוץ לזמנו. השניה: מחשבת חוץ למקומו. מחשבה שלישית - מחשבת 'שלא לשמה', ועניינה: כהן העושה את עבודות הקרבן לשם קרבן אחר, מחשבה זו נקראת – 'שינוי קודש', או לשם אדם אחר שאינו בעליו, ומחשבה זו נקראת 'שינוי בעלים'. המחשבות שיש לחשוב לכתחילהחכמים מנו שש מחשבות שיש לחשוב בשעת הקרבת הקרבן: לשם זבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח. מלבד ששה דברים אלו, החטאת והאשם צריכים להישחט גם לשם החטא עליו הם מובאים[2] לשם זבחיש להקריב את הקרבן ולהתכוון לשם סוג הקרבן המסוים, אם עולה - עולה ואם שלמים - שלמים[3] לשם זובח[4]שיכוון המקריב בהקרבתו שהקרבן יהיה לשם הבעלים של הקרבן[5]. לשם ה'"לשם מי שאמר והיה העולם". בפשטות מחשבה זו באה להוציא ממחשבה לעבודה זרה, חלילה. אך יש שפירשו שיעשה את הקרבן לשם קיום מצות ה' ולא כמעשה סתמי[6], או לכבוד חבר[7]. פירוש אחר: ההקרבה תהיה מתוך כוונה ותפיסה מסוימת, שהקב"ה רוצה בעולמו וחפץ להיטיב[8]. לשם אישיםיש להתכוון בהקרבת הקרבן להעלותו ולשרוף אותו באש לגמרי, ולא להתכוון לצלות את הבשר בלי לשרפו לגמרי[9]. הסברים נוספים: יש להתכוון להעלות את הבשר על אש בוערת, ולא על גחלים עוממות הכבות והולכות. יש לכוון להעלות את הבשר על אש העצים ולא על אש של קש וגבבא (שאריות תבואה שנגבבו – נלקטו – מהשדה)[10]. לשם ריחיש להתכוון ששריפת הקרבן במזבח תפיץ ריח, ולא שיצלה את בשר הקרבן בהיותו למטה, ויעלנו אחר כך למזבח להשלמת שריפתו[11]. כמו כן צריך המקריב לכוון - "שתהיה מחשבתו... שהקטרתו לריח בלבד"[12], וכוונתו, שלא יחשוב, שהקב"ה זקוק לקרבן לאכילתו, חלילה[13]. לשם ניחוח"לשם נחת רוח" לה'. הנחת היא בכך שנעשה רצונו, "ולא שתהא סבור שיש אכילה ושתיה לפני, כי 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה'"[14]. לשם חטאיש לחשוב בשעת הבאת החטאת או האשם שמקריב אותה לשם אותו החטא שעבר עליו ושלשמו הופרש הקרבן, ולא לשם חטא אחר[15]. נחלקו הראשונים בשאלה, אימתי יש לחשוב את המחשבות הללו, ושלוש דעות בדבר: א. יש סוברים שיש לחשוב כך בשעת עבודות הדם - שחיטה; קבלת הדם; הולכת הדם למזבח, ואף בהקטרה[16][./מחשבה_בקדשים#cite_note-הערה16-16 [16]]. ב. יש סוברים שמחשבות אלו יש לכוון רק בשעת עבודות הדם בלבד[17]. ג. מחשבות אלו נצרכות רק בשעת השחיטה בלבד[18]. לדעת ר' יאשיה בספרי מצוה להקטיר לשם הבעלים[19]. המחשבות הפוסלותשלוש מחשבות פוסלות את הקרבן מהקרבה: מחשבת חוץ לזמנו, מחשבת חוץ למקומו ומחשבת שלא לשמה. מחשבת חוץ לזמנוהחושב בשעת אחת מארבע עבודות הקרבן לאכול מן הקרבן לאחר הזמן הקבוע לו. כמו כן החושב לתת ממנו על המזבח, בזריקה או בהקטרה, לאחר הזמן שקצבה התורה לקרבן זה. העושה כן פסל את הקרבן, וזהו פסול 'פיגול' שאסור לאכלו, והאוכל ממנו אפילו בתוך הזמן הראוי לקרבן - חייב כרת[20]. מחשבת חוץ למקומוהחושב בשעת אחת מארבע עבודות הקרבן לאכול מן הקרבן מחוץ למקום המותר בהלכה באכילה. או לתת ממנו על המזבח, בזריקת דם או בהקטרה, מחוץ למקום שקבעה התורה לקרבן זה. העושה כן פסל את הקרבן, אבל אינו 'פיגול', והאוכל ממנו אינו חייב כרת[21]. מחשבת שלא לשמהמחשבה זו כוללת שני סוגים: החושב בשעת עבודתו שהוא עושה את הקרבן לשם סוג קרבן אחר 'שינוי קודש'[22], או לשם אדם אחר שאינו בעליו 'שינוי בעלים'[23]. ברוב הקרבנות, מחשבה זו אינה פוסלת את הקרבן, אלא שבעליו לא יצאו ידי חובתם. בקרבן פסח ובחטאת - הקרבן אף נפסל[24].
מתי המחשבות פוסלות?הזבח נפסל במחשבה בארבע עבודות: בשחיטה, בקבלה, בהולכת הדם ובזריקתו על המזבח[25]. קרבן העוף נפסל בשני דברים: במליקה, ובמצוי הדם[26]. המנחות הנקמצות נפסלות בארבע עבודות: בקמיצה, ובליקוט הלבונה מעל המנחה, בנתינת הקומץ בכלי שרת, בהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש להקטרה[27]. האיסור לחשוב מחשבות פסולות בעת ההקרבהאסור לחשוב בקדשים מחשבה שאינה נכונה, וכל המחשב מחשבה שאינה נכונה הרי זה עובר בלא תעשה[28], שנאמר: "לא יחשב"[29], ודומה הכהן למטיל מום בקדשים[30]. אך אין לוקים על לאו זה, מפני שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו[31]. לדעת רוב מוני המצוות אין לאו זה נמנה במניין המצוות[32]. אם מפני שהוא נכלל בלאו של מטיל מום בקדשים[33], ואם מפני שהוא 'לאו שבכללות', לאו הכולל מספר עניינים[34]. אך יש שמנו אותו במניין המצוות ולמדו אותו מהפסוק: "לא תזבח לה' אלוהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע..."[35] ודרשו: "מנין לקדשים ששחטם חוץ לזמנם וחוץ למקומם שעובר בלא תעשה? - תלמוד לומר דבר שתלוי בדבר"[36]. ומאחר שיש איסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין במזיד ובין בשוגג, חייב להשלים את שאר העבודות לשמן[37]. האם המחשבות שיש לחשוב מעכבותיש להבחין בין שתי המחשבות הראשונות - 'לשם זבח', 'לשם זובח', לבין ארבע המחשבות האחרות: לשם ריח, לשם ניחוח, לשם ה' ולשם אישים. בשתי המחשבות הראשונות, אם חשב מחשבה שלילית, לשם זבח אחר, או לשם אדם אחר - הקרבן לא עלה לשם בעליו, כאמור. ברם, קרבן שנשחט באופן סתמי, ללא מחשבה - כשר ועלה לבעליו, מפני ש"זבחים בסתם - לשמם עומדים"[38]. והוא הדין אם נשחט לשם חולין שכשר[39]. ונראה שאף בחטאת ופסח אם שחט סתם הקרבן כשר[40]. אך יש סוברים שפסח וחטאת שנשחטו סתם כשרים אך לא מרצים[41]. בתלמוד נאמר שבית הדין התנו שלא יחשבו מחשבת 'לשמו', כדי שלא יטעו ויבואו לחשוב מחשבת 'שלא לשמו'[42]. משמע שתקנת חכמים היא שהכהן לא יחשוב לשם הזבח ובעליו, כדי שלא יטעה לחשוב שלא לשמו, והקרבן כשר כדין קרבן שנשחט סתם, וכן כתבו חלק מראשונים[43]. אך יש שפסקו, שלכתחילה צריך לחשוב לשמו, ורק בדיעבד סומכים על כך שסתמו לשמו[44]. לגבי ארבע המחשבות האחרות נאמר במשנה: "אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – כשר, שהוא תנאי בית דין"[45]. ברור אפוא, שגם אם לא חשב את ארבע המחשבות, אלא הקריב סתם – לא פסל[46]. ואף אם חשב אחת ממחשבות אלו בצורה הפוכה מהדרוש (כגון ששחט מתוך כוונה שלא יעלה ריח, או שהריח לא יהיה ניחוח), בדיעבד הקרבן כשר ואף מרצה על הבעלים[47]. אולם יש חולקים וסוברים שכל המחשבות שוות, ואם חשב מחשבה הפוכה, הקרבן כשר אך לא עלה לשם הבעלים לשם חובה[48]. מהות המחשבההראשונים נחלקו מהי מהות המחשבות הפוסלות בקדשים. יש מפרשים שהכוונה כפשוטו, שהקדשים נפסלים במחשבה גרידא[49]. ויש שסוברים שמחשבה בקדשים הכוונה דיבור דווקא[50]. מחשבה בטעותנחלקו אמוראים מה דינה של מחשבת שלא לשמו בטעות, כגון, אם טעה העובד, וחשב, שקרבן העולה שלפניו הינו שלמים, ושחטו בכוונה לשם שלמים. יש מי שאומר - "עקירה בטעות - אינה עקירה", והקרבן כשר ועלה לבעליו[51]. ויש מי שחולק ואומר: "עקירה בטעות - הויא עקירה"[52], והקרבן לא עלה לבעליו לשם חובה[53]. להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים, שמחשבה בטעות אינה פוסלת[54], ויש שפסקו שמחשבה פוסלת[55]. טעם המצוההמקדש והקרבנות מטרתם - ליישר ולטהר את מחשבות הבאים למקדשכתב בעל ספר החינוך, שהמקדש והקרבנות מטרתם, לטהר את מחשבת האדם, ומכאן הצורך לדייק במחשבות סביב הקרבנות. זו לשונו: "ברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן - מחשבות הלב מטהרות מתלבנות ומזדקקות. והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו" (ספר החינוך צה). עוד כתב שעיקרו של הקרבן הוא הרצון של הבעלים והמקריב להתקרב לפני ה', לפיכך הושם דגש רב על דיוק המחשבה. זו לשונו (מצוה קמד): "כי ענייני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש... על כן מהיות עיקר סיבתו של דבר המחשבות, ראוי [הקרבן] להפסל במחשבות הנטויות בו מן היושר בכל מעשיו"[56]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
