|
תנופה תנופה: הגבהת הקרבן או חלק ממנו על ידי בעליו או הכהן כחלק ממצות ההקרבה. בכמה מן הקרבנות נאמר בתורה הציווי 'להניף'. עבודה זו עניינה הגבהת הקרבן על ידי הכהן או גם הבעלים בעזרה אל מול ההיכל. מצות התנופה קיימת בקרבנות מן החי וגם בקרבנות מנחה מן הצומח. בקרבנות מן החי יש קרבנות שמניפים את הקרבן כשהוא בחיים קודם שחיטתו, ויש קרבנות בהם התנופה נעשית לאחר שנשחט[1]. הקרבנות שיש בהם תנופהקרבן שלמים, קרבן תודה, שלמי נזיר[2], מנחת סוטה[3], אשם מצורע, לוג שמן של המצורע[4], מנחת העומר[5], זבחי שלמי ציבור, שתי הלחם[6] והביכורים[7]. באשר לתנופה במנחת העומר, זו נעשית על ידי הכהן המקריב בלבד, וכן בכבשים המובאים כשלמי ציבור ובשתי הלחם, וכך באשם מצורע ובלוג השמן שמביא כקרבן[8]. לעומת זאת בקרבנות אחרים מניח הכהן את ידו תחת ידי הבעלים, ומניפים שניהם יחד את הקרבן[9]. אשם מצורע וכבשי עצרת מיוחדים מכולם, שמניפים אותם כאשר הם חיים, והלכה היא, שכבשי עצרת מונפים בשנית לאחר שחיטה[10]. חלקי הקרבן המונפיםשלמיםבשלמים מניפים את החזה ואת השוק עם האימורים[11], ואם היה קרבן תודה מניח על החזה והשוק עוד ארבעה לחמים מתוך הארבעים ומניף[12]. שלמי נזירבשלמי נזיר מניף את החזה והשוק עם זרוע מבושלת וחלה אחת[13]. מנחת סוטהאת מנחת הסוטה מניפים כשהיא בתוך כלי השרת[14]. אשם מצורעאת אשם המצורע הכהן מניף כשהוא חי לפני שחיטתו יחד עם לוג השמן[15]. מנחת העומראת מנחת העומר מניפים בתוך כלי השרת, לאחר בלילתה בשמן והנחת הלבונה בכלי[16]. שתי הלחםהנפת שני כבשי השלמים המובאים בעצרת עם שתי הלחם נעשית בסדר הזה: בתחילה מניף את שני הכבשים כשהם חיים, לאחר שחיטתם, לוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם, ומניחם בצד שתי הלחם ומניף בשנית את הכל[17]. ביכוריםבאשר לביכורים נאמר במשנה: "עודהו הסל על כתפו קורא מ'הגדתי היום לה' אלהיך' עד שגומר כל הפרשה. רבי יהודה אומר: עד 'ארמי אובד אבי'. הגיע ל'ארמי אובד אבי' - מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו. וקורא מ'ארמי אובד אבי' עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא"[18]. לדעה הראשונה במשנה, הבעלים קורא את מקרא הביכורים מתחילה ועד סוף, ולאחר מכן בא הכהן ומניף את הביכורים יחד עם הבעלים. כדעה זו מצינו במדרש תנאים: "מתחיל וקורא 'הגדתי היום לה' אלהיך... ארמי אבד אבי' - עד שגומר כל הפרשה, עד 'אשר נתת לי ה, וזו היא מצות 'מקרא בכורים'"[19], רק לאחר שגמר הבעלים לומר את הפרשה כשהסל על כתפו - באה התנופה. לעומת זאת קיימת דעה במשנה שהחל מ'ארמי אובד אבי' מלווה הכהן את הבעלים, הן בתנופת הביכורים והן בהנחתם ליד המזבח, זאת, לאחר שהוריד הבעלים את הסל מעל כתיפו, והתנופה של הבעלים והכן מתקיימת תוך כדי אמירת 'מקרא הביכורים' על ידי הבעלים. וכתבו הראשונים להלכה כדעה זו במשנה[20]. אופן התנופהאמרו חז"ל על מצות התנופה: "כיצד הוא עושה?... מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר 'אשר הונף ואשר הורם'"[21], ופשט הדברים הוא, שדי בהולכה והבאה לשני צדדים - לפנים ולאחור - בלבד[22], כלומר ההולכה להלן ממנו לצד שלפניו והחזרתו אליו. מאידך בהמשך נאמר: "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו... מוליך ומביא לעצור רוחות רעות"[23], וכתבו ראשונים מוליך ומביא לארבע רוחות - לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב[24]. יש מן הראשונים שכתב, שרק בשתי הלחם ובכבשים יש להניף בצורה זו, ולדעה זו בשאר התנופות די 'במעלה ומוריד'[25]. לעומת זאת ראשונים אחרים לא חילקו בזה, ונראה, שלדעתם בכל התנופות יש להוליך ולהביא להעלות ולהוריד[26]. מקום התנופהבמשנה נאמר: "ותנופה היתה במזרח"[27], וכן פירשו חכמים: "'והניף אותם תנופה לפני ה[28] – במזרח"[29]. כן אמרו: "בכל מקום שנאמר 'לפני ה - הוי אומר במזרח"[30], ומשמע שהתנופה היתה בעזרת כהנים[31], וכן כתבו ראשונים להלכה[32]. אך יש שכתבו שאדרבה, עיקר משמעות 'לפני ה הוא במערב, אלא שחז"ל דרשו את הפסוקים להוסיף גם את המזרח, אבל בוודאי שגם במערב התנופה כשרה[33]. ויש שכתבו לחלק, ואמרו, שקרבנות שמצות תנופה בהם נעשית רק על ידי הכהנים, עיקר המצווה במערב ואפשר גם במזרח, אבל בקרבנות שהתנופה בבעלים, התנופה – במזרח, שהרי זרים אינם רשאים להיכנס 'בין האולם ולמזבח'* אפילו לצורך תנופה[34]. לעומת דעה זו מצינו פרשנים המוכיחים על פי הירושלמי, שיש מנחות שמגישים הכהנים לקרן דרומית מערבית של המזבח, כמו כן הנפת הביכורים מתקיימת על ידי הבעלים לפני ה' במערב המזבח[35]. מדיני התנופהיש אומרים שמברכים על התנופה ככל מצוה[36]. שניים שהביאו שלמים בשותפות, האחד מניף בהסכמת חברו, ואפילו מאה שהביאו בשותפות אחד מניף עבור כולם[37]. אשה שהיא בעלת הקרבן, אינה מניפה את קרבנה, אלא הכהן בלבד מניף את הקרבן[38]. לא כן במנחת סוטה ובנזירה שהנשים מניפות את קרבנן[39]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
