גַּבְרָא תרגום איש, חֶפְצָא תרגום חפץ, מָנָא תרגום כלי.

בהרבה מקרים אנו דנים האם המצווה היא על האדם (גַּבְרָא) או על החפץ (חֶפְצָא/מנא)

דוגמאות שאין בהם ספק:

תפילין חובת "גַּבְרָא", המצווה שכל גבר יהודי, חייב להניח תפילין כל יום, החיוב על האדם, ולא משנה לנו אם בתפילין אחד יניחו עשרה בני אדם, או אם זוג תפילין יעמוד מספר ימים בלי שהניחו אותו, מה שחשוב זה שהיהודי עצמו יניח תפילין, ואם אין לו תפילין הוא חייב ללכת ולחפש, כי החובה היא עליו.

איסור אכילה ביום כיפור "גַּבְרָא", לא המאכל אסור, שהרי אפשר לאכול אותו לאחר הצום, אלא החובה היא בגַּבְרָא, ליהודי ביום כיפור אסור לאכול.

מזוזה, מעקה, החובה על הבית (חֶפְצָא/מנא) יש לך בית, הבית חייב במזוזה, במעקה, אין לך בית, אין חיוב.

אבר מן החי, האיסור לאכול את המאכל הזה ספיציפית, את הַחֶפְצָא הזו, אבל ליהודי מותר לאכול מאכל כשר, המחסום נובע מהַחֶפְצָאהאסורה באכילה, ולא מהגַּבְרָא, שמותר באכילת מאכלות מותרים.

וקיימות מצוות צריך לדון האם זו חובת גַּבְרָא או הַחֶפְצָא, כגון:

חמץ בפסח האם החמץ עצמו אסור(חֶפְצָא), או שהחמץ אסור על האדם (גַּבְרָא)

אפשר לומר חֶפְצָא שהרי כתוב "בל יראה ובל ימצא" שהרי התורה אסרה את החמץ עצמו, אולם אני לא חייב לשרוף את כל החמץ שבעולם, שהתורה לא אסרה לגויים .

ואם נאמר שהחובה בימות הפסח עלי (גַּבְרָא), אז מדוע אסור חמץ שעבר עליו הפסח?

הַנָּפְקָא מִינָהּ (תרגום: היוצא מזה) ההבדל להלכה, כפי שנכתב, אם האיסור "חֶפְצָא" צריך לשרוף את כל החמץ בעולם, אם "גַּבְרָא" אחרי הפסח כל החמץ אמור להיות מותר, גם חמץ שעבר עליו הפסח, ורבותינו דנים בזה באריכות.

(כתב: בנימין מאיר כהן)