אומן שקיבל חומר גלם כדי ליצור ממנו כלי, יש לו קניין בגוף הכלי כשיעור השבח שהשביח, עד שיקבל את שכרו.
אומן שהזיק או קלקל את השבח שהשביח בכלי, כגון שקיבל עצים לעשות מהם תיבה, ושברם אחר שעשאם, אין האומן חייב לשלם אלא דמי עצים בלבד, לפי שכל זמן שלא קיבל את שכרו, השבח שהשביח שייך לו.
ישנם אמוראים שסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי. לדעתם, לעולם האומן חייב לשלם את היזק השבח שהשביח בכלי.
יש מן הראשונים שפסקו הלכה כדעת הסוברים שאומן קונה בשבח כלי, ויש שפסקו כדעת הסוברים שאין אומן קונה בשבח כלי, ויש סוברים שהדבר ספק בהכרעת ההלכה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)