שטר חוב שאדם נותן לחברו, ללא שהתבצעה כל הלוואה, במגמה לקבל ממנו הלוואה כל אימת שיזדקק לכסף, או כדי שייראה כמחוסר אמצעים, שהרי לווה כספים מאחרים, או לשם הפקעת שיעבוד הלוואתו של מלווה אחר על ידי שטר זה שתאריך כתיבתו קדום לתאריך נטילת ההלוואה מן המלווה האחר.
שטר זה נקרא "אמנה", משום שהוא ניתן מתוך אמון בחברו שלא יתבע ממנו כסף באמצעות השטר שבידיו.
בגמרא (כתובות יט, א) אמרו: "אסור לו לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו, שנאמר (איוב יא, יד): 'אל תשכן באהליך עולה', או משום שנאמר (שם): 'אם און בידך הרחיקהו'". לדעת הירושלמי (כפי ביאור שיירי הקרבן כתובות פ"ב ה"ג), אין איסור בהשהיית שטר אמנה אלא לאחר הזמן שנקבע על ידי הלווה להחזרתו.
יש אומרים, כי אסור לעדים לחתום על שטר אמנה, שהרי הכתוב קראו "עולה", ויש חולקים.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)