דף לד - ב
ואמר רבא: מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל כמו גפת [פסולת זיתים לאחר כבישתם] וזבל, ואפילו מבעוד יום - גזירה שמא יטמין ברמץ [שהוא אפר המעורב בגחלים], לפי שיש בה גחלת.
אמר ליה אביי: ויטמין אפילו ברמץ שיש בו גחלת, ומה בכך!? שהרי מבעוד יום אין לחשוש שמא יבוא להרתיח את הקדירה, שהרי אכן מותר לו אז להרתיחה!?
אמר ליה רבא: גזירה שמא יטמין מבעוד יום קדירה שלא התבשלה כל צורכה, ויחתה בגחלים לאחר חשיכה, כדי שתתבשל בשבת. ולכן גזרו שלא להטמין מבעוד יום אפילו קדירה שהתבשלה כל צורכה.
ומצינו במשנה לקמן, שגזרו חכמים שלא להשהות קדירה על האש, ואפילו מבושלת כל צרכה, עד שיגרוף את הגחלים או עד שיקטום [שיפזר עליהם אפר], כדי שלא יבוא לחתות בגחלים. ולכן אסור להטמין ברמץ שיש בו גחלת. וגזרו חכמים שלא להטמין בכל דבר שמוסיף הבל, ואפילו אין שם גחלת, כדי שלא יבואו להטמין ברמץ.
תנו רבנן: פרק הזמן הקרוי בין השמשות הרי הוא -
א. ספק אם יש בו גם מן היום וגם מן הלילה.
ב. ספק כולו מן היום.
ג. ספק כולו מן הלילה.
ולכן, מטילין אותו לחומר שני ימים. וכפי שיבואר לקמן.
ואיזהו "בין השמשות" - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין, שנראת אדמומית החמה בעבים.
הכסיף, השחיר, החלק התחתון של השמים ועדיין לא הכסיף החלק העליון, מחמת קרני האור של החמה המופנים כלפי מעלה - הרי זה בין השמשות.
ורק כאשר הכסיף, השחיר, גם החלק העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר: אורך הזמנן של בין השמשות הוא: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ואז הוא לילה.
רבי יוסי אומר: בין השמשות הוא זמן קצר ביותר, כהרף עין, כזמן של קריצת העין, ברפיון. זה הלילה נכנס וזה היום יוצא. ואי אפשר לעמוד עליו מחמת הזמן הקצר. ולפני כן הוא יום ממש.
אמר מר: מטילין אותו, את בין השמשות, לחומר שני ימים.
למאי הלכתא?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לענין טומאה של זב.
"זב" הוא אדם שיצאה מגופו פעמיים זיבה, ביום אחד, או בשני ימים הסמוכים זה לזה. והרי הוא טמא עד שיעברו עליו שבעה ימים נקיים מזיבה, שאז הוא טובל במי מעין [מים חיים], ונטהר.
כמו כן, אם יצאה הזיבה בפעם אחת בלבד אלא שהתמשכה יציאת הזיבה בפרק זמן שהיו בו שני ימים סמוכים, וכגון, שיצאה הזיבה סמוך לסוף היום ונמשכה עד ללילה, השייך ליום הבא. שנחשב הדבר כאילו ראה שתי ראיות בשני ימים סמוכים. והרי הוא טמא משום זב.
ואם ראה שלש ראיות של זיבה ביום אחד או ביומיים או בשלשה ימים סמוכים זה לזה הרי הוא חייב בקרבן זב, ואסור בכניסה למקדש ובאכילת בשר קדשים עד שיביא את קרבנו. דתנן: מי שראה זיבה בשני ימים, בין השמשות, וכגון שראה את הזיבה הראשונה בבין השמשות שלאחר יום ראשון ואת השניה בבין השמשות שלאחר יום שני
-
הרי הוא ספק לטומאה.
כי מצד אחד יתכן שהיו שתי הראיות בשני ימים סמוכים, ביום ראשון וביום שני, ונטמא.
שהרי יתכן ובין השמשות של יום ראשון הוא כולו מיום ראשון ובין השמשות של יום שני הוא כולו מיום שני, ונמצא שראה שתי ראיות של זיבה בשני ימים סמוכים.
וכמו כן יתכן שבין השמשות שלאחר יום ראשון הוא כבר לילו של יום שני, ואילו בין השמשות שלאחר יום שני גם הוא יום שני, ונמצא שראה שתי ראיות ביום אחד.
ומאידך, יתכן שראה את שתי הראיות בשני ימים שאינם סמוכים, שבין השמשות שאחרי יום ראשון היה יום ראשון, ובין השמשות שלאחר יום שני היה כבר לילו של יום שלישי, ונמצא שיום שני היה יום נקי מראיה, שהפריד בין שני הימים של הראיה, ואינו נעשה בכך זב.
וכמו כן הרי בידו ספק לחיוב לקרבן.
כי יתכן גם שהראיה הראשונה היתה ביום ראשון ואילו השניה היתה גם ביום שני וגם ביום שלישי, ונחשבת כשתי ראיות בשני ימים סמוכים, ונמצא שראה שלש ראיות בשלשה ימים סמוכים, והרי הוא חייב קרבן.
וכיון שהדבר ספק, הוא מביא חטאת העוף הבאה על הספק, ואותה חטאת נמלקת, ומזים מדמה על המזבח, אך אינה נאכלת. כי שמא אינו זב שחייב בקרבן, והרי היא נבילה, כיון שנמלקה כדין קרבן העוף ולא נשחטה כדין עוף חולין.
ואם ראה ראיה אחת ביום אחד בין השמשות - הרי הוא ספק לטומאה. כי שמא היתה הראיה גם ביום הקודם וגם בליל היום הבא, ונחשבת כשתי ראיות. או שמא היתה ראיה אחת ביום אחד בלבד.
ועתה מבארת הגמרא את זמן בין השמשות שבברייתא:
והוינן בה: הא גופה קשיא.
אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. ומשמע לכאורה שהוא הזמן שעדיין לא השחיר אפילו החלק התחתון של כיפת הרקיע.
הא אין פני המזרח מאדימים, וכבר הכסיף התחתון, ואף על פי שעדיין לא הכסיף העליון - לילה הוא.
ואילו הדר תנא, בהמשך הברייתא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות!?
אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך, חברם יחד, ותני הכי: א. איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין.
ב. והכסיף התחתון ועדיין לא הכסיף העליון - נמי בין השמשות.
ב. הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה.
ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני:
א. משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום.
ב. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות.
ג. הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה.
ואזדו רבה, המאריך את זמן בין השמשות, וכולל בו גם את הזמן "משתשקע חמה כל זמן שפני מזרח מאדימים", ורב יוסף, המקצר את הזמן של בין השמשות ומגבילו רק לזמן שהכסיף התחתון ולא העליון - לטעמייהו.
דאיתמר: שיעור בין השמשות - בכמה?
אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: זמן הליכה של שלשה חלקי מיל.
והוינן בה: מאי שלשה חלקי מיל?
אילימא תלתא פלגי מילא, שלשה חצאי מיל - אם כן, נימא: מיל ומחצה.
אלא, תלתא תילתי מילא, שלשה שלישי מיל - אם כן, נימא: מיל.
אלא: תלתא ריבעי מילא שלשת רבעי המיל.
ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: זמן הליכה של שני חלקי מיל.
והוינן בה: מאי שני חלקי מיל?
אילימא תרי פלגי מילא, שני חצאי מיל - אם כן, לימא: מיל.
ואלא תרי רבעי מילא - אם כן, לימא חצי מיל.
ראה ב' ימים בין השמשות ספק לקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה. כבר ידענו כי הזב אפילו ראה ג' ראיות מופסקין ביום אחד הרי הוא זב גמור כדתניא (ב"ק פרק כיצד הרגל דף כד) תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים וכן אם לא יהיו מופסקין אלא מחוברין ויש בהן שיעור שיטבול אדם ב' טבילות ויסתפג ב' סיפוגין הרי (זה) [זב] גמור כדתנן (מס' זבים פ"א משנה ה) ראה אחת מרובה כשלש שהיא (כמי גריון) [כמין גד יון] לשילוח שהן כדי שתי [טבילות] וכשני סיפוגין הרי זה זב גמור וכן נמי אם יראה בסוף היום ראיה אחת מחוברת שלא פסקה עד שנכנס הלילה הרי דינה כדין ב' ראיות כי יציאת היום וכניסת הלילה מחלקין הראיה ומפסיקין אותה שאמרה המשנה ראה אחת ביום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק שמקצתה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן אבל אם ראה בין השמשות הואיל ובין השמשות הוא סוף היום שעבר ותחילת יום שאחריו ואנו מסתפקים בו יהיה דין זה האיש ספק לטומאה כי בחליפת זה היום וכניסת יום אחר נתחלף הראיה ויהיה על זה האיש דין הטומאה כאילו ראה ב' ראיות ותמצא ברור זה הדבר בפרק ראשון מתוספתא ובין ומודה רבי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג ויש בידו ב' ראיות מפני שב' ימים חולקין אותו ומטילין אותו לחומרי ב' ימים וספק לטומאה ולדאלך אמרו מטילין לחומרי ב' ימים:
ת"ר בין השמשות [ספק] מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר ב' ימים ואמרינן למאי הלכתא לטומאה כדתנן במסכת זבין פרק א' ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן פי' האיש מטמא בראיות והאשה בג' ימים. עכשיו איש שראה ביום שבת בין השמשות אם תאמר בין השמשות כולו (א') יום הוא הנה [ראה] ראיה אחת בשבת עוד ראה ביום ראשון בין השמשות הנה ראיה שניה ביום ראשון.
וא"ת בין השמשות של יום ראשון חציו מליל יום ב' הוא נמצא שראה ג' ימים (בג') [בב'] ראיות בשבת וביום א' ויום שני וקיי"ל ב' לטומאה וג' לקרבן ראה אחד ביה"ש ספק לטומאה יש לומר כולו מן היום ובעל קרי הוא ואינו טמא אלא יומו ויש לומר בין השמשות חציו יום [ותצטרף] (לג') [וג'] ימים או (לג') [וג'] לילות הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא (פ"א דזבים) ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אף על פי שאין כאן כדי טבילה וסיפוג יש בו ב' ראיות שב' ימים חולקין אותה וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחת בין השמשות ספק לטומאה ופטור מן הקרבן ראה שתים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן אחת ודאי ושתים בין השמשות או אחת בין השמשות [ושתים ודאי] ודאי לטומאה וספק לקרבן שתים ודאי ואחת בין השמשות [או שתים בין השמשות ואחת ודאי ודאי לטומאה ולקרבן] סוף הברייתא ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה וכ"ז שפני מזרח מאדים הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון (והוה יום) [ביה"ש] הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה ור' נחמיה אומר בה"ש משתשקע החמה עד כדי הילוך חצי מיל רבי יוסי אומר ביה"ש כהרף עין הלילה נכנס והיום יוצא ואי אפשר לעמוד עליו ואמרי על הא דר' יהודה הא גופה קשיא ומתרץ רבה כרוך ותני איזהו בה"ש משתשקע החמה וכ"ז שפני מערב מאדימין את המזרח וסימנך כוותא. פי' אם יהיה נר דולק בבית ובו חלון פתוח למערב מתראה אור הנר כנגד פתח החלון במזרח וגם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון עדיין ביה"ש הוא.
הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה. ורב יוסף תני לה הכי איזהו ביה"ש משתשקע החמה וכ"ז שפני מערב מאדימין למזרח עדיין הוא יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר כדי הילוך ג' רבעי מיל [ור"י אמר ב' שלישי מיל] נתננו סימן זה לדבר שיהא *(נום) לתלמיד בהין של תורה שהוא י"ב לוגין רביעית ג' לוגין ושליש ד' לוגין נמצאו ג' רביעית ט' לוגין ונמצאו שני שלישי הין ח' לוגין הרי יש בין ג' רביעיות ובין ב' שלישים לוג א' שהוא חצי שתות כמוהו חשבון המיל ששיערו בו רבה ורב יוסף נמצא שיעור רבה יתר על השיעור דרב יוסף כדי הילוך חצי שתות מיל ש"מ שלא נתנו סימן לשיעור אלא לדבר שנחלקו בו שהוא משתשקע החמה וכ"ז שפני מזרח מאדימין והיינו חצי שתות מיל (משיכסיף עליון עד שישוה לתחתון) [משתשקע החמה עד שיכסיף והתחתון] כדי הילוך חצי שתות מיל (וכיון שפירשנו רבה) [וע"ז שפירשנו דרבה] אמר ג' רביעי מיל ורב יוסף אמר ב' שלישי מיל.
ואי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין וכו'. איכא למידק הני תנאי במאי פליגי, דהא ודאי עד צאת הכוכבים הוי יממא וכדאמרינן בריש פרק קמא דמסכת ברכות (ב, א-ב), ודייקי לה מדכתיב (נחמיה ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה וכו', ותנן בפרק שני דמגילה (כ, א) וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, ודייקי לה בגמרא (שם ע"ב) מנא הני מילי אמר רבי זירא אמר קרא ואנחנו עושים במלאכה וגומר וכתיב (שם פסוק טז) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה, וכי היכי דנפקא לן מהתם דמעלות השחר הוי יממא הכי נמי נפקא מינה דעד צאת הכוכבים הוי יממא. ותו דתניא לקמן (שבת לה, ב) רבי נתן אומר כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה.
ויש לומר דבהא דאמרינן עלה דההיא פליגי, לא כוכבין הנראין ביום ולא כוכבים שאין נראין אלא בלילה אלא כוכבים בינונים, דמר סבר כל שנראין עד שהכסיף והשוה לתחתון כוכבים בינונים, ומר סבר עד חצי מיל, ומר סבר אפילו לאחר זמן. וההיא נמי דאמרינן בפסח שני (פסחים צד, א) דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך ד' מילין נמי לא הוי שיעורא ברירא להו, דבההיא מספקא להו איזהו מהלך אדם בינוני.
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות. קשיא לי אי הכי למה ליה פני מזרח מאדימין, לימא משתשקע החמה ועד שיכסיף העליון והשוה לתחתון. ויש לומר דאי אמר הכי לא ידעינן מאי הכסיף דקאמר, והשתא הכי קאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין, כלומר: ואפילו נסתלקה אדמימות מן התחתון עדיין בין השמשות עד שיכסיף העליון שאין שם אדמימות כלל, ומכלל זה דהכספה שאמרנו היינו הסתלק האדמימות. ולרב יוסף דאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין יום, תחתון של פני מזרח קאמר. כך נראה לי.
ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל. איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רביעי מיל, ואילו בפסח שני (פסחים שם) תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, דתניא התם רבי יהודה אומר עוביה רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, אלמא אפילו לדעת רבי יהודה הוי משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים שהוא לילה ארבע מילין, נמצאת אומר דשיעור בין השמשות לרבי יהודה ד' מילין, והכא אמר רבה שלשה רביעי מיל.
ותירץ ר"ת ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' רכא): דב' שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז היא יציאת הכוכבים והוא שיעור ד' מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה, לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחרי הכפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר: מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר: ששקיעה עצמה בכלל. והיינו נמי דאמרינן לקמן (שבת לה, ב) אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, דאלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא אלא דנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא.
ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל. אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך (לה, א) הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל: שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה, ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. ותירץ הוא ז"ל, אם אדם מניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה, ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דרבי נחמיה, והרוצה לידע מאיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה קאמר. והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א), דגרסינן התם רבי שמואל בר חייא רבי יודן בשם רבי חנינה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל.
ואין פירושו בזה מחוור בעיני. שהרי לרבה התחלת בין השמשות דרבי יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה ליה למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה, לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר: זמן התחלת בין השמשות שלהם.
אלא נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דרבי נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד, כלומר: ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה, כלומר: סוף שיעורו.
אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי בפרק קמא דמסכת ברכות (ה"א) דגרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימא ערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, פירוש: באמצע עובי הרקיע, ויימר אף בשחרית כן, פירוש: אף על פי שהתחילה החמה לצאת ועדיין הוא בעובי הרקיע נדון אותו כלילה ומפני מה אמרו מעלות השחר הוה יום, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות כלומר: שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבקר בבקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר ר' יוסי בר' בון אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוים, אמר רבי חייא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אף על גב דלא נפיק אמרין דנפיק שרי מלכא עייל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל, עד כאן בירושלמי, אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה. וצריך לי עיון.
אמר רבה מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא ירתיח זו היא גירסת הגאונים ז"ל וכן פירשו' אם נתיר להטמין בדבר המוסיף מבעוד יום שמא תרתח הקדירה בשבת ויצטרך לגלות' עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל שהוא אסור ואקשינן אי הכי בין השמשות ליגזור שלא יטמין בדבר המוסיף לצורך מחר ופרקינן סתם קדירות בין השמשות רותחות הן כלומר רתחו ונחו וכיון שנחו אין רותחין כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבת וא"ת אפי' יבא כך שנגלה ויחזור ויטמין בשבת מה בכך דהא משמע דהיכא שטמן בערב שבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת לאו קושיא היא דהתם בדבר שאינו מוסיף וכיון שאינו מתחדש שום חום בשבת אינו כתחלת הטמנה אבל בדבר המוסיף שכל שעה ושעה מתחדש חומו והולך כתחלת הטמנה היא וכן מוכיח בירושלמי אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר היאך אפשר שבדבר המוסיף יהא אסור מבעוד יום ובין השמשות יהא מותר לפי' אפשר לפרש לפי גירסא זו דכי פרכינן אי הכי בין השמשות נמי ליגזור לא קאי אדבר המוסיף אלא אמאי דשרינן אמתני' בבין השמשות דהיינו בדבר שאינו מוסיף והכי פרכינן בין השמשות בדבר שאינו מוסיף נמי ליחוש שמא ירתיח שמתוך שהוא מסלק הקדירה מעל גבי כירה בחשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין בשבת בתחילה דהא לא הות טמונה בשבת ופריק סתם קדירות בין השמשות כיון שהם מרותחות ויצא' זוהמתן מבעוד יום ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן שהרי דבר שאינו מוסיף אינו מרתיח וגרסי' אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסי' משחשכה גזירה שמא יטמין ברמץ ויצטרך לומר לפי גירסא זו דרמץ דבר שאינו מוסי' הוא וזו הוא שהקשה בגירסת הגאונים ז"ל דרמץ ודאי דבר המוסיף הוא גירסת רש"י ז"ל מחודש ומפורשת בפירושיו:
איזהו בין השמשו' משתשקע החמה כו' ואסיקנא דהאי שיעורא הוי תרי תלתי מילי ורביעי מילא ואיכא למידק דאלו בפסח שני תניא משקיעת החמה עד צאת הככבים ארבעת מילין ותניא נמי התם רבי יהודה אומר עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין אלמא לרבי יהודה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים שהוא לילה ארבעה מילין תירץ ר"ת ז"ל דשתי שקיעות הן משתשקע החמה דשמעתין הכי מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקע ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי הכיפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דתניא בפסחים מתחילת שקיעה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחילת שקיעה עד זמן בין השמשות שהוא סוף השקיעה שלשת מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה דגרסינן התם רבי יוסי אומר הלבנה בתקופתא התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות פירש רבי חנינא משבש לה לברייתא דקתני רבי אומר סוף גלגל חמה ומכאן למדנו שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף חמה שוקע ונמצא שמתחילת השקיעה עד זמן בין השמשות שלשת מילין ורביע וכתב הרמב"ן ז"ל שזהו הזמן הנז' בכל התלמוד לתוספת שמוסיפין מחול על הקדש שאי אפשר לומר שיהיה בעוד שהשמש זורחת על הארץ דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש ואי אפשר ג"כ שיהא בזמן בין השמשות שהרי תוספת אינו אלא בעשה ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשעת בה"ש חטאת שמנה אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות הזמן הזה שהוא שלשת מילין ורביע מיל רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות קצת ממנו בלבד עושה ובלבד שנוסיף איזה זמן שיהא ודאי יום מחול על הקדש וא"ת תינח תוספת בתחילתו אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה שזמן בין השמשות אינו ראוי לתוספת שמן ספק הוא נאסר ומבין השמשות ולהלן לילה גמור הוא ועד איזו שעה יהא מוסיף והולך י"ל כעין שאמרו בירושלמי דברכות דגרסינן התם ובלבד שיתחמו תלתא כוכביא כמין חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת וא"ת ולהאי פירוש' דאמרינן שאין בין השמשות מתחיל אלא לאחר שלשת מילין ורביע מיל שאין החמה נראית בארץ היכי אמרינן הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של רבי נחמיה ופרש"י ז"ל כרמל שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה אלמא דמתחילת שקיעת החמה אנו משערין בין השמשות י"ל לפי שיטת ר"ת ז"ל דלאו הכי פירושא אלא הכי קאמר לשיעורו של רבי נחמיה יכול הוא כשמניח חמה בראש הכרמל לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא ונמצא שטבל ביום דמאותו שיעור ואילך הוא שיעור של בין השמשות של רבי נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל וזהו שנתנו כאן שיעור בטבילה משא"כ בכל השיעורין וזהו שאמרו בירוש' רבי שמואל בשם רבי חייא רבי יודן בשם רבי נחמיה התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בהר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומה חזקה ביום טבל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
אמר מר מטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא. פי' למאי הלכתא שנטיל בין השמשות אחד לדין שני ימים לחומר לכל אחד, אמר רב הונא ברי' דרב יהושע לענין טומאה, פי' לענין זב דקי"ל מקראי שאם ראה שתי ראיות ביום אחד מיקרי זב וטמא טומאת שבעה א"נ א' ביום ערב שבת וראיי' שני' ביום שבת טמא שבעת ימים, וקיימא לן שאם ראה ראיי' אחת בלא הפסק מקצתה מיום ערב שבת ודאי ומקצתה מליל שבת ודאי כמו כן הוא צריך שבעה ימי נקיים שהימים מחלקין הראי' אע"פ שהיא א' שאין הפסק בנתיים, דתנן ראה שני ימים וכו' ספק לטומאה ולקרבן, פי' דאף על גב דראה שתי ראיות אפ"ה איכא לספוקי אם הוא זב למנות שבעת ימים נקיים או אינו אלא כבעל קרי בעלמא דדילמא כיון שראה שני ימים בין השמשות דילמא איכא יום אחד הפסק בנתיים ואין כאן שתי ראיות ביום אחד ולא שתי ראיות בשני ימים רצופין, או דילמא יש כאן שלש ראיות דאנו נאמר דראי' א' היתה מן היום ומן הלילה וזהו חומר שני ימים וכמו שפי' רש"י ז"ל וחייב קרבן. אבל יום א' בין השמשות ספק לטומאה דדילמא אין כאן אלא ראיי' א' ביום או בלילה ואינו כבעל קרי או דילמא אותה ראיי' מן היום ומן הליל' והיום והלילה מחלקין הראיי':
הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון. פי' רש"י ז"ל השחיר תחתי' של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ ולא הכסיף העליון גובהה של כיפה שאינה ממהרת להכסיף ע"כ, ורבי' יהונתן ז"ל כתב איני יודע לפרשו:
ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קתני וכו' וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום ולפי זה ה"פ דברייתא איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין אכתי לא הוי בין השמשות אלא עדיין הוא יום, אלא ודאי משהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון הוי בין השמשות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בין השמשות הרי הוא ספק יום ספק לילה ואיזהו בין השמשות נחלקו בו ר' יהודה ור' יוסי שבין השמשות לר' יהודה הוא משתשקע החמה סוף שקיעתה ר"ל שנכנסה כולה וכל שפני מזרח מאדימים ופרשו למטה צד המערב וקוראו פני מזרח מפני שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה ויתבאר למטה ג"כ שאפי' הכסיף התחתון ר"ל שכבר הלכה הבהקתו של תחתון ר"ל תחתית כיפת הרקיע הנראה לנו כאופן המפריש בין חצי הרקיע העליון לחציו האחר ולא הכסיף העליון והיא גובה הכיפה שבאותו צד למעלה מאופן המפריש שאינו ממהר כל כך להכסיף כתחתון מצד שהאורה מבהקת יותר לנכוחיותה לפי הנראה לנו עדיין הוא בין השמשות אבל כשהכסיף העליון והושוה לתחתון הרי הוא לילה ושיערו במהלך זמן זה שלשת חלקי מיל ומה שאמרו בפסחים משקיעת החמה עד צאת הככבים ארבעת מילין פירושה מתחלת שקיעתה כשמתחלת ליכנס והיא נראית עדין מעט מעט עד שתכנס כולה ומ"מ גדולי הדורות משתמשים בתחלת שקיעה זו לומר בה שהיא בכלל תוספת חול ר"ל שקודם שתתחיל לשקוע כלל אינה בכלל תוספת ומשתתחיל לשקוע אם רצה להוסיף הרי הוא בכלל תוספת אם רצה להוסיף כלו מוסיף ואם רצה להוסיף מקצתו ולא כלו מוסיף ובלבד שיהא בודל בתחומו מעט לשם תוספת הא משנשקעה עד יציאת הכוכבים ספק יום ספק לילה ואינה בכלל תוספת וביציאתו מוסיף עד שיראו שלשה כוכבים רצופים בתחום אחד שברקיע:
ונחזור לענינינו והוא שמסוף שקיעת החמה עד שיכסיף העליון הוא בין השמשות לר' יהודה והלכה כמותו לענין שבת ומעתה מ"ש כוכב א' יום שנים בין השמשות שלשה לילה ופירשו בה לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראים אלא בלילה אלא בינוניים יראה שאינה הלכה ותמהני על גדולי הפוסקים שהביאוהו שהרי חמה שקעה ואין כוכב נראה ואפשר שלא הביאוה אלא לשלשה לילה וממה שראיתי לגדולי המחברים שכתבו בשיעור בין השמשות משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים ושמא ראיית שלשה כוכבים והכספת העליון אחד הוא ומתוך שאין הכספת עליון ותחתון ניכרת להמון נתן להם סימן בראיית שלשה כוכבים בינוניים:
בין השמשות לר' יוסי הוא רגע הסמוך ליציאת הכוכבים זה נכנס וזה יוצא והלכה כמותו לענין שלא לאכול כהנים שטבלו לטומאתן בתרומה התלויה בהעריב שמשו עד גמר בין השמשות זו והוא נקרא הערב השמש הגמור והוא צאת הכוכבים כמו שביארנו בראשון של ברכות וכן לענין הטבילה אינו צריך לטבול בעוד שהשמש נראה עד שיהא הערב השמש אחר טבילה אלא כל שיטבול קודם צאת הכוכבים דיו ששעת צאת הכוכבים היא הערב שמשו הבא אחר טבילה ולא עוד אלא שהיו מכוונים לאחר טבילתם עד סמוך לאכילתם שמא תארע להם טומאה אחר טבילה ונמצאו טובלים בחנם כמו שביארנו בברכות:
ויש מוכיחין מכאן שהטבילה צריכה להיות עם השמש שהרי אמר אילימא מטבילה ספיקא הוא וכו' כלומר ועל כל פנים צריכה להיות קודם שיתחיל בין השמשות של ר' יהודה כדי שיבא בין השמשות אחריה ומ"מ יראה כדברינו הואיל והלכה כמותו בתרומה לכל עניני תרומה וכן ממה שאמר לו ר' יהודה לר' מאיר והלא מבעוד יום הם טובלים ואמר ליה מי סברת בין השמשות דידך כמו שכתבנו שם והוא שאמרו כאן בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלים בו:
ממה שכתבנו למדת שבין השמשות ספק לנו בענינו אם יום אם לילה ומ"מ או כלו יום או כלו לילה תדע שיש דברים שאנו מפקפקים בו להיותו מן היום ומן הלילה ומטילין עליו חומר שני ימים וזה ממה שכבר ידעת שהזיבה החמירה תורה בטומאתה יתר על שאר הקרי וכן ידעת שהזיבה הוא קרי יוצא מאליו בלא הנאה וקושי וסימני' המוכיחים בינו ובין הקרי מפורשים במסכת נזיר והדבר ידוע שכל שראה ממנה ראיה אחת אינו זב כלל אלא כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו נעשה זב לטומאה למשכב ומושב ולשבעה נקיים אבל אינו טעון עדיין הבאת קרבן אלא סופר וטובל ומעריב ודיו נתוספה עליו ראיה שלישית הן בראשון הן בשני הן בשלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב גמור לכל ענין ולמדת שהזב תלוי בראיות ולא בימים ר"ל שאם ראה שתי ראיות של זוב אפילו בשעה אחת נעשה זב לטומאה ואם שלש נעשה זב לקרבן וכן אם ראה שלשתם בשלשה ימים רצופים או בפחות מהם הא כל שהפסיק יום אחד בין ראיה לראיה אין זו מצטרפת עם חברתה אלא שאם ראה שלש ומנה וחזר וראה אף בשביעי סותר את הכל כמו שיתבאר במקומו:
ראה ראיה אחת ארוכה כשתים הרי היא נחשבת כשתים ושיעור זה הוא שראיית הזב שיעורה למטה במשהו שנאמר החתים בשרו כל שניכר בבשרו ואם נמשכה זמן אם אין בשיעור הארכתה כשיעור טבילה וספוג אינה נחשבת אלא לאחת אפי' פסק בנתים ואם יש בשיעורה כשיעור זה או יותר נידונת כשתים ואם היתה ארוכה כשלש ראיות והוא שהיתה הארכתה כשתי טבילות ושני ספוגין נחשבת כשלש ראה ראיה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחלת הלילה אע"פ שהוא בשיעור ראיה אחת נידונת כשתים שהימים מחלקים מעתה ראה יום אחד בין השמשות הרי זה זב לטומאה מספק ראה שני ימים רצופים כל אחד בבין השמשות הרי זה ספק בין לטומאה בין לקרבן לטומאה שמא ראשונה ביום ושניה בלילה והרי הפסיק יום שלם בנתים ולקרבן שמא א' מהן מקצתה ביום ומקצתה בלילה וחשובה כשתים ונמצאת שלישית רצופה לה למחרתה ולפי' מביא קרבן ואינו נאכל ואם ראה אחת ביום ואחת בין השמשות הרי הוא ודאי לטומאה וספק לקרבן:
תוס' בד"ה ספק לטומאה כו' ובכל שהוא שבה"ש יש להסתפק שמא כולו מן היום כו' עכ"ל ולפי זה לא אצטריך לן למימר דאיכא לאסתפוקי בכל בין השמשות או כוליה מן היום או כוליה מן הלילה אלא דודאי הוא מן היום ומן הלילה אלא דבכל כל שהוא ממנו איכא לאסתפוקי שמא הוא כולו יום או שמא כולו לילה או שמא הוא משניהם יום ולילה והברייתא נמי איכא לפרושי הכי דאכל כל שהוא קאמר דאיכא לאסתפוקי ביה הני תלתא ספיקי אבל שיהיה כל הבין השמשות כולו יום או כולו לילה לא איצטריך לן לאסתפוקי הכא לענין טומאה אלא דבהך דהעושה מלאכה בשני בין השמשות שפירושו בו על כרחך שעשה כל בין השמשות על כן אית לן למימר דאיכא לאיסתפוקי נמי בכל בין השמשות אי כולו מן היום אי כולו מן הלילה דאם לא כן הוה ליה לחיובי ב' חטאות ודו"ק:
בא"ד וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה או הראשון יום כו' עכ"ל ובכלל זה ששניהם מן היום ומן הלילה וק"ל:
בתוס' ד"ה ור' יוסי אמר בין השמשות כהרף עין וכו' אבל אין לפרש דר' יוסי אין מסתפק בביה"ש כלל וכו' ויודע אני מתי הוא וכו' ולפי זה צריך לפרש הא דאיתא בגמ' בספרים שלנו וא"א לעמוד עליו הוי פירושו שאין לו שיעור שנוכל לשער אותו אבל אין לו ספק מתי הוא וק"ל:
רש"י ד"ה רמץ. אפר המעורב כו' כצ"ל:
גמרא לחומר ב' ימים למאי הלכתא. לכאורה נ"מ טובא לענין שבת גופא והוא דאי לא היינו מספקינן ביה רק אם כולו מן היום או כולו מן הלילה. אם עשה מלאכה בשני בה"ש היה חייב חטאת אפי' ב' העלמות משא"כ השתא א"ח אלא אם היה בהעלם אחד דוקא כמ"ש רש"י לק' (לה ב') וכמו שבארתי שם כוונתו בס"ד. וכן נ"מ באם עשה בבה"ש הב' בזמן מאוחר מן הראשון דהשתא א"ח חטאת דדילמא הראשון מן היום והשני מן הלילה ועוד נ"מ אם עשה מלאכות חלוקות דהשתא א"ח חטאת דדילמא תרווייהו מן היום ומן הלילה וזיל הכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא. ולפי מה שאכתוב לקמן אף אם לא היינו מספקינן אלא אי כולו מן היום או כולו מהלילה היה פטור לר' יהושע בפ"ד דכריתות דהרי א"י איזו אב מלאכה עשה או אפי' מלאכה אחת וכגון קצר כגרוגרת ונאכלה קודם שקצר שנית בבה"ש השני. עי' לקמן פ' במימרא דרבא ואולי לישנא דברייתא מטילין אותו לחומר כו' דחקו להש"ס מלומר נ"מ הנזכרים:
תוס' ד"ה ספק. [ואמר בפ' ד"מ ראה אחת מרובה כו'. היא משנה פ"א דזבים מ"ה ועמש"כ בתמורה (יט:)] :
בא"ד בפיר"ת וספק לקרבן שמא כו'. ובמהרש"א ובכלל זה ששניהם מן היום ומה"ל. וכ"כ התוי"ט בספ"ק דזבים. ולפלא בעיני על שני השליטים איך שגו במכ"ת בדבר פשוט. דכיון דמיירי לפיר"ת דבשני ראה בזמן מאוחר מבשל ראשון. וא"כ איך יתכן דבבה"ש הא' היה בו קצת מה"ל. והב' שהיה אחריו היה בו עדיין קצת מה"י. ורש"י והרמב"ם בפי' דנקטו שמא שניהם מה"י ומה"ל. הוא דאינהו מפרשי שלא ידע באיזו שעה של ביה"ש ראם (כנ"ל כוונתם ומש"כ רש"י דשמא בה"ש ראשון כולו כו' ר"ל כל זמן הראיה דומיא למש"כ לקמיה והשניה כולה מה"ל או הראשונה כולה מה"י. אלא דשם דבר מהראיה להכי נקט ל"נ. והכא דבר מזמן הראיה נקט בל"ז. ובזה פירושם מיושב מקושיות התוס') ויתכן שהיה שתיהן בזמן אחד (וגם דברי המהרש"א בדבור הקודם מגומגמין ולא ראיתי להאריך ע"ע) ודע דלכאורה משמע מפירוש רש"י מהא דכ' וכן אם הא' מקצתה ביום כו'. והב' כולה מה"ל (ולא כ' או כולה מה"י) או הראשונה כולה מה"י כו' (ולא כ' או כולה מה"ל) דס"ל דאם ראה ד"מ ביום א' ואח"כ ראה באותו יום בה"ש אף שודאי היתה מה"י ומה"ל כגון לר' יוסי דבה"ש כהר"ע אינו נעשה זב גמור לקרבן דלא ג' ראיות איכא ולא ג"י איכא והא דתנן בספ"ק דזבים ראה אחת היום וא' ביה"ש כו' ודאי לקרבן כו' היינו בהפסק יום בינתיים דוקא דומיא דפירש הרשב"ם בסוגיין אבל שם א"א לפרש כן דא"כ היכי תני שם אם ספק שמקצת הראיה כו' ודאי לטומאה אמאי דילמא יום א' הפסיק ביניהם. וצ"ל דרש"י לאו בדוקא נקיט:
גמרא אלא תלתא ריבעי מילא. ע"כ צ"ל ע"ד תפסת מרובה ל"ת. אולם לפ"ז קשה מ"ק בתר הכי אלא תרי ריבעי מילא וצ"ל משום דקאי אדברי רבה ואיהו איירי ברביעים אך לפ"ז לא א"ש מאי דדחי לימא חצי מיל ודו"ק:
זה נכנס וזה יוצא. נ"ב הקדים נכנס ליוצא. כלומר אין לומר על היום יוצא עד שנכנס הלילה לפי שא"א לעמוד על היציאה אלא ע"י הכניסה:
גמ' אלא תלתא רבעי. עיין פירש"י ברכות דף ב ע"ב ד"ה והלא כהנים ובנדה דף נג ע"א ברש"י ד"ה ביה"ש וצ"ע:
אמר ר"ה ברי' דרב יהושע לענין טומאה. ראיתי בס' אוהל דוד מייתי קושי' דהל"ל לענין שבת וכגון שהי' לו תינוק למול סמוך ליציאת השבת דאי ב"ה רק כולה מן היום או כולה מן הלילה מלין אותו ממ"נ אי יום הוא הרי מקיים ביום השמיני ימול ודוחה שבת ואי כולה לילה פשיטא דמותר למולו למ"ד מילה שלא בזמנה מלין אפי' בלילה. אבל השתא שמקצתו יום ומקצתו לילה לא ימול. דלא ספיק למיעבד כולו מצוה בשבת ועיין לקמן קל"ג ע"ב ומה שתי' באותו ספר דה"ל מקלקל בחבורה דפטור לא נ"ל כיון דעכ"פ גומר מעשיו ומתקן גברא גם תחלת מעשה לא מקלקל הוא. ולא דמי למ"ש הראשונים במתני' דשוחט בשבת שחיטתו כשרה דלא הוה מומר משעת חתיכת העור משום דטרם גמר שחיטתו ה"ל מקלקל. התם הכי קאמרינן דכל כמה דלא גמר שחיטתו לא ה"ל מומר משום דכל רגע אי בעי פוסק שחיטתו ואז הוה מקלקל נמצא לא נעשה מומר עד שגמר שחיטתו ואז נעשה מתחייב מלמפרע מהתחלת חתיכת העור דשוב לא הוה מקלקל כלל. וה"נ דכוותי' וא"כ אין התירץ עולה יפה. אלא מעיקרא לק"מ אה"נ הומ"ל הכי למ"ד מילה שלא בזמנה מלין בלילה אלא דניחא לש"ס למימר נפקותא אליבא דכ"ע ע"כ אמר נפקא מיני' לענין טומאה דהוי אליבא דכ"ע ופשוט. ואין לומר נפקא מיני' אי עבר ומל אי חייב אשם תלוי ז"א דה"ל טעה בדבר מצוה ובהיל פטור מחטאת ומאשם תלוי. ולקמן קל"ג ע"ב מיירי במזיד וחייב כרת וזה לא שייך הכא בספק בין השמשות:
בפרש"י בד"ה ספק לטומאה ולקרבן כו' כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום ובין השמשות השני כולו מן הלילה כו' עכ"ל. וכתבו התוס' על זה דלא נהירא דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום כו' עס"ה. ולענ"ד בלי ספק דרש"י ג"כ נתכוין לפי' ר"ת דאיירי שלא ראה כל משך בין השמשות דזה אי אפשר כמו שהקשו בתוס' אלא שראה במקצת בין השמשות כמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל אלא שכתב דלשון רש"י לא משמע כן לכך נדחק לפרש בדרך אחר ע"ש. ולענ"ד הוא דוחק גדול וכבר אפשר לפרש דמ"ש רש"י שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום האי כולו לאו אמשך כל זמן בין השמשות קאי אלא אמשך הראייה לחוד דשמא כל משך הראיה היה באותו זמן בין השמשות שהוא מן היום וכל הראיה בבין השמשות השני היה באותו בין השמשות שהוא מן הלילה ולא אתי אלא לאפוקי שאם מקצת הראיה היה מן היום ומקצת הראיה מן הלילה אכתי הו"ל זב גמור דשייך ביה חיוב קרבן ועוד יש לפרש בדרך אחר דלעולם יש להסתפק שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום או כולו מן הלילה משום דנראה דכל הזמנים והסימנים שאמרו חכמים בבין השמשות כגון הכסיף התחתון בלא העליון וכן בשני כוכבים בינונים היינו דוקא במי שרוצה לידע ולכוין באותו זמן ויש לו איצטגנינות בלבו שהוא בקי לידע ולשער אותן הסימנים על מכונם משא"כ הכא לענין ראיית הזב שהוא דבר פתאום ולא נתכוון בתחלה לידע הזמן אלא שע"פ הדמיון נדמה לו אחר הראיה שהוא זמן בין השמשות אם כן לפ"ז אפילו אם נדמה לו שאותה ראיה של בין השמשות השני היתה מוקדמת לאותה שאתמול כגון שאתמול היה רואה ג' כוכבים בינונים והיום ב' כוכבים אפ"ה יש להסתפק ולומר שאותן ג' כוכבים שראה אתמול היו הכוכבים הגדולים הנראים ביום ושני כוכבים של היום מהכוכבים הקטנים שאין אדם יודע מה הם בינונים וגם אין כל הזמנים שוין בזה וכה"ג יש להסתפק בסימן הכסיף התחתון דודאי אין כל הזמנים שוין בזה והכל לפי בהירות היום כדמשמע מל' רש"י בד"ה מאדימין שכתב שנראה אדמימות חמה בעבים אלמא דלעולם דבר מצוי הוא שדמות עבים מפסיקין בינינו ובין גלגל החמה בתחתית כדמשמע בפרק אם אין מכירין וכדאשכחן לקמן דף הסמוך ע"ב דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשמשא בריש דקלא אתלו שרגא אלמא שאין הסימנין הללו מסורין לרוב בני אדם וכ"ש ביום המעונן וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל כאן שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה והיינו כדפרישית דאפילו אם נדמה לו ע"י אותן הסימנין שהראיה הראשונה היתה בזמן מאוחר לאותה הראיה של בין השמשות בזמן השני אפילו הכי אפשר דטעו בכך ונהפך הוא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובזה נתיישב ג"כ מה שכתב לקמן גבי העושה מלאכה בשני בין השמשות ודו"ק:
ת"ר בין השמשות. על סוגיא דבין השמשות. עיין מנחת כהן חלק מבוא השמש שהעמיק הרחיב ובספר מוצל מאש חלק ב' אחר קונטרס מהר"א סימן א' קרית מלך רב ח"א י"ז ע"ג ולהלן ובסוף ספר שמן למאור קונטרס מהרב פר"ח והוא ממש קיצור דברי מנחת כהן. ובספר מקראי קודש. ועיין ראב"ן סימן ב' וסימן ויו. ספר יראים דף מ"ט. וגם אני בעניי הארכתי בקונטרס מיוחד על זה וצירפתי כל דברי האחרונים בזה לענין דינא:
משתשקע החמה. עיין זבחים נ"ו ד"ה מניין לדם פסחים ב' ד"ה והא קימ"ל:
זה נכנס וזה יוצא. עיין פסחים ב' ד"ה יכנס:
תלתא רבעי מיל. עיין פסחים צ"ד ד"ה ר' יהודא:
הרי תלתא מיל. עיין מנחות ך' ד"ה נפסל:
רש"י גזירה שמא יחתה בגחלים כו' דברי רשי' תמוהים לי דהא רשי' פסק לקמן בריש כירה דמותר להשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ורבה וודאי הכי ס"ל דאמר תרווייהו תנינהו לקמן ואע"ג דהכא בלהטמין מיירי הא לדעת ר"י בתוס' ר"פ במה טומנין שהי' והטמנה שוין הן ואי לדעת ר"ת שיש חילוק ביניהם כיון דלצורך מחר אף בבישלה כל צרכה אסור כיון דלצורך מחר הוא חיישינן שמא יתקרר ויחתה וא"כ למה צריך רשי' הטעם דגזרינן בשלה כל צרכה אטו לא בשלה כל צרכה תיפוק ליה דבלא גזירה אסור וצ"ל דגרסינן הכא רבה בה"א ולא רבא באלף וס"ל לרשי' כדעת ר"י דאין חילוק בין שהיי' להטמנה ומאן דמתיר בשהי' מתיר בהטמנה. ורבה דאסור בשהי' אסר בהטמנה וסברת ר"ת לא ס"ל לרשי'. ולכן הוצרך לומר הטעם בבשלה כל צרכה אטו לא בשלה והביא ראי' מסברת האמוראים דאסרי לקמן גבי שהי':
תוספות ד"ה ספק לטומאה. זרע יצחק לומבראזי:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. כדתנן לקמן לא בגפת ולא בזבל ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא דהא אסרינן משחשכה: ברמץ. אפר המעורב בגחלים: ויטמין. דהא מבעוד יום הוא: גזירה שמא יחתה בגחלים. משחשכה שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה (דף לז:) דאמר רבי קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו וכן אמר רבי יוחנן: מן היום ומן הלילה. כלומר ספק יש בו משניהם: ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה. הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם: מאדימין. שנראה אדמומית חמה בעבים: הכסיף. השחיר: התחתון. תחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ: עליון. גובהה של כפה אינה ממהרת להכסיף ולקמן פריך מאי קאמר דקשיא סיפא ארישא: חצי מיל. זהו שיעור אורך בין השמשות ולאחר חצי מיל הוי לילה: כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה: זה נכנס. הלילה נכנס והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהם מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא: למאי הילכתא. יטילו עליו ספק שמא משניהם יש בו בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי ספק כולו מן הלילה לענין לילי שבת אלא חומר שניהם למאי הילכתא: ראה שני ביה''ש. זיבה דזב מטמא בימים ובראיות בין שראה שתים ביום אחד בין שראה שתים בשני ימים רצופים בין שראה אחת בשני ימים כגון בין השמשות חשיב ליה כשתי ראיות משום ימים דילפינן מלזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה מיפרשא כדתניא במגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו': ספק לטומאה ולקרבן. ספק טמא ספק טהור ספק חייב קרבן עם הטומאה ספק אינו חייב קרבן אבל טמא שבעה דזב בעל שתי ראיות או שני ימים כל תורת טומאת זבין עליו ושלישי מביאתו לידי קרבן וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה''ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופים וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשניה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשניה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה: ראה אחת ביה''ש ספק לטומאה. שמא מקצתה ביום ומקצתה בלילה והיינו חומר ב' ימים וטמא ז' או שמא כולה או מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא אחת: פני מזרח מאדימים. עדיין לא הכסיף אפי' תחתון: כרוך ותני. שני הדברים בכרך אחד בתורה אחת: ואזדו לטעמייהו. דרבה סבר שיעור ביה''ש נפיש ורב יוסף סבר זוטר:
רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין. פירש רשב''א דאין להסתפק בו אלא כשהוא כהרף עין ולא בזמן גדול כמו שמסתפק בו תנא קמא אבל אין לפרש רבי יוסי אין מסתפק בבין השמשות כלל והכי קאמר כהרף עין אני מכיר ובקי בו מתי זה נכנס וזה יוצא ויודע אני מתי הוא יום מתי הוא לילה דהא בתוספתא דמסכת זבים בפ''ק קתני וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד בין השמשות ואחד ודאי ספק לטומאה ולקרבן פירוש שראה במוצאי שבת ביה''ש וביום שני ראה ביום ספק לטומאה דשמא בין השמשות כולו מן היום והוי יום מפסיק וטהור או שמא כולו מן הלילה והוו שני ימים רצופין וטמא ושמא מן היום ומן הלילה ואיכא שלשה ימים רצופין וחייב קרבן אלמא דר' יוסי נמי מספקא ליה בההוא כהרף עין: ספק לטומאה ולקרבן. פירש בקונטרס דשמא בין השמשות ראשון כולו מן היום ושני כולו מן הלילה ול''נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין (דף לה:) העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דע''ש כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם ומפרש רשב''ם ספק לטומאה ולקרבן שראה בין השמשות במוצאי שבת וביה''ש דמוצאי יום שני דשמא בין השמשות שניהם כולו מן היום או כולו מן הלילה מפסיק יום אחד בינתים ואין כאן טומאה או שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה והוו רצופין וטמא טומאת שבעה ומתחייב קרבן וקשה לפירושו חדא דשני ימים בין השמשות משמע רצופין ועוד דלפי זה לא משכחת טומאת ז' בלא קרבן ולישנא משמע ספק טומאה לחוד ולקרבן לחוד ועוד קשה לר''י דאם מיירי כשראה כל בין השמשות כמו העושה מלאכה שני בין השמשות כדמפרש רשב''ם א''כ בראיה אחת חייב קרבן דהא ביה''ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוו אלף אמה דשיעור מיל הוי אלפים אמה כדפי' רש''י בפרק שני שעירים (יומא דף ס'. ושם) ואמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סנ.) ראה אחת מרובה כג' שהיא כמגדיון לשילה שהם שתי טבילות ושני סיפוגין הרי זה זב גמור ובתוספתא בריש מסכת זבין משמע היינו שיעור ק' אמה לכך מפרש ר''ת דמיירי שלא ראה כל בין השמשות אלא שעה אחת מועטת דבין השמשות זה ושעה אחרת בין השמשות אחר ובכל שהוא שבין השמשות יש להסתפק שמא כולו מן היום או כולו מן הלילה או חציו יום וחצי לילה והשתא אתי שפיר דספק לטומאה דשמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ומפסיק יום בינתים או שמא תרוייהו יום או תרוייהו. לילה ואיכא ב' ימים רצופין וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה והשני לילה או הא' יום והב' חציו יום וחציו לילה ואיכא ג' רצופין וההיא