בכורות לח ע"א

כמלא נקב של עול אישתיק וא''ל רב חסדא שמא מקדח וחיסומו שנינו וא''ל רב תחליפא לא תימא שמא אלא ודאי מקדח וחיסומו צריך להתלות עליה כחזקיה אבי עקש דתנן זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה שאמר משום רבן גמליאל הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו כלי חרס בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי ליה לית ליה תוך לא איטמי ליה א''ר יצחק בר אבין הכי קאמר כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו למה לי למיתלייה בכלי חרס נימא כל שאין לו תוך בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה הא קמ''ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא תוכו אלא כלי שטף מי גלי ביה רחמנא תוכו אי בטומאה דאורייתא ה''נ הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו אגנו אזנו וידיו טהורין נטמא תוכו כולו טמא דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הלכך שויוה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה עבדו רבנן היכירא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים אי הכי אין לו תוך נמי ליעביד נמי היכירא כיון דעבדו היכירא ביש לו תוך ידיע דאין לו תוך דרבנן ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן בהנך דחזו למדרסות אי הכי חרס נמי אין מדרס בכלי חרס רב פפא אמר מקדח גדול שנינו מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר דתנן באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי רבי מאיר וחכ''א בגדול של לשכה ולרבי מאיר מי ניחא הוה ליה מקולי ב''ש ומחומרי ב''ה ואנן דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמר רב נחמן סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם:
מתני' הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש (עצב) איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום:
גמ'

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

וישנו, אותו שיעור, הוא כמלא נקב של עול שעל גבי הבהמה, שעושין בו נקב כדי לתקוע בו יתד לקשירת רצועות העול.

ומהך מתניתין מוכח דשיעור "מקדח" שווה לגודל "סלע". ואם כן בית שמאי שאמרו עד שתחסר הגולגולת מלא מקדח, ובית הלל [דאמרת משמיה דשמואל שהם אמרו עד שינטל לסלע] - שיעור אחד הוא.

אישתיק רב תחליפא.

ואמר ליה רב חסדא: שמא מקדח ו"חיסומו" שנינו בדברי בית שמאי, [שאחרי שעושים חור על ידי המקדח מרחיבים מסביב את הנקב עם המקדח כדי שיכנס ויצא בריוח, והיינו שמרחיבים את מקום תחילת הנקב שהוא המקום ה"חוסם" את הנקב בכך שמפריע למקדח להכנס]. ואמנם שיעור מקדח שווה לסלע, אך מקדח וחיסומו הוא יותר מסלע.

אמר ליה רב תחליפא לרב חסדא: לא תימא שמא מקדח וחיסומו שנינו. אלא ודאי מקדח וחיסומו שנינו. וצריך אתה להתלות עליה. כלומר, יכול אתה לסמוך על דבר זה, כחזקיה אבי עקש שסומכים על עדותו משום שלא היה שם אחד שחלק עליו ^[3].

ומכאן איפשטא בעיא דלעיל בכרשינה, דכיוצא בה שמענו במלוא מקדח, שצריך שתהא נכנסת ויוצאת.

דתניא: זו העדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל הזקן:

ישנם כמה חילוקי דינים בענין טומאת כלים בין כלי חרס לכלי שטף. [כלי שטף הוא כינוי לכל הכלים המקבלים טומאה שאינם כלי חרס, ונקראים כן משום שיש להם טהרה על ידי טבילה [שטיפה] במקוה כדכתיב "וכל כלי עץ ישטף במים"].

כלי שטף נטמאים במגע בטומאה בין אם נגע הדבר המטמא בכלי מבחוץ ובין אם נגע בו מבפנים, וכל הכלי נטמא, בכל ענין, מבחוץ ומבפנים.

ואילו כלי חרס אינם מקבלים טומאה אלא מתוכם, שאז נטמא הכלי בין מבפנים ובין מבחוץ, אבל אם נגע הדבר המטמא מאחורי הכלי, בצדו החיצון, אין תוכו של הכלי נטמא מן התורה ^[4].

כמו כן יש חילוק בין כלי השטף עצמם.

"פשוטי" כלי מתכות, שאין להם "תוך" ניטמאים מן התורה. ואילו פשוטי כלי עץ שאין להם תוך אינם טמאים מן התורה.

וכך העיד חזקיה אבי עקש:

כל כלי שאין לו תוך, שאין לו בית קיבול, אך משתמשים בו בצד אחד בלבד, אם זה בכלי חרס - אין לו אחוריים לחלוקה! שאין אחורי הכלי, שהוא הצד שאין משתמשים בו, חלוק מתוכו, מהצד שמשתמשים בו.

והיינו, שדין אחורי הכלי הזה הוא כדין החלק הפנימי [שמשתמשים בו] לגבי קבלת טומאה. שאין דינו כשאר כלי חרס שיש להם תוך שבהם הדין הוא: אם נטמא תוכו אף גבו טמא, אך אם נטמא גבו, אינו נטמא כלל מהתורה אלא הוא טהור ^[5], כיון שכאן מדובר בכלי שאין לו תוך.

אלא דינו של כלי זה: נטמא תוכו, נטמא גבו. ואפילו נטמא גבו, נטמא תוכו.

ופרכינן: כיצד נטמא בכלל כלי חרס שאין לו תוך? והא דין טומאה של כלי חרס רק בתוכו תלה רחמנא, שאינו מטמא אלא מתוכו, דכתיב: [ויקרא י"א, ל"ג] "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא". שדוקא אי אית ליה תוך איטמי ליה. אבל אי לית ליה תוך לא איטמי ליה!?

אמר רבי יצחק בר אבין: הכי קאמר: כל שאין לו תוך בכלי חרס - כנגדו בכלי שטף, [כלומר, כלי כזה שאין לו תוך והוא "כלי שטף" ואיירי בכלי עץ, שאין פשוטיהן מקבלים טומאה מהתורה, וכפי שמתבאר למסקנא] - אין לו אחוריים לחלוקה, שאין בו חילוק בין אחוריו לתוכו, ואם נטמא תוכו, נטמא גבו. נטמא גבו, נטמא תוכו.

ומקשינן: למה לי למיתלייה לכלי שטף בכלי חרס, דאמרינן "כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף"?

נימא - כל שאין לו תוך בכלי שטף, אין לו אחוריים לחלוקה!?

ומבארינן: הא קא משמע לן: דאם יש לו לכלי שטף תוך, הרי הוא ככלי חרס - מה כלי חרס דוקא כשנטמא תוכו נטמא אף גבו. אבל אם נטמא גבו לא נטמא תוכו [והיינו שאינו טמא כלל], אף כלי שטף, אם נטמא תוכו נטמא גם גבו. אך אם נטמא גבו לא נטמא תוכו. ודוקא באין לו תוך אין בו חילוק בין תוכו לגבו, שאם נטמא מצד אחד נטמא כולו.

והוינן בה: בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא דין תוכו, דבתוכו תלה רחמנא, דאי איטמי תוכו נטמא כולו. ואי לא נטמא תוכו אלא גבו, לא נטמא תוכו.

אלא כלי שטף - מי גלי ביה רחמנא דין תוכו שחלוקה קבלת טומאה בתוכו מגבו?

ומבארינן: אי בטומאה דאורייתא, הכי נמי דבכלי שטף לא שנא תוכו מגבו.

הכא במאי עסקינן: בטומאת משקין דרבנן. ובטומאה דרבנן הוא דאמרינן דכלי שטף שיש לו תוך, אם נטמא גבו לא נטמא תוכו.

דתנן: כלי שטף שנטמא אחוריו במשקין טמאים - אחוריו טמאין. אבל תוכו, וכן אגנו, בית קיבול התחתון שהוא יושב עליו [פירוש אחר: אוגנו - שפתו], וכן אזנו, בית אחיזתו, וידיו, שעושים יד מאחוריו לאחוז בו כגון מחבת, טהורין.

אבל אם נטמא תוכו מטומאת משקין - כולו טמא.

ומבארינן: דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי. ואין משקה מטמא כלי. ורק רבנן הוא דגזור שמשקין יטמאו כלים, משום משקה דזב וזבה. כגון, רוקו וזובו דהוו אב הטומאה, ומטמאו כלים מדאורייתא.

הלכך, שויוה רבנן לכלי שטף הנטמא במשקין כטומאה דאורייתא דכלי חרס, שאם נטמא מגבו לא נטמא תוכו. ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה דכלי שטף [שאין בו חילוק בטומאה דאורייתא מהיכן נטמא].

והטעם שאמרו שכלי שטף הנטמא במשקין מגבו יהא כדין כלי חרס, כי עבדו ביה רבנן הכירא להבדיל בין טומאה זו לבין טומאה דאורייתא, כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ^[6].

ופרכינן: אי הכי, כלי שאין לו תוך נמי ליעביד נמי הכירא, כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. שאין שורפים על טומאה דרבנן תרומה וקדשים.

ומתרצינן: לא צריך להאי היכרא. דכיון דעבדו רבנן הכירא ביש לו לכלי שטף תוך, מידע ידיע דכלי שטף שאין לו תוך ונטמא במשקין דרבנן, דאין שורפין עליו תרומה וקדשים. דהשתא כי יש לו תוך אין שורפין, כל שכן בשאין לו תוך.

והוינן בה: ואין לו תוך בכלי שטף, דגזרו ביה רבנן טומאה אפילו על ידי משקין, ומשמע דבטומאת שרץ הוא נטמא מהתורה, ולעיל נמי אמרינן "אי בטומאה דאורייתא הכי נמי", ומשמע מהנך דכלי שטף שאין לו תוך מקבל טומאה מדאורייתא.

ועלה מקשינן: וכי מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא?

והא דומיא ד"שק" בעינן, דכתיב: "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק". איתקש כלי עץ לשק - מה שק מיטלטל מלא, וריקן, דהיינו שיש לו בית קיבול, אף כל האמור באותו פסוק הרי הוא מקבל טומאה רק אם הוא מיטלטל מלא וריקן. והא, כיון שאין לו תוך, אינו מיטלטל מלא וריקן.

ומתרצינן: הכא איירי בהנך כלי שטף דחזו למדרסות, כגון כסא וספסל, דמקבלי טומאה מדאורייתא על ידי מדרס, וכגון שישב עליהן זב, ואפילו כשאין להם תוך. וכלל הוא בידינו שכל דבר שמקבל טומאת מדרס מקבל גם טומאת מגע [נדה מט א]

ופרכינן: אי הכי, דאיירי בהנך דחזו למדרס - כלי חרס דחזו למדרס נמי, כי אין להם תוך אמאי לית בהו טומאה?

ומתרצינן: אין מדרס בכלי חרס, משום שאי אפשר לשבת על כלי חרס, שאם יישב עליו הוא ישבר ^[7].

רב פפא אמר: הא דקשיא לך דאי שיעורא דבית הלל דאמרו "כדי שינטל מן החי וימות" הוא כסלע, אם כן עשית בית שמאי ובית הלל אחד - לא קשיא. כי במתניתין דהתם, במאור שנעשה בידי אדם, שהשוו מלא מקדח לסלע נירונית - מקדח גדול שנינו, מכלל, דמקדח סתם שיעורו הוא זוטרא מכסלע, ובית שמאי במקדח סתם איירי ולא שוו שיעורייהו לבית הלל דאמרי בכסלע.

ומקשינן: הניחא לרבי מאיר, דאמר: במקדח קטן של רופאים, שמשתמשים בו לעשיית נקב בראש לצורך רפואה, שנינו לשיעור מקדח אליבא דבית שמאי.

אלא לרבנן, דאמרי: במקדח גדול של לשכה שנינו - מאי איכא למימר?

דתנן: באיזה מקדח אמרו בית שמאי ששיעור חסרון בגולגולת הוא כמלא מקדח?

בקטן של רופאים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בגדול של לשכה.

ואליבא דחכמים, דבית שמאי מיירי במקדח גדול שהוא שווה לסלע, תיקשי דאם כן עשית דברי בית שמאי ובית הלל אחד!?

ותו מקשינן: ולרבי מאיר מי ניחא הא דשיעורא דבית שמאי קטן משל בית הלל?

והרי אם כן, הוי ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שנמצא שבית שמאי מקילים יותר מבית הלל. שהרי לבית שמאי אפילו בחסרון מועט של הגולגולת בשיעור של מקדח קטן כבר פרח דין טומאת אהל מאותה גולגולת, ואילו לבית הלל ממשיכה הגולגולת הזאת לטמא באהל עד שיחסר בה כסלע.

ואילו אנן, דוקא ששה דברים דתנן במסכת עדיות שהקלו בהם בית שמאי תנן. ואילו שאר דברים דלא תנן התם שהם מקולי בית שמאי לא תנן.

אמר רב נחמן: סלע נירונית שנינו! סלע נירונית הוא דהוי כמקדח גדול. אבל סלע סתם, הוא זוטר אפילו ממקדח סתם ואפילו ממקדח קטן של רופאים, ולכן אפילו לרבי מאיר השיעור של בית הלל שאמרו סלע סתם, קטן משל בית שמאי.

מתניתין:

המשנה מונה מומין שבעין. שנאמר בתורה במומי בהמה "או חרוץ" [ויקרא כ"ב כ"ב].

ריס של עין, עפעף של עין, שניקב, או שנפגם, או שנסדק בכל שהוא.

ושלשה מומין אלו הן בכלל "חרוץ" האמור בתורה ^[8].

נאמר בתורה במומי כהנים: "או דק או תבלל בעינו". [ויקרא כ"א כ']. ובגמרא לקמן ריש פרק שביעי ילפינן בגזירה שוה דמומין שנאמרו באדם, נאמרו גם בבהמה.

הרי שהיה בעינו:

דק, קרום על העין ^[9].

תבלול, דבר המבלבל את העין.

חלזון נחש ועינב ^[10].

איזהו תבלול?

לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור.

"סירא" [מלשון "שורה"] פירושו, העיגול הכהה שבעין שמסביב לשחור. ו"שחור" הוא האישון [הפנימי ביותר], שדרכו עוברים קרני האור אל תוך העין. ו"לבן" הוא הרקע של העין החיצוני ביותר. ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום ^[11].

שחור ונכנס בלבן, אם חוט של שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק את הסירא ונכנס בלבן אינו מום, לפי שמום זה הוא בלובן של העין, ואין מום בלובן דלאו עין הוא אלא שומן העין.

הערות

^[3] והתוס' פירשו באופן אחר.

^[4] ולגבי טומאת גבו נחלקו הראשונים, ורובם סוברים שאפילו גבו שנגע בו הדבר הטמא אינו נטמא.

^[5] וכמבואר לעיל שזו היא דעתם של רוב הראשונים.

^[6] עיין רש"ש. ועיין רמב"ם הלכות אבות הטומאות ז, א.

^[7] רעק"א בגליון הש"ס תמה על דברי רש"י שביאר הטעם דאם ישב עליו ישבר, דבשבת פד א ילפינן לה מקרא.

^[8] רמב"ם ביאת מקדש פ"ז ה"ד.

^[9] המקור להסבר ש"דק" הוא קרום שעל העין הוא מדברי רש"י בפירוש החומש שכתב: "דק", שיש לו בעיניו דוק שקורים "טילא" כמו הנוטה כדוק. וכן כתב לעיל טז א. ועל הפסוק "הנוטה כדוק" [ישעיה מ'] כתב: כדוק, כיריעה "טיילא" בלע"ז. וכ"כ הרא"מ שם. ובאוצר לעזי רש"י כתב: כתם בעין המצמצם את הראייה. ולפי זה, רש"י מפרש כהרמב"ם שכתב [פ"ז ה"ה] מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וזהו "דק" האמור בתורה.

^[10] ברש"י בפירוש החומש עה"פ "או תבלול" כתב: דבר המבלבל את העין כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירה וכו' [כמוש"כ בהמשך המשנה] ותרגום "תבלל" חיליז, לשון חילזון שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור, חלזון נחש עינב. עכ"ל. וברבי אליהו מזרחי שם כתב: ומפורש בפרק אלו מומין: חלזון זה מום קבוע הוא. וזהו נחש ששנו חכמים ששניהם אחד, אלא שיש שקורין אותו חלזון מפני שהוא עשוי כתולעת שהוא ארוך. ויש שקורין אותו נחש שגם זה מורה על האורך. אבל עינב, מום בפני עצמו הוא. ויש מפרשים שיש בשחור עינו לבן עגול כגרעינה של עינב. ויש גורסין: חלזון נחש בעיניו. ופירושו, שיש בשחור עיניו חוט לבן ארוך כחלזון וכנחש. וזה נכון בעיני, שאם כפירוש הראשון למה הזכיר פה העינב שהוא מום בפני עצמו. עיי"ש. וברש"י במשנתינו תרגם על "חלזון" "ועינב" תרגומים שונים. משמע שהם מחלות שונות בעין. וכהפירוש הראשון שהזכיר הרא"מ].

^[11] והרמב"ם מפרש שהוא קו הגובל בין הלבן ובין הכחול. והשחור והכחול הכל בכלל שחור העין. חזו"א].

כמלא נקב של עול של בהמה. הרי ששיעור "כמלא מקדח" שאמרו בית שמאי לענין גולגולת שנפחתה, שווה בגודלו לסלע, שהוא השיעור לדעת בית הלל (לפי הפירוש שהביא רב תחליפא)! אישתיק [שתק] רב תחליפא, ואמר ליה [לו] רב חסדא: שמא לא כמלא מקדח לבדו אמרו בית שמאי, אלא כמלא מקדח וחיסומו שנינו, כלומר, נקב המאפשר הכנסה והוצאה של המקדח, והוא גדול יותר מסלע שאמרו בית הלל?

ואמר ליה [לו] רב תחליפא: לא תימא [אל תאמר] בלשון שמא, אלא אמור: ודאי הכוונה היא למקדח וחיסומו. וצריך אתה להתלות עליה, על הסבר זה כעל עדותו של חזקיה אבי עקש, שאין בה פקפוק. ומכאן יש ללמוד לדין משנתנו, כי כשם ש"מלא מקדח" משמעו נקב שמקדח יכול להיכנס ולצאת בו, כך "מלא כרשינה" שבמשנתנו משמעו — כרשינה נכנסת ויוצאת.

א ומה היא אותה עדות של חזקיה אבי עקש? דתנן [ששנינו], זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום (בשם) רבן גמליאל הזקן בענייני טומאת כלים: כל כלי שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס — אין לו אחורים לחליקה, אין חילוק, הבחנה, בין צדדיו השונים. שאין דינו כדין כלי חרס האמור בתורה, שמיטמא רק מתוכו, ולא מגבו. אלא אם נטמא תוכו, כלומר, הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, וכן אם נטמא גבו — נטמא תוכו.

ותוהים על הלכה זו: הרי כלי חרס, בטומאה שנכנסה בתוכו תלה רחמנא [תלתה התורה] את הטומאה, שנאמר: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), ומשום כך רק אם אית ליה [יש לו] תוך (בית קיבול) — איטמי ליה [נטמא לו] הכלי, אבל אם לית ליה [אין לו] תוך — לא איטמי ליה [אינו נטמא] כלל!

אמר רב יצחק בר אבין: אין מדובר כאן על כלי חרס, אלא על כלי שטף, כגון כלי עץ, שהם מקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. ולפי זה הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להשלים את הדברים: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס, שאינו נטמא כלל — כנגדו (במקביל לו) בכלי שטף, אם אין לו בית קיבול — אין לו אחורים לחליקה, אין חלוקה בין צדדיו השונים, אלא אם נטמא תוכו הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, נטמא גבו — נטמא תוכו.

ושואלים: למה לי למיתלייה [למה לו לתלות את ההלכה הזו] בכלי חרס, אם דין זה אינו שייך בהם כלל? נימא [שיאמר] כך בפשטות: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי שטף — אין לו אחורים לחליקה!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דין זה משמיע לנו] בהשוואה זו: שכלי שטף שיש לו תוך (בית קיבול) — הרי הוא ככלי חרס; מה כלי חרס, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו. אף כלי שטף, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו.

ותמהים: בשלמא [נניח] כלי חרס, גלי ביה רחמנא [גילתה בו התורה] "תוכו", שהוא נטמא כשנפלה טומאה דווקא לתוכו, אלא כלי שטף, מי גלי ביה רחמנא [האם גילתה בו התורה] תוכו? ואם כן, גם אם נגעה בו הטומאה מגבו הריהו נטמא כולו!

ומסבירים: אכן, אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה] — הכי נמי [כך גם כן הדין], שכלי שטף נטמא גם מגבו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאת משקין, שמשקים שנגעו בטומאה ונטמאו, נגעו בכלי שטף וטימאוהו, וטומאה זו אינה אלא דרבנן [מדברי סופרים]. והוא מה דתנן [ששנינו במשנה]: כלי שנטמא אחוריו במשקין — רק אחוריו טמאין, ואילו תוכו, אגנו (הקפל שבשפתו), אזנו (ידית שלו שבצורת אוזן) וידיו (ידית ישרה שלו) — טהורין.

אבל אם נטמא תוכו — כולו טמא.

ומסבירים את טעם הדבר: לפי דמדאורייתא [שמן התורה] אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שמשקה שנטמא יטמא כלים, משום חשש שמא יבואו אנשים להקל בדין משקה זב וזבה (כגון מי רגליהם ורוקם), שהם אב הטומאה, ומטמאים גם כלים.

הלכך [על כן], שויוה רבנן [עשו אותה חכמים], את טומאת כלי שטף שנטמא מאחוריו במשקים, כטומאה של כלי חרס, שאם נטמא מגבו — לא נטמא תוכו, ולא שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] כטומאה דאורייתא [מן התורה] דנפשיה [של עצמו, של כלי שטף], שאם נטמא מגבו, שכולו טמא.

וטעם הדבר, כי עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בטומאה שמדבריהם, כי היכי דלא לישרוף עליה [כדי שלא ישרפו עליה] תרומה וקדשים שנגעו בכלי זה, שהרי מדין תורה טהורים הם ואסור לשורפם. ושואלים: אי הכי [אם כך], שבמקרה זה מדובר, כלי שטף שאין לו תוך נמי [גם כן], מדוע העיד חזקיה אבי עקש, שאם נטמא גבו נטמא תוכו (הצד שמשתמשים בו)? ליעביד נמי היכירא [שיעשו גם כן היכר], ולא ייטמא תוכו, כדי שלא ישרפו על כך תרומה וקדשים!

ומשיבים: כיון דעבדו היכירא [שעשו חכמים היכר] בטומאת משקים של כלי שטף שיש לו תוך, ידיע [ידוע] ממילא כי גם טומאת משקים בכלי שאין לו תוך — דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולא יבואו לשרוף בגללה תרומה וקדשים.

ושואלים: וכלי שאין לו תוך בכלי שטף, האם דאורייתא בר קבולי [מן התורה ראוי לקבלת] טומאה הוא, עד שהוצרכו חכמים לגזור שייטמא מאחוריו במשקים טמאים? הלוא כדי שיהיה הכלי ראוי לקבלת טומאה, דומיא דשק בעינן [בדומה לשק צריכים אנו] שיהיה, מה שק שנזכר בענין זה (ויקרא יא, לב) הריהו מיטלטל כשהוא מלא וריקן — אף כל כלי צריך שיהא מיטלטל מלא וריקן כדי שיהיה ראוי לקבל טומאה, וכלי שאין לו תוך הרי אינו יכול להיות מלא!

ומשיבים: מדובר כאן בהנך דחזו [באותם כלים שראויים] למדרסות, שמשמשים לישיבה, והם נטמאים בטומאת זב וזבה, גם אם אין להם בית קיבול. ומקשים: אי הכי [אם כך], כלי חרס שאין לו תוך נמי [גם כן] — נגזור עליו שייטמא ממשקים טמאים, אם הוא ראוי למדרס! ומשיבים: אין כלל דין טומאת מדרס בכלי חרס.

ב ושבים לקושיית רב חסדא בענין גולגולת שנפחתה, שלדעת בית שמאי אינה מטמאת באוהל אם נחסרה בשיעור מקדח. ואם נפרש כשמואל, שלדעת בית הלל, שיעורו של חסרון זה הוא כסלע, נמצא שאין מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, שהרי שנינו, בענין מאור (חלון) המביא את הטומאה, שמקדח שווה בגודלו לסלע. רב פפא אמר: מקדח גדול שנינו בענין מאור המביא את הטומאה, ודווקא הוא שווה בשיעורו לסלע.

ומכלל הדברים אתה למד שמקדח סתם שהוזכר בדברי בית שמאי, לענין גולגולת שנפחתה — זוטרא נמי [קטן] מכסלע ששנו בית הלל. ומקשים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' מאיר בפירוש דעת בית שמאי, אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דתנן [ששנינו במשנה]: באיזה מקדח אמרו בית שמאי דעתם בענין גולגולת שנפחתה — במקדח קטן של רופאים, שמשתמשים בו לקדיחה של עצמות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מדובר במקדח גדול, כגון של לשכה שבמקדש. והרי לפי המשנה בענין מאור המביא את הטומאה, מקדח זה שיעורו כסלע!

ועוד שואלים: ולשיטת ר' מאיר, מי ניחא [האם נוח] הדבר? והרי אם מקדח סתם, ששנו בית שמאי, קטן מסלע — הוה ליה [הרי זה] מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאם נפחתה גולגולת בשיעור מקדח בלבד, בית שמאי מקילים ומטהרים מטומאת אוהל, ובית הלל מחמירים ומטמאים. ואנן [ואנו] כלל בידינו בענין זה: דתנן תנן [מה ששנינו במסכת עדיות שהוא מקולי בית שמאי, שנינו], דלא תנן לא תנן [ומה שלא שנינו שם לא שנינו], אלא בכל מקום בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים!

אמר רב נחמן: דוקא לגבי סלע נירונית שנינו במשנה בענין מאור, שהוא כשיעור מקדח גדול. ואילו סלע סתם, שהוא השיעור לדעת בית הלל, זוטרא [קטן] אפילו מנקב של מקדח סתם. ונמצא שבית שמאי מחמירים יותר, אפילו לשיטת ר' מאיר.

ג משנה על אלו מומים שבעין שוחטים את הבכור מחוץ למקדש: הריס (העפעף) של עין שניקב או שנפגם או שנסדק, וכן הרי שהיה בתוך עינו דק, מעין כתם, וכן תבלול, חלזון, נחש, עצב. איזהו תבלול — מעין חוט לבן הפוסק בסירא, בעגול המקיף את השחור שבעין, ונכנס בתוך השחור שבעין. אבל אם היה חוט שחור פוסק בסירא ונכנס בלבן — אינו מום, שמום בלבן שבעין אינו נחשב למום.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

like the size of the hole of a yoke of an animal. Evidently, the measure of the drilled hole stipulated by Beit Shammai with regard to a deficient skull equals the size of a sela coin stipulated by Beit Hillel according to the statement of Rav Taḥlifa. The Gemara relates: Rav Taḥlifa was silent. And Rav Ḥisda said to him: Perhaps we learned that Beit Shammai did not mean the size of a drilled hole alone, but rather the size of a drilled hole and its obstruction, i.e., a hole that allows for the drill to be inserted and removed. This is slightly larger than the sela mentioned by Beit Hillel.

And Rav Taḥlifa said to him: Do not say: Perhaps. Rather, say: Beit Shammai definitely was referring to the size of a drilled hole and its obstruction, and you can rely on this explanation since it is certainly correct, as certain as the testimony of Ḥizkiyya, the father of Ikkesh, which is uncontested. It can be derived from here that just as the phrase: Size of a drilled hole, is referring to the size of a hole into which the drill can be inserted and removed, so too, the size of a bitter vetch mentioned in the mishna is referring to a hole into which the bitter vetch can be inserted and removed.

§ The Gemara explains the reference to the testimony of Ḥizkiyya the father of Ikkesh. As we learned in a baraita that Ḥizkiyya, the father of Ikkesh, testified this testimony before Rabban Gamliel in Yavne, which he said in the name of Rabban Gamliel the Elder: With regard to earthenware vessels, any vessel that does not have a receptacle has no distinction with regard to the halakhic status of its sides. This is in contrast to the earthenware vessels mentioned in the Torah, where only the inside, and not the outside, is susceptible to ritual impurity. Rather, if its inside, i.e., the sides that are used, became impure, its outside also becomes impure. Likewise, if its outside became impure, its inside also becomes impure.

The Gemara challenges: With regard to an earthenware vessel, the Merciful One rendered its susceptibility to impurity dependent on the presence of a receptacle, as it states: “And every earthen vessel into whose interior any of them falls” (Leviticus 11:33). Consequently, if there is a receptacle, it will become impure, but if there is no receptacle, it should not become impure.

Rabbi Yitzḥak bar Avin said in response: The testimony is not referring to earthenware vessels, but to vessels that are purified through immersion in a ritual bath, such as wooden vessels, which are susceptible to ritual impurity even if they lack a receptacle. Accordingly, this is what the tanna is saying: With regard to earthenware vessels, any vessel that does not have a receptacle never becomes impure. The halakha in the corresponding case with regard to a vessel that is purified though rinsing, i.e., immersion in a ritual bath, where it lacks a receptacle, is that there is no distinction with regard to the halakhic status of its sides. Therefore, if its inside, i.e., the side that is used, became impure, its outside also becomes impure. Likewise, if its outside became impure, its inside also becomes impure.

The Gemara asks: Why do I need to render this halakha dependent on an earthenware vessel? Let us simply say: With regard to a vessel that is purified though rinsing, any vessel that does not have a receptacle has no distinction with regard to the halakhic status of its sides.

The Gemara answers: This association teaches us that if the vessel that is purified through rinsing has a receptacle, it is like an earthenware vessel. Therefore, just as in the case of an earthenware vessel, if its inside became impure, its outside also becomes impure, but if its inside did not become impure, its outside does not become impure, so too, with regard to a vessel that is purified through rinsing, if its inside became impure, its outside becomes impure. But if its inside did not become impure, its outside does not become impure.

The Gemara asks: Granted that with regard to an earthenware vessel, the Merciful One revealed that it is rendered ritually impure only if the impure item fell into its “inside” (see Leviticus 11:33). But with regard to a vessel that is purified though rinsing, did the Merciful One reveal with regard to it that it becomes impure only through its inside? Therefore, even if the impure item touched the outside, it should become entirely impure.

The Gemara answers: If it is referring to ritual impurity that is by Torah law, then indeed a vessel that is purified through rinsing can be become impure even through its outside. But here we are dealing with the ritual impurity of liquids, i.e., liquids that became impure and subsequently touched the vessel, which becomes impure only by rabbinic law. As we learned in a mishna (Kelim 25:6): With regard to a vessel whose outside became ritually impure by contact with impure liquids, only its outside is impure, but its inside, its rim, its ear-shaped handle, and its straight handle are pure. If its inside became impure, it becomes impure in its entirety.

The Gemara explains the reason: By Torah law, food does not transmit impurity to a vessel, and a liquid does not transmit impurity to a vessel. And it was the Sages who decreed that an impure liquid transmits impurity to a vessel, because of the concern that people will be lenient with regard to the liquid of a zav and a zava, such as their urine or saliva, which are a primary source of impurity and impart impurity to vessels.

Therefore, the Sages deemed the impurity of a vessel that is purified though rinsing whose outside became impure through liquid to be like the impurity of an earthenware vessel, and if its exterior became impure, its interior remains pure. But the Sages did not deem its impurity like the impurity of itself, i.e., a vessel that is purified through rinsing, by Torah law, that if its exterior became impure, the vessel becomes impure in its entirety.

The reason for this is that through this ruling the Sages employed an indicator that it is impure only by rabbinic law so that people will not burn teruma and consecrated items due to having come into contact with those vessels, as by Torah law they are ritually pure and it is prohibited to burn them. The Gemara asks: If so, that this is the case under discussion, then with regard to a vessel that is purified through rinsing that has no receptacle as well, the Sages should employ an indicator. They should rule that the inside remains pure so that teruma and consecrated items will not be burned after coming in contact with it. Why then did Ḥizkiyya, the father of Ikkesh, testify that if its outside became impure, its inside becomes impure as well?

The Gemara answers: Since the Sages employed an indicator with regard to vessels that are purified through rinsing that have a receptacle, it is thereby known that the impurity of a vessel that does not have a receptacle that comes in contact with an impure liquid is by rabbinic law. Therefore, no one will burn teruma and consecrated items that came in contact with it.

The Gemara asks: And with regard to a vessel that is purified through rinsing, is it susceptible to ritual impurity by Torah law, so that the Sages found it necessary to decree that the exterior is susceptible to impurity of liquids? After all, in order for a vessel to be susceptible to impurity it is required to be similar to a sack, which is mentioned with regard to ritual impurity (see Leviticus 11:32): Just as a sack is carried both full and empty, so too, any object must be capable of being carried both full and empty in order to become ritually impure. This excludes a vessel that has no receptacle and cannot be carried full.

The Gemara answers that it is referring to these vessels that are suited for sitting and are susceptible to ritual impurity imparted by treading, i.e., the ritual impurity imparted by a zav, zava, or a menstruating woman who sits or lies down on an item, even though it lacks a receptacle. The Gemara challenges: If so, with regard to an earthenware vessel that has no inside, the Rabbis should also decree that it is susceptible to the impurity of liquids if it is fit for sitting. The Gemara answers: There is no ritual impurity imparted by treading with regard to earthenware vessels.

§ The Gemara returns to the matter of an incomplete skull. According to the opinion of Beit Shammai, if the skull is missing a piece of bone the size of a drilled hole, it does not impart impurity. According to Shmuel, Beit Hillel holds that it must be missing a piece the size of a sela coin. If so, there would be no disagreement between Beit Shammai and Beit Hillel, as it was taught with regard to a window that imparts ritual impurity that a drilled hole is the same size as a sela coin. The Gemara now offers an additional answer: Rav Pappa says that it was with regard to a large drill that we learned that the minimum size of a window that imparts impurity equals the size of a sela coin.

The Gemara comments that by inference, the unspecified drill mentioned in the statement of Beit Shammai with regard to an incomplete skull is also smaller than the size of a sela coin mentioned by Beit Hillel. The Gemara asks: This works out well according to the explanation of Rabbi Meir for the opinion of Beit Shammai. But according to the opinion of the Rabbis, what is there to say?

As we learned in a mishna (Oholot 2:3): With regard to which drill did Beit Shammai state their opinion concerning an incomplete skull? It was with regard to a small drill of doctors, used for drilling bones. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It was with regard to a large drill, such as that used in the Temple chamber. According to the mishna concerning a window that imparts impurity, the size of this drill is like that of a sela coin, and the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel would still be identical.

The Gemara asks further: And even according to the opinion of Rabbi Meir, does it work out well? If the unspecified drill mentioned by Beit Shammai is smaller than a sela coin, then this is an instance of the leniencies of Beit Shammai and of the stringencies of Beit Hillel, as with regard to a skull that was missing a piece only the size of a drilled hole, Beit Shammai are lenient and hold that it does not impart impurity in a tent, while Beit Hillel do consider it impure. And we have a principle: That which we learned in the mishna in tractate Eduyyot pertaining to the leniencies of Beit Shammai and the stringencies of Beit Hillel, we learned, and that which we did not learn there, we did not learn. Therefore, in all other cases, Beit Shammai are stringent and Beit Hillel are lenient.

Rav Naḥman says: It is specifically with regard to a sela of the emperor Nero that we learned in the mishna concerning a window that imparts impurity that it is like the size of a large drilled hole. But with regard to the unspecified sela coin mentioned by Beit Hillel as the measure, it is even smaller than an unspecified drilled hole. Therefore, Beit Shammai are stringent even according to the opinion of Rabbi Meir.

MISHNA: For these blemishes of the eye, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple: The eyelid that was pierced, an eyelid that was damaged and is lacking, or an eyelid that was split; and likewise, one may slaughter a firstborn animal outside the Temple if there was in his eye a cataract, a tevallul, or a growth in the shape of a snail, a snake, or a berry that covers the pupil. What is a tevallul? It is a white thread that bisects the iris and enters the black pupil. If it is a black thread that bisects the iris and enters the white of the eye it is not a blemish.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אישתיק. רב תחליפא:

בתר הכי אמר שמא האי כמלא מקדח גדול דקתני הכא דהוי סלע במקדח וחיסומו שנינו. באותו מקדח שנוקבין בו את החביות שהוא דק מלמטה ועב מלמעלה שאותו עב סותם את הנקב והיינו וחיסומו והיינו כמלא מקדח נכנס ויוצא ותפשוט מיהא דבעיא דרבי אושעיא ואותו כמלא מקדח דב"ש דגלגלת דזוטר הוי מכסלע. וב"ה אמרי כדי שינטל מן החי היינו כסלע והכי איכא בינייהו:

אמר לו רב תחליפא. יפה תירצתה וצריך אתה להיתלות עליה על תירוץ זה כמו שאנו סומכין על עדותו של חזקיה אבי עקש. כלומר שמה שאמרת הוא עיקר כאותו עדות של חזקיה:

כל שאין לו תוך בכלי חרס. שאין לו בית קיבול אין לו אחורים לחליקה. כלומר שאין חלוק עליונו מתחתונו:

אלא כשנטמא תוכו נטמא גבו. כלומר כשנטמא צד אחד נטמא צד השני:

כלי חרס כי אין לו תוך אמאי מטמא כלל בתוכו תלה רחמנא טומאה כדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו' לית ליה תוך לא איטמי כלל:

כנגדו בכלי שטף. בשאין לו תוך אין לו אחוריים לחליקה:

כלי שטף היינו כלי מתכות או של עץ שיש לו טהרה כדכתיב ומורק ושוטף במים:

והיכי מצית אמרת דהא קמ"ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס וכו':

בשלמא כלי חרס גלי ביה תוכו דבתוכו תלה רחמנא דאי איטמי תוכו נטמא כולו ואי לא נטמא תוכו אלא גבו לא נטמא תוכו אלא כלי שטף דלא גלי ביה תוכו לית ליה חלוקה:

אי בטומאה דאורייתא. כגון זב ומת הכי נמי דלית ליה חלוקה:

הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן וכדתנן כלי שטף שניטמו אחוריו. שוליו:

ורבנן הוא דגזור. דמשקין הבאין מחמת שרץ דמטמי גזירה משום משקה זב דהוי מדאורייתא הלכך כיון דאיטמו במשקין דרבנן האי כלי שטף שוויוה רבנן כטומאה דכלי חרס דיש לו חלוקה ולא שוויוה כטומאה דאורייתא כלומר דאין לו חלוקה לכלי שטף מן התורה בין יש לו תוך בין אין לו תוך ולהכי שוויוה רבנן ככלי חרס דנטמא גבו לא ניטמא תוכו משום היכירא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים:

אי הכי אין לו תוך. לכלי שטף ליעביד ביה היכירא שום חלוק כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. לא צריך דכיון דעבדו היכירא חלוקה ביש לו תוך בטומאה דרבנן מידע ידעי דכי אין לו תוך ונטמא במשקין דרבנן דאין שורפין עליו תרומה וקדשים דהשתא כי יש לו תוך אין שורפין כ"ש בשאין לו תוך:

ואי אין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קיבולי טומאה הוא בתמיהא כדקאמר בטומאה דאורייתא הכי נמי:

והא דומיא דשק בעינן. והא כיון דאין לו תוך אינו מטלטל מלא וריקן. בהנך כלי שטף דחזו למדרסות לישיבה מקבל טומאה דאורייתא דאע"ג דלית בהו תוך כדאמרינן במסכת שבת בפ' אמר ר' עקיבא כגון דיחדינהו לאשתו נדה:

אי הכי כלי חרש נמי. כי אין לו תוך אמאי אינו מטמא לדעתיה דר' יצחק בר אבין וקאמר משום דאין מדרס בכלי חרש מפרש נמי התם:

רב פפא אמר. לא צריך לתרוצי להא מקדח וחיסומו שנינו אלא מקדח גדול שנינו כאן דהוי בסלע מכלל דמקדח סתם ההוא דב"ש בן גדול מכלל דזוטר מבסלע וב"ה אמר כסלע ואין שיעורן אחד:

הניחא לר' מאיר. דמוקים לה לההוא מקדח דגלגלת כמקדח קטן של רופאים דהוי בציר מבסלע וב"ה אמרי בסלע היינו דאיכא בינייהו:

אלא לרבנן. דאמרינן בגדול של לשכה דהיינו כסלע מאי איכא למימר:

ולר' מאיר. דמוקים במקדח קטן א"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. דב"ש מקילינן דכי חסר פורתא במקדח קטן טהור מלטמא באהל וב"ה מחמירי דלעולם לא טהר מלטמא עד שתחסר כסלע ואנן דתנן תנן כלומר אותן ששה דברים שהן מקולי ב"ש מנו ולא יותר:

אלא רב נחמן מתרץ לטעמיה דר' מאיר דסלע נרונית שנינו הכא במאור שנעשה דהויא במקדח גדול סלע סתם דב"ה הוי זוטר אפי' ממקדח סתם דב"ש והוו להו ב"ה לקולא:

ריס של עין. זהו עפעפיו:

הרי בעינו. כמו או שהיה בעינו דק. בלע"ז טיילא:

חלזון נחש עינב. מפרש בגמרא:

הפוסק בסירא ונכנס בשחור מן הלבן סירה הוא כמו חוט שסובב השחור:

אבל אם השחור פוסק הסירה ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן שהלבן אין קרוי עין אלא השחור:

גמרא ה"ק כל שאין לו תוך כו' אין לו אחורים לחלוקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ל"ל כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה אין לו אחוריים כו' דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אותו כו' ובד"ה אי בטומאה דאורייתא כו' דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו כו' נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כו' ובד"ה לכך כו' במשקין דכלי חרס כו' ובד"ה ולא שוייה כו' זה היסט הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה צריך אתה כו' מיושב ומתרץ ליה בסמוך עכ"ל ובד"ה הרי הוא כו' לטמא אחרים קאמר כו' המפלת דאבן היוצא מן התנור טפח כו' דסבר תלמודא דיד של תנור כו' ובד"ה בהנך דחזו כו' מערבין הס"ד ואח"כ מ"ה וסמניך ברקא כו' רפואות לברקא כו' כוחלין לברקותי כו' יין דם כדי לכחול כו' מתרפא מאיליו חשיב כו' גבי מים הקבועים כו' לא הוי קבוע אין זו רפואה ממש אלא בדיקה ונסיון אם כו' נפגם הזובן נפגם ולא כו' יותר וכשנפגם כו' דלח מבחוץ ויבש מבפנים כו' לחה ויבשה יד כו' כצ"ל:

גמרא הא קמ"ל כו' מה כ"ח כו' לא נטמא תוכו ל"נ גבו אף כ"ש כו'. וכן לקמן הלכך שויוה רבנן כטומאה דכ"ח. תימה דהא כ"ח אם נגעה טומאה מגבו לא נטמא כלל אפילו גבו. וכ"ש אם נגעו משקין טמאים מגבו גבו מיהא טמא [ועי' שבת (טז) תד"ה ה"ג וצ"ע] :

שם מכלל דמקדח סתם זוטרא נמי מכסלע. תיבת נמי אין לה ביאור כאן. ונ"ל למחקה מהכא ולהציגה לקמן בתירוצא דר"נ סלע סתם זוטרא נמי ממקדח סתם:

רש"י ד"ה דמקדח גדול שנינו. דמקדח גדול הוא דהוי כסלע. כצ"ל:

תד"ה הרי הוא. ועוד דדרשינן הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה. כ"ז הוא בשבת (פד ב). ור"ל דה"נ נאמר מי לא עסקינן דיש לו יד ואפ"ה טהור מכלל דלא מכניס:

רש"י ד"ה ואנן שית תנן. בעדיות פ"ה כו'. גירסא זו תמוה וגירסת הגמרא נכונה ועמש"כ בערכין (כז ב) על דבריו:

רש"י ד"ה שחור ונכנס בלבן. אם חוט שחור יוצא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין מדרס בבלי חרס שישבר. וכ"כ רש"י עירובין קד ע"ב וע' שבת פד ע"א וצ"ע:

(לח א) מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו לא נטמא תוכו לא נטמא גבו וכו'.—עיקר הגירסא כ"ש בשמ"ק כאן: "מה כ"ח נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו", וכן משמע מפי' רש"י, וכעין זה העתיק הר"ש בכלים פ"ב סוף מ"א וברפכ"ה, וכן הוכיח במל"מ (הל' כלים פ"א הי"ג) מדברי הראב"ד והתוס'. אבל ראיתי בתוס' רעק"א בכלים רפכ"ה אות ט"ז שכתב: "ובפי' הר"ש כאן נטמא גבו לא נטמא תוכו ט"ס" (ע"ש). והרי שנעלם ממנו פירש"י והראב"ד והתוס' והמל"מ הנ"ל.

כמלא נקב של עול. שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול אלמא מקדח הוי כסלע ומאי איכא בין ב''ש ובין ב''ה: אישתיק. רב תחליפא: וא''ל רב חסדא שמא מקדח. דקאמר ב''ש בגולגולת מקדח וחיסומו שנינו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס המקדח ברוחב ומקדח וחיסומו הוי יותר מסלע: א''ל רב תחליפא. לרב חסדא לא תימא שמא אלא אימא ודאי מקדח וחיסומו שנינו: וצריך אתה להתלות עליה. כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה: כחזקיה אבי עקש. שנסמך על עדותו שלא היה תלמיד חולק עליו: אין לו אחוריים לחליקה. שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אותו צד שמשתמשין בו קרי תוך אע''ג דאין לו בית קיבול: וקפריך כלי חרס בתוכו תלה רחמנא. דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו': כנגדו בכלי שטף. כלומר דכוותיה בכלי שטף שאין לו נמי תוך אין לו אחוריים ולקמן מפרש לה. כלי שטף כלי עץ דכתיב (ויקרא טו) וכל כלי עץ ישטף במים ולקמיה פריך וכי אין לו תוך מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה ואיכא דאמרי כלי שטף היינו כלי מתכות וטעות הוא בידם דא''כ אמאי פריך לקמן מי מקבלי פשוטי כלי שטף טומאה לאו פירכא היא דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים: הא קמ''ל כו'. להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס דהיכא דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו: אי בטומאה דאורייתא הכי נמי. דפשיטא לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו בין יש לו תוך בין אין לו תוך והכא במאי עסקינן דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו תוך איצטריך לאשמועי' דנטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין: תוכו אוגנו דהיינו בית קיבול התחתון שיושב עליו ל''א אוגנו שפתו: אזנו. זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה שקורין מנשי''ו: ידיו. כגון כלי חרס שעושין לו זנב לאחוריו: דמדאורייתא. אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי בפ''ק דפסחים (דף יח.): משום משקה דזב וזבה. כגון רוקו וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי מדאורייתא אפי' אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': הלכך שויוה רבנן. לכלי שטף הנטמא במשקין: דכלי חרס. דאורייתא דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו: ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה. דכלי שטף משום דעבדו רבנן היכירא להקל בטומאת משקין כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים אלא חולין ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למיגזר משום משקה דהא אפי' נגעו משקה זב וזבה מאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' ההוא מפורש (במסכת נדה) (דף מב) דבהסיט מישתעי דאיזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט: ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא. דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאורייתא ה''נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה: דומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק: מלא וריקן. דיש לו בית קיבול: בהנך דחזו למדרסות. כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע''י מדרס: א''ה בכלי חרס נמי. נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו למדרסות: אין מדרס בכלי חרס. שישבר אם אדם יושב עליו: רב פפא אמר. הא דאמרת עשית ב''ש וב''ה אחד לאו פירכא היא: דמקדח גדול שנינו. במשנה דמאור העשוי בידי אדם דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית אבל מקדח סתם בציר מסלע וב''ש במקדח סתם קאמרי: באיזה מקדח אמרו. ב''ש בגולגולת כמלא מקדח כקטן של רופאים שקודרין בו את הראש לתקן את המכה: הניחא לר''מ כו'. ותו אפי' לר''מ מי ניחא. אם כן דשיעורא דב''ש זוטר הוה ליה מקולי ב''ש דהיינו קולא דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאת גולגולת: ואנן שית תנן. בעדיות (פ''ה משנה א) ששה דברים מקולי ב''ש שב לא תנן: סלע נירונית שנינו. דהוי כמקדח גדול אבל כסלע דקאמרי ב''ה זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים הלכך אפי' לר''מ שיעורא דב''ש נפיש: מתני' ריס של עין. מפרש בגמ': הרי בעינו דק. כלומר הרי שיש בעינו דק טייל''א: תבלול. מפרש מאי היא: חלזון. חולי היא שקורין לימו''ן: נחש. מפרש בגמרא: (ועצב). מיי''ל: לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור שחור הוא שקורין פרונילא שמשם מראית העין באה ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום: שחור ונכנס בלבן. אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן: אינו מום. שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין: גמ'

צריך אתה לתלות כחזקיה שהוא אבי עקש. פירוש צריך אתה לטרוח כדי ליישב הדבר שאין לשבשה מכח קושיא כי ברור לי שכך אמר שמואל כמו עדות חזקיה אבי עקש שלא היה לשון דבריו מיושב ומתרץ ליה בסמוך: כנגדו בכלי שטף כו'. בכלי עץ נופל לשון זה דכתיב בהו [וכל] כלי עץ ישטף במים כדפירש בקונטרס ומצינו למימר נמי דכלי מתכות כמו כן מיקרו כלי שטף משום דכתיב בהו ומורק ושוטף במים והא דפריך לקמן ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה היא דומיא דשק בעינן פשיטא ליה דאיירי נמי בכלי עץ בכל הנהו דמיקרו כלי שטף מדלא נקט כלי מתכות: אין לו אחורים לחלוקה נטמא. תוך קרי אותו צד שרגילין להשתמש בו: הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו. על כרחו לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי וקשה מכאן לגירסת רבינו שמואל דשבת (דף טז.) דמשמע דכלי חרס אין מטמאין מגבייהו כלל ובספ''ק דחולין (דף כד.) דאמרי' דאויר כלי חרס טמא [וגבו טהור] היינו דלא מקבל טומאה מגבו אבל מטמא אחרים מגבו כדתניא בתורת כהנים מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו ועוד אמרי' בפרק המפלת (נדה דף כו.) דאבן היוצא מן התנור טפח דחשיב יד להוציא טומאה דלא עדיפא מגב ואין לומר דעדיפא ואיירי אפי' להכניס דהתניא בתוספתא דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסטו ועוד דדרשינן הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה ואע''ג דבריש סוגיא דהעור והרוטב (חולין דף קיח.) משמע דסבר הש''ס דיד כל תנור להכניס ולהוציא ועדיף מגבו במסקנא צרכינן למימר הכי: בהנך דחזו למדרסות אבל שאר פשוטי כלי עץ טהורי' ודינם פירשתי בפ' המוכר את הבית (ב''ב סו.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לא.):