דף מד - ב
ואם כן תיקשי: ומה נר חדש, דלהכי עבידא, בכל זאת כי לא הדליק בה - שרי לטלטולה. [1] מטה, דלאו להכי עבידא - לא כל שכן שאין היא מוקצה, על אף שייחדוה למעות!?
ומשנינן: אלא, אי איתמר - הכי איתמר:
אמר רב יהודה אמר רב: א. מטה שיחדה למעות, הרי אם הניח עליה מעות מערב שבת - אסור לטלטלה אפילו אם ניטלו ממנה המעות לפני שבת. שאין זה ייחוד של "הזמנה" גרידא, אלא השתמש בה בפועל עבור מעות.
לא הניח עליה מעולם מעות - מותר לטלטלה על אף שייחדה למעות.
ב. לא יחדה למעות, ועתה בשבת יש עליה מעות - אסור לטלטלה.
אין עליה מעות - מותר לטלטלה, אפילו היו עליה מעות בימי חול. והוא שלא היו עליה בין השמשות. כי אם היו המעות עליה בין השמשות וניטלו ממנה בשבת, על ידי גוי או תינוק, אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.
אמר עולא, מתיב רבי אלעזר:
אדם או כלי המאהילים על מת או על קבר - נטמאים בטומאת מת.
כלי עץ שמידת הנפח שלו היא למעלה מארבעים סאה המאהיל על המת - אינו נטמא כלל.
והוא אף מהווה חציצה מפני הטומאה לכלים אחרים הנמצאים בתוכו. כי נחשב הדבר כאילו נמצאים הכלים ב"אהל" אחר, ואינם מאהילים על המת.
לצורך חישוב מדידת נפחו של כלי העץ, אם הוא מכיל יותר מארבעים הסאה, מחשבים גם את עובי דפנות הכלי ואת בסיסי הרגליים הקטנות שהוא עומד עליהם.
אחת הצורות של כלי עץ גדול, המכיל בחישוב כולל יותר מארבעים סאה, היא עגלה [הנקראת "שידה"] העשויה עץ המוקפת מחיצות, ובצידיה גלגלי עץ, ובתוכה מושבים לאנשים.
האנשים והכלים המצויים בתוכה של עגלת העץ אינם נטמאים כאשר עוברת העגלה בבית הקברות ומאהילה על הקברים. כיון שהעגלה עצמה אינה נטמאת, עקב היותה גדולה מארבעים סאה. והיא אף חוצצת בין הטומאה ובין האנשים והכלים המצויים בתוכה.
גלגל העץ של העגלה, הנקרא "מוכני", היה בו בית קיבול, והוא היה פחות מארבעים סאה. לעיתים הוא היה מחובר באופן קבוע בעגלה, ולעיתים באופן שניתן לפרקו ולהרכיבו.
שנינו במשנה במסכת כלים פרק יח: השידה, העשויה עץ - מוכני, שהוא גלגל העץ שלה, בזמן שהיא [ה"מוכני" היא לשון נקיבה] נשמטת, שאין הגלגל קבוע בעגלה אלא הוא עשוי להתפרק ממנה ולחזור ולהיות מורכב בה, הרי אז אין הגלגל נחשב כחלק מן העגלה, אלא הוא כלי עץ בפני עצמו, ולכן דינה של אותה ה"מוכני" [גלגל העץ]:
א. אין חבור לה לענין טומאה.
שאם ה"שידה" אינה מכילה ארבעים סאה והיא מקבלת טומאה, הרי אם נטמאה העגלה לא נטמאה בכך גם המוכני, לפי שהיא כלי הנבדל ממנה.
וכן אם נטמאה המוכני לא נטמאה העגלה.
וכן אם העגלה מכילה ארבעים סאה ואינה נטמאת, בכל זאת המוכני נטמאת, כיון שאינה חלק מהעגלה, אלא היא כלי בפני עצמו.
ב. ואין נמדדת המוכני עמה, עם השידה, לשער אם יש בעגלה בצירוף המוכני ארבעים סאה.
ג. ואין מצלת עמה באהל המת. שאם עוברת העגלה בבית הקברות ומעל דפנות העגלה מלמעלה בולטים החוצה כלים, ומתחתם של הכלים נמצא גלגל העגלה, אין עובי הגלגל חוצץ ביניהם ובין הטומאה שהם מאהילים עליה. כי אין הגלגל חלק מהעגלה אלא הוא כלי נפרד, שיש בו בית קיבול שהוא פחות מארבעים סאה, ומקבל טומאה, ואינו חוצץ בפניה [על פי הר"ב במשניות בגירסא המתוקנת שם, והמהרש"א כאן].
ד. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. כי אם לא היה הגלגל כלי בפני עצמו אלא חלק מהעגלה עצמה היה מותר לגרור את העגלה בשבת על אף שהמעות מונחות על הגלגל, כיון שאין המעות מונחות על עיקר הכלי אלא על דבר הנספח אליו. אבל כיון שהגלגל הוא כלי בפני עצמו אסור לגרור את העגלה יחד עם הגלגל והמעות שעליו, כי הגרירה של הגלגל היא גרירת כלי בפני עצמו, ואסור לגוררו בגלל המעות המצויות עליו.
ומדייקינן: הא אין עליה של המוכני עתה מעות - שריא בטלטול, אף על גב דהוו עליה המעות בין השמשות!
ומשנינן: ההיא מתניתין דמסכת כלים - רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה בדבר הראוי, ולא אמרינן בו מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא.
ואילו רב - כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה.
הערות
[1] פמוטות בזמננו. כתב החזון איש [מד - יג] שבימינו הפמוטות הם מוקצה למרות שמדינא דגמרא מותר לטלטלם. כי בזמנם היו לפמוטות שימושים נוספים [כמבואר בתוס' ד"ה לא הניח] ולא בזמננו. והגר"מ פיינשטיין זצ"ל סבור כי כל שימוש בכלי, ואפילו אם הוא שימוש בכך שהוא ראוי ליתנו על גבי ניירות כדי שלא יתעופפו ברוח, הרי שימוש המתיר את טלטולו.
זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים השיבו ההוא פמוט מיתקרי והפמוט שהזכיר ר' זירא בשמועה זו נחשת היא וחדש ואינו נמאס ואם הדליקו עליו נר באותו שבת הרי הוא מוקצה מחמת איסור ולפי שהוא מנוקה מלכלוך לא הוי מוקצה מחמת מיאוס ועל דעת ר' מאיר שהיה מתיר טלטול הפמוט אם לא הדליקו עליו באותה שבת זה הפמוט אע"פ שהוא כחדש שאינו נמאס אסור לטלטלו לפי שנהיה מוקצה מחמת איסורו מפני הנר שהדליקו עליו באותו יום ועל דעת ר' יהודה שהיה אוסר טלטול נר [נר ישן] (חדש) [של חרש] הרי הפמוט מותר לטלטלו לפי שנראה נר חדש ואינו מאוס ולפיכך באה הקושיא מידי למימרא דר' יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסורו לית ליה והתניא ובגמ' דבני מערב גרסי מעשה היה וטילטלו פמוט מתחת הנר בשבת מה אנן קיימין אי כר' מאיר אפילו פמוט יהא אסור כמו שאמר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת וזה הפמוט הדליקו בו באותה שבת והרי הוא לר' מאיר אסור ואי כר"ש אפילו נר עצמו יהא מותר וכל שכן הפמוט שיהא מותר ואין אנו צריכים להודיענו זה ההיתר בפמוט על דעת ר' שמעון שהיה סובר נר עצמו מותר לטלטלו וכ"ש פמוט מתחתיו אלא כן אנן כר' יהודה דר' יהודה אומר נר מאוס פמוט אינו מאוס וזה סיוע הפירוש שפירשנו אבל בארתי זה הטעם כי ראיתי מי שפירש אותו בטעם אחר וסבר שר' שמעון שהוא מתיר בנר אוסר בפמוט ולדבריהם בתלמוד ארץ ישראל או כר' שמעון אפילו נר עצמו יהא מותר נתבאר כבר שר' שמעון מתיר הנר עצמו וכ"ש הפמוט:
ואסיקנ' הכי לדברי הכל פמוט שהוא מנורה שאין לה אלא קנה אחד ואין על ראשה אלא כף אחת הדליקו עליו באותה שבת דברי הכל (אחד) [אסור]. לא הדליקו עליו דברי הכל מותר. הא דאמר רב מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות והיו עליה המעות כל בין השמשות. אע"פ שנטלו המעות עכשיו ואינם במטה אסור לטלטלה. אסיקנא דרב כר' יהודה אמרה לשמעתיה. מתיב ר' אליעזר הא דתנן בכלים פ' י"ח מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה חבור ואינה נמדלת עמה ואינה נצלת באהל המת. פי' (כאן) [כן] של שידה בזמן שהיא נשמטת אינה כמו השידה ואינה נשלפת עמה ולא נצלת עמה מפני שהשידה כלי וזו אינה כלי מכללא לפיכך אמרו אין גוררין אותה בשבת.
ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בהו שרי. פי' רש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך וק"ל דילמא היא גופה קא משמע לן דישן אף על פי שלא יחדו אסור דמוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור (דבנר) [דהא נר] של מתכת שרי ר"י אפי' ישן ופרש"י בשלא ייחדו שאלו ייחדו לכך אף על פי שאין בו מיאוס אסור דהו"ל מטה שייחדוהו והניח עלי' דאסורה אם כן של חרס ישן דאסרי' ליה מחמת מיאוס, ע"כ בשלא ייחדו הוא. ובתוס' ראיתי שמפרשים, דנר של חרס עשוי להדליק בה בכל יום אבל נר של מתכת אינו עשוי להדליק בה אלא לפעמים לפיכך אף על פי שהדליקו עליו מטלטלין אותן אלא אם כן הדליקו אותה באותה שבת ולא דמי למטה שייחדה למעות שאם הניח בה אסור לטלטל מפני שהיא עשוי להניח בה מעות כל שעה ודמי כמי שהניחו מעות שם בשבת משא"כ בנר של מתכת שאין מדליקין בה אלא לפעמים אף על פי שהוא מיוחד לכך. ואף זה ק"ל דמ"מ של חרס מיוחד הוא לכך וישן בלא מיאוס (מיתסר) [ליתסר]. ול"נ, שמטה שייחדה למעות לאו משום מוקצה מחמת איסור נאסרה דהא כלים שמלאכתן לאיסור מותרין בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אלא מתוך שאדם מקצה דעתו מהן מישובה שלה ואין אדם משנה אותה לשום תשמיש אחר בטל תורת כלי ממנה וזו היא הקצאה שלה ולדעת ר"י אתמר דומיא דקנה של תרנגולים לקמן בשמעתין וקאמר רב מעיקרא ר"י אוסרה אלמא לענין מוקצה הזמנה כמעשה וכל שאלו עשה בה מעשה נאסרה במוקצה מחשבתו אוסרתו. ולהכי אקשי', אם כן נר של חרס חדש כיון דישן מוקצה מחמת מיאוס הוא הזמנה שלו תחשב כמעשה דכל נר מיוחד ועשוי להדלק' הוא ומעתה הוא מסלק דעתו ממנו ואין דעתו עליו לשום תשמיש אחר כיון דאינו ראוי לתשמיש אחר עם תשמישו המיוחד לו כמטה ודחי' לה דבעי' במטה עד שייחדנה ויעשה מעשה ותבטל ממש מתורת כלי מעתה נר של מתכת ישן מותר אפי' מיוחד דהא חזי לכמה מילי ושל חרס מיאוסו אוסרו כך נראה לי, ודבר נכון הוא:
מוכני. פרש"י ז"ל דגבי שידה תנן במס' כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב ופי' מוכני אופן אין חיבור לה דחשוב כני לעצמה ואם נטמאת השידה כגון שאינה מחזקת מ' סאה דבת קבוני טומאה הוא לא נטמאת המוכני ואם נטמאת המוכני לא נטמאת השידה. ואין דבריו הללו נכונים, דא"כ מוכני פשוטי כלי עץ הוא ואינה מקבלת טומאה לעצמה ועוד שאין אופן עשוי להניח עליו מעות ולא ראוי לכך. ועוד הקשו עליו בתוס' שאם השידה עשוי למרכב אנשים כמו שאמר למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אע"פ שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש ולא גמרי' משק דהנך חזו למדרסות כדאמרי' במס' בכורות בפ' אלו מומין וכן פרש"י ז"ל עצמו בפ' במה אשה שלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואוהל משום דאיתקש לשק והא נמי משום הקישא דשק הוא דבעי' מטלטל מלא וריקן וכיון שטמאה מדרס מטמא טמא מת ועוד דכיון שמקבלת שום טומאה אינה מצלת באהל כדאי' בפרק אר"ע לקמן. וכן מה שפי' באינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שלמעלה מדפני השידה ואין מצלת משום שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה אע"פ שהשידה גדולה כ"ז אינו מחוור שהרי המוכני ראוי' להציל בעצמה לפי שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה. ור"ח ז"ל פי' מלשון את הכיור ואת כנו וכתיב ואת המכונות ות"י בסיסייא וכך פירושה שכני קיבול הוא אינה חיבור לה לפיכך אינה מקבלת טומאה עמה ואין מצלת עמה באהל המת פי' בשהיו שניהם בבית שהמת בתוכו ואע"פ שגג האוהל מאהיל על הכל מה שבתוך השידה טהור לפי שהשידה מכוסה מלמעל'. והכי משמע במס' נזיר דאמרי' הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור דלא גזרי' שמא יוציא את ראשו לפי שהוא מכוסה מלמעל' בקרון או בספינ' טמא משום שמא יוציא את ראשו שהן מגולין הלכך שידה גדולה שאינ' מקבלת טומאה היא עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה אפי' בתוך אהל של מת אבל מוכני בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת שאם היתה השידה נקובה למטה בפותח טפח ומוכני סותם הנקב או ממעטו מפותח טפח טמאין לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ ואם אינה נשמטת שאינה עשוי' לינטל משם לעולם מצלת לפי שהיא טהורה עמה. וי"מ בין טמאה בין טהורה נשמטת ועשוי' לינטל משם אינה מצלת דהו"ל כפתוח ואינו ממעט בשיעורו טומאה ואי ק"ל הא דאמרי' בפ' לא יחפור וחביות גופה תיחוץ ואע"פ שהן עתידין נינטל משם ש"ה שהוא סותם כל הנקב אבל הכא בסותם מקצת הנקב אינו ממעט ומיירי שאין הטומאה כנגד מה שנשאר מן הנקב (אנ) כנגד הסתום או בשאר השידה שאם היה הטומאה כנגד הנקב ממש אע"פ שאין שם פותח טפח טמא. ואיכא דמפרשי לה אפי' בסותם כל הנקב שאין דבר העתיד לינטל חוצץ בפני הטומאה לעולם והתם בשבטלה לחביות ואע"ג דאמרי' במס' מגילה לישקלוה לתיבותא ולנחה התם והו"ל כלי העשוי לנחת וחוצץ לפני הטומאה ש"ה שמתוך שהוא עשוי לנחת כמי שאינו נשמט דמי שהרי אינו מטלטל מלא וריקן והרי שמו מוכיח עליו שלפיכך קראוהו כלי העשוי לנחת ואלו סברותיהן ושם במקומה אפרש מה שחדשו בו הצרפתים ז"ל בתוס' בס"ד. וזה הפי' שכתבנו במוכני הוא הנכון ודרך ארץ להניח מעות עליו. וק"ל אמתני' בזמן שאינ' נשמטת גוררין אותה ואע"פ שאינה נשמטת גוררין אותה ואע"פ שיש עליו מעות והרי נעשה בסיס לדבר האסור. ובשם ה"ר אפרים ז"ל אמרו משכחת לה בשיש פירות בשידה או בגדים שסתמא כך הוא ומעות במוכני ובזמן שאינה נשמטת ה"ל כלי א' ומותר לגוררה כדתנן נוטל אדם כלכלה של פירות והאבן בתוכה ויפה פי'. ורבותינו הצרפתים ז"ל מפרשים בתוס' דבזמן שהיא נשמטת נעשית מוכני שהוא כלי בפני עצמו בסיס לדבר האסור אבל בזמן שאינה נשמטת כוון שהשידה עיקר הכל מותר:
ואע"ג דהוה עלה כל בהש"מ, וק"ל ולימא ליה מתני' בשוכח ובזמן שיש עליו מעות אסור נפלו מותר ואף על גב דהוי עלי' בה"ש והכי איתא לקמן בפ' נוטל ול"ק דאי בשוכח הא אמרי' התם ל"ש אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו ואפי' לצורך גופו נמי בשאי אפשר לו מטלטלן ועודן עליו והכי מוכחא שמעתא התם והכא קתני אין גוררין אותה בשבת דמשמע כלל כלל לא:
ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בה שרי לטלטלה. פירש רש"י ז"ל: מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד לכך אלמא לא מיתסר בהזמנה אלא בהדלקה, ובלישנא בתרא דאוקימנא בשהניח עליו מעות, פירש ולא דמי לנר של מתכת שאם לא הדליקו בו באותו שבת מותר וכדתניא כל הנרות של מתכת מטלטלין אותן חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת משום דההוא בשלא יחדו. ואיכא דקשיא ליה אם כן מאי קא דייק בלישנא קמא מדקתני אבל לא ישן דדוקא ישן אבל בהזמנה לא, דדלמא הוא הדין להזמנה והכא רבותא קאמר אבל לא ישן אף על פי שלא הזמינו משום דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס מה שאין כן בשל מתכת.
על כן פירשו בתוס' דנר של מתכת אף על פי שיחדו לכך מותר לטלטלו אם לא הדליקו עליו באותה שבת, מפני שאין מדליקין בו אלא לפעמים, והלכך דוקא הדליקו בו באותה שבת הא לא הדליקו בו באותה השבת שרי שהרי לא נעשה בשבת זו בסיס לדבר איסור, ולא דמיא למטה שיחדה למעות מפני שהיא עשויה להניח עליה מעות בכל שעה ולפיכך הרי היא כאילו הניחו שם מעות בשבת, והוא הדין לנר של חרס שאף הוא מדליקין בו תמיד ומשום הכי ישן אסור ולעולם הרי הוא כבסיס לדבר האיסור.
ואם תאמר אם כן מאי טעמא אסרינן לנר של חרס ישן משום מוקצה מחמת מיאוס, אפילו בלא מיאוס נמי ליתסר כיון דמיוחד הוא לאיסור דומיא דמטה. נראה לי משום דעיקרא דמילתא משום מיאוסו הוא, דמשום שהוא נמאס בהדלקתו ואינו ראוי למלאכה אחרת אדם מדליק בו בכל שעה, אבל של מתכת שאינו מאוס אדם חס עליו ואינו מדליק בו בכל שעה.
ומיהו לענין עיקר קושיא הראשונה נראה לומר דאינה קושיא, דהא מדקתני מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ולא קתני אין מטלטלין נר ישן אבל מטלטלין את החדש נראה דעיקר משום שריותא דנר חדש הוא דאתא, וכיון דלא תנא איסורא אלא בישן שמע מינה דכל חדש מותר ואפילו מיוחד לכך מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך, כדברי רש"י ז"ל.
ומיהו בנר של מתכת נראין דברי התוספות דאפילו יחדו והדליק בו לשבת אחרת מותר, שהרי פמוט ודאי לכך הוא עשוי וכיון שהדליק עליו לכך הוא מיחדו, ואפילו הכי אם לא הדליקו עליו באותה שבת לכולי עלמא שרי.
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות. קשיא לי דהוה ליה למימר הכי איתמר אמר רב הונא מטה שיחדה למעות וכו', דהא מימרא דאתינן עלה רב הונא הוא דאמרה ולא רב יהודה וכדי אמרה ולא משמיה דרב. ונראה לי דהא דרב יהודה אמר רב ידיעא להו דאיתמר הכין, ומשום דרב הונא ורב יהודה תרווייהו תלמידי דרב הוו אמרינן דהא דרב הונא דרב היא, והכי קאמרינן אלא אי איתמר דרב הונא הכי איתמר כדאמר רב יהודה משמיה דרב ותרווייהו מיניה דרב שמיעא להו.
מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה וכו'. פירש רש"י ז"ל: דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי"ח מ"ב) והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים, ופי' מוכני אופן, ופי' אינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שעל דפני השידה ואין מצלת מפני שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה. והקשו עליו בתוס' טובא, חדא שאם מוכני הוא האופן לא היה לו לומר מוכני בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שאין עגלה הולכת באופן אחד. ועוד שאין האופן עשוי להניח עליו מעות. ועוד כי מה שפירש שאם היו כלים על דפני השידה אין האופן מגין עליהם, אינו מחוור, שאע"פ שהמוכני כלי לעצמו הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה. ועוד כי מה שפירש גם כן שהשידה עשויה למרכב אנשים, אינו מחוור, דאם כן למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אף על פי שהוא מחזיק יותר מארבעים סאה, דלא גמרינן משק בכלים העשוין למדרסאות וכדאיתא בבכורות בפרק אלו מומין (לח, א), וכיון דמטמא מדרס מטמא טומאת מת. ועוד שכל שהוא מקבל שום טומאה אינו מציל באהל המת.
אלא הפירוש המחוור כמו שפירשו ר"ח ור"ת ז"ל, שהמוכני הוא בסיס שהשידה יושבת עליו מלשון את כנו (עיין שמות ל, כח) כן של זהב (עיין יומא לז, ב), והשידה הזו עשויה לשמור בתוכה כלים או פירות ומכוסה היא מלמעלה, ולפיכך בזמן שהיא גדולה אינה מקבלת טומאה שהוקש לשק, ואם השידה נקובה כנגד דפני המוכני בזמן שאינה נשמטת הוה ליה כלי אחד ואין המוכני מקבל טומאה ולפיכך חוצץ בפני הטומאה, אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ומטלטל הוא מלא וריקן ולפיכך אינו חוצץ בפני הטומאה.
ואין גוררין אותה [בשבת] בזמן שיש עליה מעות. ואם תאמר בזמן שיש עליה מעות אף על פי שאינה נשמטת ממנו מפני מה גוררין אותה. תירץ רבנו אפרים ז"ל בשיש בשידה פירות או כלים, והלכך בשאינה נשמטת הוה ליה הכל כלי אחד ונעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ומותר לגוררה, וכדתנן (לקמן שבת קמא, ב) נוטל אדם כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה ובתוס' פירשו דבזמן שהיא נשמטת אינו בטל לגבי השידה, וכיון שנעשה בסיס לדבר האסור אסור לגוררה, אבל בזמן שאינה נשמטת הרי הוא בטל לגבי השידה, ואף על פי שנעשה הוא בסיס לדבר האסור לא חשבינן השידה לבסיס לו מפני שהמוכני טפלה לשידה.
הא אין עליה מעות שריא אע"ג דהוו עליה כל בין השמשות. ואם תאמר מאי קושיא, דלמא בשוכח, דכל זמן שהוא עליה אסור לטלטלה טלטול גמור אבל אם נטלו מותר לטלטלה כדאיתא בפרק נוטל (לקמן שבת קמב, ב) גבי מעות שעל הכר. תירצו בתוס' דאין גוררין אותה בזמן שיש עליה מעות משמע להו דאין גוררין אותה כלל ואפילו לצורך גופה ולצורך מקומה, והלכך על כרחין לא מיירי בשוכח אלא במניח, דאי בשוכח אפילו בעודן עליו מותר לצורך מקומו, כדאמרינן התם לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו.
הא מני רבי שמעון היא. ואם תאמר והא מודה רבי שמעון בכוס וקערה ועששית. ויש לומר דהכא נמי דעתו עליה ומצפה אימתי יפלו או ינטלו המעות מעליה, והוה ליה דומיא דנר קטן.
ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בה שרי פרש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד לכך ונ"ל דלהכי דייק לה רש"י ז"ל מדיוקא דאבל לא ישן ולא דייק לה מדקתני בהדיא אין מטלטלין נר חדש אע"ג דמסתמא אין לך יחוד גדול מתחילת עשייתו להדלקה דלא גרע אפילו ממטה שייחדה למעות משום דאי הכי תיקשי לך למאי דמסקי' דמטה שייחדה למעות והניחו עליה שאסור לטלטלה א"כ היכי תני ר' יהודה כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו באותו שבת דמשמע אבל הדליקו בו בחול מטלטלין הא הוה ליה כייחדו והניח בו אלא ודאי תחילת עשייתו של נר לא מיקרי ייחוד ומשום הכי לא הוה מצי למידק מדנקט מטלטלין נר חדש דהתם היינו טעמא משום דליכא ייחוד מסיפא דייק לה מדקתני אבל לא נר ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד והקשו עליו מאי קושיא לעולם אימא לך דבמיוחד נמי אסור והכא רבותא קמ"ל דבישן אפילו בלא ייחוד אסור ולדידי לא קשיא דהכי קאמר אם איתא גבי יחוד לחודיה מיתסר לאשמועינן אבל לא את המיוחד דהוי רבותא טפי מישן שלא ייחדו וכי תימא אי הכי דייקינן נפיק נמי למסקנא מדקתני ר' יהודה חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת לאו יחוד לאו קושיא היא כלל דנהי דייחוד נר גרידא אי מיתסר הוי רבותא טפי מנר שנשתמש בו בלא יחוד אפילו הכי למסקנא דבעי ייחדו והניח בו לא הוי רבותא טפי בלא יחדו והדליק בו בחול לטפי מהדליקו בו בשבת בלא ייחוד ועוד דנר של חרס ישן דמיתסר מחמת מיאוס אי בייחוד בעלמא מיתסר דנימא דבייחוד גרידא אמאיס מהשתא פשיטא לן דהוי רבותא טפי מהיכא שנשתמש בו בלא ייחוד דהא האי ממאיס לגמרי אבל בנר של מתכת איפכא הוי דאיכא למימר דכיון דלא מאיס אי הדליקו בו בשבת באקראי בעלמא שרי אבל כל שייחדוהו למלאכת הדלקה והדליקו בו בחול אסור שכבר סילק דעתו ממנו מכל תשמיש היתר. זה נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמרישא דייק דטעמא דרב הונא למאי דסלקא דעתין מעיקרא היינו במעשה ומשום הכי מטה שייחדה למעות כיון שהוא מקצה דעתו ממנו מכל תשמיש אחר אסור לטלטלה דבטלה מתורת כלי לכל דבר המותר וגריעא טפי מכלי שמלאכתו לאיסור דההוא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו לפי שלא ייחד אותו אלא למלאכת איסור בלבד אלא שעיקר מלאכתו בכך אבל הכא כשייחדה עסקינן מאין דעתו שישתמש בה כלי אחר כלל ומש"ה אסור לטלטלה לגמרי והיינו דפרכי' מנר של חרס דאם איתא דיחוד כמעשה הרי בתחילת עשייתו של נר נתייחדה להדלקה וסלק דעתו ממנו מכל תשמיש אחר דהא כיון דאשתמש בו לא חזי לתשמיש אחר דמאיס מכי ייחדי נמי ממאיס למאי דסלקא דעתין דייחוד כמעשה ואפילו הכי תנן דמטלטלין נר חדש אלמא אין ייחוד כמעשה ומסקי' דאין הכי נמי דבייחוד לחודיה לא מיתסר אלא בייחוד ומעשה ולא יקשה לן הכי דמתניתין דכל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת דמשמע הא הדליקו בו בחול שרי אע"ג דאיכא ייחוד ומעשה לאו קושיא היא משום דנהי דשל חרס ודאי מיקרי ייחוד ומשום הכי פרכינן מיניה מעיקרא התם היינו טעמא לפי שאין נר של חרס משמע אלא הדלקה בלבד משום מיאוסו סתמא ה"ל כמטה שייחדה למעות משא"כ בנר של מתכת שהוא משמש כמה דברים עם מלאכתו:
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר' יהודה אמר רב מטה שייחדה למעות כו' אע"ג דהאי מימרא משמיה דרב הונא אמרינן לה הכי קאמר דאי רב הונא אמר מידי בהאי מילתא כי הא דרב יהודה משמיה דרב אמרה דרב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא איהו ורב יהודה שמיע להו מיני' דרב ואחדא שטתה אזלי הרשב"א ז"ל:
יש עליה מעות אסור לטלטלה. דוקא במניח לדעת דאי שלא לדעת אפילו יש עליה מעות והיו עליה כל בין השמשות מותר לנוערה כדאמרינן לקמן בפרק נוטל במעות שעל גבי הכר ובאבן שעל פי החבית וכל שאי אפשר לנער מטלטלין ועודן עליו אלא ודאי במניח לדעת עסקינן. י"ל דמשכחת לה בקטן המניח בשבת לדעת אביו או כותי לדעת ישראל:
מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה. מתני' בפרק י"ב דמסכת כלים ולעיל מינה תנן השדה ב"ש אומרים נמדדת מבפנים וב"ה [אומ'] נמדדת מבחוץ ובתר הכי תני מוכני שלה כלומר דשדה דתנא לעיל מינה. ושדה זו פירש"י ז"ל דהיינו עגלה של עץ המוקפות מחיצות שהיא עשויה למרכב אנשים ונשים ומוכני שלה היינו אופן שהיא מתגלגלת על ידה וקאמר דבזמן שהיא נשמטת אין חבור לה כלומר שאם השדה מקבלת טומאה כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש ונטמאת השדה לא נטמא המוכני עמה ואם נגעה טומאה במוכני לא נטמאת השדה ואי שדה זו לאו בת קבלת טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה משום האי טעמא נמי אינה מצלת עמה באהל המת לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה והקשו עליו דאי מוכני אופן הוא אינו ראוי להניח עליו מעות ועוד איך הוא מקבל טומאה והרי אותו אופן אין לו בית קבול ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה ועוד הקשו בתוספות שאם שדה זו עשוייה למרכבת אנשים ונשים אפילו מחזקת ארבעים סאה בלח בת קבולי טומאת מדרס היא דכי בעינן מטלטל מנא וריקן דומיא דשק דוקא אשאר טומאות אבל בטומאת מדרס לא וראיה לדבר מדאמרי' במסכת בכורות בפרק אלו מומין ושאין לה תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא בתמיה והא דומיא דשק בעינן שמטלטל מלא וריקן ומשני בהך דחזו למדרסאות אלמא במידי דחזי למדרס לא בעי' דומיא דשק דהא אמרינן התם דאפילו פשוטיהן מקבלין טומאה ומאי דבעי בית קבול ומאי דבעינן נמי שיהא מטלטל מלא וריקן תרוייהו משק ילפי להו כיון דחזי התם בהדיא דבמידי דחזי למדרס לא בעינן בית קבול והכי נמי לא בעינן שיהא מטלטל מלא וריקן וכי הדדי נינהו והיינו דהתם כי פרכי' והא דומיא דשק בעי' לומר דבעי' קביל אדכר ביה שמטלטל מלא וריקן ומשום דמאי דבעי' בכלי עץ בית קבול ומטלטל מלא וריקן כולהו מחד טעמא נינהו. ואע"ג דאמרינן לקמן בפרק אמר ר' עקיבא שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה מדרס מלמעלה טמאה טומאת מת כלומר אבל מדרס לא לפי שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו והבאה במדה טהורה מכלום. הך סיפא לא קאי אלא אפתחא מלמעלה באינה טומאת מדרס אבל כל שיש לה טומאת מדרס אפילו במדה דהיינו שהיא מחזקת ארבעים סאה בלח טמאה וכיון דהך שדה בת קבולי טומאת מדרס היא היכי מצלת באהל המת והא מוכח לקמן בפ' ר"ע דכל שהיא מקבלת שם טומאה אינה מצלת ועוד דטומאת מת נמי מטמאה דהא תנן בפ' בא סימן דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת. אלא עיקרן של דברים כדברי ר"ח ז"ל דפירש דמוכני היינו כן מלשון את הכיור ואת כנו וכתי' ואת המכונות ותרגם יונתן ואת בסיסיא ומיירי כגון שכן זה יש לו בית קבול וכדי שהשדה תעמוד מהודקת על גביו עושים באמצע עץ שנכנס בגת שעושין לשדה ששוליה:
נמצא עכשיו שמוכני זה כלי קבול הוא וראוי לקבל טומאה ולהניח עליו מעות. ודקתני ואינה מצלת עמה באהל המת מיירי כגון שהיתה שדה זו בבית שהמת בתוכה וכל ששדה זו באה במדה שאינה מקבלת טומאה לפי שאינה עשוייה למרכב מצלת על כל הכלים שבתוכה מפני שהיא מכוסה כדאמרינן בנזיר הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה טמא והיינו טעמא לפי שבקרון וספינה כיון שאינן מכוסין חיישינן שמא יוציא ראשו לחוץ אבל בשדה תיבה ומגדל שהן מכוסין ליכא למיחש להכי. ומשום הכי קתני דמוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת עמה באהל המת כלומר אינה מסייעת השדה שתציל על מה שבתוכה משום דכיון שהיא נשמטת הרי היא כאלו אינה סותמת הנקב ונקב שבשדה יש בו פותח טפח ומשום הכי אפילו מוכני זה לאו בר קבולי טומאה אינה מצלת. ואחרים אומרים דהיינו טעמא דאינה מצלת משום דכיון שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ואע"פ שאין השדה מקבלת טומאה האי מוכני מקבל טומאה וכיון שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל אי האי מוכני לאו בר קבולי טומאה הוא אע"פ שהיא נשמטת מצלת שאע"פ שעומד מוכני זה לינטל משם אפי' הכי בזמן שהוא סותם את הנקב סתימה מעליא הויא. ומוכחי לה מדאמרינן בפרק בני העיר ההוא פיתחא דהוה פתוח לה פיתחא לההיא אנדרונ' דהוה מחתי ביה מיתא בעו כהני למיזל לצלויי התם אתו אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו לתיבותא ולינחוה התם והוה ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה אלמא כל שאינו מקבל טומאה אעפ"י שעומד לינטל חוצץ. והא ודאי לאו ראייה היא דאיכא למימר דכיון שהוא כלי העשוי לנחת כבדו קובעו ואינו מצוי שיטלו אותו משם. תו מוכחי ליה מדאמרינן בפרק לא יחפור גבי הא דקתני התם קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינענעו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני הטומאה חוצצין ומוקמינן התם האי תבן בתיבנא סריא וגרוגרות בשהתריפו ופרכינן התם והאי חבית היכי דמיא אי פומא לבר היא גופא תיחוץ והא אין כלי חרס מטמא מגבו אלמא כל שאינו מקבל טומאה אע"פ שעתיד לינטל חוצץ דהא חבית מסתמא עבידה לינטל. ואחרים מחלקין ואומרים דכל שהוא סותם כל הנקב אפילו בשעתיד לינטל חוצץ אבל כשאינו סותם אלא מקצת הנקב כל שעתיד לינטל אינו ממעט והכא דתנינן מצלת ואינה מצלת בנשמטת ואינה נשמטת כגון שאינו סותם כל הנקב ומשום הכי בזמן שהיא נשמטת אע"פ שאין המוכני מקבל טומאה אינה מצלת אבל בזמן שאינה נשמטת אע"פ שאינה סותמת כל הנקב ממעטת ומצלת ומיהו דווקא בשאין הטומא' כנגד מה שנשאר מן הנקב פתוח אבל כל שהטומאה כנגד הפתוח כל מה שבשדה טמא הכי איתא במסכת אהלות וכבר הארכתי בדברים הללו בפרק לא יחפור בס"ד:
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ע"כ מיירי בשהונחו שם לדעת דאי בשוכח הא קיי"ל לצורך גופו אם אפשר לנער מנער דודאי לא מטלטלין ועודן עליו ולצורך מקומו נמי מטלטלין עודן עליו ואי בשוכח היכי פסיק ותני ואין גוררין אותה אלא ודאי במניח וכיון שכן איכא למימר דמדיוקא דברייתא משמע בהדיא בזמן שאינה נשמטת גוררין אותה אף ע"פ שיש עליה מעות ואמאי כיון שבמניח עסקינן הויא לה מוכני בסים לדבר האיסור. תירצו בשם הרב רבינו אפרים ז"ל דהכא במאי עסקינן כגון שיש בשדה כלים הראויין או אוכלין ומשקין הלכך בזמן שאינה נשמטת הויא לה שדה ומוכני כלי אחד שנעשה בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ובכי האי גוונא שרי כדשרינן בפרק נוטל כלכלה מלאה פירות אעפ"י שהאבן בתוכה אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה מוכני כלי בפני עצמו שנעשה בסיס לדבר האיסור בלבד. ובתוס' תירצו דבזמן שאינה נשמטת הואיל ושדה ומוכני כלי אחד נעשה בסיס מוכני טפל לשדה ואין בסיסותו של מוכני עושה את כולו לדבר האיסור. ולפי דבריהם ז"ל מי שהניח דבר שאינו ניטל מערב שבת כידות הכלים לא הוו הנהו כלים בסים לדבר האיסור ומותר לטלטלן בנעור' לצורך גופן או בטלטול גמור לצורך מקומן כדין השוכח:
ההיא ר' שמעון היא. ורב כר' יהודה ס"ל ומשום הכי אמר והוא שלא היו עליהן בין השמשות וא"ת למאי אצטריך לאוקומה כר' יהודה לוקמה אפי' כר' שמעון דהא אין אדם עומד ומצפה שינטלו מעות מאליהן מהמטה דהוה ליה ככוס וקערה ועשישית דאפילו ר' שמעון מודה דהא ודאי הא דדייקינן מהכא הא אין עליה מעות שריא דוקא בעומד ומצפה דאי לא ליכא מאן דשרי אלא ודאי ביושב ומצפה עסקינן לפי שהמוכני עשוי להטלטל ואפי' בשבת בזמן שהיו עליה בין השמשות מתוך שטלטולו מצוי יושב ומצפה שמא יטלטלוהו תינוקות או נכרים ויסלקו המעות ממנו מה שאין כן במטה שכיון שאינה עשויה לטלטל ליכא למימר בה הכי אדם יושב ומצפה ואפילו ר' שמעון מודה. יש לי לומר דמשמע ליה לעילא דמאי דאמרי' והוא שלא היו עליה מעות בין השמשות אפילו ביושב ומצפה עסקינן דאי לא פשיטא דאפילו ר' שמעון מודה בה. ומדאמרינן ורב כר' יהודה ס"ל משמע דלא קיימא לן כוותיה ונראה שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מן ההלכות משום דאנן כרבי שמעון קיימא לן אבל בפסקי הרא"ש ז"ל ראיתי בשם ר"ת ז"ל דמטה שייחדה והניח עליה מעות אפילו ר' שמעון מודה שאסור לטלטלה דאי לא תימא הכי היכי אסר ליה רב והא דאמרינן לקמן בפרק מפנין דרב אמוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל אלא ודאי אפילו ר' שמעון מודה בה משום דכיון שייחדה והניח עליה מעות קפיד עליה ומייחד לה מקום מידי דהוה מסיכי זיארי ומזורי דאמרינן בפרק כל הכלים דהכל מודים כיון דקפיד עלייהו לייחד להו מקום. ולפי זה נראה לי דכי אמרי' ורב כר' יהודה ס"ל היינו בענין מאי דאמרינן והוא שלא היו עליה בין השמשות דאע"ג דאמרינן רב במוקצה כרבי שמעון סבור היינו לומר דבכל מה דסבירא ליה לר' שמעון דאינה מקצה רב נמי לענין טלטול פליג עליה דלר' שמעון נהי דהוי מוקצה לא אמרינן דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולהו יומא ורב בהא פליג עליה דס"ל דהוי מוקצה ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ולפי זה קיימא לן כרב דמטה שייחדה והניח עליה מעות בחול אסור לטלטלה בשבת. ולדידי קשיא לי דהא איתא נר של חרס ישן לר' שמעון נמי ליתסר דהא נר של חרס כייחדו דמי וכדכתיבנא לעיל ונר ישן הוה ליה ייחדו והניח בו ואפילו הכי פליג ר' שמעון והא ודאי קשיא וליכא למחיא אלא א"כ תאמר דנר של חרס ישן דפליג עליה ר' שמעון בשלא ייחדו להדלקה הוא ואינו במשמע לפיכך נראה לי דמטה שייחדה והניח בה לר' שמעון שרי לטלטלה וכי תימא אם כן היכי אסר לה רב דהא במוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל וכדאיתא בפרק מפנין לאו קושיא היא דההיא גבי בשר חי איתמר דאמר רב הונא מותר לטלטלו ואקשינן התם דהא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב כרבי יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה דטלטול סבר לה כר' שמעון והכי פירושא דרב סבר ליה שכשאדם מקצה דעתו מדבר העומד לאכילה אין אדם מקצה דעתו ממנה אלא מאכילה מפני שהוא עומד לכך אבל אין דעתו שיהא מוקצה לו אפילו מטלטול אבל בדבר שאינו עומד לאכילה אלא לטלטול כמטה שייחדה למעות רב כר' יהודה ס"ל שכיון שאינה ראויה אלא לטלטול עיקר הקצאתה אינו אלא מטלטול לפיכך כי אמר רב והניח בה דאסור לטלטלה משום דס"ל כר' יהודה הוא דאמר הכי הלכך לא קיימא לן כוותיה כנ"ל אחר כך מצאתי לראשונים ז"ל כן בפרק מפנין:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
הניח עלי' מעות אסור לטלטלה. ולא דמי לנר של מתכת דאפי' ייחדו ונשתמש בו בשאר שבתות מותר כל היכא דלא הדליקו עליו באותה שבת משום דהוה לי' כלי שמלאכתו לאיסור דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר ולא נאסר ביחוד ותשמיש דשאר שבתות אבל מטה מסתרא ביחוד ותשמיש משום דאורחא דמילתא במטה שיחדה והניח עלי' מעות שאין משתמשין בה לתשמיש אחר והרי היא מוקצית מדעתו שלא להשתמש בה ודינה כנר ישן או כהדליקו בו בשבת. והא דקא מותיב רב נחמן בר יצחק ממתני' דמטלטלין נר חדש למטה הכי קא מקשה לדידך דאמרת דיחוד כמעשה וכל היכא דמיתסר משום יחוד ומעשה כגון מטה שיחדה והניח עלי' מעות ביחוד לחודי' נמי מיתסר נר נמי כיון דישן מיתסר מכיון שהדליקו בו כיון דמיתסר במעשה בייחוד נמי ליתסר וא"כ אמאי מטלטלין נר חדש דמשמע אפי' יחדו וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכן הרא"ה ז"ל, ושלא כדברי רש"י ז"ל שנראה שסובר דנר של מתכת כל היכא שיחדו אסור והא ליתא דאפילו יחדו והדליקו בו בשאר שבתות שרי משום דלא נאסר ביחוד ותשמיש:
מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה. פי' מוכני הוא אופן עגלה העשוי' מחיצות למרכב אנשים ונשים וכשהאופן נשמט ממנה אינו חיבור לה להיטמא עם העגלה אם נגעה טומאה בעגלה או שתטמא העגלה עמו אם נגעה טומאה במוכני ואינה נמדדת עמה לענין ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש דאמרי ב"ה במס' כלים דנמדדת מבחוץ ואינה נמדדת מבפנים דרואין אותה כאלו היא בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי ארבעים סאה טהורה אע"פ שבית קיבול השידה אינה מחזקת ארבעים סאה דקסבר אף עובי' נמדד עמה וכיון שהשידה הזו יכולה ליכנס בתוך כלי גדול המחזיק ארבעים סאה והדלי מתמלא ממנו טהורה שהרי מיטלטלת מלאה וריקנית והכא המוכני בזמן שנשמט אינו נמדד עמה להשלים למ' סאה דרואין אותו כאלו הוא ניטל מן השידה ואח"כ תנתן השידה לתוך הכלי הגדול, ואינה מצלת עמה באהל המת וחדא קתני דכיון דאינה נמדדת עמה אינה מצלת עמה באהל המת דהוה לי' כל חד וחד כלי בפני עצמו ואם אין באחד מהם ארבעים סאה בלח שהם כורים ביבש כל חד מינייהו מקבל טומאה ואינו מציל בפני הטומאה הא היכא דאינה נשמטת דנמדדת עמה מצלת עמה באהל המת דחשיבי כאלו שניהם כלי אחד ודוקא כשרואין במדת השידה ובמוכני שלה שיכולה ליכנס בתוך כלי גדול המחזיק ארבעים סאה ומתמלא ממנה דכיון שאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת וחוצצת בפני הטומאה, והא דאמרי' שאם אינה נשמטת שמצלת באהל המת לא שנכנסה בבית שמת בו דא"כ אינה מצלת על הכלים שעלי' או על הטהרות שעלי' שהרי הטומאה נכנסה מלמעלה אלא כגון שנכנסה בבית הקברות ואלו אינה נמדדת עמה הוה לי' כל חד וחד כלי בפני עצמו ואם אין באחד מהם כורים ביבש כל חד וחד מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה דמיירי דאיכא במוכני בית קיבול וראוי לקבל טומאה, אי נמי אפי' ליכא במוכני בית קיבול מ"מ השידה מקבלת טומאה ואינה חוצצת בפני הטומאה הא היכא דנמדדת עמה ובהכי מחזקת מ' סאה בלח שהם כורים ביבש דמסתמא כל היכא דנמדדת עמה כל כך היא גדולה שמחזקת מ' סאה ומשום הכי נקט האי לישנא דאם נשמטת אינה מצלת דמשמע הא אינה נשמטת מצלת וכיון דכן דאינה מקבלת טומאה חוצצת בפני הטומאה זהו תורף פירש"י ז"ל, וי"מ באהל המת ממש ובעגלה שהיא מכוסה בנסרים מכל צד ואין בה נקב פותח טפח כדי שיהא ראוי להביא טומאת המת וכל כמה שאתה רואה אותה כגדולה ומחזקת מ' סאה בלח שהם כורים ביבש הרי היא טהורה ומצלת על כל מה שבתוכה, ויש מקשים לפי' רש"י ז"ל דאי בעגלה העשוי' למרכב אפילו גדול כמה טמא הוא משום מדרס דלא גמרי' משק שיהא מיטלטל מלא וריקן אלא לשאר טומאות דבעי' בית קיבול אבל במדרס דאפי' בפשוטי כלי עץ כל היכא שהן מיוחדין לישיבה וראוין למדרסות כגון עגלה דמיוחדת לישיבה לא גמרי' משק אלא אפי' גדולים כמה טמאין כדאיתא בבכורות, תירץ הרא"ה ז"ל דהא לא קשיא לרש"י ז"ל דכי אמרי' בבכורות דלא גמרי' משק בראויין למדרסות ה"מ לענין דלא בעינן בית קיבול דהכי גמירי דלא גמרי' לגבי הא מלתא משק כיון שהן ראויין למדרס אבל לענין שיוצא מתורת כלי מתוך גדלו בהא ודאי גמרי' לה משק ואפי' לענין טומאת מדרס דנפק לי' מתורת כלי ואינו מטמא שום טומאה בעולם והכי מוכח לקמן בפר' ר' עקיבא ע"כ, אלא אי קשיא הא קשיא דאי בעגלה אפילו היא גדולה כמה ראוי' לטלטל ע"י אופנים וכל שהיא נמשכת ע"י אופנים אפי' גדולה כמה מקבלת טומאה דחשיבא ראוי' ליטלטל כדמוכח בפרק א"ר עקיבא דעגלה המטלטלת ע"י שוורים שמי' טלטול דכוותה בעגלה הנמשכת בשוורים ע"י האופנים דדרכה בהכי ראוי' ליטלטל חשבי' לה. וי"מ דמוכני הוא בסיס לשידה זו שהיא תיבה ומחיצותי' גבוהות ומחזקת מ' סאה בלח ונותנין התיבה בתוך המוכני שהוא כמין תיבה אחרת בלא כיסוי שמחיצותי' נמוכות ואינה מחזקת מ' סאה ועושין כן כדי שלא תהא הקרקע אוכלת התיבה ולפיכך כשאינה נשמטת ממנה הרי כאלו הכל כלי אחד ונמדדת עמה לענין טומאה וכיון שהתיבה גדולה עד שהיא מחזקת מ' סאה אף המוכני דינה כמותה ומצלת עמה באהל המת ובאהל ממש וכגון שהשידה עצמה נקובה למטה נקב הראוי להביא הטומאה והמוכני מגינה בפני' ונמצא עכשיו מה שבתוך השידה מכוסה מכל צד ואינו ראוי לקבל טומאה אבל אם היא נשמטת אינה נמדדת עמה והיא מקבלת טומאה שהרי היא בפני עצמה אינה גדולה כ"כ ואינה מצלת בפני הטומאה. ועוד פי' הרא"ה ז"ל דאפי' יהא המוכני פשוטי כלי עץ ואין לה בית קיבול ואינה ראוי' לקבל טומאה אפ"ה מכיון שהיא נשמטת ממנה אינה מצלת שכל המיטלטל ואינו קבוע אינו מציל אלא א"כ הוא כלי גדול העשוי לנחת וכדאמרי' במגילה שקלוה לתיבותא ולינחה התם והוה לי' כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה שמתוך שעשוי לנחת כמי שקבעוהו הוא דכובדו קובעו:
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עלי' מעות וא"ת בזמן שהיא נשמטת אין גוררין הא אינה נשמטת גוררין ואע"פ שיש עלי' מעות ואמאי והרי נעשה בסיס לדבר האסור. וי"ל דכי אינה נשמטת השידה עיקר והמוכני טפל ואין השידה נאסרת בשביל המוכני:
ההיא ר' שמעון היא. וא"ת ור' שמעון נמי אית ליה מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דמהאי טעמא הוא דאסר כוס וקערה ועששית, וי"ל דשאני מוכני דמתחלה דעתו שיהא המוכני בסיס למעות עד שינטלו וכל זמן שינטלו או יפלו דעתו על המוכני להשתמש בו ואפשר דאפי' בין השמשות ינטלו משם או יפלו, ואע"ג דסוכה בשמיני אסורה לר' שמעון בכל היום משום מגו דאתקצאי לבין השמשות התם הוא דעל כרחי' מיתסר לי' לכולי בין השמשות באיסור של חיוב דלא סגי לי' בלאו הכי ובהא הוא דאמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות וכן בכוס וקערה אבל במידי אחרינא לא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה שהרי היא נעשית בסיס לדבר האסור אין עליה מעות מותר לטלטלה אע"פ שהיא מיוחדת לכך ושהוא מניח עליה בחול תמיד והוא שלא היו שם בין השמשות שכל שהוקצה בין השמשות אף מחמת איסור סופרים הוקצה לכל היום:
כשם שביארנו במוקצה מחמת איסור שאין הלכה כר' שמעון ולא עוד אלא שאף הוא מודה ברוב מוקצים שבו כך הדין במוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר בפ' כל הכלים קכ"ג ב' בשמועת המסר ויתד של מחרישה לא הקלו אלא במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת הכנה חוץ מגרוגרות וצמוקים כמו שיתבאר:
השידה והתיבה והמגדל ושאר הכלים הגדולים כל שמחזיקים ארבעים סאה בלח אין מקבלין טומאה שכל כלי שאינו עשוי להטלטל מלא וריקן אינו מקבל טומאה וכבר ידעת שכל כלי שיש בשבורו אמה על אמה ברום שלש הוא מחזיק ארבעים סאה בלח ופירשו בסדר קדשים שכשמודדין את הכלי מודדין אותו מבחוץ שאם היה משפתו לשפתו כשיעור זה אע"פ שאין תוכו כשיעור זה טהור שרואין אותו כאלו הוא בתוך כלי אחר וכל שחלל הכלי האחר מחזיק ארבעים סאה אף זה טהור היה בצד השידה כלי קטן שכך היה דרכם בשידה זו שהיא עגלה של עץ מוקפת במחיצות שמשימים אותו עגול בצדה לאיזה תשמיש בזמן שהוא נשמט ממנה ר"ל שאינו מחובר לה אינו נמדד עמה להשלים החזקת ארבעים סאה כדי לטהרו אלא רואין אותו כאלו הוא ניטל והשאר נמדד לארבעים סאה וכן אינו חבור לה שאם נגעה טומאה במוכני אינו נחשב כשידה עצמה אלא טמא לעצמו ואם השידה בת קיבול טומאה כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה ונגעה טומאה בשידה לא נטמא המוכני ואינה מצלת עמה באהל המת והוא שכל שאין השידה מקבלת טומאה הרי היא אהל לעצמו ומצלת כלים שבתוכה באהל המת אם הוא מכוסה ואין המוכני בדין זה אע"פ שהוא מכוסה שאם אינה מכוסה הרי גג הבית מאהיל על מה שבתוכה ואם אתה רוצה לפרשה במגולה כסתם כל השיטות אתה מפרשה בבית הקברות שאין עליו גג ולדעת האומר אהל זרוק שמיה אהל ואין לפרשה בשל חרס ובמוקפת צמיד פתיל שאף המוכני כן אם הוא מוקף ועוד שסתם שידה של עץ היא וכן היא שנויה במקומה עם כלי עץ ואם היו מעות באותה המוכני בין השמשות אין גוררין אותה בשבת שכבר הוקצה בין השמשות ואם אינה נשמטת הרי היא כעגלה עצמה לענין חיבור ומדידה והצלה ואפי' מלאה מעות מיטלטלת עם השידה אגב כלים או פירות שבתוכה כמו שאמרו מטלטלים תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין וכן נוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה:
מטה שייחדה למעות והניח עלי' מעות אסור לטלטלה פי' אבל פמוט כל זמן שלא הדליקו בו באותה שבת מותר ואע"פ שהדליקו עליו בחול. מפני שכיון דלא מאיס לא מיחד לי' לנר בלחוד אלא גם לשאר תשמישין:
כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה למצותו. הנה מיכן מוכיח דנר שבת הוי מצוה ואפ"ה אי כבה שרי לי' משמע א"כ גם בנר חנוכה נמי אע"פ שהוקצה למצותו אם כבר מותר ליהנות ממנו. ומיכן תשובה לרבי' אחאי גאון שכתב דנר חנוכה שכבה עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש ממנו דמאי אולמי' דנר חנוכה מנר שבת בודאי כל שמנת ימי חנוכה המותר הוא אסור. מפני טעם הנרות שהוקצו לכל שמנת ימי חנוכה ואסור להשתמש בהן כל שמנה דומיא דאתרוג שהקצהו לכל שבעת ימים והילכך השוון הנותר בהן אין להתירו דאדעתא דהכי שם אותו שידליק בו כל ימי חנוכה ואם ישאר ביל ראשון מדליקו בליל שני אב הלילה האחרון לא הקצה לאא מה שראוי להדלקי אבל הנותר לאחר שכבה מורת בהנאה כמו שמותר נר שבת לר"ש ואל כמו שכתבתי בהלכה י' דספר הלקט:
בפרש"י בד"ה אין עליה מעות בשבת מותר לטלטל דאף על גב דהניח עליה מעות בחול עכ"ל רבותא טפי ה"מ למנקט דאפי' אם היה מונח בשבת אם אין עליה עתה מותר לטלטלה דהא לא קפיד בסיפא אלא שלא היה עליה בין השמשות וכן נראה לפרש מדברי התוס' ממה שהקשו אמאי לא מוכח מהכא דאין מוקצה לחצי שבת כו' והיינו ממאי דשרי באין עליה מעות עתה אפי' אם היה כבר מונח היום בשבת מדלא קפיד אלא אבין השמשות ואפשר דנקט הניח עליה בחול דבשבת איך יניח עליה לדעת כמו שהקשו התוס' ודו"ק:
תוספות בד"ה יש עליה כו' דבשכח תנן פ' נוטל מנער הכר והן נופלות כו' עכ"ל דליכא למימר דאיירי בטלטול גמור דאסור אפילו בשוכח וכמו שהקשו התוס' לקמן בהך דמוכני דטלטול גמור פשיטא דאסור והתם במתניתין דמוכני איכא למימר דמשום סיפא דאינה נשמטת קתני לה דשרי אפילו טלטול גמור כמ"ש התוס' לקמן משא"כ הסיפא דהכא דאין עליה מעות דלא שייך ביה טלטול גמור אלא טלטול המטה וה"נ צ"ל ביש עליה מעות דאסור דאיירי בטלטול המטה על ידי שמנער הכר ודו"ק:
בא"ד כגון שהניחה לדעת ישראל כדי להסירה כו' והוי כגמרו בידי אדם כו' עכ"ל יש להקשות דדומיא דהכי בהיו עליו בבין השמשות אם היה דעתו להסירם אחר שעה בשבת הוי כגמרו בידי אדם דאין לחלק בזה בין ביום השבת ובין בין השמשות כדמוכח מדברי התוס' לעיל גבי אפרוחים דאי הוה מקרי גמרו בידי אדם ביום השבת מקרי נמי גמרו בידי אדם בבין השמשות וי"ל דודאי לעיל גבי אפרוחים אי משום דבידו להפריחם הוי מקרי גמרו בידי אדם אין לחלק בין בשבת ובין בבין השמשות אבל הכא יש לחלק דבשבת כיון דא"א להניח ולהסיר אלא ע"י נכרי מקרי שפיר גמרו בידי אדם דהנכרי מניחו ומסירו בהיתר לדעת ישראל משא"כ בבין השמשות דמסתמא הישראל גופיה מניחו מבע"י ודעתו נמי שהוא יסירו אין זה גמרו בידי אדם כיון שבאיסור יסירו אך קשה אכתי כיון דדעתו להסירו דומיא דהכי בבין השמשות נמי תשתרי דהוי כשכח כמ"ש התוס' לעיל דבר שדעתו ליטלו בשבת כו' אפי' מניח חשיב כשכח כי ההיא דמנער את הכיסוי ע"ש ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
בד"ה ואין מצלת כו' וקשה דמי יביא טומאה על הכלים כו' עכ"ל היינו לפי מה שפירש רש"י דהמוכני מפסיק מן הצד כמו שפי' שהכלים עולין למעלה מדופני השידה ואין השידה חוצצת עליהם אלא שהמוכני עליה יותר בגובה מהשידה גם מהכלים וחוצץ בפניהם מן הצד וע"ז הקשה דמי יביא טומאה על הכלים כיון דבב"ה הוא לא יביא שום טומאה מן הצד ומלמטה נמי הרי שידה חוצצת על הכלים אבל לפי מה שפי' רע"ב בפירוש המשניות שהכלים בולטין מחוץ לדופני השידה ומאהילים על הקברות והמוכני שתחתיהם חוצצת עליה אין מקום לקושיית התוס' ודו"ק:
בא"ד ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בב"ה כו' עכ"ל ר"ל לפירושו יש לקיים שהיא בב"ה שהטומאה יבא מלמטה דרך הנקב על הכלים משא"כ לפי' ריב"א שהטומאה נכנסת מן הצד דאין לפרש אלא בשהיא באהל המת וק"ל:
בד"ה הא אין עליה כו' אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ"ל דבאינה נשמטת כו' עכ"ל דבנשמטת ולטלטל טלטול גמור פשיטא דאסור לגוררה אלא משום סיפא דבאינה נשמטת דשרי לגוררה טלטול גמור קתני לה ואין להקשות דהשתא נמי מאי פריך הא אין עליה מעות שריא ואימא דה"ה אין עליה מעות דאסור אלא דקתני ברישא יש עליה משום רבותא דסיפא דבאינה נשמטת שרי לגוררה אפי' ביש עליה וי"ל דמשום רבותא דסיפא לא ה"ל למשבק רבותא דרישא דאסור אפי' באין עליה משא"כ אי איירי בטלטול גמור דליכא למתני שום רבותא ברישא ואיכא למימר דשפיר קתני לה משום סיפא ודו"ק:
בא"ד ומיהו מטה שיחדה והניח כו' ופר"ת דהכל מודים כו' ולפי זה לא קשה לעיל כו' עכ"ל כל דברים אלו עד סוף הדיבור דברי התוס' הם ואין להם מקום כאן רק בסוף הדיבור שאחר זה המתחיל הנ"מ דרב כו' וקרוב לדברי התוס' כתב הרא"ש בזה בשם רבינו תם ע"ש ומשום דהך דמטה שיחדה כו' בשמעתין היא ואי הוה אתיא דוקא כר"י ודאי דה"ל לאתויי טפי מינה אלא דאיכא למימר דאתיא כר"ש ומהרש"ל דחק עצמו לגמגם בזה בחנם וק"ל:
בא"ד ונראה לר"י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול וכו' ואיידי דאיירי לעיל בגומא וכו' ר"ל וכ"ת אי הוי טעמייהו משום גומא למה נקטי התם דבשלמא אי הוה טעמייהו משום טלטול מן הצד איידי דמיירי התם בענין חזרת הקדירה לתוך הקופה שטמן בה בתוך מוכין וגיזי צמר המוקצין דאסור להחזיר משום דמטלטל הגיזי צמר מן הצד כשמחזירה לתוך הגומא שייך נמי הא דשמואל ורב הונא התם דאיירי נמי בטלטול מן הצר אבל אי הוה טעמייהו משום דמרחיב הגומא לא שייך לסוגיא דהתם לכך כתבו דלפי טעם זה נמי שייך לסוגיא דהתם דאיידי ראיירי התם בגומא וכו'. בא"ד ומותיב מהטומן לפת וצנון וכו' ר"ל ואם תקשה לפי טעם זה דמשום גומא מאי מותיב עלה התם מהטומן לפת וצנון דלמא האי דהטומן לפת וצנון איירי בדצה ושלפה ולכך שרי דבשלמא אי הוי טעמייהו משום דמזיז ומטלטל העפר מן הצד ולכך אסרי בה דצה ושלפה פריך שפיר דבהטומן לפת וצנון אפי' בדצה ושלפה כשמוציאה מן הקרקע והגומא א"א שלא יזיז עפר שעל גבי הצנון מלמעלה אפי' היכא שמקצת עלין מגולין ומוציאה על ידם ואפ"ה שרי וא"כ הוי תיובתא לדידהו אבל לפי מאי דמפרשינן דטעמייהו הוי משום גומא מאי מותיב מהטומן לפת וצנון דלמא התם איירי בדצה ושלפה ואינו מרחיב גומא ולכך שרי ותירצו דלכך מותיב מהטומן לפת וצנון משום דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ומאי דמסקי התוספות ורב ושמואל הוי ידעי לה וכו' ר"ל והשתא נמי אתי שפיר דלפי' רש"י דאפי' מיירי ההיא דהטומן בדצה ושלפה הוי תיובתא לדידהו יש לתמוה וכי לא הוי ידעי רב הונא ושמואל ההיא דהטומן דהא מתני' היא בסדר זרעים אבל השתא לפי מה דפירשנו דלא מותיב מההיא דהטומן אלא משום דסתם לפת וצנון לאו דצה ושלפה אתי שפיר דרב הונא ושמואל הוו ידעי לה אלא דדחקי לאוקמי בדצה ושלפה וכו' וק"ל:
ד"ה שבנר ושבקערה אסור וכו' מסוכה רעועה דעלמא פירוש שאינה של מצוה דבסוכה של מצוה יליף במס' ביצה דף ל' מקראי דלא מהני בה תנאי:
בד"ה לדברי המתיר כו' וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין ע"כ לא שרי ר"מ פי' בשוגג במבשל אבל בשוחט לא משום דהוי מוקצה מחמת איסור אלא שצריך ליישב למה להו להתוס' להביא ראיה זו לפי פי' ר"ת ור"ח יותר מלפי' רש"י דהא לפי' רש"י נמי מסיק נמ' דמוקצה מחמת איסור לחודיה דהיינו פמוט של מתכת שהדליקו עליו בשבת אסור לכ"ע דהיינו אפי' לר"מ וק"ל:
תוס' בד"ה ואין מצלת כו' כל הבית טהור לפי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מן הבור לעלייה ודו"ק:
בא"ד פירשן על כו' רישא דמפסיק בין כו' כצ"ל:
בד"ה הא אין עליה כו' ומיהו מטה שיחדה כו' עד סוף הדבור. נ"ב גליון הוא והדבור שאחריו יוכיח ודו"ק. ויש מגיהין האי ומיהו אחר דבור של אחריו דהיינו ה"נ מסתברא כו' וטעות הוא בידם דלא שייך לומר ומיהו כו' דנהי דממטה אין ראיה מכל מקום איכא ראיה מכרכי דזוזי כו' וק"ל:
רש"י סד"ה ואינה מצלת. דנמדדת לא שייך בכ"ח דלא איתקש לשק כו'. כ"ה בהדיא (לקמן פ"ג ב'):
רש"י סד"ה הניח כו' בלא יחדו. נ"ב ע"י הדלקה ודו"ק:
ד״ה ואינה מצלת כו' וכלים בולטים. נ"ב בזה מסולקת קושית תוס' (וע' במהרש"א):
תוס' ד"ה יש. כגון שהניח כו'. נ"ב נ"ל דוחק. וגם תינוק אינו בר דעת ולא שליח הוי. אבל עו"ג י"ל שליחות לחומרא אלא נ"ל דמיירי שהניחם לצורך חולה לפנות לו מקום וכדומה. א"נ במציל מפני הלסטים. וכמאן דשרו כה״ג:
גמ' בזמן שהיא נשמטת. עי' לקמן דף מח ע"ב תוס' ד"ה דבר תור':
תוס' ד"ה הא אין וכו'. איכא למימר דמודה ר"ש. עי' לעיל ד' לו ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה:
תד"ה, יש עליה מעות וכו' והוי כגמרו בידי אדם.
קשה לי דבלא הניח בה"ש וגם אין דעתו להניח שם כל השבת ודאי לא הוי בסיס כדמוכח לקמן בפרק מי שהחשיך (דף קנד ע"ב) הב"ע בשליפי זוטרי והא מ"מ א"א לשומטו והוי בסיס, אלא ע"כ אי דכיון דלא הי' עליו בה"ש לא הוי בסיס אי מטעם דלא הי' דעתו להניח שם כל השבת [עי' מג"א רס"י רס"ה], ואף המניח שליפי זוטרי ע"ג כרים של חבירו, הא מדברי תוס' דהכא מוכח דאפילו בשל חבירו מדעתו מקרי בסיס [עי' מג"א ס"ס ש"ט].
ומרנא ר"ש איידלש הקשה מדברי תוס' לעיל דבאין דעתו להניח כל השבת לא הוי בסיס, ולדידי תמוה יותר דבתרתי לטיבותא דלא הי' עליו בה"ש ולא הי' דעתו להניח כל השבת מוכח מהאי דשליפי זוטרי דלא הוי בסיס, ולומר דבהאי דשליפי זוטרי מיירי במניח עליהם ג"כ דברים החשובים כמו האיסור, זה דחוק, וד' יאיר עיני:
בתוס' ד"ה יש עלי' מעות וכו' וי"ל דאיכא לאוקמי כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוה כגמרו בידי אדם עכ"ל וקשי' הא לעיל דף מ"ג ע"א כתב התוס' ד"ה בעודן תימא הא בידו להפריח הוה כגמרו בידי אדם ותי' אבל הכא רצונו הי' שיעלו ולא מיקרי גמרו בידי אדם. וא"כ היכא כתבו התוס' הכא דהוה כגמרו ב"א אך בשלמא התם כשהניחם לשם בדעתא להניח שם כל היום אע"פ שבידו להפריח לא הוה כגמרו ב"א אבל הכא הניחו לשם כדי שיסירם מיד לאחר שעה הוי כגמרו בידי אדם:
אלא אי אתמר הכי אתמר כו' מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות כו' לא יחדה למעות יש עליה מעות כו'. נראה בכל הנך בבי דלא יחדה למעות לאו משום הך קושיא דמה נר מסיק לה הכי אלא דאפילו ללישנא קמא דבעי למימר דיחדה לחוד אסור נמי הוי בעי לאסוקי הני בבי דלא יחדה אלא משום דאפסקה ר"נ בר יצחק בתיובתא דמה נר והדר ביה הש"ס וקאמר אלא אי אתמר דלא אסר ר"י אמר רב אלא ביחדה והניח ואסור אפילו בהניח מימות החול מש"ה מסיק נמי לכולהו בבי דלא יחדה לחלק בכמה גווני. אלא דאכתי קשה דלכאורה כל הנך בבי דלא יחדה דאמר רב משנה שאינה צריכה היא דמה שאוסר ביש עליה מעות כיון דלפירוש התוס' ע"כ במניח איירי ולא בשוכח א"כ לא משתמע שפיר הך מילתא ממימרא דרב לחוד אלא ממתני' דפ' נוטל וממימרא דר"ה אמר רב התם דאמר לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור א"כ ממימרא דרב התם שמעינן לה שפיר טפי והא דמסיק בסיפא דאין עליה מעות מותר לטלטלה נמי ליכא למימר דאתי לאשמעינן דאין מוקצה לחצי שבת שהרי כתבו התוספת דליכא למיפשט מינה מידי וכ"ש דהך בבא דמסיק והוא שלא היה עליה בה"ש דמוקמינן לה ע"כ כר"י דאית ליה מגו דאיתקצאי לא אשכחן בה שום רבותא דאטו מי לא ידעינן דר"י אית ליה מיגו דאיתקצאי הא משנה שלימה שנינו בסוף מכילתין דאוסר ר"י בנבילה שנתנבלה בשבת אע"ג דלא דחי בידים וכ"ש הכא כיון דבמניח איירי לשיטת התוספות הוו דחי בידים ואשכחן נמי לר"י בברייתא דנר של מתכת דלעיל דאוסר בנר שהדליקו בו באותו שבת והיינו נמי משום מיגו דאיתקצאי וא"כ אי ס"ל רב כר"י לימא הלכה כר"י ואף את"ל דאיכא שום רבותא בחד מהנך בבי דסיפא טפי הוי ליה לרב למימר הך מילתא אנר שהדליקו בו באותו שבת דאיירי ביה הנך תנאי דברייתות דלעיל ולמימר דאפילו בהדליקו בשבת עצמו על ידי עכו"ם לדעת ישראל אפילו הכי אסור לטלטל בעודו דולק ולאחר שכבה מותר כיון דלא איתקצאי בין השמשות ועוד דהתם בהיתירא נמי משכחת לה כגון שהדליקו לחולה או לחיה כמ"ש הפוסקים באמת בא"ח סי' רע"ט ע"ש:
ולולי דברי התוספות היה נראה לפרש דהא דקאמר רב יש עליה מעות אסור לטלטלה היינו בכל גוונא ל"ש שוכח ל"ש מניח משום דלכאורה עיקר החילוק שבין שוכח למניח לענין בסיס לדבר איסור בעוד שמונח עליו היינו משום דבמניח דחיא בידים ובשוכח לא דחיא בידים. א"כ לפ"ז תליא הך מלתא בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"ש לא מיתסר אלא היכא דדחי בידים כדמסקינן לקמן הנח לנר שמן ופתילה דנעשין בסיס לדבר איסור משא"כ לר"י אשכחן דאפילו בלא דחיה בידים אוסר כגון בהמה שנתנבלה בשבת וכה"ג טובא. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהא דאמר רב לקמן ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס היינו משום דמתניתין דפרק נוטל ע"כ לא מתוקמא אלא כר"ש דלר"י אפילו בשוכח אסור משא"כ רב גופא דסבר כר"י ולא איכפת ליה בהנך סתמי דמתניתין דבלא"ה אשכחן כמה סתמי כר"ש וכמה סתמי כר"י כדמשמע מסוגיא דהכא ולקמן בדף הסמוך בענין מוכני גופא ובסוף מכילתין וברפ"ק דביצה וא"כ שפיר אשמעינן רב הכא דביש עליה מעות אסור לטלטלה ל"ש שוכח ול"ש מניח משום דנעשה בסיס לד"א אע"ג דלא דחי בידים אפילו באיסורא דרבנן דהא מעות גופא לא מיתסר לטלטל אלא משום איסור מוקצה דרבנן כך היה נ"ל לולי שהתוספות לא פירשו כן:
מיהו מסתימת לשון רש"י והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל נראה שמפרשים להך דיש עליה מעות בכל גווני ל"ש שוכח ול"ש מניח וכפשטא דמימרא דרב דלא איירי בשוכח ומניח בשבת עצמו אלא כולה מילתא בע"ש איירי ובזה נתיישב ג"כ לשון הרי"ף בפרק נוטל שהוצרך להביא ראיה דהלכתא כרב בהא דאמר לא שנו אלא שוכח אבל במניח כו' אף ע"ג דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לכך דלא נימא לאידך גיסא דהא דאמר רב במניח דנעשה בסיס היינו משום דס"ל כר"י משו"ה הוצרך להביא ראיה מדרבי יוחנן דאע"ג דס"ל כר"ש אפ"ה מודה במניח דנעשה בסיס כנ"ל ואין להאריך כאן יותר ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה יש עליה מעות כו' ע"כ במניח איירי דבשוכח תנן בפ' נוטל מנער את הכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאכתי הוו מצי לאוקמי בשוכח בטלטול גמור כו' ע"ש שנדחק ליישב ולענ"ד א"צ לדחוק אלא דכ"ש דאי אפשר לאוקמי מימרא דרב הכא בכה"ג דהא ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני מנער הכר ומוקי לה רב התם בשוכח אלמא דמנער אין טלטול גמור לא ואדרבא קשיא ליה לאידך גיסא דטפי הו"ל להתוס' להוכיח בפשיטות דבמניח איירי דאי בשוכח אמאי קאמר רב דאסור לטלטלו דמשמע אפילו לצורך מקומו שהוא עיקר הטלטול הנזכר בש"ס לענין מוקצה וכ"ש במטה שיש עליה מעות שאין דרך לטלטלה אלא לצורך מקומה ולקמן בפרק נוטל אמרינן דלצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו והיינו בשוכח ובענין זה נראה שדקדק הר"נ ז"ל ע"ש:
מיהו אפשר דלא ניחא להו להתוספות הך הוכחה כיון דלא אמר רב גופא הך מילתא דלצורך מקומו מותר ואפשר דלית ליה הך סברא משום הכי ניחא להו לאיתויי מעיקר מילתא דבשוכח מותר לנער דהיינו מימרא דרב גופא התם ובלאו הכי ע"כ מתניתין דשרי לנער מוקמינן לה בשוכח ומשמע להו להתוס' דסתם לשון אסור לטלטל היינו אפילו לנער. כן נ"ל בכוונת התוס'. מיהו לפמ"ש בסמוך דאפשר דלקושטא דמילתא דרב איירי בכל גווני לא שנא שוכח ולא שנא מניח וכדפרישית אפ"ה לא תקשי מהא דאמרינן התם דלצורך מקומו מותר דאפשר דסוגיא דהתם היינו אליבא דר"ש דמיקל במוקצה דהא משמיה דר' יוחנן אמר התם ואיהו כר"ש ס"ל אבל לרב דס"ל כר"י שפיר מצי סבר דאפילו לצורך מקומו אסור כנ"ל ודו"ק :
בא"ד דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דבכה"ג אפילו אם היה עליה בה"ש אמאי אסור שהרי כתבו התוספות לעיל שאם היה בדעתו לסלקו הו"ל כשוכח כו' ע"ש. ונראה שנתכוין למ"ש התוס' לעיל בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד ע"ש שהביאו ראיה לסברא זו מהא דאמרינן ס"פ במה טומנין מנער הכיסוי והן נופלות ומשמע ליה למהרש"א ז"ל שדברי התוספות בזה הלכה פסוקה היא והא ודאי ליתא דהך מילתא תליא באשלי רברבי דאדרבה בלשון רש"י בס"פ במה טומנין מבואר להיפך דכל שמניחם קודם השבת אף ע"פ שדעתו לסלקם מיד לאחר בה"ש אפ"ה מיקרי מניח ובטור א"ח והש"ע סי' ש"ט הביאו שני דעות בזה ועוד שהרי התוספות עצמם כתבו לעיל דף מ"ג גבי אפרוחים דכיון שכפאו הסל בה"ש והקצה אותו שעה אחת לצורך אפרוחים אף ע"ג שבידו להפריחם לאלתר אפילו הכי איתקצאי לכולי יומא וא"כ לפי סברת מהרש"א נראין דברי התוס' כסותרים זא"ז ואם באנו לחלק בין האי דאפרוחים ובין הנך שכתבו התוס' לעיל ד"ה טלטול מן הצד א"כ כמו כן יש לחלק במטה דיש עליה דשמעתין ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ במה טומנין ומ"ז ז"ל האריך שם בענין זה ובפרק כל הכלים אבאר יותר אי"ה:
בפרש"י בד"ה מוכני שלה גבי שידה תנן כו' מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים והקשו בתוספות דא"כ חזיא למדרס ותו לא שייך בו מדידה דמדוס לא איתקש לשק כו'. ובמנחות דף ל"א הקשו התוס' ג"כ קושי' זו ותירצו דמה שעשוי למרכב אנשים מעיר לעיר לא מיקרי מדרס והביא ראיה מהאי דאנקטמין טהורין לקמן ס"פ במה אשה ור"ת דחה שם ראיה זו נראה דמש"ה לא מייתו התוס' הכא הך שינויא דהתם ועיין בתי"ט פ' כ"ד דכלים שהאריך לחלק בענין אחר בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה דבהנך לא שייך האי כללא דכל מטמא במדרס מטמא בטמא מת וכתב דכן נראה משיטת הרמב"ם והביא שם ג"כ לשון רש"י מ"ש גבי מפץ במת לקמן בפרק ר"ע ובפרק כיצד הרגל עיין שם באריכות ויש לתמוה דאישתמיט ליה לשון רש"י והתו' דהכא בשמעתין וכבר הארכתי בזה ג"כ במקום אחר לחלק בכמה גווני בין פשוטי כלי עץ דחזי למדרסות ובין כלים הבאים במדה וכאן אין להאריך:
בד"ה ואין מצלת כו' דאם השידה מחזקת ארבעים כו' ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל כו' עס"ה. לכאורה נראה דמשמע לרש"י דהך שידה אע"פ שמוקפת מחיצות אפ"ה אין לה גג מלמעלה ולא הוי דומיא דתיבה ומגדל אם כן לפ"ז שפיר כתב שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה כיון שהשידה פתוחה מלמעלה כלפי גג הבית משא"כ אם נאמר שהשידה מכוסה ג"כ מלמעלה וסתומה לגמרי כמו תיבה ומגדל א"כ לא שייך לומר שהרי הגג מאהיל על הטהרות כיון שגג השידה מפסיק בין הטהרות לגג הבית והוי כאהל בתוך אהל ששנינו להדיא בפ"ד דאהלות דמגדל שעומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכמ"ש שם כל מפרשי משניות דאיירי במגדל הבא במדה ודלתותיה מגופות מש"ה מצלת על טהרות שבתוכה דהוי כאהל בתוך אהל כיון שגג המגדל מפסיק בין גג הבית לטהרות שבתוכה וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרש"י לפרש שידה דהכא בכה"ג ואפשר דהיינו שאין דרך השידה להיות סתומה מלמעלה אלא דאכתי קשה על מ"ש רש"י בסוף דבריו שרבותיו דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס מוקפת צמיד פתיל ע"ז כתב רש"י דהרבה תשובות יש וא"כ יש לתמוה על רש"י ועל רבותיו דמאי דוחקייהו לאוקמי בשל חרס ומוקף צמיד פתיל שהיא סתומה מכל צד אף מלמעלה וטפי הו"ל לפרש בפשיטות בשל עץ כה"ג גופא שהיא מכוסה כגג מלמעלה ואם כן דמיא לגמרי להאי דמגדל דפ"ד דאהלות ובפשיטות הוי מצי רש"י לפרש דלא מצי איירי שנכנס לבית שהמת בו דאם כן למה לא יטמא הכלים שחוץ למגדל נגד המוכני כשאין המוכני נשמטת שהרי גג הבית מאהיל על הטהרות (דהמוכני בפני עצמה ודאי אינה מוקפת צמיד פתיל כדמסיק רש"י גופא על לשון רבותיו) אע"כ בב"ה איירי וצ"ע ליישב ודו"ק:
בגמרא הא אין עליה מעות שריא כו' ההיא ר"ש היא. כבר כתבתי בסמוך דיש לדקדק דמעיקרא מאי קשיא ליה לעולא ממוכני ומדיוקא אטו בלא"ה מי לא אשכחן כמה משניות דלר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי ור"י אית ליה ומאי משני נמי ההיא ר"ש היא פשיטא דר"ש היא דהא ר"י ודאי אית ליה מיגו דאיתקצאי אע"ג דלא דחי בידים כגון ההיא דנתנבלה בשבת. ואפשר דניחא ליה לאקשויי מסתם מתני' דמוכני דאיירי במעות כגוונא דמימרא דרב גופא ולא ניחא ליה למימר דרב פליג אסתם מתני' ע"ז משני הש"ס שפיר האי ר"ש היא ואפ"ה רב כר"י ס"ל היינו משום דסתמא אחרינא אשכח והיינו סתם מתני' דאין משקין ושוחטין את המדבריות דמייתי הש"ס בסוף מכילתין וכה"ג טובא. מיהו יותר נראה דמעיקרא הוי סבר דרב גופא במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל כדאשכחן לר"ה תלמידיה בר"פ מפנין דהכי ס"ל וכמו שאבאר. ולפ"ז הא דאסר הכא בהיה עליה בה"ש היינו אפילו כר"ש דר"ש גופא לא שרי במותר השמן ובטלטול הנר שהדליקו בו אלא משום דאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו משא"כ בהאי דמטה שהיה עליה מעות בה"ש קס"ד דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ הוה ליה ככוס וקערה ועששית דמודה ר"ש דלא יזיזם ממקומם כדאיתא לעיל וכדאשכחן נמי בבכור שנפל לבור דמייתי הש"ס לקמן דאוסר ר"ש משום דלא שייך לומר אדם יושב ומצפה א"כ לפ"ז מקשה שפיר מדיוקא דמוכני דאשכחן סתם מתניתין וע"כ היינו כר"ש וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה והיינו נמי משום דבכה"ג שייך נמי אדם יושב ומצפה שמא יטלנה תינוק או עכו"ם כמ"ש התוס' בפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת ע"ש וכמ"ש הפוסקים לחלק בין מטה דהכא לכוס וקערה ועששית דלעיל מיהו רב כר"י ס"ל אפילו במוקצה לטלטול והיינו דמייתי ה"נ מסתברא כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:
ועוד נ"ל דהמקשה הוי סבר דהאי דמוכני ע"כ ר"י היא דכר"ש לא מתוקמא הא דקתני רישא יש עליה מעות אסור לטלטלה ומדנקיט סתמא משמע אפילו שוכח ואפילו לצורך מקומו ולר"ש ודאי שרי וא"כ ע"כ ר"י היא ואפ"ה כשהיה עליה בה"ש מותר דהא דאסר ר"י בנר שהדליקו בו היינו משום דלדידיה הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כדפרישית משא"כ במוכני דמעות גופא אינו אלא מוקצה דרבנן מש"ה מקשה שפיר וע"ז משני הש"ס שפיר ההיא ר"ש היא ורישא במניח כמ"ש התוס' כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:
בתוס' בד"ה הא אין עליה מעות כו' קשה לרשב"א מאי פריך כו' מיהו מטה שייחדה והניח עליה כו' עס"ה. עיין במהרש"ל שכתב שהוא גליון וכן נמצא בש"ס חדשים שמצא בתוס' ישנים על הגליון. ובאמת אין זה גליון דכל הני מילי מעליותא אתמר משמיה דגברא רבה ופה קדוש אמרו כמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם ר"ת שפסק כן והיינו לפי שיטתו שכתבו התוס' כאן בשמו דהכל מודים בסיכי זיירי ומזורי כו' והאי הכל מודים היינו אפילו ר"ש ודלא כפרש"י לקמן בר"פ כל הכלים דהאי הכל מודים היינו רבנן דפליגי עליה דרבי נחמיה ע"ש וא"כ זה ג"כ שיטת התוספות לעיל ד"ה ומה נר ובסמוך ד"ה ה"נ מסתברא דהנך בעלי התוספות לא משמע להו הך סברא דר"ת אלא כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו במטה שיחדה והניח עליה מעות שרי לדידן למאי דקי"ל כר"ש בכולהו מוקצה ומפרשים נמי דהאי הכל מודים דפרק כל הכלים כפירש"י דלא קאי אר"ש ובטור וש"ע סימן ש"י הובאו שני הדיעות נמצא זכינו לדין שאין זה גליון ולפ"ז מ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל דהאי ומיהו שייך לקמן אין צורך לזה כלל דשפיר שייך הכא בקושיות הגמרא והיינו למאי דפרישית בסמוך דהמקשה הוי סבר דרב ס"ל כר"ש במוקצה לטלטול ומש"ה פריך לרב מהאי דיוקא וע"ז כתבו התוס' שפיר דהאי דמטה שיחדה והניח עליה נמי מצינן לאוקמי אפילו כרבי שמעון דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי כנ"ל ודו"ק:
גמ' ורב כר"י ס"ל. הנה סליק אדעתא דמקשה דרב. אפי' אליבא דר"ש אמרה לשמעתא וסובר דמונח עליה מעות דומה לכוס וקערה שאין דעתו להיות מצפה שיוקח משם המעות בשבת והקושית הרשב"א בחידושיו ועל זה הקשה לו ממוכני ולכן השיבו דלר"ש באמת שרי וכפי שכתב הרשב"א דג"כ מצפה מתי יפלו המעות ורב כר"י סבירא ליה:
שם ורב כר"י ס"ל הנה לפי שיטת התוס' ד"ה הא נר וכו' דנר ומטה שוים כמש"ל במתני' א"כ ר"מ ודאי דמתיר ייחדו והניח שהרי כל נר של חרס לשיטת התוספות הוי יחדו כמבואר בדבריה' בד"ה והרי נר וכו' וכיון שהוא ישן כבר הודלק בו ואפ"ה מתיר ר"מ א"כ ס"ל דייחוד והניח אינו אוסר ור' יהודה לא אשכחן דפליג עליה. והא דאוסר ר"י נר ישן הוא משום מיאוס וא"כ מנ"ל לרב דאוסר ר' יהודה מטה שיחדה והניח עליה מעות ששם אין הקצאה מחמת מיאוס ולמה נעשה מחלוקת חדש בין ר"מ לר"י לחנם. אמנם לפי מש"ל דטעמי' דרב מדסתם במשנתנו ולא פירש בשל חרס ש"מ דגם בשל מתכות איירי ובלא יחדו ודאי מתיר ר"י כמבואר בדבריו דכל הנרות של מתכות מטלטלין וכו' ומוקי לה רש"י בשמעתין בלא יחדו ובמשנתנו דאסר גם בשל מתכות איירי ביחדו:
ומה נר דלהכי עבידא. פנים מאירות ח"א ק"ט. קרית מלך רב ח"א כ"ב ע"א:
אלא אי איתמר הכי איתמר. זרע יצחק לומבראזי. יבמות ק"ח ד"ה אמר ר"א:
מוכני שלה בזמן. ראב"ן קמ"ה ע"ב:
בזמן שהיא נשמטת. עיין לקמן מ"ח ד"ה דבר תורה:
תוספות ד"ה יש עליה מעות. קרית מלך רב ח"א כ"ג ע"ב וע"ג:
תוספות ד"ה מוכני. מרכבת המשנה ח"ג פ"ג דכלים. עיין ביצה ל"א ד"ה ונפחת מנחות ל"א ד"ה שידה:
תוספות ד"ה ואין מצלת עמה. אדמת קדש ח"א נ"ו ע"א. מרכבת המשנה ח"ג פ"ג דכלים:
תוספות ד"ה הא אין עלי'. קרית מלך רב ח"א כ"ג ע"ב וע"ג:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הניח עליה מעות. אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו: לא יחדה למעות. אין עליה מעות בשבת: מותר לטלטלה. ואע''ג דהניח עליה מעות בחול: והוא. שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא: מוכני שלה. גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים: מוכני. אופן: בזמן שהיא נשמטת. כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה: אינו חיבור לה. דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ' סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול: ואינה נמדדת עמה. לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי' בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ' דמנחות השידה ב''ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע''פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח''כ תנתן השידה לתוך הכלי: ואינה מצלת עמה באהל המת. דאם השידה מחזקת מ' [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא''כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר' יהודה אומר אף בבה''ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן: ההיא ר' שמעון היא. ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור:
ומה נר דלהכי עבידא כו'. פי' בקונטרס דדייק מדקתני אבל לא ישן משמע דוקא ישן אבל חדש אפילו יחדו וקשה לר''י דלמאי דמסיק נמי מטה שיחדה והניח עליה מעות כו' תקשה ליה מנר של מתכת דשרי ר' יהודה אפילו יחדו לעיל מדקתני חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת אבל לא הדליקו בה באותה שבת אע''פ שיחדה והדליקו בה בחול שרי ונראה לר''י דלא דייק כלל מדקתני אבל לא ישן אלא דוקא בנר של חרס הוא דקאמ' דלהכי עבידא שתחלת עשייתה היא להדלקה והוי כמו יחוד שמיד שמדליקין בה פעם אחת נמאסת ואין ראויה לתשמיש אחר ולכך תחלת עשייתה אינה אלא להדלקה אע''פ שראויה לתשמיש אחר בין עשייה להדלקה מ''מ אין עושין אותה לכך שאין זה אלא זמן מועט אבל בנר מתכת אין עשייתה להדלקה לבד דראויה כל שעה לתשמיש אחר: לא הניח עליה מעות מותר לטלטלה. וחצוצרות דאסר ר' יהודה לעיל (דף לו.) נראה לר''י דאסר אפי' לא תקע בה דחצוצרות לא חזיא אלא לתקיעה ואין לחלק בין תקע ללא תקע אבל מטה ונר חזי לתשמיש אחרינא: יש עליה מעות אסור לטלטלה. ע''כ במניח איירי דבשכח תנן פרק נוטל (לקמן קמיב:) מנער הכר והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו אין עליה מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתיה וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת וי''ל כגון שהניח נכרי או תינוק לדעת ישראל וא''ת אמאי לא מוכח מהכא בפ' אין צדין (ביצה כו:) דאין מוקצה לחצי שבת וי''ל דאיכא לאוקמא כגון שהניחם לדעת ישראל כדי להסירם אחר שעה והוו כגמרו בידי אדם ולמאי דפרישית לעיל דהא דיש מוקצה לחצי שבת היינו באיסור אכילה ולא בטלטול א''ש: מוכני שלה. פי' בקונטרס דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי''ח מ''א) והיא עשויה למרכבת אנשים ונשים ואין נראה לר''י דאי חזיא למדרס לא שייך בה מדידה דלא איתקש לשק ולא בעינן מיטלטל מלא וריקן כדמוכח בפרק אלו מומין (בכורוח לח. ושם) דפריך ושאין לו תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרסות לכך נראה דאינה עשויה אלא לכלים והא דאמר לקמן בפרק רבי עקיבא (דף סד. ושם) שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמא מת פי' אבל מדרס לא לפי שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו והבאה במדה טהורה מכלום פי' שיש לה מ' סאה אור''י דצריך לומר דלא קאי אפתחה מצדה דכיון דחזיא למדרס אפילו באה במדה טמאה כדפי'): ואין מצלת עמה באהל המת. פי' בקונט' בבית הקברות שהכלים על דופני השידה וקשה דמי יביא טומא' על הכלים ומפרש ריב''א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל ואע''ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל היכא דמקבל ארבעים סאה מציל כיון דלא מקבל טומאה כדתנן במסכת כלים ואלו מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כו' וכלי עץ הטהורים ואין צ''ל דמוכני יש לו בית קיבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני חופפת שם וממעטת אותו נקב עד שאין נשאר פותח טפח וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדמוכח בלא יחפור (ב''ב כ: ושם) דפריך אהא דקתני דכלי חרס ממעט בחלון הא קחזי ליה פי' ולא מבטל התם והיכי ממעט ומשני דמטונף ומיירי שאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם כדאמר בפ' בתרא (דף קנז.) בימי אבא שאול בן בטנית פקקו את המאור בטפיח והתם לא בטלוהו שאם ביטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיפים על הבנין אלא ודאי בלא ביטול איירי ואפ''ה סותם ובכלי עץ אמרינן נמי בפ' בתרא דמגילה (דף כו:) ההיא בי כנישתא דרומאי דהות פתיחה לההוא אנדרונא דהוו מחתי בה מיתי בעו כהני למיזל לצלויי התם אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו תיבותה ואותבוהו אבבא דה''ל כלי עץ העשוי לנחת ומסתמא לא היו מבטלין אותו שם שהרי ס''ת מניחין בתוכו ומיהו תבן וגרוגרות אין להם דין כלים דאפי' סותמין כל החלון צריכין ביטול כדמוכח בפרק לא יחפור (ב''ב יט:) ולר''ת אין נראה לפרש דמוכני הוי אופן דאין דרך להניח מעות על האופן דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ומפרש דמוכני היינו כן של שידה כמו את הכיור ואת כנו (שמות ל) וכמו מכונות במלכים (א ז) פי' בסיס שהשידה מונחת עליו ויש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בבה''ק והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלין אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל הנקב אלא ממעטת אותו מפותח טפח כדפי' לעיל וצ''ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפילו אין בו פותח טפח בוקעת ועולה כדאמר בפ''ק דסוכה (דף יח. ושם) ארובה בבית ואין בה פותח טפח טומאה כנגד ארובה כל הבית טהור לפי שבוקעת ועולה וכן במסכת אהלות ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין קכה:) חבילי המטה וסריגי חלונות כו' פירסן על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור והתם אין בנקבים פותח טפח דקתני רישא דמפסיק בין בית לעלייה: אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. מפרש ר''י דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע''פ שיש עליה מעות דכיון שאינם ע''ג השידה שהיא עיקר הכלי שרי: הא אין עליה מעות שריא אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות. קשה לרשב''א דמאי פריך לוקמא בשכח ולהכי אין עליה מעות אע''ג דהוו עליה כל בין השמשות שריא כדאמר בפרק נוטל (לקמן קיב:) ובזמן שיש עליה מעות אסור לגוררה אפי' בשכח שהוא טלטול גמור וקמ''ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור ומתרץ דע''כ במניח איירי דהא אין גוררין אותה משמע אפי' לצורך מקומה ואי בשכח הא אמרי' בפרק נוטל (ג''ז שם) לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו (ומיהו מטה שיחדה והניח עליה מעות איכא למימר דמודה ר''ש דמדקפיד עליה מיחד לה מקום כדאמרי' בריש כל הכלים (שם קכג. ושם) הכל מודים כיון דקפיד עליה מיחד לה מקום ופר''ת דהכל מודים אפי' ר''ש והא דפריך לעיל מנר היינו משום שאין לחלק בין מטה לשאר דברים אלא כשהניח עליה מעות ולפ''ז לא קשה לעיל אפי' הקונטרס שפי' דדייק מדקתני אבל לא ישן):