דף מז - א
הקדמת המאירי:
כבר ביארנו על אלו הפרקים, שכולם מסודרים על אופני סדרי העבודות שביום הכפורים, כולם על הסדר אחת לאחת.
וביארנו מהם בפרק שלישי: עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר.
וברביעי ביארנו: ענין הגרלת השעירים, וקשירת לשון הזהורית שבהם, וחזרתו אצל פרו, ווידוי שני שעליו ועל שכיניו, ושחיטתו וקבלת דמו, וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשה קבין לצורך הקטורת שלפני ולפנים המיוחד לעבודת היום.
ועכשיו בזה הפרק, יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר, ועל זה הצד יחולקו ענייני הפרק לחמשה חלקים:
הראשון: בענין קטורת זה הנעשה לפני ולפנים על המחתה בין בדי הארון.
השני: חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן למזרק, והזאות שבו לפני ולפנים.
השלישי: שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם, וקבלת דמו והזאותיו שלפני ולפנים.
הרביעי: חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת, וכן של שעיר, ועירוב שני הדמים, וההזאות מתערובתם, ושפיכת הדמים.
החמישי: אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה, כגון ששינה בסדר או נשפך הדם, כיצד הוא נעשה.
ולכן, הנח לנר שמן ופתילה - שאיסור טלטולם הוא הואיל דנעשה הכלי בשעת דליקת הנר בסיס לשלהבת, שהיא דבר האסור בשבת. ובסיס למוקצה אסור לטלטל, משום שה"בסיס" הרי הוא כטפל לדבר המוקצה שעליו, ולכן אסור לטלטלו כמותו. [ועיין בהערה הראשונה בדף מד א מפני מה השלהבת היא מוקצה].
אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה של לבונה, ב [יחד עם] אפרה! שהתיר לי את טלטול האפר המוקצה יחד עם המחתה שאינה מוקצה.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: וכי מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה [סל] והאבן בתוכה. ואינו חושש משום טלטול מוקצה.
ואמר על כך רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא, בכלכלה מלאה פירות עסקינן. שהיא בסיס לדבר המותר והאסור, ועיקר הבסיס הוא לפירות שאינם מוקצה.
והשתא דייק רבי זירא: טעמא דמטלטלין את הקערה שיש בה אבן, משום דאית בה פירי. הא לית בה פירי - לא מטלטלין;, לפי שהכלכלה היא בסיס לאבן.
ונוקטת הגמרא את לשון הכתוב בדניאל ד:
אשתומם רבי אסי כשעה חדא, ואמר: הכא נמי לא מדובר שהמחתה היתה בסיס לאפר בלבד אלא - דאית בה קרטין, חתיכות לבונה הראויים להרחה, שאינם מוקצה, ולכן יכול לטלטל את המחתה ואגב כן מיטלטל גם האפר.
אמר אביי: קרטין - בי רבי, בביתו של רבי שהיה עשיר - מי חשיבי? ואם כן, נמצא שהאפר אינו טפל, והטילטול מתייחס גם אליו.
וכי תימא - חזו הקרטין לעניים, ולכן אפילו בבית רבי הם חשובים, ושפיר מטלטלין למחתה עם האפר.
אי אפשר לומר כן.
כי והתניא: בגדי עניים, כגון אריגים קטנים שיש בהן רק שלש על שלש אצבעות, נחשבים כבגד לגבי קבלת טומאה - רק לעניים!
בגדי עשירים שיש בהם שלשה על שלשה טפחים, נחשבים כבגד לגבי טומאה גם לעשירים.
אבל בגדים דעניים - לגבי עשירים לא חשיבי בגד, ובהיותם אצלם אינם מקבלים טומאה כלל.
והוא הדין לדין מוקצה של הקרטין, שבטילה חשיבותם בהיותם אצל עשירים. [1]
אלא אמר אביי: מותר היה לטלטל את המחתה, מידי דהוה כמו שנפסק בהלכה אגרף לגבי כלי של ריעי, של צואה, שהתירו לטלטלו על אף היותו מוקצה.
אמר רבא: שתי תשובות לחלק בדבר בין המחתה עם האפר לגרף של ריעי:
חדא: גרף של ריעי - מאיס, והאי מחתה - לא מאיס.
ועוד: גרף של ריעי - מיגלי, הוא מגולה למעלה ולכן התירו לסלקו.
ואילו האי מחתה שיש בה אפר, הרי גם אם נתייחס ללכלוך האפר כאל ריעי, יש לחלק בינה ובין גרף של ריעי שהרי היא מיכסי, מכוסה, ואין צורך לסלקה מעליו.
אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, הוה מטלטלינן כנונא מחתה ובה שברי עצים מוקצים אגב קיטמא, האפר שהיה בה, והיה האפר מיוחד מערב שבת לכיסוי, ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים, שהם מוקצה, לא איכפת לן, כמו שמטלטלים כלכלה עם אבן, אגב הפירות שבה.
מיתיבי: ושוין רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו בנר ישן מאוס שאם יש בה בנר גם שברי פתילה - שאסור לטלטל, ולא מתירים לטלטל את שברי הפתילה, שאינם חשובים, אגב הנר.
אמר אביי: בגלילא שנו, שאין בגדי פשתן מצויים להם וחשובים להם אפילו שברי פתילות, ולכן אין היתר לטלטלם אגב הנר.
לוי בר שמואל אשכחינהו לרבי אבא ולרב הונא בר חייא דהוו קיימי אפיתחא דבי רב הונא.
אמר להו: מהו להחזיר מטה העשויה להתפרק של טרסיים, צורפי נחושת העוברים ממקום למקום ונושאים עמם את המטה המתפרקת, בשבת?
אמרו ליה: שפיר דמי ואין בכך משום מלאכת מכה בפטיש, שמכוחה נאסר כל תיקון כלי.
אתא לקמיה דרב יהודה, אמר: הא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: המחזיר מטה של טרסיים בשבת - חייב חטאת! כי הם סוברים שהרכבת המטה המפורקת נחשבת כתיקון כלי.
מיתיבי: המחזיר קנה מנורה העשויה להתפרק בשבת - חייב חטאת.
קנה סיידין העשוי מכמה חלקים - לא יחזיר. ואם החזיר - פטור אבל אסור.. כיון שבאופן תדיר הוא מרכיב ומפרק.
רבי סימאי אומר: קרן, כלי נגינה שהיא עגולה, ותקועים בה חלילים, וכדי לפרק ולהרכיב את החלילים שלה צריך מעשה אומן, הרי המרכיב אותה - חייב.
אבל קרן פשוטה, שכל אדם יכול להרכיב את חליליה, ועושים כך תדיר - פטור על הרכבתה.
והרי מטה של טרסיים דומה לקנה מנורה, שחייבים על הרכבתה חטאת, ואיך התירו רבי אבא ורב הונא בר חייא להרכיבה בשבת? ומשנינן: אינהו, דאמור כי האי תנא.
דתניא: מלבנות המטה, כלי קיבול קטנים המונחים מתחת לרגלי המטה כדי שלא יירקבו הרגליים, וכרעות, רגלי המטה, וכן לווחים של סקיבס שהם עצים קטנים הניתנים בקשת על מרכז היתר, במקום שמותחים בו את החץ, שניטלו ממקומם - לא יחזיר. ואם החזיר - פטור ...
הערות
[1] דעת הרמב"ן והר"ן שדבר אשר לא ראוי לשימוש לבעליו הוא מוקצה לכל, כמו בגדי עניים המצויים אצל עשיריים, שהם מוקצה גם לעניים. ולכן, אשה שנדרה הנאה מככר שלה, על אף שלא אסרתו על כל העולם, הוא אסור בטלטול לכל. ואלו התוס' בדף מו ב בד"ה מי יימר כתבו, שהואיל וחזי לאכילה לאחרים הרי אפילו כלפי הנודרת עצמה הוא אינו מוקצה. ועיין בסוף דבריהם כאן בד"ה בגדי עניים לעניים. והמגן אברהם בסוף סימן ש"ח הביא את המחלוקת הזאת. והחזון איש מג כ כתב שיתכן שאין מחלוקת ביניהם, אלא הדבר תלוי בהשתמשות האדם: לדעת הר"ן מדובר באופן שאין דעתה ליתנו לאחרים, ולכן דומה דין נדר לבגדי עניים אצל עשירים, שכוונתם לזרוק לאשפה ולא ליתנם לעניים, ולכן הוו מוקצה. ואלו תוס' מדבר באשה שבאופן רגיל אין דעתה למנוע את האוכל אם יזדמנו אורחים, ולכן לא הוי מוקצה. ובספר מגילת ספר סימן נ' דן בתרופות הראויות לחולים ולא לבריאים אם מותר לבריאים לטלטלם, והוא דומיא דהאמור לעיל.
אלא אמר אביי מידי דהוה אגרף של רעי. משתכח במס' יום טוב בפרק משילין פירות (דף לו) אמר שמואל גרף של רעי ועביט מימי רגלים מותר להוציאו לאשפה ובפרק נוטל אדם את בנו (שבת דף קמג) אמרו הני גרעיני דתמרי כול' רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו גרף של רעי וכן אמימר עביד להו גרף של רעי:
אמר אביי בגלילא שנו. כבר טרחו בזה השינוי ששינה אביי הרבה מן החכמים ולא שמעתי מהם כלום ולא מצאתי בו לאחד מן הגאונים פירוש אבל טרחתי על שינויו ומצאתי במס' נזירות בפ' בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש (דף לא) והא שמן עדיף מיין אי משום הא לא קשיא בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא זה מודיע שהשמן היה אצלם מצוי הרבה וכי מה שהושם בנר ויש בו שברי פתילה אין לו חשיבות אצלם ואינן משתמשין בו לצרכם והרי הוא כדין המוקצה שאסור לטלטלו ולכך שנו חכמים כי בגליל אסור לטלטל נר שיש בו שברי פתילה לפי שהשמן הנותר בנר לא חשיב להו וכבר זה הפירוש הודענו באלו הימים לתלמידנו ופירשנו להם בזה הענין ואפשר להיאמר בו פירוש אחר שאנשי גליל לפי שלא היו מקפידין על לשונם ולא דייקי לישאנא ולא גמיר מחד רבה ולא גלו מסכתא למסכתא כמו שהוא מפורש במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נג) ולא היה תלמודם מקויים בידם אסרו עליהם החכמים טלטול נר שיש בתוכו שברי פתילה עלי דרך האיסורים ואל תחבט ואל תסייג ויקוי דאלך איצא קולהום פי עדה (מוצאע) [מואצע] מן אל תלמוד מתל הדא אל קול עלי טריק אל תנקיץ להם נדבר מן דאלך מא יחצרנא בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) אמרו אמר רב יוסף בגלילא שנו מיגו דלא מהימני אקודש לא מהימני אתרומה נמי בנדרים בפרק ואלו נדרים ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים ובפרק המוציא יין (שבת דף עח) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נה) בפסחים עוד ובגמרא (ירושלמי שבת פרק כל כתבי הלכה ח) גרסי אמר עולא י"ח שנין עבד רבן יוחנן בן זכאי יתיב בהדה ערב ולא אתא קימוי אלא אילין תרתין עובדיה אמר גליל גליל שנאת את התורה סופך להעשות כמציקין וכל דין סיוע לפירושנו:
ומשני רבא הנח לנר ופתילה ושמן דלא גזר ר"ש אלא הואיל ונעשה כל אחד בסיס לדבר האסור. ופשוטה היא:
אמר רבא כי היינו בי רב נחמן היינו מטלטלי כנונא אגב קיטומה אף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה. ופריק אביי בגלילא שנו. פירוש בגליל שנו שדרכם להדליק בשברי פתילות. וכיון שדרכם להדליק בשברי פתילות נעשו מוקצות בשבת לפיכך אסור לטלטל אפילו הנרות שיש בהן שברי פתילות. אבל שברי עצים דכנונא לא חשיבי ובטלי:
לוי בר שמואל בעא מר' אבא ומרב הונא בר חייא מהו להחזי' מטה של (פרסיים) [טרסיים] בשבת אמרו ליה שרי. אמר להו רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של (פרסיים) [טרסיים] בשבת חייב חטאת.
מיתיבי המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציירין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. ר' סימאי א' קרן [עגולה חייב קרן] פשוטה פטור. קתני מיהת המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת. קשיא לר' אבא ולרב הונא דשרי. ושנינ' אינהו דאמור כי האי תנא דתניא אם היה רפוי מותר. דתניא מלבנות המטה וכרעי המטה [ולווחין] של סקיבס לא יחזיר. ואם החזיר פטור אבל אסור.
מחתה באפרה. פי' בשהוסק מערב י"ט ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא א"ל דוקא אפר כירה אבל אפר מחתה לית בה מששא ואין דעתו עליו לפי שהוא מלבונה וכיוצא בה ונעשה דק מאוד ואינו ראוי לכסות בו שם דבר והוא מוקצה עד שיהא דעתו עליו מאתמול א"נ בשאין דעתו עליו וא"צ לו כדברי ר"ש ומסקנא מתרץ לה מדאמר רבא מטלטלין כנונא אגב קיטמא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים וכנונא הוא כלי נחושת הנקרא אלכנון בלשון קדר וקיטמא מוכן הוא דומיא דאפר כירה אלא ששברי העצים אינן ראויין ודרבי נמי באפר מוכן כלומר שצריך לו וקא משמע לן דאיכא עלי' קרטי לבונה ועוקצין מותר, זה תורף פרש"י ז"ל. ואי ק"ל א"כ היינו מתני' דכלכלה והיכי אקשי' עלי' מהא ושווין שאם יש עלי' שברי פתילה שאסור לסייעה ממתני' דכלכלה וא"ל דה"ק שאין שברי עצים בטלין אגב הקיטמא כמו שאין שברי הפתילה בטלה אגב שמן ונראה לפי שהוא חשוב לגבה מה שאין בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה ועוד שאין דרך האבן ליטלה בכלכלה ועיקר הטלטול לפירות אבל שברי עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועיקר הטלטול הוא עושה בשבילן. ואחרים פי' דאפר מחתה שהוסק בשבת קאמרי' ואליבא דר"ש דשרי במותר שמן שבנר ומעיקרא קס"ד דאסור לפי שאין אפר שבמחתה ראוי ובתר הכי מתרץ רבא דאפר מחתה מוכן הוא ומטלטלין אפי' שברי עצים אגבו ופי' כנונא מחתה וכן פי' ר' נתן בעל הערוך וא"ת תפשוט דרבי כר"ש ס"ל אין הכי נמי וכדאמר לעיל, וכך פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוס'. ושתי לשונות הללו להן דרך א', ואינם נכונים בעיני משום דלא מפלגי' בגמ' באפרה של מחתה ועוד דכנונא נמי אגב מנא מטלטל הוא אפר כדאקשי' בגמ' דיום טוב גבי שיורי כוסות ולטלטלינהו אגב מנא מי לא אמר רבא כי הוינן בי ר"נ מטלטלין כנונא אגב קיטמא. והפי' הנכון כך הוא: שהאפר שבמחתה הוסק בשבת וטלטול המחתה עצמה מותר כר"ש בנר וקא משמע לן שאין האפר שאינו ראוי מעכב ומטלטל הוא אגב כלי שלא נעשה הכלי בסיס להן מערב יום טוב לדעת והן בטלין אגבו וכן קיטמא דלא חשיבי ואפילו שברי עצים דחשיבי קצת מטלטלי אגב כנונא דכולהו בטלי לגבי כלי שאין נטילת הכלי בשבילן כלל אלא בשביל עצמו וה"ט דשיורי כוסות ולא מבעי' לצורך מקומו. א"נ לצורך גופו בשאי אפשר לנערן דמותר דהיינו מעות שעל הכר שמטלטלן ועודן עליו כדאיתא בפ' נוטל אלא כל שמטלטל מחתה בלא אפר וכוסות בלא שיורין מטלטלין עמהן בין לצורך בין שלא לצורך דבטלי אגב כלי ולא חשיבי כלל תדע מדלא גזרי' בשיורי כוסות כלל משום טלטול שלא לצורך, כן נ"ל ועלתה השמועה בחוור:
קרטין בי רבי מי חשיבי. מהא שמעי' דמוקצה לעשירים בבית עשירים מוקצה הוא לעשירים ואפי' עניים אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעל הבית מערב יום טוב, וכן נמי משמע לעיל גבי מפירין ונשאלין לנדרים לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק בעל וחכם אלמא מוקצה הוא מפני שאסרה הככר על עצמה שלא כדברי מי שפי' שאסרה ככר שלה אכולה עלמא:
הא דתניא בגדי עניים לעניים. לאו למימרא דשלש על שלש לעשירים לא מטמא דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת בפרק כ"ז דמסכת כלים והיינו לעשירים דאלו לעניים תנן התם בפ' כ"ח בגדי עניים אף על פי שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס אלמא אפילו לעשירים טמאין טומאת מת בשלש על שלש (וכן דייק הר"ש בפ' כ"ח מ"ח ע"ש) אלא לומר לך שאין טמא טומאת מדרס בפחות משלשה לעשירים אלא לעניים משום דחזו להו ומדרס בייחוד תלי' מילת' ואין עשירים מייחדים פחות משלש על שלש לישיבה ואפי' ייחדו בטלה דעתו אצל עשירים דעלמא אבל לשאר טומאות כל שהוא שלש על שלש טמא דהא חזו תדע דהא בפרק במה מדליקין לא מפלגינן בין עניים לעשירים לא בקרא ולא בשמעתי' כולי' ואי ק"ל אי הכי לייתי מתני' א"ל כיון דלא מפרש (בקרא ומשנה) [בחדא משנה] ניחא לי' לאתויי בריית' דמתניא בהדיא. וי"מ כגון בגדים הגסים לעניים אבל לעשירים אינן טמאין לפי שאין ראויין להם בגדי עשירים הדקים לעשירים טמאים וכ"ש לעניים ולאו מילתא הוא:
בגלילא שנו. שמעתי בשם ה"ר אפרים ז"ל לפי שהיה להם שמן הרבה והיתה הפתילה חשיבה להן יותר מן השמן כדאמרי' בסנהדרין לבני גלילא עילאה ולבני גלילא תתאה שלומכן יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעור מטא לאפרושי מעשריא ממעטני זיתיא ואמרי' במס' נדרים בגלילא שאני דחמרי יקיר להון ממשחא אלמא שמן הרבה הי' להם, וכן פר"ת ז"ל. אבל רש"י ז"ל אמר שהיו עניים ולא הי' להם פשתן ואינו נכון דאמרי' בפרק הגוזל מקבלין מהן דבר מועט כגון פשתן בגליל. ור"ח ז"ל כתב שדרכן להדליק בשברי פתילות ואפשר מפני שפשתנם יפה ואין פתילה שכבתה עושה פחם וראוי' להדליק בי':
הא דאמרי רב ושמואל המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת. האי דוקא בתקע אבל לא תקע פטור דהא בין לת"ק בין לרשב"ג בלא תקע פטור ולית דחש ליה לב"ש דאמרי במס' ביצה גבי מנורה של חוליות יש בנין בכלים וכיון דבשתקע מיירי רב ושמואל ור"א ור"ה בשלא תקע דהא מוקמי' להא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם הי' רפוי מותר מאי קושי' דמקשי להו רב יהודה מדרב ושמואל א"ל דה"ק להו כיון דרב ושמואל תרוייהו אמרי בשתקע חייב חטאת ע"כ בשלא תקע אסור לכתחלה ואינהו סבר אע"ג דתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחלה ולא גזרי' והיינו דמקשי' עלייהו המחזיר קני מנורה וכו' וכן מפורש בתוס'. ויש לפרש דמטה של טרסיים לאו היינו מלבנות המטה דבריית' ובמטה של טרסיים א"צ לתקוע דבלא תקיעה נגמרה מלאכתה ואקשי' עלייהו מהא דתניא קנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לומר נהי דסביר' לכו דחזרתה לאו היינו גמר מלאכתה מ"מ הי' להם לאסור לכתחלה והם אמרו כרבן שמעון בן גמליאל וברפוי שכיון שאין חזרתה בלא תקיעה גמר מלאכתה אפי' בשאינו רפוי ברפוי מותר לכתחלה כדאמר רבן שמעון בן גמליאל אם הי' רפוי מותר והא דאמרי' במס' ביצה גבי מנורה של חוליות שב"ה מתיר להחזירה בשלא תקע וברפוי כרבן שמעון בן גמליאל ואפשר אפילו כרבנן ומשום צורך יום טוב וכבודו ודאמרי' לעיל בשל חוליות גזירה שמא יתקע ויבא לידי חיוב חטאת קאמרי', ועוד תתברר לפנינו (ק"ב ע"ב ד"ה רב) בס"ד:
מחתה באפרה. ואם תאמר והא אפר כירה מוכן הוא. יש לומר הכא בשאין צריכין לו ואין דעתו עליה, וכמו שפירש רש"י ז"ל.
בגדי עניים לעניים [בגדי עשירים לעשירים]. פירוש: שלשה על שלשה דהיינו בגדי עשירים, מטמאין טומאת מדרס לעשירים וכל שכן לעניים. אבל בגדי עניים דהיינו פחות משלשה על שלשה, לעניים הוא דמטמא טומאת מדרס אבל לעשירים לא מטמא טומאת מדרס. אבל מכל מקום מטמא הוא לשאר טומאות אפילו לעשירים, דלא אימעוט אלא מטומאת מדרס בלבד. ותדע לך, דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת ואיתא נמי בפרק כ"ז מכלים (מ"ב), ועל כרחין היינו לעשירים דאילו לעניים אפילו בפחות מכן מטמא טומאת מדרס כדתנן התם בפרק כ"ח (מ"ח) בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס, אלמא לטמא מת אפילו לעשירים מטמא בשלש על שלש. וטעמא דמדרסאות משום דמדרס ביחוד תליא מילתא ואין עשירים מיחדין בפחות משלשה על שלשה לישיבה, אבל עניים מיחדין אותה ועשיר שיחדה בטלה דעתו אצל עשירים, אבל שלש על שלש לשאר טומאות טמא דהא חזי. והיינו דבפרק במה מדליקין (לעיל שבת כו, ב) לא מפלגינן בשלש על שלש בין לעניים בין לעשירים.
ויש מפרשים: בגדי עניים בגדים גסים, בגדי עשירים בגדים דקים.
הוה מטלטל כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. כלומר: משום דאפר כירה מוכן הוא, והוה ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר. ואם תאמר אם כן כי אקשינן עליה מושוין שאם יש שם שברי פתילה שאסור לטלטלה ליסייעיה ממתניתין דכלכלה. יש לומר דשברי עצים דמו לשברי פתילה, דדין הוא שלא יהו שברי עצים בטלים לגבי כנונא כי היכי דאין שברי פתילה בטלים לגבי נר ושמן לפי שהן חשובין לגבן, מה שאין כן בכלכלה שהפירות חשובין והאבן אינה חשובה. ועוד דעיקר הטלטול אינו אלא מחמת הפירות ולא מחמת האבן ואין האבן עשויה לינטל בכלכלה, אבל עצים בכנונא ושברי פתילה בנר מקומן הוא ועשוין הן לינטל באותן כלים.
ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור דהיינו שברי העצים, ואילו בפרק שני דביצה בסופו (כא, ב) גבי אין מזמנין את הגוי ביום טוב אמרינן רב אחא בר יעקב אמר אפילו בשבת נמי אין מזמנין גזירה משום שיורי כוסות, ופריך ונטלטלינהו אגב כסא דהא אמר רבא כי הוינא בי רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים, ומאי קושיא שאני כנונא הואיל ואיכא קיטמא דנעשה בסיס אף לדבר המותר דד(ו)מיא לכלכלה והאבן בתוכה, אבל בכוס דליכא אלא שיורי כוסות בלחוד דאסורין אסור לטלטלן. ותירצו בתוס' דהכי פריך, דכי היכי דמטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואין הכנונא והקיטמא בטלין לגבי שברי עצים שבה משום דלא חשיבי, הכי נמי שיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו.
ור"ת ז"ל תירץ דהא דאמרינן הכא דמטלטלין כנונא אגב קיטמא, היינו לפי שאין יכול לנער שברי העצים ממנה כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה, וכן כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה בשאינו יכול לנער האבן כדי שלא יפלו הפירות ויטנפו, דהכי מוקמינן לה בפרק נוטל (לקמן שבת קמב, א) בפירי דמטנפי, ומשום הכי בעינן שיהא בו אפר וכן פירות בכלכלה שאילולי הן היה יכול לנער את האבן ושברי העצים ולא בעינן להו כדי להתיר הטלטול מחמת היתר הפירות והאפר, אבל שיורי כוסות אע"פ שאין דבר עמהם מטלטלין אותן אגב כוסות לפי שאינו יכול לנערם לפי שהן דבוקין אל הכוס. ואין תירוצו זה מחוור כל הצורך. דהא משמע דעיקר ההיתר משום היתר הפירות, כלומר: מפני שנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ומותר.
אינהו דאמור כי האי תנא וכו'. איכא למידק דרב ושמואל דוקא בתוקע קאמרי, דאי לא בין לתנא קמא בין לרבן שמעון בן גמליאל פטור אבל אסור ואפילו במחזיר כל צרכו, דליכא מאן דאית ליה כבית שמאי דאמרי במסכת ביצה (כא, ב. כב, א) דיש בנין בכלים גבי זקיפת מנורה. ורבי אבא ורב הונא בר חייא על כרחין ברפוי וכשאינו תוקע, דהא אוקימנא להו כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, וכיון שכן מאי קא מקשה להו רב יהודה מדרב ושמואל אינהו לחוד ורב ושמואל לחוד. ותירצו בתוס' דהכי קא מקשה להו רב יהודה, מדרב ושמואל אמרי דבתוקע חייב חטאת על כרחין בשאינו תוקע ואפילו ברפוי לכתחילה מיהא אסור, וכדאמרינן לקמן (עמוד ב) גבי מטה גללניתא, מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ואינהו סבור אע"ג דבתקע חייב חטאת לא תקע מותר לכתחילה ולא גזרינן, וכרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.
לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה. פירש"י ז"ל באפר' שאינו ראוי ומשכחת לה אי כשהוסק בשבת ואסור משום נולד אי כשהוסק מערב שבת ובאפר של לבונה שהוא דק כל כך אפשר דלא חזי למידי אע"פ שאפר כירה שהוסק מבערב אמרינן בפ"ק דביצה דמוכן הוא ולמסקנא אמרי' כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קטמיה כלומר לאו באפר שאינו ראוי עסיקינן וכדהוה סליק אדעתין מעיקרא אלא באפר הראוי וקמ"ל דאע"ג דאיכא עליה שברי עצים שאינם ראויין מותר לטלטל המחתה מפני שנעשית בסיס אף לדבר המותר דהיינו אפרה וא"ת אי הכי אדפרכינן עלה מברייתא דושוין שאם יש בה שברי פתילה לסייעיה ממתני' דנוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה מפני שמלאים פירות ונעשית בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ובכנונא נמי נעשית בסיס לאפר שהוא מותר ולשברי עצים שהן אסורין ואיכא למימר דקס"ד דכי שרינן הני מילי היכא שהתר שבה חשיב כפירות ואיסורא לא חשיב כאבן אבל היכא כי הדדי נינהו באפר ובעצים לא כי היכי דאסרי' בשברי פתילה אע"פ שיש שמן בנר ולא שרי' מפני השמן:
ומיהו קשיא דאי הכי שהתירא דכנונה משום קיטמא הוא שהוא דבר המותר ואלו בפרק שני דביצה אמרי' גבי מזמנין את הנכרי בשבת רב אחא בר יעקב אמר בשבת נמי לא גזירה משום שיורי כוסות ואקשי' וליטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא כי הוי' בי רב נמי הוה מטלטלי' כנונא אגב קיטמא ומאי קושי' שני כנונא דאית ביה דבר האיסור ודבר המותר אבל ההיא דשיורי כוסות אין בכוס אלא דבר האיסור לפיכך פירשה הרמב"ן ז"ל דבמסקנא דשמעתין באפר שאינו ראוי נמי מתוקמה והכי קאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמיה שאע"פ שאפר אינו ראוי איכא נמי בתוך הכנונא ד"א שאינו ראוי לטלטל כגון שברי עצים אפ"ה כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה משום דהני מילי טפלים הם לכלי ובטלין אגבו ולא מקרייא מחתה לדידהו בסיס לדבר האיסור והיינו נמי ההוא דשיורי כוסות דיום טוב ופרכי' עלה מברייתא דושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה ואמאי נימא נמי דלבטלי שברי פתילה אגב נר ומפרקי' בגלילא שנו כלומר שהיו שם שברי פתילה חשובים ומשום הכי לא בטלו ופרש"י ז"ל לפי שאין בגדים מצויין להם דהא אמרינן בפרק הגוזל בתרא מקבלין מהן דבר מיעט כגון כלי פשתן בגליל אלא עיקר הדבר מפני שהפשתן יפה ואין פתילה שבסתם עושה פחם וראויה להדליק בה:
קורטין בי רבי מי חשיבי מהא שמעי' דמוקצה דעשירים מוקצה הוא לעניים ואפי' העניים אין מטלטלין אותו שכבר הוקצה מדעתו של בעל הבית העשיר דאם איתא דלעניים שרי אף העשיר יטלטלה משום דחזי לעניים דהא תנן בפרק מפנין מפנין תרומה טהורה ואמרי' עלה בגמרא פשיטא ומפרקי' לא צריכה לתרומה בר ישראל מהו דתימא כיון דלא חזייא ליה אסור קא משמע לן כיון דחזיא לכהן שפיר דמי והכי נמי משמע לעיל דמוקצה לאחר נמי מוקצה הוא דאמרי' גבי מפירין ונשאלין לנדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקיק לה בעל וחכם אלמא מפני שנאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה מיהו כתב הרשב"א ז"ל דהכא דוקא באכילה היא דאסור אבל בטלטול שרי כיון דחזי לאחריני כדשרינן לישראל לטלטל תרומה אע"ג דאסירא לדידיה משום דחזייא לכהן ולא דמי לקורטין דבי רב דאסירי אפילו בטלטול דהתם כיון דגריעי לדידהו לא מסקי אדעתייהו למתבינהו לעניים אבל הכא דאפילו לדידיה נמי חזי ליה אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה וחזי לאחריני לא מקצה ליה לגמרי. אלו דבריו ז"ל. ולא נראה לי דאדרבה כל שכן הכא שאסור לכל משום דכיון שאסרה עליה ככר זה אינה רשאה ליתנו במתנה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין בין המודר ככרי אסור עלך ונתנו לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסרה עליה מכלל דאי אסרה עליה אינו רשאי ליתנו במתנה ואע"פ שאחר יכול ליטלו על כרחה דמשום דשויתיה עליה עפרה בעלמא וכמו שכתבתי בפרק בתרא דנדרים אפילו הכי לאו להכי קאי ואקציתיה אנפשה לגמרי כנ"ל:
בגדי עניים לעניים לאו למימרא דשלש על שלש לעשירים לא מטמא דהא תנן הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת בפרק כ"ט דמסכת כלים והיינו לעשירים דאלו לעניים תנן התם בפרק כ"ח בגדי עניים אע"פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין טומאת מת בשלש על שלש אלא לומר לך שאין טומאת טמא מדרס בפחות משלשה לעשירים אלא לעניים מתוך דחזי להו למדרס בייחוד תליא מילתא ואין עשירים מייחדים פחות משלשה על שלשה ליש בה ואפילו ייחדו בטלה דעתו אצל העשירים דעלמא אבל לשאר טמאות כל שהוא שלש על שלש טמא תדע דהא בפרקין דבמה מדליקין לא פלגי' בין עניים לעשירים בין בקרא בין בשמעתא כולהו ואי קשיא לך אי הכי לייתי הא מתני' איכא למימר דכיון דלא מפרש בהדא משנה ניחא ליה לאייתויי ברייתא דמתני' בהדיא:
הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו המחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת וא"ת ומאי קושיא והא ודאי רב ושמואל דמחייבין חטאת בשתקע מיירי דאי לא מאי טעמייהו דהא אפי' לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג לא מחייבי אלא בשתקע אלא ודאי אינהו נמי בשתקע דוקא מחייבו וכיון שכן מאי מקשה רב יהודה מרב ושמואל לר' אבא ולרב הונא דמיירי ברפוי וכדאמרינן בסמוך אינהו דאסור כי האי תנא דהיינו רשב"ג דאמר אם הי' רפוי מותר תירצו בתוס' דס"ל לתלמודא דכיון דאי תקע איכא איסורא דאורייתא כי לא תקע נמי אסור מדרבנן ומשום גזירה והיינו נמי דמקשי' מברייתא דקנה של סיידין דמשמע דאע"ג דלא אסיר מדרבנן מיהא אסור ומשני' דאיהו דאמר כרשב"ג דאמר דאם היה רפוי מותר ולא גזר:
ואחרים פירשו דרו"ש אפילו בלא תקע מחייבי דס"ל יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ומש"ה פרכינן מינה שפיר לר' אבא ולרב הונא בר חייא משום דאי מיירי ברפוי וכדמסקינן כיון דהיכא דמיהדק אפילו שלא תקע איכא איסורא דאורייתא משום דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ברפוי נמי אית לן למגזר מדרבנן ואינהו סבירא להו דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומשום הכי בשתקע דוקא הוא דאיכא איסורא דאורייתא משום מכה בפטיש אבל בשלא תקע נמי אין בנין בכלים הלכך אפילו תמצא לומר דהיכא דמיהדק אסור מדרבנן גזירה שמא יתקע ברפוי שרי לגמרי היינו דפרכינן עלייהו מדקתני המחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת ומדקתני סתמא משמע אע"פ שלא תקע וקנה של סיידין דאמרינן פטור אבל אסור ברפוי אלמא ברפוי איסורא איכא ומשני אינהו דאמרי כי האי תנא דתנא קמא לא מחייב אלא בתקע דאלמא ס"ל אין בנין בכלים ומשום הכי ס"ל לרשב"ג דאם היה רפוי מותר דכיון דאע"ג דמיהדק לא אסיר אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע כי לא מהדק שרי לגמרי דליכא למיגזר ואפשר דתנא קמא נמי מודה ולא פליג רשב"ג עליה דת"ק אי נמי ת"ק אפילו ברפוי גזר גזירה שמא יתקע ואינהו דאמור כרשב"ג וא"ת היכי אמרינן דרב ושמואל סברי יש בנין בכלים והתנן בפרק שני דיום טוב שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש אין זוקפין את המנורה ביו"ט כו' ואמרי' עלה בגמרא הכא במנורה של חוליות עסקינן ומשום דמיחזי כבונה ב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וכיון שכן היכי שבקי רב ושמואל ב"ה ואמרי כב"ש איכא למימר דאמרי לך רב ושמואל דלאו במנורה של חוליות עסקינן התם אלא בדאית בה חדקי דב"ש גזרי אטו של חוליות וב"ה לא גזרי ותדע לך דהא רב שמעי' ליה בהדיא לקמן דס"ל יש בנין בכלים דאמרי' התם עייל שופתא בקופי' דמרה רב אמר משום בונה אלמא ס"ל דיש בנין ושמואל דפליג נמי התם ואמר משום מכה בפטיש לאו דלא ס"ל אין בנין בכלים אלא משום דס"ל דכה"ג לאו דרך בנין הוא ותדע לך דבכה"ג פליג נמי בעושה נקב קטן בלול של תרנגולין דרב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והא ודאי מאן דפליג עליה בלול של תרנגולין לאו משום דאין בנין בכלים הוא דפליג דהא מחובר לקרקע היא וכדאיתא בריש פרק כל הכלים אלא משום דס"ל דבכה"ג לאו דרך בנין הוא דעייל שופתא בקופא דמרא משום הכי נמי פליג אבל ביש בנין בכלים כרב ס"ל ומשום הכי שוו תרוייהו במחזיר מטה של טרסיים בשבת דחייב חטאת ופי' זה מקצתו כתוב בספר המאור ומקצתו בספר המלחמות:
ולענין הלכה כיון דסוגיין בפרק יום טוב שחל דאין בנין בכלים ורבא נמי דבתרא היא אמר אנא כרשב"ג ס"ל דאם היה רפוי מותר נקטי' הכי דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומשמע דר' יוחנן נמי דאסר לטלטל כל מנורה בין גדולה בין קטנה דאית בה חדקי כרב ושמואל ס"ל דסברי דיש בנין בכלים וכיון דבשל חוליות איכא איסורא דאורייתא אע"פ שלא תקע בדאית בה חדקי נמי גזרינן אטו של חוליות ההיא דפרק שני דביצה דשרו ב"ה בדאית בה חדקי מתרץ ר' יוחנן משום שמחת יום טוב לא גזרי ב"ה אטו של חוליות הלכך לדידן דקי"ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים לא מיבעיא בדאית בה חדקי דשרי אלא לטלטל מנורה של חוליות נמי שרי וזהו טעמו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מן ההלכות וכמו שכתבתי למעלה ואחרים אומרים דקי"ל כר' יוחנן דשל חוליות ואית בה חדקי נמי בין גדולה בין קטנה אסור לטלטלה ולא תיקשי לך מההיא דפרק יום טוב שחל דהתם בשל חוליות מחוברין ואינן מפורקין ולפעמים מטין אותן ולפעמים זוקפין וכיון דאינן מפורקין לגמרי ליכא משום בנין והכא כשהן מפורקין לגמרי ואסור ומיהו אפילו מפורקין לגמרי כל שהוא רפוי מותר אפילו להחזיר כרשב"ג ואף הרמב"ם ז"ל כן פסק דמנורה אע"פ שאינה של חוליות אלא שיש בה חדקי אסור לטלטלה בפ' ט' מהלכות שבת אלא שתמהני במה שכתב שם היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חוליות אם היתה גדולה הנטלית בשתי ידים אסור לטלטלה היתה קטנה מזו מותר לטלטלה ע"כ ומה ראה לפסוק כרב ולדחותה לדר"י ונ"ל דאפקא מדאמרינן בפ' כל כתבי אבא בר כהנא אמר ר' חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת אמר ליה ר' זירא בנטלין בידו אחת או בשתי ידים אמר ליה כאותן של בית אביך ומפרש לה בהלכות דקטנות היו הא גדולות אסירן וע"כ בדאית בהו חדקי דאי לא הא תנן בפ' כל הכלים דהא הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשתי ידים ואי מהא לא איריא דבאותן של בית אביך שהיו גדולות קאמר ויתבאר שם בס"ד:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
מחתה באפרא. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו דמיירי באפר שהוסק בשבת וכר' שמעון דמתיר בנר לאחר שכבה, וקשיא לי שהרי הוכחנו במס' י"ט דאפר שהוסק בי"ט אסור לר' שמעון משום נולד, והנכון לפרש באפר שהוסק מבעוד יום ואע"ג דאפר כירה מוכן הוא אפשר דאפר מחתה לא חזי לכלום דהא לית בי' מששא:
קרטין בי רבי מי חשיבי וכיון דמוקצין הן לעשירים בבית עשירים מוקצין הן אפילו לעניים ואין מטלטלין אותו שכבר הוקצו מדעתו של בעל הבית העשיר. וכי תימא מ"מ הא חזו לעניים ולא הוקצו להם והתניא בגדי עניים לעניים וכו' אבל דעניים לעשירים לא. פירוש אבל בגדי עניים דהיינו שלש על ג' דחזו לעניים לא מיקבלי טומאת מדרס לעשירים דהא לא חזו להו והכא נמי בקרטין אע"ג דחשיבי לעניים כיון דלא חשיבי לעשירים מוקצין הן לכל וכן פי' הרא"ה ז"ל אלא שקשה לי דלעניים מיהו דחזו הני קרטין לישתרי לטלטולי דומיא דבגדי עניים, אלא דאנן לא קשיא לן אלא דאף לעשירים לישתרי כיון דחזו לעניים ומיתי' ראי' דלא מבגדי עניים, ואולי הרב ז"ל לא אסר לעניים אלא דוקא בבית עשירים, אלא שקשה לי דהאיך אפשר במוקצה שיהא מותר לזה לטלטל ולזה אסור וצ"ע לי:
ועוד גרף של רעי מיגלי. נ"ל פירושא ומגו דמאיס ועוד שהוא מגולה וריחו רע עונה לבריות התירו לטלטלו משום כבוד הבריות דגדול כבוד הבריות:
אלא אמר רבא כי הוי' וכו'. פי' השתא הדרי' ממאי דקס"ד מעיקרא דמיירי באפר שאינו ראוי ומשום קרטין שרי רבי לטלטלה והשתא אמרי' דלא היא דאדרבה משום קרטין הי' אסור לטלטלה דנעשה המחתה בסיס להם אלא דמיירי באפר הראוי ומשום האפר מותר לטלטלה דנעשה בסיס לדבר האסור והמותר כנ"ל, אלא דקשיא קצת לישנא דמחתה באפרה דהוה לי' למימר אגבי אפרה ומדברי רש"י ז"ל נראה דלא הוו בה קרטין:
מטלטלין כנונא אגב קיטמא. מדברי רש"י ז"ל נראה דהכלי בפני עצמו וגם האפר בפני עצמה מותר לטלטלה בשצריך לכסות בו צואה או רוק דמיירי באפר שלא הוסק בי"ט וא"ת ומה איסורא יש בכלי להכי קאמר אף על גב דאיכא עלי' שברי עצים והיינו דקאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמא ולומר דדוקא משום קיטמא שהוא דבר המותר מטלטלין הא לאו הכי דליכא קיטמא כיון דאיכא שברי עצים דחשיבי אז ודאי אסור משום דנעשה בסיס להם, והרא"ה ז"ל פי' דמיירי באפר שהוסק בי"ט דאסור לטלטלו ואדרבה משום היתר הכלי שרי' האפר או העצים דכולהו בטיל לגבי כלי שאין נטילת הכלי בשבילן כלל אלא בשביל עצמו ולא נעשה הכלי בסיס להם, והכא תרתי קאמר שהאפר ניטל מחמת הכלי ולא תימא דוקא אפר דלא חשיב בטיל לגבי כלי אלא אפילו שברי עצים שנשתיירו דחשיבי טפי מקיטמא בטילי לגבי הכלי, והא דאמרי' אגב קיטמא לאו דוקא דאדרבה קיטמא אגב כנונא הוה לי' למימר אלא דאשכחן כה"ג תני אבל מביאה ע"ג עורה, וזה להתיר ספות העור עם הבשר וכבר הארכתי בזה במס' ביצה פרק י"ט שחל בס"ד, ועוד פי' ז"ל דהאי כנונא כלי הוא כעין מוליאר ואע"פ שהוסק האפר בו ביום אחר שכבה האש מותר לטלטלו ולא נעשה בסיס לגחלים כיון שאף הוא עשוי למים ואף על פי שהמוליאר אין שותין ממנו לאחר שכבו הגחלים ודאי מותר:
ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה אפי' לר' שמעון שמתיר בנר ישן ולא אמרי' שיהו בטלין שברי פתילה לגבי הנר, והכא נמי נימא דלא בטילי שברי עצים לגבי כנונא:
אמר אביי בגלילא שנו. פירש רש"י ז"ל שחשובות להם שברי פתילה שאין הבגדים מצויין להם והילכך חשיבי ולא בטילי, וזה קשה דהא ודאי עשירים היו והי' להם שמן כדמוכח בסנהדרין ובנדרי' וגם פשתן הי' מצוי להם כדאמרי' בבבא קמא ומקבלין מהן דבר מועט כגון כלי פשתן בגליל, והנכון מה שפי' הרא"ה ז"ל דפשתנן הי' יפה ומדליקין בשברי פתילה לפי שחשובין להם שברי פתילה כפתילות שלימות דעלמא:
לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור. פי' לא יחזיר אפי' בריפוי גזירה שמא יתקע במסמרים או ע"י יתדות וחייב משום מכה בפטיש אע"ג דסבירא לן אין בנין בכלים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כלי הראוי לטלטלו שהיה בתוכו דבר האסור לטלטלו כגון מחתה שאפר בתוכה ואין האפר צריך לכלום או כלכלה ואבנים בתוכה אין מטלטלים אותו מפני שהכלי נעשה בסיס לדבר האסור אבל אם היה שם דבר האסור ודבר המותר כגון כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה מטלטלין את הכל היה שם מחתה ואפר בתוכה ויש שם עדיין קורטין של לבונה שראוים להריח מותר לטלטל בבית שהקורטים חשובים אצלם ועשויים לגמר בקורטין אבל בבית שאין קורטין חשובים אצלם הרי הם בטלים אצל האפר וכן לענין טומאת מדרס בגדים העבים שמסרטים את הבשר הרי הם כבגד לעניים ליטמא בג' על ג' ואצל עשירים שיעורן כשק ליטמא בד' על ד' ויש מפרשים אותה בענין אחר וזו עיקר ומ"מ יש משוים את המדות בין בבגד לטומאה בין בקורטין שכל שראוי לעניים ראוי לעשירים:
גרף של רעי והוא הדין לכל הדברים המאוסים אם הם מגולים מותר לטלטלם כדי להוציאם מן הבית וכבר ביארנו עיקר הענין במסכת י"ט:
יקוד של ברזל שמלאכתו להבעיר בו את האש שהיה בו אפר וצריך להם לכסות בו רוק או צואה שהרי כשם שמותר לטלטל גרף של רעי כך מותר לטלטל עפר לכסותו מטלטלין את הכלי אגב האפר אע"פ שהיו שם שברי עצים שהן אסורים לטלטל שהרי זה ככלכלה והאבן והפירות בתוכה ודוקא שכבה מבע"י וי"מ דוקא לצורך גופו ומקומו הא כלי שמלאכתו להיתר כגון כלכלה ואבן ופירות בתוכה מותר אף מחמה לצל וכל שהתרנו כלי שמלאכתו לאיסור לטלטלו אגב דבר המותר דוקא כשאותו דבר המותר היה שם בין השמשות וכן נר ישן שהיה שם שמן ושברי פתילה מותר לטלטל את השברים אגב השמן ואם היה מקום שיש להם שמן הרבה ואינו חשוב להם הרי עיקר בסיסו לשברי הפתילה ואסור לטלטלו וכן במקום שאין הבגדים מצויים להם ומדקדקין על שברי פתילה אסור שהרי עיקר הבסיס לפתילה וכן כל כיוצא בזה:
מטה העשויה פרקים פרקים והוא הקרויה מטה גללניתא וכן נקראת מטה של טרסיים מפני שהטרסיים ר"ל גרדיים הולכים מעיר לעיר למלאכתן ונושאים עמהם מטות של פרקים אם הם רפויות שאין שום הדוק בחזרתן מותר לכתחילה ואם רפויות קצת אסור שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת שהתוקע נעשה כמכה בפטיש שהוא אב לכל גמר מלאכה אע"פ שאין בנין בכלים וכן מנורה שיוצאים ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלים הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותם וכן קנה של סיידים הטחים את הבית בסיד המחוי וכשהוא טח בשיפולי הכותל היה די להם בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה מעט מעט ומאריכין וכן קרן עגולה וקרן פשוטה והם כלי זמר עשויים נקבים נקבים ומכניס בהם יתדות וחלילים להוציא קולות ונגונים וכן מלבנות המטה והם כעין רגלים קטנים שיש להם בית קיבול ומכניס לתוכם ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ וכן כרעי המטה ולוחין של סקיבוס והוא דף עשוי כמין יתד שתוקעין בקשת שעליו מושיב החץ בכל אלו וכיוצא בהם ברפויים מכל וכל עד שאין צורך בהם (לצורך) לשום הדוק מותר וכל שכן במעשה לבנה בעלמא כגון דלת שאין שם ציר כלל וכן הדין ברפויה קצת אלא שאינו מחזיר כל צורכו אלא עד מקום שנכנסה לשם ברפיון גמור שלא בשום הדוק וכל שמכניס בשום הדוק כגון רפויה ואינה רפויה אסור ואע"פ שבנין כלים בלא תקיעה מן הצד הוא ועליו נאמר שאין בנין בכלים מ"מ יש לחוש שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת וגדולי המפרשים כתבו במה שהתרנו ברפוי שלא נאמר אלא בדברים שדרכם להשמט ולהחזיר ואין אדם קפיד עליהם אבל דבר שאין דרכו להשמט ושאדם קפיד בהשמטתם אף ברפוי גמור אסור שמא יתקע שם יתד עד שלא ישמט ונמצא מכה בפטיש וזהו שאסרו בדלת שידה תיבה ומגדל בפ' כל הכלים ולא חלקו בין רפוי לשאינו רפוי:
בגדי עניים עיין מ"ש בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא:
מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה קשיא לי ומאי קושיא הו"ל ככלכלה והאבן בתוכה דאסר ר' יוחנן מד שיהו בתורכ פירות והכא נמי בכנונא איכא אפר ושברי עצים ויש לתרץ דאע"ג דנשאר בנר שמן אסור משום שברי פתילה וה"נ יהא אסור משום שברי עצים ומתרץ בגלילא שנו שהפתילות חשובות להן ביותר והו"ל המוקצה יותר חשוב מן המוכן ואנן בעי' שיהא המוכן חשוב מן המוקצה כמו אבן נגבי פירות ושברי עצים כנגד האפר:
בד"ה הנח לנר שמן כו' אצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס כו' עכ"ל כיון דאיסור טלטול בשמן אינו רק ע"י נר לא הוה אצטריך למימר ביה דנעשה בסיס אלא דאי לא תימא הכי גם הנר לא היה אסור לטלטל כו' וק"ל:
בפרש"י בד"ה נוטל אדם כו' ורבי יוחנן שמעינן ליה דכרבי יהודה ס"ל עכ"ל לכאורה קשה כיון דהאי אפר מוקצה הוא לר"ש נמי נעשה המחתה בסיס לדבר איסור כמו במטה שיש עליה מעות וכמו קינה דאית ביה ביצת אפרוח וכמו נר ושמן ופתילה דכל הנהו נעשו בסיס לדבר האיסור אף לר"ש וי"ל דהאפר גופיה לר"ש לא נעשו מוקצה כיון דחזו למידי בשבת לכסות רוק וצואה משא"כ כל הנהו דלא חזיין למידי בשבת ועדיף הך אפר מצרורות אע"ג דחזייה לכסות מנא ודו"ק:
תוס' בד"ה בגדי עניים כו' דבפ' כ"ח דכלים תנן התם בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלשה על שלשה כו' עכ"ל כצ"ל כך נראה להגיה וכמ"ש הר"ש שם דשלשה על שלשה גרסי' כו' ע"ש:
בגמ' מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל פי' אע"פ שיש ג"כ שמן בנר ולא אמרי' שיהא מותר לטלטל השברי פתילה אגב השמן:
בתוס' ד"ה הנח לנר שמן ופתילה וכו' איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' וא"ת פתילה אמאי קאמר דהוי בסיס וכו' נראה דהמשך דברי התוס' הוא כאלו נאמר בשלמא הא דאיצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס וכו' אתי לן שפיר משום דהוא עצמו הוי דבר היתר ואי לא דהוה בסיס לדבר האיסור לא היה הנר אסור לטלטל וכו' אבל פתילה יש להקשות אמאי קאמר דהוי בסיס לדבר האיסור הא הוא עצמו הוי דבר האסור וכו' והשתא לפי זה אתי שפיר הא דהקשו התוס' מתחלה משמן להודיה ואח"כ הקשו מפתילה בפני עצמו וק"ל:
ד"ה בגדי עניים וכו' וע"כ בעשירים איירי דבפ' כ"ח תנן התם בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש טמאים מדרס וכו' ע"ש ברבינו שמשון שכתב דלכאורה היה נראה דשלשה על שלשה גרסינן וכו' ומסיים ומיהו שאין להגיה הספרים דבכולהו כתוב בהו ג' על ג' ומיירי שבלתה פי' שנקרעה הטלית במקומות הרבה עד שאין מן השלם במקום אחד ג' על ג' והקרעים מכל צדדים כל אחד מחובר בראשו עם שאצלו וקמ"ל דטמא מדרס אע"פ שאין כאן שלש דחשובים חיבור אבל חתיכה קטנה בפני עצמה שאין בה ג' אין מקבלת טומאה כלל עכ"ל ועל כל פנים מביאים התוס' כאן ראיה דבעניים אפי' לענין טומאת מדרס לא בעינן ג' על ג' וממילא שמעינן דהאי דמתני' דקתני דבגד מטמא משום ג' על ג' למדרס איירי בעשירים וקתני בה ומשום ג' על ג' לטמא מת ש"מ דאפי' בעשירים מטמא טומאת מת בג' על ג':
בא"ד וא"ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפ' כ"ה דכלים וכו' ד"ל דשם מבואר שיש חילוק בין עני לעשיר דבגדי עשיר מטמאים טומאת מדרס בג' על ג' דוקא ובגרי עניים אפי' בפחות מג' אשכחן בהו טומאת מדרס:
בא"ד ואר"י וכו' אבל שאר בגדים בעי ג' על ג' ר"ל בין בעניים בין בעשירים:
ד"ה הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא וכו' ואור"י דשיורי כוסות לא חשיבי וכו' טפי גריעי משברי עצים שעם הקיטמא כצ"ל והכי פריך התם דכי היכי דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא ה"ג מותר לטלטל שיורי כוסות אפי' לבדן אגב הכוס כיון דאין חשובים:
ד"ה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכו' דאל"כ מאי קמ"ל פי' מאי קמ"ל דמותר לטלטל שברי עצים אגב קיטמא הא במתני' נמי מתיר לטלטל הכלכלה שיש בתוכה אבן כשיש ג"כ פירות בתוכה ועוד אדמקשי ליה מברייתא דושוין וכו':
ד"ה בגלילא שנו וכו' ואין נראה דכיון שלא היתה להם יין לשפות הקילור פי' מחמת עניות א"כ בודאי שנותנין מים מחמת עניות ולא יין ושתית מים היה שם שכיח טובא יותר מרפואה דיותר צריך האדם ומצוי לשתיה מלרפואה והתם פ' המוציא יין משמע דשתית מים לא היה אצלם שכיחא טפי מלרפואה. בא"ד ואמרינן בעלמא וכו' כלומר ועוד סתירה אחרת דאמרי' בעלמא וכו' משמע דעשירים היו ורש"י פירש שהיו עניים:
גמ' עליה שברי עצים כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה דאית כו' ולבונה חזיא להריח ואגב לבונה מטלטל כו' לתוכה כצ"ל והס"ד:
בד"ה אגב כו' רבותא דאע"ג כו' אשמעינן כגון דאיכא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה הוה מטלטלינן כו' או צואה וקשה דמשמע כו' גרעי משברי עצים כו' כצ"ל:
[רש"י ד"ה טרסיים. צורפי נחושת או גרדיים. (עי' ע"ז י"ז ב') תוד"ה רבין] :
גמ' קרן עגולה חייב. עי' כלים פי"א מ"ז:
גמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור.
הקשו בתוס' אמאי קאמר דפתילה הוי בסיס לדבר איסור והא היא עצמה הוי דבר איסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי"ל דפתילה כבויה הוי מוקצה גמור משום דמלאכתו לאיסור ואין משמשים בה בחול לשום דבר רק להדלקה, והוי כחצוצרות דכתבו בתוס' לעיל בפרק כירה [דף לו ד"ה ור"י] דגרע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון דלא חזי להיתר רק מעט, ואף דמ"מ לר"ש שרי, מ"מ י"ל חצוצרות דוקא כיון דחזי מעט לשימוש היתר אבל פתילה דלא חזי לשום דבר אפילו ר"ש מודה דמה דלא חזי לשבת לשום דבר הוי כמוקצה מחמת אבן דאסור גם לר"ש וזהו הכל בפתילה כבויה, אבל הכא בנר הדולק דהפתילה עושה תשמישו להאיר לו אינו מוקצה והיה רשאי לטלטלו, מש"ה צריכים לטעמא דהוי בסיס לשלהבת.
ובתוס' ז"ל, תירצו דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוי שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר איסור.
ובעניי איני מבין החילוק, דהא הפתילה שלימה הוי כלי ע"כ משום שמוש הדלקה, ואמאי שברי פתילה לא הוי כלי מהאי טעמא ליהוי כשברי כלים שעושין מעין מלאכתן דלא הוי מוקצה, ע"כ הי, נ"ל כמו שכתבתי, לולי שאיני כדאי כנגד רבותינו בעלי תוס' ז"ל:
גמרא, בגלילא שנו וכו' [הא דאין מטלטלים נר שיש בה שברי פתילה אף דמטלטלין כנונא, היינו כלי שיש בו אור לחמם אגב אפר, ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים] מפרש ר"ת דבגליל הוי להו רוב שמן, ולהכי לא בטלי שברי פתילה לגבי השמן.
וקשה לי הא לר"ת בלאו השמן בטלי שברי פתילה להכלי כמו שברי עצים, דהא בסוגי' שם מדמה שברי עצים לשברי פתילה, אלא דשם בלאו האפר הי' צריך לנער, וא"כ ה"נ מכח השמן עכ"פ א"א לנער וממילא מותר מטעם דפתילה בטילה להכלי, וא"צ שהשמן יבטל אותו:
רש"י ותוס' ור"ן והרמב"ן מחולקים. הרמב"ן כ' כן מתחילה הך בסוף עסקיני' באפר של שבת כגון שמדליק ב"ה מע"ש ודולק בשבת רק המתרץ הכי קאמר בשלמא גבי אבן שבכלכלה אבן מיוחד לכך וחשיבה ולא בטל. אבל עפר שבמחתה לא חשיבי כלל האי דמיוחד המחתה לכך. אבל קשה מאי בעי המתרץ בדיבור שאע"פ שיש עלי' שברי עצים. וי"ל דהמג"א כ' אם נתערב אפר של שבת עם של ע"ש נתבטל ברוב אבל ניכר לא בטיל דהוה דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ולפ"ז הא הכא עסקינן שדלק בו מע"ש ודלק קצת בשבת. וא"כ בשלמא ר"י סבר דמין במינו לא בטיל ומסברא שאפר זו אסורה משום דמוקצה ואשמועינן דמותר אבל לר"נ מין במינו בטיל ואם כן הסברא חצונה שמותר ומאי קמ"ל לכך הוצרך למכתב אע"פ שיש עלי' שברי עצים ודו"ק:
בגמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר אסור. כבר כתבתי לעיל דאף על גב דר' יוחנן אמר לעיל דטעמא דר"ש דאוסר בשמן שבנר בשעה שהוא דולק היינו משום דהוקצה למצותו מ"מ הוצרך רבא לומר כאן דהוי בסיס לדבר אסור משום דלענין טלטול הנר דלהוי בסיס לא סגיא האי טעמא דהוקצה למצותו דבכה"ג אין לאסור הכלי משום בסיס אלא דע"כ משום דשמן בשעה שהוא דולק הוי נמי מוקצה מחמת איסור דאסור להסתפק ממנו משום מכבה דהא משום הכי אסור השמן אפילו בטלטול כיון דבהאי שעתא לא חזי ליה מידי ואם כן שפיר מיקרי הנר בסיס לדבר איסור. ובזה היה נראה בעיני ליישב קצת מ"ש רש"י לעיל דף מ"ד בד"ה חוץ מן הנר הדולק כו' דאסור שמא יכבה הנר וכתב שם מהרש"א ז"ל דלמסקנא לא קיימי הכי ולמאי דפרישית א"ש דלמסקנא נמי עיקר איסור הוא משום כיבוי כדפרישית ומ"ש רש"י כאן לאו משום דחייש לכבייה היינו הך חששא דס"ד מעיקרא דלמא בהדי דנקיט לה כבתה דבהא ודאי שפיר קאמר רבא דלא חיישינן כיון שאינו מתכוין אבל בהך חששא דמסתפק ודאי חיישינן כיון דנתכוין להסתפק הו"ל פסיק רישא אם יכבה והיינו כמ"ש התוס' בפ"ב דביצה דהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה היינו משום דמיחזי ככיבוי ועמש"ל דף כ"ט ע"ב בלשון רש"י במשנה דלא יקוב בד"ה שתהא מנטפת אלא דבמ"ש רש"י כאן דהאי לדבר אסור דהכא היינו לשלהבת משמע דלא נחית להכי ואפשר משום דלא פסיקא ליה לפרש ענין בסיס אליבא דר"ש בכה"ג אלא דוקא בשלהבת וכיוצא בו וכמו שאבאר עוד בשיטת רש"י בסמוך:
בפרש"י בד"ה אמר רבי רומנוס כו' ס"ד באפרה כו' שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו כו' עס"ה. ולכאורה לשון רש"י תמוה דהא משמע דהא דקס"ד שהאפר מוקצה היינו משום דלאו באפר שנעשה בחול איירי דהא קיי"ל אפר כירה מוכן הוא אלא ע"כ דמסתמא איירי שהובערה מהלבונה סמוך לשבת כדי להתגמר בו בשבת עצמו כדאשכחן סוף פ"ב דביצה במעשה דר"ג וא"כ הוי אפר נולד גמור כמ"ש התוספות בפ"ק דביצה דף ח' בסוגיא דאפר כירה כשהוסק ביום טוב אפילו לר"ש אסור ע"ש. וא"כ לפ"ז לא א"ש הא דמסיים רש"י ולא צריכין לו שהרי אפילו בצריך לו אסור וכדמשמע נמי מהא דמדמה לה בסמוך לכלכלה ואבן בתוכו דהאבן לאו בר טלטול הוא לגמרי אפי' לצורך גופו ומקומו. וכה"ג קשה נמי במ"ש רש"י בסמוך בד"ה הא ליכא פירי דמשמע מלשונו דמה שמחתה נעשה בסיס היינו דוקא אליבא דר"י ולמאי דפרישית אפילו לר"ש הוי בסיס דהא מסיק רבא לעיל דעיקר טעמא דאיסור טלטול בנר לר"ש הוי משום בסיס. וכבר עלה בלבי לחלק בין בסיס דשלהבת בשעה שהוא דולק שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ממש ובין האי בסיס דאבן ובסיס דמחתה לאחר שכבה אליבא דר"ש משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר הקושי' דר"י אדרבי יוחנן היינו משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל דלר"ש לא מיתסר משום בסיס כי האי אלא דאכתי קושיא קמייתא קשה. לכך נראה לפרש כוונת רש"י בזה בענין אחר דמ"ש שהאפר מוקצה היינו באפר גמור שנשאר במחתה קודם שבת ואפ"ה הוי מוקצה ולא דמי לאפר כירה לפי שאפר כירה הוי מוכן לגמרי ולא בעי הזמנה ולא מחשבה לפי שאפר כירה מוכן תמיד לעשות בה כל צורכיו כדמשמע להדיא בסוגיא דאפר כירה משא"כ אפר מחתה אינו מוכן לכך אלא א"כ היה דעתו עליה מאתמול משום הכי מסיים רש"י ולא היו צריכין לו וכוונתו לפי שאין בו צורך כ"כ מש"ה בעי הזמנה. וכן נראה מלשון התוספות שדקדקו בלשונם שכתבו דאפר מתתה מוקצה הוא. ועוד נראה דמה שהוכרח רש"י לפרש דלא היו צריכין לו היינו משום דלכאורה פשטא דלישנא דאגב קטמה דלקמן בסמוך משמע דאדרבה הקטמא הוא דבר המותר ועיקר הטלטול הוא משום שצריך לאותו אפר וכמו שפירש"י בסמוך דלפי המסקנא מחתה באפרה נמי הוי כה"ג שהיה צריך לאפר ודעתיה עלייהו מאתמול ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלמאי דס"ד מעיקרא הוי איפכא לגמרי שהטלטול לא היה בשביל שצריך לאפרה שהרי האפר מוקצה כיון שלא היה דעתיה עלייהו מאתמול וכדפרישית ומשום דלא פסיקא ליה לרש"י דהך מילתא דאפר הוא מוקצה לר"ש כיון שלא היה דעתיה עליה מאתמול דהא לר"ש אפשר דלא בעינן שיהא מוכן מאתמול לכך וכדמשמע בכמה דוכתי דלר"י הוא דשמעינן דאיסור מוקצה הוא במה שלא היה מוכן מאתמול להך מילתא משום הכי הוצרך רש"י לפרש דעיקר קושיית המקשה מדר"י אדר"י דמדמה מחתה לאבן היינו משום דשמעינן ליה לר"י דכרבי יהודה סבירא ליה. כן נ"ל נכון בכוונת רש"י וכן נראה שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו בכוונת רש"י ודוק היטב ועיין מה שאכתוב עוד בזה בלשון התוספות ד"ה הוה מטלטלינן:
בתוס' בד"ה ואמר רבה בר בר חנא אמר ר"י כו' תימא אמאי לא פריך בלאו מילתא דר"י ממתניתין דפרק נוטל כו' עס"ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דבסיס כה"ג דמחתה תליא בפלוגתא דר"י ור"ש א"כ ממילא אין מקום לתמיהת התוס' דודאי לא מצי לאקשויי ממתניתין דפרק נוטל אדר"י דר"י מצי לאוקמי הך מתני' כר"י ואיהו גופא אפשר דס"ל כר"ש ואי משום דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה הא אמרינן בשילהי מכילתין דר"י סתמא אחרינא אשכח וא"כ הוי צריך לאתויי נמי הך ראיה דמייתי רש"י דשמעינן לרבי יוחנן לעיל דכר"י ס"ל (והיינו דבנר ישן של חרס לחוד הוא דס"ל כר"ש וע"ש בתוס' באריכות) וא"כ סוף סוף לא הוי מצי לאקשויי אלא ממתניתין דפרק נוטל ומרבי יוחנן דלעיל מש"ה ניחא טפי לאקשויי ממתניתין דכלכלה ואבן בתוכה דמסיק רבי יוחנן גופא דאיירי בכלכלה מלאה פירות דוקא ומדלא מוקי לה כר"ש היינו ע"כ בא' משני פנים או שנאמר דמשמע ליה דלא שייך פלוגתא דר"י ור"ש בהכי או משום דרבי יוחנן כר"י ס"ל מש"ה מוקי למתני' כר"י וא"כ מקשה רבי זירא שפיר:
ועוד יש ליישב בדרך אחר דודאי ממתניתין דפרק נוטל לחוד לא מצי לאקשויי דהא רבי יוחנן גופא אמר התם אהך מתני' דאסור לטלטל בלא ניער היינו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטל ועודן עליו א"כ שפיר איכא לאוקמי הכא דמה שהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה היינו לצורך מקומו ואף ע"ג דמסקינן התם דאמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור ולא אשכחן מאן דפליג עליה והכי נמי במחתה ע"כ הוי במניח מ"מ סוף סוף הוי צריך לאתויי הך מילתא דרב ולאקשויי מרב אדרבי יוחנן ומשו"ה מייתי לה הך מתני' דכלכלה ואבן בתוכה דמוקי לה בכלכלה מלאה פירות ולא מוקי לה בצורך מקומה אע"כ משום דמשמע ליה דמסתמא האי דכלכלה ואבן בתוכה איירי במניח א"כ ממילא שמעינן דבמניח סבר רבי יוחנן דאפילו צריך למקומו אסור. כן נראה לי לולי שהתוס' לא פירשו כן ודו"ק:
בד"ה הוי מטלטלינן כנונא אגב קיטמא כו' פי' אגב אפרה שהוסק מע"ש כו' עכ"ל. משמע מלשונם דלמאי דס"ד מעיקרא איירי באפר שהוסק מבע"י והולך ונעשה אפר בשבת עצמו דהו"ל נולד גמור כדפרישית וא"כ לא נחתי להאי פירושא שכתבתי לעיל בכוונת רש"י דמאי דס"ד מעיקרא נמי הוי איירי שהוסק מע"ש אלא משום דמחתה לא דמי לאפר כירה דבעי הזמנה מטעמא דפרישית אלא כלשון ראשון שכתבתי שם וא"כ לכאורה שזה סותר למה שדקדקתי לעיל בלשון התוס' שדקדקו וכתבו דאפר מחתה מוקצה הוא וצ"ע ודוק היטב ומה שהקשו התוס' עוד מסוגיא דפ"ב דביצה יבואר שם במקומו אי"ה:
בגמ' לוי בר שמואל אשכחינהו כו' אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת כו'. ולכאורה לא שייך הך סוגיא הכא כלל אלא דנראה משום דלעיל בדף הקודם מייתי הש"ס הא דאורי רבי במנורה כר"ש בנר ומשמע דבמנורה היינו משום דיש בנין בכלים ובנר היינו משום מוקצה ומשום הכי מייתי מעיקרא הך מילתא דר"ש בנר דמתניתין דלית ליה מוקצה ומייתי נמי הך מילתא דהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה דאיירי נמי לענין דינא מוקצה ולבתר דאסיק לדינא מוקצה חוזר לפרש הך דינא דמטה של טרסיים דתליא בהך מילתא דהורה במנורה דלעיל אי יש בנין בכלים או לא. כנ"ל וק"ל:
הנח לנר שמן ופתילה. עיין סנהדרן פ"ה ד"ה ור"ש:
לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. קרית מלך רב ח"א כ"ד ע"ד. מרכבת המשנה פכ"ה דשבת הי"ד
וכ"ת חזיא לעניים. מחנה אפרים בחדושי' דף א':
בגדי עניים לעניים. עיין זבחים צ"ה ד"ה מעיל. עיין עירובין כ"ט:
הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמא. ~מקור חיים~ {לוח הטעות: מקור ברוך} סי' ג':
בגלילא שנו. עיין חגיגה כ"ה ד"ה בגלילא:
מטה של טרסיים. עיין לקמן ק"ב ד"ה האי מאן:
קרן עגולה. מרכבת המשנה ח"ג פ"י דכלים הט"ו:
תוספות ד"ה הוה מטלטלין כנונא. חזון עובדי' ל"ג ע"ג:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
לדבר האסור. לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר''ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבייה: בסיס. מושב את כנו מתרגמינן בסיסיה: א''ר רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה. של לבונה באפרה קס''ד באפרה עם אפרה קאמר שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו ואשמעינן דאגב מחתה דאיכא תורת כלי עליה טלטלה עם אפרה: נוטל אדם. הכלכלה בשבת והאבן בתוכה: הא ליכא פרי לא . דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו ובטל תורת כלי דידיה והכי נמי נעשית מחתה בסיס לאפר ורבי יוחנן שמעי' ליה לעיל דכדר' יהודה סבירא ליה: דאית ביה קרטין. שנשתיירו מן האור ולבונה דחזיא להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה דומיא דכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה: קרטין. של שיור לבונה: בי רבי. דנשיא ועשיר הוה מי חשיבי: בגדי עניים. שלש על שלש או שחוטן עבה הוו בגדים לעניים לענין טומאה: בגדי עשירים. שלשה על שלשה הוו בגדים לעשירים וכל שכן לעניים אבל בגדי עניים לעשירים לא הוה בגד גבייהו ולא מקבלי טומאה הכא נמי בי רבי בטלי קרטין: אלא אמר אביי. הא דשרי ליה לטלטל מחתה באפרה משום דאפרה מאיס עליה לראותו והוי כגרף של רעי דתניא במסכת ביצה (דף לו:) מותר להוציאו לאשפה שבחצר: גרף. כלי חרס המוכן לכך: מיכסי. כל מחתות מכוסות הן ויש בהן נקבים להוציא הריח: כנונא. כלי נחשת שמביאין בו האור לפני שרים להתחמם: אגב קטמיה. שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה וא''ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע''ג דאיכא עליה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה באפרה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיה צריך לו ודעתייהו עליה מאתמול ורבותא אשמעינן (כיון) אע''ג דאיכא עליה שברי עצים דהוי ככלכלה של פירות והאבן בתוכה: ושוין. ר' יהודה ור''ש שנחלקו בנר ישן: בגלילא שנו. שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדים של פשתן מצויין להם הלכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להן: טרסיים. צורפי נחשת או גרדיים והולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהן מטות של פרקים: חייב חטאת. הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים: קנה מנורה. שיוצאין ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותו: קנה של סיידין. הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי וטח את הבית וכשהוא טח מלמטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו: פטור. שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד: קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניס בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והויא מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריוח ודרכן לפרקם תמיד ופטור קתני מיהת בקני מנורה דחייב והוא הדין למטה של טרסיים: אינהו. רבי אבא ורב הונא בר חייא: דאמור כי האי תנא. כרבי שמעון דמתיר לכתחלה: מלבנות המטה. כעין רגלים קטנים ויש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ: לווחים של סקיבס. עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שקורין אבלשטר''א שעליו מושך החץ:
הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. איצטריך למימר בשמן דנעשה בסיס לדבר האסור דאי לאו הכי לא היה הנר אסור לטלטל דהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדאמר בסמוך כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אע''ג דאיכא עליה שברי עצים ואם תאמר פתילה אמאי קאמר דהויא בסיס לדבר האסור היא עצמה הויא דבר האסור כדאמר לקמן ושוין שאם יש בה שברי פתילות שאסור לטלטלה וי''ל דשברי פתילה הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוה שרי אי לאו דנעשה בסיס לדבר האסור: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. השתא ס''ד דאפר מחתה מוקצה הוא: ואמר רבה ב''ב חנה א''ר יוחנן כו'. תימה אמאי לא פריך בלאו מילתיה דרבי יוחנן ממתני' דפ' נוטל (לקמן דף קמב:) דתנן מעות שע''ג הכר מנער את הכר והן נופלות וכן אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אבל טלטול גמור אסור ואור''י דה''א דשאני מעות דחשיבי ולא בטלי ואבן שע''פ החבית ה''א דמיירי שהוא מתוקן לסתום פי החבית והחבית צריכה לה ולכך לא בטלה: בגדי עניים לעניים. אומר ר''ת דדוקא בטומאת מדרס דבייחוד תליא מלתא אבל בשאר טומאות לא תליא מלתא בייחוד דאפי' היה מוטל באשפה מרבינן מוהבגד דשלש על שלש מיטמא בין לעניים בין לעשירים דבקרא לא מפליג מידי ומייתי ר''ת ראיה דתנן במסכת כלים (פרק כ''ז מ''ב) דבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס משום שלש על שלש לטמא מת וע''כ בעשירים מיירי דבפכ''ח תנן התם בגדי עניים אע''פ שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס וא''ת הכא דפריך מברייתא אמאי לא פריך ממתני' דפכ''ח דכלים שהבאתי ואור''י דאי ממתני' ה''א דבגדי עניים היינו כעין שק שעיקרו עשוי לעניים ואפי' ביד עשירים אינו צריך שלשה על שלשה אבל שאר בגדים בעי שלשה על שלשה שאינו עומד אלא לעשירים להכי מייתי ברייתא דלא שייך לפרשה הכי: הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא. פי' כנונא מחתה והיינו מחתה באפרה דלעיל פי' אגב אפרה שהוסק מע''ש דמוכן הוא דחזי לכסות בה רוק או צואה וקשה דמשמע דוקא אגב קיטמא שרי הא לאו הכי נעשה בסיס לדבר האסור ואילו בפ''ב דביצה (כא: ושם) אמר גבי אין מזמנין נכרי בשבת משום שיורי כוסות פריך וניטלטלינהו אגב. כסא מי לא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא אף על גב דאיכא עליה שברי עצים ומאי פריך שאני כנונא דאגב קטמא מטלטל לה אבל בכוס ליכא אלא דבר האסור ואור''י דשיורי כוסות לא חשיבי למיהוי כוס בטל לגבייהו אף על גב שאין היתר עמהן בכוס טפי גרעי משברי עצים שעם הקיטמא בכנונא: אע''ג דאיכא עליה שברי עצים. נראה לרבינו תם דשברי עצים חשיבי טפי מאבן שבכלכלה דאם לא כן מאי קמ''ל ואדמקשי ליה מברייתא דשוין כו' ליסייעיה ממתני' דכלכלה והאבן בתוכה אלא שברי עצים חשיבי טפי ויש לדמות שברי עצים לגבי אפר כשברי פתילה לגבי שמן: בגלילא שנו. פי' בקונט' שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם ואין נראה לר''ת דהא אמרי' בשילהי ב''ק (דף קיח:) לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל משמע שמצוי פשתן הרבה שם ומפרש ר''ת בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן וכן משמע בפ''ק דסנהדרין (דף יא:) גבי טול איגרת וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאה ותתאה כו' דזמן ביעורא מטא לאפרושא מעשרא ממעטני זיתא ואמר. בנזיר בפרק בית שמאי (דף לא:) בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה כדאמר בהמוציא יין (לקמן עח.) גבי מים כדי לשוף בהן את הקילור וקאמר בגלילא שנו דרפואת מים שכיח טפי משתיה שהיה להן רוב יין והיו שותין הכל יין ואפילו הכי חמרא עדיף להו ממישחא כי השמן היה להם בזול יותר ורש''י פי' נמי בהמוציא (שם) שמחמת עניותא היו עושין רפואה מן המים ואין עושין מן היין רק שתייה ולפיכך היתה רפואת מים שכיחא ואין נראה דכיון שלא היה להם יין לשיפות הקילור א''כ שכיחא שתיית מים טובא ואמרי' בעלמא אף ערב יוה''כ בגליל שהיו מרבים בסעודה משמע שעשירים היו [וע''ע תוססוח חגינה כה: ד''ה בגלילא]: