דף יב - ב
רב ששת, כי כרע - כרע כחיזרא, כמו שבט שביד האדם, שחובטו כלפי מטה בבת אחת, כך היתה כריעתו בבת אחת. [30] וכי קא זקיף - זקיף כחיויא, כנחש, שהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה, ונזקף מעט מעט. כמו כן כשהיה כורע בתפלה, היה זוקף ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשאוי. [31]
ועוד אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל ואומר בחתימת ברכת "אתה קדוש" שבשמונה עשרה - האל הקדוש. וכן בחתימת הברכה "השיבה שופטנו כבראשונה" אומר כל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט". [32] חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל בהם "המלך הקדוש", וכן אומר בהם "המלך המשפט". [33] לפי שבימים הללו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם. [34] ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר האל הקדוש - יצא, שנאמר [ישעיה ה טז] "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה".
וכך ההוכחה מפסוק זה שיוצא גם ב"האל הקדוש": אימתי "ויגבה ה' צבאות במשפט"
- אלו עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכפורים, ובכל זאת קאמר הכתוב "האל הקדוש", ולכן בדיעבד, אם לא אמר המלך הקדוש, אין צריך לחזור. [35]
דנה הגמרא: מאי הוה עלה? איך נפסקה ההלכה?
אמר רב יוסף: מי שאומר בעשרת ימי תשובה האל הקדוש, וכן מלך אוהב צדקה ומשפט - יצא בדיעבד. [36]
רבה אמר: חייב לומר המלך הקדוש, והמלך המשפט, ואם טעה חוזר. [37]
ומסקנת הגמרא: והלכתא כרבה.
ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא. והראיה, שנאמר [שמואל א יב כג] "גם אנכי חלילה לי מחטא לה', מחדול להתפלל בעדכם".
אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא זה וצריך לרחמים, צריך חברו שיחלה עצמו עליו בתפלה למענו. [38]
דנה הגמרא: מאי טעמא, מה הראיה לכך? אילימא משום דכתיב [שמואל א כב ח] "ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני" שהיה שאול תלמיד חכם, וסבר שדוד שונאו, והתאונן שאין מי שחולה עליו, אף שהוא צריך לרחמים כדי להצילו מדוד - זו אינה ראיה, כי דילמא מלך שאני? ורק מלך, הצריך לרחמים, מצוה להצטער עליו. [39]
ולכן מבארת הגמרא: אלא, המקור שצריך שיחלה עצמו על תלמיד חכם שמצטער, נלמד מהכא: [תהלים לה יג] "ואני, בחלותם, של דואג ואחיתופל [שהיו תלמידי חכמים], לבושי, הריני לובש שק". ומכאן ראיה שצריך להצטער בצערו של חכם.
ועוד אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו - מוחלין לו על כל עונותיו. [40] והראיה, שנאמר [יחזקאל טז סג] "למען תזכרי ובשת, ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך, בכפרי לך לכל אשר עשית, נאום ה' אלהים".
תמהה הגמרא על הראיה: דילמא צבור שאני? כי מפני מעלת הצבור מוחלין להם.
ולכן מביאה הגמרא מקור אחר: אלא מהכא: כאשר פנה שאול אל שמואל באמצעות בעלת האוב, וענהו שמואל: [שמואל א כח טו] "ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני להעלות אותי? ויאמר שאול: צר לי מאד, ופלשתים נלחמים בי, וה' סר מעלי, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים, גם בחלומות. ואקראה לך להודיעני מה אעשה".
ומדייקת הגמרא: ואילו "אורים ותומים" לא קאמר, לא הזכיר שאול ששאל גם בהם ולא נענה, משום דקטליה שאול לאנשי נוב, עיר הכהנים. והיה שאול בוש משמואל, שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענת באורים ותומים, לפי שהרגת בטעות את כהני נוב, וכיון שנתבייש שאול נמחל לו.
ומבררת הגמרא: ומנין דאחילו ליה מן שמיא?
מבארת הגמרא: שנאמר בתשובתו של שמואל לשאול: "ומחר - אתה ובניך עמי". ואמר רבי יוחנן: אמר לו שמואל לשאול: למחר, הינך יחד עמי - במחיצתי. [41]
ורבנן אמרי: מהכא מוכח שמחלו לו:
בסוף ימיו של דוד היה רעב בארץ ג' שנים, ואמר ה' שבא הרעב כעונש על יחסו של שאול לגבעונים, שהמיתם. וכאשר שאל דוד את הגבעונים "מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'", ענו לו הגבעונים: [שמואל ב כא ו] "יותן לנו שבעה אנשים מבניו [של שאול] והוקענום לה' בגבעת שאול, בחיר ה'".
והרי ודאי שהגבעונים לא אמרו את שתי המילים האחרונות "בחיר ה'", שהרי התכוונו לגנות את שאול ולא לכבדו. אלא, מלמד הכתוב כי יצתה בת קול אחר דבריהם של הגבעונים, ואמרה, כי שאול, שהם דרשו להרוג את בניו ככפרה על חטאו, הוא - "בחיר ה'!" ומכאן מוכח שמשמים מחלו לו לשאול. [מפני שהתבייש משמואל].
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. [42] ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור.
דנה הגמרא: מאי טעמא רצו לקבוע אותה בקריאת שמע? אילימא משום דכתיב בה [במדבר כג כב] "אל מוציאם ממצרים", אם כן לימא פרשת ריבית, וכן יתקנו לומר פרשת משקלות, שהן פרשות קצרות דכתיב בהן יציאת מצרים!?
לכן מביאה הגמרא טעם אחר שמחמתו רצו לקבעה בקריאת שמע: אלא, אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא [במדבר כד ט] "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", והוא דומה ל"בשכבך ובקומך" - שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו, לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. [43]
מקשה הגמרא: ולימא האי פסוקא - ותו לא!? ולא יהיה בכך טורח צבור.
מתרצת הגמרא: גמירי, כי רק כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, ואילו פרשה דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן. [44]
דנה הגמרא: פרשת ציצית - מפני מה קבעוה לאומרה בקריאת שמע? [45]
מבארת הגמרא: אמר רב יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים [46]: יציאת מצרים, עול מצות, ודעת המינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. שואלת הגמרא: בשלמא הני תלת, מפרשן:
א. עול מצוות, דכתיב [במדבר טו לט] "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'". [47]
ב. ציצית - דכתיב "ועשו להם ציצית".
ג. יציאת מצרים - דכתיב "אשר הוצאתי".
אלא דעת המינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה - מנלן?
מבארת הגמרא, מהא דתניא:
"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות, אותם ההופכים טעמי תורה למדרש טעות. [48] וכן הוא אומר [תהלים יד א] "אמר נבל בלבו - אין אלהים". ואין לך נבל מן ההופך דברי אלוהים חיים.
"אחרי עיניכם" - זה הרהור עבירה. שנאמר [שופטים יד ג] "ויאמר שמשון אל אביו: אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני".
"אתם זונים" - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר [שופטים ח לג] "ויזנו אחרי הבעלים".
מתניתין:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אומרים בקריאת שמע גם פרשת ציצית שמוזכר בה ענין יציאת מצרים [49], ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, שהרי נאמר בה "וראיתם אותו - וזכרתם", בכל זאת מזכירין אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבפרשה. [50]
אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני נראה כבן שבעים שנה, [51] ולא זכיתי להכריע כדעתי [52] שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא כך: שנאמר [דברים טו ג]: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - "ימי חייך" אלו הימים שצריך להזכיר בהם יציאת מצרים, והתוספת "כל ימי חייך" באה לרבות גם את הלילות. [53]
וחכמים שחולקים על כך, אומרים שכך נדרש הפסוק: "ימי חייך", העולם הזה [עד שיבא המשיח], ואילו התוספת "כל" נאמרה להביא [54] לימות המשיח, שגם אז יהיו חייבים להזכיר את יציאת מצרים. [55]
גמרא:
תניא בתוספתא: אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר [ירמיה כג ז] "הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".
אמרו לו: לא התכוון הנביא לומר שבימות המשיח תעקר הזכרת יציאת ממקומה, אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.
כיוצא בדבר אתה אומר בביאור הכתוב [בראשית לה י] "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך".
הערות
[30] כך פירש רש"י, והרא"ש הביא בשם רב האי גאון שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא יכוף ראשו כאגמון ויכרע [וראה תוס' [ד"ה כרע ובהגהות הב"ח שם] ובשו"ע [קיג ד-ו] הביא שני הפירושים להלכה.
[31] כך פירש רש"י. והגר"א [אמרי נועם, כתר ראש לו] ביאר, שיזקוף רק גופו, אך ראשו ישאר תמיד כפוף למטה, כנחש, ולא יגביהנו.
[32] בבאר היטב [קיח א] נקט שאם אמר בכל השנה המלך הקדוש או המלך המשפט, אינו חוזר, אך לטעם הט"ז בסמוך [הערה 34] ב"המלך המשפט" חוזר.
[33] רש"י פירש "כמו מלך המשפט", וביאר הראש יוסף שהוקשה לו הרי לא שייך לומר שני ה' הידיעה [מה שאין כן בהאל הקדוש, שהקדוש אינו ה' הידיעה]. והעלה מכך שהאומר "מלך המשפט" יצא, וכ"כ הדרישה. אך הכל בו [תפלה יא] הביא בשם הראב"ד שלא יצא, כי משמעות "המלך המשפט" היא, שהוא עצמו המשפט, והיינו, שהוא וחכמתו אחד, כי אינו מקבל חכמה מאחר. וכ"כ הכסף משנה [תפלה ב יח] בשם רבינו מנוח, וראה הערה הבאה.
[34] הכסף משנה [שם] ביאר, ש"מלך אוהב צדקה ומשפט" משמעותו שרוצה שברואיו יתנהגו כך, אך "מלך המשפט" משמעותו שהוא עצמו שופט בצדקה. וראה ט"ז [קיח ב] שבראש השנה הוא זמן משפט קבוע, ואז הוא עצמו המשפט. ולטעמיהם אם אמר "מלך אוהב משפט", חוזר, וראה הערות 37, 32. אך הרמ"א שם כתב, שאינו חוזר [אלא בתכ"ד], וטעמו, כי העיקר להזכיר מלכות לגבי משפט, ואכן הטור [שם] הביא שמחזור ויטרי גרס כל השנה אומר "האל המשפט". והרשב"א גרס "אוהב משפט", ונמצא שבעשי"ת עיקר התוספת היא בהזכרת המלכות.
[35] הרא"ש נקט שרבי אלעזר חולק גם על "המלך המשפט", וסובר שבדיעבד יוצא ב"מלך אוהב צדקה ומשפט". וביאר הצל"ח, שלדעתו ראיית הגמרא מהפסוק היא, שהרי אף שתקנו לשנות הנוסח בעשי"ת, משמע בפסוק שבדיעבד יוצא בנוסח הרגיל.
[36] כך ביאר הרשב"א, אך לדעת בעל המאור [בסמוך] רב יוסף סובר שאין שינוי נוסח לעשי"ת אפילו לכתחילה, וגם רבה לא נחלק אלא לכתחילה, וכן הוכיח הצל"ח, שאילו היה הנידון בדיעבד, היה ראוי לומר "רב יוסף אמר יצא, רבה אמר לא יצא". וראה הערה הבאה.
[37] הרי"ף ותוס' [ד"ה והלכתא] כתבו שאם טעה ואמר "האל הקדוש" או "האל המשפט" חוזר לראש התפילה ואומר המלך הקדוש. וכך ביאר הרשב"א, שרב יוסף ורבה נחלקו אם יוצא בדיעבד או לא. וכתב רבינו יונה, שדוקא אם אמר "האל המשפט" חוזר. וביאר הב"ח, שהרי"ף גרס שרבה ורב יוסף נחלקו ב"האל המשפט". אך הרשב"א גרס בדברי רב יוסף "מלך אוהב צדקה ומשפט", ונקט שרבה סובר כי הוא גרוע מ"האל המשפט", מפני הטעמים שבהערה 34. ודעת בעל המאור והראב"ד [תפלה י יג] שרבה לא נחלק אלא לכתחילה, אך בדיעבד גם אם אמר "האל" יצא, וכדברי רבי אלעזר. ובהגהות מיימוניות [תפלה י אות נ] הביא שיטה שלא נחלקו אלא בהמלך המשפט, אך בהמלך הקדוש לכולי עלמא לא יחזור.
[38] בשו"ת חתם סופר [או"ח קסו] ביאר, שיראה את עצמו כאילו גם הוא חולה, וכאילו מתפלל על עצמו. ובספר ראש אמנה, הביא את דברי מרן הגרא"מ שך אודות שרה אמנו, שטענה כלפי אברהם אבינו "חמסי עליך", שהיה לך להתפלל שהבן אשר יוולד לך יהיה ממני ולא מהגר שפחתי! ומכאן מוכח, שאדם היכול להתפלל עבור חבירו ואינו עושה זאת, הרי הוא חוטא ב"חמס", כי מניעת הטובה מחברו על ידי המנעות מתפילה עבורו, היא מעשה חמס, כאילו נוטל מחבירו את הטובה היכולה להגיע לו. ומכאן, שבשעה שמתוודים ואומרים בנוסח הווידוי "חמסנו", אל לנו לחשוב כי החטא הזה הוא רק נוסח כללי שאינו נוגע אלינו, אלא כל אחד ואחד צריך להתוודות ולחזור בתשובה על החטא הזה שנכשלים בו כה רבות, שהרי כל כך הרבה תפילות יכולנו להתפלל עבור אחרים הזקוקים לישועה, ולא התפללנו, ויש לנו להתוודות על כך ולומר "חמסנו" !
[39] החתם סופר [ח"ו כט] הקשה, הרי תוס' בשבועות [ל ב] נקטו שכבוד ת"ח עדיף מכבוד מלך, וא"כ עדיין יש ללמוד משאול לת"ח שהתבייש. ותירץ שדחיית הגמרא שמא רק על אדם כשאול צריך לחלות, כי היה מלך ות"ח, אך על ת"ח לחוד אין צורך. ועוד ביאר בפשטות, שעל מלך צריך לחלות, כי צערו נוגע לכל ישראל, ואל מפני עדיפותו על אחרים.
[40] הריטב"א ביאר, שבכל עוון שעשה ומתבייש, מוחלים לו על אותו עוון. אך ה"רי"ף" בעין יעקב נקט כפשוטו שמפני בושתו בעוון אחד, מוחלין לו על כל עוונותיו, שהרי נמחל לשאול עוון השאלה באוב, מפני בושתו על הריגת אנשי נוב. והנה בתוס' להלן [לד ב ד"ה כסוי] משמע שהכוונה לבושה לפני הקב"ה בעצם החטא, ולא מפני שראוהו אחרים, וראה מנחת חינוך [שסד ט] שעל חטא ע"ז חייב להביא שעירה כדי שיתבייש מאחרים, כי לכפרת חטא גדול טעונה בושה גדולה יותר, ומשמע שעצם הבושה מאחרים היא סיבה לכפרה. והטעם שבושה מכפרת הביא השל"ה [יומא, תשובה] בשם האר"י שהעלבונות החירופים והגידופים, מעולים יותר מכל מלקות וסיגופים שבעולם. והגר"ח שמואלביץ [לא ה, לב יא] כתב שכל מטרת היסורים הם לבייש את האדם, כי הם מגלים על פחיתות כוחו, וע"י העונש נוכח בטעותו, והמתבייש בעבירה הגיע מעצמו להכרה זו שהיא מטרת היסורים, ואינו צריך לעונש נוסף.
[41] ראה בעיון יעקב שלא נפטר אלא מעונש בעה"ב, אך הומת בחרב במלחמה, כעונש על שלא כלה את עמלק, ודרש באוב [ראה דברי הימים א, י יג].
[42] בפני יהושע כתב שבהרבה פרשיות הוזכרה יציאת מצרים, אך על פרשת בלק נאמר [מיכה ה יב] "עמי זכר מה יעץ בלק וגו"' ולכן היה צד שחיבים להזכירה כל יום, ורצו לקבעה בק "ש.
[43] כך פירש רש"י, ובביאורו לחומש כתב על הפס' [במדבר כג כד] "הן עם כלביא יקום - כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כארי לחטוף מצוות לקרא ק"ש וכו"'. והמהרש"א ביאר, כי כשם שאין מי שיעיר את הלביא, אלא הוא קם מאליו, כך יש לאדם לקום בזריזות כדי שלא יאחר זמן ק"ש.
[44] ראה במגילה [כב א] ש"כל פסוק שלא פסקיה משה לא פסקינן ליה", וביאר המג"א [ריש רפב] שאם בדעתו להשלים כל הפרשה מותר להפסיק באמצע, כמו שעושין בקריאת התורה, אולם פסוק אסור לפסוק, אף שמתכוון להשלימו. ובמרומי שדה כתב שאסור להתחיל באמצע פרשה, אך בפסוק האיסור רק להפסיק באמצעו.
[45] בירושלמי מבואר שקבעו לומר את שלשת הפרשיות כי נרמזים בהם עשרת הדברות, והובא במ"ב [סא ב] וסיים שצריך להתבונן בעת ק"ש שלא יעבור על אחת מהן. וראה בעקדת יצחק שביאר כיצד נרמזות כל מצוות התורה בק"ש.
[46] [נוסף על יציאת מצרים, ובסך הכל ששה - גר"א]
[47] רש"י [ד"ה עול] הביא את הפסוק "ועשיתם את כל מצוותי", וראה דקדוקי סופרים שלפניו היתה גירסת הילקוט [פר' שלח] שלא הביא את הפסוקים.
[48] כך פירש רש"י, ובעבודה זרה [כו ב] אמרו ש"מין" הוא יהודי העובד ע"ז, וכאן אי אפשר לפרש כן, שהרי היינו "הרהור ע"ז". והרמב"ם [תשובה ג ז] כתב ש"מין" הוא האומר "אין אלוה", וציין הכסף משנה לע"ז שם, אך בפשטות נראה שמקורו מסוגיין, שעל מינות הובא קרא של "אמר נבל בקרבו אין אלוהים".
[49] כך פירש רש"י, והיינו שחיוב אמירת פרשת ציצית תלוי בחיוב הזכרת יציאת מצרים. אך בשאגת אריה [ט] הוכיח מהסוגיא להלן [יד ב, עי"ש] שהנידון במשנה הוא רק על הזכרת יציאת מצרים, ואילו חיוב אמירת פרשת ציצית תלוי במחלוקת האמוראים להלן [שם].
[50] במנחת חנוך [כא] העיר שמוני המצוות השמיטו מצוה זו, וביאר הגר"ח שרבי אלעזר בן עזריה הוצרך ל"כל" ללמד שקורין גם בלילה, ולא יכל לדרוש כחכמים שנוהגת גם לימות המשיח, וכבר כתב הרמב"ם שרש ג] שאין מונים מצוה שאינה נוהגת לעתיד. עוד ביאר, שמצות הזכרת יציאת מצרים אינה רק לשם הזכירה, אלא היא חלק מקבלת עול מלכות שמים, שהרי נאמר בה "אני ה' אלוהיכם" [וראה ר"ה לב א] ולפיכך היא נחשבת כחלק ממצות קבלת מלכות שמים שבק"ש.
[51] רש"י ביאר, שהכוונה ליום שמינוהו לנשיא, והיה בן י"ח שנה, ונעשה לו נס שנהפכו שערות זקנו ללבנות, וכדלהלן [כח א]. וביאר התוס' יו"ט שכוונת ראב"ע לומר כי אף שמוכח כי היה מופלג בחכמה וראוי לנשיאות, לא זכה לנצח את חכמים בזה עד שדרשה בן זומא. והרמב"ם בפיה"מ ביאר, שהיה לומד יומם ולילה עד שתש כוחו נראה כזקן, וביאר החתם סופר שכל לומדי תורה הקב"ה עוזרם ואין עמלם ניכר על גופם, אך לרבי אלעזר נעשה נס שהשתנה טבעו משאר הלומדים, כי הוצרך להראות כזקן. וראה ראש יוסף.
[52] כך ביאר הרע"ב [וכעין זה מצינו שחולין לא ב], ולביאורו חכמים חולקים, ולכן דרשוהו באופן אחר, ועל כך נסובים דבריהם בתוספתא להלן, וכן נקט האבודרהם, והוסיף הרוקח שאחר דרשת בן זומא נעשו רבים כנגד רבים. אך מדברי רש"י בסוטה [מט א] משמע שהכריעו כבן זומא כי היה בקי בדרשות. אך הרמב"ם בפיה"מ ביאר, שלא זכיתי לדעת היכן מרומז בתורה שצריך להזכירה גם בלילה, וביאר הצל"ח שלדעתו באמת חכמים לא נחלקו אלא על המקור שהביא בן זומא, והם למדו ממנו להוסיף חיוב הזכרה גם בימות המשיח, אך לכולי עלמא נאמרה בלילות. והרי"ד ביאר שרבי אלעזר העיד על עצמו שלא זכה לקיים מצוה זו בלילות, עד ששמעה מבן זומא. אך הרשב"א הביא בשם הראב"ד שקודם היה חיובה מדרבנן. וכבר העיר הפני יהושע באמת הזכירוה כאשר לא היה מקור לכך מקרא. וביאר בבית הלוי [עה"ת בא] שלשיטתו לעיל [ט ב] עיקר הגאולה היתה בלילה, בשעת חפזון דמצרים, ולכן מסברא זמן הזכרתה בלילה, ואין צורך לריבוי.
[53] רבינו יונה [א א] כתב שיכול לומר יציאת מצרים של ערבית מבעוד יום, כי לא נאמר בה לילה בפירוש, אלא נלמד מרבוי, וכל שנחשב לילה לענין תפלת ערבית, ראוי גם להזכיר יציאת מצרים. ובשאגת אריה [ח] נקט שלדעתו חיוב הזכרת יציאת מצרים הוא מהתורה, ולכן תמה למה גרע המקור מרבוי, ואיך יכול להזכיר קודם לילה גמור, והרי אינו דומה לערבית שחיובה רק מדרבנן. ובאור שמח [ק"ש א ג] כתב שלדעת רבינו יונה כיון שהריבוי אינו מפורש, חיוב ההזכרה רק מדרבנן, ולכן יוצא מבעוד יום, וכן הסיק בראש יוסף שהריבוי הוא אסמכתא בעלמא. וראה פרי חדש [נח] שבהכרח אינו אלא מדרבנן, כי אילו היה מהתורה, הרי הרי חייב ביום ובלילה, ולמה נחשבת כמצות עשה שהזמן גרמא, ובשאגת אריה [יב] דחה, שהן שתי מצוות נפרדות, ואף ששתיהן מהתורה, כיון שכל אחת נוהגת רק בחלק מהיממה, נמצא שהזמן גרמא.
[54] הגרי"ז ביאר שלדעת חכמים היא אותה מצוה שנמשכת גם בימות המשיח, ולכן אמרו "להביא", אך לבן זומא היא מצוה נוספת, כמבואר בשאגת אריה [הנ"ל] שביום ובלילה הם שתי מצוות, וראה תוס' רעק"א למשנה.
[55] ביאר הגר"א שבן זומא למד ש"כל ימי" משמעותו יממות שלמות, כולל הלילה. ואילו חכמים למדו שמשמעותו "כל הימים" דהיינו לעולם, ואפילו אחר ביאת המשיח, אך רק בימים ולא בלילות.
זה ששנינו אמר רבי אלעזר בן (עזריא) [עזריה] הרי אני כבן שבעים שנה. מיפרשא מילתיה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) במעשה שהיה בין רבן גמליאל ור' יהושע בעת שהסכימו חכמים להעביר את רבן גמליאל מגדולתו ולהמליך תחתיו את ר' אלעזר בן עזריה אמר והא בר תמניסרי אנא ולית לי חיוראתא אירחיש ליה ניסא והדרו ליה תמניסרי דארי חיוראתא והיינו דתנן אמר ר' אלעזר בן עזרי' הריני כבן ע' שנה ולא בן שבעים:
ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ואוהב המשפט, חוץ מראש השנה ועד יום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש והמלך המשפט, ורבי אלעזר אומר אפילו אמר האל הקדוש יצא. יש לפרש דבלכתחילה פליגי, דרב סבר דלכתחילה צריך לומר המלך הקדוש והמלך המשפט, ור' אלעזר סבר דהמלך המשפט צריך לומר לכתחילה, אבל בהמלך הקדוש פליג ואמר דאפילו לכתחילה יכול לומר האל הקדוש, והא דנקט יצא לאו דוקא ולומר דרב דפליג עליה סבר דלא יצא, אלא משום דר"א מתיר בין בהכי בין בהכי לא ניחא ליה למינקט ור"א אמר האל הקדוש דמשמע דדוקא הכי ולא המלך. והא דאמרינן מאי הוי עלה, אמר ר' יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט, רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה, לומר דלכתחילה צריך לומר כן, הא לא אמר אין מחזירין אותו, ומכל מקום הא דאמר רבי אלעזר יצא לא משמע הכין, דאי איתא הוי ליה לומר ר"א אומר, אומר הוא אפילו האל הקדוש, אלא ודאי בדיעבד פליגי וכיון דאפסיקא הלכתא כרבה, טעה ואמר האל הקדוש והאל המשפט מחזירין אותו. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.
מתני': אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. כתב הראב"ד ז"ל: תמה אני, בתחילה שלא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות, נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה, אם כן שתים לאחריה היכא משכחת לה. ונראה לי, כי מה שאמר ולא זכיתי, מן התורה קאמר, ולעולם היו קורין פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים, ע"כ.
ואני תמה על זה, על הקושיא ועל תירוצה, דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפילו הכי היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפרק היה קורא (ברכות יד, ב) גמרא אלו הן בין הפרקים, ולא שיהו אומרים כאותו נוסח שאמרו שם שמזכירים בו יציאת מצרים, אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה, ולעולם לא היו קורין פרשת ויאמר כלל, שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר, ולקמן (שם) משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל.
והכי נמי משמע בירושלמי דאמרו שם (פ"א, ה"ה) מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ואמרו, חד אמר כדי להשוות מדת יום ומדת לילה, כלומר, דבשחר קורא שלש פרשיות ושלשה ברכות הרי שש, ובערב שתי פרשיות וארבע ברכות הרי שש, כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך (תהלים קיט, קסד), דאלמא פעמים שלא היו קורין פרשת ויאמר כלל, ואפילו כן היו מברכין שתים לאחריה, ופירוש שבע, כלומר שבע ברכות. ובמדרש תהלים מצאתי במזמור שגיון לדוד (שם, ז) זהו שאמר הכתוב (שם קיט, קסד) שבע ביום הללתיך. אמר רבי יהושע בן לוי אלו שבע מצות שבקריאת שמע יוצר אור ואהבה רבה שמע והיה אם שמוע ויאמר ואמת ויציב וגאל ישראל. ולפי שאין מצות ציצית בערבית, מוסיף הפורש סוכת שלום.
כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו. שמתבייש בהן. שהבושה עולה לו לתשובה:
כל השנה כולה חותם בברכה שלישית האל הקדוש ובברכת אחד עשר ר"ל השיבה שופטינו חותם האל המשפט או האל אוהב צדקה ומשפט, או מלך אוהב צדקה ומשפט או מלך אוהב צדקה ומשפט, אבל בעשרת הימים שבין ר"ה ליום הכפורים חותם בברכה שלישית המלך הקדוש, ובברכת י"א המלך המשפט כלומר המלך מלך המשפט על דרך הארון הברית העם העם המלחמה, ואם לא חתם כן אלא שחתם כשאר ימות השנה יראה שלא יצא לת"ק שהרי חלק ר' אליעזר ואמר אפילו אמר האל הקדוש יצא דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אלמא אף בעת המשפט קראו האל הקדוש ואלמא דתנא קמא לא יצא קאמר, וכבר נפסקה הלכה כת"ק ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקים שמחזירין אותו בראשונות כדינן, ואמצעיות כדינן, ויש אומר כן אף בנסתפק, ויש מי שחולק לומר שאין מחזירין אותו, וזה שאמר ר' אלעזר בהאל קדוש שיצא פירושו ידי חובת הענין כהוגן אחר מצינו במקרא שאף בשתע המשפט הוא קוראו האל הקדוש ואף לכתחילה כן, ואחר שכן אף מה שאתה מדקדק ממנה לת"ק שלא יצא פירושו כמו שאומר שלא יצא ידי חובת עשיית הענין כהוגן על דרך מה שאמרו כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו שאין הענין שלא יצא כלל אלא שלא הפליג הענין כראוי, ויש חולקים מיהא בהמלך המפשט הואיל ואף ר' אלעזר לא חלק, ונראה שהמדה שוה בשתיהן:
ממדות החכמים ומטכסיסיהן שלא יהא אחד פורק עול ומתיאש מענינים הצריכים לחברו, אמרו ז"ל כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא שנא' ואנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וכן הוא אומר ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי:
כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלים לו על אותו דבר שהבושה שהאדם מתבייש על מה שחטא הוא יסוד החרטה והחרטה הוא יסוד התשובה כמו שביארנו בחבור התשובה, ומה שהביאוה משאול כשהעלה את שמואל שלא הזכיר לו אורים ותומים מפני שהרג נוב עיר הכהנים ונתבייש ונתכפר לו כדכתיב מחר וכו' אתי במחיצתי, יש לעיין היכן תשובותו והלא שואל היה באוב, יש לומר מאחר שלא האמין בהם שהרי אמר לו שימות אם ילך ואעפ"כ הלך כבר קבל את הדין, והוא שאמרו בדרש אי ערקת אשתיבזת אי אזלת אתה ובניך עמי:
כבר ביארנו שאנשי משמר היו כוללים עשרת הדברות עם ק"ש אף חכמים בקשו לקבוע פרשת בלק (לק"ש)[בק"ש] בכל יום מפני שכל אותו ענין מורה על השגחת האל ית' עלינו ושכחום בו כרע שכב כארי שהוא מורה על הבטחה קיימת ולא נמנעו אלא מפני טורח צבור, ושמא תאמר ויאמרו פסוק זה לבד ר"ל כרע שכב כל פרשה שלא פסקה משה רבינו לא פסקינן לה, ואע"פ שאמרו שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא, לא לשם קביעות קריאה היה עושה אלא לקבל מלכות שמים בזמנה ואחר כך היה קורא וגומר לשם קריאה, ומכל מקום לפי האמור כאן מה שאמרו בתלמוד המערב שלא היו אומר בערבית אלא תחלת פרשה וסופה ר"ל דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם אני ה' אלקיכם אינה:
המשנה החמשית מזכירים יציאת מצרים וכו' כונת המשנה לבאר שאע"פ שאין לילה זמן ציצית מזכירים פרשה ציצית בק"ש של ערבית מפני יציאת מצרים שבה ואע"פ שיציאת מצרים לא היתה אלא בשחרית מכל מקום אנו מזכירין אותה מבערב שהתחלת גאולה מבערב היתה:
הרי אני כבן שבעים לא אמר שיהא בן ע' אלא שהיה נראה כבן ע' שקפצה עליו זקנה כמו שהתבאר בפרק תפלת השחר:
ולא זכיתי פי' ולא נצחתי כמו שאמרו במסכת חולין בהא זכינהו ר' נתן לרבנן ופירשו גדולי המפרשים לא נצחתי שתהא חיוב מן התורה, שאם תאמר שלא היו אמורים אותה אף מדרבנן, אם כן אף אמת ואמונה לא היו אומרים כמו שאמרו לא אמר אני ה' אלקיכם אינו אומר אמת ואם כן שתים שלאחריה היכן אלא שמן התורה קאמר, ומכל מקום אע"פ שלא היו אומרים פרשה ציצית אפשר שמצות שתים לאחריה היו מקיימים בנסח מודים אנחנו לך וכו', כדאיתא בפרק היה קורא ואף בתלמוד אמרו בשחר מברך שתים וכו' על שם והגית בו יומם ולילה שתהא הגהיית יום ולילה שוות שבשחרית אומר ג' פרשיות וג' ברכות ובלילה ב' פרשיות וד' ברכות אלמא שלא היו אומרים אותה כלל, ובמדרש תלים אמרו שבע ביום הללתיך אלו ז' מצות שבק"ש ב' מלפניה וג' פרשיות אמת ויציב וגאל ישראל, ולפי שאין ציצית בערבית מוסיף פורס סוכת שלום, ואיני מבין למה מונה החתימות בברכות אחרונות, ומכל מקום למדנו שלא היה אומר אותה בערבית אלא שהיו סומכים על נוסח קצר שהזכרנו, וכן למדו מכאן קצת מפרשים שפורס סוכת שלום היא חתימת השכיבנו אף בחול שהרי סתמא הזכיר אותה חתימה ונוהגים לחתום בה כן בכל יום, אלא שמעולם לא נהגו כן בגלילות אלו, ושמא אף בעל הדרש מפני שהיא חתימת שבת היתה חשובה אצלו והזכירה:
עד שדרשה בן זומא לדעת ראשון אנו מפרשים שעדיין חכמים אומר לא מן התורה הוא וכל ימי חייך לא בא לרבות את הלילות אלא לרבות שאף בימות המשיח שאע"פ שיתחדש לנו זמן גאולה אין גאולה אחרונה מפקעת הזכרת גאלת מצרים אע"פ שמכל מקום עקר הזכרה תהיה בגאולה אחרונה אשרי המחכה ויגיע:
וראיתי מי ששאל למה אין אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וציונו להזכיר את יציאת מצרים, וכן לק"ש, וכן להתפלל, ואיני רואה לשאלה זו שהרי ק"ש נתקנו לה ברכות שראוי להם לפטור ברכה זו, ויציאת מצרים ותפלה הרי הן ברכות גמורות בעצמן:
והזכרת יציאת מצרים בלילי הפסח בהגדה יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה ואע"פ שיש ברכה לאחריה, שהרי אפשר לו לסמוך על אמת ואמונה שכבר ברך וחתם בה גאל ישראל, ואע"פ שאין הטעם ברור מכל מקום המנהג כך הוא, אלא שיש חולקים ומברכים:
כי כרע כרע כחיזרא. פי' בערוך בשם רב האי גאון חיזרא הוא אחד ממיני קוצין שמצויין בבבל וקורין אותן אלחז"ר וכשכורע לא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד אלא יכוין את ראשו כאגמון ויכרע, ירושלמי תני רבי חלפתא בר שאול הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה ור' זירא אמר בלבד במודים כלומר וא"צ שישחה ג"כ בסוף] ר"ש בר נתן משמיה דר' אבא בר חנינא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר' יוחנן א"ר חייא בר אבא לא העבירו אלא גער בו א"ר ירמיה ובלבד דלא לעביד כהדין חזרינא אלא כל עצמותיו, ופי' בערוך בערך חזר הצב למינהו בתרגום ירושלמי חזרינא וכשהוא שוחה שוחה ממתניו וראשו עומד ממתניו כברייתו:
זקיף כחיויא. בסוף פ"ק דב"ק אמרי' שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש והוא דלא כרע במודים, והיינו מדה כנגד מדה שהיה לו לכרוע ולזקוף כנחש במודים והוא לא עשה כן יעשה נחש:
והילכתא כרבה. דאמר המלך. הקדוש והמלך המשפט, בלאו האי פיסקא קיי"ל (כרבה] דרבה ורב יוסף הלכה כרבה אלא משום דר' אלעזר קאמר אמר האל הקדוש יצא (אז) (לכן] הוצרך לפסוק כרבה (ואם) (דאם] לא אמר מחזירין מדקאמר ר' אלעזר אפילו לא אמר האל הקדוש יצא מכלל דלרב אפילו בדיעבד לא יצא ורבה סבירא ליה כרב וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה אם לא אמר מחזירין אותו בין ביחיד בין בצבור דמשנה הוא ממטבע ברכות ואם מסופק הוא אם הזכירו אם לאו יחזור ויתפלל דאמרי' בירושלמי דתענית פ"ק תניא התפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו כל ל' יום חזקה מה שלמוד הוא מזכיר מכאן ואילך מה שהוא צריך הוא מזכיר גבי משיב הרוח ומוריד הגשם וה"ה לכל שאר דברים:
בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש. ירושלמי מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום, ר' סימון אומר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה, ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם וכו' כדאיתא התם:
זו דעת צדוקית. והאי נמי בכלל עבודת כוכבים היא וליכא אלא חמשה דברים:
כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו - שמתבייש בהן שהבושה עולה לו לתשובה:
סליק פרק מאימתי
תוס' בד"ה כרע כחזרא כו' שלא יעשה כהדין חדרונא כו' כצ"ל:
בא"ד צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרי' כו' עכ"ל לכאורה דר"ל שיגביה קודם שיסיים הברכה כשאר הברכות דלא תקון בהו כריעה וכ"כ התוס' בפרק אין עומדין בד"ה ומצאו בזיות כו' ע"ש אבל מה שכתבו שוב הכא עוד רק שיכרע בברוך ושיגביה כו' הוא מגומגם דהיאך יכרע בברוך בשאר ברכות כיון דלא תיקון כריעה אלא בברוך ודוקא בשני ברכות גם למה יגביה עצמו מיד כיון דלא תיקון זקיפה בשם אלא בב' ברכות ואין סברא לחלק בין כריעה לשחיה דהא בשמעתין כורע בברוך קאמר דהיינו בב' הברכות ויש לפרש דבריהם דהכא דלא נחתי הכא לומר לזקוף בסוף כל שאר ברכות כמ"ש בפ' אין עומדין אלא דהכא ר"ל באותן הברכות דחייב לכרוע בהן בסוף ברכה בר"ה ובי"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה יזהר באלו ב' ברכות שיגביה עצמו קודם שיסיים הברכה דהיינו קודם שיאמר ברוך וכשיאמר ברוך יכרע אז ויזקוף אח"כ מיד בשם דאם לא יזקף עצמו קודם שיאמר ברוך לא הוה היכרא למה שתיקנו כשהוא כורע כורע בברוך ודמייתי ראיה מההיא דפרק אין עומדין אם בא לשחות תחלת כל ברכה כו' ר"ל דהיינו משום שתתקיים תקנת חכמים שאדם שוחה באבות והודאה בלבד ה"נ אם היה שוחה בכל (הברכות והודאה) [הברכה באבות ובהודאה] לא היה היכרא לתקנת חכמים שיהיה כורע בברוך ודו"ק:
גמרא דכתיב ביה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. הוא מגומגם דמוכלביא מי יקימנו לא משמע קימה של שחרית ויותר ניחא להגיה קרא קמא הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף דמהאי קרא דרש שפיר ק"ש של שחרית ושל ערבית וכ"ה בהדיא בתנחומא ובמרדכי וילקוט ע"ש וק"ל:
שם מפני שיש בה ה' דברים מצות ציצית כו' יש לדקדק דקא חשיב ששה ובילקוט לא קחשיב מינות והוי שפיר ה' דברים ויש ליישב גירסת תלמודא שלפנינו דעול מצות ומינות חדא חשיב ליה וה"ק קרא וזכרתם את כל מצות ה' שהם מצות ה' ולא תתורו מינות והרהור שבלב שאין כל המצות כו' וק"ל:
ע"ב ויגבה ה' צבאות במשפט אלו ימים כו'. מפורש ס"פ החולץ:
אילימא משום דכתיב אין חולה מכם וגו'. דלפי דעתו של שאול שהיה ת"ח ודוד שונאו היה וצריך הוא לרחמים להצילו מדוד כמו שסיים בהאי קרא כי הקים בני את עבדי עלי לאורב וק"ל:
מהכא ואני בחלותם לבושי שק וגו'. בהאי קרא אינו מפורש שיחלה האדם על חבירו אלא שיענה אדם את עצמו בחליו של חבירו וי"ל דאסיפא דקרא סמיך דכתיב ותפלתי על חיקי תשוב דהיינו שאני מתפלל על חליתו והוא החולי על חיקי תשוב והיינו שאחלה את עצמי עליהם ודו"ק:
ואילו אורים ותומים לא קאמר כו'. ואע"פ ששאל בהם כמ"ש למעלה שהיה בוש ממנו על שהרג נוב כו' מפירש"י בספר שמואל:
ומניין דאחילו ליה וכו'. ויש לדקדק דמהיכא משמע ליה דמשום ההוא בושת שנתבייש על מעשה נוב נתכפר לו וי"ל כיון דלא היו לשאול רק שני חטאים דהיינו חטא אגג וחטא נוב ואההוא חטא דאגג כבר שקליה למטרפסי בהאי עלמא כדכתיב ביה כי נחמתי כי המלכתי את שאול כמפורש בפרק בראשונה (כב) ולא היה לו כשמת חטא רק ההוא דנוב מסתמא אית לן למימר דנתכפר לו ע"י שנתבייש בזה החטא כמפורש בקרא וק"ל:
לימא פ' רבית כו' דכתיב בה יציאת כו'. ובפ' א"נ מפורש מפני מה נאמר בהו יציאת מצרים וע"ש בחידושינו:
משום דכתיב ביה האי קרא כרע שכב. היינו ק"ש של ערבית דכתי' ביה ובשכבך וכפירש"י וכלביא מי יקימנו היינו ק"ש של שחרית דכתיב ביה ובקומך דהיינו וכלביא מי יקימנו דודאי אין מי שמקימו אלא הוא קם מאליו בזריזות כך יש לאדם לעמוד מאליו בזריזות בזמן קריאת שמע של שחרית שלא יעבור זמנו ושוב מצאתי בתנחומא דמייתי קרא דלעיל מיניה הן עם כלביא יקום וגו' לא ישכב עד יאכל טרף וגו' והוא נכון טפי בדרש זה לענין ק"ש של שחרית וערבית וק"ל:
מפני שיש בה ה' דברים כו'. קאמר ה' דברים וחשיב ששה ובגירסת ילקוט לא חשיב מינות ול"ג דתניא אחרי לבבכם זה מינות וכה"א אמר נבל וגו' ע"ש והיינו מינות היינו הרהור ע"ג ונראה ליישב גירסת כל הספרים דמינות היינו כופר במציאות כדמייתי אמר נבל בלבו אין אלהים והרהור ע"ג היינו דמשתף שם שמים ודבר אחר וצריך לומר לפי זה דהרהור עבירה והרהור ע"ג חשיב כחדא ודו"ק:
ימי חייך הימים כו'. יש לדקדק לא נכתוב לא ה' ולא וי"ו לא נכתוב ימי ולא נכתוב כל ונראה ליישב למאי דקאמרינן לעיל דהכל מודים שנגאלו ישראל מבערב וכשיצאו יצאו ביום שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראנ ביד רמה ודכתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב ולזה אי לא היה כתיב ימי ולא כל היה אפשר להסתפק בו אם לזכור יציאת מצרים גם בלילה כיון דעיקר גאולה ויציאה היתה ביום ולהכי כתיב ימי וכתיב כל להורות לנו גם כי עיקר גאולה ביום היה יש לזכור גם בלילה כיון דאיכא מיהת התחלת גאולה בלילה ורבנן פליגי עליה דודאי ימי בא למעט משום דעיקר גאולה ויציאה ביום וכל לרבות לימות המשיח ודו"ק:
וכי מזכירין כו'. ר"ל ימים באים דגאולה עתידה דומה ליום ואומר במצרים אשר העלה ובלעתיד הוסיף ואשר הביא ע"ש המתים שיחיו לעתיד בגלגול מחילות ולזה שינה לעתיד את זרע בית ישראל ע"ש ויציצו מעיר כעשב הארץ א"נ ע"פ מ"ש פרק האשה (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהן גרים שנא' וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע כור אלא כדי להכניס כמה כורין וק"ל:
שיעבוד מלכות עיקר כו'. שעבוד גליות דנקט הכא הוא שיעבוד הרביעית ומלחמת גוג ומגוג שהרעו לנו הרבה אבל בשיעבוד מלכות האחרי' כגון בבל ומדי ויון קאמר לקמן אל תזכרו ראשונות זו שיעבוד מלכיות ולא נאמר בהן בכתוב זכר כמו גבי יציאת מצרי' וגבי לעתיד וק"ל:
תוספות בד"ה והלכתא כו' ור"מ כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים כו' כצ"ל:
ונ"ב וכן פסק הרא"ש:
בא"ד דלא פסק בספר כו' נ"ב פי' בתלמודא:
במשנה מזכירין יצ"מ כו'. התוי"ט דקדק מדוע ל"ת זוכרין. ול"נ דאי תנא זוכרין ה"א דיצא בהרהור כדאמרי' (מגילה י"ח) זכור יכול בלב להכי תנא מזכירין דמשמע שיאמרו בפה ובזה יהא מזכיר גם את חבירו השומע שיאמר גם הוא (כה"ג כתב בעצמו ריש תענית) וכדאמר ראב"ע שתאמר יצ"מ. וכן מסיק הש"א בתשו' י"ג דאינו יוצא בהרהור ע"ש. ותנא לישנא דקרא נקיט למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים***):
גמ' כל העושה דבר עבירה ומתבייש כו'. נ״ב עיין חגיגה (דף ה,א)
רַב שֵׁשֶׁת כִּי כָּרַע כָּרַע כְּחַזִירָא, כִּי קָא זָקִיף זָקִיף כְּחִוויָיא. נראה לי בס"ד גם רב ששת עביד כרב, שתי כריעות ושתי זקיפות, לכך הש"ס נקיט גם כאן לשון כפול ולא אמר ר"ש כרע כחזירא וזקיף כחוויא, אך הדמיונות של חזירא וחויא הוא על 'המהירות והמתון', דהיינו שהכריעה בין של הגוף בין של הראש היה ממהר בהם ולא יתנהג בכבידות ובנחת כמו החזירא, שאדם חובטו בבת אחת ולא בנחת ובכבידות, אבל הזקיפות בין של גוף בין של ראש היה עושה בכבידות ובנחת, כמו נחש שנזקף בנחת וכבידות, והיה עושה כן כדי שלא תתראה כריעתו עליו כמשוי.
ועוד נראה לי טעם אחר שהיה נוהג בכריעות כחזירא ובזקיפות כחווייא כי חזירא הוא שבט הרומז למדת הדין, והיה עושה בכריעתו כי היה מכניע כוחות הדין בכריעה, אבל בזקיפה זקיף כחווייא, לרמוז על ניצוצי קדושה שנפלו בחטא הנחש יהיו נזקפים על ידי מצות זקיפה זו, ולכן זוקף בשם דאלמלא הקב"ה עוזר לאדם לא היה יכול.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שכורע בברוך, לרמוז בזה על חסד שעשה הקב"ה לאדם בירידת הנשמה משמי מרום לעולם הזה התחתון, וזהו מעין הכריעה, ולכן עושה במהירות כחזירא, כי ירידת הנשמה מלמעלה היא במהירות, וכמו שנאמר (תהלים קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, ולכן הכריעה הרומזת לירידת הנשמה לעולם הזה היא במהירות כחזירא, והזקיפה הרומזת לעליית הנשמה עושה כזקיפת הנחש לאט לאט, כי העליות של הנשמה יהיו בהדרגות לאט לאט. ודע לפי דברי רש"י ז"ל, חזירא הוא שבט שקורין בערבי 'כיזראן', וטבעו הוא כך לפנינו, ובתוספות רבינו יאודה חסיד ז"ל הביא ביאור אחר כחזירא, וגם כענין כריעה וזקיפה הביא שם ביאור אחר עיין שם.
כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ. קשא, מלשון זה משמע דאיכא דלא אפשר לו לבקש רחמים על חבירו, והיכי משכחת לה, דהלא כל אדם יש לו פה להתפלל, והכי הוה ליה למימר 'כל שאינו מבקש רחמים על חבירו'? ונראה לי בס"ד דבקשת רחמים בכוונת הלב תליא מלתא, ולפעמים יזדמן שחבירו עומד בצרה גדולה והוא אוהבו כנפשו, ולכן הוא מצטער מאד ומתבלבל דעתו שאינו יכול להתפלל, או כי גם הוא עומד בצרה גדולה, שהוא חולה הרבה ואינו יכול להתפלל בעד חבירו, ברם המפרשים ז"ל הקשו אמאי לא פריך הכי, דלמא צבור שאני, כדפריך לקמן על הפסוק (ישעיה כג, טז) לְמַעַן תִּזָּכֵרִי? ונראה לי בס"ד, דגבי עושה עבירה ומתבייש בה שפיר פריך צבור שאני, כי הצבור לרוב מעלתן שהם צבור די להם בכפרה זו של הבושה, מה שאין כן יחיד לא יספיק לו זה הכפרה של בושה, אבל הכא לא שייכה פירכה זו, יען כי הצבור לרוב מעלתם תפלתם רצויה ואינה חוזרת ריקם, ולכן לא יצטרכו לתפילתו של יחיד זה, ועל כן אם גם בצבור נקרא חוטא, כל שכן בחבירו שהוא יחיד, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים שלא יוכל להתפלל על עצמו, דנחשב זה שלא התפלל עליו חוטא.
אֶלָּא מֵהָכָא וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק. קשא, אמאי לא הוכיח לזה מן הכתוב בנביאים בעמוס וא"ו (פסוק ו') הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף דמשמע צריך שיחלו? ונראה לי בס"ד, התם על כללות ישראל קאמר, וצבור שאני וכמו שתירץ לקמן. ועוד נראה לי התם שאני, דעבדי שמחה גם כן במזרקחי יין וראשית שמנים, להכי קפיד עלייהו והענישם, אך מהרש"א ז"ל הקשה, בהאי קרא אינו מפורש שיחלה האדם על חבירו אלא שיענה עצמו, עיין שם. ונראה לי בס"ד דדייק מתיבת וַאֲנִי שהיא לשון יתר, דהוה ליה למימר וּבַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק, ולכך משמע כונת הכתוב לומר וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם, כלומר גם אני נתערבתי בחלותם, שנעשיתי חולה כמותם על חליים, ולא די שנחלתי אלא גם היה לְבוּשִׁי שָׂק. אי נמי י"ל צער השק למלך, חשיב כמו צער חולי בשאר אדם, מפני שהמלך מפונק ביותר, וגם זילא ביה מלתא ביותר.
כֹּל הָעוֹשָׂה עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ. נראה לי הטעם, כי בבושה נשפך דמו בקרבו והרי זה כאלו נהרג, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, ואמר בגמרא דחזינן, אזיל סומקא ואתי חיוורא, וכן זה שנתבייש נחשב לו כאלו נהרג, ולהכי מהניא ליה כפרה, כי מיתה מכפרת על הכל, מיהו ודאי דלא קאמר כן אלא אם כן עשה תשובה בוידוי וחרטה ועזיבת החטא, ורק על מה שאמרו בארבעה חלוקי כפרה דהכל תולין ומיתה מכפרת קאמר הכא, שהבושה מספקת במקום מיתה, אבל ודאי בלא תשובה לא מהני כלום, כי אפילו המיתה עצמה, אם לא מת מתוך תשובה לא תועיל לו מיתתו. ועוד נמי נראה לי, דהא דמהניא בושה לגמור הכפרה במקום מיתה, היינו דוקא אם הוא קבל צער הבושה בלבו בשמחה לכפרת עונותיו אז תועיל לו:
וּמִנַּיִן דְאֲחִילוּ ליה מִן שְׁמַיָא שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כ״ח:ט״ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל...וּמָחָר. הקשה הרי"ף ז"ל, מנ"ל דאחילו ליה משום דנתבייש ולא הזכיר האורים, ודילמא בשביל שקבל עליו המיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר לו אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך, ויהיה גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, רצונו לומר אין מחיצות הצדיקים שווים, אלא כל אחד מחיצתו לפי ערכו, וגם ידוע שאין הצדיק זוכה למקומו הגדול הראוי לו תיכף ומיד בבואו לגן עדן, אלא עליותיו במקומות הם חלוקים בהדרגות במשך ימים ושנים, וכל עת שיבאו להעלותו למקום עליון יותר הם דנים אותו על דקדוקי מצות יותר, וכאשר ספר מהרח"ו ז"ל מעשה בחסיד אחד שהיו דנים אותו אחר כמה שנים שנכנס לגן עדן על חטא של שוגג, בשביל שהיו רוצים להעלותו עליה גדולה יותר ממקום שהיה בו. גם כתב עוד מהרח"ו ז"ל שאי אפשר לשום צדיק ליקח מקומו העקרי בגן עדן תיכף אחר הפטירה מעולם הזה, ואפילו שהוא צדיק גמור, אלא רק אחר י"ב חדש כנודע, וכל משך י"ב חדש תעלה נפשו בהדרגות, עיין שם, והנה ודאי שמואל הנביא ע"ה היתה מחיצתו גדולה ממחיצתו של שאול המלך ע"ה, כי היה שקול כמשה ואהרן, וזכה למדרגה גדולה של נבואה, וכן מוכח נמי מדבריו, ממה שיש לו לפי ערכו, והנה באותה שעה שדבר עמו דברים אלו עבר כמה חדשים אחר שנפטר שמואל הנביא ע"ה, ואיך יתכן שיהיה שאול למחר שהוא יום פטירתו ישב במחיצה של שמואל, אפילו אם נאמר שהוא לפי ערכו שקול להיותו במחיצתו של שמואל הנביא ע"ה, אלא ודאי באותה שעה שדבר שאול עם שמואל ונתבייש מצד האורים, נתכפרו לו כל עונותיו הן על מה שהרג את נוב עיר הכהנים, הן על מה שרדף את דוד המלך ע"ה, כי הבושה נחשבה לו מיתה ממש, ועל כן הקבלה שקבל אותה שעה על עצמו להיות נהרג בחרב למחר, הועילה שיתעלה במעלות רמות בלי הדרגות ומשך זמן, ויגיע תיכף ומיד למחר לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה. וזה שאמר לו אם תקבל עליך ליהרג תהיה מחר במחיצתי, שלא הוצרך לבשרו על ידי כך שיבא לגן עדן, כי זה כבר נשלם מכח הבושה שנמחלו אותם עונות, אך בישרו על ידי כך לא תצטרך לקבל עליות שלך בהדרגות במשך ימים וחדשים ושנים, אלא מחר תגיע לישב במחיצתי תיכף ומיד, בעבור קבלה זו שאתה מקבל על עצמך, ועל כן שפיר יליף הש"ס מהאי קרא דעמי במחיצתי, דחזינן עצת שמואל הנביא ע"ה היתה לשאול שישיג מחר את מחיצתו תיכף, ומוכרח לומר כי הוא כבר נטהר מאותם עונות של הריגת נוב ורדיפה של דוד המלך ע"ה, מחמת הבושה שנתבייש אותה שעה קודם שאמר לו עמי במחיצתי. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, דלמאי אצטריך להביא הכא האי דרשה דר"י, דדרש עמי במחיצתי וסגי להביא הפסוק בלבד דקאמר עמי, דמשמע שיבא לגן עדן, ובזה שכתבנו יבא נכון, דעיקר הילפותא הוא מכח שאמר לו עמי במחיצתי, דאי אפשר להשיג מחיצה של שמואל הנביא ע"ה תיכף ביום שנפטר, אם לא נאמר שהבושה הספיקה למחול לו על הכל במקום מיתה שאז קבלתו שקבל ליהרג הועילה לו להשיג מחיצתו של שמואל הנביא ע"ה בבת אחת למחר.
וְרַבָּנָן אִמְרִי מֵהָכָא וְהוֹקַעֲנוּם לַהֳ' בְּגִבְעַת שָׁאוּל. מקשים מאחר שהמתבייש נמחלים כל עונותיו, וגם עוד שהוא נהרג במלחמה עם בניו, למה נשאר עון זה של גבעונים? והרי"ף ז"ל פירש מה שנפקד עליו עון הגבעונים אחר מיתתו בשביל חילול השם וכו', ודבריו תמוהים, דמיתה מכפרת על חילול השם, ומ"ש אם יכופר עון זה עד ימותון, אין הכונה לומר אחר שימותו יעשה להם דבר לכפר על זה, אלא הכונה הוא שהמיתה עצמה תהיה מכפרת וכן מפורש בארבעה חלוקי כפרה בסוף יומא, דאמר להדיה על חלול השם מיתה מכפרת. ונראה לי בס"ד, דמ"ש המתבייש על עבירה נמחלין עוונותיו, וכן מ"ש יסורין ומיתה מכפרים על כריתות וחלול השם, בסוף הגמרא דיומא, כל זה הוא על הנוגע בין אדם למקום, אבל על הנוגע בין אדם לחבירו, הן מצד ממון, הן מצד נפשות, לא מפטר אא"כ חבירו ימחול לו, אך אם שניהם ישראל, כיון שנעשה משפט בדינו, מסתמא נפש אותו שחטא לו גם היא תמחול, אחר שמחל הקב"ה על חלקו, וכל זה בישראל עם ישראל, אך הגבעונים אשר לא מזרע ישראל המה, אף על פי ששאול המלך ע"ה נמחלו לו כל עונותיו מצד חלק המקום ב"ה, עם כל זה הגבעונים על נזקם לא מחלו, וצריך להנקם ממנו בעבורם, ולכן מעת שהרג מהם ז' נפשות ונגזר להרוג ז' מבניו לפייסם הם נתפייסו בזה, גם מצד נזק ממון שהגיע להם, ששמחו בתלייתם בפרסום, שאמרו עתה שמורים אנחנו, שלא יבא עוד אחד מישראל לעשות לנו רעה, מאחר שנעשית נקמה זו בשבילנו.
מַאי טַעֲמָא, אִילֵימָא מִשּׁוּם דִכְתִיב בָּהּ (בַּמִּדְבָּר כג, כג) 'אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם' לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית. הקשה פני יהושע ז"ל, יש להקשות טובא, דטפי הוה ליה למימר מפרשת קדש (שמות יג) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, דכל הפרשה מיירי ביציאת מצרים, וכתיבה נמי בתפילין גבי פ' שמע (דברים יא, יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, עיין שם? ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל, דפרשת קדש יש בה 'עשרה פסוקים', ופרשת וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יש בה 'שבעה פסוקים', ולכך הקשה מן פרשת רבית שהיא קצרה שיש בה 'חמשה פסוקים', וכן פרשת משקולות אין בה אלא 'ארבעה פסוקים', ואם תמנה התיבות גם כן תמצא שיש הפרש גדול, ולהכי הקשה מהני שהם קצרות, וליכא טורח צבור בקריאתם.
ועוד נראה לי בס"ד דנקיט רבית ומשקולות, מפני כי הטעם שנזכר בהם יציאת מצרים הוא דומה לטעם זכירת יציאת מצרים גבי ציצית, והיינו כמ"ש בגמרא (ב"מ סא:), למה נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית, ופרשת רבית, ופרשת משקולות, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחן ולהיפרע מן התולה לקלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, ובמשקולות אמר הקב"ה, אני הבחנתי במצרים בין טיפה וכו' ואני עתיד ליפרע מטומן משקולותיו במלח לרמות הבריות, וברבית אמר הקב"ה, אני הבחנתי בין בכור וכו' ואני נפרע מהמלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם, נמצא הטעם שוה בשלשתם, וגם בשלשתם קאי על מכת בכורות בלבד, ולהכי מקשו מינייהו, משום דדמי בטעמם לפרשת ציצית שאנו אומרים בקריאת שמע בענין זה של זכירת יציאת מצרים.
אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת. קשא, מהיכא משמע מינות? ונראה לי בס"ד לב למפרע בל שהוא כינוי לעבודה זרה כמו שנאמר (ירמיהו נא, מד) וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל, וכן (ישעיהו מו, א) כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, והמינות מושכת האדם לעבודה זרה. גם עוד בל לשון בלבול, שהמינים מבלבלים ומהפכים דברי אלהים חיים הכתובים בתורה, ולכן אמר (מלכים א יח, לז) וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, שיתהפכו אותיות לב לאותיות בל רצונו לומר שיתבלבלו, ולזה אמר (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, רצונו לומר המינות שרמוזה בקריאת לב לאחור, ולזה הביא (תהלים יד, א) אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, כי בשם נָבָל יש לב הפוך, שנתהפכו אותיות 'לב' לאותיות 'בל', ומה שאמר וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זה 'הרהור עבירה', נראה לי אַחֲרֵי לשון אחורים, רצונו לומר אחורי עין יש אותיות סטם, לשון סטימה שהוא הרהור הבא מן השטן, כי שטן וסטם חד הוא.
כְּיוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב. פירוש מייתי מהכא דמיון לדרשתו, שאין רצונו לומר לא יאמרו כלל, אלא רצונו לומר לא יאמרו אמירה עקרית, ומ"ש אחר זה וכן הוא אומר אל תזכרו, מייתי הוכחה על עיקר הענין, לכך אמר וכן הוא אומר, ברם הצל"ח ז"ל הקשה, בשלמא ביעקב לא נעקר באמת כמו שכתב רש"ז ז"ל, אבל פסוק (ישעיהו מג, יח) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ דילמא קושטא הכי הוא, דאל יזכרו כלל, יעיין שם. ונראה לי בס"ד תתבוננו לשון בינה, והיינו שיבין דבר מתוך דבר וזה שייך למימר על יציאת מצרים שנכתבו במקראות שהוא לשון קצר, וכל תיבה ותיבה נדרשה לפרטי נסים כמו שכתוב בהגדה בדברי המגיד ובמדרשי חכמינו ז"ל ועל זה שייך לשון תִּתְבֹּנָנוּ, אבל סיפורים של שעבוד מלכויות לא נאמרו במקראות של תנ"ך, שהם לשון קצר שצריכין בינה להבין דבר מתוך דבר, ואנחנו צריכין לזכור אותם בפינו בספורים ארוכים, כי אין לנו בהם מקראות הנאמרים ברוח הקודש שמדברים בלשון קצר שצריך לו בינה, ולזה אמר אַל תִּתְבֹּנָנוּ, הם ספורי יציאת מצרים שהם אמורים במקראות, שהם לשון קצר שצריך להם בינה לפרש אותם, וכן רִאשֹׁנוֹת של שעבוד מלכיות אַל תִּזְכְּרוּ בספורים ארוכים משלהם, יען כי הנני עושה חדשה, זו מלחמת גוג, שהנסים מרובים ומעולים יותר, וכיון דאמר על יציאת מצרים אַל תִּתְבֹּנָנוּ, משמע לאומרם בלשון קצר של מקרא, ורק אַל תִּתְבֹּנָנוּ בהם לספרם כפי המפורש בהגדה, וממילא אל תזכרו דשעבוד מלכיות אין הכונה אל יזכרום כלל, אלא רצונו לומר אל יזכרו בארוכה, שלמעלה מהם יש נסים של מלחמת גוג ומגוג, שבהם מספרים בארוכה ובתמידות בכל יום ובכל זמן. ולפי זה שפיר מייתי הוכחה מהאי קרא, דחזינן שתפס הכתוב בראשונה אַל תִּזְכְּרוּ, ובקדמניות אַל תִּתְבֹּנָנוּ, בעל כרחה צריך אתה לומר דאיכא בנייהו חילוק זה שאמרנו, וכאשר יגיעו הנסים של שעבוד מלכיות, תהיה אמירתן עיקר, ושל יציאת מצרים טפילה, וכאשר יגיעו נסים מלחמת גוג ומגוג יהיו הם עיקר, ושעבוד מלכיות ויציאת מצרים טפל.
תוס' ד"ה כרע כו' שיגביה כו'. עי' תוס' לקמן ל"א ע"א ד"ה ומוצאו:
תוס' ד"ה והלכתא כו' מחזירין אותו. עיין תוס' לקמן לד ע"א ד"ה אמצעיות:
בגמרא אמר ר' אבהו אמר ריב"ז ביקשו לקבוע פרש' בלק כו' מ"ט אילימא כו' לימא פרשת ריבית ופ' משקולות דכתיב בהו יציאת מצרים. ולכאורה יש לתמוה טובא דטפי הו"ל לאתויי מפ' קדש לי והיה כי יביאך דכל הפ' מיירי ביציאת מצרים ממש וכתיבא נמי בתפילין גבי פ' שמע והיה אם שמוע אלא שמצאתי בילקוט פ' ואתחנן דדריש מקרא דוהיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך וכה"ג מקרא דולמדתם אותם יכול יהא פ' קדש והיה כי יביאך ג"כ בשינון ת"ל אלה אלו בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון וא"כ א"ש טובא דלא מצי לאקשויי מהנך פי' כיון דאימעטו מקרא משא"כ לענין פ' ריבית ומשקולות לא שייך לומר דממעט להו קרא דאלה דמסתברא דקרא ממעט בדכוותיה ממעט מהנך פ' דכתיבי נמי בתפילין כמו שמע והיה אם שמוע והיינו קדש והיה כי יביאך ותדע שכן הוא דאס"ד דמאלה לגמרי ממעטינן לכולהו א"כ הו"ל למעוטי ג"כ פ' ציצית משינון אלא ע"כ כדפרישית:
שם אלא אמר ר"י בר אבין משום דכתיב בהאי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו כו'. לכאורה נראה דלאו האי פסוקא לחוד קאמר דהא יש להזכיר ג"כ קרא דאל מוציאם ממצרים דהוי בהו תרתי לטיבותא ענין יציאת מצרים ושכיבה וקימה ואף שאיני כדאי מ"מ נראה מאמר זה תמוה לומר שביקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום האי קרא דיציאת מצרים ושכיבה וקימה דמה בכך כמה קראי כה"ג אשכחן טובא ולכאורה היה נ"ל בזה דבלא"ה היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדקאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב משמע שיש צד חיוב לזוכרו ואע"ג דפשטא דקרא איכא למימר דזכירה בלב קאמר מ"מ כיון דדרשינן בירושלמי בקרא דוהגית בו יומם ולילה שההגיות יומם ולילה שוין וכיון דפרשת ציצית לא שייך לומר בלילה כדפליגי תנאי במתני' דבסמוך מש"ה בקשו לקבוע יותר פ' בלק כדי שתהא הגיות יום ולילה שוין וממילא יתקיים בזה מאמר הנביא דקאמר זכר נא הזכירו בפה ממש וכן משמע קצת מל' ירושלמי דאמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים וכתובים ע"ש:
שם במשנה מזכירין יציאת מצרים בלילות אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי כו' עד שדרשה ב"ז כו'. ולכאורה י"ל דכיון דרבי אלעזר בן עזריה לא אסיק אדעתיה הך דרשא דדרש בן זומא כל ימי חייך הלילות א"כ מעיקרא מ"ט דרבי אלעזר בן עזריה דמזכירים י"מ בלילות דהא ודאי פ' ציצית אינו נוהג בלילה ול"ל דאה"נ דראב"ע ס"ל כהנך תנאי דס"ל דציצית נוהגת בלילה דלפ"ז לא שייך שפיר לשון לא זכיתי דקאמר כיון דלאו מחד טעמא קאמרי איהו וב"ז דהא לעיקר דינא דציצית פליגי והנראה בזה דלראב"ע פשטא דקרא דכתיב למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים קאי נמי אלילות אפילו בלא ריבוי דכל והיינו משום דאיהו אזיל לשיטתיה דשמעינן ליה לעיל דף ט' דמאי דקאמר פסח אינו נאכל אלא עד חצות היינו משום דבהאי שעתא הוי עיקר גאולה בשעת מכת בכורות ממש היה שעת חפזון דמצרים וכדאמרינן נמי בר"פ קמא בפלוגתא דריב"ל ור"י דאיירי נמי בהך גאולה אי הוי מאורתא או מצפרא. ועוד י"ל דטעמא דראב"ע מעיקרא דאע"ג דאין ציצית נוהגת בלילה אפ"ה צריך לאומרה גם בלילה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה שיהיו הגיות דיום ולילה שוין כמ"ש בסמוך בשם הירושלמי כנ"ל ודו"ק:
סליק פרק קמא
היה קורא פרק שני
ור"א אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר ויגבה וגו' כן הוא הגירסא לפנינו ולפ"ז לא איירי ר"א מחתימת המלך המשפט כלל וכן משמע מהראי' שהביא מדכתי' ויגבה ה' צבאות במשפט וכו' שלא קאי רק על ברכת אתה קדוש ואמנם בראש הגירסא בדברי ר"א אם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט יצא ולפי"ז צריך להבין ראייתו שהביא מקרא מויגבה שהרי מזה אין ראי' רק לברכת אתה קדוש וצ"ל שכך פירושו שהרי עכ"פ מודה ר"א שלכתחלה צריך לחתום בעי"ת המלך הקדוש שהרי לא קאמר שאומר האל הקדוש רק אמר שאם אמר כן יצא וא"כ מודה הוא שאנשי כנה"ג שסדרו לנו נוסח התפלה הם תיקנו לנו לשנות בעי"ת מנוסחת כל השנה ואמנם לא תאמר שכשם שבכל נוסחת חתימת הברכות קיי"ל שהמשנה ממטבע שטבעו אנשי כנה"ג לא יצא י"ח שגם בזה שחידשו בעי"ת הוא כן שתיקנו שאפי' בדיעבד לא יצא לכן הביא ראי' מויגבה וכו' ואם אמר האל הקדוש יצא עכ"פ בדיעבד א"כ חזינן שאנשי כנה"ג לא תיקנו שינוי זה בעי"ת לעיכוב וממילא גם בהמלך המשפט לא תיקנו לעכב רק לכתחלה:
מאי הוה עלה אר"י וכו' לפ"מ שפירשתי לעיל גירסת הרא"ש קשה למה הביא בדברי ר"י ורבה כל האריכות הזה ולא ה"ל רק למימר ר"י אמר יצא רבה אמר לא יצא בשלמא לגירסא שלפנינו דלא הוזכר בדברי ר"א מברכת השיבה כלל וא"כ אי הוה אמר ר"י אמר יצא ה"א דג"כ קאי רק אברכת האל הקדוש ומטעמי' דר"א דכתיב ויגבה וגו' אבל בברכת השיבה אם סיים מלך אוהב צדקה ומשפט לא יצא דאוהב משמע שאוהב מי שעושה משפט וצדקה אבל לא שהוא עצמו עושה משפט כמבואר בדברי הפוסקים דס"ל דגם אם אמר מלך אוהב וכו' צריך לחזור וא"כ אפשר דגם ר"א ס"ל כן ולכן הוצרך ר"י לפרש דבריו האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט דגם בברכת השיבה א"צ לחזור אבל לגירסת הרא"ש דגם פלוגתא דר"א על רב הוא בתרוייהו קשה כנ"ל וצ"ל דר"י דאמר האל הקדוש ומלך אוהב וכו' אפילו לכתחלה קאמר ופליג אדרב ועל ר"א ולפי"ז נוכל לומר דרבה דקאמר המלך הקדוש והמלך המשפט היינו לכתחלה אבל בדיעבד לא איתברר לן דעת רבה ולפי"ז קשה לבסוף דמסיק הלכתא כרבה טפי ה"ל לבעל הש"ס לסיים והלכתא כרב ואז הוה ידעינן דאפילו בדיעבד אינו יוצא דרב ודאי אפי' בדיעבד אינו יוצא ס"ל דאל"כ במאי פליג עלה דר"א משא"כ עתה דפס' הלכתא כרבה יש לפרשו דהיינו לכתחלה א"ו דבאמת לא הכריע הש"ס רק לענין לכתחלה ואולי היינו טעמייהו של רבני צרפת הביאום לבינו יונה שס"ל דהך והלכתא כרבה היינו רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואמנם דברי הרא"ש קשיין דהרי איהו מסיק דהך והלכתא כרבה היינו אפילו לענין דיעבד דרבה כרב ס"ל:
וגירסת הרי"ף היא ור"א אמר אפי' עשרת וכו' אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא ולפי גירסא זו עדיין לא ידענו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אם יצא דבאמרו האל המשפט לא חיסר רק תואר מלך והרי הביא ראי' מפסוק ויגבה וכו' שאפי' בעי"ת אין קפידא בתואר מלך וא"כ הה"ד בהאל המשפט ואמנם עכ"פ מורה שהוא עצמו הוא המשפט עיין בכ"מ ובב"י מ"ש בשם הר"ר מנוח משא"כ מלך אוהב צדקה ומשפט שאינו מורה רק שאוהב מי שעושה צדקה ומשפט ובא רב יוסף לחדש שגם מלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ובזה אין אנו צריכין להרבות בפלוגתא ועדיף לן למימר דרבה ורב קיימי בחד שיטה ור"א ור"י קיימי בחד שיטה ומה שסתם זה גילה זה ר"א גילה דמלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ור"י גילה דהאל המשפט שפיר דמי לפי שכל א' יש לו איזה עילוי דמלך אוהב יש בו זכרון מלכות והאל המשפט יש בו תואר המשפט ופלוגתייהו היא מחלוקת שלם דלרב ורבה אפי' דיעבד לא יצא ולר"א ור"י אפי' לכתחלה שפיר דמי ושפיר מסיק להלכה דאפילו דיעבד לא יצא:
מזכירין וכו' הרי"ף והרא"ש לא הביאו משנה זו ולא כל הנאמר אח"כ בגמרא ודבר זה יתבאר לקמן בדברינו בסוגיית הגמרא וכן דעת הרמב"ם בחיבורו ואמנם דבריו בפירוש המשנה שדרכו בכל מקום שיש מחלוקת במשנה להכריע במקומו הלכה כדברי מי וכאן בפירוש משנתינו לא הזכיר שום הכרעה להלכה. ולכן נלע"ד לשום לב אם יש כלל פלוגתא לדינא בין התנאים בזה והנה לפי פירושו של הברטנורה דהאי ולא זכיתי דקאמר ראב"ע הוא לשון ניצוח שלא הי' יכול לנצח את החכמים עד שדרשה ב"ז א"כ מכלל דפליגי חכמים וס"ל שא"מ י"מ בלילות אבל רבינו הגדול בפירוש המשנה פירשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב חיוב זכרון זה בלילות וא"כ איכא למימר שבגוף הדין אין בו שום פלוגתא ורישא דמשנתינו מזכירין י"מ בלילות הוא מאמר מוחלט ואין בו פלוגתא אלא שראב"ע רצה לעמוד על הדבר זה מאיזה מקרא למדוהו ולא זכה לזה עד שדרשה ב"ז מקרא דכל ימי חייך וע"ז נחלקו חכמים שמזה אין ראי' אבל אעפ"כ הדין הוא דין אמת ולכן לא הוצרך רבינו הגדול בפה"מ להכריע שום הלכה ובפירוש האי קרא כל ימי חייך וגומר אם כדברי ב"ז או כדברי חכמים אין לזה עסק להכריע בפירוש המשנה כי הוא הלכתא למשיחא אם יזכירו לימות המשיח י"מ או לא. ובדברינו בגמרא יתבאר אם הלכה בזה כדברי ב"ז או כרבנן ועכ"פ בגוף חיוב י"מ בלילות לפי פירושי הנ"ל אין בזה מחלוקת ולכן פסק רבינו בחיבורו פ"א מק"ש הלכה ג' שקורין פרשת ציצית בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר י"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל רבינו. ואמנם אע"פי שהביא קרא הזה לדעתי אין בזה הכרע שסובר כב"ז דדרשי' ימי חייך הימים וכל לרבות הלילות אבל הביא קרא זה להביא ראי' שמצוה להזכיר י"מ דבדבר זה לא נחלקו חכמים וב"ז דעקר מצות י"מ מהך קרא ילפינן:
ואמנם מה דתמי' לי טובא הא דעכ"פ לכ"ע מצוה לזכור י"מ בכל יום למר ביום ולמר בין ביום ובין בלילה וזהו מלבד סיפור י"מ בליל פסח שזה נפקא לן מוהגדת לבנך ביום ההוא ואין זה מצוה בכל יום רק בליל פסח בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וזה נפקא לן מלמען תזכור וגומר כל ימי חייך ונוהג בכל יום. ולפי"ז קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב בתחלת הלכות קיש שהיא מצוה אחת ובהלכה ג' כתב וקריאת שלשה פרשיות הללו היא הנקראת ק"ש וא"כ יש כאן שתי מצות מצוה קריאת פרשת שמע והי' אם שמוע דכתיב בשכבך ובקומך ומצות זכירת י"מ. וכן במנין המצות של רבינו מכה מצוה קכ"ז מצוה לספר בי"מ בליל של פסח שנאמר והגדת לבנך וגומר ומצות זכירת י"מ בכל יום שהיא מצות למען תזכור לא מבה כלל וכעת לא ידעתי טעם לזה ולא ראיתי למפרשי דבריו שנתעוררו בזה וגם הסמ"ג והרמב"ן לא הזכירו מצוה זו. ונתתי לבי לדבר זה והדרנא בי ויפה כיוונו שלא מנו מצוה זו במנין המצות כיון שלא נאמרה מצוה זו בלשון צווי דאם הי' כתיב זכור את יום צאתך וגו' היתה נחשב מצוה לעצמה אבל כיון דכתיב למען תזכור וגו' אדלעיל קאי ונתינת טעם הוא למה דכתיב לעיל מיני' מצות אכילת פסח ואכילת מצה ונתן טעם שע"י זה תזכור את יום צאתך וגומר וכן פי' רש"י שם בחומש למען תזכור ע"י אכילת הפסח והמצה יום צאתך עכ"ל רש"י ואף שממילא אנו לומדי' שזכירת י"מ כל ימי חייך הוא מצוה וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"א מק"ש הלכ' ג' ומצוה להזכיר יציאת מצרים וכו' מ"מ אינו נכנס בכלל מנין רמ"ח מצות וזה דומה למה שהשריש הרמב"ם בשרשיו שורש חמישי ואם כי יש לדחות שאינו דומה ממש מ"מ הענין מצד עצמו נכון הוא:
ואמר רבה בר חיננא סבא משמי' דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה וכו'. ק"ק דאמרו רז"ל בילקוט הושע סי' י"ג צרור עון אפרים צפונה חטאתו כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעש' הטוב ויעשה תשובה ויתקבל משל לאדם שיש לו צרורות של זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשו' ומ"ט אלמא מתבייש לחוד לא סגי עד דאיכא מעשים טובים והרי בשמעתין מוכח דכשמתבייש לבד מוחלין לו. ולק"מ דמסוגין ליכא ראיה דמכפרת הבושה אלא בצבור. וביחיד מייתי ראיה משאול וליכא למילף משאול אלא כשנתבייש מה' וגם מאחרים דנתבייש משמואל אבל במתבייש מה' לחוד ליכא שום ראיה דמוחלין לו. ובמאמר הנז' מיירי ביחיד וכשמתבייש לפני ה' לחוד ולהכי צריך מעשים טובים נמי והיינו דאצטריך למשול משל במאמר הנז' לאדם וכו' ילך אצל חנוני וכו' לרמוז דאיירי ביחיד ומתבייש מה' לחוד. ותו דאשכחן דשאול נהרג בחטאו. ובמאמר הנזכר הצריך עם הבושה מעשים טובים שיהא נמחל לגמרי בלי שום עונש:
משנה. מזכירין י"מ בלילות אראב"ע וכו' כן פסק הרמב"ם ועמ"ש בעניותי בקונט' שמחת הרגל בס"ד:
ור"א אמר אף אם אמר האל הקדוש בית דוד דף פ"ט צ':
פרשת ציצית מפני מה קבעוה בארות המים כ"ב ע"ב:
מזכירין יציאת מצרים מנתת בכורי' משכנות יעקב קל"ב ע"ד. זהב שבא. עץ חיים. שאגת ארי' י"ב ע"ד לימודי ה' לימוד ע"א ובדף ק"ב ע"ד. תולדת יצחק. עיין בשמים ראש קע"ג שאגת ארי' סימן י"ג ומ"ש בריש תענית:
רש"י למען תזכרי ובושת. שפתי ישינים ק"ג ע"ב:
תוספות ד"ה כרע כחזרא עיין מהרש"א ומ"ש ואין סברא לחלק בין כריעה לשחרית צ"ל בין כריעה לשוחה ועיין אגודה שכתב ובר"ה וי"כ באבות ומודים שוחין באמצע הברכה וזוקפין קודם סיום הברכה כדי לשחות בברוך ולזקוף בשם ובשארי הברכות שוחין באמצע וזוקפין בסיום הברכות דאמרינן בפרק אין עומדין אם בא לשחות וכו' וידוע שהאגודה מיסוד התוספות ונ"ל שחסר בדבריהם וכך צ"ל רק שיכרע בברוך ויגבה מיד (וכוונתם כמ"ש מהרש"א) ובשאר ברכות שוחין באמצע וזוקפין בסיום הברכות דאמרי' לקמן כו' ועיין בית יעקב סימן קכ"ז לקמן ל"א ומוצאו בזויות. ב"ק ט"ז ד"ה והא דלא כרע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
אפי׳ אמר האל הקדוש יצא ורא"ש גריס אוהב צו"מ דחד טעמא להו. וגי׳ הרי״ף א״א האל הקדוש והאל המשפט יצא וע״ש בתר״י. אלא מהכא ואני בחלותם הא דלא משני כדקאמר בר״פ א״ע ודלמא דוד שאני כו׳ י״ל דה״ק דכיון דקיי״ל דמלך שמחל על כבודו א״כ מחול אבל לגבי הש"י אין חילוק, וא״ל דהא דאין כבודו מחול היינו כשמוחל בזיון לגבי חבירו אבל הוא בעצמי יכול לנהוג כבוד בת״ח ואף שאינו מחוייב ז״א דהא גם בת״ח שכבודו מחול מ״מ לענין בזיון אינז רשאי למחול וכמ״ש הכ״מ הת״ת פ״ה בשם הריב״ש וכמ״ש במק״א , אך יש לפקפק דהא אותו מעשה הי׳ קודם שנעשה מלך שהרי רדפוהו שונאיו וגם אותן ו״ח הי׳ מתכפר בשעירה כהדיוט וע״ע ביבמות ס״ב שאני משה דרב גוברי ואכ״מ, כל העושה דבר כו׳ עי׳ תו׳ לק׳ ס״פ א"ע :
תוס׳ ד״ה פרשה ציצית בירושלמי כו׳. ושם מייתי תרי אוקמיתא ח״א מפני שכיבה וקימה וח״א מפני י׳ הדברות ולהך טעמא משום שכיבה וקימה הי״ל לתקן פ׳ בלק ורק משום טורח הצבור ביטלו אבל למ״ד משום י׳ הדברות א״כ לא הוצרכו הטעם משום טורח הצבור. ומיהו הש״ס דילן דפריך פ' ציצית מ״מ קבעוה ע״כ דסובר הטעם דשכיבה וקימה דמש״ה הי״ל לקבוע פ׳ בלק וכדלעיל ולזה פריך דלא הי׳ לקבוע פ' ציצית כלל ורק פ׳ בלק דלא הוי טורת הצבור כ״כ, ולז"א מפני שי״ב ה' דברים יותר מהנך או דהרהור עבירה וע״ז כחדא חשיב להו ועי׳ לא"ז רש״א בח״ה וח״א. א״נ דלמ״ד אין מזכירין יצ״מ בלילות לא הוי בק״ש ש"ע אלא ה׳ דברים: כלביא יקום לק״ש עשו״ת תפארת צבי חאו״ח ססי׳ י״ד : מזכירין עתויו״ט ועי׳ לקמן לג״א מזכירין גבורות כו׳ וע״ש במפרשים :
ולא זכיתי. לכאורא תליא בפלוגתא דר״ש וחכמים מנחות מג״ב אי לילה הוי זמן ציצית עד שהכריע בן זומא מדרשא דכל מדלא כתיב בסתם ימי חייך. ובזמ"ק א״ז רש״א דלא לכתוב לא ה׳ ולא ו׳ דאי לאו קרא י״ל בהיפך דלילה לאו זמן ציצית ומה שתירץ מה״ד לעיל ט׳ א׳ שנגאלו מבערב ויצאו ממצרי׳ בבוקר ולכך אי לאו קרא הו״א דגאולה מאורת׳ לא חשיבא ולהכי אצטרך קרא ועל״ע ד״ד ב׳ ובתו' ד"ה אר״י מש״כ בשם עמרם דהא דסגל״ת תליא אי ת״ע רשות או חובה, ובז״מ כמין חומר ה״ד הרי אני כבן ע׳ דכיון שנעשה לו נם בשעה שמינוהו כשהעבירו את ר״ג במחלקותו של ר״י בתפ״ע וע״כ דהלכתא כר״י דת״ע רשות וממילא לא בעי סגל״ת ולדידי' גאולה מאורתא לא חשיבא כדאמר התם ולכן אין להזכיר יצ״מ בלילות עד שדרשה ב"ז מריבוי דכל ימי חייך ומדאצטרך קרא דלא לכתוב לא ימי ולא כל וע״כ דמסתמא הוה ממעטינן לילות כיון דל״ה גאולה מעלייתא אלא ביממא ולכן אצטריך לרבויי לילות דמזכירין יצ״מ. וכ״ז לפלפולא כי באמת יש לפקפק טובא למעיין ועתוס׳ ר״פ מ״ש ד״ה פטור ודוק . ועי׳ בירושלמי על המשנה בשחר מברך דפליגי אמוראי ח״א כנגד ז׳ ביום הללתיך וח״א שתהא הגיית יום ולילה שוין ופי׳ המפרש דקאי אק״ש לפי שבערב אין קורין פ׳ ציצית ולכן תקנו כנגדה עוד ברכה א׳ וא״כ למ״ד דמזכירין יצ״מ בלילות וע״כ דקאי אקרא דשבע ביום הללתיך ודהפ"י תמוהים בזה ואכמ״ל. ועפ״ז מקושר סיום הפרק בתחלתו דרך הדרן מאימתי דהתם פריך מברכות דתקנו כנגד והגית דיממא קידם וע״כ משום דלדידן קי״ל כראב״ע דמזכירין יצ״מ בלילות וא״כ ע״כ דסוגיא דהכא כמ״ש התוס׳ כמ״ד שבע ביום הללתיך והגית אתיא לד״ת וא״ש כנ״ל. ומה שעלה עוד בדעתי במה שהעליתי בה״ד ראב״ע ולא זכיתי כו׳ דבאמת ראב״ע לשיטתו לעיל ט"א בה״ד ואלו אכילת פסחים לא קתני וקאמר דלראב״ע דאכילת פסחים הוי עד חצות דהוי חפזון דמצרים וע״כ דלדידי׳ גאולה מאורתא חשיבא וממילא בעי ג״כ סג״לת גם בתפ״ע כיון דגאולה מאורתא חשיבא וא״כ נסתר מש״ל. אך י״ל בפשטות דכיון דמזכירין בלילות ע״כ משו׳ דגאולה מאורתא נמי חשיבא וכנ״ל. ואולם בד״ד י״ל למש״כ תוס׳ לקמן בר״פ תהש״ח דהא דת״ע רשות היינו לגבי מצוה אחרת העוברת. והקשה בשו״ת זכרון יצחק סי׳ י״ב דהא איכא מצוה תדירית והגית יומם ולילה והוי תצוה עוברת וע״כ דתליא בפלוגתא דתנאי דלמ״ד במנחות נט״ב דבק״ש שחרית וערבית מקיים לא ימוש ולדידי׳ הוי תפ״ע רשות ולמ״ד דוהגית בתדירות ע״כ דלדידי׳ תפ"ע חובה, ולכן רב דס״ל רשות אזיל לשיטתו בנדרים ח״א יע״ש ברש״י ועהול״ק כ״ז סע״ב. ובדרך צחות אמרתי מה שהשיב ר״י לר״ג אוי לספינה שאתה מקבר ניטה ע׳ הוריות י׳ סע״ב בעובדא דר״ג ור״י שהיו פורשין בספינה כו׳ עד דא״ל ר״י לר״ג מנא ידעית א״ל כוכב א׳ יש שעולה לע׳ שנה ומתעה את הספנין וע״כ דר״י למד האצטגיננות ור״ג לא למד דר״י אזיל לשיטתו דת״ע רשות רק לגבי מצוה העוברת וע״כ דוהגית הוא בק״ש שו״ע ולכן מותר ללמוד חכ״י ור״ג ס״ל כמ״ד התם כגון אני שלמדתי כו׳ צא ובדוק כו׳. אבל תמהני דהא ר״י גופי׳ אמר בירושלמי פאה פ״ק ובס״פ בתרא דסוטה וכן בתוספתא מהו שילמד את בנו ח"י קרא עליו המקרא הזה לא ימוש והרי ר״י הוא דס״ל ת״ע רשות והא דהשיב איך יכול החי כו' כתב הבה״ג דמישתיק בעלמא הוא דאישתיק לי׳ , ועי׳ ביע"ד סוף ח״א משכ״ש לפי דרכו, וע״כ דלהבה״ג דס״ל דלא הדר בי׳ הוי רשות גם לגבי מצוה שאינה עוברת לסברא זו , ועב״ק פב"א ומדרש״י מנחות סד״ב ד״ה ח״י שהוא לדבר ברמיזה וע״ז אמרו בברכות כ״ח מנעו מההגיון. ערש״י ובהקדמת רמ״ד למלת הגיון , וכדמות ראי׳ לדהתוס' מהא דלקמן ל״ב ששוהין ט׳ שעות ותורתם מתי נעשית וע״כ דגם למ״ד רשות אין לבטלה בחנם בשביל ת״ת. ובאמת כ״ז בד׳׳ד ולאמת תמהני מאוד על שו״ת זי״צ הנ״ל דהרי רשב״י וחביריו דתורתן אומנתן א״צ להפסיק גם לשחרית אבל לדידן ודאי אין סברא שבשביל לימוד ת״ת לא תהי׳ מצוה עוברת כיון שבאותו שעה חל עליו החיוב מוהגית דאל״כ כל המצוות מתי נעשית וכמבואר בירושלמי ברכות פ״ק בהא דר׳ מני גדול הקורא כו׳ , ואולם לפמשל״ע דראב״ע סובר דמזכירין יצ״מ בלילות ולכן לא זכה שתאמר יצ״מ בלילות דאזיל לשיטתו דת״ע רשות ולפ״ז קאי והגית עק״ש שחרי׳ וערבית , ועיר"ו שבת פ״ק סוף הלכה ג׳ דאר״מ מי שקורא ק״ש שו״ע מובטח לו שהוא בן עוה״ב ויע״ש בק״ע ועביר״ו שקלים סוף פ״ג וי״ל שהוא כמ״ד דבק״ש שו״ע מקיים לא ימוש , ועבס״אז' ספ״ג כשם שא״א כו' כך א״א לו לאדם להיות בלא תורה אפי׳ שעה אחת שנאמר לא ימוש כו׳. וע׳ סוטה מב״א אפי׳ לא קיימתם אלא ק״ש שו״ע אתם ניצולין כו׳ , ובזה ניחא ג״כ הא דהתחיל התנא מאימתי וקשה קושית הגמ׳ תנא אהיכא קאי וע״כ אקרא דבשכבך וא״כ והגית לד״ת דל״ל אק״ש דהתם ליממא ברישא , אך לאב״א דיליף מברייתו ש"ע וע״כ בשכבך בד״ת הוא דכתיב והוי אסמכתא בעלמא וכמ״ש התוס׳ לקמן כ״א ע״א דוהגית קאי על ק״ש. ויותר ניחא למש״כ במפרשים הא דהתחיל בק״ש דקיי״ל כמ״ד דבק״ש שו"ע מקיים לא ימוש וע״ע בתוס׳ קדושין דף ל״ד סוף ע״א ודוק. ועפז״מ ג״כ קישור הש״ס דמסיים בהך דכל השונה הלכו׳ בכל יום וקשה למ״ד דוהגית קאי אק״ש שחרית וערבית וע״כ דסובר כמ״ד התם צא ובדוק וא״כ והגית קאי לד״ת ואתיא כמ״ד בקדושין דף ל׳ לעולם ישלים שנותיו כו׳ ולהכי הסמיך מאימתי ול״ל דקאי אקרא דוהגית רק אבשכבך ויש להמשיך בנקל כל הפרקים בסגנון זה נימא בנימא והנחתי מקום למעיין להתגדר עפ״ד הנ״ל: והי׳ מספר כו׳ ע׳ שבת קנא״ב:
{השמטות: וחכ״א ימי כו׳ להביא לימ״המ והרמב״מ פ״א מהק״ש ה״ג פסק כב״ז נגד חכמים ותי׳ התויו"ט גלוי הדוחק כיון דהגמ׳ משוה אותן להך דיעקב מאן מפיס לפלוגי על סברתן מדעתו וגם ק׳ להיפך ע״פ סברת התויו״ט על רבנן באמת למה דחקי קראי להוציאם מפשטי' וגם מקשים לראב״ע מקמי דשמעה להך דב״ז מנ״ל דמזכירין יצ״מ בלילות בלא קרא וכמדומני שהעיר בזה הצל״ח וזה כשנתים בהיות מר חותני הגנ"י בביתי אמר ליישב דיש להבין הסברא דבעי ריבויי דקרא ללילות למה לי דכ״ז דלא ממעטינן לילות ממצות אין סברא לפלוגי ובציצית ותפלין ולולב וכה״ג בעי׳ קרא למעוטי ורק עפמ"ד לעיל ט׳ א׳ א״ר אבא הכל מודים כשנגאלו כו׳ ורע״ס חפזון דישראל ולטעמייהו בא״פ ע״ח או כל הלילה וע״כ לר״עק דס״ל חפזון דישראל וע״כ עיקר גאולה בצפרא הוי וע״כ הזכרת יצ״מ הוא תוקפו של נס רק ביום אבל בלילה דלא הוי׳ בו עיקר גאולה א״צ להזכיר יצ״מ מסברא וע״כ בעי קרא דב״ז לרבויי כל לרבות הלילות אבל לראב״ע דס״ל עיקר גאולה מאורתא וחפזון היינו דמצרים וע״כ לא בעי קרא ללילה דפשיטא דלילה ל״ג מיום דהא עיקר גאולה בו הויא ותק״ל לפ״ז לראב״ע דנפק״ל מסברא מאי עביד בקרא דב״ז וע״כ דלשי׳ שבקי לקראי דדחקי אנפשי׳ לאוקמי לימ״המ כיון דלילה ל״צ קרא ומסברא נפק״ל וע״כ א״ש מאד לשון המשנה מזכירין יצ״מ בלילות שהוא מוסכם סתמא לכ״ע לראב״ע מסברא ולר״ע מקראי וע״כ הביא אח״כ ראי׳ לשיטתו דהנה ל״זכ שתאמר יצ״מ בלילות עד שדרשה ב״ז מקרא אבל מ״מ הרי וחכ״א ימי כו׳ כל להביא ליה"מש וקשה למה לחכמים לדחוקי כדמפרש בברייתא דא״ל ב״ז לחכמים ומאי דמהדרי לי׳ ועכצ״ל דחכמים כוותי ס״ל דא״פ ע״ח ול״ב קרא ללילה ומוכרחים לאוקמי ליהמ״ש וא״כ א״ש דהר״מ ז״ל דפסק ככולהו וכסתמא דבהא ל״פ כלל לדינא ובזה יישבתי בסדר הגדה מה דמסיק הך דחכ"א דאדרבא עיקר ראי׳ דמזכירין בלילות רק מחכמים דלזה א״צ קרא כלל ויומתק גם נוסח הר״מ בסדר הגדה שגורס א״ל ראב״ע וראיתי מי שנתלבט בזה ולדברינו א״ש דהנה הך דמסובין בב״ב היו עסוקין בהל' הפסח וביצ״מ כדמפורש בתוספתא סוף פסחים דיצ״מ והל' אכ״פ תליין בהדדי דהא איתקש הגדה לאכילה וע״כ מדס״ל א״פ כל הלילה גם הגדה מחייבי׳ כל הלילה ואי ע״ח גם הגדה כן וע׳ משכ״י חאו״ח והנך תנאי דהתם ר״א ור״י ר״ע וראב״ע פליגי בהך כמש״ל ט׳ א׳ הני תנאי כהני כו׳ וע״כ כפ״הנ דר"ט הכריע לרובא דהיו מספרין ביצ״מ כל אותו הלילה ואיפסק הלכה כר״ע דהא ר״ט לטעמי' בלתי ס׳ לא הי׳ מניח להחמיר בתר דאיעניש ע״ז לעיל יא׳ א׳ בקרא והטה וע״כ אחר כל הפלפול שרבו עליו אמר להם ראב״ע הרי איכא רבים דקיימי כוותי דהרי ב"ז דרש מקרא דמזכירין יצ״מ וחכמים דרשי קרא לימ״המ וע״כ דחקו הכי משום דס״ל בא״פ כוותי. ובזה מיושב מה שלא הביא הרמב״מ להלכה בה׳ מלכים דמזכירין יצ״מ לימ"המ כרבנן ומ״ש הצל״ח דהוי הלכתא למשיחא לא יעלה ארוכה לדרך רבינו הגדול ז״ל שמביא גם הלכות ליהמ״ש וגם עוד ראינו לו בה׳ מלכים פ״ג ה׳ ה׳ שקורא בתורה ביום ולילה שנא׳ והיתה עמו כו׳ כל ימי חייו והך דבלילה מצאתי מקורו בספרי ערוך פ׳ שופטים פיסקא קסא' ימי חי׳ הימים כי״ח הלילות ולדברינו א״ש הכל דלטעמי' בא״פ כל הלילה כר״עק א״כ ע״כ ס״ל כב״ז דכל ימי חייך דהזכרת יצ״מ אזיל לרבויי לילה א״כ אי אמרינן נמי התם לרבויי לילה וימ״המ לא רבינן התם ואזלי' בתר פשטי׳ דקראי כיון דל״ל רבויא לזה וא״ש שלא הביא דמזכירין יצ״מ ליה"מש עכ״ד דפח״ח:}
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ'. ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם עכ"ל. לשיטת הרמב"ם יש מצוה מה"ת להתפלל בכל יום, וכמו שכתב (פ"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה אמרו שעבודה זו היא תפלה ונאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל.
מאידך הרמב"ן בסה"מ (מ"ע ה') השיג על הרמב"ם וס"ל שאין חיוב מה"ת להתפלל בכל יום, דתפלה בכל יום הויא מצוה מדרבנן דרק תפלה בעת צרה היא מצוה מדאורייתא. וז"ל ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מה"ת נמנה אותו במנינו וכו' ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה עכ"ל. אמנם נראה דאף לשיטת הרמב"ם יש מצוה מיוחדת להתפלל בעת צרה דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תענית הל' א' - ג') וז"ל מצות עשה מה"ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנא' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן וכו' וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר שאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דיש דין מסוים להתפלל בעת צרה, שזהו מדרכי התשובה דמראה שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ואם אינו מתפלל בעת צרה הרי זה חסרון באמונה בה' דהוי כאומר שהכל מקרה. ולפי"ז נ"ל דמבואר בסוגיין דאף כשחבירו בצרה חשיב עת צרה וחלה עליו חובת תפלה על חבירו ואם אינו מתפלל עבורו נקרא חוטא משום שמבטל מצות תפלה בעת צרה שזהו מיסודי האמונה וכדמבואר מדברי הרמב"ן והרמב"ם הנ"ל. ונראה לפי"ד דס"ל להרמב"ם דמי שאינו מתפלל בעת צרה הוי בכלל "והלכתם עמי בקרי" משום דמראה שלדעתו הכל טבע ומקרה, שאינו יכול להשתנות ע"י תפלה, וחסר לו בעיקר יסוד האמונה בהשגחת ה' יתברך - ומשום כך נקרא חוטא105.
גמ'. ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלוקים עכ"ל. ונראה לבאר דיש ב' עניני חרטה: א) יש חרטה כשאדם מתחרט על המעשה שעשה משום תוצאותיו והשלכותיו, שאילו היה יודע מראש את התוצאות ואת ההשלכות של המעשה לא היה עושהו. אמנם בחרטה זו אין בושה משום שאינו מתחרט מחמת עצם חומר המעשה שעשה, אלא רק משום דאילו היה יודע מראש את תוצאות המעשה לא היה עושהו. ב) ועוד אשכחן חרטה כשהחוטא מבין שהמעשה שעשה היה שטות וסכלות ומתחרט בעצם על שעשאהו. ומחמת שמבין שהמעשה שעשה היה שטות וסכלות הרי הוא מתבייש ממעשיו. ובכהאי גוונא החרטה היא על עצם המעשה שעשה, ולא רק שמתחרט משום תוצאות המעשה. וסמוכים לשני דיני חרטה הנ"ל יש להוכיח מהל' נדרים דיש ב' דינים בהתרת נדרים: א) דין נדר שהותר ע"י פתח וחל ההיתר מדין נדרי טעות, ב) דין נדר שהותר מדין חרטה דחל היתר מסוים מדין חרטה. וכן מבואר ממש"כ הר"ן בשם הרמב"ן, (נדרים דף כז.) וז"ל וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וכו' דוקא בנדר שהותר ע"י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד עכ"ל. ולכאורה צ"ע דלמה חל ההיתר דפתח דוקא מדין טעות ולא חל בו ההיתר המסוים דחרטה, שהר גם כשמתירין בפתח צריכים שהנודר יתחרט מעיקרו (עיין בר"ן נדרים כא: ד"ה אמר ליה). והרי יש כמה ענינים דאין פותחין בהם, כמו בנולד (נדרים דף כג.), ואע"פ דהנודר מתחרט על נדרו מעיקרא, מ"מ לא מתירים לו את נדרו מדין חרטה. וקשה דלמה אין מתירין לו מדין חרטה בלי דין פתח שהרי מתחרט על נדרו מעיקרא.
ונראה דחלוקים דין פתח ודין חרטה ביסוד דין החרטה שבהם ובחלות דין היתר הנדר. דכשחכם מתיר בפתח אין הנודר מתחרט על עצם המעשה הנדר, אלא שמתחרט משום דטעה בשיקול דעתו בתוצאות הנדר, דאילו היה יודע את תוצאות הנדר מראש לא היה נודר, ומשו"ה מתחרט בו. משא"כ בנדר שהותר מדין חרטה אין החרטה מחמת תוצאות הנדר אלא שמתחרט על עצם מעשה הנדר. באופן שבהיתר מדין פתח ההיתר מיוסד בטעות בשיקול דעתו במשמעות ותוצאות הנדר, ואילו בהיתר דחל מדין חרטה יסוד ההיתר הוי משום שמתחרט על עצם מעשה הנדר. ומשום הכי בפתח דליכא בו החרטה הגמורה על עצם מעשה וענין הנדר, לא חל ההיתר המסוים דחרטה, ואע"פ שמתחרט מעיקרא על נדרו מחמת פתח, חל רק ההיתר דפתח ולא דחרטה.
ובדומה לזה נמצא בחרטה על חטא יש ב' עניני חרטה: א) חרטה מחמת תוצאות העבירה, דהיינו שמבין שטעה בחטאו מחמת התוצאות של העבירה, ב) חרטה מחמת שמתבייש מעצם מעשה העבירה. ובסוגיין מבואר דרק כשמתחרט באופן שמתבייש ממעשה העבירה שעשה מוחלין לו על כל עונותיו, דכשמתבייש מוכח דמתחרט על גוף המעשה שעשה מצד התועבה שבחטא, וחרטה כזו עוקרת את עצם המעשה למפרע, והו"ל כגברא אחר ומשו"ה מוחלין לו על כל עונותיו.
והנה בדין וידוי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תשובה ה"א) וז"ל כיצד מתודה אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם אינו חוזר לדבר זה, זה הוא עיקרו של וידוי עכ"ל. וצ"ב מדוע בנוגע לוידוי כולל הרמב"ם גם בושה כחלק מחרטה, וכמש"כ "והרי נחמתי ובשתי במעשי". אולם כשהגדיר הרמב"ם את מהות התשובה השמיט את ענין הבושה, דכתב (פ"ב מהל' תשובה ה"ב) וז"ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה לעולם עכ"ל.
ונראה דמסוגיין מוכח דלגבי תשובה רק חרטה שכוללת גם בושה מהווה חרטה מעלייתא לתשובה, וע"כ צ"ל דאה"נ דהרמב"ם (בפ"ב מהל' תשובה ה"ב הנ"ל) מיירי באופן שהחוטא מתחרט ומתבייש מהעבירה. אך הרמב"ם שם בא להגדיר רק את הסדר של תשובה דהיינו עזיבת החטא, קבלה להבא, וחרטה. ואילו בדין וידוי (בפ"א ה"א) הגדיר הרמב"ם את התשובה המכפרת, ולכן הדגיש דהחרטה הנצרכת לתשובה היא חרטה שיש בה בושה, שהבושה הויא עיקר המכפר.
והנה יש להעיר עוד בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ב) הנ"ל דהדגיש דסדר התשובה היא קבלה להבא ואח"כ חרטה וז"ל ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר עכ"ל, וצ"ע דבסוגיין לא מוזכר קבלה להבא כלל. ועוד צ"ע דמלשון הרמב"ם (בפ"א ה"א) "כיצד מתודה אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, זה הוא עיקרו של וידוי", משמע דסדר התשובה הוא מקודם חרטה ואח"כ קבלה להבא.
ונראה דמש"כ הרמב"ם (פ"א ה"א מהל' תשובה) "והרי ניחמתי ובשתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה", ר"ל דהקבלה להבא הויא תוצאת חרטתו ובושתו מהעבירה, דהוא מתבייש כ"כ דממילא מקבל על עצמו "לעולם איני חוזר לדבר זה". ולפי"ז י"ל דבאמת בסוגיין נמי מיירי דאיכא קבלה להבא, והקבלה להבא היא תוצאה דממילא מבושתו על העבירה, וע"כ הויא תשובה מעלייתא ומוחלין לו על עונותיו.
ובישוב השינוי בסדר התשובה שבדברי הרמב"ם נראה דבפ"ב מהל' תשובה הרמב"ם מבאר את סדר התהליך של מעשה התשובה ושינוי הנהגת הבעל תשובה במעשיו, דעיקר מעשה התשובה היינו שמשנה התנהגותו מכאן ולהבא וגומר בלבו שלא לחטוא עוד. ולכן הרמב"ם מתחיל בעזיבת החטא ובקבלה להבא שלא לחטוא מכאן ולהבא ואח"כ מזכיר חרטה לשעבר. אמנם בפ"א מהל' תשובה (ה"א) בנוגע לוידוי, הרמב"ם מתאר את התהליך התשובה בנפש החוטא, והרמב"ם משמיענו שתהליך התשובה בנפש החוטא מתחיל בחרטה לשעבר ועי"ז בא לידי קבלה להבא, דחרטה על העבירה מביאה ממילא לקבלה להבא שלא ישוב לחטוא עוד וכמש"כ "נחמתי ובשתי במעשי - ולעולם איני חוזר לדבר זה", ולפיכך הקדים חרטה לשעבר לקבלה להבא.
ועוד יש לתרץ בישוב שינוי הסדר דתשובה אי חרטה קודמת או קבלה להבא קודמת, דלכאורה קשה דבפ"א מהל' תשובה (ה"א) הרמב"ם הביא מקודם את החרטה ואח"כ הקבלה להבא, ואילו בפ"ב מהל' תשובה (ה"ב) הפך את הסדר דשם קבלה להבא לפני החרטה. וי"ל דיש ב' דרכים של חרטה ותשובה: א) חרטה ותשובה משום פתח וטעות דהיינו תשובת השכל, ב) חרטה ותשובה מחמת הרגשת תועבת החטא דמתבייש בעצם המעשה שעשה, דהיינו תשובת הלב, דהוי תשובה מחמת הרגשת התיאוב שבחטא, וכלשון תפלת זכה ביוה"כ "תמהים אנו על נפשותינו איך נעשתה התועבה הזאת". ונראה דבתשובה וחרטה משום טעות דהיינו תשובת השכל מתחילה תשובה בקבלה להבא, משום שהחוטא מבין הטעות שבחטא ומקבל על עצמו שלא יעשהו עוד, ואח"כ בא לידי חרטה לשעבר. משא"כ בחרטה ותשובת הלב, התהליך מתחיל מהרגשת מיאוס ותועבת החטא ומזה בא לידי קבלה להבא. ונראה דבפ"ב מהל' תשובה מיירי הרמב"ם בתשובת השכל, שהרי כתב (בפ"ב מהל' תשובה ה"א) וז"ל איזו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה ולא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו וכו' ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה עכ"ל. ונראה ממש"כ "והוא עומד באהבתו ופירש ולא עבר מפני התשובה", דמיירי בתשובת השכל והתגברות השכל על רגשותיו ותאותיו. ועפי"ז מבואר המשך דברי הרמב"ם שם (בפ"ב מהל' תשובה ה"ב) וז"ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכן יתנחם על שעבר עכ"ל. דהרמב"ם ביאר דהמהלך של תשובת השכל מתחיל בעזיבת החטא וקבלה להבא עד שמגיע לבסוף להרגשת חרטה על העבר. ומאידך בפ"א מהל' תשובה ה"א סדר התשובה מתחיל בחרטה על העבר ואח"כ קבלה להבא, דמיריי בתשובה שיסודה בהרגשת הלב משום שמתבייש ממעשיו, והחרטה לשעבר מביאתו ממילא לקבלה להבא106.
גמ'. ז"ל אמר רב אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח ציבור מ"ט אילמא משום דכתיב בה קל מוציאם ממצרים לימא פרשת ריבית ופרשת משקולות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא וכו' משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו וכו' פרשת ציצית מפני מה קבעוה א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינות הרהור עבירה והרהור עבודה זרה וכו' עכ"ל. הפרי חדש (ס' ס"ז) הוכיח מלשון הגמ' "מפני מה קבעוה" דאין חיוב מה"ת לקרוא פרשת ציצית. וצידד עוד דפרשת ציצית אינה מה"ת משום דלא כתיב בה ודברת בם או לדבר בם בשכבך ובקומך, ויוצא יד"ח זכירת יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים בעלמא, וכדמבואר בגמ' (יג:) דרבי הוה קמהדר על שמעתתא דאית בה יציאת מצרים. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"ש הל' א' - ג') וז"ל פעמיים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים וזה הוא לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדים וזה הוא יום. ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו' וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ"ל. ומבואר מדבריו דג' פרשיות אלו הן מצות ק"ש מה"ת. וצ"ע לשיטתו דמהו ההוה אמינה בסוגיין "דבקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", דהרי פרשת ויאמר היא מדאורייתא.
והנה הקשו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ"א, ובצל"ח דף יב: ובפרי מגדים בהקדמה לאו"ח) אמאי השמיט הרמב"ם ממנין המצות שלו את מצות זכירת יציאת מצרים, ואע"פ שהביאו בפ"א מהל' ק"ש (ה"ג), וז"ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל. ותירץ הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר שמצות זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום מצוה בפני עצמה אלא דהויא קיום במצות קבלת עול מלכות שמים דק"ש, דיש דין מסוים שיקבל עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. ויסוד לזה מהגמ' במס' ר"ה (דף לב.) "מנין שאומרים מלכיות, תניא רבי אומר אני ה' אלוקיכם וכו' זו מלכיות". ומבואר דאמירת "אני ה' אלוקיכם" מהווה קבלת עול מלכות שמים. וכעין זה י"ל דאמירת "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם" שבסוף פרשת ויאמר ג"כ מהווה קבלת עול מלכות שמים. ועיין בגמ' לקמן (דף יג:) "דמהדר רבי אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים וכו' כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה". ופרש"י (ד"ה בזמנה) "בזמן ק"ש", ולכאורה מוכח דס"ל דזכירת יציאת מצרים הויא קיום במצות ק"ש עצמה ולכן הקפיד רבי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש. ומבואר כדברי הגר"ח זצ"ל אליבא דהרמב"ם דמה"ת זכירת יצ"מ מהווה קיום במצות ק"ש ותלויה בזמן ק"ש. אמנם בשיטמ"ק (דף יג: ד"ה חוזר וגומרה) כתב וז"ל דאע"ג דאפשר כוליה יומא מכל מקום כיון שקבעוה בקריאת שמע היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש עכ"ל. ומבואר דס"ל דבדיעבד מקיים זכירת יציאת מצרים כל היום דהויא קיום מצוה בפני עצמה, ורבי היה מהדר לכתחילה להזכירה בזמן ק"ש מדרבנן.
ולפי"ז מבואר הא דהשמיט הרמב"ם את מצות זכירת יציאת מצרים ממנין המצוות שלו, והוא משום דסובר דמצות זכירת יצ"מ נכללת במצות קבלת עומ"ש דק"ש. ומשום כך הרמב"ם הביאה דוקא בהל' ק"ש, דזכירת יציאת מצרים מהווה קיום במצות ק"ש עצמה.
ונראה דמכיון דאליבא דהרמב"ם זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום בפ"ע אלא דהויא חלק ממצות קבלת עול מלכות שמים דק"ש, אי אפשר לצאת יד"ח זכירת יציאת מצרים בזכירה בעלמא בלשונו ובמילי דיליה, דזכירת יציאת מצרים מתקיימת רק ע"י קריאת פרשה הכתובה בתורה ככתבה כק"ש עצמה. ולפי"ז נראה דאע"פ שלשיטת הרמב"ם כל ג' פרשיות הן מה"ת, מ"מ חלוקות פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע מפרשת ויאמר. דבב' פרשיות הראשונות נאמר דין מסוים שב' פרשיות אלו מעכבות בקיום מצות ק"ש, ומשום דנאמר בהן "ודברת בם" ו"לדבר בם", ואם יקרא במקומן פרשה אחרת שבתורה שיש בה ענין יחוד ה' וקבלת עול מצוות לא יצא יד"ח מצות ק"ש. משא"כ בפרשת ויאמר, שאין דין מסוים לומר דוקא פרשה זו, כי יסוד הדין הוא שצריך לקרות פרשה בתורה שיש בה זכירת יציאת מצרים כחלק וקיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע. ומשו"ה סד"א דאפשר לצאת חובת זכירת יצ"מ גם בקריאת פרשת בלק ופרשת ריבית ופרשת משקולות. דבאמת מן התורה יוצא בקריאת איזה פרשה בתורה שמוזכרת בה יציאת מצרים, וקביעות פרשת ויאמר הויא דין מדרבנן משום שיש בה חמשה דברים. אך הקיום של פרשת ויאמר הוי קיום דאורייתא של קבלת עומ"ש ע"י זכירת יצ"מ והיא קיום במצות קריאת שמע עצמה107.
גמ'. וז"ל ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן עכ"ל. והנה איתא בגמ' (מגילה כב א): "ותני עלה בראשית בשנים יהי רקיע באחד, והוינן בה בשלמא יהי רקיע באחד דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו, ותניא הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים. ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג מ"ט לא אמר פוסק, קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר פסקינן ליה והא אמר רב חנינא קרא צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין, התם טעמה מאי משום דלא אפשר ה"נ לא אפשר". ויש לדקדק בשינוי לשון ההלכה דבסוגיין נאמר "כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן" - שהאיסור חל בפיסוק פרשה. ואילו התם תני "כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן", דמשמע שהאיסור חל בפיסוק פסוקים, וצ"ב. ועוד צ"ע דמדברי הגמ' בסוגיין משמע שאסור להפסיק באמצע פרשה שבתורה, ולא מצינו שחוששין לזה בקריאת התורה דאין מדקדקין אלא שלא להתחיל פרשה בפחות מג' פסוקים ושלא לשייר פחות מג' פסוקים.
ונראה דיש ב' דינים בדין כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן: א) דין איסור להפסיק באמצע פסוק, ב) דין קיום קריאת תורה ככתבה דהיינו לקרות את כל הפסוק כפי שכתוב בתורה ולא להפסיק בו. ושני דינים אלו חלים בקריאת פסוקי התורה. אך נראה שהאיסור להפסיק באמצע חל דוקא בקריאת פסוקים, ולא בקריאת פרשיות. דאיסור זה מיוסד באיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דנלמד מיניה שאסור לקרות תושב"כ שלא כצורתה ואסור לקרותה אלא ככתבה. ברם איסור זה חל דוקא בפסוקים ולא בפרשיות. וכדמוכח מהא דקיי"ל דבימים שיחיד גומר בהם את ההלל אסור להפסיק באמצע הפרק, ובימים שאין היחיד גומר בהם את הלל מפסיק באמצע הפרק (כדמבואר לקמן יד א). ואי נימא דחל איסור להפסיק באמצע פרשה משום שקוראה שלא ככתבה צריך היה לחול איסור להפסיק בקריאת הפרק אף בימים שאין גומרין בהם את ההלל, דאע"פ שאין חיוב בר"ח לגמור את ההלל מ"מ קורא פרקים ואם מפסיק באמצע הויא קריאה שלא ככתבה. ועל כרחך צ"ל דחלוק דין אמירת הלל שלם מאמירת חצי הלל, דבהלל שלם המצוה חלה מדין מצות קריאת פרשיות, ומשום הכי אסור להפסיק באמצע הפרק כדי לקיים את המצוה כדינה. משא"כ כשאומר חצי הלל בדילוג יסוד המצוה היא מצות קריאת פסוקים, וע"כ אין איסור להפסיק באמצע הפרק108, מפני דקורא הפסוקים כצורתם וחל איסור להפסיק רק באמצע פסוק ולא באמצע פרשה.
אמנם נראה דחלות קיום מצות קריאה ככתבה חלה בין בקריאת פרשיות ובין בקריאת פסוקים, דחל קיום קריאה ככתבה כשקורא או פרשה שלימה או פסוק שלם. ונראה דבזה חלוקה מצות ק"ש ממצות קריאת התורה, דק"ש מהווה מצות קריאת פרשיות, וכדמבואר בגמ' דידן דקבעה דאין לומר הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימינו" משום דכל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן. ומבואר דלקיום קריאת שמע ככתבה חייב לקרות פרשה שלימה, והך פסוק אינו פרשה שלימה. אמנם במס' במגילה (דף כב.) מיירי הגמ' לענין מצות קריאת התורה, דיסוד דינה הוי קיום קריאת פסוקים, וכדמבואר נמי בגמ' (ב"ק דף פב.) דמעיקרא תקנו חד גברא ותלתא פסוקי א"נ תלתא גברי ותלתא פסוקי וכו' תלתא גברי ועשרה פסוקי, ומוכח דהקיום הוי קריאת פסוקים. ומשו"ה אמרינן דאין להפסיק בקריאת התורה באמצע פסוק משום דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ועפי"ז מיושב דרק בק"ש דמהווה מצות קריאת פרשיות אמרינן כל פרשה דלא פסקה משה אנן לא פסקינן, משא"כ בקרה"ת דקיומה חל כמצות קריאת פסוקים חל רק האיסור שלא להפסיק באמצע פסוק, ואין מדקדקין כלל בקרה"ת שלא להפסיק באמצע פרשה.
והנה האחרונים העירו על המנהג לומר י"ג מדות בעת פתיחת הארון ביו"ט דפוסקים ב"ונקה" שבאמצע הפסוק, וצ"ע דהא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. ונראה דרק כשחל חיוב אמירת פסוקים אז חל איסור לומר חצי פסוק. אמנם הי"ג מדות אינן נאמרות בתורת פסוקים אלא בתורת י"ג מדות, וחל היתר מיוחד לאמרם בתורת י"ג מדות (עפ"י הגמ' ר"ה יז: "יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם")109. וע"כ מותר להפסיק באמצע הפסוק בשעה שמסיים י"ג מדות. וכן בחליצת אשה כשהיא אומרת "מאן יבמי לקחתי" אינה אומרת הדברים בתורת פסוק משום דאין בחליצה חלות קיום קריאה ככתבה110, ומשום הכי לא חל איסור ואין בזה חסרון דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן.
והנה בקריאת עשרת הדברות ניתן לקרותן בב' טעמים: א) בטעם עליון שמחלקן לדברות, ולמשל את הפסוק "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך עד שקר" נחלק לד' דיברות דכל דיבור ודיבור נקרא כמו פסוק בפ"ע. ב) בטעם התחתון המחלק את קריאת עשרת הדברות לפסוקים כקריאת התורה דעלמא111. ויש נוהגים לקרות את עשרת הדברות כשקוראין בפרשת יתרו ופרשת אתחנן בטעם התחתון, ובשבועות קוראין אותן בטעם העליון. ובביאור מנהג זה נראה דבשבת קורין את עשרת הדברות כמצות קריאת התורה דעלמא דמהווה חלות קיום דקריאת פסוקים, וע"כ קורין אותן בטעם תחתון שמחלק את עשרת הדברות לפסוקים. ואילו בשבועות חל בקריאת עשרת הדברות קיום קריאה בתורת דברות משום דהויא זכר למעמד הר סיני. ומשו"ה נוהגים לקרותן בטעם העליון שמחלקן לדברות. ולכאורה צ"ע במנהג לקרותן בטעם העליון דהא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן112. ולהנ"ל מיושב שפיר, דבקריאת טעם העליון אין הקיום מצות קריאת פסוקים אלא קיום דקריאת דברות, ומשו"ה מותר להפסיק אף באמצע הפסוק. אמנם הגר"ח זצ"ל הקפיד לקרות את עשרת הדברות תמיד בטעם התחתון בלבד ואף בשבועות, משום דסבר דאין בקריאתן קיום דקריאת דברות אלא קיום של קריאת פסוקים בלבד, ולכן סבר דחל דין דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן113.
ועיין בשו"ע (סי' תכ"ח סעיף ה') וז"ל "פרשת האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקים אותה במקדש שהיו קורין השירה פעם אחת לששה ימי השבוע וסימן הזי"ו ל"ך, האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי אשא אל שמים עד סוף השירה, והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה". וכתב ע"ז הרמ"א "ודוקא בשבת מחלקים הפרשיות אבל במנחה בשבת ב' וה' אין לחוש". ועיין במחצית השקל (שם ס"ק ז') שהביא דעת הפרי חדש שגם בקריאה בשבת וגם בקריאת מנחה ב' וה' יקראו כסדר הזי"ו ל"ך. ונראה דלפי הפרי חדש דין קריאת פרשת האזינו הוא דנקראת בתורת שירה וכקריאת הלויים במקדש. ומשו"ה נחלקת לסדר הזיו ל"ך, דחל בסדר זה קיום שירה. ומשו"ה ס"ל שיש להקפיד שלא לשנות את הסדר אף בקריאה דשבת מנחה ובב' וה', שאם יפסיק במקום שלא פסקו הלויים לא יחול בה חלות שם וקיום של קריאת שירה. ושיטת הרמ"א היא דדוקא בקריאת התורה דשבת שחרית חל קיום שירה ובשאר הקריאות הקיום הוי קיום קריאת פסוקים כקריאת התורה דעלמא.
משנה: מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח עכ"ל.
בענין מצות זכירת יציאת מצרים
א.
הנה בפשטות המשנה מבואר דמקורה של מצות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום הוא הקרא (דברים ט"ז, ג') למען תזכר את יום צאתך וגו', וכן כתב הרמב"ם (פ"א הלכות קריאת שמע ה"ג) וז"ל: ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכר את יום צאתך וגו' עכ"ל. ואילו מצות סיפור יציאת מצרים הנוהגת רק בליל ט"ו בניסן, מקורה הוא מהקרא שבפרשת בא, דכתיב (שמות י"ג, ג'), זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו', וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ז הלכות חמץ ומצה ה"א) וז"ל מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' עכ"ל. וכן מבואר בספר המצוות (מצוה קנ"ז) שהביא הרמב"ם שם את דברי המכילתא (שם) דיליף את מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח מקרא דזכור את היום הזה.
אולם עיין ברש"י בפירושו על הפסוק זכור את היום הזה (שמות יג. ג) שכתב וז"ל: למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום עכ"ל. הרי דסובר רש"י דילפינן מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום מזכור את היום הזה, שלא כדברי הרמב"ם. ודברי רש"י צ"ע, דבמשנתינו מבואר דבן זומא דרש זכירת יציאת מצרים בלילות מ"למען תזכר" ולא מ"זכור את היום הזה", וכדברי הרמב"ם. (וכבר הקשה כן המנחת חינוך, מצוה כ"א).
ובאמת דברי רש"י מפורשים במכילתא (שם י"ג, ג'), וז"ל ויאמר משה אל העם [זכור את היום הזה וגו'] אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, בלילות מנין שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ע"כ. ומבואר להדיא במכילתא כדברי רש"י דילפינן מצות זכירת יציאת מצרים מהקרא של זכור את היום הזה. ברם דברי המכילתא עצמם צריכים ביאור, דהרי המכילתא נמי יליף את מצות זכירת יציאת מצרים בלילות מהקרא ד"למען תזכר".
ונראה דהמכילתא יליף מצות זכירת יציאת מצרים מהקרא ד"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" שהוא נאמר בלשון צווי. אלא דעדיין לא נתבאר מהו זמן המצוה של זכירת יציאת מצרים, האם המצוה נוהגת רק ביום או אפילו בלילה. וזמן המצוה ילפינן מהקרא שבפרשת ראה, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו' למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". דבפסוק זה כתוב טעם לאיסור אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה בשבעת ימי הפסח, דצריך לזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, דהיינו בין ביום ובין בלילה. ומזה אפשר למילף דגם המצוה של זכירת יציאת מצרים בכל יום מצותה היא בין ביום ובין בלילה, דחזינן דיציאת מצרים טעונה זכירה ביום ובלילה. אמנם מקור המצוה דזכירת יציאת מצרים הוא מהקרא דזכור את היום הזה.
והנה עיין בפירוש רש"י על הפסוק למען תזכר את יום צאתך וגו' שכתב, וז"ל על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דפסוק זה הוא טעם לאכילת מצה ומיירי בליל ט"ו, ואינו מדבר במצות זכירת יציאת מצרים. והיינו משום דאזיל רש"י לשיטתו דסובר דמצות זכירת יציאת מצרים ילפינן מזכור את היום הזה, ולכך כתב דהקרא דלמען תזכר הוא רק טעם לאכילת מצה.
אלא דיש לעיין לפי רש"י היכן כתובה מצות סיפור יציאת מצרים. וצריך לומר דסובר רש"י דמצוה זו מקורה הוא מהקרא (שמות י"ג, ח') דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכדאיתא בהגדה של פסח.
ב.
ביאור שיטת הרמב"ם במצות זכירת יציאת מצרים
הרמב"ם לא מנה את מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות. והקשו האחרונים דצ"ע אמאי השמיטה, דהרי מצות זכירת יציאת מצרים היא מצוה מן התורה, וכדאיתא לקמן בברכות (דף כ"א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר, חוזר ואומר אמת ויציב, כיון דאמת ויציב מצוה דאורייתא. ומבואר שם בסוגיא דמצוה דאורייתא זו שמקיים אותה כשאומר אמת ויציב היא מצות זכירת יציאת מצרים, וכן כתב רש"י שם (בד"ה אמת) וז"ל שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא עכ"ל. וכן מבואר ברמב"ם בפ"א מהלכות קריאת שמע (ה"ג) שכתב וז"ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' עכ"ל. ומפורש בדבריו דמצות זכירת יציאת מצרים מצוה מן התורה היא. וא"כ צ"ע למה לא מנה הרמב"ם מצוה זו במנין המצוות.
ותירץ הגר"ח זצ"ל דבמשנתנו (דף יב:) נחלקו ר' אלעזר בן עזרי' וחכמים אם מזכירין יציאת מצרים בלילות. ויסוד מחלוקתם הוא כיצד לדרוש את הפסוק כל ימי חייך, לראב"ע דרשינן לרבות את הלילות. וחכמים דורשים להביא לימות המשיח. וא"כ לחכמים ליכא דרשה לרבות את הלילות, ולכן לדעתם אין מזכירין יציאת מצרים בלילות. וא"כ יוצא דלראב"ע הדורש כל לרבות את הלילות, ליכא דרשה דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת לימות המשיח, דהלא חזינן מהחכמים דצריך ילפותא שתהא זכירת יציאת מצרים נוהגת לימות המשיח, א"כ לראב"ע דליכא דרשה לימות המשיח, דהוא דורשה לרבות את הלילות, אין מצוה זו נוהגת בימות המשיח.
ולפי"ז מיושב למה לא מנה הרמב"ם מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות, דהרמב"ם כתב בספר המצוות (שרש ג') דמצוה שעתידה ליבטל אינה נמנית במנין המצוות, ומצות זכירת יציאת מצרים עתידה ליבטל בימות המשיח.
ועוד תירץ הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב"ם מצות זכירת יציאת מצרים אינה קיום מצוה בפנ"ע, אלא דמהווה קיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע, דממצות קבלת עומ"ש דק"ש היא לקבל עליו עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים, וזכירת יצ"מ הויא חלק ממצות קריאת שמע. ויסוד דבר זה הוא מהקרא (במדבר ט"ו, מ"א) אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם. ובמס' ר"ה: (דף ל"ב) ילפינן חיוב אמירת מלכיות בר"ה מקרא דאני ה' אלוקיכם. הרי דאני ה' אלוקיכם ר"ל קבלת מלכותו יתברך. וזהו נמי יסוד מצות זכירת יציאת מצרים לקבל עליו עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים, ולכן הויא קיום אחד עם ק"ש.
ולפי"ז יש ליישב למה לא מנה הרמב"ם את מצות זכירת יציאת מצרים במנין המצוות, דהרי כלולה היא במצות ק"ש וחלק ממנה, ומצות ק"ש הרי מנה אותה הרמב"ם. וכן מוכח נמי ממש"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש (הל' ב' - ג') שהביא את מצות זכירת יציאת מצרים ביחד עם מצות קריאת שמע וכחלק ממצות ק"ש, עכ"ד הגר"ח זצ"ל114.
ונראה להוסיף, דהנה הרמב"ם בהלכות ק"ש (הל' א' - ג') כתב וז"ל פעמיים בכל יום קוראים ק"ש וכו' ומה הוא קורא שלש פרשיות אלו והן שמע והיה אם שמוע וויאמר עכ"ל, ומשמע מדבריו דכל שלשת הפרשיות של קריאת שמע הן מצוה מדאורייתא115. ולכאורה צ"ע דבשכבך ובקומך כתוב רק בשתי הפרשיות הראשונות, ואמאי הויא פרשת ציצית חלק מק"ש דאורייתא. ואילו מהרמב"ם משמע דהכל חלק ממצות ק"ש, וכמו שכתב נמי (בה"ג) וז"ל וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ"ל. אולם לפי דברי הגר"ח זצ"ל דברי הרמב"ם מתפרשים היטב, דפרשת ציצית דאורייתא כדי לקיים בה מצות זכירת יציאת מצרים, דיסוד מצות זכירת יצ"מ הוא שיקבל עליו עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים, ומשום הכי הוי קיום אחד עם ק"ש וחלק ממנה. ולפיכך כתב הרמב"ם דשלש פרשיות של ק"ש הן מדאורייתא, דצריכים לקרוא מדאורייתא אף פרשת ציצית כדי לקיים קבלת עול מלכות שמים דק"ש בזכירת יציאת מצרים וכמו דמקיים קיום דקבלת עומ"ש בשתי הפרשיות האחרות של קריאת שמע.
והנה עיין בגמ' לקמן (דף י"ג:) "אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה ליה לאהדוריה כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה" ופירש רש"י ד"ה בזמנה ז"ל בזמן קריאת שמע עכ"ל. ומבואר שצריך להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש, וביום צריך לקיים מצוה זו קודם שלש שעות. ולפום ריהטא צ"ע, אמאי מצות זכירת יציאת מצרים אינה כשירה כל היום כשאר המצוות הנוהגות ביום, וכדמבואר במגילה (דף כ:) דנוהגות כל היום. ועיין בשטמ"ק (שם ד"ה חוזר) דכתב דבאמת מצות זכירת יציאת מצרים כשירה כל היום אלא דמדרבנן לכתחילה צריך לקיימה בזמן ק"ש. וכן כתב השאגת אריה (סי' י'). אמנם לפי דברי הגר"ח זצ"ל נראה דדין דאורייתא הוא דצריך לקיים מצות זכירת יציאת מצרים בזמן ק"ש, דכיון דמצות זכירת יציאת מצרים חלק ממצות ק"ש, לכן זמנה גם כן בזמן ק"ש. והנה איתא בגמ' לעיל (יב.) "כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח". ומבואר שצריך להזכיר קריעת ים סוף כחלק ממצות זכירת יציאת מצרים. ומשום דזכירת יצ"מ הויא חלק וקיום במצות ק"ש, וע"כ צריך להזכיר את קריעת ים סוף בברכות ק"ש, ומשום שהיתה קבלת עול מלכות שמים בשעת קריעת ים סוף וכששרו בני ישראל "ה' ימלוך לעולם ועד". ומבואר לפי"ז נמי דברי המג"א (סי' ס"ז סק"א) דיוצא י"ח זכירת יצ"מ בהזכרת שירת הים בכל יום. והקשה עליו הגרע"א זצ"ל בגליון לשו"ע דצ"ע איך יוצא, והרי אינו מזכיר יציאת מצרים בשירת הים. ולפי"ד י"ל דכיון דעיקר הקיום דזכירת יצ"מ הוי חלות קבלת עומ"ש ע"י זכירת יצ"מ, שפיר יוצא במה שמזכיר את קבלת עול מלכות שמים שבקריעת ים סוף116.
והנה התוס' לעיל (דף ב. ד"ה מאימתי) הביאו את שיטת הר"י דיכול לקרות ק"ש של ערבית מבעוד יום לפני צאת הכוכבים, משום דקיי"ל כהנך תנאים הסוברים דזמן קריאת שמע הוא משעה שקדש היום או משעה שבני אדם נכנסים להסב. ולכאורה צ"ע דהלא זמנים אלו הם רק למצות ק"ש דכתיב בה בשכבך דהריהן זמן שכיבה, אבל כשקורא את שמע מקיים נמי מצות זכירת יציאת מצרים, ומצוה זו אינה תלוי' בזמן שכיבה אלא בלילה, וכמו שכתב השאגת ארי' (סי' ח' עיי"ש), וא"כ איך יכול לקרות ק"ש וברכותי' מבעוד יום והרי לא יצא ידי חובת מצות זכירת יציאת מצרים. אולם לפי דברי הגר"ח זצ"ל אתי שפיר, דמצות זכירת יציאת מצרים הויא חלק ממצות ק"ש ולכן זמנה היא בזמן ק"ש, ויכול לקרות ק"ש מבעוד יום, ולצאת גם ידי חובת מצות זכירת יציאת מצרים, ואין צריך לקרותה שנית כשתחשך, משום דק"ש וזכירת יצ"מ הריהן קיום מצוה אחת.
ג.
בגדר מצות זכירת יצ"מ וסיפור יציאת מצרים
ישנן שתי מצוות בענין יציאת מצרים: מצות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום, ומצות סיפור יציאת מצרים הנוהגת בליל חמשה עשר בניסן בלבד כמצוה בפני עצמה. וכבר דנו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ"א שם) בשאלה מה ניתוסף במצות סיפור יציאת מצרים שבליל חמשה עשר שאינו נוהג בכל יום.
והגר"ח זצ"ל ביאר ששתי מצוות אלו חלוקות הן בשלושה דברים: א) מצות זכירת יציאת מצרים היא רק לומר בקצרה שיצאנו ממצרים, ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר בארוכה את כל מה שאירעו לאבותינו במצרים. ב) מצות זכירת יציאת מצרים היא בינו לבין עצמו ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר לבנו ולאחרים. ג) מצות זכירת יציאת מצרים מצותה היא לקבל עליו מלכות שמים ע"י זה שמזכיר יציאת מצרים, והויא חלק ממצות קריאת שמע (כמו שביארנו לעיל בארוכה), ואילו מצות סיפור יציאת מצרים מצוה בפני עצמה היא.
ונראה להוסיף דבמצות סיפור יציאת מצרים נכלל גם חיוב להודות ולהלל לקב"ה על זה שהוציאנו ממצרים, ולכן אנו קורים הלל בליל הסדר. אך מצות זכירת יציאת מצרים היא רק הזכירה בעצמה. ויש להביא ראייה לזה מדברי הר"ן במגילה (סוף פרק שני) שכתב דלראב"ע הסובר דהפסח נאכל עד חצות, צריך לקרות אף ההלל לפני חצות. הרי להדיא דהלל נכלל במצות סיפור יציאת מצרים והויא חלק ממנה, ואפשר לקרותה רק בזמן שיוצא ידי חובת מצות סיפור. וזמן סיפור יצ"מ הוא רק באותו זמן דאכילת פסח מצה ומרור וכדדרשינן בעבור זה וכו' בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, ולכן הזמן דסיפור יצ"מ נגמר לראב"ע בחצות כמו קרבן פסח. ועוד יש להביא ראייה לזה, דהנה דרשינן בפסחים (דף ל"ו) דמצה הויא לחם עוני - שעונין עליו דברים הרבה, וכתב רש"י (ד"ה שעונין) דדברים הרבה אלו הם הלל והגדה. הרי דסובר רש"י שצריך לקרות את ההלל על המצה, ומזה מוכח דהלל הוי חלק מההגדה וסיפור יציאת מצרים, דאם מצותה היא ככל קריאת הלל דעלמא שנאמר בשביל החג א"כ למה צריך לקרות את ההלל על המצה.
ובאמת הדברים מפורשים בספר המצוות להרמב"ם (מצוה קנ"ז) וז"ל וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו יהי' יותר טוב וכו' עכ"ל. וכן מפורש בספר החינוך (מצוה כ"א) וז"ל לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם עכ"ל.
ובאמת מה שחז"ל קורים את סיפור יציאת מצרים הגדה (פסחים דף קט"ו: ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה, דף קט"ז: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף) הוא משום דהגדה הוא לשון של שבח והודאה, כמו (דברים כ"ו, ג') הגדתי היום לה' אלוקיך, שתרגם בתרגום ירושלמי אודינן ושבחינן יומא הדין (בתרגום יונתן אודינן יומא דין), וכבר העיר בזה האבודרהם בסדר ההגדה. והיינו משום דהלל והודאה הם חלק ממצות סיפור יציאת מצרים. משא"כ במצות זכירת יציאת מצרים לא מצינו שיהיו הלל והודאה חלק ממצוה זו.
אלא דעיין לקמן (דף י"ד) דאיכא מ"ד הסובר דאף דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת בלילה אבל אין אומרים פרשת ציצית בלילה, מכיון דציצית אינה נוהגת בלילה. וכדי לקיים את מצות זכירת יציאת מצרים צריך לומר, מודים אנחנו לך ה' אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. ומבואר בגמרא שצריך לומר מודים אנחנו לך, והיינו הודאה, הרי דגם במצות זכירת יציאת מצרים צריכים להודות על יציאת מצרים, ובאמת שוות בזה מצוות סיפור יציאת מצרים ומצות זכירת יציאת מצרים, וצ"ע117.
ע"כ ענין מצות זכירת יציאת מצרים
105 ויתכן נמי דעובר על איסור חמור שאינו משתתף בצרתן של ישראל, דע"ז נאמר דאין לו חלק לעוה"ב (וכדמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' תשובה הי"א).
106 ובשיעורים אחרים ביאר רבינו זצ"ל דבפ"ב מהל' תשובה מיירי הרמב"ם במהות התשובה ולכן הרמב"ם מתחיל עם קבלה להבא דזוהי עיקר תכלית התשובה שהחוטא ישנה את מעשיו מכאן ולהבא. ואילו בפ"א מיירי מדין וידוי דחל כמכפר על החטא שעבר ומשו"ה הדגיש הרמב"ם החרטה לשעבר. ברם עיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"א מהל' תשובה ה"א שביאר שם רבינו זצ"ל דיש ב' דינים בוידוי: א) וידוי דהוא דין במעשה התשובה המועלת להפקיע שם רשע מהגברא החוטא, ומדין וידוי כמעשה תשובה צריך הוידוי לכלול חרטה וקבלה להבא (וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה ה"א), ב) דין וידוי כמעשה מכפר בפ"ע שאינו כולל חרטה וקבלה להבא והוי רק וידוי על החטא וכדפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ח) דעיקר הוידוי לומר אבל אנחנו חטאנו אע"פ שאינו מזכיר חרטה לשעבר וקבלה להבא.
107 יש להעיר דמשמע דלצאת יד"ח זכירת יצ"מ צריך לקרות פרשה בתורה שמוזכר בה יציאת מצרים, וצ"ע דבגמ' (דף יג:) איתא "דרבי קמהדר אשמעתתא דאית בה יציאת מצרים" דמשמע דהזכיר הלכות תושבע"פ דיש בהן זכירת יצ"מ ולא קרא פרשה שבתורה, וצ"ע.
108 ועפי"ז ביאר רבינו דברי תוס' סוכה מד ב ד"ה כאן דמברכים על הלל בראש חודש דלא גרע מקורא בתורה דר"ל דהוי קיום של קריאת פסוקים.
109 ועיין במגן אברהם ריש סי' רפ"ג דדרך תחינה ובקשה מותר.
110 לכאורה צ"ע בדברי רבינו זצ"ל דמלשון הרמב"ם בנוסח גט חליצה (פ"ד מהל' יבום ה"ל) משמע דחל בחליצה דין קריאה ככתבה שכתב וז"ל מיד אקרינוה לפלונית דא "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", ואף להאי פלוני אקרינוהו ליה "לא חפצתי לקחתה" וכו' ותוב אקרינוה לפלונית דא "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" וכו' עכ"ל. ומשמע דחל בחליצה דין קריאה ככתבה שבתורה אלא דמותר מגזה"כ דבפרשת חליצה שהחולץ והחולצת יאמרו דוקא מקצת לשון הקרא ולא כל הפסוק ככתבו.
111 ועיין בביאור הלכה סי' תצ"ד ד"ה מבחודש.
112 ועיין בשיעורים לגמ' דלעיל דף יב. ד"ה וקורין עשרת הדברות וכו'.
113 וצ"ל דהמנהג לקרוא קרה"ת בשבועות ובפרשת יתרו בטעם עליון כדברות ס"ל דאע"פ דקיי"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן שאני קריאת הפסוקים דעשרת הדברות דניתנו ליקרא בתורת דברות, ומשו"ה אע"פ שקורא את הפסוקים כדברות ומפסיק באמצע הפסוק מ"מ חל קיום קריאת פסוקים כדינם ויצא יד"ח קרה"ת.
114 ועיין בשיעורים לעיל דף יב: ד"ה אמר רב אבהו וכו' בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע.
115 וכן דקדק הפרי מגדים בהקדמה להלכות קריאת שמע.
116 כלומר דעיקר קבלת עומ"ש בזמן יציאת מצרים היתה בשירת הים, ובכן ה"ה לדורות מתקיימת קבלת עומ"ש דזכירת יצ"מ בק"ש בשירת הים עצמה.
117 ועוד קשה דמבואר אליבא דהך מ"ד דמצות זכירת יציאת מצרים מצוה בפני עצמה היא, דמקיימין אותה בהודאה בעלמא בלי קריאת פרשה שבתורה, והרי נתבאר לעיל בשיעורים דזכירת יצ"מ חלק ממצות ק"ש, ומצות ק"ש זקוקה לקריאת פרשיות שבתורה ככתבה. וצ"ל דדברי הגר"ח זצ"ל נאמרו רק בביאור שיטת הרמב"ם, ואילו המ"ד שסובר דאומרים "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך" ובכך לקיים מצות זכירת יצ"מ, ס"ל דזכירת יצ"מ הויא מצוה בפנ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
כחיזרא. שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחיויא. בנחת ראשו תחלה ואח''כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי: כחויא. כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט: המלך הקדוש. לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם: המלך המשפט. כמו מלך המשפט. כמו נושאי הארון הברית (יהושע ג) כמו ארון הברית וכן המסגרות המכונות (מלכים ב טז) שהוא כמו מסגרות המכונות וכן העמק הפגרים (ירמיהו לא) כמו עמק הפגרים: ה''ג ואם תלמיד חכם הוא וצריך לרחמים צריך שיחלה עצמו עליו. אם ת''ח הוא זה שצריך לרחמים צריך שיחלה חבירו עצמו עליו: בחלותם. על דואג ואחיתופל הוא אומר שהיו ת''ח: למען תזכרי ובושת. סיפיה דקרא בכפרי לך את כל אשר עשית: גם בחלומות גם בנביאים. ולא א''ל גם באורים לפי שנתבייש ממנו שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים: ורבנן. סברי מהכא שמעינן דאחילו לו: והוקענום. גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים שהרג את הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים לחם ומים שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויאמר דוד אל הגבעונים ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה' והם אמרו לו יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה' דודאי הם לא אמרו בחיר ה' שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו: פרשת רבית. אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' (ויקרא כה) וסמיך ליה יציאת מצרים: ופרשת משקלות. אבני צדק וגו' (ויקרא יט) סיפיה דקרא אשר הוצאתי אתכם וגו': כרע שכב. דדמי לבשכבך ובקומך שהקדוש ב''ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא: ולימא האי פסוקא. וליכא טורח צבור: עול מצות. ועשיתם את כל מצותי: מינות. אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל: וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים. ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים: מתני' מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית בק''ש ואע''פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה. כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזריה נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת השחר (ד' כח.) ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה:
כרע כחיזרא. ולקמן (ד' כח:) אמרינן עד שיראה איסר וכו' לא סגי בכריעה לבד וראשו זקוף אלא בעי נמי שיכוף הראש וכן איתא בירושלמי דפרקין ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד שלא יעשה כהדין חרדונא והיינו תרגום ירושלמי של צב (ויקרא יא) והצב כשהוא שוחה ראשו זקוף. ובר''ה וי''כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכרע בברוך ושיגביה מיד דאמרינן לקמן סוף אין עומדין (ד' לד.) אם בא לשחות תחלת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה: והלכתא כותיה דרבה. דצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים מחזירים אותו אם לא אמר. דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו וכך פסק רבינו יהודה אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו כדאיתא בירושלמי דתענית פ''ק היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טל ומטר ואם לאו כל שלשים יום בחזקת שלא למוד. פירוש שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה שלא אמר כן. אחר כן בחזקת שהזכיר והוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר כך הדין. ואם כן בעשרת ימי תשובה דליכא שלשים יום צריך לחזור. ור''ח כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים דלא פסק בספר בפירוש והביא ראיה לדבריו: בקשו לקבוע פרשת בלק בפרשת ק''ש ומפני מה לא קבעוה וכו'. איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל:
205ימים לסיום הש״ס