דף נז - ב
אמר רבינא: הכא בברייתא, בקטלא עסקינן רצועות של בגד חשוב שנמצא כנגד לבה שלא יפול האוכל על בגדיה, והיו הרצועות קשורות מסביב לצואר, ודרך הוא דאשה חונקת את עצמה בקשירת רצועות אלו משום דניחא לה שתראה כבעלת בשר, ואין הרצועה מזיקתה משום שהיא חלקה ורחבה [19].
תנן במתניתין במסכת מקואות: רבי יהודה אומר חוטים של צמר ושל שער אין חוצצין בטבילת אדם מפני שהמים באין בהן.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בחוטי שער העשויים משער שאינן חוצצים.
אמר ליה אביי: מדבריך שאמרת הלכה כרבי יהודה, נשמע מכלל דבריך דפליגי רבנן על רבי יהודה בחוטים העשויים משער, וסוברים שהם חוצצים כשקושרים בהם את שערות הראש. והלא תנא קמא לא הזכיר בדבריו חציצה בשערות האדם, ומוכח שסבר כי חוטים אלו אינם מהוים חציצה בשיער האדם היות ושיער אינו מהודק בשיער. ומנין לך לומר שנחלקו בזה על רבי יהודה?
וכי תימא שמוכח מתוך דברי רבי יהודה שתנא קמא נחלק עליו אף בחוטי שיער המהודקים בשיער, משום דאי לאו דשמעינן מתנא קמא דאיירי בחוטי שער - איהו נמי לא הוה מיירי בחוטי שיער.
אין זה הכרח.
כי ודילמא מה שהזכיר רבי יהודה חוטי שיער, בגדר "כשם" הזכירם. וכך קאמר להו רבי יהודה לרבנן [תנא קמא]: כי היכי דמודיתו לי בחוטי שער שאינם חוצצים בשיער, אודו לי נמי בחוטי צמר שאינם חוצצים.
איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער שאינם חוצצים.
תניא בברייתא נמי הכי שמודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער:
חוטי צמר חוצצין, חוטי שער אינן חוצצין.
רבי יהודה אומר: של צמר ושל שער אין חוצצין.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא שלא נחלקו חכמים בחוטי שער.
דקתני: יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה תלושים בין משל חברתה
ומדייקינן: מתניתין - מני?
אילימא רבי יהודה אמרה למתניתין, אם כן מדוע אמרה המשנה חוטי שער, ולא יותר, והרי חוטי צמר נמי אינם חוצצים לפיו.
אלא לאו, מתניתין רבנן היא. ושמע מינה בחוטי שער לא פליגי רבנן על רבי יהודה.
ומסקינן: שמע מינה.
שנינו במשנה לא תצא האשה בטוטפת: והוינן בה: מאי טוטפת?
אמר רב יוסף: חומרתא דקטיפא, קשר שעושים בצואר הנשים כנגד עין הרע.
אמר ליה אביי: מדוע אסור לצאת בזה בשבת, תהוי הטוטפת כקמיע שנכתב על ידי מומחה לקמיעות וידוע שהוא מועיל ותשתרי לצאת בו בשבת, כשמוציאה אותו דרך מלבוש, שהרי דבר שהוא משום רפואה נחשב הוא לחולה כאחד ממלבושיו? [20]
אלא, אמר רב יהודה משמיה דאביי: טוטפת האמורה במשנה היא אפוזיינו - ציץ שמניחה אותו האשה על ראשה למעלה מן המצח.
תניא נמי הכי שטוטפת היא ציץ ולא חומרתא דקטיפתא, שכך שנינו בברייתא:
יוצאה אשה בסבכה המוזהבת על ראשה, ואין חוששים שמא תשלוף את הסבכה מעל ראשה, שהרי לא תגלה את שערותיה.
וכן יוצאת בטוטפת ובסרביטין [יתבאר לקמן] הקבועין בה בסבכה.
ודרך הנשים הוא שקובעות בסבכה רק את הציץ ולא את החומרתא דקטיפתא העשוי כנגד עין הרע, ומבואר שטוטפת הוא הציץ, וכדברי רב יהודה בשם אביי [21].
איזו טוטפת, ואיזו סרביטין?
אמר רבי אבהו: טוטפת - המוקפת לה על פדחתה מאזן לאזן.
סרביטין - כורכת האשה כיסוי על ראשה ומשני צידי הראש יורדים חלקים מהכיסוי המגיעין לה עד לחייה.
אמר רב הונא: עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב [22]. שנינו במשנה: ולא תצא האשה בכבול.
אמר רבי ינאי: כבול זה איני יודע מהו.
אי "כבלא דעבדא" - תנן, חותם שעושים לעבד בכסותו להוכחה ולסימן על עבדותו, ובזה אמרה משנתנו שלא תצא השפחה בחותם זה [23]. אבל כיפה של צמר כובע שתחת השבכה שהאשה מתקשטת בו שפיר דמי לצאת בו.
או דלמא "כיפה של צמר" - תנן במתניתין שלא תצא בו [24], ומשום שיש חשש שמא תשלוף אותו להראות לחבירתה, וכל שכן שלא תצא בכבלא דעבדא,
אמר רבי אבהו: מסתברא, כמאן דאמר: כיפה של צמר, תנן.
ותניא נמי הכי שכבול הוא כיפה של צמר:
ששנינו בברייתא: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא [יבואר לקמן] לחצר שאינה מעורבת בעירובי חצירות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף יוצאת בכבול לרשות הרבים.
כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר:
כל שהוא למטה מן השבכה, כמו כבול ואיסטמא - יוצאין בו. שלא חששו חכמים שמא תשלוף אותו להראות לחבירתה כי על ידי כך יתגלה שערה.
כל שהוא למעלה מן השבכה - אין יוצאין בו.
וממה שאמר שכבול הוא תחת השבכה, מוכח שהוא כיפה של צמר ולא חותם של עבד.
מאי איסטמא?
אמר רבי אבהו: ביזיוני.
מאי ביזיוני?
אמר אביי אמר רב: כליא פרוחי, מצנפת קצרה האוספת את שערותיה היוצאות לחוץ לאחר שקלעה את שערה [25].
תנו רבנן: שלושה דברים נאמרו באיסטמא:
אין בה משום כלאים מפני שאינה עשויה מחוטים טוויים, וכל בגד שאינו עשוי מחוטים שנטוו אין בו משום כלאים [כגון לבד] [26].
ואינה מטמאה בנגעים משום שאינה קרויה בגד כי גדרי בגד לענין נגעים נלמדו בילפותא מכלאים [27].
ואין יוצאין בה בשבת לרשות הרבים.
הערות
[19] והקשו התוספות שמבואר שקטלא אסור מפני שהוא חוצץ בטבילה, ומהסדר במשנתינו משמע שהוא אסור משום תכשיט שמא תראה אותו לחבירתה ותטלטלנו, [שמתחילה נמנו החציצות ובסיפא נמנו תכשיטים, וקטלא נכתב בסיפא] ומדוע לא אסרה אותו המשנה משום חציצה? ותירצו שאפשר ללבוש אותו בשתי צורות, או מהודק וקשור לצוארה או רפוי ולנוי בעלמא, והמשנה מדברת כשהוא רפוי ולובשת אותו כתכשיט ואז אינו חוצץ והאשה עלולה להורידו ברשות הרבים, והברייתא מדברת כשהוא קשור ומהודק ואז אין חשש שתורידנו ברשות הרבים משום שמטרתה היא כדי שתיראה כבעלת בשר ואין לאסרו כמו תכשיט, ולכן הברייתא אוסרת מצד חציצה בטבילה. והרשב"א וריטב"א כתבו שיש שני מיני קטלא - אחד שעשוי להידוק צוארה כמבואר בברייתא, ויש עוד קטלא שהוא תכשיט שתולים עליו אבנים טובות. וזהו הקטלא שבמשנה. [ובאמת רש"י להלן נט, ב כתב שני פירושים בקטלא]. והשפת אמת ורבי אלעזר משה הורביץ כתבו שגם לפירוש רש"י אפשר לומר שהקטלא עצמו הוא בגד לנוי וה"חבק" שלו היא הרצועה שמהדקים אותו לצואר, והמשנה מדברת על הקטלא עצמה שאסור מצד תכשיט והברייתא מדברת על ה"חבקים" שאסורים מצד חציצה. ומהרמב"ם בפירוש המשנה נראה שהוא מפרש קטלא שחונקת את עצמה בו והוא גם תכשיט "שעורכין בה גרגרי זהב", ובהלכות שבת [יט, ז] מנה זאת כתכשיט, והוא אוסר [יט, י] חוטים צבועים בצואר מחשש שתראה אותן לחברותיה וראה מגיד משנה שם. ובהלכות מקואות [ס, ז] כתב שקטלא חוצצת בטבילה מפני שחונקת את עצמה בה, והשו"ע כתב שני דינים בקטלא, אחד אסור מצד שהוא תכשיט [שג, ז], ואחד משום שהוא חוצץ בטבילה [שג, ב].
[20] להלן סא, א מבואר שיש שני סוגי קמיעות לעין הרע, יש שכותבים בהם שמות הקודש לשמירה ויש שמניחים בהם עשבים מיוחדים לסגולה. והשפת אמת מפרש את סברת רב יוסף שאסור משום חשש שתורידנו להראותו לחבירתה כמו תכשיט, והקשה אביי אם כן נאסור מאותה הסיבה כל קמיע? ועל כרחך שאסרו רק תכשיט ולא מה שלובשתו לרפואה. והקשה מדוע לא נאמר שאסרוהו רק לאשה מחשש שתורידו בשעת טבילה ותבא לטלטלו? ותירץ, שצריך לומר שהקמיע אינו מתקלקל בטבילה ואינה צריכה להורידו לצורך טבילה, ודייק מסדר המשנה שטוטפת אסורה משום תכשיט ומשא, ולא מחשש טלטול אחר הטבילה.
[21] תוספות. והעיר המהר"ם, שבאמת במשנה עצמה כבר מבואר שהטוטפת מחוברת לסבכה שהמשנה אוסרת בזמן שאינם תפורים, ומבאר שהגמרא למדה זאת מהברייתא, משום שמפורש בה יותר שהטוטפת קשורה לסבכה ומוכח שאין הכונה לחומרתא דקטיפתא שאין דרך לחברו לסבכה, אבל במשנה לא מפורש כל כך ל?מה מחוברת ותפורה הטוטפת. ובעצם יש להקשות שהמשנה אוסרת טוטפת והברייתא מתירה טוטפת? וצריך לומר שהמשנה אוסרת כשאינם תפורין לסבכה והברייתא שאומרת קבועין בה הכונה היא שהם תפורים לסבכה. והטור כתב בזמן שהם קשורים מותר ופירש כך את לשון הברייתא. וראה ביאור הלכה [שג, ב]. והרמב"ם [יט, ו] כתב שטוטפת וסרביטין אסורים שמא יפלו ותטלטלם ולא משום תכשיט, ופירש בזמן שהם תפורים הכונה תפורים אחד לשני ולא לסבכה והתפירה מיועדת למנוע חשש שיפלו. וראה ראב"ד בהשגות ומאירי שחולקים עליו ופירשו תפורין - דוקא לסבכה. ולדעת הרמב"ם מדוייק לשון המשנה תפורין - והכונה אחד לשני, והברייתא נקטה הקבועין בה - דהיינו שהם שייכים וקבועים בסבכה ולא מחוברים בה, ומובן לפי זה מה שהוכחנו מהברייתא שמדובר בציץ ולא למדנו זאת מהמשנה, משום שבמשנה באמת לא כתוב שהם תפורין לסבכה. וראה פרי מגדים שג, ה.
[22] כתב הריטב"א שרב הונא מחדש שעניות אסורות בשל צבעונים משום שדרכם בכך, ועשירות מותרות בשל צבעונים שאין זה תכשיט אצלם ואין חשש שתראה אותם לאחרות, ולא גזרו לעשירות בתכשיט של עניות. והתוספות הרא"ש כתב שהחידוש הוא שלעניות אסור של צבעונים, וחיישינן שתראם לחבירתה אף שזה מראה על עניותה. והשו"ע שג, ב לא מחלק בין עניות לעשירות, וכן הרמב"ם [יט, ו] לא חילק אבל פירש רק העשויות מזהב, ובאמת לפי הטעם שכתב הרמב"ם שהאיסור הוא מחשש שיפלו ותטלטלם אין סברא לחלק בין עניות לעשירות. וראה פרי מגדים [שג, ה] שרצה לחלק שהמשנה מדברת בשל זהב והברייתא בשל צבעונים, אבל ברמב"ם [יט, י] מפורש שאין חילוק. [וצריך ביאור הרמב"ם שם [י] שלכאורה סותר את דבריו שבהלכה ו].
[23] והקשו התוספות מדוע המשנה מדברת על שפחה - אשה ולא על עבד? ותירצו שנקטו דין שפחה משום שהמשנה מדברת על תכשיטי אשה, ויש ראשונים שתירצו שעבד דינו כאשה למצוות לכן כתבו את הלכותיו ביחד עם דיני יציאת אשה בשבת. ועוד הקשו התוספות אם המשנה מדברת על סימן של עבדות, מדוע התירו כבול בחצר [במשנה סד, ב] יותר משאר דברים שאסרו בחצר כמו ברשות הרבים, ואם נפרש שזה תכשיט מובן שהתירו זאת בחצר כמו פיאה נכרית שהתירו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה, אבל בחותם של עבד מדוע שיתירו בחצר? ותירצו שהתירו בחצר מפני השלום בין האדון לעבד שלא יבואו לידי קטטה. אבל רש"י להלן במשנה [סד, ב] כתב שבאמת כולם מודים שהכבול שהתירו בחצר הוא כיפה של צמר - תכשיט, ונחלקו רק על המשנה כאן איך לפרש אותה. [והתוספות תמהו על דבריו. וראה להלן]. והרשב"א וריטב"א תירצו שהאיסור בחצר הוא שמא ישכח ויצא כך לרשות הרבים, וחשש זה שייך רק בתכשיט ונוי אבל חותם של עבד שגנאי הוא לו ולובשו בעל כרחו, מיד כשיוכל להורידו - דהיינו כשיוצא לרשות הרבים יורידו ולא ישכח. וראה בפני יהושע תירוץ נוסף.
[24] הראשונים מפרשים את הספק בכיפה של צמר אם מותרת לצאת בו, שהוא שונה משאר תכשיטים המחוברים לסבכה, משום שאפשר בדוחק להורידו בלי שיתגלו שערותיה, ונחלקו האם חששו לכך חכמים. והר"ן [בחידושים] כתב בשם רבי יהונתן שאף שאם תורידו יתגלו שערותיה יש לאסור מחשש שתורידו מרוב חשיבותו של הכבול, ויש לה אפשרות להוריד לרגע את הסבכה ולהוציאו ולהחזיר את הסבכה במהרה, חששו שתראנו לחבירתה ותטלטלנו.
[25] רש"י. והר"ח ורי"ף פירשו שהם חוטים הקשורים בכובע ויורדים ומכסים את הפנים כדי שלא יבואו זבובים על הפנים. והרמב"ם בהלכות כלאים [י, כ] גם מפרש כך, וראה להלן. ולפי פירוש רש"י מבואר כאן שאסרו לצאת בה בשבת שמא תורידנו ותטלטלנו, והיינו שאין בהורדתו גילוי שער האשה [שהרי לא חששו על דברים שאם תורידם יתגלו שערותיה כמו סבכה], ומאידך מהמנהג של הנשים ללבוש איסטמא נראה שיש איסור שיתגלו הפרוחי דהיינו שערות בודדות היוצאות מקליעת שערותיה. ובאמת נחלקו בזה הפוסקים, והרמ"א [או"ח עה, ב] מביא שיש מקומות שנהגו היתר בזה, והובאו הדיעות במגן אברהם [שם, ד]. והמתירים למדו זאת ממה שחששו שתוריד את האיסטמא ברשות הרבים, ולדעת האוסרים צריך לומר שלא בכל זמן יש [פרוחי] שערות שיוצאות אלא משום שלפעמים יוצאות שערות לבשו זאת לתוספת צניעות, ואדרבה המנהג מוכיח שאם יוצאות שערות צריך לכסותם. והמגן אברהם [שם] מביא מספר הזוהר שמזהיר מאד שלא יצאו לחוץ שערות כלל. וראה ביאור הלכה שם.
[26] רש"י ורי"ף. והקשו התוספות שבמשנה כלאים [ט, ט] שנינו שהלבדים אסורים? ותירץ ריב"א, שלבדים קשים לא אסרו חכמים, ודוקא לבדים רכים אסורים מדרבנן. ורבנו תם אומר שכלאים דרבנן כגון לבדים או בגד שמציעין אותו לשכב עליו, מותר כשהוא קשה, אבל בגד שעשוי ללבישה אסור מדאורייתא אפילו אם הוא קשה. אבל הרמב"ם [כלאים י, ב] סובר שלבדים אסורים והכסף משנה מפרש שהם אסורים מדאורייתא, והראב"ד חולק. ובאמת הרמב"ם [שם, כ] מפרש שאיסטמא אין בה משום כלאים, מחמת שאינה עשויה להנאת חימום אלא להפריח את הזבובים [כפירושו הנ"ל]. והקשו עליו הרי הכלאים מחוברים לכובע שהוא בגד שאסור משום כלאים ואף שאין נהנה הנאת חימום מהכלאים עצמם אבל הבגד כולו נאסר, שהרי בחוטי ציצית שהם כלאים צריך דרשא להתירם ואף שאין הנאת חימום מחוטי הציצית עצמם, ומוכח שהכלאים אוסרים את כל הבגד ומדוע לא יאסר הכובע מחמת חוטי הכלאים שנעשו בו כדי להפריח את הזבובים ? ותירץ האבי עזרי [שם י, יח] שאם אין הנאת חימום מהצמר ופשתים עצמם הם אינם אוסרים את הבגד אף שהבגד עשוי לחימום, ומה שבציצית היה נאסר הבגד [לולי הדרשא] מחמת החוטים, הטעם הוא משום שחוטי הציצית הם צורך הבגד שבלעדיהם אסור ללבשו ולכן הם חלק מהבגד ואוסרים את כולו, אבל חוטי האיסטמא אינם חלק מהכובע. והדרך אמונה [ביאור ההלכה י, כ] תירץ, שחוטים שנעשו למטרה אחרת [להפריח זבובים ולא לחימום] אינם אוסרים את הבגד אפילו שהם מחוברים אליו, אבל בגד שנועד רק ללבישה וחימום - החוטים המחוברים אליו אוסרים את כולו אפילו אם לא לובשים ומתחממים בחוטי הכלאים עצמם [כגון שחוטי הכלאים נגררים על הארץ]. והתוספות [ד"ה ואינה] כתבו בשם הערוך פירוש אחר וסיבה נוספת שאין בו משום כלאים, שהוא חתיכת בגד מוזהב שקובעים בו אבנים טובות לנוי, ואין בו איסור כלאים משום שהעיקר הם האבנים והבגד נועד רק לקבוע בו את האבנים טובות. וראה דרך אמונה [ביאור ההלכה, שם] שדן אם פירוש הערוך מוסכם לדינא.
[27] רש"י. והרי"ף כתב מפני שאינו שתי וערב. והקשו התוספות שלא יטמא בשום טומאה שהרי כל טומאה צריך להיות בגד? ותירצו שבשאר טומאות יהיה טמא משום שנלמד ממדרס בקל וחומר, וכל מה שראוי למדרס טמא בשאר טומאות חוץ מטומאת נגעים. והרמב"ן תירץ, שבאמת אינו טמא בכל הטומאות, והברייתא באה לחדש שאפילו בנגעים אינו טמא, ואף שטומאת נגעים אינה דוקא בבגד אלא בשתי וערב לבד - איסטמא לא נחשב כשתי וערב. והביאו הראשונים תירוץ נוסף שאיסטמא באמת נחשב בגד ונטמא בכל הטומאות, אבל בנגעים אינו טמא משום שהוא בגד צבוע וטומאת נגעים נאמרה רק בבגד לבן. ולפי פירוש הערוך [הנ"ל] שהוא חתיכת בגד שקובעים בו אבנים טובות, אינו נטמא בטומאת נגעים משום שהבגד טפל לאבנים ולא נחשב בגד, אבל בשאר טומאות הוא טמא מדין תכשיט.
פ"ו תנו רבנן שלשה דברים נאמרו באיסטמא וכו' לדברי תנא קמא אין בה משום עטרת חתנים ולדברי ר' שמעון בן אלעזר אין בה משום עטרות כלות הוא מחמת הטעם שאמרו במס' סוטה בפרק האחרון (דף מט) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ובפ' א' מן גיטין (דף ז) אמרו אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנלן דאסיר אמר ליה מרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס קיסר גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס אדהכי קם רב הונא לאיפנויי אמר ליה רב חסדא קרא כתיב (יחזקאל כ״א:ל״א) כה אמר ה' הסר המצנפת וכי מה מצנפת אצל העטרה לומר לך בזמן שהמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש חתנים נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול תסתלק העטרה מראש כל אדם אדהכי אתא רב הונא אשכחינהו דהוו יתבי וקאמרי להא שמעתא אמר להו האלהים מדרבנן הוא דאסור:
כיוצא בהן החבקין שבצוארי הבנות ואוקימנא בקטלא ומשום דאשה חונקת עצמה כדי שתראה בעלת בשר.
פירש רב יוסף טוטפת חומרתא דקטיפתא יש מי שאומרים כי הוא ממיני מרגליות שתולות הנשים בצואריהן משום עין רעה. ונדחו דבריו.
ואיתוקמא מאי טוטפת אבזייני כלומר אב שיש בו מינין הרבה. כי מינין תרגם זני דכתיב (דניאל ג׳:ז׳) זני זמרא פירוש כל מיני זמר והיא נקראת טוטפת מפני שנותנת למעלה מן המצח במקום הטוטפת כדתניא יוצאה אשה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין ואוקמה ר' אבהו טוטפת המוקפת מאוזן לאוזן סרבוטין המגיעין לה עד לחייה:
ולא בכבול אוקמה ר' אבהו כיפה של צמר דתניא יוצאה אשה בכבול ובאיצטמא לחצר ר' שמעון בן אלעזר אומר בכבול אף לרה"ר כו' דייקינן דכבול דומיא דאיצטמא מה איצטמא כיפה אף כבול כיפה. וכדגרסינן (חולין קלח ע"א) כיפה של צמר היה מונח בראש כ"ג ועליו הציץ שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת. והן חוטין גדילין מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט ולית הלכתא כשמואל דאמר כבלא דעבדא דאין עושין בדבר של תורה להקל מספקא אלא הכבול שאסרה משנתנו היא כיפה של צמר וכ"ש כבלא דעבדא שאסור. איצטמא היא ביזני. כלומר חוטין הרבה ממיני צבעונין ותולין אותן בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין שמתביישת להסיר הזבובין מעליה ותולין זה בפניה ונקראת כליא דיבי והוא כגון אותה ששנינו (מדות פ"ד מ"ו) אמה כולה עורב. לפי שבמקדש [ראשון] שהיתה קדושתו בכל הקהל והיתה השכינה שרויה בו לא היו עופות פורחות עליו אבל במקדש שני פחדו שמא אין קדושתו כקדושת ראשון ושמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טומאה ועשו צורה להבריח העופות מגגי ההיכל וקראו אותה כולה עורב כלומר זו מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי הזרעים:
ת"ר שלשה דברים נאמרו באצטמא אין יוצאין בה לרה"ר לפי שאינה כליו כמשאוי חשוב ואין בה משום כלאים דלא אריג הוא ואינה מטמאה בנגעים שאין בה שתי וערב.
גירסת הגאונים ז"ל: הכא בקרטלא עסקינן. ובמשנתנו גרסינן ולא בקטלא, דקטלא איכא משום תכשיט ולא משום דילמא מזדמנא טבילה של מצוה מדלא ערבה ותני לה בהדי חוטי צמר וחוטי פשתן, וקרטלא לית בה משום תכשיט אבל אית בה משום טבילה של מצוה. אבל רש"י ז"ל גריס קטלא. ופירושו כמו השנוי במשנתנו. ובודאי דבקטלאות יש בהן משום חציצה, וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ"ו ה"ד עיי"ש) השירים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפוין אינן חוצצין. ואם תאמר אם כן אמאי לא ערבה ותני לה בהדי הנהו דרישא דמתניתין, ואם תאמר דקטלא אית בה משום תרתי משום חציצה ומשום תכשיט ולהכי תני לה בסיפא ולומר דאפילו משום תכשיט אסירא, אם כן מאי קא מקשה מיניה הכא דילמא הכא לאו משום חציצה אלא משום תכשיט. ויש לומר דתרי גווני קטלאות נינהו, חדא דנסכא וההיא הויא תכשיט ולית בה משום חציצה דמשום דקשה לא מיהדקא לה משום דכאיב לה והיינו ההיא דמתניתין, ואיכא דרצועה וההיא מהדקא לה כדי שתראה בעלת בשר דמשום שהיא רכה לא כאיב לה וההיא לית בה משום תכשיט ואית בה משום חציצה, והכא משום דתני לה בהדי חוטין שבאזן דלית בה משום תכשיט ולא איצטריך אלא לאשמועינן דלא צריכה למישלפה בעידן טבילה, שמע מינה דאבל לא בקטלא דקתני היינו נמי משום טבילה ולא משום תכשיט. וכן כתבו בתוס'.
אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער. ודוקא בראשי הבנות אינן חוצצין לפי שאין שער נקשר היטב על גבי שער, אבל על גבי בשר נקשר היטב וחוצצין דקשה על גבי רך חוצץ וכדאמרינן לעיל (בעמוד א). וקשיא לי דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (סז, א-ב) נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע. וי"ל דה"נ בחוטין המשולשין. וכן מצאתי בירושלמי (דפרקין ה"א עי"ש), דגרסי' התם: שמואל אמר לית כאן של שער על דרבי יהודה אלא של צמר הא של שער ד"ה אינן חוצצין, רבי בא בשם רבי זעירא בשם רבנין נימא אחת חוצצת שתים ספק שלש אינן חוצצות, ר' יוסי בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא לשתים שתים הן שתים לשלש שלש הן.
כבלא דעבדא. פירוש: ושפחות נמי יוצאות בהן, דהא בלא תצא אשה קתני לה. ואם תאמר אי כבלא דעבדא למה התירו (לקמן שבת סד, ב) בחצר, דבשלמא אי כיפה של צמר התירו לה בחצר משום שלא תתגנה על בעלה, אבל כבלא דעבדא אמאי. תירצו בתוס' דפעמים שאינו עושה רצון רבו וסבור רבו דמשום דלית ליה חותם הוא רואה עצמו כבן חורין ואתי לאינצויי. ויש מפרשים דבתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרשות הרבים [אבל] בסימני עבדים לא גזרו. וכן ודאי נראה, דחותם גנאי הוא לו וכל שאתה מצריכו להתירו נהנה הוא וזכור הוא ליטלו.
הקשה הרמב"ן ז"ל למאן דאמר כיפה של צמר תנן אמאי אסורה והא תחת שבכה היא ושפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר, ותנן יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין הקבועין בה, וטעמא משום דלא מישלפה שבכה שאינה פורעת ראשה. ותירץ שהכיפה אינה כולה תחת השבכה אלא מקצתה כנגד גובה הראש ואפשר לה לשלוף הכיפה ועדיין השבכה מחפה את ראשה, ורבי שמעון מתיר כיון דעל השער ממש היא למטה מן השבכה.
אין בה משום כלאים. ומדקתני אין בה משום כלאים סתם ולא קתני אין בה משום כלאים דאורייתא, שמע מינה דאין בה משום כלאים כלל ואפילו דרבנן. ולא משום דאינו אריג דהא קתני (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועין ואף על פי שאינן טווין וארוגין, אלא טעמא דמילתא מפני שהם קשין וכל שהוא קשה ואינו כלאים דאורייתא לא גזרו ביה רבנן ואפילו בהעלאה אבל כלאים דרבנן ורכין בהעלאה, אבל להציעו תחתיו מותר ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, קשים וכלאים דאורייתא בהעלאה אסור דבר תורה, דבגדי כהונה קשים הן ואפילו הכי לכהן הוא דשרי להו רחמנא לכולי עלמא אסור, ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין (ג, ב) ובמנחות (מג, א) דאיצטריך למיתני הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים וכהנים איצטריך ליה דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה (שם פסוק יב) גדילים תעשה לך סד"א כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו ליתנהו בציצית קמ"ל, אבל להציע תחתיו מותרין הואיל וקשין הן, אבל היכא דאית בהו תרתי כלאים דרבנן וקשין מותרין הן לגמרי וכדאמרינן בפ"ק דביצה (טו, א) האי נמטא גמדא דנרש שריא. ושם כתבתי יותר בס"ד.
אמר רבינא הכא בקרטלא עסקינן דאשה חובקת עצמה כו' זו היא סוגיית ר"ח ז"ל ובמתניתין גרסינן קטלא והוי טעמא דאיסורא דקטלא משום תכשיט והכי משמע מדקתני לה במתני' בתר הכי ולא תטבול בהן עד שתרפם בהדי הנך דמשום תכשיט דליכא במתני' דליסתרן משום טבילה אלא הנך דמיתנו מקמו דלא תטבול בהן וקרטלא דהכא לאו תכשיט הוא דלא מיתסרא אלא משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה אבל רש"י ז"ל גורס כאן ופרישו כי ההיא דמתני' וכי תימא אם כן הוה ליה למיתני במתני' מקמי דלא תטבול בהן תירצו בתוס' דקטלא אף משום תכשיט מיתסר ונפקא מינה דאפילו רפוי אסור ומשום הכי קתני לה בתר לא תטבול אבל ודאי כל שהוא מהודק אף משום חששא דטבילה ליתסר והוא הדין לנזמים וטבעות דתנן במתניתין וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמקוואות השירין והנזמים והטבעות והקטלאות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ואוצין היינו דחוקין מלשון כי אץ הר אפרים ולא מחוור דאם איתא דקטלא גרסינן משום תכשיט נמי מיתסר מאי קשיא לן ואי אמרת ואין אשה חובקת את עצמה בחבקין שבצואריהן אמאי לא לימא דטעמא משום תכשיט אלא ודאי בקרטלא עסקינן דקטלא לחוד וקרטלא לחוד דקרטלא לאו תכשיט הוא ולא מיתסר אלא משום לתא דטבילה וקטלא תכשיט ומיתסר דילמא שלפא ואתי' לאחויי:
מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שער. פי' דווקא בראשי הבנות שאין שער חוצץ לפי שא"א להדקו יפה אבל לקשור נימא אחת בעצמה או לקשור נימא אחת בחברתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסין שם דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה נימא אחת קשורה חוצצת שלש אין חוצצות שתים איני יודע ואפילו לכרוך חוטין לו בשערותיה נמי שרי לפי שאי אפשר לחוטי שער הללו שלא יהו יותר מנימא א' ואמרינן בהדיא בירושלמי שאם קשר שני נימין בשלש דלא חייצי:
כבלא דעבדא תנן ושפחות נמי יוצאות בהן דהא בלא תצא אשה קתני לה וא"ת אי כבלא דעבדא למה התירו בחצר בשלמא למ"ד כפה של צמר התירו לה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה אבל כבלא דעבדא אמאי י"ל דדוקא בתכשיטין הוא שגזרו בחצר לפי שקשה עליה להניחו אבל בכבלא דעבדא דגנאי הוא לו כל שהוא מצריכן להתירו נהנה הוא מדבר אסור ליטלו וא"ת ולמ"ד כפה של צמר כיון שתחת השבכה היא אמאי לא דהא תנן יוצאה אשה בטוטפ' ובסרביטין בזמן שהן תפורין כשבכה וטעמא משום דלא משלפא שבכה שאינה פורעת ראשה י"ל שהכפה יוצאת קצת חוץ לשבכה ואפשר ליטלה בעוד שהשבכה על ראשה ואפילו הכי שרי ר' שמעון בן אלעזר לפי שאי אפשר להחזיר' אלא א"כ תסיר השבכה:
אין בה משום כלאים. פירש"י ז"ל שעשוייה כמין לבד שקורין פלטרי ואינה טווי' וא"ת ומה בכך והא תנן והלבדין אסורין מפני שהן שועין וליכא למימר דהני מילי מדרבנן אבל הכא מדאורייתא קאמר שאין אסור משום כלאים אלא שוע טווי ונוז כדאמרינן במסכת נדה מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא ליתא דא"כ לא הוה ליה למיתני סתם אין בה משום כלאים תירץ ר"י ב"ר אשר ז"ל דאצטמא דבר קשה הוא וכל שאינו כלאים מדאורייתא בקשין שרי לגמרי דלא גזרו רבנן וכדאמרינן בפ"ק דביצה אמר רב הונא בריה דרב המנונא האי גמדא דנרש שריא כלומר דאע"ג דשאר לבדים אסורים מדרבנן האי שרי לפי שהוא קשה:
מיהו כי אמרינן דכל שהוא קשה שרי דוקא במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן אבל במידי דאסור משום כלאים מדאורייתא אפילו קשה נמי אסירי וראיה לדבר מדאמרי' בפ"ק דערכין הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכינן פשיטא ומשני כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אסתרי כלאים גבי בלבישה מיחייב במצות ציצית הני כהנים הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו לא לחייבו קמ"ל ואם איתא דבקשין אפילו כלאים דאורייתא שרו היכי אשתרו כלאים לגבי כהנים דהא אמרינן ביומא בפרק בא לו ורב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולהכי שרו התם להצען תחתיו אלא וודאי כי מקלינן בקשין דווקא בדבר דלא מיתסר משום כלאים אלא מדרבנן כגון הלבדין שאינן שוע טווי ונוז ומשום הכי שרו אפילו בהעלאה אבל כל שהוא שוע טווי ונוז דמיתסר מדאורייתא אפילו בקשין העלאה אסורה והיינו דאשתרי כלאים לגבי כהנים אע"ג דבגדי כהונה קשין הם ומהאי טעמא נמי קשין דאורייתא נהי דבהעלאה אסירי משום דכל בדאורייתא לא מפליגינן בין רך לקשה בהצעה מיהא שרו ומשום דהצעה ליתא אלא מדרבנן וכדאמרינן בסוף פ"ק דיום טוב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו הלכך כיון דהצעה לא אסירא אלא מדרבנן בקשין אפילו הן שוע טווי ונוז אע"ג דמיתסרי בהעלאה בהצעה שרו ומשום הכי מסקינן בפרק בא לו דמשום דבגדי כהונה קשין הן מותר להציען תחתיו אע"ג דבגדי כהונה כלאים דאורייתא הן ומשום ה"ט דכתיבנא דהצעה ליתא אלא מדרבנן מצינו קצת דברים שאע"פ שהן רכין התירו בהן הצעה כדאמרינן בגד שאבד בו כלאים אין עושין אותו מרדעת לחמור גזירה שמא יתפרנו על גבי בגדו ומשמע דוקא בגד שאבד בו כלאים אבל בגד שהוא כלאים דליכא למיחש להכי עושין אותו מרדעת לחמור ומכריכין וכן כרים וכסתות ומילי אחריני נמי חשיב התם במסכת כלאים שמותר להציען תחתיו משום דהצעה ליתא אלא מדרבנן דהתם לא שכיחא בהו כריכה:
ואין מטמאה בנגעים. פי' משום דבגד כתיב בהו ולא מיקרי בגד אלא טווי וארוג והא דנקט נגעים הוא הדין דאין מטמא בשרצים וטמאי מת דבהנהו נמי בגד כתיב בהו אלא לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא כהנך דאין שתי וערב טמא בהן אלא אף בנגעים דשתי וערב מטמא בהן לא תטמא משום דלאו טווי הוא ויש מפרשים דבנגעים דוקא קאמר לפי שהוא ממיני צבעונים ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאיתא בתורת כהנים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
ה"ג הכא בקרטלא עסקי'. והוא כעין מלבוש ואין בו משום תכשיט ויש לחוש משום חציצה אבל במתני' גרסי' קטלא דהוא תכשיט והוא חוט שתולין בו אבנים טובות ומרגליות ותולין אותו בצואר והוא הנקרא ענק וכן מפורש במס' כלים פרק י"א דקתני התם קטלא שחוליות שלה של מתכת בחוט של פשתן וקטלא שחוט שלה של מתכת וחוליות שלה של אבנים טובות ומרגליות ע"כ. ודרכה של קטלא ברוב שהיא רפה ואינה חוצצת והיינו דבמתניתן אתי' בה משום תכשיט ולא משום חשש טבילה ומיהו אמרי' בתוספתא שאם היא אוצה חוצצת ופי' אוצה דחוקה מלשון כי אץ לך הר אפרים (יהושע י"ז ט"ו):
אילימא ר' יהודה אפי' חוטי צמר. פי' דכיון דבחוטי צמר לית בהו חציצה אליבא דר' יהודה מותר לצאת בהן בשבת דהא ליכא למיחש דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה:
אפזיני בלעז פרונט"ל שעושין של זהב לשום על פדחת ומקיף את ראשה מאוזן לאוזן, סרבוטין המגיעין לה עד לחיים והוא כעין טוטפת אלא שהוא רחב מאוד שמכסה כל ראשה ותולה לה מכאן ומכאן עד לחיי' ודוקא כשהן קבועין בסבכה שקורין בלעז קפי"ל או גנדי"א דלא גזרי' דילמא משלפא ומחויא דאי שלפה תתגלה שערה ולא חיישי' אבל היכא שאינן קבועין אע"ג דתכשיט הם ואינן משוי חיישי' דילמא משלפא ומחויא:
אי כבלא דעבדא תנן. פי' והוא סימן שהוא עבד או שפחה, ואשה דקתני במתני' היינו שפחה וה"ה עבד ומשום הכי אסור ברשות הרבים דילמא מתכת ואם הוא של טיט דלא חשיב איכא למיחש דמשום אימתא דרבי' שלא יכעוס עליו שיהי' סבור שהוא נטלו בכוונה להראות בשוק שהוא בן חורין יסיר כל הטלית מעליו ולא יוליכנה דרך מלבוש אלא על כתפו כדי שלא יראה מקום החותם ולא יבין שנפל והוא משוי גמור והכי איתא לקמן בהדיא בגמ' וא"ת בחצר אמאי שרי'. וי"ל דלא גזרו אלא בתכשיטין דהתם לשבח וחיישי' שמא ישכח ויצא מן החצר לרשות הרבים אבל כבלא דגנאי הוא לו לא. והא דאמרי' לקמן כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופרישנא טעמא כדי שלא תתגנה על בעלה אפאה נכרית היא ולא אכבול דבכבול קא מפרשי' בירוש' טעמא אחרינא וכן פי' הרא"ה ז"ל:
או דילמא כיפה של צמר תנן. והוא כמין כובע שנותנת תחת השבכה ואע"ג דאי אפשר למשלפה אלא א"כ מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהם אפ"ה מרוב חשיבות הכבול שהוא תכשיט חשוב וקלות דעת האשה וחמדתה שהיא רבה אם ישאלנה חבירתה הראיני את כבולך תראנה לה ותחזיר השבכה במהרה על ראשה ותתן הכבול לחבירתה להשתעשע בה כן פי' רבי' יהונתן ז"ל:
כליא פרוחי י"מ שהוא חוטין הרבה שתולין בפני הכלה שלא יצערוה הזבובין לפי שהיא מתביישת להסיר הזבובין מעלי', אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:
אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל שעשוי' כמין לבד ע"כ, ולאו למימר דאיסורא דרבנן מיהא איכא כלבדין שהן אסורין דרבנן אלא הרי הוא כמין לבד ומיהו אין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט, ואין מיטמא בנגעים דגרע משתי וערב ולפי שאינו טווי, וילפי מכלאים שוע וטווי, והרא"ה ז"ל פירש משום דהויא דצבעונין ובנגעים כתיב לבן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אף חוט שבצוארה העשוי לתלות בו איזה דבר נהוג אצל הנשים מחשש עין רעה הרי הוא אצל ההמון כקמיע מומחה ונעשה להם כמלבוש גמור ומותר לצאת בו:
יוצאה אשה בשבכה המוזהבת ובטוטפת וסרביטין הקבועים בה על הדרך שביארנו במשנה ואם אין תפורין בה אסור ואע"פ שתפורין זה בזה וגדולי המחברים שתולין את הדבר בתפירה שמזה לזה אין דבריהם נראין:
כבר ביארנו במשנה שאין האשה יוצאה בכבול לרה"ר אבל בחצר מותרת מה שאין כן בשאר תכשיטין ומ"מ איצטימא הרי היא ככבול לגמרי לאסור ברה"ר ולהתיר בחצר ופי' בה בגמ' ביזני כלומר מטלית העשויה ממיני צבעונים מלשון למינהו שתרגומו לזנוהי ופירשו בענינה כליא פרוחי והוא שתולין אותו לכלה כנגד פניה למנוע ממנה הזבובים שהיא מתביישת לטרדם בפני הצבור על הדרך שתולין לבהמה שאין לה יד להסירם ולשון כליא ענין מניעה מלשון לא תכלא כדרך האמור במקדש אמה לכולא עורב והוא שבמקדש שני מצד שלא היו בטוחים בקדושתו כל כך לסמוך בו על הנס היו מתיראים שמא יפרחו עליו עופות וישליכו דבר טומאה לשם ועשו על גגו צורה להבהיל העופות על הדרך שעושין אותה עכשיו שומרי זרעים והיו קורים לה כולא עורב כלומר מונע העורבים ומפריחם משם ולפי דרכך למדת שאיצטימא זו אין בה משום עטרו' כלות שגזרו עליהן שלא לצאת בהן מחורבן הבית ואילך:
איצטימא זו אין בה משום כלאים ופי' בה גדולי הפוסקים מפני שאינו אריג וכשאנו משיבין והרי הלבדים אינן אריג ויש בהן משום כלאים וכמו ששנינו הלבדים אסורים מפני שהן שועין אע"פ שאין בהם טווי ונוז הם מתרצים דוקא מדרבנן וכאן אמרו אין בה משום כלאים ור"ל כלאים גמורים מן התורה ואין הדברים נראין שהרי סתם נאמרה אין בהם משום כלאים אלמא אף מדרבנן וכ"ש שקושיתנו מתחזקת לדעת גדולי המחברים שכתבו בלבדים איסור תורה ממה שהביאוה מן המקרא אע"פ שאין שטתנו כן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שביארנו במסכת י"ט וכן לקצת מפרשים שנתנו טעם לדברי גדולי המחברים מפני שזה שאמרו שאין כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז אין הטעם אלא משום גמר מלאכה ואף לבדים גמר עשייתן בכך והרי שוע אצלם כשוע טווי ונוז בשאר בגדים וא"כ אף איצטימא גמר עשייתה כך הוא ובעלי תוספות פירשוה מפני שהיא קשה ועשאוה כנמטא גמדא המבוארת בראשון של יום טוב ולפי הענין אין נראה כן שהרי על פניה היו מניחין אותה ולדעתי שרשרות של חוטים היתה נעשית בנקבים דקים כדי שלא תסתום מראיתה ואין בה משום כלאים הואיל ואינו עשוי להתחמם בה כלל:
אף לענין נגעים אמרו בה שאין איצטימא מיטמאה בנגעים ופי' בה גדולי הפוסקים מפני שאין בה שתי וערב ופי' קצת מפרשים בדבריהם שאלו היה טווי היה מטמא בנגעים אע"פ שלא היה קרוי בגד אחר שאינו ארוג מתורת שתי וערב וזהו שאמרו ואין צריך לומר בשרצים וטמא מת כלומר שאפי' היה טווי לא היה מיטמא אלא באריג וי"מ מפני שאינו בגד ולא טמאו בנגעים שתי וערב אלא בעומד לעשות ממנו בגד וזו אפי' היה בה שתי וערב הואיל ואינה עומדת לעשות בגד אינו מיטמא ואין כאן קושיא מלבדין שלא מצינו בלבדין אם מטמאין בנגעים אם לאו וכן י"מ אין בה משום נגעים מפני שהיא ממיני צבעונין ואין בגד מיטמא בנגעים אלא לבן וכך היא בתוספתא:
בד"ה אי כבלא כו' ולקמן דפירש"י דבסיפא מודו כ"ע דכבול כיפה כו' קשה לר"י דהא משמע הכא כו' שרי כיפה של צמר אף לר"ה עכ"ל ר"ל והתם קתני כבול שרי בחצר משמע אבל לא לר"ה וק"ק דטפי ה"ל לאקשויי מהך מתני' (דהכא למאי) [דהתם למאי] [דפירש"י] דבכבול של כיפה דוקא איירי לכ"ע דשרי בחצר אבל בכבלא דעבדא לכ"ע אסור אף בחצר ובמתני' דהכא קתני למאן דמפרש לה בכבלא דעבדא דדוקא בר"ה אסור אבל בחצר שרי ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אין בה משום כו' שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן כו' עכ"ל אורחא דמלתא נקט אם נתן בתוכן בלאי בגדים אינו מדקדק בין של צמר ובין של פשתן מיהו בשל פשתן לא איכפת לן אלא בשל צמר כיון שהכיסוי הוא של פשתן וחוט התפירה מחברן ולא אתא אלא לאפוקי אם נותן בתוכן רק גיזי צמר שאין החוט דתפירה מחברן כלל לכיסוי של פשתן וק"ל:
בד"ה ואין מטמאה כו' דבעינן טוי ואריג כו' מק"ו דפכין קטנים שטהורין כו' עכ"ל ודבעינן בטומאת מת ושרץ טווי ואריג היינו בדבר שאינו ראוי למדרס הזב וק"ל:
בתוס' ד"ה תניא נמי הכי וכו' מדתני וסרביטים הקבועים בה ודרך לקבוע איפזיינו בסבכה וכו' ואע"ג דבמתני' דידן נמי קתני ולא בטוטפת ולא בסרביטים בזמן שאינן תפורים דהיינו מחוברים וא"כ מאי איצטריך לאתויי סייעתא מהברייתא ליסתייע ממתני' גופא י"ל דבמתני' אינו מפורש במה הן תפורין אבל בברייתא משמע שקבועים בסבכה דהיינו המצנפת שבראשה ואין דרד חומרתא דקטיפתא לקבוע בסבכה וק"ל:
ד"ה אי כבלא דעבדא תנן ולקמן פירש"י דכבול דסיפא מודו כ"ע דכיפה של צמר וכו' פי' דלקמן תנן יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר ומפרש בגמ' משום שלא תתגנה על בעלה ופי' רש"י דכבול דסיפא כ"ע מודו דלא הוי פירושו כבול דעבדא אלא כיפה של צמר של אשה ופירש"י כן משום דקשיא ליה דאי הוי פירושו כבול דעבדא מפני מה התירו לצאת בו בחצר הא כל דבר שאסרו לצאת בו ברה"ר אסרו כ"ג לצאת בו בחצר כדלקמן דהא בכבול דעבדא התם לא שייך טעמא דלא תתגנה ואפי' מ"ד דכבול דרישא דקתני בה אין יוצאין ברה"ר איירי בכבול דעבדא מ"מ כבול דסיפא רקתני יוצאת בחצר איירי בכיפה של צמר אבל כבול דעבדא אין ה"נ דאפי' בחצר אסור לצאת והא דקתני רישא ולא בכבול לרה"ר לאו דוקא ואפשר דלפירש"י מ"ד כבול דעבדא לא גריס ברישא ברה"ר או נקיט ברה"ר משום דאיכא כבול דהיינו כיפה של צמר דמותר בחצר לכך מקשין התוס' הא משמע הכא דמ"ד כבול דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפי' ברה"ר וא"כ קשיא למה איצטריך כלל למתני סיפא דכבול דהיינו כיפה של צמר לכ"ע מותר לצאת בחצר הא אפי' ברה"ר שרי ואם גם למ"ד זה הגירסא רישא ברה"ר קשה ג"כ למה נקט ברישא ברה"ר דמשמע דיש כבול דאינו אסור אלא ברה"ר ומותר בחצר והא ליתא דממ"נ אי כבול דעבדא אפי' בחצר אסור ואי כיפה של צמר אפי' ברה"ר מותר למ"ד זה והתוס' מקשין הכל על פירש"י בין מן הסיפא בין מן הרישא וק"ל:
ד"ה אין בו משום כלאים וכו' ואומר ר"ת וכו' הכא משמע מדברי ר"ת דכל שאינו שוע טוי ונוז והוא קשה מותר אפי' ללבוש בהעלאה וכן אפי' דבר שהוא שוע טוי ונוז והוא קשה שרי דוקא להציע כיון דהצעה הוי דרבנן אבל דבר שהוא שוע טוי וגוז בהעלאה אסור אע"ג שהוא קשה אבל ביומא פירשו שם התוס' בשם ר"ת בענין אחר וע"ש:
בא"ד השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן דברי התוס' אינן מדוקדקים דבתחלת דבריהם משמע דאינו אסור אלא היכא שיש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן אבל של בגדי צמר לבד אינו אסור ובסוף דבריהם משמע דדוקא כשיש בתוכם גיזי צמר אז דוקא שרי וצ"ל דר"ל דבשיש בתוכן בלאי בגדי צמר וגם בגדי פשתן אז אסור אפי' היכא שתפורין בין שני בגדים של משי או של צמר גפן אבל אם הבגדים שהם למעלה ולמטה הוא של פשתן אפי' אין בתוכן כי אם בלאי בגדי צמר או אם הבגדים שלמעלה ולמטה של צמר אפי' אין בתוכן כ"א בגרי פשתן הוא אסור אבל אם יש בתוכן גיזי צמר אע"ג דהב' בגדים של מעלה ושל מטה הן של פשתן הוא מותר ודו"ק כן נמצא בפוסקים:
ד"ה ואין מטמא בנגעים וכו' ואומר ר"י דמטמא במת ושרצים בק"ו וכו' איסטמא שטמא בזב דשייך ביה מרדס וכו' ולפי זה צ"ל דהא דבעינן לקמן במת ושרץ טוי וארוג היינו דוקא בדבר שאינו ראוי למדרס וק"ל:
גמ' בחוטי צמר אלא מודים איתמר אמר רב יוסף א"ר יהודה אמר שמואל כו' אפוזייני תניא כו' של צמר תנן וכל שכן כבלא דעבדא איתמר רב אמר כבול של צמר תנן ושמואל אמר כבול של עבדא תנן אמר רבי אבהו כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א וכן ברי"ף:
רש"י בד"ה מכלל כו' בשער ש"מ כו' הד"א:
קודם ד"ה חומרתא כו' צ"ל ד"ה אלא מודים איתמר כו' ה"ג בספר הישן:
בד"ה אפודייני כו' צ"ל אפוזייני. ונ"ב פי' הרי"ף ציץ בד"ה המקפת כו' מאזן לאזן הס"ד:
בד"ה בכבול כו' איסטמא ומדקתני כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אי כבלא כו' יוצאה בכבול כו' דעבדא תנן אמאי כו' כצ"ל:
בד"ה אין בה כו' כצ"ל:
בא"ד האי נמטא גמדא כו'. נ"ב לבד קשה:
בא"ד בין רך וקשה כו'. נ"ב פי' לענין העלאה דאסורה מן התורה אין חילוק בין רך וקשה מאחר שהוא שוע טוי ונוז ודו"ק:
בא"ד מדאורייתא להציען. נ"ב פי' אפילו לישראל:
בא"ד של צמר ושל פשתן כו'. נ"ב כזה הלשון מצאתי במקצת מרדכי אבל בספרים שלנו אינו ועל כל פנים לאו דוקא קאמר דבבלאי בגדים של צמר לבד אסור בתוך סדינים ולא שרי אלא בגיזי צמר לחוד וכן איתא להדיא בהג"ה אשר"י סוף פ"ק דביצה א"נ לצדדין קאמר בבלאי של צמר והכיסוי הוא של סדינים או בבלאי בגדים של פשתן והכיסוי הוא מבגד צמר אפילו הכיסוי הוא של משי או מבגד צמר גפן ומ"מ אסור וק"ל:
בא"ד או של משי שלא התירו כו' כצ"ל:
בד"ה ואין מטמאה לס"ת טהור כו'. נ"ב עי' בפרק נגמר הדין (סנהדרין בדף מ"ח:)
גמרא א"ל אביי הלכה מכלל כו'. הן לפי גירסת הס"א לקמן אלא מודים איתמר א"ר יוסף כו' נראה למחוק תיבת ליה בתחלה עי' חולין (קל ב') תד"ה אמר רבא:
רש"י ד"ה חומרתא. לרפואות קיטוף ע"ר כו'. נראה דמפרש קטיפתא מלשון וקטפת מלילות שקוטף הע"ר. וכ"מ בערוך ערך אב:
תד"ה אי כבלא (בסופיה). ולק' דפרש"י כו' ק' כו'. עי' מהרש"א. ולי עוד קשה לפרש"י מאי מייתא ר' אבהו ותנ"ה מי אלימא ממתניתין דאע"ג דברישא מפרש כבלא דעבדא מ"מ בסיפא מודה דפי' כיפה:
גמ' אלא א"ר יהודה. נ״ב הוא איזה אמורא אחרון (מדקאמר משמיה דאביי. ואולי הוא אביי קשישא):
תוס' ד"ה אי. לא שייכא אלא באשה. נ״ב ע"ל ד"נ ע"א (ע"ש בתוס' ד"ה בפקורן) דודאי מישך שייך. אלא ה"ט דלא קתני ליה גבי איש. משום דאיש יוצא בו גם לר"ה. משא"כ בעבד דלא יצא בו לר"ה כאשה:
גמ' דאשה חונקת את עצמה. ומזה הטעם נקרא קטלא. הרע"ב פי"א מ"ח דכלים:
שם כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן השבכה. לקמן דף סה ע"א:
תוס' ד"ה אי כבלא וכו'. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית דלא יצא לר"ה וי"ל דמילתא דפשיטא היא וכו' וכתב בספר לחם שמים דלאו תי' היא דודאי יסירם דאדרבה לא יסירם דאסור לגלות שערה. וגם הקושיא מעיקרא לק"מ בשלמא בסיפא שפיר צריך למתני בחצר דה"א הא דמותר לצאת בהן בחצר דוקא בחול אבל לר"ה לא צריך למתני אסור דהא אפי' בחול אסור. ונ"ל דקושי' התוס' הוא על הפיאות שקורין בלשון אשכנז לאקען שמותר לצאת בהן בחול וע"ז שפיר תי' דהם ודאי יסירם דליכא איסור:
פיסקא ולא בכבול א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבד' תנן כו' ופירש"י דכבלא דעבדא היינו חותם שעושין לעבד בכסותו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו דהא בסמוך מקשה הש"ס אמימרא דשמואל דאמר נמי כבלא דעבדא תנן מהא דאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו א"כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלמ"ד כבלא דעבדא תנן איירי מתני' נמי בחותם שבצוארו וכמ"ש התוס' שם וכ"ש למאי דמשני ארומיא דשמואל אדשמואל דמתני' איירי בדעבד ליה לנפשיה וע"כ היינו דבעי לאוקמא כבלא דעבדא דמתני' בחותם שבצוארו וכ"ש למאי דמסקינן לקמן מברייתא דבשל מתכות אינו יוצא אפילו בחותם שבצוארו. וא"כ לפ"ז מסתמא אית לן לאוקמי מתני' בשל מתכות שהוא כמין תכשיט דשייך ביה שלפי ומחוי. וא"כ לפ"ז איירי מתני' שפיר אפילו בחותם שבצוארו א"כ מי דחקו לרש"י לפרש כאן דאיירי בחותם שבכסותו. והנלע"ד בזה דמשמע ליה לרש"י דודאי הא דמספקא ליה לרבי ינאי אי כבלא דעבדא תנן אע"ג דטפי אית לן למימר דאיירי בכיפה של צמר שנקרא כבול דלפ"ז איירי כולה מתניתין בחדא גוונא בתכשיטי נשים אע"כ משום דמסברא משמע לי' לרבי ינאי דכיפה של צמר שפיר דמי כיון דמיגניא ביה לא אתי לאחוויי כדאיתא לקמן בדף ס"ה דהיינו טעמא דרשב"א. וא"כ לפ"ז תו ליכא למימר דכבל' דעבד' דאסיר היינו חותם שבצוארו דא"כ אמאי ליתסר הא ליכא למיחש דלמא שלפי ומחוי דאין גנאי גדול מזה שמודיע לכל שהוא עבד וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם יש מפרשים ע"ש ולכך הוכרח רש"י לפרש דהאי כבלא דעבדא היינו חותם שבכסות ואסור מטעמא דדלמא מיפסק ומירתת ומחית ליה אכתפיה כדאמרינן לקמן ולפ"ז א"ש נמי טובא הא דמספקא ליה לרבי ינאי לאידך גיסא אי כיפה של צמר תנן כ"ש כבלא דעבדא והיינו משום דלמאי דאסרינן בכיפה של צמר ע"כ היינו משום דחיישינן דילמא שלפי ומחוי אפילו במידי דמיגניא ביה א"כ כ"ש בכבלא דעבדא דאסור מתרי טעמי משום האי חששא גופא דשלפי ומחוי ומשום חששא דילמא מיפסק ולפ"ז איפשר דאה"נ דלאידך גיסא דר' ינאי אה"נ דכבלא דעבדא בשל מתכות איפשר דאסור אפילו בחותם שבצוארו כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:
בתוס' בד"ה אי כבלא דעבדא כו' וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית כו' ויש לומר דמילתא דפשיטא היא כו' משום דמחכו עלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אדרבה לקמן מסקינן איפכא אליביה דרב מה שהתירו פיאה נכרית בחצר טפי מבהנך היינו כדי שלא תתגנה על בעלה ואמרינן נמי התם בחוטי שער דזקינה בשל ילדה שבח הוא לה וע"ש בתוס' דאיצטריך מיהו לאשמעינן דלא תצא דלאו מילתא דפשיטא היא ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ"ש הרב ברטנורה מ"מ בר"ה גנאי הוא לה מה"ט גופא ועוד דמל' רש"י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים וצ"ע. ובעיקר קושיית התוס' אבאר ג"כ במימרא דשמואל בסמוך:
בא"ד וא"ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י א"ש דאיכא למימר דכיון דלא איירי מתניתין אלא בחותם שבכסותו ומשום חשש' דדילמא מיפסק ומחית ליה אכתפיה דהוי חששא רחוקה ומכ"ש למאי שכתבו התוספת לקמן בד"ה הב"ע שדרך החותם ג"כ להיות ארוג בבגדו אלא דגזרינן בארוג אטו שאינו ארוג וא"כ שפיר אית לן למימר דבהנך חששות רחוקות לא שייך לגזור אלא בר"ה גופא ולא בחצר ולא דמי לשאר תכשיטי נשים דמתניתין דשכיחי טוב' דשלפי ומחוי ואסור אפילו בחצר בכה"ג במידי שצריכה להסיר משום חציצה או משום דמחכו עלה כן נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה. וגם מה שהקשו התוס' בסה"ד על פירש"י דלקמן במתני' דסיפא יבואר במימרא דשמואל בסמוך:
בד"ה אין בה משום כלאים פירש"י כו' עס"ה. עיין בזה בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל וגם בספר מג"ש למ"ז ז"ל:
פרק ששי במה אשה יוצאה
א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן וכו'. יש לדקדק דאי כבלא דעבדא תנן איך שייך למחשבי' טפי בהדי תכשיטי נשים ובתוס' ד"ה אי כבלא דעבדא וכו' נדחקו בזה. והנלע"ד דודאי הרב עושה חותם לעבד כדי שיהי' ניכר שהוא עבדו וגם להכניעו להעבד אבל שיעשה העבד לעצמו צריך איזו סברא דלמאי יעשה דבר בזיון לעצמו ורציתי לומר שכונת העבד כאשר יראו אותו הולך בלא ציצית ובלא תפילין וכן אינו עושה שום מ"ע שהזמ"ג ולא יכירו שהוא עבד ויחשדוהו שהוא רשע לכך נושא סי' עבדות להציל א"ע מחשד וכל זה שייך בעבד אבל בשפחה הרי היא לענין מצות כישראלית וליכא שום סברה שתעשה לעצמה סימן שפחות. ותמיד לא שייך בה חותם כי אם מה שיעשה לה רבה. וכונת המשנה להורות דאפילו עשה לה רבה ג"כ אסור ואי הוה תני גבי עבד הוה מוקמינן דוקא עבד איהו לנפשיה וכדמוכח לקמן במימרי' דשמואל (דף נ"ח ע"א) דיותר יש לגזור בעביד לנפשיה והוה אמינא דבעביד לי' רבו מותר דלא חיישינן כלל דלמא מיפסיק וקמ"ל תנא גבי שפחה להורות דאפילו עבד רבה ג"כ אסור. אלא דחייש דשמואל מוקי בכבלא דעבדא ומוקי משנתנו בעביד לנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נזכר כבול באשה ולא באיש: ולכן נלע"ד דסתם חותם שעושים לעבד הוא בכסותו לפי שאין דרך האיש לישא על הצואר שום דבר וסתם חותם של שפחה הוא על הצואר לפי שדרך האשה לישא תכשיטין על הצואר תולים לה גם החותם על הצואר ואף שזה אינו לנוי ותכשיט מ"מ כבר רגילות לשאת לתלות על הצואר דרך מלבוש. ועוד שהוא שנוי בין שאר תכשיטין והם על הצואר כגון קטלא ועיר של זהב וא"כ גם זה דומיא דידהו ומתני' קמ"ל דאפי' על הצואר אסור לכך שנתה משנתינו כבול באשה. ואף דגם בעבד לפעמים נושא על הצואר וכדאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו וכו' מ"מ לא שכיחא כ"כ ובזה א"ש קושית הגמ' לקמן דמקשה מי אמר שמואל הכי וכו' ומאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ולפי מ"ש ניחא דא"כ למה נשנית גבי אשה ולקמן יבואר עוד ע"ש:
שם א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן ותנ"ה יוצאה אשה וכו' הנה מתחילה לא נסתפק מה נקרא כבול כי זה ברור שכיפה נקרא כבול וגם כבלא נקרא כבול אבל ספיקא שלו מאיזה כבול מיירי משנתינו וא"כ מאי ראיה מייתי מהך ברייתא והלא הך ברייתא במחלוקת שנויה ואכתי דלמא משנתינו כרשב"א אתי' וכבול היינו הך דוקא כבלא דעבדא אבל כירה שפיר דמי ונלע"ד דהנה ר' אבוה אמר מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר ותנ"ה משמע שמסתברא היא סברא מעצמה בלי התנ"ה ומסברא הוא משום דבשלמא כיפה של צמר שייך למיתני באשה אבל כבלא דעבדא לא שייך דוקא באשה וכמו שהקשו באמת התוס' והוצרכו לדחוק שהוא משום איידי דבעי למיתני סיפא כבול ופיאה נכרית וכו' ולכן אמר ר' אבוהו דמסתברא כמ"ד כיפה של צמר ואז ניחא המשנה מצד עצמה וא"צ לומר איידי והנה למ"ד כבלא דעבדא והיא גופה קשיא כיון דגם כיפה מיקרי כבול מי דחקו ליכנס בפירצה דחוקה ולומר שכוונת המשנה על כבלא דעבדא ולא על כיפה וצריך לומר שאיהו סבר שאין שום סברה לאסור כיפה של צמר כלל ועל זה מביא ר' אבוהו תנ"ה וכו' ואשכחן עכ"פ ת"ק דברייתא דאוסר כיפה של צמר. אלא שיש לפנינו ב' דרכים. או דמשנתנו כת"ק ומיירי בכיפה או דמשנתנו כרשב"א ומיירי בכבלא דעבדא וכיון שהברירה חפשית בידינו א"כ שוב מסתברא דכיפה של צמר וכו' ושייך שפיר בלי דוחק גבי אשה וע' עוד בסמוך.
שם רשב"א אף בכבול לרה"ר הלשון דחוק מאי אף והלא רק בכבול מתיר ובהגהות שבריש מכילתין הוגה בכבול אף לרה"ר ואני אומר שהפירוש הוא ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו בשם רמב"ן מאי טעמא דת"ק דאוסר והלא תחת השבכה הוא ומ"ש מטוטפת וסרביטין הקבועין בשבכה ותירץ הרמב"ן דהכיפה אינה כולה תחת השבכה וכו' עיין שם. ואני אומר יש כיפה שהיא כולה תחת השבכה ויש שלפעמים קצתה מגולה ות"ק לא חילק שאם תתיר את זו לפעמים תהי' מקצתה מגולה וג"כ תלך בה ורשב"א חילק בין כיפה לכיפה וקאמר אף בכיפה לרה"ר לומר שאף כיפה יש שמותר לרה"ר וקאמר כלל על זה דהיינו כל שהוא למטה וכו' ולפי זה גם לרשב"א יש עכ"פ כיפה שאסורה ובלא"ה ניחא התנ"ה דאפילו לרשב"א שפיר מסתברא בכיפה של צמר משום דמתני' בתכשיטי אשה מסתמא איירי:
רש"י ד"ה אי כבלא דעבדא חותם שעושים לעבד בכסותו לסי' הוכחה שהוא עבד וכו' והוא תמוה דהוא נגד דברי הגמ' דמוקי משנתנו בעביד איהו לנפשיה ואסור גם בשל צואר ולענד"נ משום דקשיא ליה לרש"י דר' ינאי קאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי או כיפה של צמר תנן וכ"ש כבלא דעבדא ולכאורה יותר הוה לי' לספוקי דאי כיפה של צמר תנן דוקא כיפה לא אסרו כי אם ברה"ר אבל כבלא אסור אפי' בחצר. וכאשר באמת נדחקו התוס' למה יהיה מותר בחצר עיין בדבריהם בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' וצריך לומר כסברת הרשב"א דהרי כל אותן שאסרו בחצר הוא משום גזירה שמא יצא ברה"ר אבל חותם עבדים שגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושא כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא וזכור הוא ואינו שוכח וסובר ר' ינאי שאין שום מקום להסתפק בזה כלל לאסרו בחצר שאין שום מקום טעם לגזור בזה חצר אטו שיצא בו גם לרה"ר וכל זה שייך בעביד לי' רבו א"כ על כרחו הוא נושאו וכל שאתה מכריחו להסירו נהנה הוא אבל בעביד איהו לנפשיה אינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשיה ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור אלא ודאי שר' ינאי מיירי בעביד ליה רבו ולא מיירי בעביד לנפשיה וא"כ על כרחין דבכסותו מיירי דבציוארו מותר בעביד ליה רבו וכמימרי' דשמואל ולכך פירש"י שעושים לעבדים בכסותן [וע"ע בדברי תוס' מה שיש לדקדק ע"ז ושם יפורש בדרך אחר].
תוס' ד"ה אי כבלא דעבדא תנן וכו' ולקמן דפירש"י דבכיפה מודו כ"ע דכבול הוא כיפה של צמר קשה לר"י דהא משמע הכא למ"ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר עכ"ל ואני אומר שמה דאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר ש"ד היינו שיש כיפה של צמר ששפיר דמי ולכך לא מוקמינן משנתינו בכיפה משום דסתמא קתני ומ"ד כיפה היינו שבאמת כולם אסורים וכת"ק וכספיקו דר' ינאי אם משנתינו כת"ק או כרשב"א וכמוש"ל בגמ' וא"כ שפיר פירש"י דסיפא בכיפה מיירי לכ"ע והיינו באותו שלכ"ע אסור לר"ה ואם תאמר הרי גם סיפא תנן סתמא כבול ולא חילק. יש לומר דסיפא לאו לאסור מתני' אלא להתיר בחצר והרי עכ"פ אמת הוא שכלם מותרים בחצר ואף שלמ"ד כבלא וכו' יש כיפה שמותרת ג"כ ברה"ר מ"מ הרי בחצר ודאי מותר וא"כ שייך למיתני סתמא שהרי בענין ההיתר כולם מותרים ואין חילוק אלא לענין הדיוק דדייקינן לחצר ולא לרה"ר ולכך סתם ותני כבול משא"כ ברישא אי ס"ד דכבול היינו כיפה של צמר לא היה לו לסתום שהרי יש כיפה שמותר אפילו לרה"ר ולכך פירש שמואל דכבלא דעבדא תנן: בא"ד דהא משמע הכא וכו' שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר והק' הרש"א דטפי ה"ל לאקשויי מהך מתני' דהתם למאי דפירש"י דבכבול של כיפה דוקא איירי לכ"ע דשרי בחצר אבל בכבלא דעבדא לכ"ע אסור אף בחצר. ובמתני' דהכא קתני למאן דמפרש לה בכבלא דעבדא דדוקא בר"ה אסור ולא בחצר למאן ולפי מ"ש לעיל בדברי רש"י דלהכי לא מספקא ליה לר' ינאי בכבלא דעבדא לאסור אף בחצר דהא כיון דגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושאו כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא ואינו שוכח וא"כ לק"מ קושית הרש"א דהרי זה לשון רש"י שם בדף ס"ד ע"ב במשנה בד"ה לחצר אכבול ואפיאה נכרית קאי דאסרי לעיל למיפק ברה"ר ואיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר והנה אין הכונה כמו שהבין הרש"א דלהכי פי' רש"י דלכ"ע כיפה משום דכבלא אסור גם בחצר אלא נהפוך הוא דעל מה שכתב רש"י דאיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר על זה סיים רש"י דכבול שהוצרך לומר שהוא מותר בחצר מכלל שהיה איזה סברא לגזור שמא יצא מחצר לרה"ר לא נחלקו בו דודאי כיפה תנן ובזה היה מצד הסברא לומר דגזרינן גם בחצר והוצרך התנא לפרש ההיתר בפירוש אבל בכבלא דעבדא ההיתר הוא משנה שאינה צריכה דודאי מותר בחצר שאין מקום בזה לגזור שמא יצא ברה"ר שהרי נהנה הוא בהסרתו וכסברת הרשב"א לעיל. וכדמוכח מדברי ר' ינאי שלא נסתפק כלל לאסור כבלא גם בחצר אלא דעדיין יקשה לפי מאי דפירשתי לעיל בדברי רש"י דלהכי מוקי רש"י בדברי ר' ינאי בעביד ליה רבו ולא בעביד לנפשיה דכיון דאינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשי' ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור. א"כ קשה לשמואל דמוקי משנתינו בעביד לנפשיה ואפ"ה אינו אסור רק ברה"ר וכמפורש במשנה ולרש"י זה אינו דבר פשוט כ"כ להתיר וכמוש"ל וא"כ לשמואל שפיר נוכל לפרש גם כבול דסיפא בכבלא דעבדא ושפיר איצטריך לפרש ההיתר בחצר בעביד לנפשיה וא"כ איך כתב רש"י דלא נחלקו בו תמורתי דכיפה של צמר הוא והרי שמואל שפיר חלוק הוא ומוקי גם סיפא בכבלא דעבדא: ונלע"ד כוונה אחרת בדברי רש"י דלעיל דפי' בדברי ר' ינאי בחותם שעושים בכסותן ויפורש ג"כ דברי הגמ' לקמן מי אמר שמואל הכי וכו' וכבר דקדקנו לעיל דמאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ואומר אני דמה דאמר ר' ינאי דאי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר שפיר דמי וכן מה דאמר אי כיפה תנן וכ"ש כבלא דעבדא דמשמע דעכ"פ כבלא דעבדא חמיר יותר מכיפה של צמר כל זה שייך בכסות דאית בי' תרתי חששות. חדא שמא יטלנו ויביאנו וחדא שמא יקפל הבגד אבל בחותם שבצווארו דלא שייך בו חשש קיפול ואין בו חשש שמא יטלנו ד' אמות ברה"ר הוא שוה לכיפה של צמר. והנה בדברי שמואל דלא סיים בדבריו אבל כיפה של צמר שפיר דמי לגירסת רש"י דלא גרס לעיל בריש סוגיין הך איתמר רב אמר וכו' וכדמוכח מרש"י דפירש בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה והנה היא גופה טעמא בעי למה לא סיים שמואל אבל כיפה שפיר דמי אלא ודאי דשמואל דמוקי בכבלא דעבדא מיירי גם בשל צוואר וזה הוא שוה לכיפה של צמר ומקשה שפיר ומי אמר שמואל וכו' ולפי זה ר' ינאי דסיים בדבריו אבל כיפה שפיר דמי על כרחין דמיירי בשל כסותו שזה חמיר יותר מכיפה של צמר ושפיר פי' רש"י בדברי ר' ינאי שעושים בכסותן:
ובזה מתורץ ג"כ קושית תוס' על פירש"י דבכבול דסיפא כ"ע מודו דכיפה של צמר דהא הכא משמע דלמ"ד כבלא דעבדא שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר והנה באמת לא כחד רש"י לקמן כ"ע מודו סתם אבל זה לשון רש"י וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. והנה אמוראי דפליגי בסוגיין המה ר' אבוה ושמואל וכן פירש רש"י להדיא בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה אבל ר' ינאי לא שייך למחשביה בפלוגתא שר' ינאי מסתפק ולא החליט לשום צד וא"כ רש"י דפי' לקמן לא איפלגו בה אמוראי כונתו על שמואל ור' אבוה ועליהם סיים דכ"ע דכיפה של צמר תנן ובדברי שמואל באמת לא סיים אבל כיפה של צמר שפיר דמי:
וא"ת א"כ דלשמואל ג"כ כיפה של צמר אסור א"כ במה חולק על ר' אבוה י"ל דבהא פליגי דר"א אמר כיפה תנן וק"ו כבלא דר"א על ספיקו דר' ינאי קאי וא"כ ליכא ק"ו רק על כתית וכמו שכתבתי. אבל בשל צוואר מותר אפילו בעביד לנפשיה ושמואל אומר כבלא תנן שמפרש משנתינו גם בשל צוואר:
ודלמא כשם קאמר גופי הלכות י"ב ע"ב:
תוספות ד"ה אי כבלא דעבדא תנן כו' קשה לרי"בא והקשה מהרש"א דלמה לא הקשה לרש"י דאיך כתב לכ"ע כבול לקמן כיפה של צמר דמשמע הא כבלא דעבדא אף לחצר אסור והרי במתניתין אסור דוקא כבול לר"ה וא"כ למ"ד כבלי דעבדא עכ"פ לחצר מותר ולענ"ד לא קשיא דאין כונת רש"י שמפרש לקמן דלכ"ע כיפה של צמר משום דכבלא דעבדי אף לחצר אסור דמודה רש"י דלמ"ד כבלא דעבדא תנן שרי לחצר דהא לא אסר במתניתן הכא אלא לרה"ר אלא טעמא של רש"י משום דאמרינן לקמן מ"ש הני ומתרץ כדי שלא תתגנה על בעלה וש"מ דלכ"ע כיפה של צמר דאל"כ הוה ליה להגמרא לומר הניחא למ"ד כיפה של צמר תנן ולתת טעם למ"ד כבלא דעבדי ש"מ דלכ"ע מפרש לקמן כיפה ואע"ג דבקצת נוסחות כאן רב קאמר הכי כיפה של צמר ולרב מפרש לקמן הך טעמא שלא תתגנה על בעלה מ"מ אפשר דרש"י לא הי' בגירסתו כאן רב כמו שהי' נראה מדברי הרא"ש שכתב דהלכתא כיפה של צמר מדאמר ר' אבוהו דמסתברא כן ואי הוי פלוגתא דרב ושמואל פשיטא דהלכה כרב באיסורי ואין להקשות איך הוה ניחא ליה עכ"פ למקשה דלקמן דפריך מ"ש הני הך דהכא דכבלא דעבדי משום דהוה פשיטא ליה דכל דלא הוה תכשיט לא גזרו וכמ"ש הרשב"א והר"ן. ועיין ברש"י בסמוך ד"ה ושמואל נראה נמי דלת הוה גריס הך גירסא הכתובה על הגליון:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בקטלא עסקינן. בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין שעושים למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללתו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולטת ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה: מכלל דפליגי. בתמיה והא ת''ק לא איירי בשערה שמע מינה בשער מודה דלא מיהדק על גבי שער: דילמא. האי דאדכר שער: כשם קאמר להו. כשם שאתם מודים לי בחוטי שער אודו לי בחוטי צמר: חומרתא דקטיפתא. קשר שעושין לרפואות קיטוף עין רע שלא תשלוט: ותיהוי כקמיע מומחה. דקתני מתני' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי: אפוזייני. פרונטי''ל של זהב: שבכה. קופיי''ה דאי שלפא ליה מיגליא ראשה: המקפת. את הפדחת מאזן לאזן: המגיעים עד לחייה. על ראשה כורכתו ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן: אי כבלא דעבדא תנן. חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד ובההוא קתני מתני' דשפחה לא תצא בו: אבל כיפה של צמר. ככובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו: שפיר דמי. דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא: או דילמא כיפה תנן. דלא תצא דחיישינן דילמא שלפא ומחויא מתחת השבכה ואינה מגלה וכל שכן כבלא דעבדא: בכבול ובאסטמא. לקמיה מפרש מאי אסטמא ומדקתני כל שהוא למטה מן השבכה ש''מ כיפה תנן: כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקולעת ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאין חוץ לקישוריה והן נקראין פרוחי על שמפריחין ויוצאין לחוץ ואוגדתן לתחת קישוריה ע''י מצנפת קצרה: כליא. מונעת אותן שערות מלצאת: אין בה משום כלאים. שעשויה כמין לבד שקורין פולטר''א ואינה טוויה: ואינה מטמאה בנגעים. מהאי טעמא גופיה דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:
הכא בקטלא עסקינן. תימה דמשמע דקטלא טעמא משום חציצה וא''כ אמאי תני במתניתין בסיפא בהדי חוטי צמר ברישא הוה ליה למיתנייה ואומר רשב''א דקטלא נמי דבר של נוי הוא ויש לחוש דילמא שליף ומחויא ומיירי מתני' ברפוי דליכא חציצה ולכך אין לאוסרו אלא משום תכשיט אבל ברייתא דהכא איירי במיהדק דליכא למיחש דילמא שלפא שאינה מסירה לפי שלא תראה בעלת בשר וא''ת ומאי דוחקיה לאוקמא ברייתא משום חציצה לוקמא ברפוי ומשום משלפא כמתני' וי''ל דברייתא משמע ליה דטעמא משום חציצה דומיא דרישא דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם דלא איצטריך דליכא למיחש דילמא שלפא ומחוייא דפשיטא הוא דמאי נוי שייך בחוטין אלא איצטריך לאשמעינן דאין בו חציצה ואינה מסירתן בשעת טבילה וה''נ סיפא טעמא משום חציצה: תניא נמי הכי כו'. מדתני וסרביטין הקבועים בה ודרך לקבוע אפזיינו בסבכה אבל חומרתא דקטיפתא אין קובעין: אי כבלא דעבדא תנן. תימה אי כבלא דעבדא תנן אמאי קתני טפי גבי אשה וי''ל דבעי למיתני בסיפא דמתני' יוצאה בכבול ובפאה נכרית לחצר ופאה נכרית לא שייכא אלא באשה וא''ת אמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה''ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה . לרה''ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה וא''ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים אבל אי כיפה של צמר תנן ניחא דשרי בחצר שלא תתגנה על בעלה כדמפרש עולא לקמן (דף ס':) וי''ל דכבלא דעבדא שרי כדי לעשות בו קורת רוח לרבו שאם היה כל היום בלא כבול אפילו בחצר בדבר מועט שיעשה העבד כנגד רבו סבור רבו שדעתו למרוד בו ואתי לידי קטטה ולקמן דפירש''י דבסיפא מודו כ''ע דכבול כיפה של צמר היא קשה לר''י דהא משמע הכא למ''ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אף לרה''ר: אין בה משום כלאים. פרש''י משום שאינה טווי וריב''א אומר דמשום הכי אין להתיר דהתנן הלבדים אסורין מפני שהן שועין אלא משום דאיסטמא דבר קשה הוא ובדבר קשה לא אסרו רבנן משום כלאים כדאמר בפרק קמא דביצה (דף ט: ושם) א''ר הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא אע''ג דשאר לבדים אסורין האי שריא לפי שהיא קשה וכן משמע ביומא פרק בא לו (דף סמ.) רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולכך שרי להציע תחתיהם כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא וקשה לר''ת דאמרינן בפ''ק דערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד''א הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו כו' לא ליחייבי והשתא היכי אישתרי להו והא בגדי כהונה קשין הן וכה''ג לישראל נמי שרי ואומר ר''ת דדבר שהוא שוע טווי ונוז [ובדרך מלבוש והעלאה] דאסור מן התורה אין חילוק בין רך לקשה דבכל ענין אסור מן התורה אבל בכלאים דרבנן כגון לבדים שאינם אלא שוע שרי בקשין אפילו ללבוש כיון דאין בהו כלאים אלא מדרבנן ובגדי כהונה נמי כיון דשרי מדאורייתא להציע תחתיהן כדתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו' שרי אפילו מדרבנן כיון דקשין הן דבקשין לא גזרו רבנן כלל ובדבר רך נמי היכא דלא שכיח כריכה מותר להציעו תחתיך כגון מרדעת החמור וכרים וכסתות ומילי אחריני דחשיב במס' כלאים ועל אותן קוטש פורפונטש השיב ר' יצחק שאם יש בתוכן בלאי בגדים של צמר ושל פשתן ונתחב בהן המחט שתי תפירות דאסורין בהעלאה אפילו חוט התפירה של קנבוס או של משי שלא התירו כרים וכסתות אלא בהצעה אבל בהעלאה לא אבל אם אין בתוכן רק גיזי צמר יכול להיות דמותר אף בהעלאה שאין חוט התפירה מחברן לבגד כלל אלא שמחבר ומקרב שני הבגדים של פשתן שהן כסוי הקוטש משני צדדין ומתוך כך מתהדק הצמר שבינתים ואין זה חיבור כחיבור אריג או תפירה או קשירת חבלים דבמה בהמה: ואינה מטמאה בנגעים. קשה לר''י מאי איריא בנגעים אפי' במת ושרץ לא מטמא דבעינן טווי ואריג כדאמר לקמן (דף סד.) ואומר ר''י דמטמא במת ושרצים מק''ו דפכין קטנים שטהורין בזב וטמאים במת ושרץ איסטמא שטמא בזב דשייך בה מדרס כמו בכפה דאמר (כלים תרק כ''ח משנה ה) כפה שנתנתו לס''ת טהור מן המדרס אינו דין שיטמא במת ושרץ ובערוך פי' איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות ולפ''ז ניחא דמטמא במת ושרצים כשאר תכשיט אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כ''א הזהב ואבנים טובות ומהאי טעמא נמי אין בה משום כלאים: