דף עא - א
וטעמו של דבר, משום שהחטאת שהופרשה כ"חטאת שגגת שבת" לכפרת הקצירה הראשונה, שנעשתה בשגגת שבת, יש בכוחה להיות גוררת גם את כפרת הקצירה השניה, שנעשתה בשגגת מלאכה, שתתכפר אף היא באותו קרבן החטאת.
שהיות והקצירה הראשונה והשניה נעשו שתיהן ב"העלם חטא אחד", שלא נודע לו מחטאו עד לאחר הקצירה השניה [אם כי נודע לו מיום השבת בינתיים], הרי החטאת הבאה על הקצירה הראשונה מכפרת גם על כל הקצירות שנעשו באותו העלם [שהרי העובר פעמיים על אותה עבירה בהעלם אחד מתכפר בחטאת אחת].
וכמו כן, אותה החטאת של שגגת שבת שהופרשה גם כדי לכפר על הטחינה הראשונה [שהרי חטאת שגגת השבת הופרשה עבור הטחינה הראשונה כמו עבור הקצירה הראשונה], הרי היא גוררת גם את הכפרה על הטחינה השניה, שנעשתה בהעלם אחד עם הטחינה הראשונה.
אבל אם נודע לו תחלה על הקצירה השניה של זדון שבת ושגגת מלאכות, והפריש על הקצירה חטאת, הרי קרבן חטאת זה שהופרש על הקצירה השניה אינו יכול לכפר על הטחינה השניה, היות והקצירה השניה והטחינה השניה בשגגת מלאכות נעשו, ולכן חייב על כל מלאכה קרבן חטאת נפרד.
אך אינו חייב להביא חטאת על הקצירה הראשונה והטחינה הראשונה משום שהקצירה השניה גוררת את הקצירה הראשונה לפי שנעשתה עמה בהעלם אחד, ומכפרת עליה. והקצירה הראשונה, שמתכפרת בחטאת הזאת, גוררת עמה גם את הטחינה הראשונה שעמה, שתתכפר גם היא איתה.
כי אף על פי שעיקר הקרבן לא בא על הקצירה הראשונה אלא הופרש עבור הקצירה השניה, מכל מקום הואיל והקצירה הראשונה נתכפרה הרי גם הטחינה שעמה נתכפרה, היות ומלכתחלה היו שתיהן תלויות בקרבן אחד. שהרי שתיהן נעשו בשגגת שבת, והקרבן שיכפר על שגגת השבת בהכרח שיכפר על שתיהן, כי אין כפרה לזו בלא זו.
ואילו הטחינה השניה שהיא כנגדה של הטחינה הראשונה - במקומה עומדת, שחייב עליה חטאת בפני עצמה. ואינה מתכפרת עם הטחינה הראשונה, אעפ"י שנעשתה עמה בהעלם אחד. כי לא היה מחוייב ששתיהן יתכפרו בחטאת אחת, שהרי אחת מהן נעשתה בשגגת שבת והשניה בשגגת מלאכות. ו"גרירה לגרירה" לא אמרינן. וכיון שהטחינה הראשונה עצמה נתכפרה רק מכח גרירה לקצירה הראשונה, אין בכחה לגרור כפרה נוספת עמה.
אביי אמר: טחינה ראשונה, שהתכפרה בגרירת הקצירה הראשונה, נמי גוררת את הטחינה השניה. כי שם "טחינה" - אחת היא! והיינו, שקרבן אשר התכפרה בו מלאכת טחינה יש בכוחו לכפר על כל חטא של טחינה, אפילו אם הוי בגדר "גרירה לגרירה".
והוינן בה: ומי אית ליה כלל לרבא גרירה?! שהקצירה הראשונה תגרור את הטחינה שעמה למרות שהקרבן לא הופרש על קצירה זו?
[אבל הא דקצירה שנעשתה בשגגת מלאכות גוררת קצירה שנעשתה בשגגת שבת לא חשיב "גרירה", כיון שהקרבן הופרש על "קצירה", וכל הקצירות שנעשו בהעלם אחד מתכפרים בקרבן הזה [1]].
והא איתמר: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על חטאו שחטא באכילת אחת מהן, והתחייב עליה קרבן חטאת. וחזר ואכל עוד כזית חלב שלישי בהעלמו של שני, לפני שנודע לו מאכילתו של השני. ובסוף נודע לו מכולם.
אמר רבא: אם הביא קרבן על הכזית הראשון, שאמר בשעת ההפרשה שיהיה עבורו, הרי ראשון ושני - מתכפרין בו, לפי שנאכלו שניהם בהעלם אחד.
אבל השלישי - אינו מתכפר בו, שהוא לא היה בהעלם אחד עם הראשון. ולא אמרינן שהשני יגרור את השלישי, על אף שהיה עמו בהעלם אחד. שהואיל והקרבן לא הופרש על השני הרי הוא יכול לכפר על השלישי רק באמצעות "גרירה", וגרירה לא אמרינן.
ואם הביא קרבן על השלישי - שלישי ושני מתכפרין בו, לפי שהיו בהעלם אחד, אבל ראשון שלא היה בהעלם אחד עם השלישי אינו מתכפר בו.
אך אם הביא קרבן על האמצעי - נתכפרו כולן! שהרי כולן היו אתו בהעלם אחד.
אביי אמר: אפילו הביא קרבן על אחד מהן, ואין זה משנה איזה הוא - נתכפרו כולן היות ואמרינן "גרירה". ולכן אפילו הכזית שלא הופרש עליו הקרבן גורר עמו את האחרים שהיו עמו בהעלם אחד.
הרי, דרבא לא סבר גרירה. וקשיא ארבא דשמעתין?
ומתרצינן: בתר דשמעה רבא מאביי את הסברא דגרירה - סברה, קיבלה גם הוא. והא דשמעתין אמר לה לאחר שקיבלה מאביי.
ומקשינן: אי הכי, דרבא סבר "גרירה", אם כן, טחינה הראשונה נמי תגרר לטחינה האחרונה, ולמה אמר רבא שטחינה השניה שכנגדה - במקומה עומדת?! [2]
ומתרצינן: רק גרירה עצמה אית ליה לרבא. אבל גרירה דגרירה לית ליה. שהטחינה הראשונה עצמה מכח גרירה באה, שנגררה עם הקצירה שעמה, ולא הופרש עליה הקרבן. הילכך אין בכחה לגרור את הטחינה האחרונה.
ואמרינן: מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא, שקצירה גוררת קצירה, ואעפ"י שהן שני סוגי שגגות, שזו נעשתה בזדון שבת ושגגת מלאכות וזו בזדון מלאכות ושגגת שבת, וכל מה שלא ידע בשגגה ראשונה נודע לו בשניה, בכל זאת לא אמרינן דהוי כשתי העלמות ויתחייב חטאת נפרדת עבור כל אחת, אלא דהוי שגגה אחת כיון שלא היתה ידיעת חטא בינתיים -
מבעיא לרבי זירא.
דבעי רבי זירא מרבי אסי, ואמרי לה, בעא מינה רבי ירמיה מרבי זירא: קצר או טחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, וחזר וקצר או טחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, [3] ולא נודע לו ביניהם שחטא - מהו שיצטרפו שני חצאי הגרוגרת של טחינה או של קצירה לשיעור גרוגרת?
וצדדי הספק הם:
האם הוי שגגת שבת ושגגת מלאכות [כשלא נודע לו ביניהם שחטא] כהעלם אחד וכשגגה אחת, ויצטרפו.
או הוי כשתי העלמות ושתי שגגות, שבכל אחת פחות מכשיעור, ואינו חייב עליהן.
אמר ליה: הרי הם חלוקין לחטאות, [4] שאילו היה בכל אחת מההעלמות כשיעור גרוגרת, היה צריך להביא קרבן חטאת נפרד על כל אחד מהשגגות בנפרד, ומשמע שהן שתי שגגות, [5] הילכך גם לא מצטרפין להתחייב על ידי צירוף של פחות מכשיעור מכל אחת מההעלמות.
אמר ליה: וכי כל היכא ד"חלוקין לחטאות" לא מצטרפי חצאי שיעורים?! ומי יימר שהדברים תלויים זה בזה.
והתנן: אכל כזית חלב, וחזר ואכל כזית חלב בהעלם אחד, ואפילו הפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס דהוי להו שתי אכילות - אינו חייב אלא חטאת אחת, כיון שהיו בהעלם אחד.
אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד, שלא נודע לו באמצע שאכל דבר איסור - חייב על כל אחת ואחת, על כל איסור קרבן נפרד.
זו חומר במינין הרבה ממין אחד.
אך לענין זו דלהלן, יש חומר במין אחד ממינין הרבה:
שאם אכל חצי זית, וחזר ואכל חצי זית ממין אחד של איסור, בהעלם אחד, ולא הפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס - חייב חטאת.
ואילו אם היו חצאי הזיתים משני מינין של איסור - פטור מקרבן כיון ששני איסורים שונים אינם מצטרפים לשיעור כזית.
והוינן בה: וכי "ממין אחד חייב" צריכא למימר שחייב? והרי פשיטא שהם מצטרפין!
ואמר ריש לקיש משום בר תוטני: הכא במאי עסקינן, כגון שאכלו בשני תמחויין,, שהתבשלו בשתי צורות, כגון חצי כזית אחד צלי וחצי כזית אחד מבושל. ורבי יהושע היא, דאמר: תמחויין מחלקין! שאם אכל שני כזיתים חלב, כל אחד בתמחוי אחר [אפילו בהעלם אחד], מביא על כל כזית קרבן אחר.
מהו דתימא: אמר רבי יהושע בין לקולא בשני חצאי זיתים, שהתמחויין מחלקין ביניהם ואינם מצטרפים לחיוב קרבן, בין לחומרא בשני כזיתים לחייב קרבן על כל תמח וי.
קא משמע לן מתניתין: דלקולא לא אמר. אלא שני חצאי זיתים מצטרפים אפילו בשני תמחויין. ורק לחומרא לחייב שתיים חטאות קאמר.
ומסקינן לקושיא: והא הכא, בשני תמחויין, דחלוקין לחטאות, ובכל זאת קא מצטרפי לשיעור.
והכי נמי נימא לענין שני חצאי גרוגרת בשבת?!
אמר ליה: מר, ארישא דמתניתין מתני לה להא דריש לקיש, ולכן קשיא ליה. אבל אנן - אסיפא מתנינן לה, ולא קשיא לן.
דקתני בסיפא משני מינין פטור. והוינן בה: וכי צריכא למימר ששני חצאי שיעורים של איסורים שונים לא מצטרפים לשיעור כזית?!
ואמר ריש לקיש משום בר תוטני: לעולם מיירי ממין אחד של איסור. ואמאי קרי ליה שני מינין? משום שאכלו בשני תמחויין. ורבי יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין.
והא קא משמע לן: דאמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא מחלקין התמחויין. הילכך לא מצטרפי שני חצאי הזיתים אפילו ממין אחד, הואיל והם משני תמחויין. ולענין שבת נמי אמרינן, הואיל וחלוקין לחטאות לא מצטרפי.
הערות
[1] והתוס' מפרשים להיפך. שקצירה וקצירה נחשב לגרירה, כפשיטות לשון הגמרא "קצירה גוררת קצירה". ואעפ"י ששתיהן היו בהעלם אחד, מכל מקום, כיון שזאת היתה בשגגת שבת וזדון מלאכות וזאת בזדון שבת ושגגת מלאכות, חשיב גרירה. אבל כפרת טחינה שעמה לא נחשבת כגרירה, כי אין כפרה לזו בלא זו.
[2] הריטב"א מפרש הקושיא כך: בשלמא אי קיבלה רבא מאחריני, אפשר שכך קיבל שרק גרירה אחת אמרינן ולא שתים. אבל כיון שאמרת שקיבלה מאביי, הרי הוא סובר גם גרירה לגרירה. ומתרצת הגמרא, שרק מקצת דברי אביי קיבל ולא כולם. דבגרירה הודה לו, ובגרירה לגרירה לא הודה לו.
[3] לכאורה קשה: מכך שרבי זירא לא שאל אלא בחצי גרוגרת, משמע דבגרוגרות שלמים פשיטא ליה שמביא חטאת על כל גרוגרת, כמבואר לקמן שיש מקום לחלק ביניהם. וא"כ מאי קאמרה הגמרא דרבי זירא מיבעיא ליה במה דפשיטא לאביי ורבא. וביאר תוס' הרא"ש דהגמרא קאי באמת על חצי גרוגרת, דפשיטא להו לאביי ורבא דמצטרפים מכל שכן דגרוגרות שלמים. ורבי זירא מיבעיא ליה, אבל לענין גרוגרות שלמים פליגי לגמרי. ועוד ביאר, שרבי זירא נסתפק בשניהם, והגמרא מביאה רק סוף דבריו, שאם תימצי לומר בגרוגרות שלמים שאין מצטרפים, אכתי יש להסתפק בחצאי גרוגרות. וראיה לזה ממה שהשיב לו שתי תשובות: א. חלוקין לחטאות. ב. ולא מצטרפין. ומשמע שעל שניהם שאל. שאם לא כן, היה לו להשיב "הואיל וחלוקין לחטאות - לא מצטרפין".
[4] הקשה השפת אמת, למה לא אמר לעיל דמילתא דפשיטא להו לאביי ורבא - פשיטא ליה לרב אסי [או לרבי זירא] שחלוקין לחטאות? ותירץ, משום דהגמרא סבירא לה להלכה כאביי ורבא. הילכך אמרה דמיבעיא ליה לרבי זירא, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אי הוי אמרה דפשיטא ליה לאחריני היה אפשר לומר דהלכה כוותיה.
[5] לשיטת התוס' [עיין הערה 1], הטעם דחלוקין לחטאות משום דלא אמרינן גרירה, תוס' שם.
שיטה להר"ן
קצירה גוררת קצירה. דאע"ג דידע לי' בנתיים ששבת הי' לא חשיבא ידיעה לחלק שהרי לא נודע לו בנתיים שחטא וידיעת חטא חשיבא ידיעה לחלק, וסבירא לי' לרבא דשגגת שבת וזדון מלאכות וזדון שבת ושגגת מלאכות חדא העלמה היא כיון דאין ידיעת חטא בנתיים דאי לא לא הוה אמר גרירה דלא שייכא גרירה, ועוד ס"ל גרירה והאי תרתי אתא לאשמועי':
והא דאמר רבא ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וכו'. פרש"י ז"ל או טחינה קאמר וכ"ש בשנודע לו בשתיהן וכן הוא בהדיא במקצת הספרים ונודע לו על קצירה או טחינה ומיירי בשנודע לו קודם שהפריש הקרבן דבהא ידיעות דאחר מלאכות אינן מחלקות:
והא דאמר קצירה גוררת קצירה. לישנא בעלמא נקט ולא טעמא דגרירה דהא מדינא קצירה של שגגת שבת וקצירה של זדון שבת חדא היא כיון דתרווייהו בחדא שבתא וליכא ימים בנתיים לחלק והוה כקוצר שתי קצירות בשגגת שבת דאינו חייב אלא אחת וה"ל כאוכל חלב וחלב בהעלם אחת:
וטחינה גוררת טחינה. כלו' מדינא טחינה ראשונה נגררת בקצירה ראשונה דהא קצר וטחן בשגגת שבת אינו חייב אלא אחת דהא שתיהן בהעלם א' ודין הוא שתתכפר עמה, וכל חדושו דרבא הוא במה שאמר שטחינה של זדון שבת שמן הדין הוא חלוקה לעצמה לקרבן כיון דהיא בשגגת מלאכות ואפ"ה היא נגררת עם טחינה של שגגת שבת ומתכפרת עמה אע"פ שאינה מתכפרת לעצמה שאין הקרבן בא בשבילה שעל הקצירה הופרש:
נודע לו על קצירה של זדון שבת וכו' קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה. י"מ דהא מדינא הוא ולא מדין גרירה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אבל קצירה ראשונה שגוררת טחינה שעמה לאו מדינא דהא הקרבן לא הופרש על קצירה ראשונה אלא מדין גרירה הוא אבל טחינה של זדון שבת אינה נגררת עם טחינה ראשונה דלית לי' לרבא גרירה דגרירה אלא לכשנודע לו לאחר מכן צריך להביא קרבן וכן פרש"י ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל פי' דטחינה שעמה מדינא הוא ולא מדין גרירה כיון שהקצירה מתכפרת שתתכפר טחינה שעמה דכיון דתרווייהו בהעלם שבת חדא נינהו, אבל טחינה שכנגדה במקומה עומדת דהא מן הדין חלוקה היא טחינה זו לחטאת כיון דהיא בשגגת מלאכות ולאפוקי ההיא דלעיל דנודע לו על קצירה של שגגת שבת דקצירה וטחינה חדא היא לגמרי וכשמפריש קרבן על הקצירה הרי עיקר הקרבן ג"כ מן הדין על הטחינה לגמרי ונמצאו קצירה וטחינה של שגגת מלאכות מתכפרות עמהן דחדא נינהו כדפרישנא:
שם טחינה אחת היא. פרש"י ז"ל ואע"ג דקמייתא בגרירה הוא דאתיא אמרי' גרירה לגרירה וזה כפי שפירשנו למעלה, והרא"ה ז"ל פי' דכיון דתתכפר מן הדין טחינה של שגגת שבת אי אפשר ג"כ לזו שלא תתכפר עמה:
ומי אית לי' לרבא גרירה. פי' ומטחינה דגוררת טחינה הוא דקא מקשה דהויא מדין גרירה אבל אידך מדינא הוא כדפרישי' לשיטת הרא"ה ז"ל:
ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית אחר בהעלמו של שני. פי' שנודע לו תחלה מזית ראשון קודם שאכל זית שלישי אבל לא נודע לו זית שני קודם שאכל זית שלישי ונמצא ששני ושלישי היו בהעלם אחד אבל לא ראשון ושלישי, דהא הוה ידיעה בנתיים אבל אמצעי הי' בהעלם כולן והיינו דאמר רבא הביא קרבן על הראשון כמו שנודע לו תחלה ראשון ושני מתכפרין בו שהרי בהעלם אחד היו שניהם דלאחר שנאכלו שניהם נודע לו מן הראשון, הביא קרבן על השלישי אם נודע לו לאחר מכן מזית שלישי בשעה שרצה להפריש קרבן על הראשון ועדיין לא הביא קרבן על הראשון עד שנודע לו זית שלישי שלישי ושני מתכפרין שהיו בהעלם אחד ראשון אין מתכפר שהרי נודע לו קודם שאכל זית שלישי הביא קרבן על האמצעי אם נודע לו לאחר מכן זית אמצעי ועדין לא הביא קרבן על הראשון ועל השלישי נתכפרו כולן דכולן בהעלם של זה היו כנ"ל:
גרירה דגרירה לית לי'. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דוקא גרירה דגרירה שכשמביא קרבן על קצירה של שגגת מלאכות ומתכפרת עמה טחינה של שגגת שבת לאו משום גרירה הוא אלא מדינא כדפרישנא לעיל אלא לומר שכיון שעיקר הקרבן על קצירה של שגגת מלאכות שחלוקה ממנה לקרבן וטחינה של שגגת מלאכות כל עצמה אינה מתכפרת אלא ע"י קצירה שעמה הא חשיבא לי' גרירה דגרירה ע"כ:
אמר לי' חלוקין לחטאו' ומצטרפין לפום האי לישנא משמע דפשיטא לי' דחלוקין לחטאות ופשיט לי' מדחלוקין לחטאות אין מצטרפין וליתא דודאי לאו מילתא פשיטא הוא דהא רבא ואביי פליגי עלי' וסברי דאין חלוקין אלא תרתי אמר לי' לדידי סבירא לי דחלוקין לחטאו' וסבירא לי נמי דכיון דחלוקין לחטאות אין מצטרפין ומ"מ תפשוט מיהא דר' זירא לא הוה פשיטא לי' אין חלוקין לחטאות כאביי ורבא דא"כ פשיטא דמצטרפין:
משני מינין פטור. פי' דאין מצטרפין ולא קאי אפגול ונותר דודאי במעילה מוכח דמצטרפין לענין אכילה אע"ג דלענין חטאות חלוקין אלא אשארא קאי וכן פי' הרמב"ן ז"ל.
והא הכא דחלוקין לחטאות וקא מצטרפין. פי' שאם היו שני זיתים בשני תמחויין הי' חייב שתי חטאות וכי הוו חצי זית מצטרפין וגבי קצירה וטחינה נמי אע"ג דחלוקין לחטאות דאי האי עביד כשיעור לכל אחד אין אחד מתכפר בקרבן חבירו אפ"ה דין הוא שיצטרפו קצירה וקצירה ויתחייב קרבן:
ולעולם ממין אחד ואמאי קרי לי' שני מינין וכו'. פי' ולאו למימרא דשני מינין פטור דקאמר דוקא מין אחד דהא אחלב ודם ונותר ופיגול קאי ועלה קא מייתי' לה דאמרי' חומר במין אחד משני מינין דאלמא מינין הרבה נינהו אלא ה"ק שני מינין דקתני כולל בין שני מינין חלוקין בין מין אחד שאכלו בשני תמחויין שאף הם דינן כשני מינין חלוקין של שני שמות, ובהא ניחא לי הא דקתני ויש חומר במין אחד משני מינין ואלו שני מינין אלו הם מין אחד אלא דקרי להו שני מינין משום לתיהו דשני תמחויין מכלל דרישא מין א' ותמחוי א' כדדחיק בסמוך וא"כ מאי חומר דקתני הא בשני תמחויין הא בתמחוי א' אלא דשני מינין דקתני שהן חלוקין ואלו אין מצטרפין אפי' בתמחוי א' מה שאין כן במין א' דמצטרפין בתמחוי א' כנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0