דף עא - ב
ומקשינן: מדאמרת שהסיפא מדברת במין אחד ושני תמחויין, מכלל, דרישא דקתני בה "ממין אחד חייב", המדובר הוא במין אחד ותמחוי אחד.
ואם כן תיקשי: וכי צריכא למימר שבכגון זה מצטרפים שני החצאים?!
ומתרצינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן: כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים! שנודע לו בין אכילות שני חצאי הזיתים שחטא.
ורבן גמליאל היא, דאמר: אין ידיעה לחצי שיעור! שאעפ"י שהידיעה מחלקת בשיעורים שלמים, שאם נודע לו בין כזית לכזית שחטא ושוב שכח ואכל את הכזית השני מביא שתי חטאות, כל זאת בנודע לו על אכילת כזית. אבל ידיעה שבין שני חצאי זיתים אינה מחלקת, אלא הם מצטרפים על אף שהיתה לו ידיעה ביניהם. כי ידיעת חצי שיעור לאו "ידיעת חטא" היא. [1]
איתמר: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אכילת הכזית חלב הראשון, וחזר ונודע לו על השני.
רבי יוחנן אמר: חייב שתים.
והגמרא לקמן מסתפקת אם מדובר שידיעת השני היתה דוקא לאחר הפרשת הקרבן על הראשון, ומשום כך אין הקרבן שהופרש על הראשון יכול לכפר על השני, על אף שהיה עמו בהעלם אחד. או שאפילו אם לא הפריש קרבן קודם ידיעת השני, הרי עצם הידיעה הנפרדת שביניהם [לאחר אכילת הכזית השני!] מחלקת אותם לחטאות נפרדות, אעפ"י שלא נודע לו דבר בין אכילת הכזית ראשון לשני.
וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת.
ומבארינן: רבי יוחנן אמר חייב שתים, משום דכתיב "והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה - על חטאתו אשר חטא". ודרשינן "על חטאתו" - "והביא", דהיינו שעל כל חטא וחטא יביא קרבן בנפרד [ובאופן האמור, שהיתה ידיעה נפרדת לאחר החטא או הפרשת קרבן ביניהם].
וריש לקיש אמר פטור, משום דכתיב "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו". ודרשינן "מחטאתו" - "ונסלח לו", שאפילו לא הביא אלא על מקצת מחטאתו - ונסלח לו כולו. שהקרבן הבא על הכזית הראשון מכפר גם על הכזית השני כיון שהיה אתו בהעלם אחד.
ואפילו אם היה ביניהם חילוק ידיעות שלאחר החטא או חילוק הפרשות, אין זה מעכב את הכפרה על השני כיון שנודע לו לפני הכפרה על הראשון גם על אכילת השני.
והוינן בה: וריש לקיש נמי - הכתיב "על חטאתו - והביא"?!
ומשנינן: ההוא - לאחר כפרה. שאם נודע לו מהשני לאחר שכבר הקריב את החטאת על הראשון וכבר נתכפר עליו, שוב אין הכזית השני יכול להתכפר בקרבן זה, וצריך להביא עליו חטאת אחרת. ותו הוינן בה: ולרבי יוחנן נמי, הכתיב "מחטאתו - ונסלח לו"?!
ומשנינן: הכא, בפסוק זה, במאי עסקינן: כגון שאכל כזית ומחצה, ונודע לו רק על אכילת כזית. ולאחר מכן חזר ואכל כחצי זית אחר, בהעלמו של חצי הזית השני;.
דהיינו, שאכל חצי זית חלב נוסף טרם שנודע לו מחצי הזית הקודם, הקרוי "שני", לפי שהוא חלק מהזית השני.
מהו דתימא, ליצטרפו שני חצאי הזיתים,, שיביא עליהם יחד חטאת בפני עצמם, שהרי שניהם נודעו לו אחר ידיעת הכזית הראשון, ורבי יוחנן הלא סבר שהידיעות מחלקות.
קמשמע לן קרא "מחטאתו" דלא מצטרפי, כיון שכפרה על "מקצת חטאתו" מכפרת על כל חטאתו, ומתכפר אותו חצי הזית שאכל יחד עם הכזית, על אף שלא נודע לו עליו.
דכיון שבשעת ידיעת הכזית הראשון עדיין לא אכל אלא חצי זית נוסף, הרי זה כאילו נודע לו על הכל.
כי אילו היה מביא קרבן על הכזית הראשון היה מתכפר עמו גם החצי זית הנוסף, למרות שטרם נודע לו ממנו כלל.
דכיון שעל פחות מכזית אין חייבין קרבן בפני עצמו, יכול הוא להתכפר עם הכזית שכבר נודע מבלי שהוא עצמו יהיה נודע.
הילכך, חצי הזית הקודם שייך לכזית הראשון, ואינו מצטרף עם החצי השני [שנוסף עתה] כדי ליצור חיוב חטאת נוסף על צירוף שניהם.
מה שאין כאן אם בשעת ידיעת הכזית הראשון כבר אכל כזית שלם נוסף, אך לא נודע לו ממנו. דכיון שאכילת הכזית השני אינה מתכפרת ללא ידיעה, והיא זקוקה לכפרה בפני עצמה [כיון שנודע לו מהכזית הראשון ומהשני טרם נודע] - חייבים עליה קרבן בפני עצמו.
אמר ליה רבינא לרב אשי: באיזה אופן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש?
האם בדאיתידע ליה על הכזית השני קודם הפרשה של הקרבן על הכזית הראשון. שרק נודע לו מהראשון אך לא הספיק להפריש עליו קרבן קודם ידיעת השני, פליגי.
ובהא פליגי: דמר רבי יוחנן סבר: ידיעות מחלקות [2] לחייב על כל כזית חטאת בפני עצמו. ומר ריש לקיש סבר: רק הפרשות מחלקות. שדוקא אם כבר הפריש את הקרבן על הראשון קודם שנודע לו מהשני אז הוא חייב על השני חטאת בפני עצמו.
אבל, אם נודע לו מהשני לאחר הפרשה הרי, כאמור, מודי ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דחייב שתים.
או דלמא דוקא בדאיתידע ליה מהשני לאחר הפרשה פליגי.
ובהא פליגי: דמר רבי יוחנן סבר: הפרשות מחלקות, ומר ריש לקיש סבר: רק כפרות מחלקות. שרק אם כבר נתכפר על הראשון ואח"כ נודע לו מהשני, הוא חייב עליו חטאת בפני עצמו.
אבל, קודם הפרשה מודי ליה רבי יוחנן לריש לקיש, דאינו חייב אלא אחת,, שהידיעות לבד אינן מחלקות.
או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. שרבי יוחנן סבר שאפילו ידיעות לבד מחלקות, וריש לקיש סבר שאפילו הפרשות אינן מחלקות? [3]
אמר ליה רב אשי: מסתברא, בין בזו ובין בזו מחלוקת.
דאי סלקא דעתך קודם הפרשה פליגי, אבל לאחר הפרשה מודה ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דחייב שתים. אם כן, אדמוקים ליה הגמרא אליבא דריש לקיש קרא דרבי יוחנן דמיירי לאחר כפרה, לוקמיה ליה אפילו קודם כפרה, ולאחר הפרשה.
אלא ודאי, פשיטא להו לבני הישיבה שסדרו את הגמרא דריש לקיש חולק אפילו לאחר הפרשה, ורק בלאחר כפרה הוא מודה.
וכן יש להוכיח דרבי יוחנן חולק אפילו קודם הפרשה: דאי אחר הפרשה דוקא פליגי, אבל קודם הפרשה מודה ליה רבי יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת. אם כן אדמוקי ליה אליבא דרבי יוחנן קרא דריש לקיש בכזית ומחצה - לוקמיה קודם הפרשה, ואפילו בשני כזיתים?!
ודוחה רבינא את הראיה של רב אשי:
ודילמא לבני הישיבה נמי ספוקי מספקא להו כדמספקא לי, במה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.
ו"אם תימצי לומר" קאמר!
שכאשר הגמרא שואלת אליבא דרבי יוחנן, הכי קאמרה: אם תימצי לומר דקודם הפרשה פליגי בה, אם כן רבי יוחנן - היכי מוקי ליה לקרא דריש לקיש?! שאם היה פשוט לנו שקודם הפרשה לא פליגי, היינו מעמידים את המקרא באופן זה.
אבל מכיון שאנו מסתפקים שמא פליגי קודם הפרשה [או שמא בין בזו ובין בזו], קשיא לרבי יוחנן. ועל כך מתרצינן דקרא מיירי בכזית ומחצה.
וכאשר הגמרא שואלת אליבא דריש לקיש. הכי קאמרה: ואם תימצי לומר לאחר הפרשה פליגי, אם כן ריש לקיש - היכי מוקי ליה לקרא דרבי יוחנן?! ועל כך מתרצינן דלאחר כפרה.
מי שבא על שפחה חרופה [שחציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי] חייב בקרבן אשם.
אשם זה שונה מרוב האשמות והחטאות שבתורה, בשני דברים:
א. חייבים עליו גם כשעוברים במזיד.
ב. מביאים קרבן אחד על הרבה עבירות.
דין זה אמור כשבעל שפחה אחת במזיד, וכל שכן בשוגג באופן שהיו כולן בהעלם אחד.
אולם אם עשה זאת בשוגג, כשהיתה לו ידיעה בין ביאה לביאה, או שהיתה לו ידיעה רק לאחריהן, אלא שלא נודע לו בבת אחת על כולן אלא בזה אחר זה - זהו הנידון של הסוגיה שלפנינו: האם יש מקום [עפ"י האמור בסוגיא הקודמת] לחייבו אשם על כל ביאה וביאה.
אמר עולא: למאן דאמר אשם ודאי [בניגוד לאשם תלוי, הבא על ספק חטא, שלכולי עלמא לא צריך ידיעה] לא בעיא ידיעה בתחילה. שגם אם בשעת הבאת הקרבן עדיין לא היתה לו ידיעה ודאית שחטא הרי הוא מכפר עליו. [4]
לפי שאין דין האשם כחטאת.
כי רק בחטאת כתיב בה "או הודע אליו חטאתו", ולכן אם הביא קרבן חטאת קודם ידיעת החטא אינו מכפר עליו, אלא צריך להביא חטאת אחרת לכשיודע לו שחטא, אך לא בקרבן אשם.
הערות
[1] הקשה הריטב"א, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, דחזינן הכא לרבן גמליאל דחלוקין לחטאות, ומצטרפי. ותירץ, דהכא איכא טעמא בדבר לחלק ביניהם. כי רבן גמליאל סובר שרק ידיעה שאחר חטא גמור, כגון אחר אכילת שיעור שלם שהוא בר קרבן, הוי ידיעה. אבל ידיעה שלאחר חצי שעור, שאינו בר קרבן, אין ידיעתו חשובה כלל. אבל בבעיא דרבי זירא, אין טעם לחלק בין חילוק שני זיתים לחצאי זיתים.
[2] כתב הריטב"א, שלא נתפרש סברת רבי יוחנן, למה ידיעה גרידא מחלקת. ורש"י לקמן עב א ד"ה בעל, ביאר דחשיב כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה. ור"ח מבאר, שכיון שנודעה לו חטאתו נתחייב בה, וכשיודע לו חטאו השני התחייב גם עליה, ואין אדם פורע חובו ממה שכבר נתחייב בו.
[3] בסוגייתנו מבואר שבידיעה לאחר כפרה - לדברי הכל מביא חטאת על כל אחת ואחת. אבל מדברי אביי ורבא, לעיל בעמוד א, באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן - משמע שאפילו אם נודע לו על השני לאחר כפרת הראשון הוא מתכפר בקרבנו של ראשון, והלכה כוותייהו. ר"ח. אולם רש"י בד"ה וחזר, מבאר דאביי ורבא מיירי כשנודע לו על השני קודם הפרשת הקרבן על הראשון. וסבירא להו כריש לקיש דידיעות אין מחלקות. אי נמי סבירא להו דלא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש רק אחר הפרשה.
[4] לכאורה קשה: כיצד שייך לכתחילה להביא מספק קרבן שאינו אשם תלוי אלא הוא "קרבן ודאי", מבלי לחשוש לחולין בעזרה. ומבאר רש"י עפ"י הגמרא בכריתות, שהמדובר הוא באשם מעילות, שהיה מסופק אם מעל בהקדש, ומביא אשם, ועושה תנאי, שאם ישאר לעולם בספק, יהיה זה אשם תלוי. ואם יודע לו בעתיד שאכן מעל בהקדש, יהיה כבר מעתה בתור אשם מעילות ודאי, ויוצא בו גם לאחר הידיעה. והתוס' להלן עב א בד"ה בעל הקשו, שזה שייך רק באשם מעילות שמביאין על ספיקו אשם תלוי. אבל באשם שפחה חרופה דסוגייתנו, שאין בו אשם תלוי [שרק בעבירה שחייבין עליה חטאת מביאים אשם תלוי, וכן באשם מעילה בלבד ילפינן מקרא], מה שייך לומר שיביאוהו בלא ידיעה. ותירצו, שיכול להביאו ולעשות תנאי שאם אינו חייב באשם יהא לשלמים. ובמסכת כריתות מבואר עוד אופן של אשם קודם ידיעה, כגון שהיו מונחות שתי חתיכות בשר, אחת של חולין ואחת של קודש, ואכלו אותן שני אנשים, כל אחד חתיכה אחרת בשוגג, ואינם יודעים מי אכל את הקודש. שהרי הם מביאים אשם מעילות בשותפות, ומתנים ביניהם שיקרב עבור החוטא מבין שניהם. ואופן זה שייך גם באשם שפחה חרופה, כששני אנשים בעלו שתי נשים שאחת מהן שפחה חרופה, ואינם יודעים מי מהם בעל את השפחה חרופה. רמב"ן. והריטב"א מבאר שאפילו אם באשם שפחה חרופה לא שייך שיביא בלא ידיעה בתחילה, מכל מקום כיון דאשכחן באשם מעילות דלא בעיא ידיעה, מכלל דידיעה בכל האשמות לא חשיבא.
שיטה להר"ן
הכא במאי עסקי' כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים. וקשיא לי אם כן הדרא קושיין לדוכתה דהא הכא דאי הוו שיעורן שלימה כיון דאיכא ידיעה בנתיים הם חלוקין לחטאות ואפ"ה כי הוו חצי זית מצטרפי, וי"ל דר' זירא מודה בידיעה שמחלקת דאלימא ידיעה ואע"פ שמצטרפין ואיהו לא אמר אלא בזדון שבת ושגגת שבת והא דשני תמחויין דמי לדר' זירא כנ"ל:
ר' יוחנן אמר חייב שתים. ר' שמעון בן לקיש אמר פטור, פי' משתים אבל חייב אחת:
ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות כלומר ר' יוחנן סבר דאם נודע לו על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעת הראשון חייב שתים דידיעה זו מחלקת, ומר סבר דהיינו ר' שמעון הפרשות מחלקות אם נודע לו על השני לאחר שהפריש קרבן על הראשון מחלקת וחייב שתים אבל קודם שהפריש לא:
והא דקאמר אבל לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון לר' יוחנן, נראה לי דלישנא יתירא הוא דהא קאמר ומר סבר הפרשות מחלקות והיינו לאחר הפרשה ודכוותה טובא בתלמודא, ואיידי דאיצטריך למימר בההוא לישנא אחרינא אבל קודם הפרשה מודה לי' ר' יוחנן לר' שמעון נקט רישא לאחר הפרשה מודה לי' ר' שמעון ולא לצריכותא כנ"ל:
דמר סבר הפרשות מחלקות היינו ר' יוחנן דאם נודע לו על השני לאחר שהפריש על הראשון מחלקות. ומר סבר כפרות מחלקות ר' שמעון לאחר שקרב הקרבן או אחר זריקת הדם:
או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בין בידיעה דקודם הפרשה ובין בידיעה דלאחר הפרשה אבל לכולי עלמא ידיעות דבין אכילה לאכילה הוו ידיעות לחלק וג"כ ידיעה דלאחר כפרה:
אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה ונודע לו בין ביאה לביאה אינו חייב אלא אחת. פרש"י ז"ל דהיינו ר' טרפון גבי ספק מעילה כגון שתי חתיכות אחת של קודש ואחת של חולין ואינו יודע מה אכל שאינו מביא אלא אשם א' וקרן וחומש ומתנה ואפילו נודע לו לאחר מכן כיון שממין שמביא על לא הודע מביא על הודע דלא דמי לספק כרת כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע מה אכל שמביא אשם תלוי וכשנודע לו שמביא חטאת משום דממין שמביא על לא הודע אינו מביא על הודע דלספק איל שהוא זכר ולודאי נקבה דאלמא ר' טרפון לא בעי ידיעה באשם ודאי שהרי זה מתחילה על הספק בא ואינו חייב להביא אחר כשיודע לו שאכל קודש, ור' עקיבא פליג עלי' ואמר שצריך להביא אשם ודאי אחר לכשיודע לו דס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה וקודם שנודע לו אינו מועיל תנאי על הספק לפוטרו לכשיודע לו, ואינו מחוור *) דהא מוכח התם דר' עקיבא נמי לא בעי ידיעה דאמר לי' ר' עקיבא לר' טרפון נראין דבריך במעילה מעוטה כלומר כיון שהוא מביאה עכשיו בענין שלא יצטרך להביא אשם אחר כשיודע לו ועוד דאמרי התם בגמ' מדברי כולם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה, אלא ר' יוסי הוא דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי דגרסי' התם שתי חתיכות א' של קודש וא' של חולין ובא א' ואכל את הראשונה והשני אכל את השניי' זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר' עקיבא ור' שמעון אומר שניהם מביאין אשם א' ור' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם ואקשי' ר' יוסי היינו ת"ק ופרקי' איכא בייניהו אם ירצה כלומר דת"ק סבר' זה מביא אשם תלוי אם ירצה וזה ג"כ וה"ה שאפשר לשניהם באשם א' ויתנו שניהם זה אומר אם אני מעלתי זה אשמי וכו' וכן האחר דסבירא להו לר' עקיבא ולר' שמעון דאשם ודאי לא בעי ידיעה, ור' יוסי פליג עלייהו דכל אחד יביא אשם ודאי לכשיודע לו חטאו משום דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כי היכי דבעי' בחטאת, והכי פירושא אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בעל חמש וכו' משום דגמרי' ידיעות דבנתיים דשפחה חרופה מידיעות דאחר מעשה דשאר עבירות והא דנקט הכא שפחה חרופה משום דחדוש **) הגה"ה א"ה מכאן עד כי היכא דבעי בחטאת מוזכר בספר טוב עין מהגאון ריחד"א סי' י"ב ד' כ"ב על שם שיטת הר"ן:
הוא שמביא קרבן על המזיד ואפי' בעל כמה ביאות במזיד אינו חייב אלא קרבן אחד וכ"ש על השוגג שאינו מביא אלא אחד והילכך ידיעות דבין ביאה לביאה אינן כשאר ידיעות דבין מעשה למעשה דעלמא דמחלקות לכולי עלמא כדאמרי' לעיל אלא יש להן דין דידיעה דאחר מעשה ולמאן דלא בעי ידיעה בתחלה באשם ודאי כ"ש דלא בעי ידיעה בסוף וכיון דלא בעי ידיעה כי איכא ידיעה בין ביאה לביאה לא חשיבא ההיא ידיעה לדידי' לחלק ולחייבו אכל ביאה וביאה אלא חייב חדא ותו לא, אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה חשיבא לי' לדידי' הידיעה לחלק כאלו הקריב קרבן בין ביאה לביאה דלכולי עלמא חייב אכל ביאה וביאה דהא לר' יוחנן דאמר לעיל גבי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו לאחר אכילת שניהם דמביא חטאת אכל חדא וחדא ה"נ לדידי' חשיבא לי' ידיעה דבין ביאה לביאה לחלק כאלו הביא קרבן בין ביאה לביאה:
ואיכא למידק מאי קא מדמה אשם מעילות לאשם שפחה חרופה ואם אמרו באשם מעילות דלא בעי ידיעה בתחלה לפי שהוא בא על הספק ויכול להתנות עליו אבל אשם שפחה חרופה אינו יכול להתנות ולומר אם בעלתי זה אשמי ואם לאו יהא אשם תלוי לפי שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, והילכך גבי שפחה חרופה על כרחו סבירא לי' דחשיבא ידיעה דאי לא לא מצי לאיתויי אשם ודאי דאין מביאין אשם ודאי לעולם בלא ידיעה והרי הוא כאלו ידע בבירור שבא על שפחה חרופה וחשיבא לי' אותה ידיעה לחלק, ותירצו בתוספות דהכא שיודע שבעל ואינו יודע אם בעל שפחה חרופה או אשה אחרת יכול להביא אשם אחד ולהתנות עליו ולומר אם ודאי בעלתי זה אשמי ואם ספק יהא קרבן נדבה, וא"ת ודילמא חטא וחייב אשם וכסבורין הכהנים שהם שלמים ויתעכבו מלאוכלו עד שני ימים ונמצא מביאו לידי פיסול שהרי אשם זמנו יום ולילה ושלמים שני ימים, וי"ל דס"ל כמאן דאמר מותר להביא קדשים לבית הפיסול, והרמב"ן ז"ל פי' בשני אנשים שבאו על שתי נשים ואחת מהן שפחה חרופה ואין ידוע מי בא על השפחה ולמאן דלא בעי ידיעה סגי באשם אחד ויתנו חלקם זה לזה בחיים ויתנו עליו ולמאן דבעי ידיעה צריך שני אשמות כר' יוסי דאמר אין שנים מביאין אשם אחד. והרא"ה ז"ל פי' דאפילו לא משכחת אשם בלא ידיעה בשפחה חרופה לעולם הכא ה"ק כיון דבעלמא באשמות בהנהו דאיכא אשם תלוי ואשם ודאי אמרת דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ש"מ ידיעה באשמות לא חשיבא והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחד וסתמא קאמר לעולם ואפילו היתה לו ידיעה בנתיים ואע"ג דלכולי עלמא ידיעה בנתיים מחלקת שאני הכא בשפחה חרופה שעל המזיד אינו מביא אלא אשם אחד אפי' על כמה ביאות וכיון דכן כיון דאמרת דידיעה לא חשיבא באשמות ה"ה בידיעה שאינה מחלקת כלל ואפי' בידיעה דבנתיים עכ"ל, פי' לפירושו דעולא לא נחת השתא לענין ידיעה מכל וכל וה"ק כיון דידיעה באשמות לא חשיבא ידיעה שהרי אין הקרבן בא על הידיעה אלא על המעשה שעשה והילכך כל שנסתפק אם עשה העבירה מביא קרבן אע"פ שאין שם ידיעה והילכך בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג אע"פ שהיתה לו ידיעה בנתיים ולכולי עלמא ידיעה דבנתים מחלקת הכא לא חשיבא ליה ידיעה לחלק משום דה"ל כידיעה דאחר מעשה דעלמא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0