ברכות טו ע"א

דף טו - א

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה  יפנה לנקביו, כדי שיהא גופו נקי בעת קריאת שמע ותפילה, ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא קבלת עול מלכות שמים שלמה ^[1].

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה לנקביו ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב [תהלים כו ו] "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה'". אמר ליה רבא לרבי חייא בר אבא: וכי לא סבר לה מר שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב כאילו טבל כל גופו במקוה, שהרי כך משמע מדכתיב לשון "ארחץ [בנקיון] " שמשמעותו "ארחץ את עצמי", ולא נאמר "ארחיץ [כפי] " שמשמעותו שארחץ את ידי, ובהכרח הכוונה שבשכר רחיצת ידיו נחשב כרוחץ כל גופו לתפילה.

אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר "מי שאין לו מים לרחוץ ידיו כשבא להתפלל, מקנח ידיו בשפשוף בעפר ובצרור ובקסמית".

אמר ליה רבא לרבינא: שפיר קאמר אותו צורבא מרבנן, שהרי מי כתיב "ארחץ במים"? - "ארחץ בנקיון" כתיב שמשמעותו לרחוץ בכל מידי דמנקי ^[2].

וכן מוכח שאין חיוב לרחוץ דוקא במים: דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא [באופנים מסוימים, וכדלהלן].

והני מילי שהורה רב חסדא שאין לחזר אחר מים, דוקא לקריאת שמע, שזמנה קבוע ואם יחזר אחר מים יתכן שיעבור זמנה, אבל לתפילה ^[3] שזמנה כל היום ^[4] מהדר ליטול ידיו דוקא במים.

ודנה הגמרא: ועד כמה - מהו שיעור המרחק שמוטל עליו ללכת לחפש מים? - עד פרסה.

והני מילי שצריך לחפש עד פרסה, דוקא לקמיה - כשהולך בדרך צריך להתקדם עד פרסה ולחפש מים לנטילה, אבל אם אין מים בהמשך הדרך, אלא רק אם חוזר לאחריה, אפילו מיל [שהוא רבע פרסה] אינו חוזר ^[5].

ומדייקת הגמרא: ומינה - משמע ממימרא זו, שדוקא מרחק מיל לאחריו הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר ^[6].

מתניתין:

הקורא את שמע בלחש ולא השמיע לאזנו, יצא ידי חובת קריאת שמע.

רבי יוסי אומר: לא יצא. קרא ואל דקדק באותיותיה, לפרשן בשפתיו כראוי, ^[7] רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.

הקורא ממנה מילים או פסוקים למפרע - שמקדים את המאוחר - לא יצא.

קרא וטעה, ואינו יודע היכן הוא אוחז כעת, יחזור למקום שטעה, דהיינו המקום שיודע שעד שם קרא כראוי.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יוסי שאם לא השמיע לאזנו לא יצא.

משום דכתיב "שמע" ומשמעותו השמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך.

ומבארת הגמרא מאידך: ותנא קמא, כיצד יפרש את משמעות "שמע"? - סבר שמשמעות "שמע" היא "הבן", ללמד שאפשר לקרא בכל לשון שאתה שומע.

וחוזרת הגמרא לבאר מאידך: ורבי יוסי, מנין הוא למד שאפשר לקרא בכל לשון? - תרתי שמע מינה כי משמעות תיבת "שמע" היא שאפשר לקרא בכל לשון ששומע, וגם שצריך להשמיע לאזנו ^[8].

תנן התם [תרומות א ב]: חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, כי אינו שומע את הברכה שמברך בעת ההפרשה, ואם תרם בדיעבד תרומתו תרומה. ודנה הגמרא: מאן תנא שאמר דין זה שחרש המדבר ואינו שומע - רק דיעבד אין - חלה תרומתו, אך לכתחילה לא יתרום? -

אמר רב חסדא: כדעת רבי יוסי במשנתנו היא.

דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא.

ומדייק רב חסדא: עד כאן לא קאמר רבי יוסי "לא יצא" אלא לגבי קריאת שמע שהיא מצוה דאורייתא, אבל הטעם שחרש אינו מפריש תרומה - משום שאינו יכול לשמוע את הברכה היא, וחיוב ברכה הוא רק מדרבנן, ^[9] ולכן לא בברכה תליא מילתא - שאינה מעכבת את חלות התרומה, ונמצא שאף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה, חלה הפרשתו ^[10].

ומקשה הגמרא: וממאי מנין שהמשנה בתרומות כשיטתו דרבי יוסי היא ואילו רבי יהודה סובר שחרש יכול לתרום לכתחילה?

ודילמא, רבי יהודה היא. ^[11] ומה שאמר גבי קריאת שמע נמי שיוצא ידי חובתו כשלא השמיע לאזנו, היינו רק בדיעבד, אין, אבל לכתחילה, לא יקרא אלא אם משמיע לאזנו.

תדע, שרבי יהודה סובר שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו:

דקתני "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא". ומשמעות לשון "הקורא" היא שרק דיעבד - אין, אבל לכתחילה לא יקרא אלא אם ישמיע לאזנו [ואם כן אפשר לפרש שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, והכוונה שחרש לא יפריש לכתחילה כי אינו משמיע לאזנו, ושלא כרב חסדא].

אך הגמרא דוחה את הדקדוק מלשון המשנה: אמרי, האי דקתני "הקורא" בלשון דיעבד, לא נכתב כדי ללמד שאינו יוצא אלא בדיעבד, אלא כדי להודיעך כוחו דרבי יוסי, ולגלות שכוונתו במה דאמר "לא יצא" היינו דיעבד נמי לא. דאי [ואילו] רבי יהודה, סובר שהקורא ולא השמיע לאזנו אפילו לכתחילה נמי יצא, [ונמצא כי מה ששנינו בתרומות שלכתחילה לא יתרום, יתכן רק לדעת רבי יוסי, וכדברי רב חסדא].

ומקשה הגמרא: במאי אוקימתא את המשנה בתרומות? - כרבי יוסי, ואם כן קשה, אלא הא דתניא "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו דהיינו באופן שאינו שומע באזניו ^[12], ואם בדיעבד בירך בלחש יצא", מני? - הרי לא רבי יוסי ולא רבי יהודה סוברים כן: דאי רבי יהודה, הא אמר לכתחילה נמי יצא, ולמה "לא יברך בלבו".

ואי רבי יוסי, יקשה האמור בסיפא ש"אם בירך יצא", שהרי לדעתו דיעבד נמי לא יצא, שהרי ברכת המזון דאורייתא היא ^[13].

אלא מאי, בהכרח שברייתא זו כדעת רבי יהודה. ומוכח שלדעתו, דיעבד, אין - יוצאים בקריאת שמע שלא השמיע לאזנו, אך לכתחילה לא, [ונמצא שוב שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, שחרש אינו תורם לכתחילה, כי אינו שומע את הברכה שמוציא מפיו].

ותמהה הגמרא לפי ביאור זה במשנה בתרומות: אלא, הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי "חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחילה", מני? - הרי לא רבי יוסי ולא רבי יהודה סוברים כן:

דאי רבי יהודה, הא אמר לגבי קריאת שמע בלחש דיעבד, אין, לכתחילה לא, ואיך יתרום חרש לכתחילה.

ואי רבי יוסי, הא אמר שאם לא השמיע לאזנו דיעבד נמי לא יצא, כיון שרבנן תקנו בתרומה שישמיע את הברכה לאזנו כמו בקריאת שמע, ואם לא ישמיע לא תחול תרומתו ^[14].

אלא לעולם רבי יהודה הוא הסובר שחרש תורם ואפילו לכתחילה נמי, והמשנה בתרומות ש"לא יתרום" כדעת רבי יוסי ^[15], ובדיעבד תרומתו תרומה כיון שהברכה רק מדרבנן. ובכל זאת לא קשיא מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו.

כי הא, הברייתא שחרש תורם לכתחילה, דידיה, רבי יהודה עצמו אמרה. ואילו הא, האמור בברייתא שבברכת המזון יוצא רק בדיעבד, אמרה רבי יהודה רק לדעתו דרביה, וכדלהלן: דתנן: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר [דברים ו ד] "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ומשמעות תיבת "צריך" היא שחיובו הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו. [ואם כן, מסתבר שהוא התנא ששנה בברייתא שחיוב השמעת ברכת המזון לאזנו הוא רק לכתחילה] ^[16].

אמר ליה רבי מאיר לרבי אלעזר בן עזריה: אף לכתחילה אין צורך להשמיע קריאת שמע לאזנו, שהרי הוא אומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". ומשמעותו, שאחר כונת הלב הן הן ה"דברים". והיינו, שרק צריך לכוון לבו ל"דברים" האמורים כאן, אך אינו צריך להשמיעם לאזניו.

ומסיקה הגמרא: השתא דאתית להכי, שמצינו דעת רבי מאיר שאין צורך להשמיע לאזניו אפילו לכתחילה, הרי אפילו תימא רבי יהודה כרביה, רבי אלעזר בן עזריה, סבירא ליה, שלכתחילה צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו, ובכל זאת לא קשיא מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו, כי הא, הברייתא שחרש תורם לכתחילה, רבי מאיר אמרה. ואילו הא, מה שמצינו בברייתא לגבי ברכת המזון, ובמשנה בתרומות לגבי תרומת חרש, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, נאמר לדעת רבי יהודה.

תנן התם [מגילה יט ב]: "הכל כשרים לקרא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן".

ודנה הגמרא: מאן תנא שאמר את דין חרש יחד עם שוטה, ומשמע שבדיעבד נמי לא מוציא אחרים ידי חובתן? -

אמר רב מתנה: כדעת רבי יוסי היא.

דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא. וכיון שאינו יכול לצאת ידי חובת קריאת מגילה אפילו בדיעבד, הרי הוא פטור מקריאתה, ולפיכך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן, כי אינו מחוייב כמותם [אך לרבי יהודה, שיוצא בקריאתו בדיעבד, יכול להוציא גם אחרים בדיעבד].

ותמהה הגמרא: וממאי, מנין שהמשנה במגילה כדעתו דרבי יוסי היא, וביאורה שאף בדיעבד נמי לא מוציא את האחרים ידי חובתן?

אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה. ידוע כי הפרסה ארבעת מילין ובמסכת פסחים בפ' אלו עוברין בפסח (דף מו) אמרינן אמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין ואיתמר עלה אמר ר' יוסי בר' חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר אמר רב אחא בר יעקב ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ודכוותה בשחיטת חולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג) ומזה העיקר אמרי' הכא אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה ובמס' מגילה (דף ב) אמרי' שעורא דמיל כמה הוי כמחמתן לטבריא ובפ' אלו עוברין בפסח (דף מו) נמי שיעורא דמיל כמה הוי כממגדל נוניא לטבריא:

והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה חוזר. כך כתוב בספרים. ומפרשים אמרו טעמא משום דלקריאת שמע שזמנו קבוע אם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו, אבל תפלה שאין לה קבע לא. ותמיה לי דאם כן קריאת שמע של ערבית יחזור כתפלה, ועוד תפלה של שחר נמי הרי יש לה קבע עד ד' שעות, ועוד דאי משום קביעות זמן אף בקריאת שמע כל כמה דמצי למהדר אמאי לא ליהדר. אלא נראה לי לפרש דבקריאת שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא, כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אבל לתפלה החמירו עליו עד פרסה. ובתוספות לא גרסי ליה כלל ואמרו דבין בקריאת שמע ובין בתפלה אינו צריך לחזור כלל אמיא. ולקמן בפרק מי שמתו (ברכות כב, א) גבי בטלוה לנטילותא אמרינן רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דמשמע אפילו לתפלה, וגם בההיא דר"ל דאמר לגבל ולתפלה פירש רש"י ז"ל בפסחים פרק אלו עוברין (פסחים מו, א): לתפלה כדי להתפלל בבית הכנסת בעשרה, ולא פירש משום נטילת ידים לתפלה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש כן בפירושיו דלתפלה צריך לחזור אמיא לפניו ארבע מילין ולאחריו פחות ממיל.

ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע. פירש רש"י ז"ל: תרתי שמעת מינה כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע שמעת מינה נמי דצריך להשמיע לאזנו. ואינו מחוור בעיני דמנא לן דשמעת מינה תרתי, ועוד דלאו היינו ממילא. ונראה לפרש דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו, דאי לא למה ליה דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם אינו צריך להשמיע לאזנו אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי וכדמשמע לקמן (ברכות כ, ב) גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון, וממילא שמעינן שאין קפידה בין לשון הקודש לכל שאר הלשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאזנו. ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דסבירא ליה דאף על גב דאין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד, ומשום הכי איצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע. כן נראה לי.

חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ושמיעא להו טעמא משום שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו, כך כתב רב האי גאון ז"ל. אבל מצאתיה בירושלמי מפורשת במקומה דגרסינן התם (תרומות פ"א, ה"ד): יש מהן משום ברכה ויש מהן מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר. אילם ערום ובעל קרי מפני ברכה, שכור וסומא מפני שאין יכולין לתרום מן המובחר.

וממאי דר' יוסי היא. ומחלק בין דאורייתא לדרבנן, דילמא רבי יהודה ואין הפרש בין דאורייתא לדרבנן, אלא דבין בהא ובין בהא לכתחילה צריך להשמיע לאזנו אבל בדיעבד יצא לכולהו. והא דאמרינן דילמא ר' יהודה היא אף על גב דלא נזכר ר' יהודה במתניתין ברישא, כיון דבר פלוגתיה דר' יוסי בסיפא ר' יהודה, ממילא שמעינן דבר פלוגתיה דברישא נמי היינו ר' יהודה.

להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. ואף על גב דבכל דוכתא כח דהתירא עדיפא, הכא כיון דלאו בדוקא אמרינן אלא בכי תימא, לא דייקי בה, דהא מכל מקום לא קמה אלא כדקתני הקורא דיעבד אין לכתחילה לא.

השתא דאתית להכי אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי רבי מאיר הוא, מסתברא דהא לכולי עלמא קאמר, כלומר ואפילו רב חסדא, דע"כ לא הוה דחיק רב חסדא נפשיה ומפליג בין דאורייתא לדרבנן ומוקי לרבי יהודה אפילו בלכתחילה, אלא משום דקשיא ליה הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי דלא מצי למירמי יתה אלא כרבי יהודה, וכיון שכן על כרחין הא דתרומה רבי יוסי היא ומפליג בין דאורייתא לדרבנן, אבל השתא דמצי לאוקמוה לדרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר, ההיא דתרומה מוקמיה לה כרבי יהודה ורבי יהודה כרביה דקיימא לן כוותיה. והשתא אתי שפיר דהא רב חסדא גופיה פסק לקמן (ע"ב) כרבי יהודה, ואפילו הכי הוה דחי הא דתרומה מהלכתא ומוקי לה כרבי יוסי, אלא טעמא כדאמרן. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. פירוש: משום דסבירא ליה דחרש דומיא דשוטה קתני.

אמר רב מתנה רבי יוסי היא. ומסתברא לי דרב מתנה לא קאי בשיטתיה דרב חסדא דלעיל דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר, דאם איתא למה ליה למימר מאן תני חרש דיעבד נמי לא, דמשמע דמשום הא מהדר לאוקמה כרבי יוסי, הא לאו הכין אתיא אפילו כרבי יהודה, דאי לא, הוה למימר מאן תנא חרש רבי יוסי היא. ועוד דאם איתא דסבירא ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה נמי שרי בחרש, אמאי נקט קטן ושבקיה לחרש, הוה ליה למיתני רבי יהודה מתיר בקטן ובחרש, אלא משום דמשמע ליה דחרש דומיא דשוטה קתני ולומר דאפילו דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי אוקים לה כרבי יוסי, וכדאקשינן וממאי דרבי יוסי ודיעבד נמי לא דילמא רבי יהודה ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ופריק לא סלקא דעתך דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן ולעולם רב מתנה מסבר סבר דרבי יהודה בדיעבד קאמר, והיינו דשבקיה רבי יהודה לחרש ונקט קטן ולא ערבינהו ותנינהו, משום דבקטן מכשיר לכתחילה ובחרש לא מכשיר אלא בדיעבד.
והא דאקשינן לקמן במאי אוקימתא כרבי יהודה ודיעבד אין לכתחילה לא, אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, לאו רב מתנה קא מקשה לה אלא תלמודא הוא דקא מקשי לברורי מתניתא כלהו הא כמאן והא כמאן, וכי אסיקנא הא דידיה והא דרביה מתניתין דמגילה רבי יהודה אליבא דרביה הוא מדלא תני רבי יהודה מכשיר בחרש ובקטן. כך נראה לי.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דרב חסדא ורב מתנה בחדא שיטתא קיימי, דתרווייהו סבירא להו דרבי יהודה לכתחילה קאמר מההיא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, והא דלא פליג רבי יהודה בחרש, סבירא ליה לרב מתנה דכיון דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא, ובחרש הא פליג בדוכתא אחרינא דהיינו הא דרבי יהודה בריה דרבי שמעון, משום הכי לא פליג הכא אלא בקטן, ומכל מקום בחרש נמי פליג. ובירושלמי גרסינן (בפרקין ה"ד) גבי הא מתניתין דמגילה רב חסדא אמר לית כאן חרש אשגרות לישן הא מתניתא.
וכתב הרב ז"ל דמשום דקשיא ליה לרב חסדא אמאי לא פליג רבי יהודה נמי בחרש אמר הכין, עד כאן דברי הרב ז"ל. ומשם נראה לי יותר ראיה, דהא משמע דרב חסדא דאית ליה דרבי יהודה אפילו לכתחילה קאמר לא אשכח פירוקא להא אלא בהא דסמי מיניה חרש ואמר אשגרות לישן הוא, ואי איתא דאפשר למסמך בהא אפלוגתא דפליג רבי יהודה בעלמא, טפי הוה עדיף ליה לרב חסדא למימר הכין, אבל רב מתנה דאייתי עלה ודייק מינה מאן תנא, על כרחין סבירא ליה דלרבי יהודה בלכתחילה מודה ביה. כך נראה לי.

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן ק"ש. והני מילי לק"ש דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ד' מילין ולתפלה נמי ליטול ידיו ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דא"כ הכל היה בכלל נטילת ידים, אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ד' מילין ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה ולנטילת ידים כמשמעו, ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר דבתפלה ג"כ יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמר' מ"ט וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה. פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום רבנן דהוא הלכתא. ות"ק מאי טעמיה ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים. ולא בעינן שישמיע לאזנו:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו, דאע"ג דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחלה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו וה"ג מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו' והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דס"ל דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפי' דיעבד נמי לא יצא. וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף וא"כ עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אעפ"י שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי, ואי נמי דהשת' בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

מי שאין לו מים ליטול ידיו ולא קרא את שמע והגיע זמן הקריאה אין ראוי לאחר את הקריאה כדי לחזר אחר המים הואיל והמשך עונתה מועט שאין ראוי להתאחר בקבלת עול מלכות שמים אלא יקנח ידיו בעפר או בצרור ויקרא, אבל אם קרא והוא צריך לנטילת ידים קודם תפחה ראוי לו לחזור אחר המים עד שיעור פרסה ואם היה מהלך בדרך וידע שימצא מים בשיעור פרסה יצתים אבל אין צריך לחזור אחריו בשביל מים אפי' מיל שלם, אבל פחות ממיל חוזר, ואם נתאחר כל כך שמתירא שיעבור זמן תפלה אם יחזר אחר המים אין צריך לחזר אחריהן אף לתפלה, וסתם השמועה אורחא דמילתא נקט שהרי יש שיעור שעה בין סוף זמן ק"ש לסוף זמן תפלה שזו ג' שעו וזו ד' ולא עוד אלא שבק"ש מכיון שהגיע זמנה אינו מאחר אע"פ שיש שם שיעור גדול עדיין אבל לתפלה כל שאינו מתירא לעבור זמן תפלה מחזר אחריהן, ויש מפרשים והני מילי לק"ש שאין אנו צריכים בה לנקיות גדול כל כך הואיל ואינו אלא שנון ובקריאת התורה, אבל לתפלה שצריכה נקיות יתר חוזר, ודחקו בכך מפני שקשה להם מה שכתבנו שהרי לפעמים יש שהות לק"ש שעה או שתים ועוד שאם כן לק"ש של ערבית יהא חוזר בתפלה וכן יש שאין גורסים אבל לתפלה חוזר אלא ק"ש ותפלה הכל אחד ובפרק ג' [כ"ב ע"א] אמרו רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא שמשמעו אף לתפלה ואף מה שאמרו בפסחים פרק אלו עוברים [מ"ו ע"א] ובחולין פרק העור [קכ"ג ע"א] לגבל ולתפלה ולנטילת ידים עד ד' מילין, פירשו בה גדולי הרבנים להתפלל בבית הכנסת (ביחיד)[בי'], ולא פירשוה לענין נטילת ידים ומה שאמרו בה ולנטילת ידים פירושה לנטילה של סעודה ולגבל פירושה לעשות עיסתו בטהרה, ומכל מקום אנו מפרשים לנטילת ידים של תפלה ולתפלה תפלה של י', וכן פרשנוה בפרק העור והרוטב, ויש מפרשים לתפלה לנטילת ידים של תפלה ושל סעודה:

ולענין ברכה בנקוי זה של צרור פירשו קצת מפרשים שמברך על נקיות ידים וכן פרשו אחרוני הרבנים שכל עצמה של נטילת ידים לק"ש ולתפלה אין מברכים נטילת ידים אפי' נטל במים אלא על נקיות ידים הואיל ודי לו בנקיות צרור ואין ברכת נטילה אלא בשחרית ובשעת סעודה שאין די להם בשום נקוי אלא מים, ויש מפרשים שאין דין נטילת ידים ונקיות ידים אלא בק"ש ותפלה וסעודה אבל לברכת הפירות ושאר ברכות וברכת חללים שהוא צריך לאמרו אם בדק עצמו כמה פעמים אין צריך ליטול ידיו ואם נטל אינו מברך, ואין הדברים נראין אלא לכל נטילה של מצוה צריך ברכה, וכבר ביארנו בענין נטילה קונדרס מיוחד בפני עצמו בסוף המסכתא, מי שהתנקה בצרור ונטל ידי יראה לי שאינו צריך לברך שכבר יצא ידי חובתו בנקוי של צרור:

המשנה הרביעית הקורא את שמע, כונת המשנה לבאר תכונת הקריאה היאך היא ראויה ואמר על הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו אלא שהניע שפתיו בלחש עד שאף הוא בעצמו לא שמע מה שאומר הרי קריאה זו כעין הרהור ולכתחלה אין קורין כן ר' יהודה אומר יצא, ומה שאמרו צריך להשמיע לאזנו, לא צריך שאין לו תקנה אלא צריך לכתחלה הא בדיעבד יצא ור' יוסי אומר לא יצא דצריך ואין לא תקנה:

קרא ולא דקדק באותיותיה אלא שקראן בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות לכתחלה אין קורין כן ובדיעבד יצא דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר לא יצא והלכה בשניהם כדברי המיקל, ובשעת הסכנה אף לכתחלה והוא שאמר בברייתא אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבים לפני ר' עקיבא בבית המדרש וקרינו את שמע ולא השמענו לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח:

הקורא למפרע לא יצא ולא שקרא הפרשיות למפרע ר"ל שהקדים שניה לראשונה או שלישית לשניה שהרי אין הסדר מעכב אלא שאף פרשה אחת הוא קורא למפרע ולא יצא בקריאה זו אף בדיעבד וכן הלכה:

קרא וטעה הן בחסרון פסוק הן בקריאת מפרע ונתברר לו מקום שטעה אע"פ שגמר וקרא חוזר וקורא ממקום שטעה וקורא על הסדר ואין מה שחוזר וקורא נקרא הפסק, זהו ביאור המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' אלו הן, כשם שאמרנו בק"ש שלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ולדקדק באותיותיה, ובדיעבד אף אם לא עשה כן יצא, כן הדין בשאר מצות כגון ברכת המזון ושאר ברכות של מצות הן מטבע ארוך הן מטבע קצר אבל בהרהור שלא על ידי שום קריאה אינו כלום דהרהור אינו כדבור, ומה שאמרו לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך לא יצא לא בלבו ממש אלא שלא בהשמעת לאזנו, וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שלעצמו אי אפשר שלא לקרות שהרי הוא כפקח לכל דבריו דבר שתלוי בו הוצאת אחרים ידי חובתן לא יעשה על ידו לכתחלה לא יקרא המגילה לכתחלה להוציא את הרבים, וכן לכתחלה לא יתרום אע"פ שברכת התרומה מדברי סופרים, ואם עשה כן יצא ויצאו אחרים בברכתו ובקריאתו, ושוטה וקטן אין יוצאין בברכתן ובקריאתן אפי' בדיעבד ואפי' קטן שהגיע לחינוך וקצת בלבולים שיש בסוגיא זו נוחים הם להתישב, וכבר ביארנו בפירושנו ומה שאמרו הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן על כל פנים אתה מפרשה במדבר ואינו שומע, ובתלמוד המערב שאמרו לית כאן חרש אשגרא לישן הוא הבינוה בחרש שדברו חכמים שאינו בר קריאה ואין סוגיא זו מוכחת כן כלל:

רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש. כתוב בספרים ה"מ לק"ש אבל לתפלה בעי אהדורי דא"ר (לוי לאכול) [רשב"ל לגבל] ולנטילה ולתפלה ד' מילין כמו ששנויה בפסחים בפ' אלו עוברין [דף מ"ו ע"א] ובחולין פ' העור והרוטב [דף קכ"ב ע"ב], ולא נמצא גירסא זו בספרים ישנים וגם רש"י לא פי' כן והדין עמו דכי (האי) [היכא] דלית ליה לאהדורי בעידן ק"ש משום שלא יעבור הזמן ה"ה נמי לענין תפלה דמאי שנא הא מהא, ורש"י נמי לא פירש שם טעמא דתפלה משום נטילת ידים אלא כדי להתפלל בעשרה וכן לקמן בפ' מי שמתו [דף כ"ב ע"א] (גבי) [קאמר] בטלו לנטילותא כרב חסדא דרב. חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ולא הזכיר ק"ש כלל הילכך נראה דאין לחלק:

אבל תרומה [משום ברכה וברכה דרבנן] דאי עבד שפיר דמי. אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינו תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה אע"ג דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה:

דילמא ר' יהודה היא. לא נזכר ר' יהודה במתניתין גבי לא השמיע לאזנו יצא אלא פשיטא ליה מדאיירי ר' יהודה בסיפא דת"ק דרישא היינו ר' יהודה:

להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא. וא"ת ולשמעינן כח דר' יהודה לכתחלה נמי שפיר דמי וכח דהיתרא עדיף, וי"ל דלא חשיב ליה כח דהיתרא דפשיטא היא דכיון דלא דריש שמע השמע לאזניך וכו' מהיכא תיתי לן דלכתחלה צריך שישמיע לאזנו:

חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה. ולא בעי למימר ה"מ ק"ש דאורייתא אבל תרומה דרבנן שרי אפילו לכתחלה כדמפלגי' לעיל לר' יוסי בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן משום דלענין לכתחלה אין להתיר בדרבנן יותר מבדאורייתא דבפסול דיעבד דוקא שייך לאפלוגי:

אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון וכו' אי ר' יוסי אפילו דיעבד נמי לא. תימא היכא (דמי) (מדמה] ברכת המזון לק"ש בשלמא תרומה דלעיל ומגלה דלקמן שהם מדרבנן [יש] לדמותם לק"ש שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש אבל ברכת המזון דאורייתא ולא כתיב בקרא (צריך שישמיע) [צורך שישמיע] לאזנו למה יתקנו חכמים שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון שמן התורה יצא והיכא פריך כ"כ בפשיטות אי ר' יוסי הא אמר דיעבד נמי לא דתקנת חכמים הוא די לנו בזה שנאמר שלכתחלה צריך אבל בדיעבד יצא, וי"ל דפשיטא ליה דגמרינן ברכת המזון מק"ש ואע"ג דבסוטה מפקי מתרי קראי בפרק אלו נאמרין דברכת המזון [וקריאת] שמע אם אמרן בכל לשון יצא שמע בכל לשון שאתה שומע ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך לא איצטרכו אלא משום דליהוו שני כתובים הבאים כאחד ולא נגמור אחרינא מיניהו ועוד דלא צריכי אלא למ"ד כל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה וצריכי הני קראי להכשירן בכל לשון ולא ניליף מעלמא, א"נ אפילו (לא) הוי דאורייתא מסתבר שכיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש תקינו לגמרי כמו בק"ש דאם לא השמיע לא יצא:

חוץ מחרש. סתם חרש דעלמא הוי שאינו שומע ואינו מדבר אבל זה מדבר ואינו שומע כיון שיכול לקרות את המגילה ואף על גב דבעלמא הוי כפקח לכל דבריו הכא לא כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו:

ר' יהודה מכשיר בקטן. תימא באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מ"ט דר' יהודה דמכשיר והא אמרינן בר"ה פ' ראוהו ב"ד [דף כ"ט ע"א] כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ואי בהגיע לחינוך מ"ט דרבנן דפסלי והלא אחרים אינן חייבים אלא מדרבנן ואמאי, לא אתי קטן שהוא חייב דרבנן ומפיק גדול שגם הוא אינו חייב אלא מדרבנן דהכי אמרי' לקמן פ' מי שמתו [דף כ':] דבן מברך לאביו ומוקי לה התם כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן כזית או כביצה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן וכן נמי קשה בהלל דאמרינן בפרק לולב הגזול [דף ל"ח:] דאין עונין אחר הקטן הקורא את ההלל אלא אומר אחריו מה שהוא אומר ומשמע דבקטן שהגיע לחינוך מיירי (מיקרי) [דקורא] הלל ואמאי אין עונין אחריו (ליתין) [ליתי] דרבנן וליפוק דרבנן, וי"ל דשאני גבי ברכת המזון שחומרא יתירא היא מה שחייבו ישראל עצמן בכזית או כביצה כדאמרינן לקמן בפ' מי שמתו [דף כ':] ןלא אשא פנים לישראל הילכך בקל יכול קטן להוציאו מה שאין כן בשאר חיובי דרבנן, אי נמי לא דמי הלל ומגלה לברכת המזון שהלל ומגלה עצמן אינן אלא מדרבנן (נקט) [וקטן אין מחוייב אפילו בשאר מצות אלא] מדרבנן הלכך אינו מוציא גדול דליכא אלא חד חיובא דרבנן אבל גבי ברכת המזון גבי קטן ליכא אלא חד חיובא דרבנן שהרי הקטן אכל כדי שבעו ואי הוי גדול מחוייב מדאורייתא הילכך מוציא את אביו דאיכא חד מדרבנן ואי קשיא לך הדא דאמרינן בערבי פסחים [דף קט"ז] אן גבי רב ששת ורב יוסף דהוי אמרי אגדתא ומפרש טעמא התם משום דקסברי מצה בזמן הזה מדרבנן וסומא מחוייב מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ואמאי והא איכא בדידהו תרתי דרבנן והיאך מפקי אחרים דלית בהו אלא חד מדרבנן, וי"ל שיש חילוק בין קטן שלא נתחייב מעולם לסומא שכבר הגיע לכלל חיוב דאורייתא:

אמר רב מתנא כו' חסורי מחסרי והכי קתני. שום דפסקינן לקמן כר' יהודה וסתמא דמתני' נמי אליבי' ניחא ליה לאוקמי סתם מתני' דמגלה כותיה, ורשב"ם פי' לפי שהמשנה קצרה דבריה שהיה לה לפרש דר' יהודה איירי בקטן שהגיע לחינוך דאי לא הגיע פשיטא דלא מהני הילכך דוחק להגיה המשנה:

אלא מאי ר' יהודה היא ואפילו לכתחילה. אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כו'. הקשה הראב"ד (דפריך) [אדפריך] מברכת המזון מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי (קשיא) לקשי' מר' יהודא גופיה דקאמר [ר' יהודה] מכשיר בקטן מכלל דבחרש מודה ותירץ דהא עדיפא ליה לאקשויי משום דחרש חד טעמא וקטן חד טעמא ובחרש קא פליג עליה בדוכתא אחריתי דשמעינן ליה במתני' דאין צריך להשמיע לאזנו משום הכי לא פליג אלא בקטן משום הכי ניחא ליה לאקשויי מברכת המזון:

אלא אי אתמר הכי אתמר וכו' עד אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. צ"ל דרב יוסף פליג אסוגיין דלעיל משום דלעיל מדמינן ברכת המזון לק"ש וקשה דהוה ליה למימר רב יוסף אמר:

רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעידן קריאת שמע - והני מילי לקריאת שמע דזמנה עובר אבל לתפלה חוזר. ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. יש מפרשים לגבל אדם שאוכל חוליו בטהרה צריך לחזור אחר מים כדי שיטול ידיו ללוש ארבעה מילין. ולתפלה נמי ליטול ידיו. ולנטילת ידים לאכול. ואינו מחוור דאם כן הכל היה בכלל נטילת ידים. אבל יש מפרשים לגבל מי שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל בקי ויודע לעשותה בטהרה ארבעה מילין. ולתפלה צריך לילך עד פרסה כדי שיתפלל בעשרה. ולנטילת ידים כמשמעו. ויש אומרים דלתפלה פירוש מי שרוצה להתפלל אם יכול לעמוד בעצמו שלא יצטרך לצאת לנקביו עד פרסה. ויש נוסחאות מדוייקות דגרסי הכי רב חסדא לייט אמאן דמיהדר אמיא בעדן צלותא ולא יותר. דבתפלה גם כן יש לה זמן קבוע ונחוש שמא יעבור הזמן:

גמ' מאי טעמא וכו' ור' יוסי תרתי שמעת מינה – פירוש כיון דאמר רחמנא השמע לאזניך ממילא שמעינן דבכל לשון שהוא שומע דאי לא מאי אהני שמיעת אזניו כיון שאינו מבין. והוא הדין דהוה יכול לומר ור' יוסי לית ליה בכל לשון ששומע אלא כי היכי דליקום [כ]רבנן דהוא הלכתא. ותנא קמא מאי טעמיה. ודאי לאו קושיא היא זו כלל דטעמיה כדאמרן דשמע לא אתא להשמע לאזניך אלא לכל לשון שאתה שומע. אלא כיון דמשכח טעמא אמר לה וכך אורחיה:

תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לכתחלה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה – פירש בירושלמי מפני שאינו יכול להשמיע הברכה לאזנו. פירוש ודאי מסיפא לא מוכח כלל אם יצא ידי ברכה אם לאו דאף על גב דתרומתו תרומה זה מן הדין הוא דכיון שעשה מצותו כראוי ודאי יצא ידי חובת מצוה. אבל אם יצא ידי ברכה לא שמעינן כלל. אבל מרישא הוא דשמעינן דלכתחילה לא יתרום מפני שאין יכול להשמיע לאזנו. והכי גרסינן מאן תנא חרש לכתחלה לא דבדיעבד לא שמעינן מינה מידי. אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתנן וכו'. והא דלא אוקמא כר' יהודה משום דסבירא ליה דר' יהודה אפילו לכתחלה קאמר דלישנא דקורא משמע נמי לכתחלה והא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו דיעבד נמי לא יצא. וא"ת והא אמרינן בכל דוכתא דכחא דהיתירא עדיף ואם כן עדיפא ליה למיתני הכי קורין שמע אף על פי שלא ישמיעו לאזנם להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה קאמר. וי"ל דיותר ניחא ליה למיתני הקורא דמשמע לכתחלה ומשמע דיעבד כדי להודיעך כחו דר' יוסי דהאי רבותא ותמיהא טפי דאפילו דיעבד נמי לא שרי. ואי נמי דהשתא בלישנא דכי תימא אמר לה וכיון דלא קאי לא דייק עלה:

אחר כונת הלב הן הן הדברים - ולא בעינן שישמיע לאזנו:

גמ' כאלו טבל דכתיב ארחץ בנקיון ולא כתיב ארחיץ כפי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמאן דמהדר כו' וההוא דרשב"ל דאמר ולתפלה ארבע מילין פירש"י כו' עכ"ל מלתיה דרשב"ל בפרק אלו עוברין ובפרק העור והרוטב ופירש"י ג"כ שם ועיין בזה באורך בשמעתין ברא"ש:

פירש"י בד"ה וממאי דר' יוסי היא קס"ד כו' עכ"ל לישנא דקס"ד מגומגם קצת וק"ל:

בד"ה אלא ר' יהודה כו' ודתרומה ר' יוסי ומודה הוא דברכות דרבנן כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי מנלן דההיא דתרומה ר' יוסי היא ומודה כו' אימא דההיא דתרומה כראב"ע רביה דר' יהודה היא ויש ליישב דניחא ליה לאוקמא מתני' דתרומה כר' יוסי דהוזכרו דבריו ג"כ במתני' דהכא מה שאין כן מלתיה דראב"ע דליתא בשום מתני' אלא בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה דלמא כו' ופליג אמלתא ר' יהודה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אי ר' יוסי כו' שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש כו' עכ"ל אע"ג דברכת המזון דאורייתא מ"מ השמעת אוזן דבעי ביה לא הוה רק דרבנן והסכת ושמע בד"ת הוא דכתיב כדלקמן וק"ל:

דכתיב ארחץ וגו' ואסובבה וגו'. יש לעיין בזה מאי משמע ליה מהאי קרא לענין ק"ש ותפלה דהא לא איירי אלא במזבח ונראה דסמך דאיכא ב' במסרה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו' דמייתי הכא ואידך אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי דההוא ודאי לענין תפלה איירי שאמר אך ריק אני דהיינו שאריק גופי להיות נפנה וזכיתי לבבי לתפלה כדאמרי' (תענית ב.) איזו עבודה שהיא בלב זו תפלה וארחץ בנקיון כפי מקודם וקאמר דהמסרה מרמז דהאי וארחץ בנקיון כפי דתפלה הוא כאלו ארחץ בנקיון כפי להקריב ע"ג מזבח ודו"ק:

גמרא מן וה"מ עד מתני' כל זה נמחק ונ"ב לדעת התוס' והרא"ש ומרדכי ורבינו יונה לא גרסינן זה ובר' יונה שה"ג והני מילי בעידנא דק"ש ותו לא ובא להשמיענו שלא יהדר מאחר שבא הזמן פן יעבור הזמן ואיירי אף לתפלה ולפי האמת נראה דאף רש"י היה גורס כך ונתוסף על פירושו כמו שנתוסף בגמרא כדי שלא יקשה דבריו זו על זו עיין ברא"ש:

רש"י בד"ה ק"ש בעידנא כו' דכל היום זמנו הוא נ"ב לאו דוקא אלא עד חצי יום ובס"א אינו:

בד"ה דלמא רבי יהודה כו' לא ה"ג כו' הד"א:

בד"ה משום דרבי יוסי כו' כצ"ל:

גמרא שמע השמע לאזניך כו'. עי' תוי"ט. ול"נ כיון שמצאנו שורש זה גם בפיעל הדגוש וישמע שאול כו' (ש"א ט"ו וכ"ג) ס"ל דהכא הכוונה קרי ביה שמע וכן בסנהדרין פ"ט א' קרי ביה לא ישמיע ר"ל ג"כ דקרינן ישמע מבנין פיעל וקרי ביה ר"ל פרש בו (כה"ג מצינו רבות) ובחדושי למכות פ"ב כתבתי ג"כ כעין זה:

כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. נראה לי בס"ד טעמו של דבר זה על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ששני המעשים האלה שהם יפנו, ויטול ידיו, הם בסוד תיקון עולם העשיה, וכנגד זה הוא תיקון סדר הקרבנות, שהם גם כן בסוד תיקון העשיה, עיין שם, ולפי זה לכך נקיט (תהלים כו, ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ וכו', כי שניהם במקום אחד הם. גם להכי קרי לה מלכות שמים שלימה, כי בשני המעשים אלו של יפנה שדוחה הפסולת לחוץ, וגם נוטל ידיו להעביר ממנו רוח רעה, אז מדה כנגד מדה, דוחה הוא את החיצונים מן הקדושה, וכאשר יתפרדו כל פועלי און אז תתרומם הקדושה, ותהיה מלכות שמים שלימה דייקא, והבן.

כָּל 'אֱמֶת' 'אֱמֶת' תַּפְסֵיהּ לְהַאי. פירוש, אין זה כמו אומר מודים מודים דמשתקין אותו, משום דמחזי כמודה לשתי רשיות חס וחלילה, אלא זה ריהטא של אמת תפסתו, שיש אדם דרכו לכפול כדי לחזק דבריו, כדאמרי אינשי הב הב, לך לך, בא בא, וכיוצא בזה, וכן כיוצא בזה במקראות (ישעיהו נא, יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם, (תהלים קכו, ו) בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה, וכאלו רבות.

הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָתָא מִמַּעֲרָבָא, וְאָמַר: מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחֹץ יָדָיו, מְקַנֵּחַ יָדָיו בְּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקֵיסָמִים. האי צורבא מרבנן דגאתי ממערבא ואמר וכו'. קשא, למאי אצטריך לפרש דאתי ממערבא? ונראה לי בס"ד דידוע בארץ ישראל המים ביוקר, כי היא לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, ולכן יש מקום בראש לומר האי דינא דאמר ההוא צורבא מרבנן, לא אתמר אלא במערבא דאין המים מצוים הרבה, ולכן אם אין לו מים, לא הטריחו אותו לבקש מבית חבירו ולילך אנה ואנה בעבורם, כי אולי גם לחבירו יש בצמצום ויקשה בעיניו ליתן לו, לכך אמרו יקנח ידיו בעפר, מה שאין כן שאר מקומות שמצוים בהם מים רבים, כמו ערי בבל, שיש להם באר מים חיים בכל חצר וחצר, וגם עומדים על נהרות גדולים חדקל ופרת, שהמים רבים, אם לא נמצא אצל זה בביתו ילך ויקח מבית השכן שלו, אפשר לא הותר אצל זה בביתו ילך ויקח מבית השכן שלו, אפשר לא הותר לו לנקות בעפר, או דילמא שמא האי דינא דאמר ההוא צורבא מרבנן ישנו בכל מקום, כי דינא הוא, ולא תקנה לפי המקום, לכך פירש דאתי ממערבא דעל כן יש להסתפק בשני צדדין הנזכרים, והשיב לו דינא ובכל אתר אתמר, ולאו דוקא במערבא כי יש לזה ילפותא מן הכתוב דכתיב (תהלים כו, ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.

תוס' ד"ה אמאן כו' ומדלא הזכיר. ע' תוס' שבת יא ע"א ד"ה כגון רשב"י:

גמרא, ע"כ לא קאמר ר' יוסי לא יצא (אם לא השמיע לאזנו אלא גבי ק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן). קשה לי מה צורך להאריך בזו, ואיך ס"ד דלר"י חרש המדבר ואינו שומע שתרם כיון דלא השמיע לאזנו יהי' אף דיעבד אין תרומתו תרומה, והא במתניתין (דתרומות ח, ו) קתני דאלם שתרם תרומתו תרומה, הרי דבדלא בירך כלל ג"כ תרומתו תרומה. וא"כ מה שיאטי דינא דלא השמיע לאזנו לכאן, וכי גרע מלא בירך כלל:

גמרא וברכה דרבנן, פירש"י דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. נראה לפרש דאם היו הברכות חלות אחר עשייתו כדרך הודאה על שזכה לעשותו, בזה גם אלו הי' הברכה דאורייתא לא הי' ס"ד לומר דבשביל חסרון הברכה לא יהי' תרומתו תרומה, כיון דהמצוה הי' בהכשר וכראוי אין סברא דבשביל מה שעשה אח"כ שלא כהוגן שלא בירך לאחרי' יתבטל המצוה למפרע (ובפרט למה שהקשה לי חכם אחד עמ"ש הצל"ח בחי' לקמן (דף מ') בפירושא דמתניתין דלא שכחתי לברך דהוא מדאורייתא דאף דברכות דרבנן מ"מ מה"ת להודות לה' שזכהו לעשות מצותו, דקשה עליו מסוגי' דידן דאמרינן וברכה דרבנן הא מ"מ יש חיוב דאורייתא לברך להודות, ולפי הנ"ל ניחא כיון דההודאה אחר עשיית מצוה אינו מזיק ומגרע להמצוה) ולזה דקדק רש"י דמברך עובר לעשייתן דבזה יש מקום לומר דאילו הי' הברכה דאורייתא הי' מעכב על התרומה דהוי כתרם שלא כדין:

במשנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' לכאורה משמע מל' המשנה ומסוגיא דשמעתין דע"כ לא פליגי הנך תנאי אלא בקורא ולא השמיע לאזנו שקורא מיהו בשפתיו בלחש אבל בהרהור בעלמא לכ"ע לא יצא דאס"ד דלת"ק אפילו בהרהור יצא הו"ל למיתני דאפילו בהרהור יצא דכחא דהתירא עדיף אלא דלפ"ז יש לתמוה דא"כ לקמן בפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) דפליגי רבינא ורב חסדא אי הרהור כדיבור דמי או לא ואמאי לא מותיב תיובתא ממתני' דהכא אמ"ד הרהור כדיבור דמי ודוחק לומר דמאן דס"ל הרהור כדיבור דמי ס"ל כר"מ בסמוך דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים ומשמע ליה דאפילו הרהור בעלמא סגי כדמשמע לכאורה לקמן מלשון הרא"ש ז"ל אלא דלפ"ז פליגי אמוראי דלקמן בפלוגתא דתנאי דהכא ולישנא דסוגיא דלקמן לא משמע הכי כמו שאבאר שם במקומו. ונראה לענ"ד ליישב דשפיר מצינן למימר דלת"ק דקאמר יצא ה"ה אפילו בהרהור בעלמא והא דלא קתני בהרהור היינו משום דאיכא למימר איפכא דבהרהור פשיטא דיצא כיון דא"א להרהר כ"א בכוונה גמורה שמכוון בלבו מה שרוצה לומר מש"ה יוצא דאחר כוונת הלב הן הן הדברים משא"כ בקורא ולא השמיע לאזנו דשפיר מצי איירי שאינו מכוון בלב סד"א דלא יצא שאין כאן לא שמיעה ולא כוונה קמ"ל דאפ"ה יצא וכמו שאכתוב בסמוך בזה בלשון הרשב"א ז"ל. ואע"ג דבסמוך בכל הסוגיא דשמעתין משמע דת"ק דמתני' היינו ר"י ולשיטת הירושלמי בברייתא דרבי חייא היינו ר"מ ואנן שמעינן להו לר"מ ור"י בריש פירקין דק"ש דאורייתא צריך כוונת הלב לר"י בכל פרשה ראשונה ולר"מ בפסוק ראשון ולפ"ז ע"כ דלא השמיע לאזנו דמתני' דקתני יצא היינו שמכוון מיהו בלב אלא דמשום הא לא איריא דשפיר מצינן למימר דנהי דר"מ ור"י בעו כוונת הלב מן התורה היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דלא עדיף מלא השמיע לאזנו גופא דבעינן למימר בשמעתין דמ"ד יצא דיעבד אין לכתחילה לא וע"כ היינו מן התורה דהא ר"י משום ראב"ע דקאמר צריך להשמיע לאזנו יליף לה בהדיא מדכתיב שמע ואפ"ה ס"ל דיוצא בדיעבד וכמ"ש רש"י וכמ"ש ג"כ התו' בד"ה להודיעך כחו דר"י ולפ"ז שפיר קאמר במתני' דיצא בדיעבד בהשמיע לאזנו אפילו בלא כוונת הלב כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בגמרא ר"י תרתי ש"מ כו' והקשו התוס' בר"פ אלו נאמרים דהתם מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמאן דסבר שמע בכל לשון שאתה שומע ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא וכדאיתא נמי לעיל בר"פ ולא קאמר תרתי ש"מ וקשיא סתמי דהסוגיות אהדדי והניחו בתימא וכיוצא בזה כתב הרא"ש בר"פ ע"ש. וי"ל לפי שיטת הרשב"א ז"ל שכתב כאן בחידושיו דהא דשמעת מיניה תרתי היינו דמדאיצטריך שמע לאשמעינן דכל לשון ממילא ש"מ דלא השמיע לאזנו לא יצא דאס"ד דיצא ממילא יוצא נמי בהרהור וא"כ ע"כ דלא בעינן לה"ק דבהרהור לא שייך לשון אע"כ מדאיצטריך שמע לאשמעינן דבכל לשון ממילא דאינו יוצא בהרהור וה"ה כשלא השמיע לאזנו דלא יצא וא"כ לפי פירושו ע"כ לא שייך הך מלתא אלא למ"ד הרהור כדיבור דמי משא"כ סתמא דתלמודא לעיל בר"פ אזלא אליבא דהלכתא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ותו ל"ש הך מלתא דתרתי ש"מ כנ"ל נכון לפי שיטתו אלא דבאמת לא זכיתי להבין בזה שיטת הרשב"א כלל חדא במאי שכתב דממילא שמעינן דלא יצא מדאיצטריך שמע דבכל לשון דהא ודאי אי לא הוי כתיב שמע דבכל לשון הו"א דבעינן לה"ק דוקא ומהאי טעמא גופא אינו יוצא בהרהור דל"ש ביה לשון משא"כ כשמוציא בשפתיו בלה"ק אע"ג דלא השמיע לאזנו יצא מש"ה איצטריך שמע דיצא וכן בהא דמסיק דרבי ור' יוסי פלוגתייהו שייך נמי לענין הרהור אי כדיבור דמי נראה דוחק דלא נזכר כאן בסוגיא ולא הו"ל לסתום ומלבד מה שי"ל ע"ז ממילתא דר"י בסוגי' דבעל קרי. ועוד מדמייתי הש"ס בתר הך מלתא דתרתי ש"מ מתני' דתרומה ומימרא דר"ח דמוקי לה בר"י וא"כ משמע דר"ח ס"ל דהלכה כר"י כיון דסתם מתני' דתרומה כוותיה ואנן שמעינן ליה לר"ח בסוגיא דבעל קרי דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז לא שייך הך טעמא דתרתי ש"מ וזה דוחק גדול לומר שדברי הש"ס סותרים זה את זה תוך כ"ד ממש. ולפ"ז אי ליתא לדברי רשב"א ז"ל הדרא תמיהת התוס' דר"פ אלו נאמרין לדוכתא דסוגיא דהכא סותרת לסוגיא דהתם ודריש פרקין. אמנם כן אף שאיני כדאי עם כל זה זכיתי ליישב תמיהת התוס' בפשיטות דהא דקאמר הכא בשמעתין דתרתי ש"מ היינו משום האי שקלא וטריא דמייתי עלה דמתני' דתרומה מוקי לה ר"ח כרבי יוסי א"כ לפ"ז ס"ל דהלכה כר"י כיון דסתם משנה דתרומה כוותיה וא"כ תו לא מצי למימר דרבי יוסי ס"ל כמ"ד דק"ש בלה"ק וא"כ קשיא סתמי אהדדי דהא בר"פ אלו נאמרים סתם לן רבי דנאמרים בכל לשון מש"ה איצטריך לפרש טעמא דר"י דתרתי ש"מ והיינו כפרש"י דכיון דדרשינן בשמע דעיקר ק"ש תליא בשמיעה ולא בדיבור ממילא דלא בעינן לה"ק דהך מעליותא דלה"ק לא שייך אלא בהנך מילי דתלוים בדיבור ולא בשמיעה. נמצא דכ"ז היינו דוקא לפי סוגיא דשמעתין לאוקימתא דר"ח בסמוך דבעי לאוקמי דתרומה ודסוטה הכל כרבי יוסי משא"כ לעיל בר"פ אזלי סתמא דתלמודא אליבא דהלכתא דאין הלכה כר' יוסי אלא כר"י משמיה דראב"ע ור"ח גופא הא הדר ביה לקמן בשמעתין ואמר אין הלכה כרבי יוסי ומש"ה לא צריך לדחוקי לעיל למימר דתרתי ש"מ שאין צורך לזה דבפשיטות מסיק שפיר דרבי יוסי סבירא ליה דקריאת שמע בלשון הקודש ומש"ה מוקי לשמע דבעינן שישמיע לאזנו כנ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא. נראה דלרווחא דמילתא מסיק הכי בחדא דאית ביה תרתי טעמי כיון דקושטא דמילתא הכי הוא דפשיטא לן במכילתין דברכות המצות אינן אלא מדרבנן אבל באמת אפילו אי הוי ברכת תרומה מדאורייתא ואינו יוצא לרבי יוסי בדיעבד אפ"ה מתוקמא שפיר מתני' דתרומה כרבי יוסי לענין דיעבד דתרומה עצמה דתרומת החרש תרומה כיון דלאו בברכה תליא מילתא אלא דלפ"ז לא ידעתי למה כתב רש"י בסמוך בד"ה ממאי דל"ג אפילו ולכאורה כוונתו דהא דקאמר דלמא רבי יהודא היא היינו משום דלא מתוקמא ליה שפיר כרבי יוסי דאפשר דר' יוסי לא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכא דס"ל בק"ש דאפילו בדיעבד לא יצא ה"ה בתרומה ונראה שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לזה היינו משום דלשון הגמרא דבסמוך דקאמר במאי אוקימתא כרבי יוסי ואלא הא דתניא כו' א"כ משמע דלמאי דבעי למימר מעיקרא ודילמא ר"י היינו משום דכרבי יוסי לא מתוקמא כלל כל זה נראה לי בכוונת רש"י. אמנם לפי מאי שפירשתי יתבאר דשפיר גרס אפילו דהא כרבי יוסי ממ"נ לעולם מתוקמי שפיר דאף את"ל דלא שני ליה בין דאורייתא לדרבנן אפ"ה א"ש דבדיעבד מיהו תרומתו תרומה דמ"ש מכל ברכות המצות שיש במצותן מעשה שאין הברכות מעכבות המצוה. והא דאמרינן נמי בסמוך במאי אוקימתא כרבי יוסי ואלא הא דתניא כו' מצאתי ישוב לזה בש"ס דפ"פ שנ"ב נ"א במאי אוקימתא כרבי יוסי דאי ר"י כו' ונראה שהוגה כן ע"פ גדול א' ונתכוון לאותן הדברים עצמן שכתבתי דודאי לעולם בכל ענין מתוקמא שפיר מתני' דתרומה כרבי יוסי אלא הא דקאמר במאי אוקימת' כרבי יוסי ואלא הא דתניא היינו להך אוקימתא דמוקי לה דוקא כר' יוסי דאי ר"י אפילו לכתחילה נמי ואהא מקשה שפיר ואלא הא דתניא כו' כנ"ל בכוונת בעל הג"ה כיון שפי' זה מוכרח מצד עצמו כדפרישית וא"כ לפ"ז למאי דכתב רש"י דל"ג אפילו היינו בענין אחר ואין להאריך ודו"ק:

שם ודילמא ר"י היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא. כבר כתבתי דודאי מאן דסבירא ליה דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו היינו מן התורה כדמשמע להדיא בסמוך במימר' דר"י משמיה דראב"ע וכדמשמע ג"כ בלשון התוס' סוף ד"ה להודיעך דמאן דלית ליה שום דרשה דשמע מן התורה פשיטא דאף לכתחילה א"צ להשמיע לאזנו אלא ע"כ דמן התורה אפ"ה יוצא בדיעבד כיון דלא שינה הכתוב לעכב א"כ יש לומר דלמצוה בעלמא כתבו קרא אלא דלפ"ז י"ל א"כ מ"ט דרבי יוסי ודוחק לומר דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי בהך סברא אי דרשא דקרא לכתחלה או בדיעבד ויש ליישב לפי מ"ש בסמוך דהא דאמרינן תרתי ש"מ היינו אליבא דר"ח דוקא דלא משמע ליה לחלק כלל בין לכתחילה או דיעבד דלא בעינן שינה לעכב ומש"ה איכא למימר דטעמא דרבי יוסי משמע לחוד משא"כ למאי דבעי למימר השתא דלא כר"ח אלא דאיכא לאוקמי מתני' נמי כר"י משמע ליה השתא דכל היכא דלא שינה לעכב יש לחלק מן התורה בין תחילה לדיעבד והיינו כדאשכחן לר"י משום ראב"ע בסמוך וא"כ לפ"ז איכא למימר דהא דר' יוסי ס"ל דאפילו בדיעבד לא יצא ע"כ לאו משמע יליף ליה דשמע איצטריך לאשמעינן דבכל לשון כסתם משנה דר"פ אלו נאמרין דבעינן לאוקמי אליבא דכ"ע אפילו כרבי יוסי וכ"ש למאי דמשמע לן השתא דהלכה כרבי יוסי ולפ"ז ע"כ דטעמא דר' יוסי היינו משום דיליף לה מהסכת ושמע דמייתי הש"ס לקמן בסוף הסוגיא או משום דס"ל כדבעינן למימר מעיקרא ומדכתיב הסכת ושמע בל' כפול ועיין מה שאכתוב שלהי שמעתי' בשם הרשב"א דהא פשטא דהסכת היינו נמי לשון שמיעה הרי ששינה הכתוב לעכב או משום דס"ל כמסקנא לקמן דהסכת ושמע בד"ת כתיב ויליף ק"ש בגז"ש דשמע שמע מד"ת והיינו כברייתא דלקמן דף הסמוך דמייתי הש"ס אמתני' דהאומנין כן נ"ל:

בתוס' בד"ה דילמא ר"י היא וא"ת והלא אין נזכר ר"י ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים אדרבה בכמה דוכתי בש"ס משמע להיפך מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י ואדרבה משמע בכל דוכתא דסתם משנה ר"מ ועוד דכי מוקמינן דת"ק ר"י היא וא"כ פליג על רבי יוסי בסברות הפוכות ברישא ובסיפא ובדוכתי טובא כתבו התוספות דלא מסתבר לאוקמי בכה"ג והרשב"א ז"ל הוסיף על ל' התוס' דמוקמינן לת"ק ר"י משום דבר פלוגתא דרבי יוסי הוא ולכאורה גם בזה לא הועיל כלום דהא ר"מ נמי בר פלוגתא דר' יוסי הוי וא"כ טפי הוי לן לאוקמי סתם תנא דרישא ר"מ היא כמו בכל דוכתי ממאי דנוקי לה כר"י וקשיא כל אותן הקושיא שהקשיתי. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דכיון דהא דמקשה דילמא משמע ליה בפשיטות דת"ק דמתני' דאמר יצא היינו דוקא בדיעבד כדמסיק תדע דקתני הקורא א"כ מה"ט גופא משמע ליה דת"ק דמתני' ר"י הוא מדאשכחן להדיא דהכי ס"ל לר"י משום ראב"ע בברייתא דבסמוך ומהאי טעמא גופא לא מצי למימר דסתם תנא דרישא היינו ר"מ דהא ר"מ ס"ל בסמוך להדיא דאפילו לכתחלה כנ"ל:

בגמ' תדע דקתני הקורא כו' לפמ"ש בסמוך בשם חידושי רשב"א דסוגיא דשמעתין דאמר תרתי ש"מ היינו משום דס"ל הרהור כדיבור דמי וכתבתי דלפי זה הא דלא תנא דאפילו בהרהור יצא דהוי כח דהתירא היינו משום דאדרבה בהרהור ליכא רבותא כ"כ כיון דא"א להרהר בלא כוונה מש"ה אשמעינן רבותא בלא השמיע לאזנו דיצא בדיעבד אפילו בלא כוונה וכדפרישית דאע"ג דר"י בר"פ בעי כוונה לק"ש היינו לכתחלה א"כ לפ"ז לא א"ש הא דקאמר תדע דקתני הקורא דיעבד דהא ודאי בלא"ה איצטריך למיתני דיעבד משום דלכתחלה בעי כוונה. אמנם לפי שיטה אחרת שכתבתי בסמוך להיפך דאדרבא סוגיא דהכא אליבא דר"ח דס"ל לקמן גבי בעל קרי דהרהור לאו כד"ד א"ש הא דקאמר תדע ודו"ק:

בתוספות ד"ה להודיעך כחו דרבי יוסי כו' וי"ל כיון דר"י לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חידוש עכ"ל. כוונתם בזה דאי הוי דריש ר"י נמי שמע השמע לאזנך אפילו בדיעבד לא היה יוצא כדשמעינן לרבי יוסי דאין סברא לומר דפליגי ר"י ורבי יוסי בסברא אי מוקמינן קרא לכתחלה או דיעבד כמ"ש בסמוך משא"כ בדרבי יוסי איצטריך לאשמעינן בהדיא דאפילו בדיעבד לא יצא כי היכא דלא נימא דמוקמינן קרא אלכתחלה לחוד ודו"ק:

בגמ' אלא לעולם ר"י ול"ק הא דידיה הא דרביה כו' ולכאורה יש לתמוה דהשתא מה דוחקא למימר דר"י אפילו לכתחלה נמי והא הקורא קתני דמשמע דיעבד דנהי דמעיקרא הוי בעי למימר הכי היינו משום דהוי פשיטא ליה דמאן דדריש שמע דצריך להשמיע לאזנו ממילא דאין לחלק בין לכתחלה או דיעבד כמ"ש התוס' בד"ה להודיעך משא"כ השתא דר"י גופא קאמר משמיה דראב"ע דמוקי דרשא דקרא לענין לכתחלה לחוד א"כ מהיכי תיתי נאמר דפליג אדרב"ע רביה כיון דמלשון המשנה דקתני הקורא דיעבד משמע דכרביה ס"ל ואי משום ברייתא דתורם לכתחלה הו"ל לאוקמי כתנא אחרינא או משום דברכת תרומה דרבנן ולגבי חרש לא תקנו ויש ליישב עפמ"ש לעיל דדייק הכי מדקאמר ר"י בסיפא קרא ולא דקדק באותיותיה לא יצא והיינו כדקתני רב עובדיה לקמן מדכתיב ולמדתם שיהיה לימודך תם אלמא דכל מאי דדרשינן מקרא דאפילו בדיעבד לא יצא אם כן אי ס"ד דדריש נמי שמע להשמיע לאזנך אפילו בדיעבד לא היה יוצא והיאך פליגי ר"י ורבי יוסי בסברות הפוכות אלא ע"כ משמע ליה דר"י לא דריש שמע להשמיע לאזנו ולפ"ז לא הוי סברות הפוכות כיון דפליגי בדרשא דקרא:

הקורא את שמע וכו'. הא דהאריך בלשונו את שמע והלא כל הפרק הזה בק"ש איירי ובריש פרקין אמר והגיע זמן המקרא ולא האריך לומר והגיע זמן ק"ש משום שסתמו כפירושו וכאן האריך משום דהא דלא יצא לר' יוסי הוא מדכתיב שמע כדמפרש בגמרא:

הקורא למפרע לא יצא לעיל בר"פ ילפינן לה מדכתיב והיו בהוייתן שלא יקרא למפרע או מדברים הדברים לרבי ולרבנן לכל מר כדאי' לי' ויש לדקדק למה יהי' דבר זה מעכב בכל ק"ש ולא נימא מדכתיב והיו הדברים האלה דוקא עד האלה קפדינן ולא יותר כי היכי דלענין כוונה דפליגי לעיל ריא ור"ע אי עד והיו הדברים וגו' או כל פרשה ראשונה לכל מר כדאית לי' אבל לכ"ע ממעטינן פרשה שני' מדכתיב האלה וכמו"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה אשר וכו' ה"כ נימא לענין למפרע והרי לא מצינו לא בגמ' ולא בדברי הפוסקים שום חילוק בזה וצ"ל דחכמים לא רצו לחלק בזה ומדרבנן הושוו כל הפרשות בזה לפרשת שמע ואף שלענין כוונה חילקו היינו משום שהוא דבר קשה לכון בכל ק"ש מתחלתה ועד סופה לא רצו לגזור בזה והניחו על דין תורה:

ור"י תרתי ש"מ. נלע"ד דכאן שיך למימר תרתי ש"מ דהיינו אפילו דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע סובר ר' יוסי דממילא שמעינן שישמיע לאזניו שהרי עכ"פ אמרינן שאתה שומע אבל ודאי דאם דרשינן שמע השמע לאזניך לא שמעינן מיני' ממילא דיוצא בכל לשון ולכן אין אנו מוכרחין לומר דר' יוסי פליג על רבי דסובר בריש פרקין דק"ש ככתבה ור"י כאן לבר פלוגתי' משיב כן דאף אם יהיבנא לך למדרש שמע בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא שמעינן מיני' דצריך להשמיע לאזניו ולכן לעיל בר"פ בפלוגתא דרבי ורבנן דמוקי רבנן דרבי כמאן דסבר אם לא השמיע לאזנו יצא לא קאמר דרבנן סבר תרתי ש"מ דמנ"ל הא ודלמא לא דרשינן מיני' רק השמע לאזניך ולכן הוכרח לעיל לומר דרבנן סברי אם לא השמיע לאזנו יצא והתוספת במס' סוטה דף ל"ב ע"ב נשארו בזה בתימא ולפמ"ש אין כאן תימא וכן מ"ש הרא"ש בריש פרקין דר' יוסי כאן מוקמינן לי' דלא כרבי ג"כ לפי מ"ש אין זה מוכרח. ואמנם שזה דרכי תמיד ליתן לב לקיים דברי רבותינו הקדושים ואני שונא לטעון עליהם טענות וסתירות ואוהב אני לפרק ולתרץ דבריהם נתתי לבי לעמוד על כוונת התוס' כי לא דבר רק הוא שכאן במכילתין לא תמהו על השינוי שבין ריש פרקין שבם שם הוא הסוגיא ממש כמו במס' סוטה דמשני דרבנן סבר כמ"ד יצא ולא קשיא להו להתוס' מדוע לא משני דרבנן סברי תרתי ש"מ כמו דמוקי כאן לר' יוסי עד שהגיעו למס' סוטה הקשו כן. ונראה דמ"ש לעיל דתרתי ש"מ היינו דאפי' דרשת שמע בכל לשון שאתה שומע ממילא שמעינן שצריך להשמיע לאזנו היינו אם אנו מפרשים בכל לשון שאתה שומע על שמיעת האוזן אבל אם מפרשים בכל לשון שאתה שומע על כוונת הלב כדכתיב ונתתי לעבדיך לב שומע אז אין מכאן הוכחה דבעינן שמיעת האוזן כלל ואז על כרחך תרתי ש"מ לא מצד הוכחה אלא מצד שאנו דורשים כל מה שאנו יכולים להעמיד בפסוק זה וכמו שאר תרתי ש"מ בהרבה מקומות בש"ס. והנה בסוטה שם במשנה ואלו נאמרין בכל לשון כתבו התוס' דגרסינן בלשונם דהיינו כל אדם בלשונו שהוא שומע ויודע אותו לאפוקי שהמדי שאינו אומר בלשון פרסי וכן הוכיחו שם בד"ה ק"ש וכו' מדשייר שם במשנה הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות והמצות היינו משום דהני נאמרי' בכל לשון אפילו אינו שומע הלשון ולפיכך לא דמי דהני דמתניתין דנאמרים דוקא בלשונם וע"ש בתוי"ט בד"ה ותפלה שההפרש בין היכי דקתני בכל לשון היינו בין מבין ובין אינו מבין אבל היכי דקתני בלשונם היינו לשונו שהיא מדבר בו ומבינו. והנה בק"ש בריש פרקין בפלוגתא דרבי ורבנן וחכמים אומרים בכל לשון א"כ משמעותו בכל לשון היינו אפילו אינו מבינו ולפי"ז הדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת האוזן שעכ"פ האוזן שומע קול דברים אלא שאינו מבינו ובזה שוב ממילא מוכח דבעינן שהשמיע לאזנו שהרי אפילו אתה דורש בכל לשון שאתה שומע הרי היינו שומע באזנו ולכך שפיר קאמר כאן בסוגיא דידן ור"י תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל דר' יוסי קאמר אפילו יהיבנא לך דשמע היינו בכל לשון שאתה שומע מ"מ ממילא כזכר שמיעת האוזן אבל להיפך אם דרשינן כר' יוסי דהשמע לאזניך אין כאן הכרח למדרש מיני' גם בכל לשון שאתה שומע לכך לא קאמר לעיל ורבנן תרתי ש"מ וכמו"ש לעיל ולכך לא הקשו התוס' שם תימא אבל שם במס' סוטה שמוכח מן המשנה מדמשייר כל הני הנזכרים ש"מ דמשנתינו לא חשבה רק הנאמרים בלשונם שמבינין בו ושם קמפרש ק"ש מנ"ל דכתיב שמע ישראל בכל לשון שאתה שומע וע"ז מביא שם ברייתא דפלוגתא דרבי ורבנן ומזה חזינן דגם חכמי' דרבי דאמרי בכל לשון היינו דוקא שמבין בו כמו לנשונם הנזכר שם במשנה. ולזה רמזו התוס' שם במשנה בסוף ד"ה אלו נאמרים וכו' ובגמרא לא משמע הכי ע"ש ולפי"ז אם דרשינן בכל לשון שאתה שומע היינו שמיעת הלב שמבין הלשון ההוא ואין לנו הכרח שנזכר שמיעת האוזן בקרא ואפ"ה קאמר ר' יוסי תרתי שמעת מינה שפיר הקשו תימא דלמה לא אמרינן גם ברבנן דפליגי על רבי דסברי תרתי שמע מינה:

דלמא ר' יהודה היא. במשנתינו לא נזכר ברישא דמתני' ר' יהודה וכמבואר בתוס' בד"ה דלמא וכו' והיינו משום דברישא הלכה כר"י כדמסיק בסוף הסוגיא לפיכך שנאו סתם למסתם כוותי' משא"כ בפלוגתייהו בלא דקדק באותיותי' דאף דהלכה כר' יוסי לא הוצרך למסתם כוותי' דאף שהזכירו בשמו בלא"ה ר' יהודה ור' יוסי הלכה כמותו. וצריך אני לומר לך דאף שאמרו בחולין דף פ"ה ע"א ראה רבי דברי ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים וכו' וכאן בפלוגתא דרישא דמשנתינו ודאי רבי עצמו לא ראה דברי ר' יהודה שהרי דבי עצמו על כרחך כר' יוסי ס"ל לעיל בריש פרקין דאיהו סבר ק"ש ככתבה וסובר דשמע השמע לאזניך אל תתמה שהרי בפלונתא זו עצמה דק"ש ככתבה סתם רבי בפ' אלו נאמרין כחכמים דסברי בכל לשון אני אומר ולך כלל גדול בזה דאף שרבינו הקדוש סידור המשניות מ"מ היו עמו קיבוץ חכמים ובכל פלוגתא דתנאי נמנו ורבו וכאשר נגמר במנין סתם רבי כוותי' אף שרבי עצמו לא סבירא לי' כן ולכן תמצא הרבה סתמי דמשניות שהם דלא כרבי ולא בשביל זה חזר בו רבי מדעתו אלא שסתם המשכה כדעת הרוב שבקיבוץ חכמים שהיו עמו ומה שאמרו בחולין ראה רבי היינו רבי וחביריו אלא שהוא הי' העקר נקט ראה רבי:

רש"י ד"ה וממאי וכו' קס"ד האי דמוקים וכו'. עיין מהרש"א שנתקשה על לשון קס"ד וכוונתו דהא ודאי כן הוא דמש"ה מוקים לה כר' יוסי. ואני אומר שהרי יש בידינו לומר דגם רב חסדא ס"ל דר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ואפ"ה מוקי מתני' דתרומות כר' יוסי ולומר דבברכות דרבנן גם ר' יוסי מודה דאף שיש בידינו לאוקמי כר' יהודה מ"מ כיון דר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו ניחא לאוקמי סתם משנה דתיתי גם כר' יוסי ואף דמסקינן לקמן דהלכה כר' יהודה היינו למסקנא דגם ראב"ע ס"ל כר' יהודה והוה להו ר' יוסי יחיד לגבייהו ולכך אין הלכה כמותו אבל קודם שידענו מדברי ראב"ע ודאי דלפי הכלל שבש"ס הלכה כר' יוסי ולפי"ז אין מקום לקושית המקשן ולכן פירש רש"י דקס"ד דמקשה זה דלהכי מוקי לה כר' יוסי משום דכר' יהודה לא יכול לאוקמי דר' יהודה מכשיר אפילו לכתחלה. ובזה ניחא דלקמן במה דאמר הגמ' הא דידי' והא דרבי' ופירש"י דתרומה ר' יוסי היא וגם שם נתקשה מהרש"א למה לא מוקי גם הא דתרומה כראב"ע ולדידי ניחא דרש"י רצה לקיים גם למסקנא ההיא דברי רב חסדא דמוקי כר' יוסי והטעם של ר"ח דכיון דאפשר לאוקמי כר' יוסי מוקמינן כוותי' דהלכה כוותי' ואף דנגד ראב"ע לא שייך אפשר למימר הלכה כר' יוסי דראב"ע חבירו של ר"ע הי' שהי' רבו של ר' יוסי מ"מ כיון דלשיטה ההיא ר' יהודה ס"ל אפילו לכתחלה וצ"ל הא דתנן במשנתינו הקורא דיעבד הוא להודיעך כחו דר' יוסי וקשי קושית התוס' בד"ה להודיעך כחו וכו' דאדרבה כחא דהיתירא עדיף ותירוץ התוס' לא ניחא לי' לרש"י ולכן ס"ל לרש"י דאדרבה ניחא לי' להודיעך כחו דר' יוסי דהלכה כמותו וממילא מוכח דהלכה כר' יוסי לכך פירש"י מתניתין דתרומות כר' יוסי אבל למסקנא האחרונה דר"י כרבי' ס"ל וא"כ קיימי ר' יהודה וראב"ע בחד שיטה ומשנתינו שפיר נקטה דיעבד שר' יהודה דוקא דיעבד מכשיר ולכך מוקי רש"י משנה דתרומות כר' יהודה. וראיתי בחידושי רשב"א דאף רב חסדא דמוקי הך דתרומות כר' יוסי היינו מקמי דשמיע לי' הא דר"מ וממילא מוקי הא דר"י ברי' דר"ש ב"פ כר"מ אז גם ר"ח מוקי הא דתרומות כר' יהודה וכרבנן ולכך פסק ר"ח לקמן הלכה כר' יהודה עכ"ל הרשב"א והוא נוטה לסברתינו:

תוס' ד"ה להודיעך וכו' וי"ל כיון דר"י לא דריש השמיע וכו'. ודבריהם צ"ע דא"כ הדרא קושיא ניתני גבי ק"ש פלוגתייהו בלכתחלה וכיון דר"י יאסור לכתחלה ע"כ דריש השמע לאזניך וא"כ ממילא נדע שאוסר אף דיעבד דאי שרי דיעבד מהי תיתי לאסור לכתחלה כפי סברת התוס' וא"כ לא שייך כחא דר"י ונראה שהרי אפשר לקיים שניהם מקראי שהרי כתיב שמע דמשמע השמע לאזניך וכתיב על לבבך שאחר כוונת הלב הן הדברים וקשיין קראי אהדדי וי"ל הא לכתחלה והא דיעבד אלא דאם דרשינ' על לבבך אפי' לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יצא שאחר כוונת הלב הן הדברים ואמנם אם בכוונת הלב לא שייך דקדק אותיותי' ועיין בחידושי רשב"א שכתב דאם יוצא בכוונת הלב ממילא מוכח שיוצא בכל לשון דהכוונה עקר וא"כ הה"ד לענין לא דקדק באותיותי' וא"כ ר' יהודה ודאי א דריש על לבבך שהרי הוא סובר קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא ולדידי' סובר עתה שאין מקום לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד שכיון שאינו דורש על לבבך א"כ ממ"נ אם דורש שמע אפי' דיעבד לא יצא ואם אינו דורש שמע אפילו לכתחלה נמי אבל לר' יוסי דסובר קרא ולא דקדק באותיותי' יצא שפיר יש לטעות דאף דדרש שמע דרש נמי על לבבך לכן הוצרך לומר דאף דיעבד אינו יוצא דאינו דורש על לבבך אמנם למסקנא דר' יהודה כרבי' ס"ל צ"ל דגם ר' יהודה מחלק בין תחלה לדיעבד ואף דלא דריש שמע מחמיר מדרבנן לכתחלה:

יפנה וכו' וזו היא מלכות [שמים] שלימה דרך דרש פירשו המפרשים במ"ש פ' אחד דיני ממונות לתשובת המין מפלגא ולעילא וכו' היכי שביק לעבורי מיא בארעיה וק"ל, אמנם רבינו האר"י זצ"ל גלה סודו תורת אמת היתה בפיהו כמ"ש בשער הכונות]:

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא והני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא אבל לתפלה הוי איפכא כדמפרש פ"ק דיומא דף י"ט ודברת בם ולא בתפלה פי' שלא יוציא הדבור מפיו שישמיע לאזנו והכי איתא לקמן יכול ישמיע קולו לאזנו כבר פירשה חנה בתפלתה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. תוספות ישנים כ"י. וראה זה חדש שהאחרונים נבוכו אי תפלה ישמיע לאזנו דלא מעיט אלא שלא ישמע אחר והתוספות סברי דלא ישמיע לאזניו והיינו כדמשמע מהזהר וכהסכמת הפר"ח סימן ק"א ורהיטנא בתריה אנכי עפר בברכי יוסף שם ומחזיק ברכה שם וסימן קמ"א וסימן תקפ"ב ולא עוד אלא דכפי גירסתם לקמן יכול ישמיע קולו לאזנו הוא תלמוד ערוך ועיקר פירוש ודברת בם ולא בתפלה שתהיה בלחש הוא מהגאון בשאלתות פ' ואתחנן והביאו רש"י שם ביומא. ומה נעים לפי פירוש התוספות הנזכר מאי דאמר אליהו ז"ל בסדר אליהו רבא פ' כ"ח מכאן אמרו וכו' והבאתיו במח"ב סימן תקפ"ב ע"ש ודוק היטב:

ות"ק סבר שמע בכל לשון הקשה הפר"ח במים חיים דאימא דסבר כראב"ע דשמע לכתחילה וכו' ע"ש ולכאורה קשה עליו דאיהו גופיה כתב בריש ק"א לי"ד דמדאורייתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד וכפ"ז הו"ל להקשות איפכא במאי דאמר הש"ס לסברת ראב"ע והארכתי בזה בהגהותי פ"ד דסוטה דין י"ד בס"ד:

(טו א) לייט אמאן דמהדר אמיא וכו'.—כתב במחברת הערוך לר"ש פרחון ערך רגל "להסך את רגליו" (ש"א כד ד) פי' לרחוץ תחתונו אחר שעשה צרכיו, שמנהג ישראל כך בכ"מ מארץ אדום שלמדו מהם, ומותר לישראל לקנח בצרור או בבגד או בקיסם במקום שאין מים, דאמרי רבנן "פלוני לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא" ושמא יעבור זמן ק"ש והקב"ה אמר "בשכבך ובקומך" הא לאו הכי מהדר אמיא. ומ"ש בענין "אבנים מקורזלות" (עי' שבת פא א) במקום שאין מים הוא. ואין דבריו נכונים, כי ברחיצת ידים אמור כאן.

(שם) ועד כמה עד פרסה.—כעין זה לקמן כג א ול' רע"א.

והני מילי לק"ש אבל לתפלה יצתק ירנן י"א ע"ד:

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו. פרי חדש במים חיים י"א ע"א. שנות חיים דף צ"א. שאגת ארי' סימן ז' על הסוגי'. גופי הלכות ק"י על הסוגי' ותוספות:

הא דקתני הקורא להודיעך כחו דר"י. פרי חדש במים חיים א' ע"א.

ואלא הא דתני' לא יברך אדם ברכת המזון בלבו פרי חדש במ"ח א' ע"א:

רש"י ד"ה ק"ש בעידני' לשון לימודים כ"ח ע"ד. עיין שונה הלכות דף י"ד:

תוספות ד"ה דלמא ר"י היא כו' ופליגא במילתא דר"י צ"ל ופליג אמילתא דר' יהודה. גופי הלכות ד' ע"ד. שנות חיים צ"א:

תוספות ד"ה להודיעך כחו דר"י וי"ל כיון דר"י לא דריש השמיע לאזנו א"כ אין כאן שום חידוש ויש לדקדק דהא ראב"ע דריש שמע אלכתחילה א"כ חידושא טובא הוה אשמעינן בדר"י שלא נטעה ונדרש שמע אלכתחילה כמו שדרש ראב"ע גם קשה לי בדראב"ע גופי' למה דרש דוקא לכתחילה דהא קימ"ל בכל התורה כולה בחד לימוד הוא לעכב ודוקא בקדשים צריך לשנות לעכב ואפשר לומר דוודאי מחד לימוד שמעינן שפיר לעכב ואלו לא הוה דרשינן שמע אלא להכי בוודאי ילפינן מינה אפי' דיעבד אמנם כיון דתרתי שמעת מני' ולאו יתורא הוא אלא דממילא ש"מ לכן לא דרשי אלא לכתחילה אבל לא דיעבד ואין להקשות לר' יוסי כיון דהוא נמי דריש בכל לשון שאתה שומע א"כ דיעבד מנ"ל י"ל דהגמר' דקאמר תרתי שמעת מינה היינו לרב יוסף לקמן דסבר דבכל המצות צריך להשמיע לכתחילה ונפקא לי' מהסכת ושמע א"כ בע"כ שמע דגבי ק"ש על דיעבד הוא וראב"ע לא דריש הסכת ושמע וג"כ סבר תרתי שמעת מיניה א"כ אי אפשר ללמוד אלא לכחתילה אמנם רב חסדא כיון דהוה סבר דר"י אפילו לכתחילה מתיר בע"כ דהוה סבר דהסכת ושמע לאו לימוד הוא ולר"י דאמר דיעבד לא יצא לא סבר תרתי שמעת מינה דאי הוה סבר כן מנ"ל דדיעבד לא יצא אלא סבר כרבי ק"ש בלה"ק א"כ כיון דאפי' לר"י לא אמרינן תרתי שמעת מינה פשיטא שאין סברא לומר כן אפי' לר' יהודא ובע"כ לא דריש השמיע לאזניך כלל דוודאי איכא לאוקמי ר' יהוד' כרבנן דרבי. שוב מצאתי סברא כזו בספר שנות חיים ועיין בחידושי הרשב"א שאפשר ליישב קושיתו בזה על הראב"ד:

תוספות ד"ה אי ר' יוסי. שנות חיים צ"א. פנים מאירת חלק נ' סימן ויו. שונה הלכות ד' ע"ד. דבר שמואל סימן שמ"ח ידי משה קנ"ה ע"ג. גופי הלכות ק"י ע"א, מלך שלום ח"ב ד' ע"ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בנקיון כתיב. לפ״ז לא תיקשי נמי מלעיל כאלו טבל דהא לא בעי טבילה כלל : רש״י ד״ה לתפלה דכל היום זמנה. דאם יעבור יכול להשלימה ואף לר״ח גופי׳ דמסיק לקמן עד פלג כר״י ולהפוסקים בשתי תפלות לא מהני השלמה הא לדידן קיי״ל דעביד כמר וכו' ואולם להרמב״ם דיצא ידי ק״ש כה״י וצ״ל כטעם הפוסקים דק״ש דאורייתא ואף לר״מ דמה״ת סגי בכל שהוא דועבדתם ולכן פוסק כר״ח דצריך לחזור אחר מים לתפלה וכיון דצריך לקרוא ק״ש בברכות' ועי' מ״א ר״ס ס״ז והוי התפלה מדרבנן לכ״ע. והתו׳ שהשיגו על שיטת רש״י י״ל לפמ״ש האחרונים דבק״ש ליכא השלמה בדאורייתא והתו' לשיטתי׳ דק״ש דרבנן:

אבל תרומה משום ברכה היא , עי' בדו״ח מהא דתרומות פ״א מ״ו דאלם שתרם תרומתו תרומ' וכי גרע לא השמיע לאזנו מלא בירך כלל. וכבר אמרתי כמה דרכים בפלפול ובדרך פשוט נ״ל לפמ״ש הפ״י באורך דלרבינא דסובר לקמן כ׳ סוף ע״ב דקיי״ל כוותי' דהרהור כד״ד וא״כ הול״ל רבותא בדר״י להוי כחא דהתירא ולאשמעינן דאפי' בהרהור דיוצא. והעלה דה״ד ולא השמיע לאזנו היינו בלא הרהור שלא הי׳ מכוון מה שמדבר אבל אם הוא מהרהר דיוצא לכ״ע יעש״ב ועבר״זה לקמן כ׳ ע״כ וענ"מ פ״א מברכות ה״ז ודוק. ובזה מיושב דכיין דכאן מיירי בלא הרהור ולהכי פליגי וא״כ באלם ממש כיון שהוא מברך והא קיי״ל כרבינא דהרהור כד״ד ולכן בזה יוצא בדיעבד לכ״ע :

רש״י ד״ה ברכה דרבנן היא דאמור רבנן כו׳. ותמוה דוכי בשביל שהוא צריך להקדים הברכה הוי מדרבנן ועבדו״ח מרע״א ואין דבריו במשמעו' הלשון , ואולי י״ל דהא בק״ש לא הוי דאורייתא לרוב הפוסקים רק פסוק אחד אלא דכיון דאיכא דכוותי׳ בדאורייתא תקינו רבנן וכב״מ ה"א ועתוס׳ מגילה כ"ח סע״ב והכ״נ בבהמ״ז דמשכחת מדרבנן בפחות מכדי שביעה מ״מ איכא כוותי׳ בדאורייתא אבל בברכות שלפניו דכולם הוי מדרבנן ואף לאיכא בהמ״ז דהוי דאורייתא מ״מ בלפניו ליתא דכוותי׳ , ואולם מה שנ״ל דרש״י כפשטן לפמ״ש הש״ך ביו״ד סי׳ י״ט דהיכי שהברכה מדרבנן לא משכחת שום חיוב לאחריו מלבד בבהמ״ז דהוי דאורייתא יעש״ב ועש״א סכ״ו וכ״ד , ועמ״א קע״ב סק״ג ובסי׳ די״ר. ועאו״ח קנ״ח סי״א בהג״ה , ולפ״ז א״ש בפשטות דכיון דמברך עובר לעשייתן ומשום זריזין מקדימין ואי הוי דאורייתא ליכא חששא מידי במה שמברך אח״כ תיכף לאחר עשיית המצוה אבל אי הוי מדרבנן הם אמרו כו׳ ולכן אמרו לברך קודם חלות המצוה ובדאורייתא לא משכחת עובר לעשייתן וכמ״ש הש״ך. וה״ד לקמן מ׳ ע״ב לא עברתי מלברכ' ע״ש בפרש״י דקרא מיירי לענין הפרשה שלא עבר במזיד או בשוגג רק דכיון דתקנו רבנן לברך על הפרשה קאי הוידוי גם לענין הברכה ובמ״א הארכתי:

רש"י ד״ה וממאי קס״ד כו׳ . וא״ז רש״א כתב דהלשון מגומגם. ונראה שהבין דמשמע להמסקנא הא דלא מוקי לה כר׳ יוסי הוי מטעמא אחרינא ובאמת בפשוטו אינו מוכח דלהכי נקיט קס״ד כיון דלקמן פסק רב חסדא הלכה כר״י שאמר משום ראב״ע וא״כ ע״כ לפי האמת מתוקמי כר׳ יודה דמיירי רק בדיעבד וע״כ דלהס״ד דמתוקמי כר׳ יוסי ס״ל דר׳ יודה אפי׳ לכתחילה מכשיר. ומיהו בכמ״ק מצינו בפרש״י דאמר קס״ד אף דקאי הכי במסקנא וכה״ג לקמן מח״א ד״ה שניטלה תרומתו קס״ד כו׳ יעו״ש ובצל״ח. וערש״י יומא לה״ב ד״ה מיתבי וקס״ד כו׳ וערש״י ביצה ג״ב ד״ה ספיקא של זו אסורה קס״ד ספק נולדה ביו״ט . ואף דלרב אשי קושטא דאסור משום דשיל״מ. ועלא״ז רש״א שם דף ט׳ א׳ ד״ה אין מוליכין כו׳ ועי' ביומא מ״ח קס״ד מדפסיל טב"י פסלה נמי לינה ובכתובו' ע״ד א' רש״י ד״ה מוכה וערש"י ב״ק כב"א ד״ה משום ממונו ועלא"ז רש״א וע׳ רש״י זבחים ג׳ א׳ וקס״ד סברא דידי׳ כדמפרש כו' . ואף דקושטא דקאי הכי וכה״ג בפ״ק דתמורה ובכ״מ בפרש״י כי"ב וע׳ תו׳ ברכות מ״א ב׳ ד"ה ויין כו׳ לכאורא כו׳. וע׳ תו' ריש ב״ב ב׳ א' ד״ה סברוה וע"ש ע׳ ע״ב רשב״ם ד״ה סברוה ובנדרים י״א א וע׳ זבחים כ״ו סוף ע״ב. וע׳ מ״א סי׳ קנ"ח ס״ק י״ב והנ״ץ כו׳ דמ״ש תו׳ פסחים קט״ו ב׳ דס״ד כונתם דנקיט טעם הפשוט : ד״ה דלמא ול״ג אפי'. נראה כיון דאתיא כר׳ יהודה א״צ לדחוקי דשני לי׳ לר׳ יוסי בין דאורייתא לדרבנן וכ״מ מדברי התו׳ לקמן ע״ב ד״ה חמ״ח. והכריחו כן מדקאמר בסמוך במאי אוקמית כר׳ יוסי. וכן משמע קצת בה״ד לקמן ואלא הא דתני כו׳ ואי ר׳ יוסי האמר דיעבד נמי לא דמשמע דכיון דמתוקמי כר׳ יהודה ממילא אין הכרח לר׳ יוסי לחלק בין ק״ש דאורייחא לתרומה דרבנן ולזה כיון בנ״א לתקן הגי׳ במאי אוקמית כר׳ יוסי דאי ר׳ יהודה כו׳ והיינו להורות דקושית הש״ס רק למאי דמוקי דתני הקורא לרבותא דר׳ יוסי דאפי׳ דיעבד נמי לא ולכן לא מתוקמי לר׳ יהודה דלדידי׳ אפי׳ לכתחילה נמי לא אבל מ״מ למאי דמוקי כר׳ יהודה ע״כ דאתיא כר׳ יוסי ג״כ. ושוב מצאתי בפ״י שגם הוא נתעורר מעין זה. ובאמת זה מוכרח דהא ר״ח גופי׳ דמוקי לי׳ הכא כר׳ יוסי פוסק לקמן כר׳ יהודא וע״כ דמתוקמי מתני׳ אליבא דאמת לר׳ יהודה נמי וע׳ רש״י סע״א ד״ה ולכתחלה כו׳ ודוק : והא דקתני הקורא אפי׳ דיעבד ע׳ תו' ריש סוטה ב״א ד״ה המקנא וע׳ שבת קמ״ז א׳ וחולין ט״ו ב׳ ושם ברש״י ט"ב השוחט בסכין כו׳ ור״ה ל״ב ב׳ ואם השלים בדיעבד וע׳ יבמות נ״ג ח׳ חלץ קתני בדיעבד וכה״ג בכ״מ : וה״ד הא דקתני הקורא להודיעך כו׳. הנה התחיל בשתי קושיות חדא דמאי אולמא לאוקמי בדר״י ושוב הקשה ותדע ומשיב רק על הקושיא השני׳. ורציתי לדחות עפד״התו בד״ה להודיעך יעש״ה. אבל ז״א דהא גם עכשיו תיקשי דאכתי ליכא רבותא כלל בדר׳ יוסי כיון דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ולהיפך נמי דלר׳ יוסי גם בדיעבד לא יצא כיון דאין חילוק. ובפשטות צ״ל דכונת התו׳ דבאמת ליכא רבותא כלל לכאן ולכאן וא״כ אכתי תיקשי מאי חזית וכו׳ ועוד דלמסקנא כראב״ע והא דידי׳ והא דרבי׳ וא״כ שפיר י״ל דאשמעינן הרבותא בדר״י דהא חזינן דיחלוק ראב״ע. ובעיקר הסוגיא' עתו' מנחות ל״ט ב׳ ד״ה דאמר וע׳ תו׳ מ״ק י״ד ב׳ ד״ה אמר אביי ודוק ובמ״אח הארכתי: סע״ב עני רבא כגון כו׳. וכן בני ישראל וכדלעיל דבר אב״י לא הוי התחלה וכן ושמתם את ובשו״ע :

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. ז"ל א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית וכו' כל מידי דמנקי עכ"ל. מבואר בגמ' דבק"ש ותפלה בדיעבד כשאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר או בצרור או בכל דבר המנקה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש ה"א) וז"ל הגיע זמן קריאה ולא מצא מים לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן וקורא עכ"ל, (וכן פסק בפ"ד ה"ב מהל' תפלה לגבי תפלה).
והנה יש להסתפק האם מועיל קינוח ידיו בעפר או בצרור היכא שאין לו מים ליטול ידים לאכילה. ויתכן דדין זה תלוי במח' שבין הרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם (פ"ח ה"ח מהל' אבות הטומאות) וז"ל שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות ואע"פ שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואח"כ גזרו ב"ד של אחריו אף לתרומה עכ"ל. והשיג שם הראב"ד וז"ל ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ"ל. ונראה דנחלקו בגדר תקנת נט"י לאכילת חולין - דלשיטת הראב"ד גדר חיוב נטילת ידים לאכילה הוא כדי לטהר את הידים, דב"ד של אחריהם הרחיבו תקנת נט"י לתרומה - שהיא משום טומאה אף לאכילת חולין. מאידך הרמב"ם סובר דרק באכילת תרומה חלה נטילת ידים כדי לטהר הידים, ואילו לאכילת חולין יסוד דין נט"י הוא משום זוהמא ונקיות וכנט"י לתפלה וק"ש. והראיה לכך ממה שהשווה הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות ה"ב) נט"י לאכילה ותפלה וק"ש שכתב וז"ל "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך בתחילה אשר קדשנו במצותיו וציונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים היא שנצטוינו בתורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך" עכ"ל. ועוד יש לדקדק ממ"ש "שזו מצות חכמים" כלומר דהויא תקנה אחת דיסודה משום נקיות וזוהמא ואינה גזירה מדין טומאה. ולפי"ז י"ל דלשיטת הראב"ד היכא שאין לו מים לא יועיל קינוח בצרור או בעפר, דמכיון דנט"י משום טומאה בעי דוקא מים לטהר את ידיו, משא"כ לשיטת הרמב"ם י"ל דכמו שמועיל קינוח בעפר וצרור לתפלה וק"ש ה"נ מועיל לענין אכילה.
והנה יש להסתפק עוד האם האוכל פת בלי נטילת ידים עובר על איסור אכילה מדרבנן או שרק ביטל מצוה דרבנן של נט"י. ועיין בגמ' (חולין דף קו.) "אמר ר' יצחק בר אשיאן נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים". ונראה דהראב"ד ס"ל דקיי"ל דתיקנו נט"י לחולין משום סרך תרומה, ולשיטתו הסברא דסרך תרומה אינה רק סיבת התקנה בלבד אלא גם גדר התקנה, דהיינו דחכמים הרחיבו תקנת נט"י לתרומה שידים שניות לטומאה אף לחולין, ונטילת ידים לאכילת חולין יסודו משום טהרת הידים. ולפי"ז י"ל דלדעת הראב"ד האוכל פת בלי נט"י עובר על איסור אכילה מדרבנן בדומה להאוכל טהרות בטומאת הידים. ומאידך י"ל דלשיטת הרמב"ם חיוב נט"י לחולין הוה תקנה ומצוה בפ"ע משום נקיות וזוהמה בדומה לנט"י לתפלה וק"ש. ופסק כלישנא דנט"י לחולין משום מצוה, כלומר מצוה לשמוע דברי חכמים (וכמש"כ בפ"ו מהל' תפלה הי"ב), ולשיטתו האוכל מבלי נטילת ידים רק ביטל מצוה מדרבנן.
ברם יש לעיין בשיטת הרמב"ם האם חובת נט"י לחולין הוי רק מצוה מדרבנן, או"ד דרבנן תיקנו נמי איסור לאכול בלי נטילת ידים. ונפ"מ לאונן שפטור מן המצוות, ועכ"ז חייב באיסורים האם מותר לו לאכול בלי נטילת ידים⁵¹. וכן יש לומר דיש נפ"מ בחולה שצריך לאכול ביוה"כ או בת"ב, דיל"ע האם נוטל את ידיו לאכילה או"ד דמכיון שיוה"כ ות"ב אסורים ברחיצה י"ל שיאכל בלי נטילת ידים. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ג) שפסק דבזמן שתקנו טבילה לבעלי קרי מותר לבעל קרי לטבול ביוה"כ כדי להתפלל דלא חשיב טבילת בעל קרי להתירו להתפלל כרחיצה של תענוג. ולפי"ז י"ל לגבי נטילת ידים שאם יסוד דין נט"י הוא להתיר האיסור לאכול בלי נט"י, מותר לחולה שאוכל ביוה"כ ליטול את ידיו לאכילה דלא חשיב רחיצה של תענוג. משא"כ אי נט"י לאכילה הויא רק מצוה ותקנת חכמים בעלמא, יל"ע האם היא מותרת ביוה"כ ותשעה באב או לא.
והנה פסק המחבר (או"ח סימן קס"ג סעיף א') שאם אין לו מים מצויים לפניו בריחוק יותר מד' מילין שלט ידיו במפה ואוכל פת בלי נטילת ידים, וצ"ע בגדר הך דינא, שלט ידיו במפה שאם מועילה מפה לחולין למה אין מברכין עליו. ונראה לתרץ שיש ב' דינים בנט"י לחולין: א) איסור לאכול פת בלי נטילת ידים, ב) מצוה מדרבנן ליטול ידיו לאכילה. ונראה דאע"פ שהאוכל במפה לא קיים מצות נט"י, מ"מ מועילה המפה שלא יעבור על איסור אכילה בידים שאינן נטולות.
והנה נתבאר דלשיטת הראב"ד נט"י לאכילת פת חולין היא משום טומאת ידים. ויל"ע לפי"ז בזה"ז שכולנו טמאי מת היאך מועלת נט"י. ואולי י"ל דהראב"ד מודה דבזה"ז נט"י לאכילה אינו אלא משום נקיות בלבד. א"נ י"ל שסובר שמועלת נטילת ידים להפקיע טומאת ידים אע"פ שכל גופו עדיין טמא משום טומאת מת. ולפי"ז יל"ע בדין מי שנטל ידיו לסעודה ובאמצע הסעודה נגע ידיו בספר מכתבי הקודש ונטמאו ידיו כשניות לטומאה האם צריך לחזור וליטול את ידיו כדי לסלק טומאת ידים. דאי נימא דבזה"ז אף לשיטת הראב"ד נט"י לחולין הוא רק משום נקיות י"ל שאינו צריך לחזור וליטול את ידיו, דכבר נטל קודם לסעודה וידיו עדיין נקיות הן. משא"כ אם נאמר דלדעת הראב"ד אף בזה"ז נט"י הוא משום טומאה י"ל שאם נגע בספר מכתבי הקודש באמצע הסעודה שצריך לחזור וליטול את ידיו. ורבינו אמר שפעם אחת סעד עם דודו מרן הגרי"ז זצ"ל ונגע הגרי"ז זצ"ל באמצע הסעודה במגילת אסתר והחמיר ליטול ידיו שנית וכפסקו של החיי אדם (כלל מ' אות כ') דבכה"ג נוטל את ידיו אבל אינו מברך⁵².
גמ'. וז"ל רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לק"ש אבל לתפלה מהדר וכו' עכ"ל. פירש רש"י (ד"ה לק"ש) וז"ל בעידנא דק"ש שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הל' א' - ב') וז"ל חמשה דברים מעכבים את התפלה אע"פ שהגיע זמנה טהרת ידים וכיסוי הערוה וטהרת מקום תפלה וכו' טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח"כ יתפלל עכ"ל. ומבואר דסובר שנט"י מעכבת התפלה, ומשמע שאם התפלל בלי ליטול ידיו במים או לקנח ידיו בצרור צריך לחזור ולהתפלל. אמנם לגבי ק"ש משמע שהרמב"ם סובר דנטילת ידים אינה מעכבת והוי רק חיוב לכתחילה, וז"ל (פ"ג ה"א מהל' ק"ש) הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא עכ"ל. וצ"ע מ"ש ק"ש שנט"י אינה מעכבת מתפלה שנט"י מעכב בה. ועוד צ"ע דבפ"ג מהל' ק"ש (ה"ב) פסק הרמב"ם "אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא", וצריך ביאור מ"ש נט"י לק"ש שאם קרא ק"ש בלי נט"י שאינו חוזר וקורא, מהקורא ק"ש במקום שאין קורין בו שחוזר וקורא. ונראה דבק"ש ותפלה חלין ב' דינים: א) דין הכשר מקום, ב) דין הכשר הגברא. וי"ל דחלות דין הכשר מקום מעכב בתרוויהו, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ב מהל' ק"ש) דאם קרא ק"ש במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. וכן בתפלה פסק בפ"ד ה"א מהל' תפלה ובפ"ד מהל' תפלה הל' ח' - ט') שאם התפלל במקום שיש צואה שצריך לחזור ולהתפלל. אמנם לגבי חלות דין הכשר הגברא יש חילוק בין ק"ש לתפלה דבתפלה הכשר הגברא מעכב, וע"כ נט"י מעכבת לתפלה דנטילת ידים מהווה חלות הכשר הגברא, משא"כ בק"ש אין הכשר הגברא מעכב קיום מצות ק"ש. והנראה לומר בביאור החילוק ביניהם כי בתפלה חלות שם חפצא של התפלה תלוי במעשה הגברא, שע"י כוונתו חל החפצא של תפלת שחרית, מנחה, מעריב, וכן חלות שם תפלת חובה או נדבה תלוי בכוונתו, ומבואר שאין חלות שם תפלה חלה מאליה אלא שהיא תלויה במעשה האדם וכוונתו. ולפיכך י"ל דמכיון דבתפלה נאמרה ההלכה של "הכון לקראת אלוקיך" דהיינו דבעי הכשר הגברא להתפלל, ולכן בתפלה אמרינן דהכשר הגברא להתפלל מעכב, ואם התפלל בלא הכשר והכנה תפלתו תועבה, וכדמבואר בגמ' (דף כב:) שאם התפלל ומצא צואה במקומו תפלתו תועבה, ובתוס' (שם ד"ה והא) פירשו דמיירי במקום שהיה לו להסתפק שמא יש שם צואה, וכך פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ט) "התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שהתפלל חוזר ומתפלל במקום טהור", ומשמע מדבריהם שתפלתו תועבה משום שהתפלל מבלי לבדוק אם ראוי להתפלל באותו מקום והוי חסרון בהכשר הגברא להתפלל ולא משום חסרון בהכשר עצם מקום להתפלל. ומבואר שחסרון הכנה לתפלה מעכבת ובלי הכנה והכשר לתפלה תפלתו תועבה. משא"כ בק"ש כשאין מניעה ואיסור, חלות שם קריאת שמע חלה מאליה, שהרי קרא ק"ש ככתבה. ובק"ש אין חלות הכשר הגברא מעכב, וע"כ פסק הרמב"ם דנט"י מעכבת בתפלה ואינה מעכבת בק"ש⁵³.
גמ'. וז"ל דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא עכ"ל. פירש רש"י (ד"ה בלבו) וז"ל שלא השמיע לאזנו עכ"ל. ומשמע דמיירי שהוציא בשפתיו אלא דלא השמיע לאזנו ובכהאי גוונא יצא, משא"כ אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו דלא יצא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"א ה"ז מהל' ברכות) וז"ל כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דיצא ברכהמ"ז ע"י הרהור (וכ"כ הכס"מ שם). ברם צ"ע בשיטת הרמב"ם דלגבי ק"ש פסק (בפ"ב ה"ח מהל' ק"ש) שלא יצא יד"ח ע"י הרהור בלבו דצריך להוציא בשפתיו (עיין בכס"מ פ"ב ה"ח מהל' ק"ש) ומשמע דסובר הרהור לאו כדיבור דמי, וצ"ע מ"ש ברכהמ"ז דפסק שיצא ע"י הרהור.
ונראה לתרץ דבק"ש נאמר דין קיום קריאה ככתבה, ולכן לגבי ק"ש אינו מועיל הרהור כדיבור, דלא הוי קריאה ככתבה אא"כ יוציא בשפתיו. משא"כ לגבי ברכות דלא נאמר דין ככתבה, ומשו"ה יוצא ע"י הרהור.
גמ'. וז"ל תנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה עכ"ל. רש"י מפרש (ד"ה לא יתרום) דלכתחילה לא יתרום משום שאינו שומע הברכה שמברך, ומשמע שאם תרם ובירך - תרומתו תרומה ויצא אף ידי הברכה. ומשום דהברכה היא מדרבנן, ורק דלכתחילה אמרינן שיתן לאחר לתרום ולברך בשבילו, דמכיון שאם יברך החרש יצא יד"ח הברכה רק בדיעבד - דאינו שומע הברכה שמברך - לכן מוטב שיתרום חבירו ויברך - דאזי יוצא יד"ח הברכה לכתחילה. אמנם מתוס' (ד"ה אי) משמע שפירשו דכוונת הגמ' "שאם תרם תרומתו תרומה" - היינו שיצא יד"ח מצות הפרשת תרומה אבל אם החרש תרם ובירך בעצמו לא יצא ידי הברכה, דלתוס' הא דמתרצת הגמ' "אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא", הכוונה היא דרק משום שהברכה היא מדרבנן לכן אין הברכה מעכבת מצות ההפרשה, ואילו היה חיוב הברכה מה"ת אזי הברכה היתה מעכבת בקיום מצות הפרשת תרומה. (וכן מבואר מדברי התוס' הרא"ש דף טו. ד"ה אבל תרומה), ולפי התוס' י"ל דלר' יוסי דחרש שתרם יצא ידי הפרשת תרומה אע"פ שלא יצא יד"ח ברכה, וחרש אינו מברך כלל. אמנם רש"י מפרש תירוץ הגמ' דתרתי קאמר, חדא דשאני ברכהמ"ז דהוי דאורייתא - וע"כ צריך להשמיע לאזניו - משא"כ ברכת המצות דהוי מדרבנן. ועוד דברכות המצוות אינן מעכבות.
ונמצא שנחלקו רש"י ותוס' בביאור ההלכה שאם עבר ותרם תרומתו תרומה, דלרש"י הכוונה היא שאם עבר ותרם ובירך יצא יד"ח הפרשת תרומה ויד"ח ברכת המצוה, ואילו להתוס' יצא ידי חובת הפרשה בלבד.
ויש לעיין בשיטת התוס' דמדוע ס"ל שאם ברכת המצות הן מה"ת אזי דהברכה מעכבת בקיום מצות הפרשת תרו"מ, ואם לא יצא יד"ח הברכה אף מצות הפרשה לא יצא. ונראה מכאן שהתוס' ס"ל דיש איסור לעשות מצוה בלי ברכה והברכה חלה מדין מתיר, ומשו"ה סברי שאם עשה המצוה מבלי לברך עליה לא יצא יד"ח, וע"כ צריך החרש ליתן לכתחילה לפקח לתרום ולברך בשבילו. ומדברי הרמב"ם נמי משמע דברכת המצוות חלין מדין מתיר שכתב (פ"א מהל' ברכות ה"ג) "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", וצ"ב בהשוואת הרמב"ם בין ברכת נהנין לברכת המצוות. ונראה דר"ל דכמו שאסור ליהנות מן עוה"ז בלי ברכה דהברכה הויא המתיר ליהנות, כך יש איסור לעשות מצוה בלי ברכה. אמנם עיין בתוס' (דף יב. ד"ה לא) ובהגהות הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (שם) דחילקו בין ספק ברכת הנהנין - דקיי"ל לחומרא, משום דהוי ספק איסור דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, לבין ברכת המצוות - דאמרינן ספק ברכות להקל. ומשמע דלפי תוס' (שם) אין איסור לעשות מצוה בלי ברכה, וא"כ צ"ע לפי דבריהם אמאי אמרינן דחרש לכתחילה לא יתרום בעצמו, דאע"פ שלא יצא יד"ח הברכה מ"מ אין איסור לעשות המצוה בלי ברכה, ומדוע תעכב הברכה את קיום מצות ההפרשה⁵⁴.
תוס' ד"ה ורבי יהודה. וז"ל ואי בהגיע לחינוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרינן קטן שהגיע לחינוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן וי"ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרינן לקמן והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה עכ"ל. ותירוצם צ"ב דמהי הסברא לומר דמשום שהחמירו רבנן לחייב ברכהמ"ז בכזית משום הכי קטן שחייב מדרבנן מוציא גדול שאכל כזית, דמ"ש ממגילה דתרוויהו חייבים מדרבנן ואין קטן מוציא את הגדול.
ונראה לבאר דבריהם בהקדם הסוגיא לקמן (דף מח.) "ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה איניש לברכוי להו וכו' אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו' יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו וכו' א"ר חייא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן". ועיין ברש"י (שם ד"ה עד) וז"ל ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא וכו' מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים יד"ח, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה עכ"ל. ובתוס' שם (ד"ה עד) דחו דברי רש"י שלפי"ד שקטן הוי אינו מחויב בדבר קשה איך מוציא את אביו בברכהמ"ז היכא דאביו אכל כזית וחייב בברכהמ"ז מדרבנן (כמבואר בגמ' דף כ:). ותירצו התוס' "אלא נראה לחלק שקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא, אבל גדול שהוא בר חיובא כי אכל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרינן כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמה דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכהמ"ז אע"פ שיצא מוציא וכו', וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו". ומשמע דנחלקו רש"י והתוס' אם חיוב חינוך רמיא על האב לחנך את בנו במצוות או שהקטן עצמו מחוייב במצוות, דלרש"י חיוב חינוך מוטל על האב והקטן עצמו אינו מחוייב במצוות, וממילא הקטן הוי אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה. ואילו התוס' ס"ל דהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן. אמנם לגבי גדול שאכל שיעור דאורייתא נחשב הקטן כאינו מחוייב בדבר, דלא יבוא לידי חיוב דאורייתא לעולם אפילו אם יאכל כדי שביעה. ולכן אינו מוציא את הגדול, דאינו בכלל ערבות.
ברם יש לדקדק מדוע נמנע רש"י מלפרש כפירוש התוס' דגדול שאכל כזית מוציא גדול שאכל כדי שביעה מדין ערבות, וקטן אינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה משום שאינו בכלל ערבות. ונראה דפליגי רש"י והתוס' אם חל דין ערבות בברכהמ"ז. ובביאור המחלוקת נראה דנחלקו אם ברכהמ"ז דומה לברכת המצוות - משום דבתרוויהו חל עליו חובת ברכה, דהתוס' סברי דחל בברכהמ"ז דין ערבות כבברכת המצוות. ואילו לרש"י ברכהמ"ז דמי לברכת הנהנין, דבתרוויהו מעשה אכילת הגברא מחייבת הברכה - דאם לא אכל אינו מחויב לברך, וע"כ אין בה דין ערבות כברכת הנהנין.
והנה התוס' פירשו שגדול שאכל כזית שחייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא גדול שאכל כדי שביעה המחוייב בברכהמ"ז מדאורייתא משום ערבות, והטעם שצריך לאכול כזית הוא כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו. ונראה בביאור דבריהם, דאע"פ שמדין ערבות חלה חובה לברך ברכהמ"ז עבור חבירו אע"פ שהוא עצמו לא אכל, מ"מ לא חל חפצא של ברכהמ"ז אא"כ אכל כזית ויכול לומר שאכלנו משלו, דברכהמ"ז מהווה חפצא של הודאה ואם לא אכל כזית אין חסרון בחיוב אלא בחפצא של ההודאה.
ומסתבר דלהתוס' אע"פ דחיוב ברכהמ"ז מדאורייתא חל רק כשאכל כדי שביעה, מ"מ קיום ברכהמ"ז מדאורייתא חל בכזית, דהויא חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא. ולפיכך גדול שאכל כזית יכול לברך ברכהמ"ז ולהוציא גדול שאכל כדי שביעה דברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא, ואע"פ שחיובו לברך אינו אלא מדרבנן, מ"מ הברכה מהווה חפצא וקיום של ברכהמ"ז דאורייתא, ושפיר מוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת. אמנם התוס' (שם) ס"ל דכ"ז נאמר בגדול דהוי בר חיובא דחלה בברכתו חלות שם ברכהמ"ז דאורייתא ואע"פ שלא אכל אלא כזית, משא"כ בקטן דאינו בר חיוב ברכהמ"ז מה"ת, שאפילו אכל כדי שביעה לא יתחייב ואינו בכלל ערבות ולכן אינו יכול להוציא גדול שאכל כדי שביעה, דאין ברכהמ"ז דקטן חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא כלל.
ונראה דלשיטת רש"י נמי אע"פ שאין חיוב מה"ת לברך ברכהמ"ז על כזית, מ"מ חל חפצא דברכהמ"ז מדאורייתא על כזית, דהא הקשו הראשונים דלכאורה יש סתירה בסוגיות הגמ', שהרי בדף (כ:) דרש רב עוירא דמה"ת חייב לברך ברכהמ"ז כשאכל כדי שביעה - דכתיב ואכלת ושבעת וברכת - וכלל ישראל הם המדקדקים על עצמם עד כזית וכביצה. ואילו בסוגיא בדף (מט:) איתא דנחלקו ר"מ ור"י האם מברכים ברכהמ"ז על כזית או כביצה, דפליגי בקרא דואכלת ושבעת אם פירוש ואכלת היינו אכילה בעלמא ושיעורה בכזית, או אכילה שיש בה שביעה ושיעורה בכביצה, ומשמע דחל חיוב ברכהמ"ז מה"ת בכזית או בכביצה. ובתוס' (דף מט: ד"ה ר"מ סובר) תירצו דהוי דרבנן והקרא אסמכתא בעלמא הוא. ומאידך הרמב"ן נקט דהוי סתירת הסוגיות וקיי"ל כסוגיא בדף (מט:) דחל חיוב ברכהמ"ז מה"ת בכזית (לר"מ) ובכביצה (לר"י). ונראה דרש"י מיישב את סתירת הסוגיות שחיוב ברכהמ"ז מה"ת חל באכילת כדי שביעה בכזית וכדרשת ר' עוירא, ומ"מ חפצא של ברכהמ"ז חל מדאורייתא בכזית ובכביצה וכדדרשינן (בדף מט): מקרא דואכלת ושבעת שברכהמ"ז מה"ת בכזית וכביצה.
והנה שיטת רש"י (בסוגיא לקמן מח א ד"ה עד) היא שהמחוייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שמחוייב לברך ברכהמ"ז מה"ת, והא דקטן אינו מוציא את הגדול הוא משום דאינו בר חיובא כלל, דהחיוב חל על אביו לחנכו במצוות. ויש לדייק דרש"י לא פירש דהמחוייב מדרבנן מוציא מי שמחוייב מה"ת מדין ערבות כסברת התוס'. וצ"ב לשיטתו מהו גדר הך דינא דיכול להוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת. ועוד צ"ע דהקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס על דברי רש"י דהרי נשים מחויבות בברכהמ"ז עכ"פ מדרבנן ואמאי אינן מוציאות את בעליהם כשאכלו כזית (כמבואר בגמ' דף כ:), דלפי"ד רש"י מי שמחויב מדרבנן מוציאה מחויב בברכהמ"ז מה"ת, ולפי"ז אפילו אם אכלו בעליהם כדי שביעה תוציאום הנשים בברכהמ"ז.
ואשר נראה לומר בישוב שיטת רש"י בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות הל' ב' - ג') וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבים לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון וכו' ואח"כ אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. וצ"ב אמאי מצריך הרמב"ם בברכהמ"ז לענות אמן אחר כל ברכה, והרי קי"ל שומע כעונה וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ומתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן עכ"ל. וכן יש להעיר בדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל, ומדויק בלשון הרמב"ם דאינו יוצא אא"כ עונה אמן, וצ"ע דהרי קי"ל שומע כעונה. ונראה דהרמב"ם סובר דאין יוצאים יד"ח ברכהמ"ז ע"י שומע כעונה, וכמבואר בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ג) "תני כל מצוות וכו' אדם מוציא את הרבים יד"ח חוץ מברכת המזון וכו' שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת וכו' מי שאכל הוא יברך". אמנם אע"פ שאין אדם מוציא את חבירו בברכהמ"ז מדין שומע כעונה מוציאו יד"ח ע"י חלות דין ברכהמ"ז בזימון דהויא חלות ברכה של החבורה ביחד. וע"כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לחלות ברכה דהחבורה. ולשיטת הרמב"ם ההלכה של סופר מברך ובור יוצא אינה מדין שומע כעונה דעלמא אלא דחל בסופר ובור חלות דין ברכה בזימון דחבורה, וע"כ צריך הבור לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. ודין זה דברכהמ"ז בחבורה דומה לשיטת הרמב"ם בתפלת הציבור. דאע"פ דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ג) שאין אדם מוציא את חבירו בתפלה, מ"מ פסק הרמב"ם (פ"ט הל' א' - ג') "סדר תפילת הציבור כך הוא וכו' ויעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה", ובפ"ח מהל' תפלה (ה"ט) פסק "שליח ציבור מוציא את הרבים יד"ח כיצד בשעה שהוא מתפלל והן שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה הרי הם כמתפללים", (ובפ"ט ה"ג מהל' תפלה) כתב "ושליח ציבור מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא מי שלא התפלל והכל שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה", ומבואר דש"ץ מוציא את הציבור יד"ח תפלה. אמנם הציבור חייב לענות אמן אחר כל ברכה וברכה. וצ"ע אמאי אינם יוצאים ע"י שומע כעונה מבלי לענות אמן. אלא דמוכח דחל חלות שם תפלת הציבור - שהיא תפלה מיוחדת של כל הציבור, ועי"ז שעונים אמן מצטרפים כולם לחפצא של תפלת הציבור הנאמרת ע"י הש"ץ. ויוצאים יד"ח מדין תפלת הציבור דוקא ע"י עניית אמן שיש בו מעשה ברכה וכאילו הוא בירך בעצמו, (כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א). וה"נ בברכת המזון, עי"ז שעונה אמן חל חלות שם ברכת המזון בזימון - דהיא ברכה של החבורה ביחד ויוצא יד"ח.
ולפי"ז נראה ליישב את שיטת רש"י שסובר דהמחוייב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שמחוייב לברך מה"ת, דאע"פ דבכל המצוות גברא המחוייב רק מדרבנן אינו מוציא את המחוייב מה"ת, דזה נאמר כשמוציאו מדין שומע כעונה, דאם לא הוי בר אותו חיוב אינו יכול להוציאו. אמנם שאני ברכהמ"ז דאינו יוצא מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכהמ"ז בזימון ע"י החבורה ביחד, וע"כ סובר רש"י דבגדול שאכל כזית, אע"פ שחיובו לברך הוא רק מדרבנן, מ"מ ברכתו הויא חפצא דברכת המזון דאורייתא, ומועילה לכל בני החבורה מדין ברכהמ"ז דחבורה. משא"כ בקטן, כיון שאינו מחוייב בעצמו בברכהמ"ז אלא דמוטל על אביו לחנכו, ברכהמ"ז דידיה אינה חפצא של ברכהמ"ז דאורייתא אינו מצטרף לחבורה, ואינו מוציא המחוייב בברכהמ"ז דאורייתא אף מדין ברכהמ"ז דחבורה. ולפי"ז נמי מיושבת קושיית הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס דאע"פ שנשים חייבות בברכת המזון מדרבנן מ"מ אינן מוציאות אנשים שאכלו כדי שביעה שחייבים לברך מה"ת, והביאור הוא משום דליכא לנשים חפצא של ברכת המזון מה"ת שאינן בכלל ברית ותורה, וע"כ אין מוציאות אנשים אף מדין ברכות הזימון. אולם באופן שהגדול אכל כזית, אע"פ שחיובו רק מדרבנן, מ"מ ברכתו מהווה חפצא של ברכהמ"ז מדאורייתא ויכול משו"ה להוציא את חבירו מדין ברכות הזימון דהחבורה.
ומבואר מזה דפליגי רש"י ותוס' בביאור הדין שגדול שאכל כזית שמחויב בברכהמ"ז מדרבנן מוציא את מי שאכל כדי שביעה שמחויב בברכהמ"ז מדאורייתא, דלשיטת רש"י היינו משום דחל חלות דין ברכהמ"ז בזימון דחבורה, וצריך לאכול כזית כדי שיחול חלות שם ברכהמ"ז מדאורייתא שיצטרף לחבורה ביחד עם מי שאכל כדי שביעה שחייב בברכהמ"ז מדאורייתא. ואילו לתוס' מוציא את חבירו מדין ערבות, וצריך לאכול כזית בכדי שיכול לומר שאכלנו משלו. אמנם בין רש"י ותוס' סוברים דחל חפצא דברכהמ"ז דאורייתא באכילת כזית.
ברם עדיין צ"ע לשיטת רש"י מדוע קטן שאכל כדי שביעה מוציא גדול שאכל כזית, והרי רש"י סובר שאין הקטן עצמו חייב בחינוך אלא דעל אביו רמיא לחנכו במצוות, וא"כ היאך מוציא גדול שמחוייב לברך ברכהמ"ז מדרבנן, והא ליכא לקטן חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן בכדי לצאת יד"ח. ועכצ"ל דאף לשיטת רש"י שאין הקטן מחוייב בעצמו מדין חינוך מ"מ ברכת המזון של הקטן הוי חפצא של ברכת המזון מדרבנן, דמהא שאביו חייב לחנכו במצוות מוכח שחל לקטן חלות שם מעשה מצוה מדרבנן, דאל"ה אין טעם לחנכו בעשיית מעשה בעלמא שאין בו חלות שם מצוה⁵⁵. וע"כ דברכהמ"ז של קטן הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן. ולפיכך קטן שאכל כדי שביעה שחייב לברך ברכהמ"ז מדין חינוך ברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן ומשו"ה מוציא גדול שאכל כזית מדין ברכת המזון בזימון דחבורה מדרבנן⁵⁶.
ולפי"ז ניתן לפרש דברי התוס' דידן שכתבו ד"ברכת המזון שאני דהוי חומרא יתירא בקל נפטרים ממנה", דר"ל דכיון שהחמירו רבנן וחייבו לברך ברכהמ"ז על כזית גם הקילו שקטן המברך ברכהמ"ז ברכתו הויא חפצא של ברכהמ"ז מדרבנן והגדול יוצא יד"ח מדין ברכת הזימון, דרק כשמוציא אחר מדין שומע כעונה צריך להיות בר חיובא כמותו, משא"כ בברכהמ"ז דנתחדש דין ברכהמ"ז בחבורה ולפיכך מועילה אף ברכהמ"ז של קטן דהויא חפצא דברכהמ"ז מדרבנן להוציא גדול המחויב בברכהמ"ז מדרבנן, דמדרבנן הקטן הצטרף לחבורה.
ועוד יש לבאר בכוונת התוס' דס"ל דאף מדרבנן אין חיוב לברך ברכהמ"ז על כזית, וברכמה"ז על כזית אינה אלא קיום מצוה דרבנן בתורת רשות. וסמוכים לכך מלשון הגמ' (בדף כ:) "הם מדקדקים על עצמם בכזית", דלא נקט לישנא שרבנן התקינו חיוב לברך על כזית, ומשמע איפוא דרבנן לא תיקנו חובת גברא לברך ברכהמ"ז על כזית אלא אמרו שחל קיום ברכהמ"ז בכזית. ולפי"ז יש לבאר מש"כ התוס' "דברכהמ"ז שאני דהוי חומרא יתירא בקל נפטרים ממנה" כלומר דמדרבנן יכולים לברך ברכהמ"ז בכזית בתורת רשות, ולא הויא תקנה וחיוב מדרבנן, ומשו"ה בקל נפטרים ממנה. כלומר דרבנן הקילו בקיום ברכהמ"ז על כזית דמועיל חפצא של ברכהמ"ז של קטן שהגיע לחינוך, דהויא חפצא של ברכהמ"ז לפטור גדול מדין ברכת הזימון דבחבורה.
ולפי הנ"ל נמצא דרש"י (מח א ד"ה עד) סובר דקטן אינו מוציא גדול שאכל כדי שביעה משום שחובת חינוך במצוות מוטלת על אביו, וע"כ אין לקטן מעשה מצוה דברכהמ"ז דאורייתא. משא"כ התוס' (מח:) סוברים שמדין חינוך חל חיוב על הקטן עצמו, וע"כ הוי מעשה מצוה וחפצא של ברכהמ"ז דאורייתא, ולכאורה צ"ע דלפי"ז אמאי אינה מועילה ברכהמ"ז דקטן מדין זימון. והגר"מ זצ"ל אמר דיש לדחות דאף אי חל חיוב חינוך על הקטן בעצמו, מ"מ הך חיוב הוי חיוב בפ"ע מדין חינוך - ואינו חיוב במצוה עצמה, ומשו"כ אין למעשה מצוה של קטן חלות שם מצוה מסוימת - דהוי רק קיום מצות חינוך בעלמא, וע"כ אין גדול יוצא במעשה מצוה של קטן ואף מדין ברכהמ"ז בזימון משום דהחפצא של ברכת המזון דקטן אינה מתיחסת לזימון של הגדול ולקיום ברכהמ"ז דחבורה, שהם חייבים בברכהמ"ז עצמה.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' תרע"ה סעיף ג') שפסק שאם הדליק חש"ו נר חנוכה לא עשה כלום ויש אומרים שבקטן שהגיע לחינוך יוצאים. ובביאור הגר"א שם הקשה דהא ניחא אליבא דר"י המכשיר קטן לקריאת המגילה, אמנם קיי"ל כרבנן דקטן אינו מוציא את הגדול בקריאת המגילה (שו"ע סי' תרפ"ט סעיף ג'), וא"כ מהי סברת היש אומרים דקטן מדליק נר חנוכה ומוציא בהדלקתו את הגדול. ונראה לתרץ דבנר חנוכה חל החיוב על הבית - דהיינו שיהא נר חנוכה דלוק בביתו, ואם חל חלות שם חפצא של נר חנוכה בנר הדלוק בביתו כל בני הבית ממילא יוצאים יד"ח. ואף בקטן שהגיע לחינוך הרי הדלקתו הויא הדלקת חפצא של נר חנוכה ולכן יוצאים כל בני הבית מצות נ"ח, מאחר שיש חפצא של נר חנוכה דלוק בביתם.
תוס' ד"ה ור' יהודה. בא"ד. וז"ל א"נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן עכ"ל. עיין בתוס' (מס' מגילה דף יט: ד"ה ור' יהודה מכשיר) דהקשו "מ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בליל פסחים ומוציאים האחרים משום דסברי מצה בזה"ז דרבנן, ולפי מה שפירשתי קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן, וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן". וציין הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס לעיין בתוס' במגילה (דף כד. ד"ה מי) שפירשו דסומא מוציא אחרים כשפורס על שמע אע"ג דאית ביה תרתי דרבנן דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן. ופשטות דבריהם משמע דתרי דרבנן דקטן יותר קל מחד דרבנן דגדול ואינו בכלל אותו גדר של חיוב.
ולולא דבריהם היה נראה לפרש בביאור תירוץ התוס' שקטן הוי תרי דרבנן וגדול הוי חד דרבנן, דיש חילוק בדין חינוך בין מצוה דאורייתא לבין מצוות דרבנן. דבמצוות דאורייתא חל חיוב החינוך על הקטן בעצמו, ולכן לגבי מצות ברכת המזון שפיר יכול הקטן לברך ברכהמ"ז בעד גדול שאכל כזית, דשניהם חייבים מדרבנן לברך ברכהמ"ז, ומצטרפין יחד. משא"כ במצוות דרבנן כגון קריאת המגילה י"ל שחלה חובת המצוה על האב לחנך את בנו ואין הקטן עצמו מחוייב במצוה עצמה, ולפיכך במצוה דרבנן אין למעשה מצוה של קטן חלות שם מעשה מצוה, ואין הקטן יכול להוציא את הגדול המחויב מדרבנן. ולפי"ז מיושבת הקושיא מסומא, דאין חסרון למי שמחוייב בתרי דרבנן להוציא את מי שמחוייב בחד דרבנן היכא דתרוויהו מחוייבים עכ"פ מדרבנן, ושאני קטן במגילה דהחיוב מוטל על אביו ואין למעשה קריאת המגילה של קטן חלות שם מעשה מצוה דקריאת מגילה, דהוי רק קיום מצות חינוך בעלמא. ומשו"ה אינו יכול להוציא גדול בקריאת המגילה. משא"כ סומא שהוא עצמו מחוייב במצות מדרבנן, וחל במעשה מצוה דידיה חלות שם מעשה מצוה מדרבנן. ומשו"ה סומא יכול להוציא את מי שמחוייב מדרבנן אע"פ דהוי תרי דרבנן שמוציא חד דרבנן⁵⁷.
ב.
בשיטת הרמב"ם במצות חינוך
עיין בר"ן למס' מגילה (דף ו: בדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה מכשיר בקטן) וז"ל והרמב"ן תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר, ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול מיירי וכו' ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצוות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה וכו' עכ"ל. ומבואר דחולק הר"ן עם הרמב"ן בגדר חיוב קטן במצוות מדין חינוך, דלשיטת הרמב"ן חיוב קטן במצוות מוטל על האב, דחכמים חייבו את האב לחנך בנו במצוות, ואילו לשיטת הר"ן הקטן עצמו מחוייב במצוות ויסוד מצוות חינוך של האב הוא לראות שהקטן ימלא את חיובו⁵⁸.
ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בגדר חיוב קטן במצוות, האם סובר כשיטת הרמב"ן או כשיטת הר"ן. והעיר הגר"מ זצ"ל דמצינו לכאורה משמעות ברמב"ם לכאן ולכאן, דז"ל הרמב"ם בהל' קריאת שמע (פ"ד ה"א) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה עכ"ל, ובהל' תפילין (בפ"ד הי"ג) כתב וז"ל כל הפטור מק"ש פטור מתפילין, קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות עכ"ל, ומשמע דסובר דיסוד חיוב קטן למצוות מוטל על האב ואין הקטן עצמו מחוייב במצוה מדרבנן (כשיטת הרמב"ן). ובקריאת המגילה ג"כ כתב הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה ה"א) "ומחנכין את הקטנים לקרותה" ומשמע מהלכות אלו דיסוד החיוב מוטל על האב ולא על הקטן עצמו. אמנם מלשון הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ה ה"א) "אבל הקטנים חייבים בברכהמ"ז מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות" משמע דסובר כשיטת הר"ן שמדרבנן חל חיוב במצוות על הקטנים עצמן משום חינוך. וכן משמע ממה שפסק שבן מברך לאביו ומוציאו בברכהמ"ז היכא שאכל האב כזית (פ"ה הל' ט"ו - ט"ז מהל' ברכות) וצ"ע בשיטתו.
ויתכן דשיטת הרמב"ם מיוסדת על המשנה לקמן (דף כ.) "קטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה ובברכהמ"ז", ועיין ברש"י (שם ד"ה קטנים) שפירש דמיירי בקטן שהגיע לחינוך דלא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש. והקשו עליו בתוס' (ד"ה וקטנים) דקטן שהגיע לחינוך חייב בתפילין ובק"ש, ופירשו התוס' דהמשנה מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, והסיפא דחייבים בתפלה ומזוזה וברכהמ"ז מיירי בקטן שהגיע לחינוך.
ויתכן שהרמב"ם מפרש את המשנה דמיירי בקטן שהגיע לחינוך, אלא דהמשנה באה לחלק בחיוב קטן במצוות, דבמצות ק"ש ותפילין אין החיוב חל על הקטן עצמו אלא דחל חיוב על האב לחנך את בנו במצוות אלו, ואילו לגבי מצות תפלה מזוזה וברכהמ"ז חל חיוב על הקטן בעצמו.
אמנם עדיין צ"ב מ"ש הני ג' מצוות דחל החיוב על הקטן עצמו, ממצות ק"ש תפילין ומגילה שבהן חל החיוב על האב לחנך את בנו. ונראה דהרמב"ם סובר דהיכא דקיום המצוה תלוי במעשה מצוה גרידא חל החיוב על הקטן עצמו, וע"כ במזוזה שקיום המצוה במעשה קביעת מזוזה, ובברכהמ"ז במעשה ברכה החיוב חל על הקטן בעצמו. משא"כ בק"ש דהוי קיום קבלת עומ"ש בלב דשם החיוב חל על האב לחנך את בנו, ומשו"ה כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"א) "ומלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה". ובתפילין נמי אין קיום המצוה תלוי במעשה לבישה גרידא, אלא דצריך ג"כ לשמור את התפילין ואסור להסיח דעתו מקדושת התפילין, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' י"ג - י"ד) וז"ל קטן שיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות וכו', ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן וכו' חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואילו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד עכ"ל. ולפיכך סובר הרמב"ם דבתפילין חל החיוב על האב לחנך את בנו וכמש"כ "אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצוות". ולפי"ז יש לבאר נמי לשון הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה ה"א) שכתב וז"ל "ומחנכין את הקטנים לקרותה", משום דקיום מצות מגילה אינה במעשה הקריאה בלבד אלא דמהווה נמי קיום פרסום הנס⁵⁹, וע"כ החיוב מוטל על האב לחנך את בנו שיקיים המצוה בשלימותה.
ועוד יש לעיין בשיטת הרמב"ם שפסק (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) וז"ל אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו עכ"ל. וצ"ע למה רק כאן בהל' מאכ"א הביא הרמב"ם פסוק זה ולא בשאר הלכות שפסק חיוב חינוך כמו בהל' ק"ש, תפילין וכו'. ועיין במשנה ביומא (דף פב.) "התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שהיו רגילין במצוות" וברמב"ם בפיה"מ כתב "מחנכין אותן כלומר מלמדין אותן מגזירת חנוך לנער" הרי דהרמב"ם הביא שם את הפסוק "חנוך לנער ע"פ דרכו", וצ"ע בביאור שיטתו.
ועוד יש להקשות דיש כלל דקטן חייב במצות משום חינוך רק כשיכול לקיים ולעשות את המצוה בשלימותה, וכמו שצריך לידע לנענע את הלולב ואע"ג דאין הנענוע מעכב בקיום המצוה (וכדפסק הרמב"ם פ"ז מהל' לולב הי"ט). ולפי"ז צ"ע מה שייך חינוך של שעות ביום כיפור, דהרי אינו מקיים את כל המצוה של הצום בשלימותה.
ונראה דמוכח מזה דיש שני דינים בחינוך: א) חובת חינוך במ"ע, ב) חובת חינוך במצות ל"ת. ונראה שחובת חינוך במצות עשה אינו משום הך קרא ד"חנוך לנער על פי דרכו" אלא תקנה דרבנן היא. ובדין חינוך במצות עשה בעינן שיוכל הקטן לקיים את המצוה בשלימותה. משא"כ מצות חינוך בל"ת שהיא מצוה מדברי קבלה שנלמד מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו", וחל החיוב דחינוך אף במקצת מצוה, ולכן חל דין לחנך קטן להתענות לשעות.
ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות משמע דדין חינוך באיסורים מוטל על האב וכלשונו "מצוה על אביו". ואילו בחינוך במצות עשה נחלקו הראשונים (רש"י ותוס' ברכות מח. והרמב"ן ור"ן הנ"ל) האם החיוב מוטל על האב או על הקטן עצמו. ומלשון הרמב"ם פרק ה' מהל' ברכות (ה"א) "קטנים חייבים בברכהמ"ז כדי לחנכן במצוות", משמע דס"ל דהחיוב מוטל על הבן עצמו, וצ"ע בסתירת משמעות לשון הרמב"ם.
ולפי הנ"ל יש לתרץ דיש שני דינים בחינוך: א) חיוב חינוך במ"ע דהוי תקנה דרבנן, ב) חיוב חינוך במצוות ל"ת שיסודו מדברי קבלה, וי"ל דחלוקים הם ביסוד גדרם דהתקנה דרבנן של חינוך למצוה מוטלת על הבן עצמו. ואילו החיוב של חינוך לפרישה וקדושה במצות ל"ת הוא מחובת האב.
⁵¹ ועיין בפתחי תשובה יו"ד סימן שמ"א ס"ק ד'.
⁵² ועיין בביאור הלכה סימן קס"ה ד"ה לחזור וליטול ידיו וכו' שדן בדברי החיי אדם.
⁵³ ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"ג וז"ל בד"א שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפילות חוץ מתפלת שחרית אבל בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד "לא ידעתי רגליו למה". וכתב ברבינו מנוח דהרמב"ם סובר דמכיון דתפילות כנגד תמידים תקנום וכהן חייב לקדש יו"ר קודם להקרבת התמיד ואם לא קידש יו"ר עבודתו פסולה, והדין נותן שגם לתפלה יהא אדם רוחץ פניו ידיו ורגליו קודם תפלת השחר. ומבואר דנט"י לתפלה היא מעין קידוש ידים ורגליים, וי"ל דמשום כך היא מעכבת בתפלה, משא"כ בקר"ש שאינה אלא משום נקיון בלבד.
⁵⁴ ויתכן לתרץ דהתוס' (לעיל בדף יב. ד"ה לא) סוברים כפי הנתבאר בשיעורים (עיין למעלה בשיעורים לדף ב. בענין מצות ק"ש בשחרית ובערבית אות ה', בביאור המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהל' מילה ה"ו בספק מצוה אם מברכין עליה או לא א) ונתבאר שם דאליבא דהראב"ד ברכת המצוה מצטרפת לקיום המצוה עצמה ואינה רק קיום מצות ברכה בפ"ע, אלא דהברכה חלה בעצם קיום המצוה עצמה, ולפי"ז יש ליישב דאף לפי התוס' דברכת המצוה אינה חלות מתיר מ"מ עדיף לכתחילה ליתן לפקח לתרום ולברך, דאם יתרום החרש לא יצא יד"ח הברכה ויהיה חסרון בעצם קיום מצות ההפרשה. ואילו אם יתרום פקח ויברך יקיים מצות ההפרשה בשלימותה.
⁵⁵ ואמר רבינו זצ"ל דמשום כך הקפיד הגר"ח זצ"ל לחנך קטן במעשה מצוה גמור - וכגון בד' מינים שיהיו כשרין עפ"י דין, דאל"ה הוי סתם מעשה קוף בעלמא.
⁵⁶ אך כ"ז סובר רש"י מדרבנן, דלשיטת רש"י מדאורייתא לית ליה לקטן חלות שם מעשה מצוה וחפצא דברכהמ"ז, ומשו"ה אינו מצטרף לחבורה דברכהמ"ז דאורייתא. אך יש להעיר דמדברי הגר"ח זצ"ל בספרו (הל' קרבן פסח) משמע דסובר דמדאורייתא יש לקטן חלות מעשה מצוה, וצ"ע.
⁵⁷ כלומר דבסומא שקורא המגילה חל חלות שם מעשה מצוה דקריאת המגילה מדרבנן ומשו"ה מוציא אף את הפקח. משא"כ בקטן שמקיים רק חלות שם מצות חינוך בעלמא ואין בקריאתו חלות שם מעשה מצוה מסויימת דקריאת המגילה, ומשו"ה אינו מוציא את הגדול.
⁵⁸ ורבינו זצ"ל אמר בשם מרן הגר"ח זצ"ל דיש לדון אם חל חלות שם מעשה מצוה מדאורייתא במעשה מצוה של קטן, והגר"ח זצ"ל אמר דלכאורה זה תלוי במח' הראשונים הנ"ל אם חיוב חינוך חל על האב או על הקטן עצמו, דלשיטת הראשונים שהקטן עצמו מחויב במצוות י"ל דמעשה מצוה של קטן חשיב מעשה מצוה מדאורייתא, ולפיכך הטילו רבנן עליו חיוב מצוות מדין חינוך. משא"כ לראשונים שחיוב חינוך חל על האב י"ל דאין לקטן חלות שם מעשה מצוה מדאורייתא, ולא הוי אלא חלות מעשה מצוה מדרבנן ומשו"ה חל חיוב חינוך על האב, ע"כ דברי הגר"ח זצ"ל. ויתכן דנפ"מ בדין קטן שספר ספירת העומר מדין חינוך והגדיל באמצע הספירה, האם הוא ממשיך לספור עד הסוף מדאורייתא בברכה או לא. דאם יש לקטן חלות מעשה מצוה י"ל דממשיך לספור, דהא ספירתו כשהיה קטן מהווה חלות מעשה ספירה דאורייתא. ואילו אם אין לקטן מעשה מצוה דאורייתא לא יוכל לספור בברכה משהגדיל, דהא מדאורייתא לא ספר ספירה כלל כשהיה קטן וליכא תמימות, ואכמ"ל.
⁵⁹ ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ה מהל' מגילה שפסק דהקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא ובמ"מ שם כתב דאזיל כמ"ד מצוות צריכות כוונה "ואולי שהכל מודים במגילה", וצ"ב דמ"ש מגילה משאר מצוות. ונראה דמשום דאית במגילה חלות דין פרסום הנס לכו"ע בעי כוונה כדי לקיים מצות פרסומי ניסא. וה"נ י"ל דמפאת חלות דין פרסום הנס מוטל החיוב על האב לחנך את בנו במצות מגילה ואין הקטן עצמו מחויב במצות מגילה עצמה מדרבנן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

יפנה. לנקביו: דכתיב ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפי לדרשה אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו כאלו טבל כל גופו: קסמית. קיסם: לק''ש. בעידנא דק''ש שזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה הוא צריך למהדר אמיא: מתני' ולא דקדק באותיותיה. לפרשן יפה בשפתיו: תרתי ש''מ. כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש''מ נמי דצריך להשמיע לאזנו: לא יתרום. לפי שאינו שומע הברכה שהוא מברך עליה: מאן תנא כו' לא יצא. אפי' בדיעבד ה''מ כו': ברכה דרבנן היא. דאמור רבנן (פסחים ד' ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן: וממאי דר' יוסי היא. קס''ד האי דמוקמי לה כר' יוסי משום דסבירא לן דר' יהודה לכתחלה נמי מכשיר: דלמא ר' יהודה היא. וק''ש נמי דיעבד אין לכתחלה לא. ה''ג ול''ג אפילו: משום ר' יוסי. להודיעך כחו דאפי' דיעבד נמי לא יצא: בלבו. שלא השמיע לאזנו: ואי ר' יוסי דיעבד נמי לא. דהא בהמ''ז דאורייתא היא ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח): אלא מאי ר' יהודה. וק''ש דיעבד אין לכתחלה לא והא דתרומה וברכת המזון דר' יהודה: אלא רבי יהודה לכתחלה קאמר. והא דרבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי ר' יהודה היא ודתרומה ר' יוסי היא ומודה הוא דברכות דרבנן דיעבד שפיר דמי והא דברכת המזון ר' יהודה היא משמיה דרביה ר' אלעזר בן עזריה דאומר צריך שישמיע לאזנו וכל צריך לכתחלה משמע הא דיעבד שפיר דמי: אחר כוונת הלב כו'. ואפי' לכתחלה נמי א''צ: השתא דאתית להכי. דאשמעת לן פלוגתא דר''מ: אפילו תימא ר' יהודה. דאמר בק''ש נמי יצא דיעבד אין לכתחלה לא והא דברכת המזון ודתרומה רבי יהודה היא ודקא קשיא לך דר' יהודה בריה דר''ש בן פזי מני ר''מ היא דמכשר לכתחלה: מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. דקתני גבי שוטה: לא יצא. דיעבד הוא: וממאי. דחוץ מחרש דקאמר דיעבד הוא ורבי יוסי היא דפסיל דיעבד: ולכתחלה הוא דלא. הא דיעבד שפיר דמי. ובהא איכא למימר דאפילו ר' יהודה מודה דלא שמעינן דפליג בק''ש אלא דיעבד:

אמאן דמהדר אמיא בעידן ק''ש. ויש ספרים דגרסי הני מילי לק''ש אבל לתפלה לא דקאמר רשב''ל (פסחים מו.) לגבל ולתפלה ד' מילין ונראה דלא גרסינן ליה דהוא הדין לענין צלותא נמי מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמאי שנא ק''ש מתפלה וגם יש לקמן פרק מי שמתו (ד' כב.) בטלוה לנטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק''ש משמע דבכל ענין מותר וההיא דרשב''ל דאמר ולתפלה ד' מילין פירש רש''י להתפלל שם במנין: דילמא ר' יהודה היא. וא''ת והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא. וי''ל דפשיטא מדסיפא ר' יהודה רישא נמי ר' יהודה ופליגי במילתא דר' יהודה: להודיעך כחו דרבי יוסי. וא''ת לשמעינן כחו דרבי יהודה דכח דהתירא עדיף. וי''ל כיון דרבי יהודה לא דריש השמע לאזנך אין כאן שום חדוש ופשיטא דלכתחלה ומהיכא תיתי לאוסרו אי שרי דיעבד הוא הדין לכתחלה: אי ר' יוסי דיעבד נמי לא. וא''ת לעולם אימא לך רבי יוסי היא וברכת המזון שאני דלא כתיב ביה שמע דבשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהן מדרבנן יש לדמותם לק''ש שתקנו שצריך שישמיע לאזנו כמו בק''ש ותקנו ממש שלא יצא כמו בק''ש אבל בבהמ''ז שהיא מדאורייתא כיון דלא כתיב ביה שמע למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזנו כיון דמה''ת יצא. וי''ל כיון שתקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק''ש הואיל ומדרבנן מיהא צריך להשמיע אין לחלק בין ק''ש ובין בהמ''ז דאפילו בדיעבד אית לן למימר שלא יצא: ורבי יהודה מכשיר בקטן. וא''ת באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחנוך הא אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר''ה ד' כט.) שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ומ''ט דר' יהודה דמכשיר ואי בהגיע לחנוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרי' קטן שהגיע לחנוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן בפ' מי שמתו (ד' כ:) דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן. וי''ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרי' לקמן (שם) והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה א''נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן: