דף טז - ב
ועדיין מקשה הגמרא: אי הכי, שחתן פטור מקריאת שמע משום "עוסק במצוה" ולא משום טרדה, מאי איריא ששנינו "הכונס את הבתולה" פטור, והרי אפילו הכונס את האלמנה נמי עושה מצוה בנישואיו, ומדוע אינו פטור מקריאת שמע? ומחלקת הגמרא: הכא, הכונס את הבתולה, טריד במחשבתו, ואינו יכול לכוון. ואילו הכא הכונס את האלמנה לא טריד ויכול לכוון, ולכן חייב לקרא.
ומקשה הגמרא: אי משום טירדא פטרת אותו, ולא משום "עוסק במצוה", אם כן אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהא פטור, שהרי הוא טרוד בצערו! ואם כן אלמה אמר רבי אבא בר זבדא, אמר רב: אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם "פאר". שנאמר [יחזקאל כד יז] "פארך חבוש עליך", ודרשו [במועד קטן טו א] שאין נותנין "פאר במקום אפר", ולכן אבל פטור מהן, כי נקרא "מתגולל בעפר". ואילו טרדא פוטרת, למה לא יפטר האבל מפני טרדת צערו?
ומחלקת הגמרא: אמרי, התם, בטבעה ספינתו בים, וכן באבל - טרדא דרשות היא שהרי אינו חייב להצטער. ולכן חייב להסיח דעתו מצערו ולכוון בקריאת שמע.
אבל הכא בחתן הנושא את הבתולה, טרוד טרדא דמצוה ואינו צריך להסיח דעתו, ולכן פטור מקריאת שמע [21].
מתניתין:
במשנה הקודמת מצינו שרבן גמליאל נהג באופן מיוחד, וכן מצינו שרחץ במים חמים בלילה ראשון לאחר שמתה אשתו ונקברה בו ביום, אף על פי שאבל אסור ברחיצת כל גופו אפילו בצונן.
אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ!?
אמר להם: איני כשאר בני אדם שאסורים ברחיצה באבלות, אלא איסטניס [מעונג] אני, שהריני מצטער אם אינני מתרחץ, ומותר לי להתרחץ, כי לא אסרו לרחוץ בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג [22].
וכשמת טבי עבדו הכנעני, קבל עליו תנחומין, [23] כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים, והעם עשו לו שורה וכבוד כמו שעושים לאבל על קרובו [24].
אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאין מקבלים תנחומין על העבדים הכנעניים!?.
אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל עבדים, אלא כשר היה. שהיה טבי תלמיד חכם, וראוי לסמוך, ומקבלין עליו תנחומין מפני כבוד התורה [25].
חתן - אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה ראשון, למרות שהוא פטור, קורא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם, שם טוב שמדקדק במצוות, יטול. כי אין זו אלא דרך גאוה, שמראה את עצמו שיכול לכוון [26].
גמרא:
הגמרא דנה: מאי טעמא דרבן גמליאל שרחץ לילה ראשון?
ומבארת: קסבר, אנינות לילה שלאחר יום המיתה - דרבנן היא. דכתיב [עמוס ח י] "ואחריתה כיום מר", ומשמע שעיקר האנינות היא רק ב"יום", אך בלילה שאחריו כיון שאינו חלק מה"יום", אין האנינות אלא גזירה דרבנן, ובמקום איסטניס כרבן גמליאל לא גזרו ביה רבנן, ומותר ברחיצה [27].
שנינו במשנה: וכשמת טבי עבדו וכו'.
תנו רבנן: עבדים ושפחות כנעניים שמתו - אין עומדין עליהן בשורה, כשחוזרים מבית הקברות היו עושין שורות סביב האבל ומנחמין אותו, ואין עושים כן לאדון שקבר את עבדו הכנעני, כדי שלא יבואו להעלותם ליוחסין [28]. וכשמברין את האבל בסעודה ראשונה משל אחרים אין אומרים עליהם ברכת אבלים, שהיא "ברוך מנחם אבלים". ואין מנחמים את בעליהם בתנחומי אבלים. מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר. נכנסו תלמידיו לנחמו [29] . כיון שראה אותם, עלה לעליה ועלו אחריו. נכנס לאנפילון - חדר קטן לפני טרקלין גדול - נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים אפילו במים פושרים, כלומר סבור הייתי שתבינו את הרמז הקל שנתתי לכם, כאשר סרתי מעליכם ליכנס לאנפילון [30], והראתי שאינני חפץ בניחום על השפחה. אולם עכשיו, נוכחתי שאי אתם נכוים אפילו ב"חמי חמין" ואינכם מבינים אפילו רמז ברור, עד שאומר לכם דבר מפורש: וכי לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, ולא תנחומי אבלים. אלא מה אומרים עליהם - כשם שאומרים לו לאדם על שורו, ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך. כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: המקום ימלא לך חסרונך [31].
תניא אידך: עבדים ושפחות אין מספידין אותן.
רבי יוסי אומר: אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי, לשון גניחה וצעקה, איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו.
אמרו לו: אם כן אתה אומר על עבדים, מה הנחת לכשרים.
תנו רבנן: אין קורין "אבות" [32] אלא לשלשה, והם אברהם יצחק ויעקב [33]. אך לא לשבטים בני יעקב [34].
ואין קורין "אמהות" אלא לארבע, שהן: שרה רבקה רחל ולאה [35].
ודנה הגמרא: "אבות" מאי טעמא לא קורין לשבטים?
אילימא משום דלא ידעינן אי משבט ראובן קא אתינן אי משבט שמעון קא אתינן, ואין כל אדם יכול לדעת למי יקרא "אבינו".
אי הכי אמהות נמי הרי לא ידעינן אי מרחל קא אתינן, אי מלאה קא אתינן. ואף על פי כן אנו קוראים להן אמהות.
ומבארת הגמרא: אלא הטעם הוא, עד הכא סוף דור האבות והאמהות חשיבי, טפי לא חשיבי.
תניא אידך: עבדים ושפחות אין קורין אותם בתואר כבוד "אבא פלוני", ו"אמא פלונית" שמא יפסלו הקוראים את עצמן, שלשון זה מטעה לחשוב שהם בניהם [36]. ועבדיו ושפחותיו של רבן גמליאל היו קורין אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית". ומקשה הגמרא: וכי הברייתא מביאה מעשה שמוכח ממנו ליסתור את הדין האמור קודם לו?
ומבארת הגמרא: בביתו של רבן גמליאל לא היה חשש שיטעו להחשיב אותם כבני עבדים ושפחות משום דחשיבי - בני ביתו היו חשובים וניכרים לרבים [37].
אמר רבי אלעזר מאי דכתיב [תהילים סג ה] שאמר דוד המלך "כן אברכך בחיי, בשמך אשא כפי" ובהמשך נאמר "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" ותמה רבי אלעזר, למה נכתב "כמו" והרי עדיף לכתוב: כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי [ובשכר זאת] - חלב ודשן תשבע נפשי!
וביאר: דברי דוד המלך נסובים על הפסוק הקודם, "כי טוב חסדך מחיים - שפתי ישבחונך". והיינו, החסד הזה ששפתי ישבחונך הוא גדול מהחסד שנתת לי חיים, והמשיך ואמר: "כן אברכך בחיי" - זו קריאת שמע [38] . "בשמך אשא כפי" - זו תפלה. ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" חשובה בעיני קריאת שמע ותפלה כאילו הקרבתם לפני "חלב" של קרבן שלמים, ו"דשן" קרבן עולה, ואף בזמן חורבן הבית "תשבע נפשי" בתפילה תחת עבודת הקרבנות.
ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ומשמעותו - שתי רננות, שכשם שהוא משבח לקב"ה על הטוב שנחל בעולם הזה, כן יזכה לשבחו גם על הטוב שינחל בעולם הבא [39].
רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו - בגורלינו - אהבה ואחוה שלום ורעות. ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו. ותשים חלקנו בגן עדן. ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך. ונשכים ונמצא יחול [תאוות] לבבנו ליראה את שמך. שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום. אלא כשנשכים בבקר נמצא לבבנו מייחל לך.
ותבוא לפניך קורת נפשנו, סיפוק צרכנו וקורת רוחנו - לטובה!
רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבושתנו שאנו מתבישים מעברות שבידינו, וכל המתבייש מוחלין לו, ואחר כך [40] תביט ברעתנו, שתדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו. ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבוא לפניך מדת טובך וענותנותך.
רבי זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש מחמת מעשי עצמינו ולא נכלם בהם מפני אבותינו [41].
רבי חייא בתר דמצלי אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. רב בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, [42] חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות שיהא בריא בגופו ואבריו [43]. חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד. חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, [44] חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה.
רבי בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים שלא יתגרו בנו, ומעזות פנים שלא יוציאו עלינו לעז ממזרות [45], מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע שלא נלמד ממעשיו, משכן רע, שלא נלקה עמו, ומשטן המשחית, [46] שלא יחטיאנו ומדין שקשה לעשות בו פשרה, ומבעל דין קשה, בין שהוא יהודי בן ברית, בין שהוא גוי שאינו בן ברית - שאינו מהול.
והיה רבי אומר תפילה זאת אף על גב דקיימי קצוצי עליה דרבי. שהיו שוטרים עומדים במצות קיסר אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו.
הערות
[21] רבינו יונה ביאר שטרוד במחשבת מצוה, שמתיירא שלא לעשות כרות שפכה. והרמב"ם [ק"ש ד א] ורש"י לעיל [יא א] ביארו שטרוד שמא לא ימצא לה בתולים. וכתב הרע"ב שאחר מוצאי שבת לבו גס בה, וביאר התוי"ט שלדעת הרמב"ם אחר זמן לבו קרוב לה וימחול לה על חסרון בתולים, ואילו לדעת רבינו יונה כיון שקרוב לה אינו בוש וישהה בבעילתו ולא יבא לידי כרות שפכה, ולכן אינו טרוד.
[22] כך ביארו תוס', והרא"ה נקט שטעם ההיתר שייך גם באונן דאורייתא, אלא שהחמירו ביום הראשון, כי האיסניסטיות אינה נראית לעין [שהרי הוצרך לספר לתלמידיו שהוא איסטניס], ויתכן שכוונתו כמבואר בדברי יחזקאל [יז ו] שאף אם אנינות דאורייתא, אין המצוה אלא בעצם האבילות, אך פרטי האיסור הם רק משום סתירה לאבילות, ולפיכך רחיצה שאינה של תענוג היא דרבנן. אך הרא"ש כתב בשם רבינו חננאל שהתירו לאיסטניס רק בדוחק משום שרפואה היא לו, אך היתר זה אינו מועיל באנינות דאורייתא, כמו שלא התירו ביו"כ משום רפואה אלא עינויים דרבנן. וראה בשו"ע [יו"ד שפא ג] שהתירו ליולדת אבלה לרחוץ לצורך, ולא חילק בין יום ראשון לשאר ימים, ומשמע שהוא היתר גמור, ולא החמירו אלא שצורך שאינו נראה לעין. ולדברי תוס' בסמוך, יתכן שבזמננו לא גזרו על רחיצה דרבנן כי אין אוכלי מעשר. [אך יתכן שההיתר ליולדת הוא כדברי הרמב"ן בתורת האדם שבמקום מיחוש התירו אפילו ביום ראשון].
[23] הגר"א [דברי אליהו] דקדק שלגבי ק"ש ורחיצה הוקדמה הנהגת רבן גמליאל לסיפור המאורע, וכאן הוקדם הסיפור להנהגתו, משום שלעיל סיבת השינוי נבעה מצד רבן גמליאל שיכל לקרא והיה איסטניס, אך השינוי בקבלת התנחומין לא היה תלוי בו אלא מפני מעלת טבי.
[24] הרשב"א תמה למה ניחמוהו והרי אין מקבלין תנחומין אלא על קרובים, ולמה שאלוהו תלמידיו רק מפני שהיה עבד כנעני. והביא ירושלמי שעבד המשמש את האדם כרצונו חביב עליו כבנו, ומקבלין עליו תנחומין, אך על שאר עבד כנעני אין מקבלין. והריטב"א כתב שהוצרכו לומר שאין מקבלין עליהן תנחומים, כי הוה אמינא שכיון שגופן קנוי לו יחשבו כגופו. וראה בהערה הבאה שאין חיוב אבילות, [ובירושלמי אמרו שאין מקבלין עליהן תנחומין כי חשובים כבהמה] ויתכן שגם כוונת הרשב"א לבאר רק מה ההוה אמינא שיתאבלו עליהם.
[25] ראה תפארת ישראל. ובמשנה הוזכר רק קבלת תנחומין, ומשמע שלא עמד עליו בשורה מפני חשש יוחסין וכדלהלן [וראה הערה 28] וכן לא מצינו שברך עליו ברכת אבלים, כי אין חיוב אבילות אלא על קרובים, ואילו בעבד רק התירו כשהוא קרוב אליו כבנו. וראה במאירי שלא נהג אבלות אלא רק הצטער עליו. וגם בשנות אליהו כתב שהשיב להם שחייבין לקבל עליו "תנחומין", ומשמע שאין "חיוב אבלות". וראה רמב"ן בתורת האדם שאע"פ שאין להם יחס מתאבלין הן על קרוביהם, וביאר בקובץ הערות [כב ה] שצער אבילות הוא טבעי, ולכן אינו תלוי ביחוס גרידא. [ודחה, שהרי גרים אינם מתאבלין].
[26] תוס' [יז ב ד"ה רב] כתבו שבזמננו שכל אדם אינו מכוון כראוי, גם חתן צריך לקרא ק"ש, וראה משנה ברורה [ע יד] שאם אינו קורא הרי הוא מתגאה, כי מראה שבשאר ימים הוא מכוון כראוי. ולכאורה כל החיוב רק מצד חשש יוהרא, כי אילו חיוב ק"ש חל גם במקצת כוונה למה לא בזמנם לא התחייב. אך א"כ תמוה איך יפטר בקריאה זו בהמשך הלילה אחר שיבעול, ושמא אין הטירדא סותרת לקיום המצוה, אלא שהיכול לקרא בכוונה גמורה, פטרוהו מקריאה בכוונה חלקית בעת טרדה, ולכן בזממנו הכל חייבים בק"ש אף שאין אלא מקצת כוונה. [ומלשון מהר"ם רוטנבורג המובא בטור משמע שהחיוב מצד ק"ש שכתב "לא אמרו לפטור:. ", וצ"ע].
[27] תוס' ביארו שאילו לגבי דינים דאורייתא [כאכילת מעשר] היתה נוהגת גם בלילה אנינות מדאורייתא, היו גוזרים גם על רחיצה שאיסורה דרבנן, כי כל תקנותיהם נתקנו כעין דאורייתא, ולכן הוצרכו לומר שמדאורייתא האנינות מסתיימת בסוף היום, ובלילה שאחריו היא רק מדרבנן.
[28] כך ביארו תוס', וטעם זה שייך דוקא לגבי שורה, וכמו שפירש רש"י ש"אין שורה פחותה מעשרה" וביאר במלאכת שלמה שהיו עושין אותה לכבוד מת מישראל, וראה הערה במשנה. והצל"ח נקט שעל עבד כשר יכולין לעשות שורה ולא לחשוש שיעלו בניו ליוחסין, ולכן כתבו תוס' טעם זה רק בגמ' שעוסקת גם בשפחה, וראה עינים למשפט.
[29] לכאורה תמוה מנין לו שבאו לנחמו, ושמא באו לומר "המקום ימלא חסרונך". וביאר בן יהוידע שלשם כך לא היו מבטלין תלמודם ובאין אצלו, כי היא תפלה בעלמא ואינה צריכה להאמר בפניו כניחום אבלים.
[30] כך פירש רש"י, והצל"ח העיר למה לא פירש שהרמז הקל היה בשלב הראשון כשעלה לעליה, וראה רש"ש שהגיה בדברי רש"י.
[31] ומשמע שתלמידיו סברו שמנחמים עליה כי שפחה כשרה היתה, ויש לדון אם רבי אליעזר סבר שאין מנחמים אלא על עבד כשר מפני כבוד התורה, [כך צידד באמרי נועם] או שנחלק על רבן גמליאל וסבר שאף על עבד כשר אין מנחמים, כי חשוב כבהמה, ויתכן שזה מקור הרמב"ם [אבל יב] שסתם "אין מקבלין תנחומין על עבדים" ולא חילק בעבד כשר.
[32] הגירסא במס' שמחות [א יד] "אין קורין לאבות "אבינו", וכן משמע בריש מס' דרך ארץ זוטא שמנו "ז' אבות" והוסיפו "משה אהרן פנחס ודוד". והחיד"א ב"דבש לפי" כתב שנקראו אבות אגב אברהם יצחק ויעקב, וצ"ב. וכתב הראב"ד שאין אומרים "ראובן אבינו" ואם אמר לא הפסיד, אלא שאין חובה לכבוד זה אלא לשלשה, והביאו הרשב"א והקשה עליו שהרי באמהות אי אפשר לפרש כן, ולכן ביאר בשם רב האי, שאין חשובים להקרא אבות ואמהות לכל ישראל אלא אלו. ובפתח עינים ובית האוצר כתבו שהאיסור רק אם קוראם "אבות" בלבד, אך יכול לומר על אחרים "אב לחכמה" או "אבות העולם" [ראה עדיות א ד]. ובטעם האיסור ראה בזהר [ח"א רטז] שדרש מ"רק מאבותיך", ובדעת חכמה ומוסר [ב סא] ביאר שבאבות נגמר עיקר הבנין.
[33] להלן [נד א] אמרו שהרואה מקום שנעשו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה נס "לאבותנו", וכן להלן [נז א] לגבי הרואה גוב אריות [ושם גי' הרי"ף "לצדיקים" וראה רש"ש שם]. ובפירוש חרדים לירושלמי [פ"ט ה"א] ביאר שהצדיקים נקראו "אבות העולם". והחיד"א [בהגדה ש"פ] כתב שאין קורין "אבות" כשם כללי, אך קורין "אבינו" או "אבותינו". והחתם סופר [דרשות ח"ב רס] ביאר שרק לשבטים לא קראו "אבות" כי הם חלוקים כל אחד לשבטו, אך כלל ישראל בדורות קודמים נקרא "אבותינו", וכן משמע בסוטה [לד א] ש"אבות" עברו את הירדן. וראבי"ה [ב נז] פירש, ש"אין מתפללין אלא בזכות שלשה אבות", ואור זרוע [ח"א קו] הביא שגם רבינו חננאל ביאר כך ועוד שאין אומרים בהספד המת לשבחו אלא שהוא בן שלשת אבות ולא בן השבטים, ולביאוריהם כולם נקראין "אבות" אלא שאין מתפללין ואין משתבחין בזכותם. וראה עוד בסמוך.
[34] כך פירש רש"י, וכתב החיד"א [בהגדה ש"פ] שדקדק ממה שצידדה הגמרא "דלא ידענא ממאן אתינא", שהאיסור רק על הדורות שלמטה מהאבות, ולא על הקודמים להם, אך הסיק שהאיסור חל גם על הקודמים לאבות.
[35] ראה באוצר הגאונים בשם רב האי שבלהה וזלפה לא נחשבות אמהות בישראל, אך בתרגום יונתן [שמות יד כא] מצינו שעל מטה משה היו חקוקין שמות שלשה אבות ושש אמהות. ויש שפירשו שאין קורין על אשה בהספדה לשון חשיבות של "אמא" אלא אם היא באה מד' אמהות. ויש שפירשו שאין אומרים עליה שהיא "בת אמהות" אלא אם היא באה מד' אמהות, וכתב שם רב האי, שאי אפשר לפרש כן כי אם כן נמצא שנשים רבות ועצומות משבטי השפחות לא יספדו. ובאור זרוע בשם רבינו חננאל ביאר שאין אומרים בהספד אשה אלא שהיא בת שרה רבקה רחל ולאה.
[36] ביאר הסמ"ע [חו"מ רעט יד] שאם קורא לשפחה "אמא" יטעו שהוא בנה והוא עבד, ואם קורא לעבד "אבא" אף שיתכן שאמו מישראל, הרי יטעו שהוא "פגום". ובהגהות ההפלאה [שם] כתב שהחשש שמא יטעו שהשפחה כשרה ותנשא לישראל כשר, ויהא הולד עבד, ובעבד החשש שיהא הולד פגום. [וכ"כ המאירי, אלא שביאר שחשש זה אינו מחמת הטעות מפני שם "אמא", אלא מפני הכבוד שבתואר זה].
[37] כך פירש הריטב"א, והיינו כלפי החשש שיפסל הקורא להם. אך הרמב"ם [נחלות ד ה] כתב שהשעבדים והשפחות היו חשובין, כל הקהל מכירין אותם ואת בני ועבדי אדוניהם, ומשמע שהחשש היה שינשאו לעבדים ולשפחות, [ובשו"ע כתב שמכירין אותם ואת בניו].
[38] ביאר רבינו בחיי [כד הקמח, יחוד ה'] שבק"ש מברך באומרו "ברוך שם" ובתפלה נושאים כפים בברכת כהנים. והמהרש"א ביאר ש"בחיי" מרמז על ק"ש, כי מקיים בקריאתה מצוות תלמוד תורה [מנחות צט ב], ועל התורה נאמר "כי היא חייך", ותילה נרמזת ב"אשא כפי" כי נאמר בה [איכה ג מא] "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". והגר"א ביאר שק"ש היא חיים של אדם, כי יש בה רמ"ח תיבת נגד רמ"ח אברים, והקוראה כתיקונה כל אבר שבו מתרפא.
[39] רבינו בחיי [כד הקמח, שם] ביאר שנוחל עוה"ז בעד ק"ש ועוה"ב בעד תפלה.
[40] על פי צל"ח.
[41] על פי הגר"א, וביאר ש"בושה" היא מחמת עצמו, ו"כלימה" היא מאחרים. ובערוך [יחול] ביאר שלא נתבייש יותר מאבותינו.
[42] החיד"א בפתח עינים כתב שנתקבלה תפילתו, כמבואר בשטמ"ק [כתובות פא א] בשם סדר עולם להרמב"ם, שחי שלש מאות שנה, והרמ"ע מפאנו כתב שחי ארבע מאות שנה, וראה בחולין [קלז א] שנקרא משום כך "אבא אריכא" ועי' בגליון הש"ס לירושלמי סוף ברכות.
[43] כך פירש הגר"א.
[44] הגר"א [ביאור אגדות שבת קד א] ביאר ששתי יראות הן, "יראת חטא" היא יראה מפני העונש, ומעולה ממנה היא הבושה בחטא, ונקראת "יראת שמים", שהוא כמלאך שאינו עושה מחמת שכר ועונש.
[45] כך פירש רש"י, והגר"א העיר שמצינו בשבת [ל א] שהוציאו לעז על רבי, וכי לא הועילה תפילתו. ולכן פירש שהתפלל שלא תהיה בו עצמו עזות פנים, שהרי עז פנים לגהנום [אבות ה כ]. וראה באבודרהם שביאר "עזי פנים" שלא יוציאו לעז, וב"עזות פנים" ביאר שלא תהיה בו עצמו עזות פנים. והרוקח ביאר שהתפלל שלא יצא ממנו ממזר עז פנים.
[46] ביאר היעב"ץ שהוצרכו לומר "המשחית" כי יש גם שטן טוב, כמו המלאך שהיה ניצב לבלעם בדרך, והיה מבקש טובתו.
ובמקום איסטניס לא גזרו רבנן. כתב רבנו האי גאון ז"ל: ולא כל מאן דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא אית ביה כי הא מילתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו, ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא כל שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע"כ לשון הגאון ז"ל. ולאו סכנה ממש קאמר, שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה, ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא (ה"ז): הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מאית הוא. אין כיני אפילו בת"ב אין כיני אפי' ביוה"כ.
ולענין פסק הלכה כתב רבנו האי גאון ז"ל דלא קיימא לן כרבן גמליאל אלא אנינות לילה דאורייתא, ואע"ג דכתיב (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, לילות בכלל. אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכות דקיימא לן כרבן גמליאל, דלית לן מאן דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אלא רבי יהודה, ורבי שמעון פליג עליה התם בזבחים פרק טבול יום (זבחים קא, א) ורבי נמי סבירא ליה התם דאנינות לילה דרבנן. דתניא הן היום הקריבו את חטאתם, אני היום אסור לילה מותר, ולדורות בין יום ובין לילה אסור דברי רבי יהודה, רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, והלכך הוה ליה רבי יהודה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כוותיה. ועוד דסתם מתניתין כרבי שמעון, דתנן התם בפרק טבול יום (זבחים צח, ב) אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב, ואמרינן עלה בגמרא (שם צט, ב) מיפלג לא פליג וכי מזמני ליה אכיל, ורמינהו אונן ומחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכו' מאן תנא אנינות לילה דרבנן רבי שמעון היא. וההיא דמועד קטן (יד, ב) דאמרינן אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, כבר תירצה הרב ז"ל בהלכות דלרבותא קאמר הכין ולומר דאפילו לרבי יהודה דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי ליה. ודעת הראב"ד ז"ל כן.
ירושלמי (בפרקין ה"ז): רבי יוסי בן חנינא ראו אותו טובל, [אם] לקריו לא ידעי אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה, לא ידעין, הורי ר' בא כהין תניא, הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות עליו שמותר להרחיצן במים.
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. ואם תאמר ולא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים. כבר פרשו בירושלמי (הלכה ח) שתלמידו חביב כבנו, וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו.
אין קורין אבות אלא לשלשה. פירש הראב"ד ז"ל: שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו, ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אלא לשלשה האבות. ואינו מחוור בעיני, דאין קורין אמהות אלא לארבעה מאי איכא למימר. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רבנו האי ז"ל דלכבוד בעלמא קאמר ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא שלשה אבות וארבע אמהות.
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים. וא"ת מאי איריא עבד אפי' בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ויש אומרים דמש"ה אמרו על העבדים דסד"א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ"ל דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה. כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים מש"ה:
אנפילון. פירוש אכסדרא שלפני החצר:
ת"ר עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית. דאיכ' חשש שמא יפסלו הקוראי' עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי. פי' של בית ר"ג היו חשובים ונכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שתה אשתו וכו' משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר"ג, ופי' המשנה הוא שהדבר ידוע שהאבלות ז' הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל' מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל דברים האסורים כל ז' כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז' אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא, ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור"ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היהת דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מקל, ואלו היתה רחיצה של תענוג אפילו בשעת אבלות סופרים לא היה מקל אלב מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך, וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן, אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת ענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה, ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטים שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך, וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך, וכן כתבו חכמי צרפת בפי'.
ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז' אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל "ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר' אבא מהו דסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע"פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה, אינו כן ובמקומו יתבאר, ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן, ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אומר מדאורייתא אלא ר' יהודה במסכת זבחים פרק טבול יום, אבל רק שמעון ור' נחמיה ור"ג דהכא כלהו סברי מדרבנן, וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב, ואמרו עליה בגמ' מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא, והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה, ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלות ברגל, דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י"ט ודחי עשה דיחיד דאבלות, ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבולת דמעיקרא נמי נקרא עשה דיחיד ואם איתא אפי' עשה דיחיד ליכא, ומכל מקום גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו', ויש שתירצה באבלות ל' שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז' ונכנס לתחום ל' רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז' לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה, הא אם פגעו בתוך ז' אינו מפקיע אבלות של ז' דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו, וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא [צ"ח ע"א] והיא משנת המפריש פסחו ומת שהק' בגמ' אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו' אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום, והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מכל מקום הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום, וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה, ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע"פ מת מבעוד יום, ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורהזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר. (ז' וכשמת טבי עבדו וכו' כל זה מבואר):
המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו' גם זה אינה מכלל הפרק אלא ע"י גלגול ומה שאמרו שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו' אין מקבלין וכו' כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחומו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר"ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלין שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפילו היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלים תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב, ואין מספידין עליהם ואין תורת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה, יש אומר שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אלא אם כן ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר"ג:
אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם, וכן אין קורין אמהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה:
אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו' ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע אחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י"ח מיד, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשר עמו שדוד אמרו לאחר י"ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר [כ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש, ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו' חוזר לעבודה, ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו' וכמו שמרו בתחלה אומר ה' שפתי ולבסוך אומר יהיו לרצון וכו' אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו, ומכל מקום אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהיו לרצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכה לומרו בשביל יהי רצון ואעפ"כ הואיל והתחנונים אינם חובה, אחר שמונה עשרה מקירי ואף כעין תחנונים היא, וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו' וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים:
ובמקום אסטניס לא גזור רבנן. דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאסטניס דהכא וכן מצינו בי"ה אע"ג דסיכה אסורה אמרינן במס' יומא [דף ע"ז:] מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג מותר (הא) [כהדא דשמואל בר בא עלו לו חטטין [ברישיה] אתי (שיילי לר' מיאשא) [ושאלין לר' יוסי] מהו דיסחי אמר (יכסה) [יסחי] במה, אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט"ב אפי' בי"ה נמי אלא כשאין בו סכנה, ודלא כמו שפי' ר"ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן, דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שרי ליה [ולא] כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים:
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. מפרש עלה בירושלמי מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו דאי לאו הכי תנחומין על אחר למה ואפילו הוא בן חורין:
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים - וא"ת מאי איריא עבד אפילו בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו. ויש אומרים דמשום הכי אמרו על העבדים דסלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה - כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:
אנפילון – פירוש אכסדרא שלפני החצר:
תנו רבנן עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית - דאיכא חשש שמא יפסלו הקוראים עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי - פירוש של בית רבן גמליאל היו חשובים וניכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
בד"ה אי הכי כו' אא"ב דטעמא משום טרדא שפיר כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו כו' כדפריך בסמוך וק"ל:
ונהנה מיגיעו א"ל א"כ מה הנחת לכשרים כו'. כמ"ש בפ"ק (ח.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים אלא דבעבדים לא שייך נהנה מיגיעו שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא וק"ל:
כן אברכך בחיי זו ק"ש כו'. דעיקר ק"ש על לימוד התורה שחייב אדם בכל יום כדאמרינן במנחות (דף צט:) וברכותיה אהבה רבה כו' ואמת ויציב כו' מוכיחין כן ולפי שהתורה היא חיינו כמ"ש כי הוא חייך וגו' אמר כן אברכך בדבר שהוא חיי דהיינו התורה ובשמך אשא כפי זו תפלה כמו נשא לבבנו אל כפים אל אל וגו' דהיינו ובשמך שתמלא בקשתנו בשביל שמך הגדול ולא למעננו ואמר עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן וגו' כמו שהייתי מקריב חלב אמורין לגבי מזבח ודשן מלשון דשן בסגול כמו שהייתי מקיים תרומת הדשן במזבח בכל יום שהתפלה במקום עבודת הקרבן:
ולא עוד אלא שנוחל ב' כו'. דהיינו בשביל ק"ש שהיא לימוד תורה דכתיב בה כי הוא חייך ואורך ימיך וגו' חייך בעוה"ז ואורך ימיך בעה"ב וק"ל:
שתשכן בפורנו כו'. פירש"י בגורלנו ועי"ל בפורנו במטתנו שתהא מטתנו שלמה באהבה וכו' וכן תקנו לומר בז' ברכות של נשואין:
ונמצא ייחול לבבינו פירש"י מיחל לך מלשון תוחלת ויותר נראה לפרש יחיל בי' מלשון חיל ופחד ועש"ה לבי יחיל בקרבי וגו' ואמר ותבא לפניך קורת נפשנו עש"ה מים קרים על נפש וגו' וק"ל:
שתציץ בבשתנו וכו'. ר"ל תציץ בבשתנו שאנו מתביישים מן העבירות שבנו כדאמרינן בפ"ק כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין כו' או שתציץ בבשתנו מן העכו"ם שמביישים אותנו בגלות וכן תביט ברעתנו הבאה עלינו מן העכו"ם וע"ז אמר תתלבש במדת רחמיך עלינו ותתכסה במדת עוזך נגד העכו"ם ותתעטף כו' ותתאזר כו' כל אלו לשונות נופלים על מלבושים והן מדותיו יתברך ברוך הוא כמו מדו בד שהוא לשון לבוש ומסיים ותבא לפניך מדת טובך כמה שכתוב אני אעביר כל טובי וגו' שהם בכלל מלבושיו ומדותיו הטובות הנזכרים בי"ג מדות רחום וחנון וגו' ורב חסד וגו' וק"ל:
ואל ידוה לבנו ואל כו'. עש"ה על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו:
חיים של חלוץ עצמות כו'. עש"ה ועצמותיך יחליץ ואמרי' ביבמות (דף קב:) זו מעולה שבברכות ומפרש לה דהיינו זרוזי גרמי וק"ל:
מעזי פנים. שלא יתגרו בי אנשים שהם עזי פנים ומעזות פנים שלא יעשו אותי עזות פנים דהיינו שלא יוציאו עלי לעז שאני ממזר כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע:) דכל עז פנים אינו מיוחס וכ"נ לפרש מפירש"י בשמעתין והוא על פי גמרא דפרק ב"מ (ל:) בעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבי ע"ש:
גמרא אלמא קסבר נמחק אלמא וצ"ל מ"ט דרשב"ג קסבר אנינות כו' ונ"ב האי אנינות הוא דין אבילות ולאחר שנקבר המת מיירי הכא ובאשר"י מבואר היטב ע"ש:
רש"י בד"ה רחץ כו' ברחיצה הס"ד ונמחק כדאמרינן ואח"כ מ"ה איסטניס אני הוא אדם מעונג ומפונק והס"ד ונמחק מאד ונ"ב בס"א אינו:
גמרא מ"ט דר"ג קסבר כו'. כצ"ל:
שם ואין קורין אמהות אלא לארבע. כצ"ל דהוא ל"נ:
שם שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה. נראה משום דיש דבר אשר יתדמה להאדם שהוא טובתו ובאמת היא לרעתו וכמו שאמר המלך החכם יש דרך ישר לפני איש ואחריתה ד"מ. וכמו שבאר הרמב"ם לקמן בפ"ט במשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לכן אמר כאן לטובה ר"ל אשר ידעת שהיא לטובה מוחלטת:
רש"י ד"ה נכוים בפושרים. כלומר כו' ליכנס לאנפילין. אולי צ"ל לעלות לעלייה:
גמ' אין קורין אבות כו' נ"ב ואע״ג דכתיב באורייתא ראשי אבות וכן רבים בנ״ך. ההוא אבות פירושו משפחות בית אב. עי"ל לפי שאין דור שאין בו כאי״ו. כמ"ש רז״ל:
שם מאי דכתיב כן אברכך כו'. נ״ב ז' ברכות דק״ש:
אָמַר לָהֶם: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִין אֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין. יש להקשות והנא מעיקרא כשראה שנכנסו לביתו לנחמו, ידע ששכחו ההלכה והוה ליה למימר תיכף, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם, ולמה עלה בשתיקה להשמט מהם? ונראה לי בס"ד כי רצה שהם מעצמם יזכרו ההלכה על ידי שיראו שהוא נשמט מהם, ולכן בהשמטה הראשונה קרי לה פושרין, ולשניה קרי לה חמין כיון דחזו תרי, ולשלישית קריה לה חמי חמין, כיון דחזו תלת השמטות צריכין להרגיש לא על חנם עשה כך לדחותם מעליו, ואז יזכרו ההלכה, ועם כל זה, לא זכרו, ואז אמר כיון שנשתכחה מהם כל כך, אין עוד תקוה לעשות המצאה שיזכרו אותה, והוכרח לומר להם בפירוש.
כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ: "הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ" כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ. יש להקשות מאחר דצריך לומר לאדון דברים אלו, למה כשראה אותם ר' אליעזר נשמט ועלה לעליה, כי שמא לא באו לנחמו, אלא באו לומר לו כך? ונראה לי בס"ד כי דברים אלו הם לשון תפלה ואין צריך לבא אצלו בכונה כדי לומר דברים, אלא כל השומע בחסרונו, יאמר כן דבר תפלה בעדו, ואפילו שלא בפניו, ורק אם נזדמן שראה אותו יאמר לו דברים אלו לנכח, ולכן כשראה שקמו מבית המדרש ובאו אצלו לביתו, הבין כי כונתם לנחמו, כי המנחם צריך לבא לבית האבל לנחמו, שאם היו רוצים לומר לו דברים אלו בלבד, לא היו צריכים לבטל מלימודם ולבא לביתו בעבור דברים אלו.
אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא אוֹמְרִים עָלָיו: הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ. נראה לי בס"ד מה שאמרו אליו דברים אלו, משום דסתם עבדים גזלנים, ועל זה אמרו נאמן ונהנה מיגיעו ולא מן הגזל ולכן אומרים עליו גם כן איש טוב, מפני שהנהנה מיגיע כפו קורהו הכתוב טוב, דכתיב (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, גם עוד אומרים עליו איש טוב לאפוקי מאותם עבדים דנאמר בהם 'נהום כריסיה לא שוי', וכמו עבדא דר"ן, ומה שאמרו מה הנחת לכשרים, אף על גב דר' יוסי נמי בעבד כשר מיירי, בלשון קצר השיבו, רצונו לומר מה הנחת לכשרים שלנו שהם בני חורין, ולא רצה להזכיר בפירוש בני חורין, מפני שאין לפתוח פיו לשטן, להזכיר הספד על בני חורין שהם ישראל.
אֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין 'אִמָּהוֹת' אֶלָּא לְאַרְבַּע. נראה לי בס"ד לכך דור רביעי שהם השבטים, ראשון שבהם נקרא רְאוּבֵן ' רְאוּ בֵּן', כלומר ראו מכאן ואילך לא יש תואר אב, אלא רק בן. ומה שאמרו עד הכא חשיבי, נראה לי הכונה נחשבים במספר שם הוי"ה ב"ה, כי 'אותיות' אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה הם מספר שם הוי"ה ב"ה [26], והטעם שהאבות הן הן המרכבה, ולכך באו בחשבון שם הוי"ה עם האמהות כי איש בלא אשה פלג גופא. ברם הגאון חיד"א ז"ל בספר רב"ל הקשה ממה שאמרו בעדיות שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם, וכן בירושלמי דר"ה קרי לרבי עקיבא ורבי ישמעאל אבות העולם? ותירץ בשם רב יעבץ ז"ל, אבות העולם נקראים, אבות סתם אין נקראים, ועל תירוץ זה קשיא ליה, דמצינו שהתנאים נקראים בשם אבות בסתם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על קריאת המשנה בשם אבות. גם יש להקשות נמי ממה שנאמר בפרשת שופטים (דברים יח, ח) לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת, ויש ליישב, והרב חיד"א ז"ל שם כתב בשם הר"ן והריטב"א ז"ל, דעיקר הקפידא הוא לקרא אותם כן בתפילה לפני השם יתברך, אבל בדברים שמדברים בני אדם זה עם זה יכולים לקרות 'אָבוֹת' גם לשאר צדיקים וגדולים. ועוד הביא בשם הרב בנין יהושע, דלומר אָבוֹת אין קפידא, רק אין לומר אבינו, וכתב על זה לא נהירא ואפכא מסתברא, דהסברה נותנת דאֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, היינו דוקא לומר אבות סתם דרך כלל, אמנם לומר אבינו או אבותנו לית לן בה ואין קפידא, עד כאן דבריו. ואם שבודאי דעת הרב ז"ל רחבה מדעתינו, עם כל זה אני אומר לפי קוצר דעתי דלאו אפכא מסתברא, ודברי הרב בנין יהושע הם נכונים, ועוד דמוכרח לומר כמו שכתב בנין יהושע, דמה שאמרו אֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, רצונו לומר אין קורין כל ישראל לצדיק אחד בתואר אבינו, אלא לשלשה ולא כאשר חשב רבינו חיד"א ז"ל, דהכונה שלא לומר אבות סתם אלא לשלשה, דהא הש"ס מקשי מאי טעמא אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן וכו', ואם כונת הברייתא כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל, אם כן דכוותא נמי גבי שבטים, הכונה שיקראו לכללות השבטים בשם אבות סתם, אם כן לפי זה הכי הוה ליה להקשות אילמא משום דכל חד וחד מינן משבטא חד קא אתי, דלפי דעת הרב ז"ל הקפידא היא שלא לומר אבות סתם דרך כלל על הי"ב שבטים, ולכך צריך קרי לי"ב שבטים בשם אבות, כיון דאין כל השבטים אבות לזה האדם, אלא רק שבט אחד הוא אב אליו, ולזה יקשה מן האמהות דאיך כל חד מינן קרי לארבעתם בשם אמהות, והלא אין רחל ולאה אמהות לכל חד וחד, והאי לישנא דקאמר הש"ס אי מראובן וכו', לא שייך על הקפדא זו של אמירת אבות סתם דרך כלל, כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל, ורק לפי דעת הרב בנין יהושע ז"ל דכונת הברייתא הוא לבלתי נאמר שם אבינו על צדיק אחר, שפיר נקיטה ש"ס סגנון הקושיא בהאי לישנא, אילימא משום דלא ידעינן וכו', כלומר להכי לא נוכל לומר כולנו תואר אבינו על כל חד מן השבטים, כאשר אומרים על אברהם בפני עצמו אבינו, וכן על יצחק בפני עצמו, ועל יעקב בפני עצמו, דאי הכי אמהות נמי, איך נאמר כולנו תואר אמנו על לאה בפני עצמה, ועל רחל בפני עצמה, והלא לא ידעינן אי מלאה אתינן, אי מרחל אתינן, ולפי זה מלשון הש"ס בקושיא הנזכרת מוכרח לפרש הברייתא כהבנת הרב בנין יהושע ז"ל, ולא כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל.
ותמהני איך רבינו חיד"א ז"ל לא נרגש בזה, וראיתי עוד לרבינו חיד"א ז"ל ברב"ל, שכתב היכא דקאמר אילימא משמע שיש לו ב' צדדין וכו', ושם חידש הרב ז"ל צד אחד, ונראה לי בס"ד דיש להבין דגם המקשן סלקא דעתיה האי תירוצא דטפי לא חשיבי, אך לא הווה ניחא ליה, משום דחזא דהוו גדולי עולם אחר האבות, והתרצן השיב, אף על גב דהוו גדלי עולם, מכל מקום לא היו שקולים עם שלשה אבות, ושפיר נוכל לתרץ טפי לא חשיבי.
אֶלָּא עַד הָכָא חֲשִׁיבֵי, טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי. יש להקשות והא איכא משה רבינו ע"ה, דכתיב ביה (דברים לד, י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, דאפילו האבות לא השיגו מדריגת נבואתו, וזכה לעלות למרום, וקבל תורה מהקב"ה וגם נשמתו היתה גדולה מן האבות, כמו שכתב רבינו האר"י בשער הגלגולים, שהאבות זכו לרוח דאצילות, אברהם מן חסד, יצחק מן גבורה, יעקב מן תפארת אבל משה רבינו ע"ה זכה לבחינת נשמה דאצילות מן הבינה, גם כתב שזכה לכל ששת אלפין דרגין דנשמתין כנזכר בשער הפסוקים, וגם במדרש וזאת הברכה דריש (משלי לא, כט) וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, על משה רבינו ע"ה שיאמר לאברהם אני גדול ממך, וכן ליצחק, וכן ליעקב, ואיך יתכן לומר דלא חשיב כאבות, ואם כן למה לא נקרא אבינו כמו האבות זיע"א? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי משה רבינו ע"ה חשיב טפי אך אין לו צורך בתואר אבינו, כי הוא קים ליה בדרבא מיניה, שקורין אותו 'רבינו', ותואר רב עדיף מתואר אב, דקיימא לן (ב"מ ל"ג.) אביו ורבו רבו קודם, ודע דמה שאמרו טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי, לאו מצד הצדקות והמעשים קאמר אלא מצד גודל מעלת נשמתם, ועיין בספרי הקטן אדרת אליהו (פרשת בלק דף קכא) מה שאמרו שם מספר הגלגולים בענין התחלקות הנשמות ותבין בדברים, ומזה נוכל לתרץ קושיא הנזכרת שהקשיתי מן משה רבינו ע"ה באופן אחר, ודו"ק, והנה בזה מובן רמז הכתוב (משלי ל, כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, כי שלשה אבות וארבעה אמהות חשיבי, טפי לא חשיבי מצד התחלקות הנשמות.
מַאי דִּכְתִיב: (תהילים ס״ג:ה׳) "כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי, בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי"? "כֵּן אֲבָרֶכְךָ" זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. נראה לי בס"ד רמז לקריאת שמע בזה בתיבת אֲבָרֶכְךָ, דקרינן בה 'אברך כה', כי קמ"ץ של אות ךָ' יוצא במבטא במקום ה"א כמו (תהלים קמה, י') וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה, ועיקר קריאת שמע הוא פסוק ראשון שהוא 'כ"ה אותיות', או יובן לרמוז קריאת שמע בתיבת כן כי פסוק ראשון כ"ה אותיות ואומרים פעמיים בבקר ובערב הרי נו"ן של כֵּן, ופסוק וְאָהַבְתָּ שבו עיקר עול מצות יש בו עשרה תבות, ופעמיים בבוקר ובערב הרי כ' של כֵּן, גם יש לומר אֲבָרֶכְךָ [243] עם כולל האותיות [5] עולה רמ"ח [248] גם יש לומר בְחַיָּי על מספר שבעים שעשינו בשני פסוקים הנזכרים, וחיי האדם שבעים, דכתיב (שם צ, י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וזה שכתוב כן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי, גם חיים של דוד המלך ע"ה הם שבעים, וזהו כנגד מספר חיי, ואומרו בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי, זו 'התפלה', כי התפלה נקראת נשיאת כפי, כמו שנאמר (שם קמא, ב) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב, וכן כתיב (שמות ט, לג) וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה', (מלכים א ח׳:כ״ב) וידיו פרושות השמים, ולזה אמר בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי, כי ברכות העמידה הם י"ט כמנין מלוי שם הוי"ה דאלפין שעולין י"ט, ולזה אמר בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי זו תפלה, בְּשִׁמְךָ דייקא כלומר במילוי אותיות שִׁמְךָ.
וְאִם עָשָׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי. חֵלֶב בשביל קריאת שמע דצריך לקרוא שנים ביום, א' דקרבנות, וא' דיוצר, ושתים בלילה, א' דערבית, וא' על המטה, כי בארבעתן תלוי התיקון בהם כנזכר בספר הכונות, וצריך לקבל עול מלכות בקריאת שמע בשתי לבבות, דהיינו ביצר הטוב וביצר הרע, ששניהם נקראו 'לב', כמו שנאמר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, אם כן הקריאה שמע נשלמת בשמונה לב, ולזה זוכה לחלב שהוא ה' לב, וָדֶשֶׁן בזכות התפלה, שהיא תיקון זו"ן, שהם יצירה ועשיה [700], שעולה מספרם ת"ש, ולכן נקראת כפרת [700], שהוא מספר ת"ש, וכמו שכתבו ברמז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר, ותיבת דֶשֶׁן שהוא אותיות 'ד"ו ש"ן', כלומר שני פעמים ש"ן [350], שהוא מספר ת"ש [700], והנה ח' פעמים לב [32] מספר רנ"ו [256], סימן לדבר (ירמיהו לא,ו) רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, גם 'דו שן' שהוא מספר ת"ש, עולה מספר רננת [700] בלא ווא"ו, ולזה אמר כמו חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי. גם נראה לי בס"ד ראשי תיבות מטה כסא שולחן מנורה הוא ת' [700] כמנין חֵלֶב וָדֶשֶׁן [700], וידוע ד' תיקונים אלו הם תיקוני השכינה, מתחילים מן ערבית ונשלמים בעמידה דשחרית, כי העמידה היא סוד המנורה, והכל הולך אחר החתום, לכך אמר עליו נאמר כמו חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דידוע דקריאת שמע נעשה יחוד יו"ד בה"א ראשונה הנקראת עולם הבא, ובעמידה נעשה יחוד וא"ו בה"א אחרונה הנקראת עולם הזה, לכך אמר נוחל שני עולמים, שנמשך לו שפע משם, ונרמז בְּרְנָנוֹת, כי בחינת ה"א ראשונה מכונת בשם רנה, וכן מכונית בחינת ה"א אחרונה.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּשְׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים. פירוש אַהֲבָה עם אשתו, וְאַחֲוָה עם קרוביו ובני ביתו, וְשָׁלוֹם עם בני אדם הגדולים, וְרֵעוּת עם בני אדם הדומין לו והקטנים ממנו, גם אמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמה 'פוריה', שפרין ורבין עליה, פירוש פרין בזכרים, ורבין בנקבות, נמצא פוריה כוללת אב ואם, בן ובת, שהם כנגד ד' הויות השם ב"ה, וכמו שאמרו על פסוק (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ', לכך נקיט ד' תוארים של טובה הנזכרים כנגד ד' הנזכרים, ואומרו וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים, רצונו לומר תלמידים שלי יזכו גם כן ללמד אחרים ממה שלמדו ממני, וכן על זה הדרך ובזה ירבה גבולי על דרך מה שאמרו בני בנים הרי הם כבנים.
וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה. הנה אם זה ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן שמוע, כמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל, נראה לי בס"ד לכך התפלל כן, כי הוא אחד מעשרה הרוגי מלכות, אשר בהריגתם זכו להעלות בגופם ממש את מ"ן דמלכות מעלה, ומאז ואילך עד ימות המשיח הם המעלים מ"ן דמלכות למעלה, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ובזה מובן מה שהתפלל תצליח סופינו אחרית ותקוה על זמן הריגתם, ועל זמן שאחר כך עד ימות המשיח.
גם נראה לי בס"ד תַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ וכו', על פי מה שפרשתי בס"ד בפסוק הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית, שפרשתי הכונה שהגלות נרמז בראשי תיבות האבות שהם אי"י, שהוא מספר אך [21], ולזה אמר (תהלים עג, א) אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, שהגלות הוא לטובתם, והגאולה נרמזה בסוף שמות האמהות, שהם שרה, רבקה, רחל, לאה, שסוף שמם מספר גאולה [45], שהוא מספר שם הוי"ה במילוי אלפין שעולה מ"ה [45], כמנין 'גאולה', והנה הגלות הרמוז בראשית שמות האבות, כבר נתקיים, אך הגאולה שנרמזה באחרית שמות האמהות עדיין לא נתקיימה, ולזה אמר הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית, כמו שקיימתי בכם הראשית, כן אקיים בכם רמז האחרית, ובזה פרשתי בס"ד (איוב ח' ז') וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד, כי אותיות שמות האבות והאמהות הם צינורות השפע עלינו, ואם היה הראשית מצער שהוא מספר אַךְ [21], לשון מעוט, האחרית של שמות האמהות יִשְׂגֶּה שהוא מספר אך, לשון מעוט, האחרית של שמות האמהות יִשְׂגֶּה מְאֹד, כי יעלה מספר מאד [45], המורה על מספר גאולה [45], ולזה אמר וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית, שנזכה להשיג רמז הנרמז באחרית, ואמר וְתִקְוָה, שהוא 'תק וה', דהיינו 'ת"ק' רמז לעץ חיים מהלך ת"ק שנה, שרמוז במילוי שם שדי, ופגם חטא אדה"ר סילק השפעת הארה מן התחתונים, ואנחנו מקוים שתחזור עטרה ליושנה ונשיג עץ החיים שהוא ת"ק, גם נשיג שארית השם ב"ה, שהוא אותיות ר"ה, וזהו ת"ק ו"ה.
וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן־עֵדֶן. פירוש שאם אדם יחטא יהיה חלקו ושכרו אצל צדיק אחר, כי על זה מתפלל האדם בכל יום וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, רצונו לומר שחלקו יהיה אצל צדיקים הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, שאין רוצים להנות משל אחרים, כדי שבחזרתינו בתשובה ישיבו לנו את חלקינו בשכר מצות, ולא יהיה אצל צדיקים שלא ירצו להחזירו לנו אחר שזכו בו, וכל זה הבקשה נצרכה לאדם אשר יחטא, אבל אם אינו חוטא כלל יהיה חלקו ושכרו שמור לו בגן עדן, ולא יהיה מונח אצל אחרים, לכך כאן מתפלל וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן־עֵדֶן, כלומר יהיה שמור לנו בגן עדן ולא יהיה אצל צדיקים אחרים, ואמר תקנינו בחבר טוב, פירוש נפש צדיק גדול שתביא לנו בסוד העיבור בעולם הזה שתסייענו בעבודת הקודש, ואומרו יצר טוב בעולמך, פירוש תשלח לנו יצר טוב מן היצירה שהיא עולמך, שתתייחס לשם הוי"ה ב"ה שהוא סוד תפארת, ולא יהיה מן העשיה, כי העשיה יש בה תערובת רוב רע כידוע, ואומר וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וכו', פירוש כי האדם בלילה פנוי מן עסקים, ולכן לבו מחשב ומהרהר בעסקים שיעשה למחר, ומוליד המצאות והכנות לענייניו, והצדיק כל מחשבות לבו הוא להוליד המצאות בנויים על היושר והאמת, ומי שאינו צדיק חושב מחשבות להוליד ערמות ותחבולות בדרך לא טוב, ולכן אמר נַשְׁכִּים בבוקר ונמצא י יִחוּל לְבָבֵנוּ, כלומר אשר קוינו בלילה בהמצאות שחשבנו בלבבינו, הכל לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, דברים שהם נעשים על פי היראה והחכמה והיושר.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבָשְׁתֵּנוּ, וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזֶּךָ, וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ, וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתֶיךָ. פירוש ישראל כשחוטאין אנוסין הם מיצה"ר, והמבחן לזה, כי אחר שיעשה העבירה תיכף יתחרט, מה שאין כן אומות העולם אחר שעושין העבירה הם שמחים על אשר באה העבירה לידם ועשו אותה, ומאחר שהאדם מתחרט ומתבייש בפני עצמו אחר עשותו העבירה, לכך ראוי הוא שימחל לו הקב"ה עונו, כי זה מבחן שהוא היה אנוס מן היצה"ר בעונו, וזה שאמר תָּצִיץ בְּבָשְׁתֵּנוּ, שיהיה לנו אחר עשיית העבירה, ואחר כך תַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, היא העבירה שעשינו אותה לדון אותנו עליה, יען כי מן הבושה יתאמת שאנחנו אנוסים היינו באותה עבירה, ואומר וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ וכו', נקיט ד' תוארים, רַחֲמֶיךָ, עֻזֶּךָ, חֲסִידוּתֶךָ, חֲנִינוּתֶיךָ, כנגד הארות, אבא, ואימא, שהם חכמה ובינה ואריך ועתיק שהם סוד כתר, שהם נרמזים באותיות י"ה, אשר אות וא"ו דשם הוי"ה, שהוא סוד התפארת, מתלבש ומתכסה ומתעטף ומתאזר בהם ודו"ק.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹא נֶחֱטָא, וְלֹא נֵבוֹשׁ, וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ. ונראה לי בס"ד יש נקרא צדיק שאין במעשיו דבר נחשב לחטא, אך אם תעריך אותו לגבי צדיקים גדולים תמצא במעשיו דברים שנחשבים לחטא, ולכך מתפלל לֹא נֶחֱטָא, ולא לבד בערך הדור הזה הקטנים נהיה כך, אלא לֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם גם מֵערך אֲבוֹתֵינוּ, הם צדיקים הראשונים, ואמר לשון כפול 'לא נבוש' בגן עדן התחתון, 'ולא נכלם' בגן עדן העליון.
רַב, בָּתַר צְלוֹתֵיהּ, אָמַר הָכִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרֻכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָה, חַיִּים שֶׁל עֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. ותפלתו של רב שהיה מתפלל י"א פעמים חיים, נראה לי בס"ד י"א פעמים חיים [68] עולה תשמ"ח [748], ובזה יובן (דברים כו, יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, (ישעיהו לה, י) וּפְדוּיֵי הֳ' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי מֵעַזֵּי פָּנִים, וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, וּמִפֶּגַע רָע, מֵחָבֵר רָע, מִיֵּצֶר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה, וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה. בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית. ומה שהתפלל רבי בלשון זה, דבן ברית, ואינו בן ברית, נראה לי בס"ד הטעם, דידוע שרבינו הקדוש הוא היה בחינת היסוד, שהוא היה מן החמשה בחינות של היסוד, כנזכר בשער הגלגולים, ועל כן התפלל בכך, כי בעלי ערלה שאינם בני ברית נגדיים אליו ויתגרו בו יותר, והתפלל מעזי פנים, כענין עזות אשת פוטיפר שאמרה שכבה עמי, ועזות פנים, כמו ענין שעשתה אחר כך שהוציאה הדבה בשקר ותאמר (בראשית לט יד) בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי.
מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לַעֲלִיָּה וְעָלוּ אַחֲרָיו, נִכְנַס לְאַנְפִּילוֹן, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לִטְרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין. נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין פירש רש"י: שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפליון. מקשים, והלא עלה לעליה קודם, והול"ל לרש"י ז"ל למנקט לעליה?
ונ"ל פשוט, דמן עלייתו לעליה אין להם להבין כלום על דבר זה, דאולי לאו מפניהם עלה אלא הוא היה רוצה לעלות בלאו הכי ונזדמן זה בעת שנכנסו, מה שאין כן באנפליון שהוא בצד העליה, ולכן היה רצונו ליכנס באנפליון, למה נכנס לעליה ויצא תיכף.
אֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה וְכוּ' אֶלָּא עַד הָכָא חֲשִׁיבֵי, טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי. אף על גב דאיכא משה רבינו עליו השלום, כיון דאיכא הפסק כמה דורות בין האבות לדורו אינו מתערב עמהם. ומ"ש טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי הוא על דורות השבטים הסמוכים לאבות. אי נמי, תואר 'מֹשֶׁה רַבֵּינוּ' עדיף ממ"ש 'מֹשֶׁה אָבִינוּ' יען כי מספר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ [613] הוא תרי"ג כמנין תרי"ג מצות, לרמוז, אין לנו אלא תרי"ג מצוות שאמרם הוא, ואין נביא רשאי לחדש עוד דבר נוסף על תרי"ג ולא לגרוע!
כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלָן, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂבֵעַ יָלִין, בַּל יִפָּקֶד רָע". פירוש שלומד בפיו, דלימוד זה דרך שביעה, מה שאין כן לומד בראות עיניו ובלבבו מבין, אין זו שְׂבִיעָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. ואמר וְשָׂבֵעַ יָלִין – וא"ו סדרי משנה, שָׂבֵעַ מהם שלומדם דרך שביעה, שמוציא אותם בפה.
שֶׁתַּצִּילֵנִי מֵעַזֵּי פָּנִים. פירוש, שלא יהיו לועזים עלי בשקר באיסורים של ממון גניבה וגזל ושוחד וכיוצא. וּמֵעַזּוּת פָּנִים – לעז הנוגע לממזרות ואיסור עריות. מֵאָדָם רָע – מאדם שתאותו ורצונו לעשות רע, אף על פי שאין יוצא לו טובה לעצמו בדבר זה. מִפֶּגַע רָע – דבר רע שלא נגזר מן השמים על זה האדם. כגון שהיה בעיר חולי קולירא ב"מ וכיוצא, וזה האדם לא נגזר עליו שימות בזה החולי, ורק מת מחמת הפחד אשר פחד. מִיֵּצֶר רָע – זה יצר הרע של השוגג, אבל יצר הרע של המזיד צריך האדם להלחם עמו, כי הוא בא על האדם בפרהסייא ובגלוי. מִשָּׁכֵן רָע – זה יצר הרע של הרהורים שמחטיא האדם בהרהור דוקא. וּמֵחָבֵר רָע – אלו שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, דמראה עצמו חבר ואדם כשר וירא שמים. וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית – זה שטן שמקטרג כדי ליקח נפשות, דעל זה אמרו רז"ל (ב"ב טו.) 'הוא שטן הוא מלאך המות' אבל יש שטן מקטרג כדי להביא יסורין דוקא ואינו משחית, ורבי דחביבין עליה יסורין לא בקש על זה. וּמִדִּין קָשֶׁה – זה דין מרומה. וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה – גברא אלמא, שמבריח עצמו בטענות של הבל ומטריח את הדיין על חנם.
בתוספות בד"ה אנינות לילה דרבנן וא"ת והרי אונן כו' וי"ל כו' נמי הו"ל למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דאטו הך מלתא דכל דתיקנו רבנן כללא הוא דגזרו אפי' במקום צערא ואדרבא בכולה תלמודא משמע להיפך דאפילו איסור שבת דחמור לא גזרו באיסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה וכדאיתא להדיא בכתובות דף ס' גבי גונח יונק חלב בשבת משום דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן ומסקינן התם דהכי הילכתא וע"ש בתוס' ובחידושינו וה"נ משמע בפ' כל שעה גבי גוהרקיא דערלה וכה"ג טובא וא"כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכי במילתא דר"ג לאוקמי דוקא כמ"ד אנינות לילה דרבנן כיון דבלא"ה א"ש אליבא דכ"ע ויש ליישב דהתוס' משמע להו דאיסטניס דהכא קיל טפי מחולה שאין בו סכנה ומגונח וליכא אלא צערא פורתא ומש"ה אין להקל אלא דוקא היכי דאיכא תרי דרבנן דאנינות לילה דרבנן ורחיצה אפילו דיום הוא מדרבנן כנ"ל בכוונתן. מיהו כ"ז לפי שיטת התוס' דמשמע להו דאבילות יום ראשון נמי לאו דאורייתא משא"כ לשיטת הסוברים שאבילות יום ראשון דאורייתא ומפיק לה מדכתיב ואחריתה כיום מר כדאיתא במ"ק דף י"ט לענין תפילין ע"ש וכדמשמע נמי מלשון הרא"ש בשמעתין ולפ"ז אבילות ואנינות דיום ראשון חדא מילתא היא דהא עיקר קרא לענין אנינות איירי ואם כן אי הוי סבר ר"ג דאנינות לילה דאורייתא והוי מוקי לה קרא דואחריתה כיום מר לענין לילה שלאחריו ואם כן מה"ט גופא כ"ש דלילה ראשונה אסור משום אבילות כיון דיום אפי' לילה במשמע וממילא דאיסור רחיצה בלילה היה אסור מצד אבילות ומש"ה איצטריך לאוקמי בגמרא דר"ג כמ"ד אנינות לילה דרבנן משום דואחריתה כיום מר אין הלילה במשמע ולפ"ז א"ש דאנינות לחוד ואבילות לחוד ולא שייך אבילות כ"א לאחר קבורה ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבוותא קמאי שהביא הרא"ש ז"ל דכל שבעת ימי אבילות דאורייתא ומה שיש לדקדק בכ"ז בעיקר דברי הרא"ש ז"ל ובשיטת הפוסקים שהביא יבואר באריכות בק"א אי"ה ועיין בחידושינו בר"פ קמא דכתובות גבי בועל בעילת מצוה ופורש ומתוך מ"ש שם יתיישבו קושי' התוס' ודו"ק:
משום דלא ידעינן אי מראובן וכו'. ויל"ד א"כ כהנים ולוים דידעי יחוס שבטן יקראו אבות לארבעה. ואפשר דלפי הה"א זו ה"א שאמת כהנים ולוים קורין לארבע ושבע דהיינו הלוים לארבעה שהם אברהם יצחק יעקב לוי וכהנים איתוסף להו גם עד אהרן שכלם זרעא דאהרן הם וברייתא דתנינא אין קורין אלא לשלשה היינו רוב ישראל שהם י"א שבטים ולמסקנא דמסיק משום דלא חשיבי שוב באמת אין חילוק בין כהנים ולוים לישראלים:
אר"א מה דכתיב כן אברכך וגו'. נראה דר"א קשי' לי' לשון בן על מה קאי ורש"י בפירוש תהלים נדחק לפרש כן כמו אז יעו"ש. ואני אומר דר"א דריש לי' שקאי אדלעיל מיני' דכתיב שם כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ושיבח דוד את המיתה כי הוא הטוב האמיתי וכמבואר במדרש במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והכה טוב זה המות כמבואר בסמוך בדברינו בדברי ר' יוחנן כי מסיים ספרא דאיוב שהמות הוא התכלית הטוב האמיתי ואז כיכר חסדו האמיתי של הק"בה וע"ז רמזו רז"ל שהחסד עם המתים הוא חסד של אמת כי כל טוב העוה"ז הבל הוא ובמה עושר שמור לבעליו לרעה וכיוצא בזה כל טובות של עוה"ז וע"פי רוב מרוב טובה בועט ולכן הטוב והחסד האמיתי הוא אחר המיתה ואז עקר התענוג הוא הדביקות בק"בה ונהנין מזיו השכינה ולכן אמר דוד כי טוב חסדך דהיינו השכר לאחר מיתה הנקרא טוב וחסד זהו טוב מחיים שפתי ישבחונך שהצדיקים שפתותיהם דובבות בקבר ואז נתנו שבח על שזכו לזה בלימוד התורה והנה מי שמדבק עצמו באהבת המקום בעוה"ז הוא טועם בעוה"ז מעין עוה"ב ולכן אמר דוד אחר פסוק הנ"ל כן אברכך וגו' כלומר כן כמו התענוג לעוה"ב שהוא דביקות הנפש בזיו השכינה כמו כן דוגמתו בעוה"ז אברכך בחיי זו ק"ש שעקרה למסור נפשו על יחוד שמו וחושק שתצא נפשו באחד וכמו שאמר ר' עקיבא בצאת נפשו שהי' מאריך באחד שכל ימיו הי' מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידו ונמצא שהקורא ק"ש במחשבה זו ובפרט בואהבת וגו' בכל לבבך וגו' והאהבה הוא הדביקות הוא זוכה בעוה"ז מעין עוה"ב ושפיר אמר דוד כן אברכך בחיי. בשמך אשא כפי זו תפלה רצונו בזה שהרי אנו רואים שקבעו לנו אנשי כה"ג בתפלה כמה בקשות צרכי עוה"ז ואמנם מלבד שהם תיקנו להכלל ויחידי סגולה הם מיעוטא דמיעוטא אך באמת גם בתפלה בבקשות של עוה"ז כוונתם ליטע אהבתו ויראתו של הבורא בלב האדם למען יתן האדם אל לבו כי הכל מה' הוא לו וכל הטוב שיש לו לא עוצם ידו וכחו עשה לו החיל הזה רק כל טיב אדוניו בידו שכל הטוב הוא מאדון העולם וממנו הכל ומידו נתן לנו ולכן עלינו שלא להיות כפויי טובה מלהודות לו ולקיים בה' אהלל דבר. וזהו כוונת ד"ה בשמך הבי"ת שבראש המלה היא בי"ת הבעבור כלומר בעבור שמך שאתן לב להלל את שמך אשא כפי בתפלה למען לא אשכח כי ממך אני מקבל בהשגחה פרטית ובאהבה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי החושק תאות עוה"ז לעולם לא תשבע נפשו וגם הנפש לא תמלא ואין אדם מת וחצי תאותו בידו אבל המקבל הכל באהבה וידע כי גם הרעה היא טובה וכמבואר בדברינו במס' פסחים בסוף פרק ג' דף כ' ע"א במאמר העוה"ז על בשורות טובות וכו' יעו"ש לאיש כזה תשבע נפשו ומסתפק במה שיש לו ואמר כמו חלב ודשן הנה בקרבנות יש חילוק כי העולה כולה כליל אבל שאר שאר קרבנות ק"ק הבשר נאכל לכהנים וקדשים קלים נאכל לבעלים אבל החלב שוה בכל הקרבנות שאין מהם שום חלק להדיוט רק הם כליל על המזבח ונעשים דשן שם וזה כוונתו כמו חלב ודשן דהיינו חלב של הקרבנות שנעשה דשנו של המזבח שעולה כולו למעלה ואין בהם חלק להדיוט כן תשבע נפשו בדביקותה למעלה בלי שום פני' לשום חלק בעוה"ז ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים ועוה"ב הנה נחלה מורה על דבר הקיים להיות כחלה לדורי דורות וכדכתיב ונחלו לעולם וכל טובות העוה"ז אינם נחלה כי איכן מתקיימים והתעיף עיניך ואיננו אבל הדביקות בהק"בה הוא דבר המתקיים וזכותו שמורה אחריו לדורי דורות ולכן הוא זוכה שנוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב:
ר"א בתר דמצלי וכו'. הנה כל הני תנאי ואמוראי שהיו רגילים להיות אומרים בקשות ותחנונים אחר התפלה הי' כוונתן למה שהזהירו שלא יעשה האדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים וכל תפלת י"ח כיון שכבר קבעו לנו אנשי כנה"ג הרי הם חוב עלינו ואין היכר בזה שאנחנו מתכוונים לרחמים ותחנונים אלא כמו פורע חובו ולכן קיימו דבר זה ברחמים ותחנונים שביקשו אחר סיום התפלה שסדרו לנו אנשי כנה"ג הוסיפו כל אחד משלהם. ואמנם מה שהוזכרו כאן בפרק הזה שעדיין בדיני ק"ש עסקינן והראוי להיות מקומן של דברים הללו בפרק אין עומדי'. נראה דשייך להא דלעיל בשמך אשא כפי לפ"מ שפירשתי שהכוונה שכל עקר בקשות שבתפלה לא יהי' הכוונה בשביל צרכי עוה"ז רק כדי ליתן הודאה לשמו הגדול וע"ז מביא כל בקשות הללו כאשר תעיין בהם כל עקרם לקיים תורה ומצות ולהסר כל הטרדות והמונעים המטרידים את האדם מעבודת הבורא דוק ותשכח. ועוד כיון שהזכיר את ר' אלעזר במימרא קמא דמה דכתי' כן אברכך וכו' הביא מה שבעל מימרא זו הי לגיל לומר בתר דסיים תפלתו ושוב הביא כל הני צלותא דהוה אמרי יתר תנאי ואמוראי בתר דסיימו תפלתן ושוב סמך להו מה דאמר ר"י בתר דסיים ספר איוב והגירסא בעין יעקב אר"י ר' מאיר כי הוה מסיים ספרא דאיוב והיא הגירסא הנכונה ולכך סמיך לי' מה דמרגלא בפומי' דר"מ וכיון שהביא מרגלא דר"מ שוב הביא כל הני מרגליתא דהוה מרגלא בפומייהו דרבנן ודשאר אמוראי וזה סידור כל הני אגדות זו אחר זו עד גדולה הבטחה וכו' ויבואר במקומו:
שתציץ בבשתינו וכו'. הנה העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ולכן התפלל שמתחלה תציץ בבשתינו ואח"כ תביט ברעותינו כי אם תחלה תביט ברעותינו לא תתן לב להצילנו כי עוונותינו גורמים לסבול רעות וצרות אבל אם מתחלה תציץ בבשתינו ותמחול עוונותינו ושוב תביט ברעות וצרות אשר עלינו תצילנו ברחמיך:
ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך וכו'. והנה הק"בה מנהיג עולמו במדותיו והם חסד ודין והמה שני הפכים לגמרי כי החסד הוא חסד גמור והדין הוא דין גמור בלי שום ויתור ויש ג"כ דרך ממוצע והוא מדת הרחמים ובזה אין הדין מתבטל לגמרי אלא שהרחמים גוברים ויש עוד מדת וחנון שבי"ג מדות שהוא אף למי שאינו הגון וכדאי לרחם עליו הק"בה עושה חסד חנם כדכתיב וחנותי את אשר ארון וכדלעיל דף ז' ע"א ונקט כאן הבקשות כסדרן מתחלה בקש רחמים ומדת הרחמים אף שעדיין בלול בה בם מדה"ד מ"מ ההפרש שהרחמים גוברים ונראים והדין מתכסה בהם ואינו נראה וזה תתלבש ברחמיך שהלבוש נראה ונגלה ותתכסה בעזך הנה העוז מורה על הכח שהוא מדה"ד ביקש שתתכסה בעזך שיהי' העז מכוסה בלבוש הרחמים שגובר עליו ושוב ביקש יותר ותתעטף בחסידותיך שהוא החסד הגמור שאינו מעורב כלל במדה"ד. ושוב ביקש יותר ותתאזר בחנינותיך שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אפי' למי שאינו הגון:
רש"י ד"ה נכוין בפושרין וכו' שראיתם אותי סר מעליכם לכנס לאנפיליון. ויליד מנ"ל לרש"י דפושרין דאמר ר"א כוונתו על האנפיליון ודלמא כוונתו על העלי'. ונראה דרש"י הוכיח זה מדלא אמר ר"א להם זה בהכנסו לאנפיליון ונכנסו אחריו הי' להם לומר סבור הייתי שאתם נכוים בפושרין בשסר מהם לעלי' א"ו שמה שסר לעלי' אינו קורא אפי' פושרין רק האנפיליון קורא פושרין והטרקלין קורא חמין. ואמנם על ר"א גופי' קשה למה לא הוכיח אותם על שלא הבינו תיכף כבשסר מהם לעלי'. ונראה משום דמה ששנה להם עבדים ושפחות וכו' יש לפרשו בתרי גווני אם שהכוונה שאין חוב לעמוד עליהם בשורה ולומר עליהם תנחומי אבלים אבל עכ"פ רשות יש. ויש לפרש שאין עומדי' היינו שיש בו איסור וכמו"ש התוס' ד"ה א"ע וכו' שיש בזה חשש דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ולפי"ז ניחא דמה שסר מהם לעלי' ועלו אחריו לא חשד אותם שאינן מבינן רמיזתו אבל הי' סבור שהם סוברים שהסרתו מהם הי' להודיע להם שאין עליהם חוב לנחמו אבל רשות יש להם ולכך עלו אחריו וכשסר מהם לאנפיליון שוב הי' להם להבין שמרמז להם שיש איסור בזה דאלו לרמוז שאין חיוב כבר רמז להם כשסר לעלי' וע"ז אמר סבור הייתי שאתם נכוין בפושרין:
תוס' ד"ה א"ה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף י"א ע"א שם כתבנו למה לא רשמו התוס' דבור זה לעיל:
ד"ה אין עומדין וכו' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והא דקיבל ר"ג תנחומין על טבי עבדו ולא חש ליוחסין ואולי טבי שאני שהוא הי' מפורסם בכשרותו וידעו הכל שמשום כשרותו קיבל עליו תנחומין. ואמנם היותר נלע"ד דדוקא בשפחה יש חשש יוחסין אבל בעבד לא שייך חשש יוחסין דמה הפסד יוכל לבוא בעבד דהרי לענין הוא עצמו שוב אין חשש שהרי הוא מת ולענין בניו ג"כ ליכא חשש דממ"נ אם ידעו שהוליד משפחה אפי' אם יטעו ששחררו רבו מ"מ אפילו ישראל כשר שהוליד משפחה זרעה כמותה ואם הוליד מישראלית הרי באמת זרעו כשר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אבל בשפחה אם ע"י תנחומין יסברו שהיא בת חורין יש לחוש ליוחסין שיכשירו את זרעה שהולידה. ואמנם בעבד שאינו כשר לא רצו לחלק בין עבד לשפחה ולכן אמרו אין מקבלין תנחומין על העבדים ובעבד כשר לא חשו כיון שאין כאן חשש יוחסין. ובזה ניחא שהתוספת רשמו דבור זה על ברייתא שהובא בגמרא ולא על המשנה וראי' לזה שהרי הקדימו דבור אנינות לילה לדבור זה ועוד שהרי רשמו על אין עומדי' עליהם בשורה וזה לא נזכר במשנה והיא גופה קשיא למה לא רשמו על המשנה שא"מ תנחומין וכו' הי' להם לפרש טעם זה משום דאתי לאסוקי ליוחסין. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו לא איירי משפחות רק מעבדים ובזה לא שייך חשש יוחסין:
ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה וכו'. עמ"ש אני עני בקונטריס דבש לפי דף צ"ו ע"ב ע"ש באורך בס"ד:
משנה רחץ בלילה הראשון וכו' אסטניס אני וכו' כתבו המקובלים שרבן גמליאל היו מעוברים בו ששה נשמות נשמת אברהם אבינו ע"ה ונשמת רב סימון בר אבא ונשמת רב טביומי ונשמת נחום ונשמת יהודה ונשמת רב סחורה לכן רבן גמליאל היה רוחץ לעולם לכבוד ותיקון נשמות אלו ועל פי זה רמז הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי זלה"ה במשנתנו רחץ בלילה הראשון וכו' אסטני"ס אני ר"ת אברהם סימון טביומי נחום יהודה סחורה. ולכבודם ותקונם מוכרח לרחוץ לעילוי נפשם שעלו מן הרחצה ודפח"ח:
גמרא ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה וכו' ומלבד דמעיט לשבטים כמבואר מעיט לאדם שת נח ואפשר שהטעם דעד דור הפלגה היו כל הנשמות מאוצר אחד ומדור הפלגה נפרדו הנשמות הטהורות באוצר אחד לבדו. ואברהם אבינו ע"ה התחיל להמשיך נשמה מאוצר הטוב ליצחק אבינו ע"ה ולכן להם אנו קורין אבות דהן הן אבותינו והם היו תחילה לכושרי"ם להמשיך נשמות קדושות מאוצר הטוב וכאשר כתבנו בעניותנו הקדמה זו בכמה דוכתי. ועד"ה האבות כלם אחוזי בחג"ת והם נקראים אבות לא כן השבטים שהם בנוקבא. והאמהות לאה ורחל ענוה ויראה בסוד אימא עילאה ואימא תתאה לא כן בלהה וזלפה. ועמ"ש בעניותנו פ"ק דעדיות. ועיין בהקדמת שבעה עינים חידושי הרמב"ן פרק ז"ב וכו'. ועיין מ"ש מר מחותננו הרב המופלא מהר"ר דוד פארדו נר"ו בספר הבהיר חסדי אבות סוף מעשר שני ע"ש ודוק היטב:
רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה וכו' כתב הרב עיון יעקב דסתם רבי יוחנן הוא רבי יוחנן בן זכאי וכו' ע"ש ועמו הסליחה דפשיטא שהכא הוא אמורא בר פלוגתיה דרב והוא רבי יוחנן לא רבן יוחנן ובודאי כי קאמר בש"ס רבי יוחנן אינו רבן יוחנן בן זכאי:
רב בתר צלותיה וכו' שתתן לנו חיים ארוכים וכו' ואהניא ליה צלותיה לרב אשר חי שלש מאות שנה כמ"ש הרמב"ם הביא דבריו בשיטה מקובצת כתובות פ' האשה שנפלו דף פ"ח סוף ע"ב ועיין סדר הדורות דף ס"ו ע"ב וע"ג:
(טז ב תוס') ד"ה אנינות וכו' דאי איתא דהוא דאורייתא וכו' הוה לן למגזר וכו'.—צ"ע דאם כן איך התירו חכמים סיכה ביוה"כ משום צער (עי' לעיל תוס' ד"ה אסטניס). ואף שסיכה עצמה ביוה"כ אינה אלא מדרבנן (עי' רא"ש רפ"ח דיומא בשם ר"י) מ"מ כיון שעיקר יוה"כ מן התורה הנה לא גרע מרחיצה דאנינות.
טבי עבדי. משמע שקיבל תשובתו של ר״י דפטור אתה דמודה בקנס כו׳ וכב״ק ע״ד סע״ב וע׳ יומא פז״א שראוין לסמוך כטבי. וע׳ סוכה רפ״ב במתני׳ יע״ש בתו׳ וע׳ בהגהת רצה״ח בגיטין י׳ ע״א בתו׳ ד״ה בטאי. ועבע״א לט״א ועו״כ דבטי אינו שם עברי רק שם עבד ואף שאח״כ נשתחרר מ״מ שם הראשון נשאר לו כמו טבי עבדו של ר״ג וכדומה עכ״ל. ולא הבנתי דהרי טבי לא נשתחרר כלל: כן אברכך בחיי זו ק״ש. משום דבק״ש כתיב כי היא חייך ואורך ימיך ולחד מ״ד במנחות צ״ט ב׳ דבק״ש שחריח וערבית ג״כ מקיים לא ימוש. ויש לרמז דכן עולה ע׳ כמנין שנותינו וכימיו של דהמע״ה. והא דדריש ובשמך אשא כפי זו תפלה. י״ל כדלעיל ט״ו א׳ וה״מ לק״ש אבל לתפלה מיהדר אמיא ליטול ידיו וי״ל דלהכי מרמז שצריך ליטול ידיו לתפלה :
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
משנה. ז"ל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם איסטניס אני עכ"ל. עיין ברש"י ד"ה רחץ וז"ל ונקברה בו ביום עכ"ל. וצ"ע דמנא ליה לרש"י דמיירי שכבר נקברה בו ביום דהרי לכאורה איסור רחיצה חל משמתה אשתו ואפילו קודם הקבורה. והנה הרמב"ן והרמב"ם פליגי בחלות דיני אבילות קודם קבורה, דהרמב"ם קבע (פ"א מהל' אבל ה"ב) "מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן". ואילו הרמב"ן בתורת האדם (עמוד רי"ב בהוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. ונראה דרש"י סובר כשיטת הרמב"ם וע"כ פירש דמיירי שכבר נקברה וע"כ חל איסור רחיצה דאילו קודם קבורה מותר ברחיצה.
וצ"ב ביסוד המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן, ולכאורה היה נראה לפרש דנחלקו ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב"ן המחייב הוי המיתה, וע"כ דיני אבילות חלין משעת מיתה, אלא שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משום דהויין קיום מצות אבילות, ופטור מהן משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל האיסורים דאבילות חלין משעת מיתה. ואילו לשיטת רש"י והרמב"ם המחייב של אבילות הוא הקבורה, ולפיכך דיני אבילות חלין אחרי הקבורה. ולכאורה יהא בזה נפקא מינה לדינא בדין ניהוגי אבילות בשמועה קרובה קודם קבורה - וכגון ששמע שמת קרובו במדינה אחרת ועוד לא קברוהו ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה, דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעת השמועה ששמע או רק משעת קבורה. דאם נאמר כסברת הרמב"ן דמיתה הוי המחייב של האבילות, אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר קבורה, ומשום דלגבי קיום האבילות אמרינן דאונן פטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אזי י"ל דבשמועה שמת קרובו במדינה אחרת ואינו משתתף בקבורה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל דין קיום אבילות מיד. אמנם לפי מה שביארנו בסברת הרמב"ם י"ל דמכיון דהקבורה הויא המחייב של האבילות אף בשמועה קרובה קודם קבורה ליכא חלות דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. (ונחלקו בזה הנצי"ב זצ"ל - שפסק דתלוי בקבורה, וחתנו הג"ר רפאל שפירא זצ"ל שפסק שישב שבעה מיד, עיין בשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' ע"ב ובשדי חמד מערכת אבילות סימן י"ד).
אמנם יש לדחות את מש"כ בשיטת הרמב"ם דס"ל דקבורה הוי המחייב של אבילות, דהרי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה עכ"ל. ועיין בכס"מ שנתקשה מהו המקור למצות עשה דאבילות מהך קרא דמיירי בדיני אנינות. והנה עיין ברא"ש (מועד קטן פרק ג' סימן ג') שהביא שיטת הר"י שחולק על הרמב"ם וסובר דאין אבילות יום ראשון מה"ת, ואע"פ שחלה אנינות ביום ראשון, דאנינות לחוד ואבילות לחוד. דאע"פ שאסור באכילת קדשים ומע"ש ביום ראשון מדין אנינות אבל מ"מ אין אבילות חלה ביום ראשון. ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם דפסק (בפ"א ה"ב מהל' אבל) שאין איסורי אבילות חלין עד לאחר קבורה, וא"כ מהו גדר האבילות דיום ראשון מה"ת.
ונראה דהרמב"ם סובר דחלות דין אנינות ומצות אבילות הויין חד קיום של מצות אבילות ושניהם הויין חד ענינא - חלות אבילות על המת. ובאמת המיתה הוי המחייב של אבילות, וע"כ סובר הרמב"ם דילפינן אבילות יום ראשון מה"ת מאנינות, דאנינות נמי הוי חלות אבילות66. והנה הרא"ש במועד קטן (הנ"ל) הוכיח מהמשנה בסנהדרין (מו:) שלא היו מתאבלים על הרוגי ב"ד אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב, דאנינות ואבילות תרי מילי נינהו. ונראה שהרמב"ם מפרש דאין נוהגים ניהוגי אבילות על הרוגי ב"ד אבל איכא בהרוגי ב"ד חלות קיום אבילות בלב, וזוהי כוונת המשנה "אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב". ולפי"ז נראה דחלות אבילות ואנינות הויין חד קיום של אבילות בלב, ולכן סובר הרמב"ם דמאנינות נלמד דאבילות יום ראשון מה"ת.
ואשר ע"כ נ"ל בביאור שיטת הרמב"ם דבאמת המיתה הויא המחייב של האבילות, אלא דיש ב' דינים באבילות: א) חלות איסורי אבילות שהם י"א דברים שהאבל אסור בהן (עיין ברמב"ם פ"ה ה"א מהל' אבל), ב) חלות קיום אבילות ע"י קיום מלאת של שבעה. והרמב"ן (בתורת האדם) סובר שאיסורי אבילות חלין משעת מיתה משום דס"ל דחלין איסורי אבילות בפ"ע אע"פ שאין קיום האבילות נוהג עד לאחר קבורה. ואילו הרמב"ם סובר דאיסורי אבילות אינן חלין אא"כ חל נמי דין קיום האבילות, ומאחר דלפני הקבורה אינו נוהג דין קיום האבילות משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שעוסק במצות קבורה הריהו פטור ממצות אבילות, וכמו כן פטור נמי מאיסורי אבילות עד לאחר קבורה. דלשיטת הרמב"ם איסורי אבילות וקיום האבילות תלויים זה בזה. ועיין ברמב"ם (פי"א ה"ה מהל' אבל) וז"ל מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללותו מתחילין למנות שבעה ושלושים ומתחילין להתאבל עכ"ל. ומוכח מכאן דחל חלות דין אבילות משעת מיתה ואית ביה חלות שם אבל משעת מיתה, אלא דכל זמן שעוסק בקבורת המת פטור מקיומי אבילות משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואף ממצות אבילות, ומכיון דליכא חלות קיומי אבילות הוא הדין דאין חלין איסורי אבילות. אמנם מעת שהחזיר פניו מן המת ואינו עסוק עוד בקבורה חל ביה דין קיום מצות האבילות ואיסורי האבילות.
והנה הרמב"ן והרמב"ם פליגי נמי לענין ניהוג אבילות במועד67, דהרמב"ם (פ"י ה"ג מהל' אבל) פסק "הרגלים וכן ר"ה ויוה"כ אין דבר מדברי אבילות נוהג בו", ואילו הרמב"ן (תורת האדם הוצאת שעוועל עמ' רכ"ו) פסק דדברים שבצינעה נוהג. ורק בשבת פסק הרמב"ם (פ"י ה"א) דדברים שבצינעה נוהג. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלשיטת הרמב"ם מבואר החילוק בין שבת ליו"ט דשבת עולה למנין שבעה (פ"י אבל ה"א), משא"כ יו"ט שאינו עולה למנין שבעה (פ"י שם ה"ח), וע"כ סובר דבשבת שחל בה קיום אבילות חלין נמי איסורי אבילות דדברים שבצינעה, משא"כ ביו"ט דליכא בו חלות קיום אבילות אף איסורי האבילות אינם חלין בו כלל. משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דאיסורי אבילות אינם תלויים בקיום האבילות איסורי אבילות דדברים שבצינעה חלים ביו"ט אע"פ שאין קיום האבילות חל ביו"ט.
ברם הרמב"ם סובר דאיסורי אנינות אינם תלויים בחלות קיום האבילות, וע"כ חל איסור אכילת קדשים מיד אחרי המיתה אע"פ שקיום האבילות אינו חל עד הקבורה.
תוס' ד"ה איסטניס אני. וז"ל ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וכו' וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בט' באב וכן משמע במס' יומא (עז:) מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ביום הכיפורים ואינו חושש אע"ג דסיכה כשתייה ביוה"כ וכו' עכ"ל. מבואר דשיטת התוס' היא דבט' באב, באבל, וביוה"כ רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורה ושלא לשם תענוג מותרת. והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ט) וז"ל אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דגם סיכה שאינה של תענוג אסור ביוה"כ, אמנם לגבי דיני ט"ב פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"י) "ואסור בסיכה של תענוג", ומתבאר דסיכה שאינה של תענוג מותרת בת"ב, (עיי"ש במ"מ ובלח"מ), וצ"ב מאי שנא יוהכ"פ מת"ב.
ונראה לומר, דבסוגית הגמ' ביומא (עו:) מבואר דיש שני טעמים לאיסור סיכה ביוה"כ, חדא מקרא דדברי קבלה בדניאל (י, ג) לחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי, דמפורש דסיכה אסורה ביוה"כ מטעמא דסיכה כשתיה, וכדתנן בפ"ט דשבת (פו.) "מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". והנה בתוס' בשבת (שם ד"ה אע"פ) הקשו "קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא, הו"ל לאיתויי קרא דלחם חמודות וכו' וסוך לא סכתי דהוי דרשא גמורה, ומיניה נפקא ליה בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי עינוי". ונראה לתרץ אליבא דהרמב"ם דמקרא דסוך לא סכתי דאיירי בתענית ליכא איסור אלא בסיכה של תענוג בלבד, אבל מגזה"כ דסיכה כשתיה ביוה"כ ילפינן שסיכה כשתיה לגמרי בין בשל תענוג ובין בשאינה של תענוג, דסיכה בעצמה מהווה הפקעה מהענוי דיוה"כ כאכילה ושתיה.
ובדומה לזה מבואר בתוס' (יומא דף עז. ד"ה מנין) וז"ל תימה לי אמאי איצטריך הש"ס למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי, הא מהאי קרא נפקא מותבא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת בפרק אמר ר"ע. ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפילו סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות עכ"ל. ומבואר בתוס' דמצד הדין של סיכה כשתיה גם סיכה שאינה של תענוג בכלל. אמנם מקרא דדניאל ילפינן שרק סיכה של תענוג אסורה. וזהו לשיטתם (שם ד"ה דתנן) דס"ל דרק סיכה של תענוג אסורה ביוה"כ. אולם בדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ט מהל' שביתת עשור) מבואר דאף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ, דס"ל דהטעם דאסורה גם סיכה שאינה של תענוג, הוא משום דקיי"ל דסיכה כשתיה.
ונראה דהך קרא דסיכה כשתיה ביוה"כ הוי דין מסוים ביוה"כ, ומשום דביוה"כ יש חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, וכדחזינן דחיוב כרת חלב אכילה ושתיה בלבד. וכמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' שביתת עשור (ה"ג) דאכילה ושתיה זהו פשטיה דקרא דועניתם את נפשותיכם (עיין בגמ' יומא עד א) ושאר עינויים הם מפי השמועה. ומכיון שיש ביוה"כ חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, לפיכך אמרינן דסיכה כשתיה ביוה"כ. משא"כ בת"ב דאיסור אכילה ושתיה הוא רק חלק מדיני התענית וצום, וככל חמשת העינויים של ת"ב, ואין בו חלות חפצא של איסורי אכילה ושתיה מיוחדים כיוה"כ, וע"כ לא חל בת"ב איסור סיכה מהדין סיכה כשתיה. ומשום כך בת"ב סיכה שאינה של תענוג מותרת, דלא ילפינן לסיכה בת"ב אלא מקרא דדניאל דסוך לא סכתי דאיירי בתענית, ואינו אסור אלא בסיכה של תענוג.
ועוד נראה לומר בזה, דחלוק יוהכ"פ משאר התעניות בדין האיסור דחל בה' העינויים שלו. דהנה בכל ת"צ האיסור דה' העינויים הוא איסור בעלמא של תענית ציבור. ואילו ביוה"כ יסוד האיסור הוא חיוב של שביתה ביוה"כ, וכן מבואר ברמב"ם (בפ"א מהל' שביתת עשור הל' ד') וז"ל מ"ע אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה עכ"ל, ולהלן (שם בהל' ה') כתב "שכן למדנו בו מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנא' שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו". ומבואר דסובר דאיסורי יוהכ"פ הם בכלל מצות שביתה. ומעתה נראה דהא דיוה"כ אסור גם בסיכה שאינה של תענוג זהו מצד החיוב המיוחד של שביתה ביוה"כ.
ובתוספת ביאור י"ל, דמצד מצות שביתה דיוה"כ האיסור חל בעצם המעשה של סיכה, דעצם המעשים של ה' העינויים נאסרו ביום הכיפורים מכח מצות שביתה, ואע"פ שאין בהם הנאה ותענוג. משא"כ בתעניות ואבילות אין חובת שביתה מגוף המעשה, דאינו אלא דין איסורי עינוי מהנאה ותענוג, ולהכי רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורים, ושאינם של תענוג מותרים.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ה), וז"ל לוקח אדם מטפחת מערב יוה"כ ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש אעפ"י שיש בה קור הרבה עכ"ל. והנה בסוגית הגמ' ביומא (עח.) מבואר גם דין כלים רטובים לענין ת"ב. אכן הרמב"ם בהל' תענית (בפ"ה הל' י') לא מייתי לדין זה גבי ת"ב, רק כתב בסתמא "ואסור ברחיצה וכו' ואסור בסיכה וכו' כיום הכפורים". ודייק מינה הלח"מ שם שדעתו דת"ב שוה ליוה"כ בזה, שהוא מותר בכלים נגובים ואסור בשאינם נגובים, ולכן סמך על מש"כ בהל' יוה"כ. אך עיין בלח"מ (בהל' שביתת עשור) דמקשה דבגמ' ביומא (שם) מבואר דהא דאסור ביוה"כ כלים שאינם נגובים הוא רק משום איסור סחיטה של יוה"כ, אבל מצד האיסור של חמשה ענויים היה מותר להעביר על פניו גם כלים שאינם נגובים, וא"כ קשה למה אוסר הרמב"ם בט"ב להעביר על פניו כלים שאינם נגובים.
ונראה לתרץ דיסוד האיסור של חמשת העינויים ביוה"כ חל מדין שביתה וכמש"כ הרמב"ם, "מצוה לשבות בכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה". ובכן ביוה"כ חלות האיסור דה' העינויים חל על המעשה דרחיצה וסיכה וכו' ומדין שביתה, וע"כ במים שבלועים בבגד אי לאו איסור סחיטה היה מותר לנגב ביוה"כ, דהא לא שייך מעשה רחיצה במים הבלועים בבגד. דאף שבלועים מים בבגד אין ע"ז חלות שם מעשה רחיצה, ולהכי רק משום איסור סחיטה אסור בכלים רטובים. משא"כ בת"ב דהדין דה' העינויים הוא איסור של הנאת רחיצה, ואין האיסור תלוי במעשה רחיצה, ומשו"ה אסור לנגב בכלים לחים בתשעה באב מעיקר הדין68.
ועוד נראה, דבת"ב נוהג איסור רחיצה מדין אבילות, דכל הנוהג באבל נוהג בת"ב, ומדין אבילות אסור בהנאת רחיצה גם בלי מעשה רחיצה, וע"כ אף בבגד רטוב אסור.
ומקור הרמב"ם הוא מסוגית הגמ' ביומא (עח.) וכדביאר הלח"מ (שם) דבתחילה החמירו ביוהכ"פ טפי מת"ב, אך בסוף הסוגיא אמרו "א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן, ואותבינך סחיטה", ומפרש לה הרמב"ם דבאמת איפכא הוא דיוהכ"פ קיל מת"ב, דרק בת"ב צריך לעשותו כמין כלים נגובים מצד דיני התענית והאבילות, וכמש"נ, אלא דמ"מ מסיק "ואותבינך סחיטה", דהשבנו לך שמצד דיני סחיטה שיש ביוה"כ חוזר דינו של יוהכ"פ להיות שוה לת"ב, וזהו שפסק הרמב"ם וכמש"נ.
והנה יל"ע במי שחבירו סך אותו ביוה"כ, אך אינו סך בעצמו אם עובר על איסור. ונראה דלפמש"נ דעצם המעשה של סיכה אסור ביוה"כ, ולכן אף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ י"ל דבכה"ג שאינו סך בעצמו ואינו עושה מעשה כלל, לא שייך לאסור בסיכה שאינה של תענוג. אולם בסיכה של תענוג אסור לסוך ע"י אחר גם ביוהכ"פ, ומשום דלא גרע יוהכ"פ משאר תעניות דהנאת סיכה אסורה, והרי בשאר תעניות עצם הנאת הסיכה אסורה, וגם כשסך ע"י אחר אסור דהא קמיתהני. ולפי"ז י"ל דגם ביוהכ"פ אסור באופן זה בסיכה של תענוג בלבד69.
ב.
בשיטת הרמב"ם בדין רחיצה שאינה של תענוג
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"א) וז"ל אסור לרחוץ ביוה"כ בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים עכ"ל. ומבואר דביוה"כ חל איסור רחיצה אף ברחיצה שאינה של תענוג. והנה שיטת הרמב"ם דכל ה' העינויים אסורים מה"ת, וכמש"כ (שם) בהל' ה' וז"ל ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר וכו' ושבתון לענינים אלו עכ"ל. ונראה מסתימת דברי הרמב"ם שהשוה דין סיכה שאינה של תענוג לשל תענוג דתרוייהו אסורים מה"ת, ומשום דכ"ז בכלל איסור סיכה. ולפ"ז נראה פשוט דהוא הדין רחיצה שאינה של תענוג אסורה מה"ת, דמ"ש רחיצה מסיכה. וכן משמע מדבריו לגבי ט' באב נמי דכתב (פ"ה מהל' תענית ה"י) וז"ל ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם חילק רק לגבי סיכה דהאיסור הוא רק בסיכה של תענוג דמשמע דאיסור רחיצה חל בכל גווני.
ועוד יש ראיה דגם בת"ב אסורה רחיצה שאינה של תענוג, דכתב הרמב"ם (בפ"ז מהל' תפלה הל' ח') "ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נט"י", ומפורש דנט"י אסורה ביוהכ"פ ות"ב. והרי בודאי נט"י חשיבא כרחיצה שאינה של תענוג, ומוכח דרחיצה שאינה של תענוג אסורה בין בת"ב ובין ביוהכ"פ. וצ"ע מ"ש רחיצה שאינה של תענוג דאסורה בת"ב טפי מסיכה שאינה של תענוג שמותרת בת"ב.
ולכאורה י"ל דהנאת סיכה היינו בשל תענוג, אבל סיכה שאינה של תענוג אין בה הנאת סיכה כלל וכמעונה ועומד דמי. משא"כ ברחיצה דעצם הרחיצה מהווה חפצא של הנאת רחיצה, ואינו מעונה אא"כ אינו רוחץ כלל.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ב) וז"ל וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים עכ"ל. וצ"ע מהו יסוד ההיתר דחייבי טבילות לטבול ביוה"כ דלא גרע מרחיצה שאינה של תענוג שאסורה ביוה"כ מה"ת, ואיך התירו לחייבי טבילות איסור דאורייתא.
ויש לתרץ דיסוד ההיתר בחייבי טבילות הוא משום דטבילה לאו היינו רחיצה, ועצם חלות שם טבילה מפקיע שם רחיצה, ואין זה רחיצה אלא טבילה70. ומה"ט נראה דשרי לרחוץ מקום המלוכלך בצואה או בטיט דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכמש"כ הרמב"ם (בהל"ב שם), משום דרחיצה להעביר הזוהמא יש לה חלות שם רחיצה בפ"ע, ואינה בכלל הרחיצה האסורה ביוהכ"פ.
והטעם דנט"י של שחרית שם רחיצה עלה ואסורה ביוה"כ ובת"ב הוא דכיון דלנקיות סגי בכל מידי דמנקי, לכן התוספת של נטילה במים נחשב כמעשה וחלות שם רחיצה. וכן מבואר מדברי הכ"מ (בפ"ז מתפלה ה"ח) שכתב "אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי", וע"כ התוספת של נטילה חשובה כרחיצה, ואף שאין בה תענוג אסורה ביוהכ"פ ובת"ב.
ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ג, שם) שכתב וז"ל מי שראה קרי בזה"ז ביוהכ"פ וכו', ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטהור בזה"ז טהור מפני טומאת מת עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל סיום לשון הרמב"ם דר"ל דלפי שאינו טהור בזה"ז מטומאת המת ע"כ לא נטהר כלל אף מטומאת קרי, ולא מהניא הטבילה לטהרו דאין טהרה לחצאין. ומעתה י"ל בביאור דברי הרמב"ם ע"פ מש"נ, דכיון שאין טבילה זו מטהרת, אין עליה תורת טבילה אלא חלות שם רחיצה, ואסורה ככל רחיצה שאינה של תענוג.
משנה. וז"ל וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' כשר היה עכ"ל. ומבואר מהמשנה שחל קיום אבילות אף על מי שאינו מז' קרובים. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' אבל ה"ד) וז"ל מי שאין לו אבילים להתנחם באים עשרה בני אדם כשירין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן עכ"ל. והרי קבלת תנחומין היא חלק מניהוגי אבילות, ומוכח שחל קיום אבילות אף בשאר בני אדם שאינם קרובי המת. וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל שהעומד על אדם כשר בשעת יציאת נשמה חייב בקריעה אע"פ שאינו קרובו, ולכאורה קריעה הויא מקיומי אבילות. ומוכח שחלין קיומי אבילות אף למי שאינו מקרובי המת71.
66 והרמב"ם סובר שיסוד ההלכה שנלמד מואכלתי חטאת היום שחל איסור אכילת קדשים לאונן אינו איסור נפרד של אכילת קדשים, אלא שחל באונן חלות דין אבילות, ואכילת קדשים אסורה משום שמהווה ביטול קיום אבילות שבאנינות. (מדברי רבינו זצ"ל בשיעוריו להל' אבילות).
67 כשמת מתו במועד.
68 צ"ע בתירוץ זה שהרי אף יוה"כ תענית ציבור הוא, ונהי דמדין איסור מעשה רחיצה כלים רטובים מותרים, מ"מ צ"ל אסורים מדין הנאת רחיצה של תענוג בתענית ציבור כמו שאסורים בט"ב, וצ"ע.
69 וזה שלא כדמבואר למעלה דביוה"כ רק מעשה רחיצה וסיכה אסורים שלא כט"ב.
70 וכ"כ המבי"ט בקרית ספר "וחייבי טבילות נמי אף ע"ג דטובלים כל גופם לאו רחיצה הויא לאשרייה בעלמא, וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי".
71 ועפי"ז היה פוסק רבינו זצ"ל שבנים מאומצים שרוצים לשבת שבעה על הוריהם החורגים שגידלום שיכולים ליישב שבעה על הוריהם החורגים, ומשום דחל קיום אבילות אף למי שאינו מקרובי המת. והביא סמך לזה ממה שפסק הרמ"א ביו"ד סימן שע"ד סעיף ו' בשם תשובת הרא"ש (כלל כ"ז) דמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך אין מוחין בידו, ומשמע דחל בזה קיום אבילות. (ברם עיי"ש בפתחי תשובה שכתב על הרמ"א "דמ"מ להתנהג בכל דיני ז' לא יאות והדיוט הוא העושה כן". ובהגהות הגרע"א זצ"ל שם כתב דמש"כ הרמ"א היינו רק בדבר הרשות כחליצת מנעלים וכדומה אבל אין לבטל מד"ת או למנוע עונה מאשתו). והוסיף רבינו לייסד הפסק הנ"ל עפי"ד הרמב"ם פי"ד מהל' אבילות ה"ז וז"ל יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים עכ"ל. ומבואר דבניחום אבלים חל קיום גמילת חסד עם המתים ולפי"ז י"ל דאף בהורים חורגים שנפטרו חל קיום גמילות חסד עם המתים וחל קיום אבילות וניחום אבלים לבנים החורגים שיושבין עליהם שבעה. ועוד אמר רבינו זצ"ל דמדברי הרמב"ם הנ"ל מוכח דניחום אבלים הוי קיום ניהוגי אבילות וזה כוונתו במש"כ דהוי חסד עם המתים. וכן משמע ממה שפסק בי"ג מהל' אבל ה"ד דמי שאין לו אבלים להתאבל עליו באים עשרה בנ"א כשרין ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם לנחמם דחל בזה קיום ניהוג אבילות וניחום אבלים אע"פ שאינם קרובי המת דניחום אבלים הוי קיום חסד עם המתים ואף אם אין לו קרובים בחיים השרויים בצער חל קיום ניחום אבלים דהוי חסד עם המתים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. ונקברה בו ביום ואע''פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמר טעמא אסטניס אני והוא אדם מעונג ומפונק: גמ' קסבר אנינות לילה דרבנן. ואע''פ שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו) ופחות מיום אחד אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר קסבר ר''ג אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (ד' צט:) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן: אין עומדין עליהם בשורה. כשחוזרים מבית הקברות היו עושים שורות סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה: ברכת אבלים. ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והיא מפורשת בכתובות פרק ראשון (ד' ח.): לאנפילון. בית קטן שלפני טרקלין הגדול: נכוים בפושרים. כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילון: הוי. לשון גניחה וצעקה: אין קורין אבות. לישראל: אלא לשלשה. אברהם יצחק ויעקב לאפוקי שבטים: אלא לארבע. שרה רבקה רחל ולאה: אבא פלוני אמא פלונית. לא בבניהם קאמר אלא בשאר בני אדם כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני מרת פלונית כך היו רגילין לומר אבא פלוני ואמא פלונית: כן אברכך. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי: רננות. שתים: בפורינו. בגורלנו: אחרית ותקוה. שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו: ותקננו. לשון תקון: ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך. שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מייחל לך: ותבא לפניך קורת נפשנו. כלומר ספוק צרכנו וקורת רוחנו: ותביט ברעתנו. תדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו: מעזי פנים. שלא יתגרו בי: ומעזות פנים. שלא יוציאו עלי לעז ממזרות: שאינו בן ברית. שאינו מהול: ואע''ג דקיימי קצוצי עליה דרבי. שהיו שוטרים עומדין במצות אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו:
אי הכי מאי איריא בתולה. אי אמרת בשלמא דטעמא משום טרדא שפיר אלא מאחר שהוא תולה הטעם במצוה אלמנה נמי: אסטניס אני. ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפי' תוך שבעה וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב וכן משמע נמי במס' יומא (ד' עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע''ג דסיכה כשתיה ביוה''כ וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו': אנינות לילה דרבנן. וא''ת והרי אונן נמי אינו נוהג אלא במעשר אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא וא''כ לעולם אימא לך דאנינות לילה דאורייתא הוי גבי מעשר. ויש לומר דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר. גבי שאר דברים דרבנן נמי הוה לן למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: אין עומדין עליהם בשורה. דילמא אתי לאסוקי ליוחסין:
205ימים לסיום הש״ס