דף קיא - ב
והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייתא דנזייתא פקק החבית שכרוך עליו בגד כדי שיתהדק היטב אסור להדוקיה ביומא טבא משום שהוא סוחט את היין הספוג בבגד, [1] ואעפ"י שאינו מתכוין לסחיטה. הרי שרב אינו פוסק כרבי שמעון בהלכות שבת, דאילו לרבי שמעון, דבר שאינו מתכוין מותר? [2] ומתרצינן: בההיא אפילו רבי שמעון מודה דאסור להדק הפקק דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והכא נמי פסיק רישה הוא דאי אפשר להדק הפקק בלא שיסחט היין ממנו. ואין ראיה מכאן שרב אינו פוסק כרבי שמעון באיסורי שבת.
ומקשינן: והאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה בכל דבר שאינו מתכוין דאסור. ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר.
ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי שלא נחלקו אמוראים בשם רב ושמואל אלא רב ושמואל עצמם נחלקו בדבר רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון. הרי שרב אינו פוסק כרבי שמעון באיסורי שבת?
ומתרצינן: אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא יישבנו הסתירה בדברי רב ומנו הארי שבחבורה? רבי חייא בר אבין!
שאמנם רב אמר הלכה כרבי שמעון שמותר לכל אדם לסוך שמן וורד על מכתו ולאו מטעמיה דרבי שמעון אלא מטעם אחר.
והוינן בה: מאי "הלכה כרבי שמעון ולאו מטעמיה"? אילימא הלכה כרבי שמעון דשרי ולאו מטעמיה, דאילו רבי שמעון סבר: מסי השמן וורד מרפא, ואפ"ה מותר לכל הואיל והוא מותר לבני מלכים ואין לך דבר שמותר לזה ואסור לזה. ואילו רב סבר: לא מסי כלל ולכן הוא מותר. וכי סבר רב לא מסי? והא מדקתני במתניתין בדברי התנא קמא "בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד" מכלל דמסי שאם אינו מרפא למה הם סכין על המכה, וכיון שאפילו התנא קמא סבר דמרפא, רב דאמר כמאן? ומסקינן: אלא הלכה כרבי שמעון דשרי ולאו מטעמיה. דאילו רבי שמעון סבר: אע"ג דלא שכיח השמן וורד במקומו של אדם זה הסך ממנו שרי הואיל ומותר הוא לבני מלכים. ורב סבר כתנא קמא דאי שכיח אין, ואי לא שכיח, לא דמוכחא מילתא דלרפואה הוא סך, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא שמן וורד, ולכן הוא מתיר.
הדרן עלך פרק שמנה שרצים
הערות
[1] רש"י. וביארו בתוד"ה האי מסוכרייתא, דהאיסור הוא או משום מלבן שהבגד מתכבס קצת ע"י הסחיטה או משום מפרק שהוא תולדה דדש כמו סחיטת זיתים וענבים. ור"ת [בכתובות ו, א, תוד"ה האי מסוכרייתא] הקשו על פירוש רש"י דמלבן לא שייך אלא במים אבל ביין וכל דבר שמלכלך את בולעו אין בסחיטתו משום ליבון וגם משום מפרק לא שייך כיון שאינו מתכוין לכך, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, כיון דלא ניחא ליה מותר, והביאו כן בשם הערוך שהוכיח מכמה מקומות דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. והתוס' שם נקטו כשיטת רש"י דאפילו בשאר משקין שייך ליבון, וגם משום מפרק יש בו, וסתרו ראיות הערוך אלא דאפילו פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. ושם הביאו בשם הערוך פירוש אחר שהאיסור להדק המסוכרייתא דשמא יבטלנה שם ונמצא עושה כלי. והקשו, שממה נפשך, אם דעתו לבטלה מאי שייך פסיק רישיה הלא מתכוין הוא לעושת כלי ואם אין דעתו לבטלה א"כ לא עשה שום איסור. ותירצו בדוחק שהוא מתכוין לבטלה אך לא לעשות כלי והוי פ"ר לגבי עשיית הכלי.
[2] כך פירש רש"י. והתוד"ה למימרא, הקשו עליו דאטו מאן דאית ליה בחדא מילתא בשבת כר"ש סובר כן בכל הלכות שבת, והרי מצינו כמה אמוראים שמחלקים באיסורי שבת שפעמים סוברים כר"ש ופעמים כרבי יהודה. ולכן הם מפרשים דהא בהא תליא דטעמא דר"ש במשנתנו משום דאינו מתכוין הוא דמיירי שסך השמן וורד לתענוג ולא לרפואה אלא שממילא הוא מתרפא [דלא הוי פסיק רישיה דאינו ודאי שמרפא. מהרש"א] הלכך מותר. ותנא קמא אוסר אפילו באינו מתכוין לרפואה דדבר שאינו מתכוין אסור.
פרק חמש עשרה - ואלו קשרים
מתניתין:
בפרק כלל גדול נמנו מלאכות הקושר והמתיר בכלל ל"ט אבות מלאכות.
במשכן היו קושרין את חוטי היריעות שנפסקו בקשר של קיימא, העומד להתקיים לעולם, ומכאן למדים שמלאכת קשירה היא רק בקשר העשוי להתקיים, ולא בקשר העומד להפתח.
כמו כן היו במלאכת המשכן ציידי חלזונות שהיו צריכים מידי פעם להתיר את הקשרים שברשתות כדי להרחיבן או לקצרן, ומכאן למדנו למלאכת מתיר.
ואלו קשרים של קיימא שחייבין עליהן: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, שקושרים קשר שאינו עומד להיות ניתר.
וכשם שהוא חייב על קישורן - כך הוא חייב על היתרן.
רבי מאיר אומר: כל קשר שאינו מהודק, שהוא יכול להתירו באחת מידיו - אין חייבין עליו, על קשירתו, ואפילו עשאו כדי שיתקיים לעולם.
גמרא:
והוינן בה: מאי קשר הגמלין וקשר הספנין? הדרך הוא לעשות נקב בחוטם הגמל, לתת בתוך הנקב רצועה, ולקושרה כמין טבעת קבועה. לטבעת הזו הנקראת "זממא" מחברים מידי פעם חבל כדי להוביל בו את הגמל, ולעיתים מתירים אותו.
וכמו כן קושרים רצועה כמין טבעת בנקב שבראש הספינה, וקושרים לטבעת הזו הנקראת "איסטרידא" מידי פעם חבל, ולעיתים מנתקים אותו מהטבעת.
והגמרא דנה על איזה קשר חייבים:
אילימא קטרא דקטרי קשר שקושרים את החבל בזממא, בטבעת המונחת בנקב שבאף הגמל, ובקטרא דקטרי באיסטרידא -
האי קשר - קשר שאינו של קיימא הוא!
אלא: קיטרא דזממא גופיה, ודאיסטרידא גופה.
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו ביד אחת אינו חייב עליו.
בעי רב אחדבוי, אחוי אחיו דמר אחא: עניבה לרבי מאיר - מהו?
וצידי הספק הם: האם טעמיה דרבי מאיר - משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא. והא נמי - יכול להתירו באחת מידיו.
או דילמא, טעמא דרבי מאיר - משום דלא מיהדק, והא עניבה מיהדק.
ומסקינן: תיקו.
מתניתין:
יש לך קשרין שאין חייבין עליהן חטאת כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה לכתחילה מפתח שרוכי חלוקה, וחוטי סבכה שבראשה, ושל חוטי פסקיא, אזור רחב, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות עור של יין ושמן, וקדירה של בשר שנותנין עליה בגד. לפי שכל הקשרים האלה עשויים כדי לחזור ולפותחם.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לפני הבהמה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא.
גמרא:
והוינן בה: הא גופא קשיא.
אמרת תחילה שיש קשרין שאין חייבין עליהן, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומשמע שרק חיובא של קרבן הוא דליכא, הא איסורא לעשותן מדרבנן - איכא.
ואילו הדר תני: קושרת אשה מפתח חלוקה - דמשמע שמותר לעשותו אפילו לכתחילה!?
ומשנינן: הכי קאמר: יש קשרין שאין חייבין עליהן, כגון: כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומאי ניהו -
פי' כגון מוך או כיוצא בו דבר שסותמין בו פי החבית אמר רב אסור לאמץ סתימתו דאתי לידי סחיטה והנה אע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אלא לסתימת פי החבית בלבד כיון שסוחט אסור דלא כר' שמעון. ושנינן במסובריא דנזייתא אפי' ר' שמעון מודה כיון דאי אפשר ליה דלא להדוקי' ודאי מתחילה סוחט הוא וכי האי גוונא ר' שמעון מחייב דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פירשנוהו למעלה. ואכתי רב כר' שמעון סבירא ליה והא בהדיא אמרי' רב הלכה כר' יהודה אמר ושמואל אמר הלכה כר' שמעון.
ומשני (רב אמר) הכי אמר רב הלכה כר' שמעון ולאו מטעמיה דאילו ר' שמעון אע"ג דלא שכיח שרי וכו' ואע"ג דהוא דר"ש סלקא בפרק המקבל בשיטה. דגרסי' התם אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמעאל ור"ע כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים ולית הלכתא כחד מינייהו ה"מ בהא סברא בלחוד דקם ליה בהדייהו. אבל דבר שאין מתכוין בהדיא קיי"ל דהלכתא כוותיה הלכך אע"ג דשמן [וורד] ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואינו מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן ורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי. פי' מודה ר' שמעון בפסיק' רישיה ולא ימות כל היכא דעביד מידעם בשבת דאפשר שיבא לידי איסור ולא מיכוון לההוא איסורא שרי למיעבד ההוא עבידתא ולא אסרינן ליה גזירה שלא יבא לידי אותו איסור והוא כגון הגורר מטה כסא וספסל דאפשר לעשות בגרירתו (להן) חריץ ואפשר לגוררן ברפיון בלא עשיית חריץ אע"פ שנעשה מותר אבל כגון האומר כוונתי לחתוך ראש זה העוף לאכילה לכלב ואין כוונתו להמיתו. כגון זה מודה ר"ש שחייב שאע"פ [שאינו מכוין כיון] שאי אפשר לו לחתוך ראש העוף אלא עד שימיתהו וכן המתקנח בספוג שאין לו עור בית אחיזה עתה אם יאמר להתקנח ואין כוונתו לסחוט נתירהו לו והלא אי אפשר לאדם להתקנח בספוג שאין לו עור בית אחיזה ולא יסחוט כגון זה אומר מי איכא דפסיק רישיה ולא ימות וכן מסובריא דנזייתא פי' נזייתא כדות של יין או של שכר. מסובריא הוא הנקב העשוי להוציא בו יין בזמן שהיין שותת ויוצא אם בא אדם לסתמו ולהדקו ואומר למנוע שפיכות היין אני מתכוון (נתכוונתי) ולא לסתום הפתח בהא קאמר רב מודה ר' שמעון. וכן לענין נר שהוא אחר הדלת ותניא פותח ונועל ואם כבתה כבתה. ואמרי' (לקמן קכ) דלייט רב עלה דכיון דהמקום רחוק הוא אי אפשר לפתוח ולנעול אלא אם יכבה. ובענין הזה מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פרשנו כל דבר שאינו מתכוון מותר:
הדרן עלך שמונה שרצים.
ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלים כו'. קשר גמלים קטרא.
אסיקנא קיטרא דזממא גופיה. פי' [עושין] נקבים לחוטמיה דגמל ומחתין ביה יתר וקטרין ביה אפסר קטן והיינו זממא וקשר של קיימא הוא ובתר כן קטרי בההוא אפסר חבל ארוך שמושכין בו הגמל והוא קיטרא דקטרין בזממא איסתדירא הוא אסקריא דספינתא והוא התורן וקטרין ביה חבל והוא קשר של קיימא. והדר קטרי בההוא איסתדירא חבל אחד דעייליה ביה ניגדי מושכי הקלע כשבאין להרימו על הספינה כדי שתסע והוא קטרא דקטרי באיסתדירא.
בעי רב אחדבוי מדאח"ה פי' (חדחאה) [אחה] שם מקום ידוע מתא דאחא. פי' עניבה כדבעינן למימר לקמן. ואסיקנא האי קטרא דקטרי בזממא ודקטרי באיסתדירא חיובא ליכא איסורא מיהא איכא אבל מפתחי חלוק אע"פ דאית ליה תרתי דשי כי (היכי דאית אשתא) למני שרי למיקטרינהו לתרווייהו ולא אמרי' דחדא מנייהו בטולי בטלה אלא תרווייהו שרי למיקטרינהו. פי' פסיקיא חגורה כדמתרגמינן (ישעיה ג') ותחת חגורה נקפה [ואתר דהוה אסרן פסקיא]. והוא המיין של נשים:
הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר מאי. ולא איפשיטא. תימה אמאי לא פשטוה מההיא דתניא לקמן (שבת קיג, ב) חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו, וההיא ר"מ היא מדפריך מינה בפרק קמא דפסחים (יא, א) לרבנן דר' יהודה דהיינו ר"מ, גבי ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד.
פרק ואלו קשרים:
בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי עניבה לר"מ מהו. תמי' מילתא אמאי לא פשיט ליה מדתניא לקמן חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו א"א עונבו וההיא ר"מ היא מדפרכי' מיניה בפ"ק דפסחים לרבנן דר"י דהיינו ר"מ:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
ובאתרא דרב שכיח משחא כתב הרא"ה ז"ל והשתא דהכי הוא לדידן דקי"ל כר' שמעון אפילו היכא דלא שכיח משחא שרי ואע"ג דלא קי"ל כותי' בעלמא במאי דקאמר בני מלכים הם אין הטעם שוה בכולן ובהא מיהא הלכה היא כדכתיבנא עכ"ל:
סליק פרק שמונה שרצים פרק אלו קשרים וקיטרא דקיטרא באיסטרידא. פי' נוקבין הספינה בראשה נקב רחב ומשימין בו טבעת אחת או קושרין בה רצועה או חבל עשוי כמין טבעת וקושרין אותו קשר עולם וכשרוצה להעמידה קושר חבל באותו מקום טבעת וקושר הראש השני ליתדות העומדות ביבשה על שפת הים וכשרוצה להתירה מתיר ראש הרצועה הנקשרת לאותה טבעת ונשאר החבל קשור ליתדות העומדות ביבשה על שפת הים ופעמים שמתיר ראש החבל הנקשר ליתדות היבשה ונשאר החבל בראש הספינה ונמצא שאינו קשר של קיימא ואינו אסור אלא מדרבנן אבל הקשר העשוי כמין טבעת בנקב הספינה הוא אסור מן התורה ובהא הוא דאיכא מתני' והיינו דאמרי' ודאיסטרידא גופה וכן מפרשי' הא דזממא גופה שיש טבעת בנקב חוטמו של גמל והיא אינה ניתרת לעולם אבל קושרין חבל ארוך באותה טבעת והראש השני לראש האבוס לפעמים מתיר אותו החבל מראש האבוס להוליך הגמל משם אותו קשר אינו אסור אלא מדרבנן אבל אותו חבל שהוא עשוי כטבעת שהיא של קיימא אסור מדאורייתא ור' מאיר סבר דאפי' אותה טבעת שהוא רוצה להעמידה שם לעולם והוא קשר של קיימא אם הוא יכול להתירה בידו אחת אין אסור אלא מדרבנן דכיון דיכול להתירה בידו אחת גלי אדעתי' שאינו רוצה שיהא של קיימא דתרתי בעי' הא כל היכא דליתנהו לתרווייהו לא:
טעמי' דר' מאיר משום דיכול להתירו בידו א'. פי' דעניבה הרי יכול להתירה בידו א':
והאי הא מיהדק. פי' עניבה הא מיהדק דמתחלה קושר קשר א' ואינו עומד כלל ואח"כ עונב בו ומיהדק, וא"ת אמאי לא פשטוה מהא דתניא חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ר' יהודה אומר כורך עלי' פונדא וכו' ובר פלוגתא דר' יהודה היינו ר' מאיר. תירץ הר' יהונתן ז"ל דההיא שרי משום דאינה עניבה שרוצה שתתקים שנה או שנתים:
מתני' יש לך קשרים שאין חייבין וכו'. פי' והוא אותן הקשרים של חבלים הנקשרים באותו חבל שהוא עשוי כמין טבעת:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מקצת חכמים כתבו מתורת פסיק רישיה שצריך להזהר שלא ליטול ידיו בפרדס ושאר מקומות שיש שם עשבים מחוברים אע"פ שאינו מתכוין להשקאה שהרי פסיק רישיה אבל מתירין הם להשתין מים לשם מפני שמי רגלים עזים ושורפים וכל שכן שאין מצמיחין וכן התירו בשפיכת יין שאף היין אינו מצמיח:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק חמשה עשר בעזר הצור:
אלו קשרים וכו' כבר ביארנו בחלקי המסכתא שהראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושהרבה פרקים באו בזה הענין ושהחלק הד' שבה לבאר בו הדברים שאדם מותר לעשותם מן הדברים הדומים למלאכות וזה הפרק אמנם בא בביאור אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון במלאכת הקשירה וההתרה שנמנו באבות מלאכות והשני בביאור קצת דברים שהותרו לעשותם אע"פ שיש בהם קצת מלאכה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התרן ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' העקר שתסמוך עליו הוא זה כל קשר שהוא של קיימא חייבין עליו ושאינו של קיימא אין חייבין עליו אבל אם היה הקשר בלולאות או בחבור קצוות ועניבתם בלבד הוא מותר לכתחלה ואם הוא קשר הוא פטור אבל אסור אם אינו של קיימא ואין הלכה כר' מאיר:
אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר אלו קשרים שאדם חייב עליהן וצריך שתדע שדבר זה חלוק על שלשה דינים קשר שהוא חייב בו וקשר שפטור אבל אסור וקשר שמותר לכתחילה וכל שהוא חייב או פטור או מותר בקשורן כך הדין בו בהיתרן וכלל הדברים בדינין אלו שכל שהוא קשר של קיימא ר"ל שאינו עשוי לינתק ומעשה אומן חייב שכך היו קושרין במשכן חוטי היריעות שנפסקו וכל שהוא קשר של קיימא או כעין קשר של קיימא אבל אינו מעשה אומן או שהוא מעשה אומן ולא קשר של קיימא פטור אבל אסור וכל שאינו קשר של קיימא ולא מעשה אומן מותר לכתחילה וכן הדין בכלן בהתרתן והוא מזכיר תחלה את שהוא חייב בהם והם קשר הגמלים וקשר הספנים וענין קשר הגמלים פי' בגמ' שהיו נוקבין את הנאקה בחוטמה ונותנין בה רצועה כעין טבעת כענין שביארנו בענין יוצאה נאקה בחוטם וקושרין אותה במעשה אומן ועומדת שם לעולם וכן בקשר הספנים פי' בגמ' מין עקל או רצועה כעין טבעת יוצאה ונקשרת שם קשר של קיימא ובמעשה אומן ר' מאיר אומר כך קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבים עליו אע"פ שהוא עשוי שלא לינתק לעולם ואין הלכה כמותו:
משנה יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונאדות יין ושמן וקדרה ר' אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא וקושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' זאת המשנה יש לה שיעור וזהו אמרו כי יש קשר שאינו חייב על קשירתו כמו שהוא חייב על קשר הגמלים והספנים ולא זכר אותו הקשר והם הקשרים שקושרן כדי שיתקיימו זמן ידוע מן הזמן כמו שקושרין קשר במתג להנהיג הסוס ואחר כך מתיר אותו וחזר ואמר כי יש קשרים הוא מותר לקשרן לכתחלה והתחיל לזכרן ואמר קושרת אשה מפתחי חלוק והם שפתי הבגד ואפי' היה לבגד שתי שפתות וחוטי סבכה הם חוטי הכובע שעל הראש פסיקיא חתיכה של בגד וחבל האורג מותר לקשור בהם הבהמה לדברי הכל כי כלי האורג כלם חבלים ועצים וקנים כלן מותר לטלטלן בשבת לפי כשאר כל הכלים והלכה כר' אליעזר ואין הלכה כר' מאיר שהתיר לקשור הדלי בחבל:
אמר המאירי והוא מזכיר אח"כ הדרך השני והוא שאמר יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר גמלים וספנים שהזכרנו אבל אסור לעשותם והם קשרים השניים לאלו שהזכרנו והוא שהגמלים כשמביאים את הבהמה לפני האבוס קושרים חבל היוצא מכותל האבוס ברצועה זו ואין קשר זה מעשה אומן אבל מאחר שלפעמים מניחה שם הרבה נעשו כעין קשר של קיימא וכן ברצועה היוצאת מראש הספינה כשהספן רוצה להעמיד את הספינה קושר רצועה באותה רצועה היוצאת משם וקושרה ביתדות התחובות בארץ ומעמידה כן זמן ואחר שכן הרי הוא כעין קשר של קיימא או שמא בבהמה פעמים שכשהוא מתירה מתיר הקשר הסמוך לאבוס והחבל נשאר בקשורו עם הרצועה הראשונה למשכו בה וכן בספינה ובגמ' יתבארו בחלק זה מינים אחרים בשאינו מעשה אומן והוא של קיימא או שאינו של קיימא והוא מעשה אומן:
והוא מזכיר אח"כ את שהותרו לכתחילה ואמר שקושרת אשה מפתחי חלוק אע"פ שיש לה שני פתחים והם כעין לשונות שהיו יוצאים בבגדיהם בגד עליון כנגד הצואר שקושרים לשון של ימין בכתף של שמאל ולשון של שמאל בכתף של ימין ואחר שבכל יום ויום עושים כן אין בו קשר של קיימא ואין לחוש שמא תפתח האחת והשנית תעמוד סגורה וקשורה זמן רב והוא כעין קשר של קיימא אלא פעמים שמתיר את זו ופעמים שמתיר את זו ואין בא' מהם קשר של קיימא וחוטי שבכה והוא המקיף מאוזן לאזן ונקשרין בחוטיהן אחורי העורף ומתירתן בכל לילה ואין לחוש שמא לא תתירה אלא מוציאתה מראשה קשור ומחזירתו דרך מלבוש שהאשה חסה על שערה ואם עשה כן הרי היא מרצצת שערותיה בלבישה והפשטה וכל שכן בכובע של איש שהוא עשוי להתיר תמיד ושל פסיקיא והוא אזור רחב שאינו מקיף כל הגוף וחוטין תלויין בו משני קצותיו ליקשר בהם ואין חוששין שתוציאהו דרך ראשה או מרגלותיה ויעמוד האזור קשור שאין זה צניעות לה:
ורצועות מנעל וסנדל פי' בגמ' שרצועות אלו יש מהן חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ופירוש הדברים במנעל שזה שהוא חייב בו בשל אושכף ר"ל בקשר שהאושכף עושה בשעה שעושה את המנעל כשתוחב הרצועה במנעל שקושרה בתוך המנעל קשר של מעשה אומן ושלא לינתק לעולם שלא היה דרכם בתפירת הרצועה כמנהג של עכשיו אלא בקשר במקום התפירה ושזה שפטור אבל אסור הוא בקשר ראש הרצועה אחר שננעל המנעל שאדם קושר ראשי הרצועה להדקה על הרגל ובמנעל של תלמיד חכם וכיוצא בו שמתוך שהלוכם בנחת אין מהדקין אותו כ"כ ויכולים לחלצו ולנעלו בלא התרה ונמצא קשר של קיימא אלא שמ"מ אין בקשר זה מעשה אומן וז"ש מותר לכתחילה בשל שאר בני אדם שהלוכן ברעש ורוגז לעסקיהם וצריכים להדוק גדול והם צריכים להתירו ולקמטו תמיד לפי הלוכם או עמידתם ונמצא שאין כאן לא קיימא ולא מעשה אומן ופירוש הדברים ג"כ בסנדל שזה שהוא חייב בשל סוחרים שהאושכף קושר בהם רצועות בקשר חזק והם מעשה אומן וקשר של קיימא וזה שהוא פטור אבל אסור בקשר ראש הרצועה הבא אחר שננעל הסנדל על ידי עצמן שאינו אלא קשר פשוט אלא שהוא בא לקיימא שאינו מהודק כל כך שיהא צריך להתירו בשעה חליצת הסנדל וזה שאמרו מותר לכתחילה במין זה שהזכרנו שהקשר נעשה על ידי עצמן וכן שאינו של קיימא כגון שמשתמשין בו שנים אחד גדול ואחד קטן ממנו שצריכין תמיד להתיר ולקשור וכן כל כיוצא בזה וי"מ דבר זה בענין אחר אלא שאין צריך בהזכרתו:
ונאדות של יין ושל שמן ופי' בגמ' אע"פ שיש להם ב' אגנים להוציא פעמים בזה ופעמים בזה ואין חוששין שמא קשר זה שקשר בשבת יעמוד קשור ויוציא באזן האחר ונמצא זה מיהא של קיימא שהרי אין לו ענין בזה יותר מזה:
וקדירה של בשר שצומדת לה פתיל לשמרה ופי' בגמ' אע"פ שיש לה ב' אזנים וקושרה משני צדדין בחבל או חתיכת בגד קשר פשוט של מעשה הדיוט ואין חוששין שכשתוציא את הבשר לא תתיר אלא מצד א' ותניח את האחר קשור ועומד:
וכן אמר ר' אליעזר בן יעקב שקושרין בפני בהמה ופי' בגמ' אפי' שני חבלים ברחב הפתח שלא תצא ואין חוששין שכשירצה להוציאה יתיר את התחתון וישאר החבל העליון קשור וכן הלכה וכ"ש בחבל אחד:
קושרים דלי בפסקיא ר"ל בחתיכת בגד ארוכה שאין זה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה הדלי אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ולבטלו אצל הכלי ופי' בגמ' אפי' בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו לבטלו ואיסורו מגזירת חבלי' דעלמא ור' יהודה מתיר פי' בשל גרדי שאינו גוזר משום חבלים דעלמא והלכה כדבריו כמו שיתבאר בגמ' וצריך שתדע שכל מה שכללנו במשנה זו הוא על שיטת גדולי הפוסקי' אבל גדולי המפרשים חלוקים לומר שכל שהוא של קיימא אפי' היה מעשה הדיוט חייב וכל שאינו של קיימא אלא שנראה כשל קיימא שמשתהא לפרקים ואינו מתפרק אלא לזמן פטור אבל אסור ומה שעשוי להתירו בסמוך לקשירתו או ביומו מותר ומפרשים במנעל של חכמים שאינו קשר של קיימא אלא שנראה כקשר של קיימא שאין צריכין להתיר אלא בימות הגשמים מפני הטיט שנכנס לתוכן וצריכים להדקו וכן פירשו גדולי הרבנים וכן פרשו בסנדל בענין חמרתא דקטרי אינהו מפני שנראה כשל קיימא שפעמים שמתקיים שבת או חדש:
וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
בא"ד מפי הנשים שהתיר ר"ת ליטול ידיה ולקנח ידיה בבגד כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש בפרק קמא דיומא ומדברי המרדכי פרק ואלו קשרים וק"ל:
סליק פרק שמנה שרצים
רש"י בד"ה אע"ג כו' אלא במקומו הוא דשכיח דסכין כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה האי מסוכרייתא כו' מיטמיש במיא ואתי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ישרה במים:
בד"ה ושלש מחלוקת כו'. ונ"ב פי' במקצת ספרים היה כתוב וג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר אע"ג דשכיח אסור ור"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר כו':
תוס' ד"ה האי מסוכרייתא. וא"ת היכי שרי התם ליכנס בבגדים כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה אע"ג. ור' יהודה אוסר כו'. ר"י מאן דכר שמיה לפי' ר"ת בתוס' לעיל בד"ה למימרא יש לכוונו. אבל רש"י בעצמו לא פי' כן:
במשנה רש"י ד"ה כך. כדי לקצרן כו'. ולעיל (ס"ד ע"ד) מפרש להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:
(בגמרא) [ברש"י] ד"ה זממא (בסופו). ופעמים שמתירה. משמע דלפעמים מניחה קשורה להזמם ומתיר ראש האחר וכ"כ להדיא לקמן בר"ד הסמוך. ובאיסטרידא פי' וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה משמע דלעולם מתיר הרצועה מן האיסטרידא. ונ"ל משום דספינה דרכה שתעמוד כשבאה לנמל איזו שבועות קשורה לכן אסור לכתחלה אבל נאקה אין דרך להעמידה קשורה אלא איזו שעות ביום לפוש ולאכול. ולכן אי לאו שאין מתירין לפעמים אותו הקשר היה מותר לכתחלה:
תוס' ד"ה עניבה. אמאי ל"פ מדתניא כו' כצ"ל. והוא לקמן (קי"ג):
בא"ד וי"ל דהתם כו' כמו שמסתפק כאן. ולפ"ז צ"ל שלצד הא' של האיבעיא קילא עוד עניבה מן קשר שיכול להתיר בא' מידיו. דעניבה שרי שם לכתחלה. והכא תני אין חייבין עליו דמשמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לקמן:
אסור להדוקיה. בנקב משום סחיטה ואע''ג דלא קא מכוין לסחוט אלמא לא ס''ל כר''ש בדבר שאין מתכוין: הלכה כר' יהודה. בדבר שאין מתכוין דאסור: בלי גברי. מתני לה לפלוגתא דרב ושמואל בלא אמוראים האומרים משמם אלא הם עצמם נחלקו בה: תרגימנא. דלא תיקשי דרב אדרב: הלכה כר''ש. דשרי בשמן וורד: אבל לא מטעמיה. דאין הטעם כדבריו: דאילו ר''ש סבר מסי. ואפ''ה שרי דאין לך דמותר לזה ואסור לזה: מכלל דמסי. אפי' לת''ק דאי לאו דמסי למאי איצטריך ליה: אע''ג דלא שכיח. שמן וורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעין שאינו סכו אלא לרפואה שרי דכל ישראל בני מלכים הם ור' יהודה אוסר דמוכחא מילתא ורב נמי כר''י ס''ל אלא במקומו הוא דשרי דשכיח דסכין שמן וורד ולא מוכחא מילתא: מתני' ואלו קשרים. המנוין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות: קשר הגמלין וקשר הספנין. בגמרא מפרש להו: כך הוא חייב על היתרן. כדילפי' בכלל גדול (לעיל דף עד:) מציידי החלזון שנצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן: שיכול להתירו. דלא הדקיה: אין חייבין עליו. ואפי' עשאו לקיימא: גמ' זממא. מנקבין לנאקה בחוטמ' ונותנין בה טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה: קטרא דקטרי בזממא. זהו קשר הרצועות שקושרין בטבעת: איסטרידא. גם הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה להעמידו קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה: קטרא דקטרי באסטרידא. קשר רצועה הארוכה: עניבה. ומהדקה שפיר לר''מ מהו: מתני' יש לך קשרין שאין חייבין עליהן. חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו: מפתח חלוקה. כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה: סבכה. קוייפ''א: ושל פסקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן וקורין פינדור''ס: ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין: וקדרה של בשר. פעמים שקושרין בגד לפיה: קושרין בפני הבהמה. חבל ברוחב הפתח: גמ'
וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע''י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ''מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי' בפרק מפנין (לקמן קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין (לקמן דף קמא.) קאמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט' כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום סחיטה ולהכי אסור להדוקה וא''ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ''ב דביצה (דף ית.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי''ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (דף צד:) וי''ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא ר''י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ''א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר''י מפי הנשים שהתיר ר''ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר''י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח: מודה ר''ש בפסיק רישיה. והא דאמר גבי לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ולא הוי פסיק רישיה יש לחלק דהתם מיירי בכיסוי שאינו בולע כ''כ וגם אינו סותמו כל כך בחוזק שאינו חושש רק שיהא מכוסה אבל הכא שהוא בצד הגיגית בולע הרבה וגם מהדקו בחוזק כדי שלא יצא היין והוי פסיק רישיה: ושלש מחלוקות בדבר. אית ספרים דל''ג ליה: מתני' ואלו קשרים. עניבה לר''מ מהו. וא''ת אמאי לא פשיטא מדתנן לקמן חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ומוכח' בפ''ק דפסחים (ד' יא.) דהנהו רבנן היינו ר''מ דפריך התם מינה לרבנן שהם ר''מ וי''ל דהתם נמי פריך מספק אם הנהו רבנן הם ר''מ כמו שמסתפק כאן: