דף קיח - א
תנן: נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות.
מאי לאו, מדברת המשנה דלא אכל, ומוכח שמצילין רק שלש סעודות ולא כרבי חידקא שאמר כי ארבע סעודות יש בשבת.
ודחינן: לא. אלא מדובר דאכל, שאכל כבר סעודה אחת.
תא שמע ששנינו במשנה: שחרית - מצילין מזון שתי סעודות.
מאי לאו, דלא אכל. ומוכח שהמשנה לא כרבי חידקא.
ודחינן: לא, דאכל.
תא שמע מהמשך המשנה: במנחה, מצילין מזון סעודה אחת [65].
מאי לאו, דלא אכל;.
ודחינן: לא, דאכל. ושוב מוכחינן: והא מדקתני סיפא: רבי יוסי אומר: לעולם, אפילו כשעבר זמן הסעודות, מצילין מזון שלש סעודות. מכלל, דתנא קמא שלש סבירא ליה! שנחלקו רק על הזמן שמותר להציל ולא על מנין הסעודות שחייב בשבת.
אלא מחוורתא, מתניתין דלא כרבי חידקא.
והא דתנן: מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי. מי שיש לו מזון ארבע עשרה - לא יטול מן הקופה. תמחוי - חלוקת מזון יומית לעניים, קופה - חלוקת מעות לצרכי מזון והיא מתחלקת פעם בשבוע.
מני? לא רבנן ולא רבי חידקא.
כי אי רבנן - הרי חמסרי הויין. חמש עשרה סעודות יש בשבוע, שהרי בשבת יש גם סעודה שלישית.
אי רבי חידקא - הרי שית סרי שש עשרה [ביחד עם סעודה רביעית בשבת] הויין!
ומשנינן: לעולם, רבנן היא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא במוצאי שבת - אכליה בשבתא. ואף שיש מצוה לאכול סעודה במוצאי שבת אבל אין הקופה והתמחוי מחלקים לצורך מצוה.
לימא רבנן היא ולא רבי חידקא? שלרבי חדקא עדיין חסר לו עוד סעודה?
אפילו תימא רבי חידקא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל במעלי בערב שבתא - אכליה לאורתא, בליל שבת.
ופרכינן: וכי כולי יומא דמעלי של ערב שבתא - בתעניתא מותבינן ליה?
אלא, הא מני - רבי עקיבא היא. דאמר: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות [66] . ולכן נותנים לעני רק כמו סעודות יום חול.
והא דתנן: אין פוחתין לתת לעני העובר ממקום למקום בלי ללון בעיר מזון מככר שנקנה בפונדיון בשעה שמחיר הלחם בשוק הוא מארבע סאין בסלע. ואם לן בעיר - נותנין לו פרנסת לינה. ואם שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. לימא רבנן היא ולא רבי חידקא!
שהרי מבואר שנותנים למצות סעודות שבת, ובכל זאת נותנים לו שלש סעודות ולא ארבע.
לעולם רבי חידקא היא. וכגון דאיכא בידי העני סעודה אחת בהדיה. דאמרינן ליה: הא סעודה דאיכא בהדך - אכליה בשבת כסעודה רביעית.
ותמהינן: אם כן, שיאכל העני את המזון היחידי שנשאר לו, וכי אזיל, כשילך העני לדרכו - וכי בריקן, בידים ריקות אזיל?
ומשנינן: הכונה היא שמלבד הסעודות שנותנים לו לשהותו בעיר, נותנים לו סעודא אחת נוספת, דמלווינן ליה סעודה בהדיה, חוץ מהשלש סעודות.
ועתה מבארת הגמרא: מאי פרנסת לינה שנותנים לו לעני?
אמר רב פפא: פוריא, מטה ובי סדיא, לבדין להניח מתחת למראשותיו.
תנו רבנן: קערות שאכל בהן סעודת שבת ערבית - מדיחן, מנקה אותן, כדי לאכול בהן שחרית.
קערות שאכל בהן סעודת שבת שחרית - מדיחן כדי לאכול בהן בצהרים.
בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה.
אולם, קערות שאכל בהן מן המנחה ואילך - שוב אינו מדיח [67] משום שזה לצורך חול.
אבל, כוסות וקיתוניות וצלוחיות, שיש בהם שימוש בכל יום השבת - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה [68]. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת - ניצול משלש פורעניות: [69]
מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג.
מחבלו של משיח - כתיב הכא בשבת "יום", וכתיב התם ביחס לחבלי משיח [מלאכי ג] "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
מדינה של גיהנם - כתיב הכא "יום". וכתיב התם [צפניה א] "יום עברה היום ההוא".
ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא "יום". וכתיב התם [יחזקאל לח] "ביום בא גוג".
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת [70] - נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר [ישעיהו נח] וקראת לשבת עונג. ועל זה השכר "אז תתענג על ה',
הערות
[65] התוספות דייקו מכאן שזמן סעודה שלישית הוא אחר מנחה, והרמב"ן והר"ן הביאו שהבה"ג כתב שלא חייבו "לאכול" שלש סעודות אלא "לקיים", ולכן יכול לפרוס מפה ולברך ברכת המזון ושוב לברך המוציא ונחשב לשתי סעודות, ודחו התוס' והרא"ש שזמנה דוקא אחר מנחה ואינו יוצא ידי חובתו אם יאכל סעודה שלישית בשחרית. והתוספות כתבו עוד סיבה שאסור לעשות כך שהיא ברכה שלא לצורך. אבל הטור [רצא] כתב שאם האריך בסעודת שחרית עד חצות יכול לחלק את הסעודה ולברך ויחשב גם לסעודה שלישית, וכן נהג הרא"ש. וביאר בתשובות הרא"ש [כב, ד] שאין זה ברכה לבטלה כיון שעושה כך לכבוד שבת.
[66] כתב הטור [רמב] שדן לפני אביו הרא"ש, על עצמו לפי מצבו שהיה לו מעט משלו אבל הוא נצרך לאחרים, אם חייב בשלש סעודות ולא השיב לו דבר ברור. ואחר כך מצא בפירוש רש"י על אבות [ה, כ] יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' שזה נאמר אחר מאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול, שבכל זאת ישתדל מאד ויזרז את עצמו לקיים שלש סעודות. וביאר הב"ח את ספיקו שמא דוקא מי שמתפרנס מיגיעו ואינו צריך לאחרים אמרו לו שיעשה שבתו חול "ולא יצטרך לבריות". אבל מי שבין כך נצרך לאחרים יקח גם לשלש סעודות. עוד פירש שהסתפק להיפך שמא רק מי שכל צרכיו לוקח מאחרים פטור משלש סעודות. אבל מי שיש לו גם משלו חייב, וראה שם מה שפירש בסוף. והביאור הלכה פירש, שחשב שגם אם יש לו עכשיו לשלש סעודות פטור כדי שלא יעני ויבוא על ידי זה בעתיד להצטרך לבריות, ולמד מרש"י שזה נאמר רק למי שאין לו אלא שתי סעודות שלא יצטרך לבריות לצורך סעודה שלישית, וכן כתב בבאר שבע [באר מים חיים, א] ודייק כך מהלשון עשה שבתך חול- דהיינו, שיאכל רק שתי סעודות, ואל תצטרך לבריות כדי להוסיף את הסעודה הנוספת בשבת.
[67] רש"י מפרש שהדחת צלוחיות אסורה משום שהוא טורח לצורך חול. אבל הרמב"ם [שבת כג, ז] כתב שאסור "מפני שהוא כמתקן". והראב"ד [שם] משיג: כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול. והמגיד משנה כתב שהרמב"ם מודה לזה, והרדב"ז [אלף תקג] כתב שכנראה היתה לראב"ד גירסא מפני שהוא מתקן כלי, והאמת שהגירסא- מתקן- והכונה היא שמתקן לצורך חול. והמרכבת המשנה מפרש שדעת הרמב"ם בכמה מקומות שכל איסורי שבת מדרבנן הם משום שבות, והיינו, שאסרו משום שדומה למלאכה ולכן הסמיך הרמב"ם איסור זה למתקן כלי ומלאכת מכה בפטיש, והתירו שבות זה לצורך סעודת שבת.
[68] א. התוספות רצו ללמוד מכאן שהמקבל תענית, ודינו שאם ישן בלילה והסיח דעתו מלאכול עוד, נחשב כמקבל התענית ואסור לו לאכול יותר בלילה, שיהיה מותר לו לשתות משום שאין קבע לשתיה וממילא אין גם סילוק משתיה. ודחו סברא זאת, והרמ"א [תקסד א] פסק שמותר לו לשתות ומטעם אחר, משום שדרך בני אדם לשתות אחר השינה ונחשב כמו התנה לשתות אחר כך שמותר לשתות [לכאורה החילוק בין הטעמים כשדעתו לקום משנתו בשעה שכבר ודאי יחול התענית] ב. הביאור הלכה [שלד א] למד מכאן שמותר להציל מדליקה משקין לצורך כל היום, יותר מצורך שלש סעודות משום שכל היום ראוי לשתיה.
[69] הב"ח [רצא] מפרש למה שבת מצילה משלש פורעניות, לפי מה שכתב הטור [רצב] שתיקנו שלש נוסחאות בתפילת שבת כנגד שלש שבתות: שבת בראשית וכנגדה תיקנו בליל שבת אתה קדשת, שבת של מתן תורה וכנגדה תיקנו ישמח משה, שבת שלעתיד לבא וכנגדה תיקנו אתה אחד. וכנגד זה נצטוינו בשלש סעודות ובזכותם ניצול משלש פורעניות.
[70] הגר"א [ישעיה א, יב יג] דייק את לשון הגמרא, שאינו מענג את גופו ביום השבת, אלא שהוא מענג את השבת, והיינו, שכונתו בענג לשם שמים וכבוד שבת. וכן דייק את נוסח התפילה "מענגיה", ובפסוק נאמר וקראת "לשבת" ענג. וראה להלן קיט א.
ואיתא בפ' כיצד מברכין. ת"ר כמה סעודות חייב אדם לוכל בשבת ג'. פי' א' בלילה וב' ביום. וכן הלכה. ולפיכך שנינו שמציל מזון ג' סעודו' ומתני' מחוורתא דלא כר' חידקא:
כלי מאכל אינו מדיח אלא מה שצריך לוכל בו בשבת. לפי זמן סעודותיו אבל כלי שתיה כל היום.
שאין קבע לשתיה:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון. פירוש, דהכי מפקדין למעבד לי' צרכי' בההוא יומא שמא לא ילין במקום ישראל ואם לן בכאן אוכל אותה סעודה שני' בלילה ולמחר כשיסע נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דאקשי' מאי פרנסת לינה כלומר הא קביל לה ומיהו כי אזיל לאו ריקן אזיל וכן אם הי' שבת נותנין לו מזון ג' סעודות לשבת וכשיסע בא' בשבת נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דלא ק"ל לרבנן וכי אזיל בריקן אזיל ומיהו לר' חדקא כיון דמוקמי' לה בדאייתי איהו סעודה בהדיה ואמרי' לי' (אכלי') [אכלה] קשיא להו בגמרא וכי דעתנו לפטרו בולא כלום שאנו אומרים לו אכול את שלו הי' לנו לפרנסו בשבת ומה שהוא חסר לאחר השבת ניתן לו עד מזון שתי סעודות ופרקי' אין אנו נוטלין סעודה זו אלא בתורת הלואה וכשיסע בא' בשבת נחזירנ' לו וניתן לו משלנו אחרת משום שכיון שעכשיו א"צ לשבת אלא שתי סעודות מוטב שיאכלנו ונפרנס אותו בשעתו ולא ליתן לו עכשיו יותר מדאי לצורך א' בשבת. ואפשר שהטעם מפני גזל עניים שמא לא יהי' מצוי לעניים אחרים אבל ודאי לעולם לא פטרינן עני בלא מזון אותו יום ולילה כדאמרי' בפירושן:
שבת נותנין לו מזון שלש סעודות אפשר דאפי' ר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול מודה ביה דכיון דלא יהבינן לעני העובר ממקום למקום אלא מזון יום אחד לא דייקינן לצעורי בשבת:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון. פי' להכי יהבינן ליה מזון שתי סעודות אחת שאכל כאן ואחת שיאכל בלילה שמא לא ילין במקום ישראל ומשום הכי אקשינן מאי פרנסת לינה כלומר דהא קביל ליה ואין הכי נמי שאם לן בכאן אוכל אותה סעודה שנייה בלילה ולמחר כשיסע נותנין לו ככר בפונדיון וכי תימא אם כן היכי מקשינן וכי אזיל בריקן אזיל ואמאי מקשינן הכי טפי לר' חידקא מלרבנן וי"ל דכיון דאמרי' אליבא דרבי חידקא דאמרינן ליה האי דאיכא סעודה בהדך אוכלה משמע לן דאליביה אין דעתנו ליתן לו כלום כי אזיל דאם איתא למה אנן אומרים לו שיאכל את שלו אלא משמע שדעתנו לפטור אותו בלא כלום ומש"ה מקשינן הך קושיא לר' חידקא ולא פרכינן לה לרבנן וא"ה מתרצינן דמלינן ליה סעודה ואפי' הכי אין נותנין לו עכשיו כיון שא"צ שאין עני רשאי ליטול אלא בשעת מחסורו ואפשר שהטעם מפני גזל עניים דשמא באותה שעה לא יהא מצוי לעניים אחרים ומשום הכי שקלינן מיניה השתא בהלוואה ובתר הכי יהבינן ליה:
כגון דאיכא סעודה בהדיה. ואם תאמר ומאי פסקא דאיכא סעודה בהדיה ותו לא לימא דנותנין לו מזון שתי סעודות ונוקמה כגון דאיכא שתי סעודות בהדיה י"ל דמסתמא איכא חדא סעודה בהדיה ותו לא שהרי במקום שבא ממנו נתנו לו מזון שתי סעודו' דל חדא לאכלה בצפרא פש בהדי' חדא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
במנחה מצילין מזון סעודה א' מאי לאו דלא אכל לא דאכל. פי' דאכתי בעי סעודה אחריתי לקיומי סעודה רביעית כר' חידקא ואע"ג דלקמן משמע דסעודה רביעית לר' חידקא במנחה אכיל לה ושלישית בצהרים לאו מילתא היא דהתם אורחא דמלתא קאמר אבל סעודה רביעית לר' חידקא לית לה קבע ולכי בעי אכיל לה:
אלא הא מני ר' עקיבא היא וכו' כלומר אפי' ר' חידקא מודה בהא דסגי ליה בתלתא וכר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואע"ג דבפסחים אמרי' דמודה ר' עקיבא לענין ד' כוסות לאו למימר דבכל מקום מצוה מודה אלא במקום ד' כוסות דחמירי כן פי' הרא"ה ז"ל:
מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. פי' ככר לקוח בפונדיון והוא כשהשער ד' סאין בסלע שהסלע ד' דינרין ופונדיון א' מי"ב בדינר דכל דינר י"ב פונדיונין ונמצא שהסלע שוה מ"ח פונדיונין ונמצא שכל סאה נמכרת בי"ב פונדיונין, וככר הלקוח בפונדיון הוא חצי קב שהסאה ששה קבין ואותו ככר שיעורו נמי י"ב ביצים לפי שהקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים וכשאדם קונה מנחתום אין נותנין בפונדיון אלא ככר שיש בו ששה ביצים או שמונה אפי כשהשער ד' סאין בסלע כדאיפליגו בהא מלתא בעירובין ואמרי' התם טעמא משום דנחתום צריך חצי קב לצורך אפיית הפת וכיוצא בזה אבל אם אדם קונה מן השוק הוי ככר של י"ב ביצים בפונדיון:
הא דאיכא בהדך אוכלי' האידנא. כלומר האי ככר בפונדיון דיהבו ליה, ואקשי' לר' חידקא דאמר דאמרי' ליה למיכל מאי דאיכא בהדי' וכי אזיל בריקן אזיל אבל לרבנן פשיטא מילתא דמלוינן לי' סעודה בהדי':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
עני שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי ומותר בקופה ואם היה לו מזון ארבע עשרה סעודות אסור לו ליטול מן הקופה ומותר בלקט שכחה ופאה עד שיהו לו מאתים זוז:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפנדיון כשיהיו החטים נמכרים ארבע סאין בסלע ואם לן נותנין לו פרנסת לינה והוא מצע וסדין על הדרך הרגיל ואם היה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ואם יש עמו אחת אומרים לו שיאכלנה תחלה ואם הוא אומר שהוא מצניעה לכשילך אף אנו אומרים לו שאנו נותנים לו סעודה לכשילך ודבר זה כשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו מכאן אתה למד ששלש סעודות אף לעני שבישראל נאמרו ואף למתפרנס מן הצדקה לא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא שלא להרבות בהוצאותן ובהוצאות אחרות שבשבת אלא כמסת ידו ומ"מ כל שרבוי האכילה מזיקתהו פטור מהם:
הנשים הרי הן כאנשים לענין שבת הן לבצוע על שתי ככרות הן לחיוב שלש סעודות הן לחיוב קדוש והבדלה כמו שיתבאר במקומו:
קערות שאכל בהם בליל שבת מותר להדיחן לצורך שחרית ושאכל בהן שחרית מותר להדיחן לצורך מנחה הא מן המנחה ולמעלה אינו מדיח ואפי' רצה לאכל שאין החיוב אלא בשלש וזה שאמרו כאן בצהרים וכו' לדעת ר' חידקא היא שנויה שמצריך בארבע סעודות ואין הלכה כן אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כלו שאין קבע לשתיה:
בד"ה והא דתנן כו' וא"כ תקשי נמי לרבנן וכי אזיל כו' ריקם כו' עכ"ל. יש לדקדק כיון דהמקשה לא הוה ידע הא דמשני ליה כגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרי' ליה אכליה א"כ מאי קאמר לימא רבנן היא כו' דהא לרבנן נמי בלאו קושיא דאזיל ריקם תקשי ליה דחסר ליה סעודת ע"ש שהרי אין נותנין לו כ"א שלש סעודות דסגי לשבת וכי כולי יומא דמעלי שבתא מותבינן ליה בתענית כדפי' לעיל וי"ל דהמקשה לא נחית מעיקרא לאקשויי אלא אשבת גופיה דלרבנן ניחא דנותנים לו ג' סעודות לשבת אבל לרבי חידקא לשבת גופיה הא נמי חסר ליה סעודה אחת והשתא איכא למימר דלא הוה קשיא ליה לרבנן אלא הא דאזיל ריקם וכעין שכתבו התוס' לקמן דהוה ידע שפיר דאיכא סעודה בהדיה ואוכלה בע"ש ולא ניחא לאקשויי אלא אשבת גופיה ולרבנן ניחא דהנהו שלש סעודות שנותנין לו הן לשבת אבל לרבי חידקא בשבת גופיה לא סגי ליה בשלש סעודות שנותנין לו והמתרץ היה סבור שפשוט להמקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת כו' ולכך היה סבור שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו כמ"ש התוס' לקמן ולא נחית לאקשויי מסעודת ע"ש לרבנן אלא אשבת גופיה דלרבנן סגי ליה בג' שנותנין לו ולרבי חידקא הא חסר ליה בשבת גופיה סעודה אחת ולהכי משני ליה דאיכא סעודה בהדיה דאוכליה בשבת והמקשה משיב לו דפשיטא ליה דאיכא סעודה אך קשה ליה כדמתרצת דאכיל נמי לר' חידקא בשבת האיכא בהדיה וכי אזיל בריקם אזיל שכמו שהביא עמו כן ישאנה עמו בצאתו ומשני דמלוינן כו' והתוס' הקשו ע"ז הפירוש דאכתי לרבי חידקא לפי המסקנא נמי חסר ליה סעודה אחת ודו"ק:
בא"ד המתרץ היה סבור שהיה פשוט להמקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת כו' עכ"ל. ק"ק דלא הוה צריכי לזה אלא דהמתרץ היה סבור שהמקשה ידע נמי דאיכא סעודה בהדיה אלא דלא ידע דלא אוכלה בשבת משום דבעי שיוליך עמו והמתרץ משיב לו דהך דאיכא בהדיה אוכליה בשבת וק"ל דא"כ כי אזיל כו' ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה דמלוינן כו' וא"ת א"כ אמאי נותנין לו ב' סעודות כו' עכ"ל אבל אי לא הוה ליה סעודה ביום א' בהדיה הוה ניחא להו מיהת ביום ראשון דבעי ב' סעודות א' שיאכל ואחת יוליך עמו ובימים אחרים ה"א קושטא הוא דאין נותנין לו רק סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה וק"ל:
בא"ד וי"ל דאין מחלקין תמחוי בלילה אלא כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דביום א' מלוינן בהדיה ומחלקין בבקר כשהולך לדרכו אף שלא בזמן סעודה א"כ בכל יום במקום שהיה לן ה"ל ליתן לו בבקר סעודה אחת דמלוינן בהדיה כמו ביום א' והשתא אכתי תקשי דבכל מקום לא יתנו לו רק אחת ויאכל אחת והאחת יוליך עמו ויש ליישב דאין דרך לחלק תמחוי בבקר רק בזמן סעודה ולכך בכל יום היו נותנין לו ב' סעודות בזמן סעודה אלא ביום א' הוצרכו ליתן לו סעודה דמלוינן בהדיה בבקר שלא היו נותנין אותה לו בע"ש לפי שאינו הולך מיד וכמ"ש התוס' לעיל וק"ל:
מחבלו של משיח כו'. חבלו של משיח הוא קודם בוא משיח כפירש"י דור שבן דוד בא וכו' וקרא דמייתי לפני בא יום וגו' הוא יום שמשיח בא וי"ל דה"ק שיהיה נצול מחבלו של משיח ויזכה ליום בואו והוא מבואר שהוא ניצול מג' ימי צרה אלו כי אחר אלו ימי צרה יבואו ימי השביתה ומנוחה לצדיקים אשר השבת מורה עליהם וע"כ המשמרו ומענגו כראוי בג' הסעודות ראוי שגם אלו ימי צרה יהיו לו ימי מנוחה ושלום ואין צרה שוב אחריה וק"ל:
נותנין לו נחלה כו'. כתב הב"י בטור א"ח סי' רמ"ב שהוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלי שיעור כו' ע"ש ועי"ל דעונג שבת הוא נוגע לדבר רוחני לנפש יתירה לזכות בה ליום שכולו שבת דאין לה גדר במקום כך שכר עונג ההוא אין לו גדר במקום דאין לו שיעור ויהיה לפי דרשה דהכא לשון ופרצת מלשון פריצת והריסת גדר שלא יהיה לנחלתו גדר ומיצר ולא מלשון חוזק כפי' רש"י בחומש לפי פשוטו ונראה מה שנתנה ברכה זו ליעקב ולא לאברהם ויצחק לפי שבזכותם נתנה גם ארץ מיוחדת ונחלה שיש לה מיצר גם לשאר אומות דהיינו ללוט ולבני עשו כדכתיב לבני לוט נתתי את ער ירושה ולבני עשו וגו' אמנם בזכות יעקב שנשתלשלו הזכיות מאבות לבנים נתוסף להם ברכה זו ליתן להם נחלה בלי מצרים וק"ל:
בגמ' אי רבנן חמסרי הויין אי ר' חידקא וכו' ר"ל עם הסעודה של מוצ"ש שכן דרך העולם לאכול סעודה אחת שחרית ואחת ערבית רק שבשבת מוסיפין אחת באמצע לת"ק ושתים לר' חידקא וק"ל:
רש"י בד"ה מכלל כו' ס"ל הס"ד:
בד"ה אין פוחתין כו' אצלם הס"ד:
בד"ה חבלו של כו' דוד בא בא קטיגוריא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה במנחה מצילין כו' י"ד שחל להיות בשבת כו' כצ"ל:
בא"ד חשיב כסעודה אחת כו'. נ"ב פי' לענין שיור:
בד"ה והא דתנן כו' וכי אזיל ריקם כו'. נ"ב פי' אפי' את"ל דהך דמוצאי שבת לא חשיב כדשני לעיל מאי דהוה ליה למיכל באפוקי שבתא כו' מ"מ קשה וכי אזיל ריקם וק"ל:
בתוס' בד״ה והא דתנן כו' ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה כו'. לרבי חידקא כו'. יש לראות דקארי לה מאי קארי לה בתחלה דלא אסיק אדעתא האי סעודה דאיכא בהדיך אוכליה לא היה ניחא ליה לרבנן [וכי כולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה כו'] וצ״ל דהמקשה ידע האי סעודה דאיכא כו' וגם ידע כי מלוינן כו' רק מ״מ לרבי חדקא חסר חד סעודה כמו שהקשו התוס' באמת והמתרץ לא הבינו ואין אחריות עלינו לפרש היאך [הבין] המתרץ להמקשה למה ניחא לרבנן ובכמה דוכתי הו״מ למימר ולטעמיך אף לרבנן לא ניחא והתוס' עדיפא מקשו היאך מתורץ לפי האמת לרבי חידקא ודו״ק׃
בא״ד והמקשה משיב דפשיטא ליה כו'. יש לראות תחלה מקשה אסעודת מוצאי שבת א״כ מה יאכל במוצאי שבת כמ״ש התוספות והתרצן לא הבינו וה״ל לחזור ולהקשות קושיתו הראשונה ולא וכי אזיל כו' ואם הבין [המקשה] שהשיב שסעודת מוצאי שבת יאכל מסעודה שהביא עמו הו״ל להקשות לפי סברתך וכוליה יומא דערב שבת בתעניתא מותבינן ליה ונראה לי שלזה דקדקו אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו דמשמע ליה תירוצו כל מה דאיכא בהדיה אוכליה ואל תעכבם לצורך הדרך ודוחק (עה״ג נמצא כתוב כזה ולא נרשם איה מקומו) ונראה לי ששייך לכאן. וזהו. ואפשר שהמקשן היה סבור [בדעת התרצן] שקושיתו היתה על מוצאי שבת אך לא מטעמיה משום דצריך לו סעודה בדרך דלא אסיק אדעתיה סעודה זו רק היה סבור [שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו] כו' [ולזה השיב לו המקשה וכי אזיל בריקן אזיל ומטעם זה הקשיתי בתחלה אמוצאי שבת דאסקית אדעתאי דצריך לו סעודה לדרך]. (ע״כ עה״ג מלבד מה שהגהנו בפנים)׃
ולא הבינותי למה להו לומר המתרץ לא הבין להמקשה כו' הלא אתי שפיר בפשיטות והבינו זה לזה היטיב והמקשה הקשה לרבנן אתי שפיר דאוכל שתי סעודות שנותנין לו בערב שבת אחת ביום הששי ואחת בליל שבת כבשאר ימים וביום השבת יש לו שלשה שנותנין לו לשחרית ומנחה ומוצאי שבת ולענין סעודה דמלוינן ניחא בממה נפשך אם חיוב לתת לו סעודה ללות אם כן כבר יש בידו שהביא עמו ואותה או חילופה יחזור ויקח עמו על הדרך ואם אינו חיוב ואינו בידו א״כ אין חיוב לתת לו אבל אר' חידקא פריך והא בציר ליה סעודה בשבת ומשני דאית ליה סעודה בהדיה ואותה אוכל בשבת והשתא פריך שפיר דאם חיוב לתת לו סעודה ולכך פסיקא ליה דיש סעודה בידו מסתמא ואותה אוכל לצורך שבת א״כ בריקן אזיל והו״ל לתת לו יותר משלש סעודות ומשני דמלוינן ליה כו' רק כיון דהמתרץ ראה בהמקשן שעיקר טעותו שסבור שסעודה שהביא עמו מעכב עמו לדרך ולא אסיק אדעתיה שנותנין לו [ביום א'] סעודה על הדרך [ולזה השיב לו דאמרינן ליה כל מה דאיכא בהדך אוכליה] הול״ל [מיד] העיקר דמלוינן ליה עוד סעודה בהדיה ומינה שסעודה שבידו אוכל בשבת והיינו צריכין לומר דלא שבקי' לאסוקי כוליה מלתא ופרכינן וכי אזיל כו' ואפשר שזה דוחק בעיניהם:
יש אומרים מה שהתוספות מפרשים שלא כפשוטו שבת שבא סמוך לשבת [דכבר לקח ב' סעודות לע״ש במקום שבא משם והג' סעודות הם בשביל שבת] משום דאין מחלקין תמחוי בלילה. ולי נראה דאה״נ התוס' מפרשים כן שבת אם בא לשבות שם בין שבא ע״ש שחרית או ערבית נותנין לו בשביל שבת ג' סעודות מלבד שתי סעודות שנותנין לו בע״ש כבשאר ימים דהא תנן אין פותחין לעני כו' ומלתא פסיקא נקיט דלעולם אין פוחתין ממזון שתי סעודות ובשבת מוסיפין כו'. ומ״ש ונראה לר״י דכשבא ע״ש לעת האוכל כו' לאפוקי פירוש הראשון שכתבו [דבין הכל נותנין לו שלש סעודות]:
בתוס' בד״ה דמלוינן סעודה בהדיה כו' ולכך נותנין לו שנים כו'. דהשתא יש לו שלש עם אותה שיש בידו כבר שליוו לו ביום א' שיאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת להוליך עמו ובכל יום אין נותנין לו במקום שעובר רק שתי סעודות אחת לשחרית ואחת לערבית ואחת יש בידו מיום א' דמלוינן בהדיה וביום ראשון דמצריכין ללותו משום דביום השבת אכל שם סעודה שיש בידו ממקום אחר ללות כן צ״ל לכאורה המכוון דא״ל שיתנו לו כל יום סעודה יתירה לצידה לדרך. אך לעיל בד״ה והא דתנן כתבו אע״פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם האחרות כו' [דמשמע לכאורה דנותנין לו סעודה בכל יום ללותו מלבד הב' סעודות] וצ״ל שכוונתם נמי כן שבמקום שיבא לא היה לו לתתו רק סעודה אחת ויאכל סעודה שהביא עמו בשחרית וסעודה שנותנין לו בערבית. ולמחר כשילך נלוה אחת בהדיה רק נותנין לו מיד שתי סעודות יחד [כדי שישאר לו אחת שהביא בהדיה להוליכה לדרך]׃
גמרא מדינה של גיהנם כו' וכתיב יום עברה היום ההוא. שם אינו מדבר מעונש של גיהנם. אבל יען אשר מצינו שם עברה על גיהנם כדכתיב תקות רשעים עברה (משלי י״א:כ״ג) ופירש"י לגיהנם. לכן פי' יום עברה (כיום עברה דהוא יום הדין בגיהנם) היום ההוא (ר"ל דשלום פורענותם). [ובב"ב (יו"ד סע"א ועמוד ב') ובע"ז (י"ח ב') מוכח דמגופיה דקרא דיום עברה משמע ליה דהוא גיהנם] :
כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, כי השבת יש לו מצרים ידועים מאתו יתברך, שהוא תחלה שעה א' מן לילה עד סוף שעה י"ב של היום, אך ישראל על ידי תוספות שבת שמקדימין ומאחרין עושין אותו כדבר שאין לו מצרים, כי זו התוספות היא שבת גמור, אך אין לה שיעור ידוע פעם בא בקצרה פעם בא בארוכה, ולזה אמר כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת בתוספות שעושה לו מלפניו ואחריו שאז אין נעשה בו מצרים ידועים, לכך מדה כנגד מדה יזכה לְנַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים.
כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד הטעם, כי השבת ניתן בו גבול מאת ה' שהם כ"ד שעות בלילה וביום, אך ישראל עושין אותו בלי גבול, פעם מקבלים שבת חצי שעה קודם הרי גידלו אותו חצי שעה, ופעם מקבלים שבת שעה אחת קודם הרי גידלו אותו שעה, וכן הענין ביציאתו.
והנה עונג השבת הוא כתוספת, כי כל יתרון על החיוב יהיה חביב יותר, וזהו שאמר כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שעושה די תוספת, ונמצא אין לו גבול ידוע, אלא הוא כאשר תהיה שיעור התוספת, לכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים.
או יובן בס"ד, עונג של השבת אינו אלא בסעודה שלישית, כי בשני הסעודות לא יתענג, כי יאמרו אלו דרכן להיות בחול גם כן, ומאן מוכח דעשו אותם לכבודי, אבל כשרואה שעשו לו סעודה שלישית יתענג, דודאי זו היא לכבוד שבת.
וידוע דסעודה ראשונה כנגד יצחק, ושניה כנגד אברהם, ושלישית כנגד יעקב. ולזה אומר: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, שמקיים סעודה שלישית שבה תלוי עונג השבת, אז נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים שהיא של יעקב אבינו עליו השלום ולזה סיים לֹא כְּאַבְרָהָם וכו' וְלֹא כְּיִצְחָק וכו' אֶלָּא כְּיַעֲקֹב.
ומה שאמר 'נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת' נראה, כי שִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בחר בה אברהם אבינו עליו השלום לבניו, כדי להצילם מגיהנם, וכמו שנאמר רז"ל. ולכן הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שאין גיהנם בוער בו, נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת שניתנו בעבור הצלה מן גיהנם.
ומה שאמר 'נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ' נראה לי בס"ד, כי עונג השבת הוא אם אדם אוכל ושותה לכבודו של שבת, ולא בעבור הנאת גופו, וזה תלוי בכונת הלב, ולכן הנזהר בזה שמכוין בלבו בעבור כבוד שבת, שבזה הוא תלוי עונג שבת, אז מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש מרבה בתיבת 'כָּל' לא מבעיא דכל יום דרכו לאכול ב' סעודות ובשבת שלש, אלא אפילו אם גם בחול דרכו לאכול שלש, עם כל זה כיון דמכוין לבו לשמים לענג השבת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ וניצול משלש פורעניות, עכ"ד נר"ו.
ת"ר קערות וכו' לאכול בהן במנחה וכו' עיין מ"ש הרב פר"ח בלקוטי א"ח סי' ש"ב ומ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף שם:
לעולם מצילין מזון ג' סעודות. מדלא אמר ארבע לית ליה דרבי חידקא: מכלל דתנא קמא שלש סעודות סבירא ליה. דבהאי לא איפליגו אלא דת''ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולרבי יוסי יציל: תמחוי. קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום: לא יטול. כיון דיש לו נמצא גוזל לעניים: קופה. מעות הן לפרנס עניים בני טובים דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע''ש לע''ש: י''ד סעודות לא יטול מן הקופה. שהרי יכול להמתין לע''ש הבאה אבל כשיש לו מזון י''ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע ע''ש והרי לשבעה ימי שבת צריכין י''ד סעודות: אכליה בשבתא. שהרי תאכלנה סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה ואף על גב דאמרינן לקמן לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ה''מ למאן דאפשר ליה: בתעניתא מותבינן ליה. בתמיה: אלא הא מני ר' עקיבא היא. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום. שאינו לן בלילה אצלם: מככר. הלקוח בפונדיון כשהשער ד' סאין בסלע והפונדיון אחד מי''ב בדינר דהוא אחד ממ''ח בסלע ושיערו לו חכמים ככר זו לשתי סעודות היום והלילה: לן נותנין לו פרנסת לינה. לקמן מפרש מאי היא שהרי סעודה של לילה בכלל ככר היא וככר זו משערינן בעירובין (דף פב:) למזון שתי סעודות לעירובי תחומין: ואם שבת. אצלם בשבת: מאי פרנסת לינה. הא קבל ליה סעודת הלילה: בי סדיא. לבדין פולטר''א להניח תחת מראשותיו: שוב אינו מדיחן. דאין הדחה זו אלא לחול: חבלו של משיח. כדאמרי' בכתובות (דף קיב:) דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים שנאמר ועוד בה עשיריה וגו' חבלי לשון חבלי יולדה (הושע יג): בלי מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב:
במנחה מצילין מזון סעודה אחת. מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ''ק (דף יג.) י''ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת ועוד אומר ר''י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאי' בפ' בא לו (יומא דף ע.) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ס''ת אחרינא ונקרי א''ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה: מככר בפונדיון כו'. היינו כר' יוחנן בן ברוקא דחשיב ככר בפונדיון מד' סאין בסלע שתי סעודות דעירוב ופליג התם (עירובין דף פב:) ארבי מאיר ורבי יהודה שאומרים התם שיעור אחר: והא דתנן אין פוחתין כו' נימא רבנן היא ולא רבי חידקא. אומר ר''י דאין לפרש שבת נותנין לו מזון ג' סעודות דהיינו כשבא שם בע''ש לעת האוכל דמסתמא ישבות שם שאין רגילות כל כך ללכת ערב שבת ובשביל שבת נותנים לו סעודה אחת יותר ממה שנותנין לו בשאר ימים דא''כ היכי ניחא לרבנן והלא מן הכל אין לו כי אם ד' סעודות אחת שהביא עמו דמלוינן בהדיה ושלשה שנתנו לו וכשיאכל אחת בערב שבת לא ישארו בידו רק ג' סעודות ואותן יאכל בשבת וא''כ תיקשי נמי לרבנן וכי אזיל ריקן אזיל כדפריך בסמוך ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה דכי משני דמלוינן ליה סעודה בהדיה לא תירץ כלום לר' חידקא דאין לו לשבת כ''א שלש סעודות ולר' חידקא צריך ד' ונראה לר''י דכשבא בע''ש לעת האוכל נותנין לו מזון ב' סעודות כמו בשאר ימים ואם בא לשבות שם מוסיפין לו עוד ג' סעודות וקאמר לימא רבנן היא ולא רבי חידקא דלרבנן ניחא שיש בידו ה' סעודות בתחילת שבת ואותה שהביא עמו יאכל בע''ש ומאותן ה' סעודות יאכל ג' בשבת ואחת במוצאי שבת ואחת יוליך עמו אלא לרבי חידקא כשיאכל ד' בשבת ואחת להוליך עמו למחר א''כ מה יאכל במוצאי שבת וליכא למימר דאמרינן ליה מה דהוה לך למיכל באפוקי שבתא אכול בשבתא כדאמרי' לעיל דהתם אמרינן ליה כדי שלא יהא ניזון מן הצדקה אבל הכא כבר הוא ניזון ולהכי נוטל כל צורכו ומשני דאיכא סעודה בהדיה המתרץ היה סבור שהיה פשוט למקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת אע''פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם אחרות בע''ש אין נותנין לו אותה עד שילך לפי שאינו הולך מיד עד אחר השבת ולכך היה סבור שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו ואין לו בתחלת השבת אלא ד' להכי משני ליה דאיכא סעודה בהדיה והמקשה משיב דפשיטא ליה דאיכא סעודה בהדיה אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו וכי אזיל בריקן אזיל שכמו שהביא עמו לכאן כן ישאנה עמו בצאתו מכאן ומשני דמלוינן ליה כו': דמלוינן סעודה בהדיה. וא''ת א''כ אמאי נותנים לו ב' סעודות כיון שמביא אחת עמו יתנו לו אחת ויאכל אחת והאחת יוליך עמו וי''ל דאין מחלקין תמחוי בלילה אלא ביום בזמן הסעודה ולכך נותנין לו שנים שיאכל אחת מיד ואחת בלילה במקום שיהיה ואחת להוליך עמו למחר: לפי שאין קבע לשתיה. מכאן יש ללמוד בלילה כשרוצה להתענות למחר לאחר אכילה אע''פ שאינו יכול לאכול אם לא התנה לפי שמסתמא כשבירך סילק דעתו מלאכול מלשתות ודאי לא סילק דעתו כדאמר הכא דאין קבע לשתיה והיכא דלא שכיח יין אע''ג דסילק דעתו מן היין מ''מ ממים לא סילק דעתו ומיהו אומר ר''י דשמא דוקא בימיהם שהיו קובעין עצמן לשתיה אחר אכילה אמרו דאין קבע לשתיה אכל לדידן לא וריב''א פירש במסכת תענית (דף יב.) שאף לאחר שישן מותר לשתות על פי הירושלמי ואין ר''י רוצה להקל כל כך כיון שלא נזכר בהדיא בש''ס שלנו