דף קכז - א
ושמואל אמר: הכי פירושה דמתניתין: מפנין ארבע וחמש, ונקט התנא האי לישנא, כדאמרי אינשי, שבתחלה אומרים מספר קטן, וחוזרים ואומרים מספר גדול.
אבל, ואי בעי שזקוק ליותר מארבע וחמש - אפילו טובא נמי רשאי לפנות, ולא כרב חסדא דחייש לטירחא.
ומאי קאמר "אבל לא את האוצר"? היינו שלא יגמור לפנותו כולו, דלמא אתי לאשוויי גומות. [הב"ח לא גרס תיבות אלו].
אבל אתחולי מתחיל להסתפק מהאוצר בשבת.
ומתניתין מני - רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה במה שמקצה האדם מדעתו, בדבר הראוי לאכילה.
תנו רבנן: אין מתחילין באוצר תחלה, משום איסור מוקצה [ר"ן]. ולמאי דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה טעמא דאסור הוא או משום טרחא, או משום עובדין דחול [ב"י וב"ח סי' של"ג].
אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא.
וקא סלקא דעתין שנוטל את התבואה או את התבן בידו כדי לעשות לו שביל.
ותמהינן: כיצד הוא עושה בו שביל בידיו? והא אמרת כי אין מתחילין לפנות אוצר בשבת משום שהתבן או התבואה שבו הם מוקצה?
ומבארינן: הכי קאמר: עושה בו שביל, על ידי שמפנה ברגליו, בדרך הליכתו בכניסתו וביציאתו, דהוי טלטול מן הצד, המותר בשבת.
[ולפי ביאור החזון איש אין טעם ההיתר בכך שמפנהו ברגלו ולא בידו, כי גם טלטול בגופו חשיב טלטול, אלא מטעם שמפנהו בדרך הילוכו, ולא בצורה ישירה].
תנו רבנן: תבואה שהיא צבורה, שודאי הוקצתה לאוצר, הרי בזמן שהתחיל בה להסתפק ממנה לאכילה מערב שבת - מותר להסתפק ממנה גם בשבת.
ואם לאו, שלא התחיל להסתפק ממנה ערב שבת - אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי שמעון.
ורבי אחא מתיר.
ותמהינן: כלפי לייא?. להיכן פונה המימרא הזו? שהרי בכל מקום רבי שמעון לית ליה מוקצה, ואילו כאן זה להיפך, שרבי שמעון הוא המחמיר במוקצה.
ומשנינן: אלא, אימא הכי: אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי אחא. שהוא זה שאוסר.
ורבי שמעון מתיר, כשיטתו דלית ליה מוקצה.
תנא: כמה הוא שיעור תבואה צבורה, הנחשבת כמי שהוקצתה לאוצר, שנאמר שמוכחא מילתא מהשיעור הזה שעומדת לאוצר? - לתך, חצי כור [ט"ו סאין].
ומביאה הגמרא שבשאלת שיעור התבואה הצבורה שהתבאר בברייתא, הסתפקו חכמים:
בעא מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה - בכמה הוא?
אמר ליה אביי: הרי אמרו בברייתא כי שיעור תבואה צבורה הוא - לתך.
איבעיא להו: הני ארבע וחמש קופות, דקאמר תנא דמתניתין שרשאי לפנות בהם את התבואה:
האם דוקא בארבע וחמש קופות, אין, רק כמספר הפעמים הללו הוא רשאי לפנות בקופות, אבל טפי, היינו שימלא בקופות קטנות, וילך יותר פעמים, לא שרי.
ואם נאמר כמו הצד הזה, שמעינן מינה: אלמא, למעוטי בהילוכא עדיף, ולכן יטול כל פעם קופה גדולה שלימה, על אף שהיא כבידה.
או דלמא, אם בא לפנות בקופות קטנות, רשאי, אף שילך יותר פעמים, דלמעוטי מהכובד של המשוי עדיף.
[והספק הוא אליבא דרב חסדא דחמש דוקא].
תא שמע: דתני בברייתא חדא: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי יין ושל כדי שמן.
ותניא אידך: מפנין כדי יין ושמן אפילו בעשר ובחמש עשרה. וסלקא דעתין דסבירא ליה להך תנא בברייתא השניה כי רשאי ליטלם אפילו בעשר ובחמש עשרה פעמים בקופות קטנות, ומשמע דרשאי להרבות בהילוך.
מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר, התנא בברייתא הראשונה סבר: מיעוטי בהילוכא עדיף, ולכן מפנה רק בארבע ובחמש פעמים בקופות גדולות.
ומר, התנא בברייתא השניה סבר: מיעוטי במשוי עדיף, ולכן רשאי לפנותם אף בעשר וחמש עשרה פעמים.
ודחינן: לא. דכולי עלמא סברי, כי מיעוטא בהילוכא עדיף.
ומי סברת דהא דקאמר תנא בעשר ובחמש עשרה - אקופות קטנות קאי, ולהכי סברת דפליגי תנאי.?
לא כך הוא.
אלא האי בעשר ובחמש עשרה - אכדין קאי.
ולא קשיא הנך תרי ברייתות אהדדי. כי -
הא, הברייתא הראשונה שדיברה על פינוי של כדי השמן והיין בארבע וחמש קופות, איירי כשהמדובר הוא בכדים גדולים, דמשתקלי הנלקחים חד חד כד בקופה.
והא דתני עשרה איירי בכדים קטנים דמשתקלי הנלקחים תרי תרי שנים שנים כדים בקופה.
והא דתני חמש עשרה, איירי בכדים קטנים ביותר, דמשתקלי תלתא תלתא כדים בקופה אחת.
ואיירי בכדים שהם כמו דקורי דהרפניא, כדים של מקום הנקרא "הרפניא", שהם קטנים.
איבעי להו אליבא דרב חסדא: הני ארבע וחמש דקאמר תנא דרשאי לפנותן:
האם מותר רק כשיעור זה, אף על גב דאית ליה אורחין טובא.
או דלמא, הכל לפי האורחין, וכשהאורחים רבים מפנה אף יותר.
ואם תימצי לומר, הכל לפי האורחין נמי מיבעיא לן:
האם חד גברא מפני לכולהו.
או דלמא, גברא וגברא, כל חד מפני לנפשיה.
תא שמע: דאמר רבה אמר רבי חייא: פעם אחת, הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום הוא דחוק להושיב שם את התלמידים. ויצא לשדה ומצא שדה שהיא מלאה עומרים, ועימר רבי את כל השדה כולה. [1]
ורב יוסף אמר רב הושעיא אמר: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום שהוא דחוק להושיב שם את התלמידים, ועימר רבי חייא את השדה כולה.
שמע מינה, הכל לפי האורחין. וכיון שרבים הם מפנה יותר מחמש קופות.
ועדיין תיבעי לך: האם חד גברא מפני ליה לכולה, או דלמא, כל גברא וגברא מפני לנפשיה?
תא שמע: מברייתא דלעיל דתנינן: ועימר רבי כל השדה, אלמא חד גברא מפני לכולהו.
ותמהינן: ולטעמיך, וכי רבי בדנפשיה, בעצמו עימר, וכי דרכו של רבי, שהיה נשיא, בכך?
אלא, הכי פירושא: רבי צוה לתלמידים, ועימר, והם עימרו, ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה. [2]
שנינו במשנה: מפנים מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש.
אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כמו השכמת בית המדרש.
והראיה: דקתני במתניתין "מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש". ומשמע שהושוו זה לזה.
ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש.
והראיה: דקתני במתניתין מפני האורחין, ורק הדר תני: ומפני ביטול בית המדרש. שמע מינה מההקדמה של הכנסת אורחין שהיא עדיפה.
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.
דכתיב באברהם: "ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". ופירוש הכתוב שהניח אברהם את השכינה כדי לקבל אורחים, וביקש שתמתין לו השכינה עד שיקבל את פני האורחים.
שמע מינה גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.
אמר רב אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך. ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: "ויאמר אברהם אל הקב"ה: אם נא מצאתי חן בעינך, אל נא תעבור מעל עבדך".
אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,
ואלו הן:
א. הכנסת אורחין.
ב. וביקור חולים.
ג. ועיון תפלה, לכוין בתפלתו.
ד. והשכמת בית המדרש.
ה. והמגדל בניו לתלמוד תורה.
ו. והדן את חבירו לכף זכות. ומקשינן: איני, וכי כל אלו שנמנו כאן הם בכלל דברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא?
והא אנן בריש מסכת פאה תנן: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן:
כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה שקול כנגד כולם.
ומדייקינן: הני, אין. אבל מידי אחרינא, לא, ואילו רב אסי משמיה דרבי יוחנן מנה מה שלא שנינו כאן.
הערות
[1] עיין ריטב"א שהיה זה בכרמלית, ופחות פחות מד' אמות. וברש"ש הוסיף שרבי לא הניחם במקום אחד, דאם כן הוי "מעמר", אלא שהניח כל אחד לבדו. או שהמדובר הוא בצמחים שלא גדלו באותה שדה, ואין מעמר שלא במקום גדולו.
[2] ולא נפשטה הבעיה, ועבדינן לחומרא, דכל אחד מפני לנפשיה. עי' רא"ש ושו"ע סי' של "ג.
כמה שיעור תבואה לתך. הלתך הוא חצי כור והוא ט"ו כי הכור הוא ל' סאה והכור והחומר מדה אחת כי תרגום חומר כורא כמו שאתה מוצא ביחזקאל (מה) האיפה והבת תוכן אחד להם ואמר התרגום מכילת וביתא טוקס חד יהי לכון סכום תלת סאין למיסב מעשר כורא הרי נתברר לו מיכן כי החומר הוא כור וכי הבת היא ג' סאין ואמר אחר כך כי עשרת הבתים חומר נמצא שיעור הכור ל' סאין ושם אמר (הושע ג) וחומר שעורים ולתך שעורים ואמרו חכמינו בפרק גיד הנשה (חולין דף צב) אלו ארבעים וחמשה צדיקים החומר ל' ולתך ט"ו הכל מ"ה נתקיים לך כי הכור הוא שני לתכים:
שאין מתחילין באוצר תחלה ולא בתבואה צבורה. ומדבעא רב נחומי כמה שיעורי תבואה צבורה.
ותנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך ש"מ דהלכתא כהני מתניתא מדקט[ר]חינן לפרושי טעמייהו ויש מי שאומר הלכתא כשמואל דמוקים למתניתין כרבי שמעון דלית ליה מוקצה והלכתא כוותיה. ולתך זה האמור כאן הוא שיעור הקופות ששנינו במשנתנו. ואע"ג דלא איתאמרא בהדיא בגמרא דילן הא איתפרש בתלמוד א"י. ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שעור הקופות. א"ל נלמד סתום מן המפורש דתנינן תמן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה. ושיעור לתך חצי כור והוא ט"ו סאין. נמצא שעור המשנה והברייתא שיעור אחד. וכדאוקמה רב חסדא למתני' ד' מה'. והכין שמעתא דא סלקא ועלה קמבעיא לן מעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף.
ואמרי' ת"ש דתני חדא מפנין אפילו ד' וה' קופות של כדי יין וכדי שמן. ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה. ואוקימנא להו דכ"ע מעוטי בהילוכא עדיף. ושיעורם אחד הם.
ואכדין קאי ולא אקופות והא מתניתא דקתני חמש הכין פירושא. חמש כדות גדולות שאין מכילה הקופה יותר מכדה אחת. והא מתניתא דקתני בעשר ובחמש עשרה בעשר כדות בחמש קופות והן בינוניות שנמצאו ב' כדות בכל קופה והא דתני ט"ו ג' כדות בכל קופה והא דמשתקלי תלת כדי בכל קופה כגון דקורי הרפניא פי' כדות שעושין בהרפניא והן קטנות ונוטלות ג' ג' בקופה שנמצא שיעור משקל כל כדה קטנה סאה והבינונית סאה וחצי. והגדולה ג' סאין. ותוב איבעיא לן הני דקא מפנינן ד' או ה' קופות מפני האורחין אע"פ דאית ליה אורחין הרבה אין לו רשות לפנות יותר מזה השיעור או דילמא הכל לפי האורחין ועוד בעיא אחרת כשמפנין אחד מפנה לכולן או כל אחד מפנה לעצמו ואיפשיטא שמעתא הכל לפי האורחין אם יש לו אורחין הרבה מפנין להן כל צרכן. ובאנו לדקדק מדקתני ועימר רבי את כל השדה שאחד מפנה לכולן (ולא עמר) [ודחינן וליטעמיך] וכי ר' בעצמו עימר אלא צוה ועימרו.
ולעולם כל חד וחד לנפשיה וכיון דלא איפשיט בהדיא חד מפנהו לכולהו מחמרינן לפנויי כל דחד וחד לנפשיה דאיסורא הוא. וסתמא לחומרא. זה נכון לפנות כל אחד לעצמו ומסתייעא הא מילתא מהא (לעיל שבת דף קכ"ה ע"ב) דא"ר חנניה פעם אחד הלך למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא סמך במחשבתו שלו אלא הצריך כל אחד לעצמו וכדר' אסי ור' אמי אליבא דר' יוחנן כל אחד כטעמיה. פי' נדבך של אבנים אבנים סדורות זו ע"ג זו. ושפשפום לפשפשם ברגליהם. סואר של קורות קורות נתונות זו ע"ג זו. גשוש בלשון ישמעאל עירים ספינות. נגדר בלשון ישמעאל מתרו ופינוי לבית המדרש ולאורחים והכנת מקום לישיבתם שניהם שוין בדבר מצוה ושאר השמועה פשוטה היא. והא דתנן מפנין ד' ה' קופות.
ה"ג: תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר לטלטלה. ול"ג מותר להסתפק ממנה. ונדחה מדברי הגאונים ז"ל שהם מפרשים אותה לטלטלה ממקום למקום לפנות מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ור' אחא אוסר משום מוקצה ור"ש מתיר דלית ליה איסור מוקצה והלכתא כוותיה. וכיון שמותר לטלטל תבואה צבורה ממקום למקום מפני האורחין בעי' במתני' כמה שיעור תבואה צבורה כלו' שמפנין אותה לפי שלא שמענו במתניתן אלא כשהיא בקופות אבל כשאינה בקופה כמה מפנין ממנה. ומפרש לתך ואם נסמוך על הירושל' הוא השיעור של ה' קופות דגרסי' התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של קופות א"ר נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה ור"ח ז"ל כתב זה הירושל' אבל לפום גמ' דילן משמע שכל ה' קופות מצילין ואפי' גדולות יותר שלא נתנו חכמים שיעור בקופות וע"ז הפי' סמך רבינו הגדול ז"ל שכתבה להא מתני' דכמה שיעור תבואה משום דאתי' כר"ש דהלכתא כוותי' ובריית' ראשונה דאין מתחילין באוצר תחלה כר' יהודה אתיא ולא כתבה לפסוק הלכה כמותה שהרי כ' עלי' מחלוקתה בצדה, תניא אידך וכו'. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל הספרדי דהא דתניא אין מתחילין באוצר תחלה היינו שלא לצורך אורחים ולא מפני בטול בית המדרש אלא לצורך עצמו דמתני' קתני ד' וה' מפני האורחין אבל שלא במקום מצוה לא שרי כולי האי אבל קופה א' או שתים ודאי שרי שאין אדם נמנע מלטלטל קופות מפנה לפנה לצורך מקומן אבל אתחולי באוצר נראה כמתקן מקום ואסור אפי' בקופה א' ולא מסתברא. ועוד דגרסי' בירושל' אמתני' מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה נשמעינ' מן הדא ושוין שלא יגע באוצר אבל הוא עושה שביל ונכנס ויוצא ע"כ משמע שלפנות ד' וה' קופות מפני האורחים נשנית ברייתא זו. ומסתברא דהלכתא כרב חסדא בפירושא דמתני' ואע"פ שלא הכריע בה רבינו הגדול ז"ל הרי כתבה לבעיא דלקמן דאתיא כוותיה דרב חסדא ומיהו בלא יגמור את האוצר נקטי' כפירושא דשמואל כי היכי דתיקום מתני' כד"ה. ומיהו משמע למ"ד ארבע מחמש וה' מאוצר גדול ליכא לפרושי לא יגמור את האוצר דהא מרישא ד' מה' שמעי' לה אבל כולהו ה' לא. מיהו אפי' הוה הלכתא כר"ח בפי' דמתני' לית הלכתא כר"י בהתחלה משום דפליג עליה ר"ש והאי הוא טעמא דרבינו ז"ל וח"ו שלא פסק אדם מעולם כמתני' בלא יתחיל ותמה הוא למה לא כתבה רבינו ז"ל לבעי' קמא למעוטי בהלוכה עדיף או למעוטי במשוי עדיף. ורב אחא משבחא גאון ז"ל גריס בדשמואל ד' וה' כדאמרי אינשי ול"ג ואי בעי ואפי' טובא וכמה הגיר' זו מיושרת בעיני דהיכי שייך למימר ד' וה' במילת' דאפי' מאה אומאתים מפנין כדאמרי' ועימר ר' כל השדה כולה ואלו היה דבר שאינו מצוי לפנות יותר היינו אומרים אורחא דמילתא נקט אלא מפני האורחים ומפני בית המדרש יותר מצוי להיות צריכין לפנות כעשר וכעשרים מלפנות כד' וה' וכה"ג לא משתעי אינשי ולהך גירסא הלכתא כשמואל משום דתירוצי' במתני' עדיף דמוקי כולה כר"ש ולא נקיטי' ליה לחצאין ולא פלגינן דבורא נמינקט כמר חדא וכמר חדא מאחר דסוגיא דשמעתא ל"ק לי'. ועוד דשמואל רביה דרב חסדא הוה ועדיף מיניה:
הכי גריס רש"י ז"ל, וכן היא בספרים שלנו: תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. ולפי גירסא זו הא דתנא עלה וכמה שיעור תבואה צבורה לתך, אליבא דר' אחא היא, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, ואפילו לתך ואפילו כורים מתחיל בה אפילו בשבת. והרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות, גריס בה מותר לטלטלה. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גירסא זו נראה שהרב ז"ל מפרשה כמתניתין במפנה מפני האורחים, אלא דבמתניתין לא שמענו אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו, ונחלקו בה בברייתא רב אחא אסר לטלטל ור"ש מתיר, ותנא כמה תבואה צבורה אתיא אליבא דר"ש, כלומר כמה שיעור תבואה צבורה מתיר ר"ש לטלטל לתך. ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות דמתניתין, דבירושלמי (בפרקין, ה"א) גרסינן התם, ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעור קופות, אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתניא בשלש קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה. וכן נראה לי אפילו מסוגיא דשמעתין דקופות שיעור ידוע יש להם, מדאיבעיא להו הני ארבע וחמש קופות בד' וה' אין בטפי לא או דלמא מעוטי במשוי עדיף, ואי קופות כל שהן בין קטנות בין גדולות קאמר, מאי קא מיבעיא להו, וכולה סוגיא מוכחא הכין. אבל הברייתא הראשונה דקתני אין מתחילין באוצר כר"י אתיא וליתא, ולא כתבה הרב ז"ל בהלכות אלא בגררא דתניא אידך. אבל התימא בדברי הרב ז"ל, שלא כתב כלל בעיא דמעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף, וכל חד וחד מפני' לנפשיה ארבע וחמש קופות כשיעורא דמתניתין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.
שלא יגמור את האוצר כולו. פירוש דילמא אתי לאשוויי גומות במתכוין שכן דרך מכבדין אוצר להשוותן חיישינן מפני האורחים אבל בלא מתכוין ודאי לא לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיי"ל כוותיה וכמו שכתבתי בפ' כל הכלים בס"ד. תנו רבנן אין מתחילין באוצר תחילה לא קיימא לן הכי דכר' יהודה אתא דאית ליה מוקצה ואע"פ שכתבה רב אלפס ז"ל בהלכות לא לפסוק הל' כמותה שהרי כתב מחלוקתה בצדה תניא אידך כו':
תבואה צבורה מזמן שהתחיל מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. זו היא גירסת רש"י ז"ל ולפי גירסא זו הא דאמרינן עלה וכמה כדי כור תבואה צבורה לתך כרבי אחא אתיא ולא קיימא לן כוותיה אלא כר"ש ואפי' לתך ואפי' כוריים מותר להסתפק ממנה בשבת והריא"ף ז"ל כתבה בהל' שהוא ז"ל גורס בה מותר לטלטלה וה"פ דכשמפנה מפני האורחים עסקינן אלא דלא שמעינן ממתני' אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו ולפיכך נחלקו בה בבריי' ר' אבא ור' שמעון דר' אבא אסר לטלטל ור' שמעון מתיר והא דתני עלה כמה שיעור תבואה צבורה אליבא דר"ש אתיא פלוגתא כלומר כמה שיעור תבואה צבורה דשרי ר"ש לטלטל ואמרינן לתך ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ד' וחמש קופות דגרסינן התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של קופות א"ר נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה ויש לתמוה על הריא"ף ז"ל שלא כתב בהלכות בעיין דמעוטי בהלוכא עדיפא או דלמא מעוטי במשוי עדיף:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שיטה להר"ן
גמרא ואי בעי אפי' טובא נמי. כתב הרא"ה ז"ל מסתבר לי לצורך אורחין או לבית המדרש כבעיין דלקמן ומאן דבעי לה לא שמיע לי' דשמואל ומאן דפשטה ניהלה עדיפא לי' למפשטה מדר' עכ"ל, ולא הבנתי דבריו דההיא בעיא לא שייכא אלא אליבא דרב חסדא ולא אליבא דשמואל וכמו שפירש"י ז"ל ולשמואל אפי' לית לי' אלא אורח א' מפנה אפי' טובא דאיהו לא חייש לטירחא יתירא:
שלא יגמור את האוצר כלו. פי' משום דילמא ע"י שגומרו מעיין בו ורואה בו גומות ואתי לאשוויינהו ולתקנינהו בידים ומדעת ואיכא משום בונה ובהא אפי' ר' שמעון מודה משום דקפיד הוא על גומות שבאוצר והכי מפרשי' כולהו אבל לאשוויי גומות ממילא לא חיישי' דהוה לי' דבר שאין מתכוין ושרי. וי"מ שלא יגמור את האוצר לר' שמעון משום דנראה טפי כעובדין דחול:
עושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו. ובהא אפי' ר' מודה משום דהוה לי' טלטול מן הצד וכלאחר יד כלומר שלא כדרכו ולצורכו כגון זה התירו ומינה דלר' שמעון דאית לי' מוקצה בגרוגרות וצימוקין ודכותייהו דשרי בהאי אנפא:
או דילמא מעוטי במשוי עדיף. כלומר הכי עדיף היכא דניחא לי' למיעבד הכי:
לא דכולי עלמא מעוטי בהלוכא עדיף ומי סברת וכו' ואע"ג דבדרך דחויא קאמר לי' ולומר דאי מהא לא תפשוט מ"מ מסתברא דלא הוי כשאר דחויי דתלמודא אלא דהכי קי"ל דמעוטי בהלוכא עדיף משום דבהכי מיתרצן מתנייתא דמיתובן אהדדי דלא פליגי:
אלא צוה ועמר ולעולם כל חד וחד מפנה לנפשי' כלומר צוה לכל אחד ואחד לעמר אי נמי צוה לאחד מהם לעמר ובעיין לא איפשיטא. ויש מי שפסק דחד מפנה לכולהו דהוה לי' ספיקא דרבנן ולקולא אבל הרי"ף ז"ל פסק דכל חד וחד מפנה לנפשי' דהוה לי' ספיקא דאיסורא ולחומרא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו אין מתחילין באוצר תחלה אין הלכה כן לשטתנו ומ"מ לדעת הפוסקים כן מודים הם שיכול הוא לעשות בו שביל ברגליו ר"ל שמפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו נמצאת אומר לשטתנו שתבואה צבורה אפי' לא הותחל בה מערב מותר להסתפק ממנה לבהמתו בשבת שאין דין מוקצה בשבת וביום טוב אסור ולשיטה האחרת אסור וכמה שיעור תבואה צבורה ליאסר אף לדעתם לכך והוא ט"ו סאין אבל פחות מכאן אף לשיטתם מותר וי"מ תבואה צבורה אף לשטתנו ולענין טלטול לפנות לפני האורחים כלו' תבואה צבורה שאינה בקופות בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר לטלטלה לפנותה מפני האורחים ומפני המדרש ואם לא התחיל בה אסור אחר שיש שם שיעור מרובה כל כך ר"ל לתך:
ארבע וחמש קופות שהתרנו אם רצה למעט במשאוי ולרבות בהלוך כגון שיעשה מחמש קופות אלו עשרה שיפנה אותם בעשר פעמים אינו רשאי והוא שאמרו מעוטי בהלוך עדיף וזה שאמרו בעשר בחמש עשרה פירושו שיכול לפנות עשר כדין או חמש עשרה בחמש קופות ונמצא בכדים גדולים שאין הקופה מחזקת אלא אחד ארבע וחמש מנין הכדין כמנין הקופו' ואם הכדים בינוניים שתהא הקופה מחזקת שנים מהם מפנה עשר כדין בחמש קופות ואם הם קטנים עד שתהא קופה מחזקת שלש מהם מפנה חמש עשרה כדין בחמש קופות וכן על סדר זה אפי' כמה:
ארבע וחמש קופות שהתרנו לפנות לא התרנו באורח אחד אלא הכל לפי האורחים ולרב חסדא אף בכמה אורחים אינו מפנה יותר ולשמואל מפנה יותר הכל כמו שצריך לו וכן נראה ממה שעמר ר' את כל השדה כלה ר"ל שפינהו מן העמרים מלשון ישרשו שהוא משמש בדבר והפכו וכן אין אחד מפנה לכלם אלא כל אחד לעצמו ואם הוא אדם חשוב מפנה אחר בשבילו ועמור זה שהיה בשדה אתה צריך לפרשו בפחות פחות מד' אמות:
לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים שאין לך מצוה גדולה הימנה דרך הערה אמרו גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש וכן אמרו ששה דברים אדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הכנסת אורחים ובקור חולים והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות וכוון תפלה ובמקום אחר הוסיפו בכלל זה כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו אלא שאף אלו בכלל גמילות חסדים הם:
איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקא אמרי' אע"ג (דלית) [דאית] לי' אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. פירש המורה איבעיא להו אליבא דרב חסדא. ואינו נ"ל דהיכי תיסק אדעתיק למימר דרב חסדא דאמר חמש אין טפי לא באורחין מועטין קאמר אבל באורחין טובא אפילו טובא נמי א"כ שמואל דפליג עלי' ואמר אפילו טובא נמי באורחין מועטין קאמר. וכיון דאורחין מועטין נינהו. אמאי שרינן להו לפנות אפי' טובא שלא לצורך א"ו לא שרא שמואל לפנות טובא אלא לפי צורך האורחין מכלל דרב חסדא אפילו באורחין טובא לא שרא אלא ה' קופות. והך בעיא היא אי הוה הלכם כרב חסדא ואע"ג דאית לי' אורחין טובא לא שרינן לי' אלא ה' קופות או דילמא הלכה כשמואל והכל לפי האורחין:
תוס' בד"ה דכ"ע למעוטי כו' דההיא דקתני ד' וה' קופות כו' דא"כ ה"ל למתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות כו' עכ"ל. וממתניתין דקתני בה נמי אפי' ד' וה' קופות לא הויא קשיא ליה לתלמודא ליתני בעשר וט"ו דלא נחית למתני ד' וה' קופות אלא דהיינו שיעור ה' קופות ומיהו אפשר דמצי למעוטי במשא לפנות בכלים קטנים ולישא בעשר וט"ו פעמים אבל בברייתא דקתני ד' וה' קופות של כדי שמן כו' דמשמע דנחית למתני שיעור כדין גדולים כשיעור הקופות דהיינו ד' וה' ואי הוה סבר למעוטי במשא ה"ל למתני עשר וט"ו כדין קטנים כשיעור ה' קופות ודו"ק:
בא"ד שחטה בשדה כו' התם שאני דאיכא טירחא יותר כו' עכ"ל ובר"פ שואל תירצו משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש:
בד"ה אע"ג דאית ליה כו' מכאן יש להוכיח כו' דאי הא נמי לפי האורחים אמאי נקט ד' וה' כו' עכ"ל דממתני' גופא ליכא לאוכוחי מידי דאימא ודאי באדם אחד הוה לפי האורחין עד ד' וה' קופות ונקט ד' וה' קופות משום דבאורחין טובא דצריכי טפי מד' וה' אין מפנין טפי מד' וה' אבל אי הוה אמרי' דבטובא נמי הוה לפי אורחין כדאמר הכא א"כ אמאי נקט כלל ד' וה' אי לאו משום דבאדם אחד נמי ד' וה' מיהו הראיה שנית שכתבו ועוד מדלא מספקא כו' משמע הא אם אמר אע"ג דמתרמי כו' ואי אמרי' ד' וה' קופות הוה לפי אורחין אכתי איכא לספוקי כו' עכ"ל אין זו הראייה מכרעת דאימא דודאי כן הוא לפום אותה סברא דבאורחין טובא נמי לא רק ד' וה' איכא למימר דבאדם א' נמי ד' וה' דאין חילוק בין מועטים למרובין אבל לפום הסברא דקיימינן דבטובא הוה לפי האורחין ה"נ אית לן למימר באדם אחד הוה לפי אורחין ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אוכל מפירותיהן כו' שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא איכא עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מתני' דקתני בהנך דאוכל מפירותיהן בעוה"ז כו' ולא במצות אחרות היינו לענין זה דבהנך אם היה שקולה מכרעת משא"כ באחריני אבל שכר מצוה ודאי דאיכא נמי בכל מצות בעוה"ז כדקתני התם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו' והכי מפרש לה התם בגמרא ומהרש"ל הגיה באריכות לאין צורך גם מ"ש שאין זה תלוי בזה אינו כן דשפיר תלוי זה בזה וק"ל:
גדולה הכנסת אורחים כו' דכתיב ויאמר ה' וגו'. כמ"ד במס' שבועות דהאי שם קדש ומאין יצא להם לדרוש כן מפורש באורך בפ' הפועלים ולא תקשי אההיא דאמרינן התם חזייה להקב"ה דקאי אבבא כו' והיינו דכתיב אל נא תעבור וגו' כמו שהקשו התוס' שם הכל יבואר שם ועיין ג"כ בפ' שבועות העדות בזה וע"ד זה יש לפרש מה שאמר הכתוב ויבא אהרן וגו' לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים דהיינו שבאו לאכול לחם עם חותן משה שהיה האורח לפניו וקודם קבלת השכינה כי מצות הכנסת אורחים מוקדמת מהקבלת פני השכינה ולפני בזמן כמו לפני בא יום ה' הגדול וגו':
שלא כמדת הקב"ה כו' נראה שהוא נותן טעם אל ענינו גם כי בב"ו לפי מדתו לאו אורח ארעא שיאמר הקטן אל הגדול שימתין עליו שהוא פוחת כבודו שהקטן ילך אחר עסקיו והגדול ימתין עליו עד שיחזור אליו אבל בהקב"ה לפי מדתו כי מלא כל הארץ כבודו וגם אם אין מסתלק גילוי שכינתו וממתין עד שיחזור אברהם אליו אין שם ח"ו פחת כבוד המקום ב"ה שע"כ נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וק"ל:
אוכל מפירותיהן בעוה"ז כו'. עיין בתוס' ובחידושינו בהלכות:
בגמ' ת"ש דאמר רבה אמר ר' חייא וכו' ומצא שדה מלאה עומרים ועימד רבי כל השדה כולה ורב יוסף אמר ר' הושעיא פעם אחת וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה דכ"ע וכו' התם כמו שנהגו למלאות וכו' נ"ל שצ"ל כיון שנהגו למלאות וכו':
ד"ה אוכל מפירותיהן וכו' בפ"ק דקדושין מפרש וכו' והך משנה דהכא פליגא אדר' יעקב דאמר ר"י:
בא"ד אם היתה שקולה מכרעת וכו' פי' מכרעת שאם היה מחצה עונות ומחצה זכיות ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאלו הוי רובא זכיות דא"ל שאם עשה אחת מאלו ותו לא דהא הוי רוב עונות אם לא קיים שאר מצות ע"ש גם בתוס':
גמ' והתורמוס. נ"ב תורמוס פירש"י בפ' אין צדין מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאד עד ששולקין אותו ז' פעמים ונעשה מתוק כו':
שם איכא דאמרי ד' מאוצר קטן נמחק:
רש"י בד"ה מפנין כו' ומה הן מפנין כו' כגון אלו תרומה כו' כצ"ל והד"א:
תוס' בד"ה מפנין כו' דתנינן ג' קופות של ג' סאין. נ"ב פי' גבי תורמין את הלשכה ושמעינן מינה דסתם קופה ג' סאין הן:
גמ' דלמא אתי לאשוויי גומות נמחק:
שם אבל עושה בו שביל כו' כצ"ל:
שם ש"מ הכל לפי האורחין נמחק:
רש"י בד"ה בד' וה' כו' בפעם אחת אבל טפי כו' הד"א:
בד"ה אכדים כו' דכדים ואיירי בכדים כו' כצ"ל:
בד"ה דחוק לתלמידים הס"ד:
תוס' בד"ה אע"ג כו' דאי הא נמי כו' כצ"ל:
בד"ה דכתיב כו' שלמלאכים היה מדבר כו'. נ"ב ואל תעבור דיבר עם החשוב שבהם כמו שפירש"י בחומש:
בד"ה אוכל כו' אם היתה שקולה מכרעת והך משנה דהכא פליגא אר' יעקב דס"ל בסוף פ"ק דקדושין דשכר מצוה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לפי שדייק שם ממשנה דקתני התם אפי' עושה מצוה אחת מטיבין לו בעוה"ז כו' והכא קא חשיב דוקא אלו דברים ומשני התם איירי שעושה מצוה אחת יתירה על העונות והך מתני' דקחשיב אלו דברים כו' היינו שאפי' היו זכיותיו ועונותיו מחצה ואחת מאלו ביניהם מכרעת ואע"פ שבלאו הכי מטה כלפי חסד היינו להיות בינוני אבל הכא הוי צדיק ומה שכתבו התוס' אח"כ והך מתני' פליגא כו' אינו תלוי כלל בהא דלעיל ובתוס' ארוכים מצאתי בתוס' הך משנה פליגי כו' קודם מה שכתב ובפ"ק דקדושין מפרש שאם היתה שקולה ושני ענינים הם ודו"ק (עיין במהרש"א):
גמרא ת"ש דתני חדא מפנין אפי' ארבע וחמש קופות של כדי כו' מ"ל בהא קמפלגי כו'. לכאורה קשה מנלן דפליגי הלא לישנא דברייתא הא' הוא מכוון ללישנא דמתניתין דעלה מיבעיא א"ד למעוטי משא עדיף ואולי דדיוק הש"ס הוא ממה דשני הברייתא לישנא דמתני' מתבן ותבואה לכדים הוא לאשמעינן דאף דהיין והשמן המה כבר בכדים ויוכל להפנותן כמו שהם מחויב להניחן בד' וה' קופות בכדי למעט בהילוך ובזה לא נצטרך עוד לריש דברי התוס' ד"ה דכ"ע:
שם ועמר רבי את כה"ש כולה. לא שהניחם במקום אחד דה"ל מעמר אלא שהניח כאו"א לבדו או שלא גדלו באותה שדה דאז א"ח משום מעמר כמ"ש התוס' (בביצה ר"ד ל"א) פרש"י וכרמלית הואי ובפחות פחות מד"א ועי' בש"ע ססי' שמ"ט דגם זה אסור וצ"ל דהכא שרי משום שבות דשבות במקום מצוה:
גמ' והשכמת בית המדרש. נ"ב צ"ל דמיירי במושיבי בה"מ (ע"ל דקי"ח ב') אף שהן עצמן אינן לומדים ודומיא למגדל בניו לת"ת וק"ל:
שם עושה אותם. נ"ב שתי מלות אלו תוספת באור על לשון המשנה הוא ובגליון היה כתוב והכניסוהו בפנים. ועי' בברכות (י"א ב') תוס' ד"ה שכבר נפטר בא"ר שאף בלשון ברייתא כ"ה הגרסא. וכלשון אר"י הנ"ל. ובמשנה דפאה בכ"ה כה״נ שאדם אוכל:
וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות איך דייק כן, והלא כל היכא דנקיט שני דברים בזה אחר זה אין הוכחה מן הקדימה, דיש לומר שוים הם ומאי הוה ליה למעבד? ונראה לי בס"ד אם תאמר שהם שוים על כל פנים היה לו להקדים בית המדרש משום כבוד תורה, כמו שנאמר בגמרא (כתובות קו.) אמר רב נחמן האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף שיש לה דין קדימה, והכי נמי הכא אם היו הם שוים, אלא ודאי שיש יתרון למצוה זו ולכך הקדימה. אי נמי נראה לי בס"ד דאם הם שוים הוה ליה למימר מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּבִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ ולמה אמר 'מִפְּנֵי' פעם שנית לעשותם שתי חלוקות? אלא ודאי רצה לרמוז לפי דרכו של אורחים עדיף, ולהכי עשאם שני חלוקות והקדים האורחים.
מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. קשא הוה ליה למימר מִפְּנֵי הַתַּלְמִידִים? ונראה לי בס"ד דלא הוצרך התנא ללמדנו בעבור תלמידים שבאו ללמוד ואין להם מקום ליישב דצריך לפנות להם, דזה פשיטה דלא גרעי מאורחים, אך כונתו לומר היכא דהרב קודם שהתחיל ללמד וראה שהמקום נתמלא ואם יבואו עוד תלמידים לא ימצאו מקום פנוי, מותר לפנות קודם שיבואו על הספק שמא יבואו אחר שהתחיל ללמד ואז יצטרך לפסוק הלימוד כדי לפנות. נמצא דבא ללמדנו חידוש בזה דלא שמעינן ליה מדין האורחים, דהכא מתיר לפנות קודם שיבואו התלמידים החדשים אחר שנתמלא המקום, על הספק שמא יבואו עוד תלמידים ואז יהיה ביטול בית המדרש, שצריך לפסוק הלימוד עד שיפנו להם מקום לחדשים הבאים.
בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. קשא אומרו בּוֹא להיכן יבא, ומאיזה מקום יצא? ונראה לי בס"ד דבתורה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], וכפי חלק הפשט אין מכאן הוכחה לכך, דכפי פשט המקרא יתפרש (בראשית יח, ג) אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוא שם חול, וכמו שכתב רש"י בחומש דלהגדול שבהם היה אומר כן. אך בחלק הדרשה דורשין שם זה קודש, ולהקב"ה היה אומר כן, לזה אמר בּוֹא וּרְאֵה רצונו לומר צֵא מחלק הפשט וּבֹא לחלק הדרש, ואז תראה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם.
גמרא גדולה הכנסת אורחים. עי' ב"מ דף פו ע"א ובתוספות שם ד"ה חזייה:
ולטעמיך רבי בדנפשי' עימר. פי' תוס' כל השדה כולה. ור"ל אבל לצורך עומר דהא כל א' צריך לפנות לצורכו אבל מפירש"י משמע שלא עימר כלל דאין דרכו של נשיא לעמר וא"כ ציוה לאחר שיעמר עבורו וכ"כ בכ"מ דשלוחו יכול לפנות עבורו:
גדולה הכנסת אורחין כתבתי לעיל במתני':
אוכל פירותיהן בעה"ז. עיין תוס' ומ"ש מהרש"ל ומהרש"א שדבריהם מגומגמים ויש ט"ס ועיין הראנ"ח בס' אמרי שפר פ' צו. והנלע"ד ע"פ מ"ש המפרשים בהא דלכף זכות רוצה לומר באדם השקול בכף מאזנים ידונוהו לזכות. ועיין רע"ב פרקי אבות. והנה כי כן כלפי דאמרינן לקמן מן השמים ידונוהו לזכות היינו שאם הי' שקול יכריעוהו לזכות משמים מדה במדה. וא"כ אי ס"ד ס"ל לר' יוחנן שכר מצוה בהאי עלמא איכא בכל המצות והני ששה אי הי' שקולה מכרעת א"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן דהדן לכף זכות הוא בכלל הני ששה למאי נ"מ שאי שקולה מכרעת הא בלאה"נ כך היא מדה במדה כשם שהוא דן לכף זכות כך משמים יכריעו הכף לזכותו ומאי קמ"ל ר' יוחנן אע"כ ס"ל לר' יוחנן בכל המצות שכר בהאי עלמא ליכא ובהני ששה איכא פירותיהם בעה"ז והשתא קמ"ל דהדן לכף זכות הוא בכללם ולזה נתכוונו תוס' אלא שצריך הגהה:
ומני רבי שמעון היא. למנצח לדוד ט״ז ע"א:
תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה. הרמ״ע מפאנו סימן ל״ד:
גדולה הכנסת אורחים כו'. שנות חיים י"ג י"ד. חזון עובדיה יו"ד ע״ד. ב״מ פ״ו ד״ה חזיה:
ששה דברים אדם אוכל פירותיהן. בני חייא ק"פ ע״ב. שנות חיים טי״ת ע״ב:
עיון תפלה. עיין לעיל קי״ח ד״ה עיון תפלה. ברכות ל״ב ד״ה כל המאריך ב״ב קס״ז ד״ה עיון:
הדן חברו לכף זכות. הר״ש הלוי חח"מ סימן כ״ג תוך התשובה. הרמ״ע מפאנו סימן ס”ג:
תוס׳ ד״ה דכתיב ויאמר ה׳. לשון ערומים בלשונות הרא״ם דף ה׳ שער אפרים דף למ״ד ע״ד עדות ביהוסף ח״ב ס״ח ע״ד ולהלן. סם חיים בדרשות ויו ע״ג. למנצח לדוד ט״ז ע״א. אשד הנחלים צ״ד ע״ד. עץ חיים ויקרא ויו ע״ד. שנות חיים י"ג י״ד. חזון ~עובדיא~ {נדצ"ל עובדיה} י״ז ע״ד:
תוס׳ ד״ה אוכל מפירותיהן. אמרי שפר:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
כדאמרי אינשי. חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה''ה אפילו טובא: שלא יגמור. משום אשוויי גומות: ברגלו. מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול: תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר: להסתפק. להאכיל לבהמתו אסור דברי ר''ש ור' אחא כו': כלפי לייא. כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר''ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר: לייא. היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.): לתך. אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא: לתך. חצי כור הוא ט''ו סאין: בד' וה' קופות אין טפי לא. בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא: למעוטי בהילוכא עדיף. ואע''ג דאפושי משוי הוא: או דילמא מעוטי משוי עדיף. ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא: בי' ובט''ו. קס''ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך: אכדין קאי. ולא פליגי והכי קאמר בי' בט''ו יפנה באותן ה' קופות: הא דמשתקלי חדא חדא בקופה. הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט''ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט''ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים: כי דקורי דהרפניא. בכדין של הרפניא איבעיא להו. אליבא דרב חסדא: דחוק לתלמידים. שאין מקום לתלמידים להושיב: ועימר. פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות: ת''ש ועימר רבי. אלמא חד גברא פנינהו: רבי בנפשיה עימר. בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי: כהשכמת ביהמ''ד. מדשוי להו במתני' כי הדדי: מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו:
של כדי שמן ושל כדי יין. והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו: דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף. לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא''כ הוה ליה למיתני בעשר וט''ו כשיעור ה' קופות וא''ת והא תנן בפרק אין צדין (שם דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א''נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו: אע''ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת''ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד: ולטעמיך רבי בנפשיה עימר. פי' כל השדה כולה: דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו'. קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם: אוכל מפירותיהן בעולם הזה. בפ''ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא: