חולין כט ע"ב

דף כט - ב

ומקשינן: אם גמר השחיטה מעכב את העבודה, אם כן, הויא לה עבודה של יום כפור שנעשית באחר שאינו כהן גדול, ותניא: כל עבודת יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו! ^[77]

ומתרצינן: הכי קאמר ריש לקיש: יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן, דסלקא דעתך אמינא, איכא פסול מדרבנן בקדשים אם לא שחטו את כל הסימנים, אבל לא החמירו חכמים בדבר שתהיה זו עבודה פסולה בכהן הדיוט, לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" למדנו שאין פסול מדרבנן כשלא מירק.

והוינן: ומאחר דאפילו פסולא דרבנן ליכא, למה לי למרק? הרי היה עדיף שלא לעשות עבודה באחר? ^[78]

ומתרצינן: בכל זאת מצוה למרק כדי להוציא את כל הדם, ועדיף לקיים מצוה זו אפילו באחר.

והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במהות השחיטה.

אמר רבי שמעון בן לקיש משום לוי סבא: ^[79] השחיטה אינה מקבלת לשם שחיטה אלא בסוף השחיטה, אבל תחילת מעשה השחיטה אינו נקרא בשם שחיטה לענין הלכות התלויות בשם שחיטה.

ורבי יוחנן אמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף הכל קרוי שחיטה.

הגמרא מבארת עתה למאי נפקא מינה לדינא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן ^[80].

אמר רבא: הכל מודים שאם תחילת השחיטה לא נעשתה כהלכתה, כגון היכא דשחט סימן אחד עובד כוכבים, ואחר כך שחט סימן אחד ישראל שהשחיטה היא פסולה ^[81], מפני שאף לריש לקיש אין אומרים נלך אחרי סוף השחיטה, שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד עובד כוכבים, שכל בהמה שסימן אחד שלה חתוך הרי היא טרפה ^[82] אלא אם כן נעשה החתוך לפי התנאים של הלכות שחיטה.

ורבא מביא מקרה אחר שהיה מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ודוחה רבא ואומר שבאמת גם בו לא קיימת מחלוקת.

כשם שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשחיטה כך נחלקו במליקה, לדעת ריש לקיש שם מליקה חל רק על סוף המליקה, ולרבי יוחנן כל המעשה נקרא בשם מליקה.

ישנם שני הבדלים בין חטאת העוף לעולת העוף בענין המליקה.

א. בחטאת צריך למלוק סימן אחד ובעולה צריך למלוק שני סימנים.

ב. מקום מליקת עולת העוף הוא למעלה מחוט הסיקרא ^[83]. הכהן היה עולה על הכבש ופונה לסובב של המזבח ושם היה מולק, ואם מלק למטה - פסולה, ובחטאת היה מולק למטה. [זבחים ס"ד ע"ב].

ואומר רבא: בעולת העוף נמי, אף שהיה אפשר לומר: היכא דמליק סימן אחד למטה שלא כדין מליקתה וסימן אחד למעלה כדינה, שהדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, שאם נאמר ששם מליקה חל על סופה - המליקה נעשתה במקומה, ואם נאמר ששם מליקה חל מתחילתה - לא נעשתה המליקה במקומה.

האמת היא שהעולה פסולה אף לריש לקיש ואף שלגבי עולה - גמר המליקה הוא בסימן השני, שהרי כשמלק סימן אחד עשה בה דבר שהוא גמר מעשה חטאת העוף ועשהו בפסלות למטה, ויש כאן סוף מליקה פסולה.

רבא מפרש שיש נפקא מינה בין רבי יוחנן וריש לקיש לענין שחוטי חוץ.

השוחט מחוץ לעזרה - חייב כרת. השוחט עוף קדשים מחוץ לעזרה - חייב, ואף שדינו למולקו בעזרה, הוא חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו ^[84].

אומר רבא: לא נחלקו אלא בכגון ששחט סימן אחד של עולת העוף ^[85] בחוץ וסימן אחד בפנים. למאן דאמר - ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב על תחילת השחיטה בחוץ, למאן דאמר - אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב כיון שגמר השחיטה היה בפנים, ולפני כן לא נקראה השחיטה בשם שחיטה.

לדעת רבא - במקרה זה אין השוחט מתחייב על סימן אחד בגלל שבחטאת העוף מספיק למלוק סימן אחד, שהרי הוא לא מלק את העוף אלא שחטו, ואי אפשר לומר שהוא גמר את המעשה שיש לעשות בחטאת העוף בחוץ, ומכיון שהתורה מחייבת על שחיטה, יש לראות את סוף מעשה השחיטה לפי מה שצריך לעשות בעולת העוף כי הוא שחט עולת העוף בחוץ ^[86].

אמר ליה רבה בר שימי לרבא: מר לא אמר הכי, ומנו [ומיהו] מר זה? רב יוסף. לדעת רב יוסף: אפילו היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול ^[87] וחייב כרת לכל הדעות ואף שהוא שחט עולה ובעולה צריך למלוק שני סימנים, בכל זאת נחשב סימן אחד לגמר השחיטה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ואף שהוא שחט ולא מלק.

ואומר רב יוסף: לא נחלקו אלא בכגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרו בפנים ^[88]. למאן דאמר: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף - מיחייב, למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף - לא מיחייב לפי שמיעוט סימנים אינו גמר בשום קרבן ^[89].

מתיב רבי זירא ממשנה במסכת פרה על רבי יוחנן: כל העסוקים בפרה אדומה מתחילה ועד סוף עבודותיה, מהשוחט עד האוסף את אפרה, הרי הם טמאים ומטמאים בגדים שעליהם בשעת העבודה.

והעסוקים בה פוסלין אותה אם נתעסקו במלאכה אחרת תוך כדי עשייתה, שכן דרשו מהפסוקים שפרה אדומה נפסלת על ידי עשיית מלאכה אחרת.

אירע בה פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה - היא מטמאת כנבלה אבל אינה מטמאת את העוסקים בה מדין פרה אדומה כלל ^[90], ובין קודם פסולה בין לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים מאחר שלא היתה כשרה מעולם, וכל העוסקים אינם עוסקים בפרה אדומה.

ואם אירע פסול מסוים בהזאתה שמזים מדמה שבע פעמים כנגד ההיכל, אז העוסקים בה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלהם, מפני שעסקו בה בשעה שהיתה כשרה, והעוסקים בה לאחר פסולה - אינה מטמאה בגדים שלהם, מפני שהם לא נתעסקו בפרה כשרה.

ומקשה רבי זירא: אי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ותחילת השחיטה של הפרה ראויה לטמא את העוסק בה, אם כן לפלוג נמי [יכול התנא לחלק גם] בשחיטתה ויאמר: אירע בה פסול בשחיטה כגון ששהה באמצע השחיטה, אז השוחטה קודם פסולה - מטמאה בגדים שלו, והשוחטה לאחר פסולה אם היה אדם אחר - אינה מטמאה בגדים שלו!

אמר רבא: בנתקלקלה שחיטה קאמרת שיש מקום לחלק בין לפני הפסול לבין אחר הפסול?! אין הדבר כן, אלא אפילו לרבי יוחנן שסובר שתחילת השחיטה נקראת שחיטה, שאני התם בנתקלקלה השחיטה דאיגלאי מילתא למפרע [שנתברר הדבר למפרע] דלאו שחיטה היא כלל, ורק כשכל השחיטה היתה כשרה - נקראת ההתחלה בשם שחיטה ^[91].

אמר רבא: אי קשיא לי [אם קשה לי] ממשנה זו, לא קשה לי ממנה על רבי יוחנן אלא הא קשיא לי: למאן דאמר: אינה לשחיטה אלא בסוף, לפלוג [יחלק התנא] ברישא של המשנה העוסקת בהכשרא דפרה, ואומרת שכל העסוקים בפרה מטמאים בגדים, ויאמר: שהמתחיל בשחיטה לא מטמא בגדים, וכגון דשחטוה בתרי גברי [בשני אנשים], דגברא קמא לא מטמאה וגברא בתרא מטמאה!

אמר רב יוסף לרבא: תרי גברי בחד זיבחא קאמרת?! [אתה רוצה לומר שהמשנה תדבר בשני אנשים ששחטו זבח אחד?!] בר מיניה דההוא [הוצא מדעתך אפשרות זו] לפי שאין לעשות כך, ולא שכיח הדבר שיעשו שלא כדין ^[92].

דתנינא: "תזבח" מלמד שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. "תזבחהו" מלמד שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ואמר רב כהנא: תזבחהו כתיב ^[93].

מברייתא זו למד רב יוסף שאין לשחוט פרה אדומה על ידי שני אנשים שכן דין עשייתה של פרה הוא כדין קרבן, ורב יוסף הבין שאין הבדל בין שני אנשים ששוחטים ביחד לשני אנשים ששוחטים אחד אחרי השני.

אמר ליה אביי לרב יוסף: בכל זאת קושית רבא היא קושיא, שכן לאו איתמר עלה [האם לא אמרו על הברייתא הזו]: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו הברייתא היא דברי רבי אלעזר ברבי שמעון

למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב דחשוב ככולו בחוץ אבל למ"ד דאינה לשחיטה אלא לבסוף (עכשיו) לא מיחייב שסופה של שחיטה היתה בפנים וחשוב כאילו לא שחט בחוץ כלום:

כל העוסקים בפרה מטמא בגדים מתחלה ועד סוף כדכתיב בתורה ששבעה היו עסוקין בפרה כלומר אחד שחט ואחד שורף ואחד מזה וכל העסוקין עד ז' ופוסלין אותה במלאכה כלומר לפרה אדומה כיצד שאם חתך שום דבר או עץ או שחט בהמה בתוך כך שהיו עסוקים בפרה פסולה הפרה כיצד אירע בה פסול בשחיטה כלומר כששחט קצת וחתך חפץ אחר בתוך כך ועכשיו כיון שאירע בה פסול בשחיטה אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף אפילו אירע בה פסול^א)לכאורה נראה דצ"ל אפי' אירע בה פסול בסוף שחיטה שעשה עמה וכו'. בתחלת שחיטה שעשה עמה מלאכה לא חשובה שחיטה ואינה מטמאה אבל בהזייתה אירע בה פסלות שזו לבסוף קודם פסלות מטמאה בגדים דאנן אמרינן דכל העוסקים בפרה מטמא ואחר פסולה היא חשובה כאין אלא אי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לפלוג בשחיטתה וכו':

נתקלקל בשחיטה [קאמרת] כלומר דפסולה אירע בשחיטה ועכשיו איגלאי וכו' ומשום הכי פסולה (אלא) [אבל] במקום אחר עדיין אומר אני דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

אלא אי קשיא הא קשיא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ליפלוג נמי בהכשרה וכו' כלומר אפי' דלא אירע בה פסול בשחיטה כגון דשחטוה בתרי גברי דגברא קמא לא מטמא כלומר דעדיין לא חשוב שחיטה וגברא בתרא מטמא משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

בר מינה דההיא כלומר הא לא קשיא לא מצית למיפרך ודאי הכא אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל במקום אחר עדיין א' אני אפי'^ב)אפי' שחט מקצת סימנים בחוץ וגמרה בפנים ג"כ חייב משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. פסול שאירע (בשחיטה) דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

א"ל אביי ולאו איתמר עלה דתרצת דהתם דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

^ג)דברי רבינו אלו הם משוללים הבנה דמאי ענין מחלוקת ראב"ש וחכמים לישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא דטעמא דראב"ש דיליף מקרא וגזה"כ הוא וצ"ע. דמחלוקת בין ר' אליעזר בר' שמעון ובין חכמים דחכ"א שנים שוחטין וכו' דישנה לשחיטה מתחלה וכו' ולר' שמעון בן אלעזר דאמר דאינה לשחיטה אלא לבסוף לפלוג בהכשירה דפרה כגון דשחטה חד גברא בשני סודרין כלומר כששחט סימן ראשון היה עטוף סודר אחד וכששחט סימן אחר נתעטף בסודר אחר דסודר קמא לא מטמא וסודר בתרא מטמא דאינה לשחיטה אלא לבסוף:

הויא ליה עבודה בזר ותנן כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו. פי' לאו דוקא לפוסלו שהרי אפי' בפרו של כ"ג מסקי' בפ' טרף בקלפי שכשרה בזר אלא מ"מ אין מוסרין עבודה בו ביום אלא לכ"ג והיינו דקאמר לכתחלה היכי שביק ליה וכו'.
ובתוס' מפרשים לשון אחר דמירוק שחיטה צורך קבלה דלדם הוא צריך ומקבלה ואילך מצות כהונה וזה כבר התחילו בקבלה קודם מירוק והתחילה מצות כהונה.
וזה אינו נ"ל, דהא ס"ד השתא לא מירוק יהא פסול ועיקר שחי' היא. ועוד א"כ שחי' בזר שכשרה בלא מירוק הוא ואדרבה א"ת לא מירק כשרה שחיט' הו"ל מירוק צורך קבלה וטפי מיפסיל באחר. ויש להם לדחוק ולומר דכיון דבחולין לא צריך ודאי לאו שחיטה הוא ואם פוסל בדיעבד פוסל מדין קבלה הוא ואי כשר בדיעבד אף צורך קבלה לא הוי.

ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. איכא דק"ל דאמר רבא ביבמות פ' החולץ הלכה כריש לקיש בהני תלת ובשאר הלכה כר' יוחנן אלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל לרבא כרבי יוחנן ובמסכת זבחים (ל,א) א"ל רבא לאביי מי סברת ישנה לשחי' מתחלה ועד סוף אינה לשחיטה אלא בסוף אלמא בהא נמי כר"ל ס"ל וא"ל הכא משמיה דלוי אמרה ר"ל לשמעתי' ולאו שמעתא דידיה אלא דלוי היא וזה צ"ע ובדיקה.
ובה"ג כתב כאן והלכתא אינה לשחיטה אלא בסוף מן מה דאי' בתמיד נימא קסברי אחרים אינה לשחיט' אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת והא דרבא איתא בכל הזבחים ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחי' אלו דבריו ז"ל והא דפרכוס אינ' (סתם) [ראיה].

שהרי עשה בו מעשה חטאת העוף למטה. פירוש שאילו לא נעשה בו [אלא] מעשה חטאת העוף אמרינן נמשכת עולת העוף ונעשית חטאת העוף וכדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ז] דשחיטת קדשים אבל מכיון שנעשה בה מעשה חטאת ומעשה עולה פסולה.

כיצד אירע בה פיסול בשחיטה אינה מטמאה בגדים. פירש"י ז"ל כגון שנתנבלה דאין כאן עבודה אם שרף אותה או אסף אפרה ולא נגע בה אפי' נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה והיינו דאמרי' נפסלה בשחיטתו קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה כלל.
ואינו נכון, שאם בשאר פסולין אינו כן ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשנתנבלה אבל אירע בה פיסול אחר קודם פיסולה מטמאה בגדים [וכמו דאמר בגמ'] מדלא קתני הכי ש"מ דאינה לשחיטה אלא לבסוף.
אלא מאי אירע בה פיסול כגון שעשה בה מלאכה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף והיינו דקתני מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה ואינן מטמאין בגדים כיצד וכו' ואפי' בפיסול מלאכה אמר רבא דכיון שלא נגמרה כדין פרה איגלאי מילתא דלאו פרה הוא שאין דין פרה עליה עד שתשחט ולכשתשחט [בפסול] איגלאי מילתא שאינה מטמאה מתחילת שחיטתה לפי שישנה לשחי' מתחילה ועד סוף והא דקא פליג בהזאתה קודם פיסולה וכו' ה"ה בשרפתה אירע בה פיסול בשרפת' קודם פיסולה מטמא' בגדים ולאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אלא בהזאתה רבותא קמ"ל שמשעה שנשחטה מקריא פרה וכ"ש בשרפתה שכבר הוזה דמה. ומיהו לפי הספרים שכתוב בהם נתקלקלה שחיטה קאמרת משמע כלשון רש"י דקלקול שחיטה היינו פסולה.

הויא לה עבודה ותנן כל עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בו. איכא למידק והא שחיטה לאו עבודה היא, דמקבלה ואילך מצות כהונה, ולמד על השחיטה שהיא כשרה בזר. יש לומר דאתי כמאן דאמר פרו של כהן גדול ביום הכפורים בזר פסולה, ופלוגתא דרב ושמואל היא (יומא מב, א) חד אמר פרו פסולה פרה אדומה כשרה וחד אמר פרה פסולה פרו כשרה, ואתיא מתניתין דהכא לאשמועינן דאין לך קרבן דאינו כשר ברוב שנים ואפילו פרו ופרה. ואי נמי למאן דאמר פרו פסולה לא דוקא פרו אלא כל הקרבנות דגמרינן מיניה, ולא נקט התם פרו אלא משום דקרא כתיב ביה, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

שהרי עשה בה מעשה חטאת למטה. ולא שייך הכא למימר שהרי עשה מעשה טרפה למטה, שהרי המליקה על ידי הכשר למליקה נעשית, והילכך אם לא מלק למטה אלא מיעוטא של וושט, כולי עלמא אינה פסולה, שהרי אינו מעשה בעלמא.

לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים. יש מי שפירשה בעולת העוף דסלקינן מינה, והא דקנט שחט ולא נקט מלק, לפי שאינו חייב מחמת שחוטי חוץ במליקה אלא בשחיטה דמרבינן ליה מאו אשר ישחט וכמו שכתב רש"י ז"ל. וקשיא לי דאם כן לכולא עלמא ליחייב, חדא, שהרי נעשה בה מעשה שחיטת חולין בחוץ, וכיון דהוה מעשה המכשיר בעלמא ליחייב, ואפילו תמצא לומר דמחולין לקדשים לא גמרינן, מכל מקום הרי נעשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ שאם שחט סימן אחד בחטאת העוף בחוץ חייב, ועוד אי בעולת העוף מאי טעמא פליג בהא רבא ארב יוסף דאמר בסמוך אפילו שחט סימן אחד בחוץ חייב, אלא נראה לפרש דהכא בבהמה קא מייר, דאי בעולת העוף כולי עלמא מודו בה כמו שאמרנו. אלא בשוחט סימן אחד בבהמה בחוץ בהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה סבר לא ילפינן בהמה מעוף ורב יוסף סבר ילפינן בהמה מעוף.

לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימן בחוץ וגמרו בפנים. דלא בעי מעשה גמור. והוא הדין במולק בעולת העוף מיעוט סימנין למטה וגמרה למליקה למעלה.

כיצד אירע בה פסול בשחיטתה. פירש רש"י ז"ל כגון שנתנבלה בשחיטה ולישנא דרבה מסייע ליה דאמר רבה נתקלקלה בשחיטתה קאמרת, שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלא שחיטה ההיא כלל. והאי לישנא ודאי לכאורה בשאירע פסול בגופה של שחיטה ממש משמע. ומיהו אינו מחוור, חדא, דהא משמע לכאורה דאפוסלין במלאכה קאי, וכגון שחתך דלעת עם שחיטתה מדקתני ופוסלין אותה במלאכה כיצד, וסתמא היא כיצד אפוסלים אותה במלאכה דסמיך ליה קאי, ועוד דאם איתא דדוקא בשאירע פסול בשחיטתה ממש הא שנעשה מלאכה לא, למאן דאמר ישנה לשחיטתה מתחלתה ועד סוף ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנתנבלה אבל עשה מלאכה עמה לא, אלא מחוורתא דאפסול מלאכה קאי, ורבה הכי קאמר, אירע בה פסול בשעת שחיטה קאמרת שאני התם דאיגלי מילתא למפרע דלאו שחיטת פרה היא כלל.

אירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסול בין פסול וכו'. גירסא (דוקא) [דווקני] לא גריס בין קודם בין אחר, דבשחיטה, מאי קודם שייך, דהא אינה [מטמאה] פרה אלא משחיטה ואילך, ומשנה היא במסכת פרה (פ"ד מ"ד) ובנוסחאות מדוקדקות אינו.

אינה מטמאה בגדים. פירש רש"י ז"ל אם נגע בפשוטי כלי עץ שלא טמאוהו משום נבלה אף משום פרה לא טמאוהו, ולא היה צריך רבינו ז"ל לומר בפשוטי כלי עץ, דנבלה אינה מטמאה בגדים במגע ואין טומאת בגדים בנבלה אלא במשא, וכדתנן בפרק קמא דמסכת כלים (מ"ב) למעלה מהם נבלה וכו' עד מטמאין את האדם במשא ולטמא בגדים וחסורי בגדים במגע, כלומר נחסרו בגדים מטומאת מגע אבל לא נחסרו ממשא.

גוי שהתחיל לשחוט ובא ישראל וגמר כל שנעשה בידי גוי מעשה שלו נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט (אבל כל שלא נעשה בו כן מאליו טרפה פסול כגון ששחט רוב קנה או משהו בושט) אבל כל שלא נעשה בו כן בידי גוי כגון חצי קנה מותר:

כבר ביארנו בפרק ראשון על עולת העוף שמליקתה למעלה מן הסיקרא בקרן דרומית מזרחית ושהוא צריך בה למליקת שני סימנין מעתה מלק בה סימן אחד למטה אע"פ שמלק בה סימן שני למעלה פסולה שהרי עשה בה שלא במקומה מעשה שכיוצא בו מכשיר בחטאת העוף וכן אם מלק בה סימן אחד בפנים וסימן אחד בחוץ ולא עוד אלא אף אם מלק מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים וכן אם שחט באיזה קרבן מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוטן במקום שאינו ראוי ורובן נגמרו במקום הראוי פסולה שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל המולק בעוף כל הראוי למלוק בחוץ פטור כגון שנים בעולה ואחד בחטאת פטור אבל אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל ההעלאה שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים ודברים אלו יש חולקים בקצת דינין שבהם ומהם הוא שיש אומרים שאין שום מליקה פוסלת בחוץ וכמו שאמרו מלק סימן אחד למטה וכו' ועליה אמר מיד לא נחלקו אלא דשחט סימן אחד בחוץ והשוחטו בחוץ חייב מרבויא דאשר ישחט וכן לפי מה שהתבאר בזבחים וכן מה שפסקנו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף יש חולקים לפסוק אינה לשחיטה אלא בסוף ואע"ג דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא ריש לקיש משום לוי סבא אמרה ומחלקת אחרת היא וכן כתבוה בהלכות גדולות ואין נראה כן:

כל העסוקים בפרה באחת מכל עבודותיה הן בהשלכת עץ ארז ואזוב לתוך השריפה הן בשחיטה הן בשריפה הן בכל העבודות שבה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים שעליהן או בגדים אחרים או כלים שנגעו בהם בשעה שהם מתעסקים בה בשעת שחיטה או בשעת שריפה או בשעת איזו עבודה אבל אחר שפירש אע"פ שלא טבל אינו מטמא בגדים וכלים אם נוגעים בו שאינו אלא ולד טומאה ואין כלים מקבלים טומאה ממנו ופרה עצמה אינה מטמאה כל הנוגעים בה אלא המתעסק לבד אף המתעסק אינו טמא אלא בשנעשית פרה כהלכתה אבל אם נפסלה אין המתעסק טמא ולא כל הפיסולין שוין בדבר זה אלא אירע פסול בהזאתה ר"ל בהזאה שהיה מזה מדמה שבע פעמים כנגד פתחו של היכל ואירע בה פסול באותה שעה כגון שנטמא הדם או נשפך המתעסק בה קודם פיסולה מטמאה בגדים שמאחר שנשחטה בהכשר מתעסק בפרה הוא קרוי לאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אבל אם אירע פסול בשחיטתה כגון שנתנבלה אין המתעסק בה טמא אפי' התעסק ושחט סימן אחד קודם הפסול שהרי מ"מ הואיל ונתקלקלה בשחיטה הוברר הדבר שאינה שחיטה כלל ואין זה מעשה פרה ליטמא בה משום מתעסק בפרה כל זמן שיזהר הוא מטומאת נבלה כגון ששרפה או נתעסק באחת מעבודותיה בלא נגיעת יד אלא בפשוטי כלי עץ וכיוצא בהם הא אם לא נפסלה מטמאה בגדים אף אותם שהיו על המתעסק בתחלת שחיטה אע"פ שאינן עליו בסוף שחיטה כגון ששנה בבגדים בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה מפני שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כל העוסקים בפרה שעשו מלאכה אחרת בעוד שהם מתעסקים בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר פסולה שנאמר ושחט אותה לפניו כלומר שיהו עיניו נשואות בה מכל וכל ולא יתן עיניו כלל במלאכה אחרת וכשם שביארנו בשאר קדשים שאם שחטו שנים בזבח אחד נפסל אף בפרה הדין כן:

בד"ה כגון ששחט סימן וכו' והרי עשה הכשר שחיטה כו' ונראה לפרש דאיירי בבהמה כו' עכ"ל פי' כיון דמריבויא דאשר ישחט מרבינן עוף קדשים בחוץ בין חטאת עוף ובין עולת עוף מסתמא כהכשר שחיטת העוף בחולין מרבינן ליה דהיינו בסימן א' ולא ה"ל למינקט מעשה חטאת העוף אבל בדאיירי בבהמה ניחא דהכשר שחיטת בהמה בחולין בב' סימנין הוא ולא הוה מצי למימר נמי סתם דעשה בו מעשה שחיטת העוף בחוץ דאין זה מעשה הכשר אלא מעשה פסול אלא דקאמר התם דעשה בבהמה בחוץ מעשה הכשר מליקת חטאת בעוף בפנים שהוא סימן אחד מיהו בהך דס"פ בההיא דשלשה חטאות שכתבו דמשום הכי לא נקט זבח דלא מיחייב בבהמה אשחיטת חוץ בסימן אחד אלא כדגמר גם שחיטת השני אכתי תקשי לן אמאי לא נקט נמי עולת עוף דלפי סברת התוספות שכתבו דמשום דעשה בו הכשר שחיטה בחולין הוא חייב בשחיטת חוץ בסימן אחד אף אם לא גמר שחיטת השני ויש ליישב פירוש התוס' דהכא ללישנא קמא שפרש"י שם דלא קשיא לן למינקט עולה כמו שמפרש ודו"ק:

ד"ה כגון ששחט סימן אחד בחוץ וכו' ונראה לפרש דאיירי בבהמה ופסולה דנקיט וכו'. ר"ל אע"ג דהשתא א"ש דיוקא הא שניהם בפנים כשרה כיון דבבהמה איירי אפ"ה פסולה דנקיט רב יוסף לאו דוקא וכו' דאי חיובא ליכא וכו':

בא"ד [וא"ת] ובסוף פרקין [וכו'] והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מיחייב בסימן אחד וכו'. מקשין לרש"י נמי תקשה אמאי נקט חטאת העוף ולא נקט עולת העוף או קרבן העוף סתמא ובחצי קנה פגום כיון דאפי' עולת העוף מיחייב בשחוטי חוץ בסימן אחד ונ"ל דלפרש"י א"ש משום דלא מחייב בעולת העוף בסימן אחד אלא משום שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לכך נקט חטאת העוף גופיה ואתא למעוטי קרבן בהמה דלא אשכחן בה קרבן שהכשירו בסימן אחד אבל השתא דאפילו בבהמה מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ א"כ לינקוט זבח סתם וק"ל:

גמ' יכול יהא פסול מדרבנן לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ומאחר דאפי' כו' כצ"ל:

גמרא א"ר הכל מודים היכא דשחט סי' אחד עובד כוכבים כו' פסולה כו' מעשה טרפה כו'. לפי טע"ז נראה דאפי' לא שחט העובד כוכבים אלא מיעוט הושט גם כן פסולה. ולא נקט סי' אחד אלא משום תרתי גווני בתרייתא דשם הוא דוקא בסי' שלם או רובו דס"ל דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס אינה אלא משחיטת סימן אחד ואילך הואיל דשם שחיטה עלה בעוף דחולין או בחטאת העוף. ורב יוסף ס"ל דבזה לכ"ע שם שחיטה עלה מטעם הואיל הנ"ל ולא נחלקו אלא במיעוט סימנין. ומסתברא דלא אמר אלא במיעוט דושט אבל דקנה ליכא למ"ד דמחתך בבשר בעלמא הוא. ונ"ל דר' זירא נמי כרב יוסף ס"ל לכן נקיט באתקפתיה ואי אמרת ישנה כו' ולא נקיט לישנא דרבא בקושייתו למ"ד כו'. משום דהוא מקשה אליבא דכ"ע דליפלוג באירע בה פסול בין סימן לסימן:

רש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים. ואם כו' ולא נגע בה כו'. משמע דבנגיעת נבלה מטמא בגדים. ותימה דהא איתא בפ"א דכלים מ"ב וחשוכי בגדים במגע ע"ש בפי' הרע"ב. ובנדה (נה ב) אמרי' ואימא במשא מטמא אדם ובגדים במגע אדם מטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה ע"ש בפרש"י. ונ"ל דחיליה דרש"י מהא דדרשינן שם (מב ב) והאוכל מנבלתה ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל כו'. והתם כתיב כיבוס בגדים וע"ש בתוס'. ועמש"כ לקמן (עא ב). ומש"כ עוד או אפי' נגע בפשוטי כ"ע. ג"כ תמוה דאפי' בכלי המקבל טומאה נמי דהא הכלי נעשה ראשון ואין אדם וכלים מק"ט אלא מאה"ט. ועוד בשעה ששורפה א"א שלא יסיטנה וא"כ מאי אהני פשוטי כ"ע אם לא דאתיא כר"א בפ"ה דזבים מ"ג וכפי' הרמב"ם שם:

תד"ה א"כ. ה"מ נמי למיפרך א"כ ה"ל שחיטה בשנים כו'. תימה דבזה פליגי רבנן כדלקמן ומכשירין אפי' לכתחלה. וניחא יותר למפרך ממה דכ"ע מודו כדמסקי:

תד"ה למה. ואע"ג דבחולין נמי בעינן כל השנים לכתחלה כו'. לפמש"כ בעצמם ביומא (ר"ד לג) דטעמא דלמא לא אתי למיעבד רובא. הא אמרינן לקמן (קכ"ג ב) בכזה דכהנים זריזין הן. וכש"כ כה"ג. ולפמש"כ אני בר"פ דטעמא מפני הוצאת הדם יפה פשיטא דלא שייך בקדשים רק משום דלדם הוא צריך כדמשני:

תד"ה כגון. ונל"פ דאיירי בבהמה. והשתא לא תיקשי מדוע לא אמר רב יוסף משום דסי' אחד הוא הכשר שחיטה בעוף דחולין בחוץ. משום שחלוקין זו מזה הרבה. זו בהמת קדשים שלא כמצותה. וזה עוף חולין כמצותו. אבל חטאת העוף שותה לה מיהא בתרתי דתרווייהו קדשים שלא כמצותן דמחטאת העוף דשחטה בחוץ יליף. ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

שם ופסולה דנקט ר"י ל"ד כו'. אבל קשה מדוע בסי' אחד דמודים בו נקט לשון פסול. ובמיעוט סימנין דנחלקו נקט לשון חיוב:

בא"ד וא"ת ובס"פ כו' לישמעינן זבח ובח"ק פגום כו'. נשאלתי מתורני אחד הא הוי בע"מ ואינו ראוי לפנים ופטור משחוטי חוץ כדאיתא בפ' פרת חטאת מ"ב. בשלמא בחטאת העוף א"ש דאין תמות בעוף. והייתי ר"ל דזה לא הוי מום ליפסול דהא מום זה ע"כ יעשה קודם גמר שחיטה וגם בזבחים (כה ב) אר"ז דמום פוסל אף לאחר שחיטה קודם קבלה. והרי בית השחיטה מפורעת קודם קבלה. ודמיא להא דאמרי' ביבמות (ר"ד ס) סופה להיות בוגרת תחתיו. סופה להיות מוכת עץ תחתיו. אבל זה נסתר מהא דלקמן (ל) וברש"י שם ד"ה מדמי פסח. וכן מדבריהן עצמן לעיל (כח ב) בסד"ה אתא. ולא אשכחנא פתרי אלא אליבא דר"ע עיין בכורות (טז):

גמ' דגברא קמא לא מטמא כצ"ל:

אמר רבא הכל מודים היכי דשחיט נכרי סי' א' וכו' מדלא אמר רבא דשחיט נכרי מיעוט סי' וכדאמר הוא עצמו הך לישנא בב"ק ע"ב ע"א וע"ב ע"ש משמע קצת בהס"ד דלא שמע הך סברא דמיעוט סי' דאמר ר' יוסף לקמן. הוה ס"ד דרבא דוקא בסי' א' דהוה עכ"פ גמר מעשה חשוב בהא לא פליגי וכדכתבו תוס' סברא זו בזבחים דף למ"ד לענין מחשבת פגול ע"ש אבל במיעוט סי' הוה ס"ל לרבא בהס"ד דלכ"ע מתכשר בשחיטת ישראל אח"כ דאיהו עיקר והגומר וכמ"ש לח"מ ס' זו ושוב כדחדית ר' יוסף הך דמיעוט סי' בחוץ וכו' ס"ל דגם במיעוט סי' שחיט נכרי וגמר ישראל נמי פליגי וכמ"ש רמב"ם עפ"י פירושו של לח"מ ע"ש:

כגון ששחט סי' א' בחוץ וכו' כ' תוס' בעולת עוף בלא"ה חייב משום דה"ל הכשר שחיטה בעוף י"ל הכא לריש לקיש קיימינן דס"ל בנזיר כ"ט אין שחיטה לעוף מן התורה ואע"ג דנחירה בעינן ובעוף בסי' א' מ"מ בקדשים זביחה בחוץ בעי ולא ילפינן מנחירה. ובזה מיושב גם ק' מהרש"א אהתוס' דלוקמא ברייתא דהשוחט חטאת בחוץ בעולת עוף י"ל משום דאיכא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מיהו בלא"ה לא אתי' ככ"ע אפי' לק' תוס' בבהמה וחצי קנה פגום והיינו דוקא לר"ע זבחים פ"ד ע"א דבעל מום אם עלה לא ירד ומיחייב משום שחוטי חוץ כמ"ש תוס' לקמן מ' ע"א ד"ה חייב ע"ש:

דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הוא. למ"ד קילקול במיעוט בתרא נמי פוסל א"כ אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף נמי אצטריך להך שינויי דהרי בשחיטה הו"מ לאפלוגי מגמר רוב עד סוף שחיטת הסי' וצריך לומר אגלאי מילתא למפרע וכו'. והנה דעת רש"י דוקא בקלקול בשחיטה אמרינן הכי אבל נתקלקלה במלאכה או בפסול אחר איכא לאפלוגי גם בשחיטה והא דלא מפליג בשחיטה גופי' וכמו שהקשה ר"ת י"ל רבותא קמ"ל נתקלקלה במלאכה באמצע השחיטה דמטמא בגדים קודם פסול דפשיטא דנהי דשחיטת פרה לא הוה שם שחיטה מיהת הוה בעלמא. משא"כ הזאה אי נתקלקל במלאכה א"כ אין כאן הזאה כלל אלא מיא בעלמא והא אפי' קודם פסולה נמי אינו מטמא בגדים קמ"ל. אבל לעולם בשחיטה נמי כל שדבר אחר גרם לפסול לא מיקרי קלקול השחיטה וכן משמע בב"ק ע"ב ע"א ותוס' נדחק שם בד"ה כי קחייב ע"ש ולרש"י א"ש ומיהו מודה רש"י אם הקלקול הי' בענין תקרובת ע"ז דהוה כמו קלקול בשחיטה עצמה משום דהוה עומד לשרוף ועפרא בעלמא הוא וכמ"ש רש"י לקמן מ' ע"ב ד"ה מחתך וכו' ע"ש ולפ"ז מחתך בעפרא דוקא הוא ולא כמ"ש תוס' בב"ק ע"א ע"ב ד"ה א"י הנאה ע"ש וק"ל:

גמרא אמר רבא הכל מודים וכו'. הנה נקט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל ולא נקט רק סימן א' נכרי משום דא"כ פשיטא במה ליתכשר וכן מה דנקט דעולת עוף סימן א' למטה וסימן א' למעלה משום דאי לאו סימן א' למעלה א"כ פשיטא דפסול שהרי לא עשה מעשה עולה כלל אלא במה דנקט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים קשה למה נקט סימן א' בפנים הוה ליה למימר לא נחלקו אלא ששחט סימן א' בחוץ לחוד למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה חיוב וצריך לומר משום דגם אי נתקלקלה שחיטה שאני דאיגלי מלתא למפרע וכו' ולפי זה לאו דוקא נתקלקלה אלא כל שלא נגמרה השחיטה כלל ג"כ לא מחשב שחיטה ההתחלה לחוד ולכן הוצרך לומר סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים ולפי זה לשטת רש"י דקאי בעוף קשה למה לי כלל סימן א' בפנים והרי בעוף ודאי שסימן א' מחשב שחיטה אלא דבלא"ה צריך לומר לרש"י שכל זמן שלא נשחט השני כיון שהוא עולה דבעי ב' סימנין לא מקרי שחיטה דאל"כ קשה מ"ט דמאן דפטר כאשר הקשו באמת התוספות בד"ה כגון ועיין שם:

אמנם אי קשיא הא קשיא לי על שטת רש"י דהרי מרא דשמעתתא הוא רבא ולרבא סימן שני בעולת עוף לא שייך כלל לתורת שחיטה ומליקה רק למצות הבדלה אבל במליקה שהיא במקום שחיטה כבר נגמר בסימן א' דהרי רבא הוא דאמר בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בסימן שני בעולת עוף לא פסלה לרבנן וכמו שהבאתי לעיל וא"כ איך קאמר רבא דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף פטור בשלמא לשטת התוס' דמיירי בבהמה ניחא אבל לרש"י קשה וצ"ל דרבא מוקי פלוגתייהו דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דר"א בר"ש דס"ל שהייה פסלה בסימן שני:

ועכ"פ מכולהו אמוראי דגם רב יוסף דמוקי פלוגתייהו במיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ג"כ קשה למה נקט וגמרן בפנים וצריך ג"כ לומר דלכ"ע כל שלא נגמרה כל השחיטה לא מחשב תחלתה לחוד שחיטה וק"ו אם נתקלקלה וא"כ קשה מאי מקשה ר"ז דלפלוג נמי בשחיטתה והרי כבר ידע מהחילוק דמסיק רבא דהיכא דנתקלקלה שחיטה דלמפרע לאו שחיטה וצ"ל דר"ז לא שמע ליה כל הנך אוקימתא דאמוראי ושמע רק גוף הפלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן ולקמן בדברי ר"ז יתבאר יותר הנלע"ד בזה:

שם לפלוג נמי בשחיטתה. תמיה לי מאד דבשלמא אם לא היה מבואר ההיפך ממש רק ששתק התנא משחיטה ומחלק בהזאה שייך להקשות ליפלוג נמי בשחיטה אבל כיון שמבואר ההיפך בפירוש דקתני אירע פסול בשחיטה בין קודם פסולה וכו' אינה מטמאה א"כ היה לו להקשות כפשוטו ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה א"כ למה קודם פסולה אינה מטמאה:

ולכן נלע"ד דגם ר' זירא ידע שע"כ לא קאמר ר' יוחנן ישנה לשחיטה וכו' אלא היכא דנגמרה השחיטה בלי קלקול בשחיטה וכמו שהוכחתי מכל הני מימרא דאמוראי הנ"ל אלא שהיה ס"ד דהיינו דוקא פסול בשחיטה עצמה כגון נתנבלה אבל אם אירע פסול אחר בשחיטה שאינה מענין השחיטה כגון פסול מלאכה בזה הי' סבור דלא אמרינן איגלי מלתא למפרע ולכך מפשטא דברייתא דקתני בשחיטה דאף קודם פסולה אינה מטמאה לא היה קשה ליה דמוקי ליה בנתנבלה אבל הקשה אדמחלק בהזאה והרי כל פסול דהזאה אינו אלא פסול אחר כגון מלאכה וליפלוג בכיוצא בזה בשחיטה היכא דאי פסלה במלאכה חילוק בין קודם הפסול דמטמא בגדים לא דישנה לשחיטה ובין אחר הפסול דאינה מטמא ועל זה משני רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת כל קלקול בשחיטה אפילו פסול מלאכה ג"כ קלקול בשחיטה הוא בפרה וכמו שכתבו התוס' ואיגלי גם בזה מלתא למפרע וכו':

ובזה נבין כוונת רש"י בד"ה בשחיטתה כגון שנתנבלה והנה אין כוונת רש"י דכך הוא הפירוש האמיתי בברייתא אלא דרכו של רש"י תמיד לפרש לפום ההוה אמינא שיוכל סוגיא דשמעתא להיות כסדר המקשן והתרצן ופירש גם כאן רש"י כפי מה דסליק אדעתא דר"ז בפירוש של הברייתא ולכן פירש רש"י כגון שנתנבלה ורבא הוא דחידש דכל קלקול בשחיטה אמרינן איגלי למפרע ובזה ניצל רש"י מקושיית התוס' בד"ה אית פסול עיין שם ואדרבא מוכח ברש"י מלשון של ר"ז שהקשה ליפלוג נמי וכו' וכנ"ל:

שם ברש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים ולא נגע בה וכו' והרשב"א בחידושיו תמה על מה הוצרך רש"י לזה והרי נבילה אינה מטמא בגדים במגע ולענ"ד דברי רש"י נכונים כי זה פשוט אצלי שמה שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים היינו בכשרים שהם ראוים לזה אבל אם הוא פסול לעסק הזה אינו מטמא בגדים וכגון שלקח איש אחד עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך לתוך שרפת הפרה אף שהפרה לא נפסלה עבור זה ויבוא כדין וישליך מחדש ארז ואזוב ותולעת ומ"מ זה הזר שהשליך לא נטמא ואינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו ראוי לזה ולא מקרי עוסק בפרה וכמו כן אם הוציא איש טמא את אפרה אינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו כשר לעסק זה וק"ו אם הניחה טמא על אש מערכתה שאינו מטמא בגדים כיון שהוא פסול לשרפת הפרה שהרי כל מעשה הפרה עד שתעשה לאפר אינו אלא בזכרי כהונה וק"ו שאינו בטמא ואף שלא נפסלה הפרה עבור זה אם לא נגע בה רק ע"י פשוטי כלי עץ ונשארה טהורה ויחזור הטהור ויניחנה מחדש על האש מ"מ זה הטמא שהניח אותה אינו מטמא בגדים וא"כ גם כאן כיון שנתנבלה בשחיטה א"כ זה ששוב עוסק בשרפתה אם היה נוגע בה היה נטמא תיכף כשנגע בה שוב הוא פסול לשרפת פרה ואפילו היה שורף שוב פרה אדומה אחרת כשרה לא היה מטמא בגדים ואין הטעם משום שהפרה היא פסול ותיפוק ליה שהשורף הוא פסול לכן הוצרך רש"י לומר כגון שלא נגע בה אבל מה שקשה לי הוא למה הוצרך לומר בפשוטי כלי עץ והרי אפילו כלי מתכת כיון שעל ידי נבלה אין הכלי נעשה אב הטומאה ואין אדם מקבל טומאה רק מאב הטומאה:

בתוס' בד"ה כגון פירש בקונט' בעוף קדשים עיין בדבריהם והנה רש"י לא פירש באוקימתא דרבא בעוף רק בדברי רב יוסף והנלע"ד כוונת רש"י בזה לתרץ קושיות התוס' בד"ה אמר ר"ל וכו' דרבא ס"ל בזבחים אינה לשחיטה אלא לבסוף ואפ"ה אמר הלכה כר"ל בתלת והוה ליה למימר בארבע וס"ל לרש"י דזה היה כוונת רבא דמוקי פלוגתייהו בשוחט סי' א' וכו' וס"ל דר"י ורשב"ל שניהם בפה מלא דברו וקיימו בין בבהמה ובין בעוף דר"ל ס"ל דאפילו בעוף אינה לשחיטה אלא בסוף ולא איכפת ליה במה דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ דדוקא בעשה מעשה חטאת בהכשרו כגון סימן א' למטה זה הוא שעשה חטאת בשלמות אבל סימן א' בחוץ כיון שהוא עולת עוף דבעי בפנים ב' סימנין תחלת שחיטה מקרי ולכן סתם ר"ל ואמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בשום מקום בין בעוף ובין בבהמה ור' יוחנן ג"כ פליג בין בעוף ובבהמה וסובר בכל מקום ישנה לשחיטה אבל רבא לעצמו לא מצינו לו בזבחים שאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בפירוש דנימא דכללא כייל דס"ל גם בעוף כן אלא מכללא דייקינן דס"ל לרבא אינה לשחיטה אלא לבסוף מדאמר שם (דף ל ע"א) הרי שחיטה דלחצות דמר מוכח דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ושם בבהמה מיירי וא"כ איכא למימר שרבא לעצמו לא ס"ל לא כר"י ולא כרשב"ל אלא מחלק בין הפרקים דבבהמה אינה אלא לבסוף אבל בעולת העוף היכא דעשה מעשה חטאת בחוץ חייב ומטעם דרב יוסף שהרי עשה בה מעשה חטאת בעוף אבל רשב"ל ס"ל לרבא דודאי גם בעוף ס"ל כן מדסתם ואמר בפה מלא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובזה כבר תירץ רבא את עצמו על שלא אמר הלכה כרשב"ל בארבעה שהרי בזה אין הלכה כרשב"ל לגמרי ועל זה הקשה לו רבה בר שימי דמר דהיינו רב יוסף לא אמר הכי אלא דבעוף גם ריש לקיש מודה ואף שרשב"ל כללא כייל משום דמיירי במיעוט סימנין בחוץ ובזה בהמה ועוף שוים וא"כ אעפ"כ היה לך לכלול הך דרשב"ל בהדי הנך דהלכה כרשב"ל זה כוונת רבה בר שימי בקושייתו לרבא:

ע״ב גמר׳ אר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף, ור״י אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אמר רבא הכל מודים וכו׳, לא נחלקו אלא בשחט סימן אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים, למ״ד ישנה וכו׳ מחייב ולמ״ד אינה וכו׳ לא מחייב, אמר לו רבה ב״ש, מר לא אמר הכי ומנו ר׳ יוסף, היכי דשחט סי׳ אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים נמי פסול, שהרי עשה בה מעשה דחטאת העוף בחוץ, לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, לזה מחייב ולזה לא מחייב, עכ״ל הגמ׳, והיא מוקשה עד מאד אין יוצא ואין בא בה, רש״י ז״ל פי׳ דבעוף קאי, והתוס׳ דחו דא״א לפרש כן, לכן פרשו דבבהמה קאי, והי׳ מיפטר למ״ד אינה וכו׳, אבל חידש לן ר׳ יוסף, דמ״מ מודה האי מ״ד דחייב, משום שעשה מעשה דחטאת העוף, והא דקאמר רק פסולה לאו דוקא דחייב נמי לכ״ע, וצ״ל הא דקאמר שעשה בה מעשה דחטאת העוף, לישנא דלעיל מניה נקט, והכוונה שעשה שחיטת העוף דעלמא, דכיון דמצינן בעוף בסי׳ אחד שחיטה מקרי, ה״ה בבהמה שם שחיטה גם על סי׳ א׳, אלא דלא מתכשר כי אם בשנים, וכאשר כתבנו לקמן ל״ב בסברת ר״ע, כי סברתו בזה קיימת דגם ר׳ ישבב לא פליג עליה מסברא, אלא דהחזירו מכח ההלכה, דכל שנפסלה אפי׳ במיעוט סימנים הוה שחיטה פסולה ולא טרפה ששחטה, ולכן בגמר השחיטה כהוגן, הדרינן לסברא דגם סי׳ אחד שחיטה מיקרי לחייבו משום שחוטי חוץ כצ״ל, וכן הבין ע״כ המהרש״ש ז״ל בהגהותיו שם בסוגי׳ שמביא ראי׳ לסברת ר״ע, מהאי דכן עשה בה מעשה דחטאת העוף, דאם נפרש כפשוטו דחטאת העוף דוקא קאמר אדרבה הראי׳ תתהפך לסתירה, אלא דמה שכתבו התוס׳ דפסולה דקאמר לאו דוקא, הוא קשה מאד, דאיך אפשר לומר כן, כיון דר׳ יוסא בעצמו משנה לשונו בסוף דבריו מפסול לחיוב וקאמר אלא במיעוט סימנים פליגו, דלזה מחייב ולזה לא מחייב, וכן מצאתי בהגהות מהרש״ש שמתפלא ע״ז, אבל עוד יותר קשה על קושי׳ התוס׳ שהקשו בעצמם על פירושם, מהא דלקמן מ׳ ע״ב, דשוחט בשבת בחוץ לע״ז דחייב ג׳ חטאות, והוצרך לאוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, אבל בזבח בהמה לא, דמכי שחט סי׳ אחד אסרה ואידך מחתך בעפר הוא, והרי כאן מחייב לכ״ע בסי׳ אחד בבהמה, ותירצו דשאני הכא דגמר השחיטה בפגם אבל התם כיון דלע״ז שחטה ונאסרה בסי׳ אחד, אידך כמחתך בעפר וכנתקלקלה בשחיטה יחשב עכת״ד התוס׳, וכבר צווחו על דברי התוס׳ אלו, דהלא כמחתך בעפר דקאמר הש״ס שם, היינו דתו אינה בהמת קדשים הראוי׳ לבא לפנים, אבל לא שהשחיטה תהיה נפסלת עי״ז, דהלא משנה שלימה הוא באוא״ב ובכיסוי הדם, דשוחט לע״ז חייב משום אוא״ב, וכיסוי הדם, ואיך קאמרו דהוה כנתקלקלה בשחיטה, ואין זה דומה למה שכתבו התוס׳ בד״ה אירע פסול בשחיטתה ודו״ק, ולא עוד אלא דאני רואה, דלר״ל דסובר אינה לשחיטה וכו׳, ע״כ א״א לחייב בסי׳ א׳ בחוץ, אם נאמר דצריך עכ״פ לגמור השחיטה כאשר כן הוא באמת, דהנה לקמן דף ל״ו ע״א, פליגו רבי ור׳ חייא בשוחט והתיז דם על הדלעת בין סי׳ לסי׳ אי מכשיר או לא, וקאמר דפליגו בפלוגתת ר״י ור״ל, דרבי סובר דמכשיר סובר ישנה וכו׳, ור״ח דסובר אינו מכשיר סובר אינה וכו׳, וקאמר שם ר״פ, דהכל מודים היכא דלא נתקנח הדם דמכשיר, כי פליגו בנתקנח בין סי׳ לסי׳, ונתקשה שם בחידושי הר״ן דכיון דקאמר דלכ״ע בלא נתקנח מכשיר, ע״כ משום דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא שם דם שחיטה עלה, א״כ איך קאמר לעיל דלפלוגי בהכשרה דפרה בתרי גברא או בתרי סודרא, והא לכ״ע מטמא דאגמל״מ דשחיטה הוה, ונדחק הרבה, אבל יפה כתב בזה הלב אריה, דודאי מודה ר״ל על גוף השחיטה שאם נגמרת בהכשר, אגמל״מ דכולה שחיטה הוה, וממילא האי דם לאו דם מכה הוא, ולכן בלא נתקנח עדיין, נוכל האי דם להכשיר עתה אחר שנתגלה דדם שחיטה הוא, אבל בנתקנח שצריכין אנו לומר דהכשיר אז קודם הגילוי, בזה סובר ר״ל ור״ח דאית לי׳ כוותי׳, דלא מהני הגילוי על דבר המסתלק, דאנן בעינן שאז כאשר הדם על הדלעת יכשיר, ואז עדיין לא נתגלה ור״י ורבי סברו, דהגילוי מהני גם על דבר המסתלק, שנאמר שעשה פעולתו אז קודם שנתגלה, ולכן שפיר קאמרינן לעיל בתרי גברא ותרי סודרא דהוא כמו נתקנח הדם, דהא אזדא לי׳ מעשה קמא ואם אז לא נטמא בשעת מעשה איך יטמא למפרע, כי בזה פליגו ר״י ור״ל אי אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, אבל לאחר הגילוי, לכ״ע מהני הגילוי לדון עלי׳ כפי אשר נתגלה עתה, דיינו לומר דכולה שחיטה מיקרי, וממילא מצי הדם שניתז באמצע להכשיר עתה אחר הגילוי, עכת״ד הלב ארי׳ ז״ל וה״ה הדברים שנאמר למ״מ, ובזה יישבתי היטב קושי׳ התוס׳ כאן ד״ה אר״ל שהקשו מאחר דס״ל רבא בזבחים ל׳ כר״ל, דאין לשחיטה וכו׳, למה לא חשיב בהדי הני תלת הלכה כר״ל לגבי ר״י ביבמות ל״ו ע״א, ולפי האמור דפליגו אי מהני אגמל״מ בדבר המסתלק, הרי הוא ממש אותו הפלוגתא דחולץ למעוברת שהיא בין הני תלת, כי גם שם פליגו אי מהני החליצה שכבר נסתלקה קודם הגילוי שהפילה, וא״כ היינו הך ולמה לי׳ לחשבו בפ״ע, ופלוגתא זו תמצא עוד כמה פעמים בש״ס כמו בבע״ח למפרע גובה ועיין היטב לקמן ע׳ ע״ב בסוגי׳ דמבכרת, אבל עכ״פ היוצא לנו מזה, דר״ל דס״ל דלא מהני הגילוי למפרע על דבר המסתלק, איך אפשר שיתחייב על שחוטי חוץ בסי׳ אחד, מאחר דמתלי תלי וקאי, עד שיגמור השחיטה, כי בלא גמרה או גמרה בפסול, לכ״ע פטור, ואיך יתחייב על מעשה שעברה קודם הגילוי, וזו קושי׳ עצומה על׳ התוס׳, ועתה נראה איך פסק הרמב״ם ז״ל דינים אלו היוצאים מתוך הסוגי׳, הנה בפ״ד מה׳ שחיטה הי״ג כתב ״התחיל העכו״ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישראל וכו׳ פסולה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף״, ותמה הלח״מ דהלא בגמ׳ אמרו דבשחט סי׳ אחד נכרי וגמרו ישראל דפסולה לכ״ע, ולמה תלה הרמב״ם הפסול בהא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא מצא מענה לזה, בפ״א הי״ח מפסה״מ כתב הרמב״ם ״שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים וכו׳ פסולה שישנה וכו׳״ הרי דתלי הפסול במ״ד ישנה וכו׳ ובגמר׳ אמרו, דשחט א׳ בחוץ וא׳ בפנים לכ״ע פסולה, אבל כאן יותר תמוה, דכיון דפסק כר״י דישנה וכו׳ הרי מסקינן דבמיעוט סימנים בחוץ לא די שפסול לר״י, אלא חיובא נמי חייב, ואיך כתב הרמב״ם דוקא פסול ולא חייב וכאן אין לדחוק כש״כ התוס׳ דלאו דוקא, דא״כ עיקר מקום דין זה הי׳ בה׳ שגגות, ולא בפה״מ, ובשגגות לא הזכיר מדין זה כלום, ולא עוד אלא דשם מבואר להיפך, בפ״ד ה״א שפסק שם בשוחט בהמת קדשים בשבת בחוץ לע״ז חייב שלש וכתב וז״ל: ״ובמד״א באומר בגמר זביחה עובד אותה, אבל אם לא הייתה כוונתו לכך, מששחט בה מעט לע״ז תאסר, ואינו חייב משום ש״ח עד שישחט שנים או רוב שנים, ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה אסורה לקרבן שאינו חייב עלי׳ משום ש״ח כמו שביארנו״ עכ״ל הרי ביאר הרמב״ם דפטור, משום דבגמר השחיטה אינו ראוי׳ לבא לפנים, אבל לא כמש״כ התוס׳ משום דהוה שחיטה פסולה, ועתה אם הרמב״ם פסק כר״י דישנה וכו׳ למה לא מתחייב על תחלת השחיטה שאז הי׳ ראוי לבא לפנים ואי דצריך לגמור השחיטה הרי גמרה בהכשר מצד השחיטה, ואי דלע״ז, הרי אנן פסקינן שחיטה שא״ר שמה שחיטה, ואחרי העיון מצאתי תלי״ת שאין כאן שום קושי׳ והכל מכוון דהנה עיקר פלוגת׳ ר״י ור״ל הוא כמבואר מתוך הסוגי׳, בהתיז על הדלעת באגמל״מ בדבר המסתלק, אבל על גוף השחיטה לכ״ע אמרינן אגמל״מ, לקרוא כל המעשה בשם שחיטה, דהיינו דגם תחלתה לאו מעשה טרפות הוה, אלא חלק מחלקי השחיטה, ולכן כל שלא נתקנח הדם מכשיר הדם עתה אחר הגילוי, משום דנתגלה דהאי דם לאו דם מכה הוה כמש״כ לעיל, אולם כדי לחייב על ש״ח לא די בזה דניהו דנתגלה דגם ההתחלה הי׳ שייך לשחיטה והיא חלק ממנה, עד שדם הניתז לאו דם מכה נקרא, אלא דם שחיטה, אבל הלא בש״ח כתיב איש אשר ישחט בחוץ, וכי חלק שחיטה בשם שחיטה יקרא, לחייב עליו חטאת, וכן בשחט גוי מקצת סימנים לדעת הרמב״ם ז״ל דלא בעינן שחיטת ישראל דוקא, ולכן שחיטת נכרי דהוה כח אדם הי׳ כשרה, אלא דאסורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, מכאן שזבחו אסור, ליכא למימר כמש״כ רש״י ז״ל דפסול גם לר״ל, משום דניהו דלאו שחיטת נכרי הוה, מ״מ פסולה, דהוה לי׳ כקוץ בעלמא, דזה ליתא לרמב״ם דאם לא יקרא בשם שחיטת עכו״ם, אז כשר דלא מקרי זבחו, וניהו דהאי מיעוט עכ״פ אינו זבח ישראל, מה בכך והלא לא בעינן זבח ישראל אלא למצוה, רק כח אדם בעינן והא איכא וא״כ הוה ג״כ כשחוטי חוץ, דבעינן זבח נכרי כדי לפסול, ואיך נאמר דתחלת השחיטה זבחו מקרי, משום דמצטרף להיות חלק הזביחה, כי הגילוי לא פעל רק שתהי׳ נקראת חלק מן השחיטה, ולא בשם זביחה סתם, ולכן לא נזכר בגמ׳ במימרא דרבא בהכל מודים, וכן במה דפליגו, רק שחט סימן אחד, ולא מקצת סימנים, ובסימן אחד כבר כתבנו דשמעינן מדר״ע דבשם שחיטה יקרא אף בבהמה, אלא דעדיין אינה שחיטה כשרה עד שישחוט סימן השני, ולכן קאמר דשחט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל, הכל מודים דפסולה, דהרי איכא שם זבח עכו״ם גם על סימן אחד אפי׳ בלא סימן שני, והא דקאמר שהרי עשה בה מעשה טרפות, הכוונה דאי לאו דאיכא מעשה טרפות בסי׳ אחד, ודאי דלא הוה שם שחיטה עליו, אבל כיון דאיכא מעשה טרפות, הוה שם שחיטה על סימן שלם, ואם תרצה לדקדק יותר אמינא לך דרבא באמת ס״ל, דוזבחת לגבי ישראל לעכב נאמרה כאשר נראה ממה שאמר רבא לקמן ל״א ע״ב, בהא זכנהו ר׳ נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב, וכו׳ אנן לא פסקינן בזה כרבא, כאשר מתבאר באורך בקונטרתי מצה שמורה עיי״ש, וקאמר עוד דבעולת העוף אם מלק סי׳ אחד למטה וסי׳ אחד למעלה, נמי לכ״ע פסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף למטה, וכמש״כ הרשב״א ז״ל, דמליקה דומי׳ דשחיטה בזה, וכיון דמצינן שם מליקה על סי׳ אחד בחטאת, ה״ה דבעולה שם מליקה עליו, לפסלו בעשאו למטה שלא כמצותו, דלכל הני לא בעינן שום גילוי, אבל קאמר דפליגו בשחט סי׳ אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים, דניהו דשם שחיטה איכא על סי׳ אחד, אבל לא שם שחיטה כשרה, וכדי לחייב על ש״ח הלא שחיטה כשרה בעינן, וזאת שהיא שחיטה כשרה תלי׳ בהגמר, דאם לא גמרה או גמרה בפיסול, הרי פטור דלאו שחיטה כשרה יקרא אלא שחיטה פסולה, ולכן בזה פליגו, למ״ד אגמל״מ על דבר העבר ומסתלק, חייב כרת וחטאת על סימן אחד בחוץ, אם גמרו בהכשר בפנים, ולמ״ד דלא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, לא מחייב וע״ז קאמר רבה ב״ש, דר׳ יוסף לא קאמר הכי, דמשמע לי׳ מדלא אמר רבא דלענין לפסול קרבן נמי לא פליגו דפסול, דס״ל לרבא דלר״ל קרבן כשר נמי הוה וזה ודאי ליתא, דהא אמרינן בלא נתקנח הדם לכ״ע מכשיר, משום לגבי׳ השחיטה עצמה כ״ע אית להו אגמ״ל, וא״כ לענין לפסול הקרבן הוה כלא נתקנח הדם, דעתה שהקרבן לפניך אגמ״ל דנשחט בחוץ סי׳ אחד שחיטה כשרה, ואיך נכשיר הקרבן נגד האי גילוי, ולכן קאמר דהיכי דשחט סי׳ אחד בחוץ, ניהו דלגבי חיובא דכרת וחטאת דהוה כנתקנח הדם, פליגו ר״י ור״ל כנ״ל, אבל לענין פסול מודים דפסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף, וכאשר פירשנו למעלה, דלשון דלעיל נקט, והכוונה דעשה מעשה דשחיטת העוף דלכ״ע שם שחיטה עלה, ושהיא כשרה, ע״ז מהני הגילוי כדי לפסול, אבל לגבי חיובא ודאי פליגו, דהא הוה כנתקנח הדם, אלא דחידוש דפליגו גם במקצת סימנים, וזה תלוי בפלוגתת אגמ״ל, אלא דלר״י לשיטתו, גם על נקב הוושט לבד, שם שחיטה עלי׳ והאי מתוע״ס סוף דקאמר, מתחילה ממש קאמר, דהיינו מיד שעשה בושט מעשה טרפות, ולר״ל לשיטתו על נקה״וו לאו שם שחיטה עלה, עלי׳, ולסוף דקאמר היינו בסוף סי׳ אחד, דאז שם שחיטה עלה, אפילו הפסיק, אלא דשחיטה פסולה תקרא, ולגבי שחיטה כשרה לבסוף ממש בעינן, והוא כפי שביארנו לקמן ל״ב דר״י יליף מההלכה, דכל פסול בשחיטה נבלה, דכל מעשה טרפות בסימנים שם שחיטה פסולה עלה, באופן שא״א לשחוט עוד אפי׳ שלא במקום הנקב, משום דלשטתי׳ דל״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי, גם במקום הנקב הי׳ מקום לשחוט כראוי׳, דאיכא רוב חוץ מהנקב בצירוף מיעוט בתרא, ומדאמרה לן ההלכה דבמיעוט קמא מקרי פסול בשחיטה, הרי דנקה״וו יש עליו שם שחיטה פסולה, לאחר שגמרה ואפילו בהכשר, דכל שנגמר השחיטה, על ההתחלה איקרי שם שחיטה, אמור מעתה בשחיטה כשרה נמי, אגמ״ל דנקב הראשון שעשה בוושט שם שחיטה כשרה עלה, ולכן לא די שפסול הקרבן אלא דחייב נמי השוחט, דמקרי שוחט בחוץ בהאי מיעוט סימנים, אבל ר״ל לשיטתי׳ דאית לי׳ כמאן דמונח בדיקולא דמי, לא מצי יליף מן ההלכה דמ״ק נמי בשם שחיטה יקרא, דלעולם לאו שם שחיטה עלה, אבל פסול הוה, משום דאינו מצטרף לרוב הוושט, כי המיעוט בתרא של הוושט א״א לצרפו לרוב, דהוה כחותך בבשר המת, אבל לעולם מצי שחט שלא במקום הנקב שחיטה המטהרת מידי נבילה, וכיון דלאו בשם שחיטה יקרא, לא מיבעי דאינו חייב כרת וחטאת לר״ל, דל״ל אגמ״ל ולא מחייב אפי׳ בסימן שלם בחוץ, אלא דגם כשר הקרבן דניהו דלענין גוף השחיטה, גם הוא מודה דאמרינן אגמ״ל, אבל לא נתגלה אלא דגם האי מיעוט שייך לשחיטה, והוה חלק ממנה, אבל שיהי׳ על המיעוט לחוד שם שחיטה זה לא נתגלה, ואיך יופסל הקרבן ע״י חלק מן השחיטה והתורה אמרה איש אשר ישחט וע״ז לבד לאו שם שחיטה עליו, ולכן כשר הקרבן.

ומעתה תראה איך כל פסקי הרמב״ם מכוונים, ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה לגבי פלוגת׳ אגמ״ל, הלא איפסק הלכתה כר״ל לגבי ר״י בחולץ למעוברת, וממילא גם הכא בשחיטה דלא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, אבל לגבי פלוגת׳ זו אי תחלת השחיטה דהיינו נקה״וו בשם שחיטה יקרא אם בפיסול, להיות כשחיטה פסולה, ולא תהני לה תו שחיטה לטהרה מידי נבלה, אפילו שלא במקום נקב, ואם לא בפיסול וגמרה בהכשר שנאמר לגבי השחיטה עצמה אגמל״מ, דגם על האי מיעוט שם שחיטה כשרה עלה, או לא נאמר כן, בזה הדרינן לכללא דר״י ור״ל הלכה כר״י, ולכן פסק בה׳ שחיטה דשחט מקצת סימנים ע״י נכרי השחיטה פסולה כר״י דישנה לשחיטה וכו׳, ומטעם דגם המ״ק בשם שחיטה יקרא, והוה זבחו של נכרי, אבל לר״ל לא הי׳ מיפסל בכך, דלא קרינן בי׳ זבחו על מיעוט סימנים, ומה שאמר רבא דהכל מודים היינו בסי׳ שלם ולא במיעוט הושט כנ״ל, ובפסה״מ פסק נמי דבשחט מיעוט סימנים בחוץ דמיפסל, משום דישנה וכו׳, וניהו דלא מיפסל רק בשחיטה ולזה שתקרא שחיטה בעינן הגילוי של סוף השחיטה, הלא על גוף השחיטה גם ר״ל מודה דאמרינן אגמ״ל, כמו דאמרינן בלא נתקנח הדם, אבל לענין חיובא פסק דמיפטר ואפילו בסימן שלם, דבהא הלכה כר״ל, דעל דבר המסתלק לא אמרינן אגמ״ל, דלחייב על מעשה המסתלק קודם הגילוי, הוה כמו נתקנח הדם דלא מכשיר, והבן הדברים כי הם אמתיים תלי״ת.

והרי והרי לך מבורר גם מתוך סוגי׳ זו דר״י ור״ל פליגו, אי נקה״וו נבלה דהיינו כשחיטה פסולה, ופסקינן כר״י ולא תקשה לך קושי׳ התוס׳, דרבא ס״ל בזבחים כר״ל, לגבי אגמ״ל דוקא ס״ל כר״ל אבל לא לענין אם שם שחיטה על תחלת השחיטה, ובפרט לפי מה שנראה, דרבא ל״ל כלל הא דחידש ר׳ יוסף דגם במיעוט סימנים פליגו, ולא עוד אלא דמוכרח דרבא ל״ל כלל, דעל המיעוט שם שחיטה פסולה עליו דהא הוא מתרץ סתירת המשניות דף ל״ב ע״ב, דכאן ששחט ואח״כ פסק, דאז פסול בשחיטה מקרי, אבל פסק ולבסוף שחט, כדבר אחר גרם לה ליפסול, הרי דהוא סבר דאפי׳ בסימן שלם שפסק, אין עליו שם שחיטה פסולה, ובזה נתיישב היטב מה שתמה הראש יוסף על היש״ש ז״ל, על שהקשה על הרמב״ם ז״ל דהשמיט הא דאמרו, בהכשרא דפרה פליגו בתרי גברי או בתרי סודרא, והראש יוסף שפך עליו סוללה, דנעלם ממנו, דהרמב״ם פסק ישנה כו׳ כר״י, וזה ליתא לפי ביאורנו דיפה הקשה היש״ש, דניהו דלגבי התחלת השחיטה פסקינן כר״י דהשחיטה מתחלת ממיעוט ממ״ק, אבל לגבי אגמ״ל אדבר המסתלק, הלא פסקינן כר״ל ולכן הו״ל לרמב״ם לפסוק דהראשון טהור כיון דהוה מעשה המסתלק, אלא לפענ״ד נראה לפי מה שפסק הרמב״ם בפ״י ה״ג בה׳ טומאת אוכלין, בניתז דם בין סי׳ לסי׳, ונתקנח דתולין לא אוכלין ולא שורפין, וזה כר׳ אשי בגמ׳ דקמפרש תולין דר׳ חייא הכי, משום דספוקי מספקא לי׳, ישנה וכו׳ או אינה וכו׳, הרי דהא דפסקינן כר״ל בחולץ למעוברת, וגם גבי שחיטה, אינו מכח ודאי, אלא לחומרא לא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, וא״כ א״א לטהר בתרי גברי אלא חולין, וזאת אינו מפורש בגמ׳, ולכן השמיטו הרמב״ם, וסמך שנלמוד סתום מן המפורש, אולם התוס׳ שסברו דגם לר״י הגרגרת עצמו כמאן דמונח בדיקולא דמי, וא״כ גם לדידי׳ נקה״וו רק טרפה ולא נבלה, וממילא לא הוה כשחיטה פסולה, ולא מצי לפרש דפליגו ר״י ור״ל בתרתי כנ״ל ולכן הוצרכו ליכנס בדחוקים שונים בפירוש הסוגי׳.

(יתבאר דהלכה כרשב"ל דאינו לשחיטה אלא לבסוף ושנים ששוחטן את הפרה אדומה הראשון טהור והשני טמא או כששחטה בשני סודרין הראשון טהור והשני טמא וישראל ונכרי ששחטו פסולה ואפ' בעוף ומ"מ בעינן שיעשה מעשה טרפ' דהיינו שישח' אח"כ בושט אפי' במשהו או בקנה ברובו אבל אחר ששחט הישראל רוב שתי סימנים או שחיטת הגוי אינה פוסל' כלל ולא מסתבר כלל לומר שעשה מעשה טרמה מאחר שכבר נגמר' השחיטה):

אמר רשב"ל משום לוי סבא אין לשחיטה אלא לבסוף ור"י אמ' ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומסיק אמר רבא הכל מודים היכא דשרט סי' א' נכרי וסי' א' ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי עולת העוף נמי היכא דמלק סי' א' למטה וסי' א' למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה לא נחלקו אלא כגון ששחט סי' א' בחוץ וסי' א' מבפנים למ"ד ישנ' לשחיטה מתחילה ועד סוף מיחיי' למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא מחייב והלכ' כרשב"ל אליב' דלוי כמו שסבר רבא בפ"ב דזבחי' והא דלא חשיב בהני תלת דהלכה כר"ל לגבי ר"י משו' דלאו משו' דנפשיה קאמר כן פי' התו' ומאחר דהלכה דאין לשחיטה אלא לבסוף א"כ שנים ששוחטין את הפרה אדומה הראשון (טהור) והשני טמא או כששחט בשני סודרים הסודר הראשון טהור וסודר השני טמא ותימא על הרמב"ם שהשמיט דיני' אילו והא דקא' שאם שחט עכו"ם סי' א' דפסול אפי' בעוף מיירי ואע"פ שכבר נגמרה השחיטה בהכשר מ"מ שחיטת הנכרי שהיא באה בסוף מקלקלת השחיטה ואף דשהייה וחלדה מבעיא לתלמודא במיעוט בתרא שחיטת הנכרי גרע טובא והוי פשיטא ליה שפוסלת בתחילה ובסוף ומ"מ בעינן שיעש' מעשה טריפה דהיינו שישחוט אח"כ בושט אפי' במשהו או בקנה ברובו אבל אחר ששוחט הישראל רוב ב' הסימנים אז שחיט' הנכרי אינ' פוסלת כלל ול"ד לשאר פסולים כגון שהייה וחלדה במ"ב משום דעדיין בשחיטתו הוא (עסוק) אבל הכא מאחר שנסתלקה שחיטת ישראל והוא שחט רוב הסי' השאר חשבינן כאילו נשחט חוץ משחיטת בהמה שאם שחט הישראל הרוב של הושט וגמר הנכרי פסולה לכ"ע דהוי יד נכרי באמצע ובמקום שעושה אותה טרפה כי לא נסתלקה יד הישראל שהרי עדיין יש לו לשחוט ומה שמסקינן לעיל בפ"ק יתיב ר' אבא אחורי דרב כהנא ויתיב ר"כ קמיה דר"י ויתיב וקאמר שחט במקו' נקב מהו א"ל שחיטתו כשר' שחט ופגע בו נקב מהו א"ל שחיטתו פסולה אזל ר' אבא אמרה קמיה דר"א אזל ר"א אמרה קמיה דר"י א"ל מ"ש א"ל שחט במקו' נקב נעש' כמי ששחט נכרי וגמר ישראל שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי פי' לגלג עליו נכרי נכרי כלומ' בשחיט' נכרי אתה תולה טעמך ואין הטעמי' דומים אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי בשלמא הת' מדהו' לישראל למישח' רובא ולא שחט כי נפק חיות בידי דנכרי נפק' אלא הכא מכדי משחיט שחיט מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב וסוגי' זו הבי' הרשב"א בת"ה הארוך וכ' (הב"י) עלי' וז"ל ותחילת הדברים שכ' התחיל א' מהפסולים לשחו' וגמר ישראל על ידו וכו' למד' בארו' מדגרסי' בפ"ק דחולין יתיב ר' אבא אחורי' דר"כ וכו' אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי בשלמא התם מדהו"ל לישראל לגמור כולה ולא שחיט וכו' אלמא בין ששחט נכרי בקנה חציו וגמרו ישראל ובין ששחט ישראל במקו' שלם שבקנה ופגע בחתך שחתך נכרי כשרה ודוקא בקנה אבל בושט כשהתחיל נכרי או שגמרו פסולה והלכך אם התחיל לשחו' בושט אסורה ואפי' אינה לשחיטה אלא לבסוף דגרסי' בפ' השוחט הכל מודים היכ' דשחט בה סי' א' נכרי וסי' א' ישראל פסולה שהרי נעשה בה מעש' טריפה ביד נכרי וסי' א' ביד נכרי דקאמ' ל"ד אלא אפי' משהו בושט דהא טעמ' קאמ' מפני שנעשי בה מעש' טריפה ביד נכרי עכ"ל וקצת משמ' מדבריו דאפי' בגמר השחיט' מ"מ פוסל הנכרי בושט מ"מ נר' בעיני דדוקא בבהמ' ובאמצע השחיטה א"נ בגמר השחיטה היינו אחר ששחט ישראל חצי הושט בא הנכרי וגמרה ואע"פ שבכה"ג בקנ' נמי פוסל הנכרי מה בכך אג' תחילת שחיט' דאינה בקנה קאמר נמי בגמר השחיט' וה"ה בקנה ולישנא דגומרה הכי משמע שהרי כ' נמי בת"ה וז"ל התחיל א' מהפסולים לשחוט וגמ' ישראל על ידו או הישראל שהתחיל וגמ' הפסול על ידו פסול בד"א שהתחיל הפסול בדב' שעושה אותה נבילה כגון בושט או ברובו של קנה אבל התחיל בחצי קנ' וגמר ישראל על ידו כשר' אלמא דגומר' דקאמר היינו גמר הכשר השחיטה שהוא הרוב אבל אחר ששחט ישראל הרוב לא מסתבר כלל לומר שקרוי שעשה מעשה טריפה מאחר שכב' נגמרה השחיטה ולא כמ"ש הא"ז בפ' כ"ה גבי שובר מפרקת' של בהמה דדוק' שובר אבל חותך לא שהשיג ר' משולם בן ר"ק אם אחר ששחט היהודי לאלתר ישים הנכרי סכינו נגד הצואר של בהמה אין זה גמרו ביד נכרי ומות' דלא הוי גמרו ביד נכרי אלא כשישראל שחט רוב השחיטה נגמר ביד נכרי ע"כ גם הא"ז גופא כ' בתחלה פ"ק כדברי וז"ל תניא בתוספתא ישראל ששחט ומירק הנכרי שחיטה על ידו שחיטתו פסולה שחט בה רוב שני' שחיטה כשרה שחט בה דבר שאין עושה טריפה וישראל בא וגומרה שחיטה כשרה דקי"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ע"כ: