חולין ל ע"ב

דף ל - ב

אמר ליה רבי אבין: באמת תני בברייתא: אין חוששין  שמא ידרוסו זה על זה.

מתיב רב אבין מברייתא על שמואל: שחט את הוושט למטה, ואת הקנה למעלה ממקום שחיטת הוושט. או ששחט את הוושט למעלה, ואת הקנה למטה ממנו, שחיטתו כשרה. ולכאורה מדובר שעשה שני חתכים, בשני מקומות, אחד למעלה לצד הראש, ואחד למטה לצד החזה.

ומקשה רב אבין: אמאי השחיטה כשרה? והא ליכא שחיטה מפורעת!

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: לא מדובר בשני חתכים בשני מקומות, אלא בשחיטה העשויה כקולמוס, דהיינו שהתחיל לשחוט את הקנה למעלה, ושיפע וכיוון את הסכין כלפי מטה, ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה שם התחילה שחיטת הוושט, וכיוצא בזה מדובר בשוחט מלמטה למעלה.

ומייתינן עובדא: ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי [לקח מבשרו חלק טוב ביותר].

אמר ליה רבי זירא: במעשה זה למדתנו רבינו שמשנתנו מדברת בשני סכינין ^[108] ושני בני אדם, ובכל זאת היא מכשירה את השחיטה כדעת רב, ודלא כשמואל וריש לקיש שהצריכו שחיטה מפורעת, ולדעתם יש לפרש את המשנה שהיא מדברת בסכין אחת.

אמר רב יהודה אמר רב שני דברים בדין חלדה: ^[109]

א. שוחט שהחליד את הסכין והכניסו בין סימן לסימן ופסקו לסימן התחתון כהלכתו, ואחר כך הוציא את הסכין ושחט את הסימן העליון כדרך שחיטה, השחיטה פסולה, מפני ששחיטה צריכה להיות מגולה, וכשזה שחט את הוושט היה הסכין מכוסה על ידי הקנה.

ב. אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את הסימנים כשהסכין מכוסה על ידי העור - כשרה השחיטה, מפני שהעור איננו בכלל מצות השחיטה, ורק כשדבר שהוא בכלל השחיטה מכסה את הסכין, הרי זה בכלל חלדה.

ומקשינן: מאי קא משמע לן רב בדינו הראשון, הלוא פסול חלדה תנינא במשנתנו לקמן בפרק זה!

שנינו במשנה: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת ... או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו, וסימן אחד שחט כדין, רבי ישבב אומר: בהמה זו היא נבלה מאחר שלא נשחטו שני סימנים שלה כהלכה. רבי עקיבא אומר: אין זו נבלה אלא טרפה ואינה מטמאה כנבילה.

ומתרצינן: אי ממתניתין בלא דברי רב, הוה אמינא, הני מילי שהחלדה פסולה דוקא באופן ששחט מלמטה למעלה דהיינו ששחט מכיוון העורף לצואר, דלא קעביד כדרך שחיטה שהיא מהצואר לעורף, אבל במקרה של רב שהוא שוחט את הסימנים מלמעלה למטה, דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי שאין זו חלדה. קא משמע לן רב שענין החלדה הוא שהסכין מכוסה, ואין ענין החלדה ששוחט מלמטה למעלה ^[110].

הדין השני שאמר רב הוא שאם החליד את הסכין תחת העור - כשרה. הגמרא מביאה מסורת אחרת בשם רב.

בי רב אמרי בשם רב: תחת העור - איני יודע אם זו חלדה מכיון שהסכין מכוסה, או שאין זו חלדה מפני שאין הסכין מכוסה בדבר שהשחיטה תלויה בו.

איבעיא להו: לבי רב, דאמרי תחת העור, איני יודע: השוחט תחת מטלית הכרוכה לבהמה סביב צוארה, ^[111] מהו?

וכן השוחט והסכין מכוסה תחת צמר מסובך של הבהמה, מהו? ^[112] האם יש להסתפק ולומר שגם זו חלדה כמו כששוחט תחת העור של הבהמה, או שבזה אין להסתפק ובודאי שאין זו חלדה מכיון שהסכין לא מוסתרת על ידי גוף הבהמה.

ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר מספק ^[113].

בעי רב פפא: שחט את רוב שני הסימנים כהלכה ^[114] ואחר כך החליד במיעוט סימנים, מהו? האם נאמר שלאחר ששחט רוב סימנים כבר התיר את הבהמה, ולא איכפת לנו במה שעשה לאחר מכן, או נאמר, שאף על פי שבאמת השחיטה כשרה ברוב סימנים, מכל מקום, גם המיעוט נחשב לחלק מהשחיטה, ואם עשאו שלא כהלכה, השחיטה נפסלת ^[115].

ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר בדבר.

מתניתין:

השוחט שני ראשין של בהמות כאחד - שחיטתו כשרה אפילו בקדשים. אבל בקדשים אין לעשות כן לכתחילה, ובחולין מותר לעשות כן לכתחילה ^[116].

שנים אוחזין ^[117] בסכין ושוחטים בהמה אחת, אפילו אחד שוחט עם סכינו למעלה בצואר הבהמה סמוך לראשה, ואחד שוחט עם סכינו למטה סמוך לחזה - שחיטתו כשרה ^[118].

המשנה באה ללמד דיני דרסה.

הדוחק את הסכין בכח בצואר הבהמה והתיז את הראש בבת אחת, הרי זו דרסה, והשחיטה פסולה.

היה שוחט במשיכת הסכין והתיז ^[119] את הראש בבת אחת דהיינו שלא הוליך והביא, אלא או שהוליך את הסכין על צואר הבהמה החוצה או שהביאה אליו, אם יש באורך הסכין מלא צואר של הנשחט ^[120] חוץ לצוארו ^[121], דהיינו שהיא ארוכה כשני צוארים ^[122] - השחיטה כשרה, ואין לחוש שמתוך מהירות השחיטה נעשתה גם דרסה, אבל אם לא היה בסכין שיעור זה - בודאי ^[123] דרס.

וכן אם היה שוחט שתי בהמות והתיז את שני הראשין בבת אחת בהולכה או בהבאה, אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לשני הצוארים, שהסכין ארוכה כשלשה צוארים - שחיטתו כשרה, ואם לאו - אין שחיטתו כשרה ^[124].

במה דברים אמורים ^[125] שצריך שיהיה לסכין שיעור, בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך את הסכין, אבל אם הוליך והביא, אפילו שחט בסכין כל שהוא, אפילו שחט באיזמל ^[126] - כשרה ^[127].

גמרא:

שנינו במשנתנו: התיז את הראש בבת אחת - פסולה.

והוינן: מנא הני מילי ^[128] שהשחיטה היא בדרך משיכה ולא בדרך דרסה?

אמר שמואל: יש ללמוד שלשון שחיטה הוא משיכה ממה דאמר קרא: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" [ירמיה ט' ז'] הנביא ממשיל את לשון הרשעים המדברת מרמה ופוגעת בחבריהם מרחוק לחץ שהולך במשיכה, הרי שלשון "שחוט" פירושו משוך.

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מלשון שחיטה שדרסה פסולה כשמואל.

תנא דבי רבי ישמעאל: כתוב בתורה "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א' ה'] אין "ושחט" אלא ומשך, וכן הוא אומר בשלמה המלך שציפה את המגינים ב"זהב שחוט" [מלכים א' י' ט"ז - יז] וזה זהב רך שנוח להרקע ומושכים אותו. ועוד פסוק אומר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר". ומבררינן: מאי "ואומר"? מדוע לא הסתפק התנא בפסוק הראשון והוסיף "ואומר" והביא פסוק נוסף?

ומפרשינן דהכי קאמר תנא: וכי תימא [ואם תאמר], שאין ראיה מ"זהב שחוט" שלשון שחוט הוא משוך, כי יש לפרשו מלשון שהוא חוט, שנטווה כחוט הוא מרוב רכותו, תא שמע פסוק אחר שאין לפרשו אלא מלשון משיכה, שכתוב "חץ שחוט לשונם".

בדרך אגב, הגמרא מביאה מעשה שעוף נשחט על ידי חץ.

רבא הוה בדיק ליה גירא [רבא בדק חץ] לרבי יונה בר תחליפא, שהיה החץ מחודד כמו סכין, והיה רבא בודק אם אין בו פגימה, שכן הדין הוא שצריך לתת לחכם לבדוק את הסכין ^[129]. ושחט בה רבי יונה עופא בהדי דפרח [כשהוא עף].

והוינן: איך הכשירו את העוף והלוא יש לחוש דלמא היה החץ מכוסה בעור העוף כששחט ועביד חלדה?

ואמרינן: יש דרך לדעת שלא היתה חלדה,

א"ל ר' זירא לימדתנו רבינו משנתנו בב' סכינין וב' בני אדם. כלומר תורא אישתחיט בשנים ושלש' מקומות קנה למעלה ושט למטה ושקל מינה רב יצחק משופריה שופריה א"ל ר' זירא למדתנו רבינו מדחזינן דתורא אישתחיט בשנים ושלשה מקומות ושקלת מיניה לאכילה דמשנתנו דקתני שנים אוחזין בסכין (א' כלומר) ושוחטין אחד מלמעלה ואחד למטה בב' סכינין וב' בני אדם ואע"פ כן מותר:

אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסול כלומר החליד הסכין בין קנה לושט ופסק את הושט תחלה כדרכו ואח"כ פסק את הקנה שחיטתו פסולה שהיה לו לשחוט כדרכו קנה ברישא והדר ושט:

אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרכה דשחיטה אימא אפי' ברישא ושט ולבסוף קנה אימא שפיר דמי קמ"ל דפסולה:

תחת העור כשירה כלומר אם החליד הסכין תחת העור ושחט הסימנין כשרה תחת מטלית מהו כלומר ששחט [תחת] גלימא שלו. תחת צמר מסובך שהחליד הסכין תחת צמר העור שעל גבי הגרון. החליד במיעוט סימנין מהו כלומר ששחט מיעוט סימנין והחליד את הסכין בין סימן לסימן באותו מיעוט וברוב סימנין שחט כדרכו מהו מי אמרינן כיון דלא שחט אלא מיעוט סימנין עדין לאו חשוב התחלת שחיטה כיון דרוב שחט שחיטה כשרה. או דילמא כיון דהחליד שחיטתו פסולה תיקו:

תחת מטלית. פירש"י ז"ל הכרוכות לה סביב צוארה ובעל ההלכות כתב דהך רוקעתא דמדבקה בקירה או בקנדרוס או רוק ודביקה ההיא עילוי דמדבקא אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. ומדברי כולם נלמוד שאם פירש טליתו עליה שאינה נקרא' חלדה.

החליד במיעוט סימנין. בעיא זו בחלדה וחברתה בשהייה יצאו עליהם כמה עסיקי', ורש"י ז"ל פירשה במיעוט בתרא ולמדין ממנו דאע"ג דאשתחיט רובה דאתכשרה לה שחיטה אסור לחתוך אותו בשהייה או חלדה. והק' רש"י ז"ל עצמו הא דשנינן לעיל שחט קנה ושהה בה וגמרה כשרה ואקימנא בעוף ממה נפשך וכו' ואמר דשנוי' היא ולא סמכינן עלה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ונניח זה מפני שהוא סוגיא למאי דס"ד מעיקרא. וי"ל דלההוא לישנ' לית לן בעיא דרב פפא אלא ס"ל במיעוט סי' כשרה.
אבל ק' לן טובא הא דאמרינן פ"ק גבי שוחט ב' שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן ורוב של א' כמוהו ולכולהו לישני דאיתמר התם ליכא מאן דפסל שחט ב' שלישים והגרים אלא כשתמצי לומר דלית ליה רובו של א' כמוהו [אבל אי אית לן רובו של א' כמוהו] לא מתפסלא תו בהגרמה וכ"ש בחלדה ושהייה שמצינו שהחמירו בה משום דלאו מקום שחיטה הוא ועוד מצאנו דתניא בתוספתא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, לפי' נדחו דברי רש"י ז"ל.
והראב"ד ז"ל מקיים דבריו, לומר שכיון דלכתחלה בעינן ב' סי' קמיבעיא ליה כיין דאצרכוה רבנן למגמרה לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול שחיטה ופסולה דרבנן מבעיא ליה ומתרץ בה דליתיה להאי דינא אלא בשהייה וחלדה אבל הגרמה דחוץ למקום שחיטה וניכר הוא שרוב שחיטה כראוי מותרת ושהייה עצמה אינה אלא בוושט אבל בקנה לא עדיף מיעוטא בתרא ממיעוטא קמא, וכן התוספתא בקנה הוא.
וכל אלו דברי הבאי הם דהא אפי' פסולא דרבנן לא גזרו בה בשוחט רוב ב' והניח המיעוט הלכך כי מגרמה בפיסול נמי לאו כלום הוא וכן חילוק שבין קנה לוושט אינו כלום. ולפי דבריו יותר נראה ראוי לאסור שוהה ומחליד במיעוט קמא דקנה משום גזרה משום דקעביד מצות שחיטה בפסול.
ובא ר"ת ז"ל ופי' שהיה במיעוט קמא דוושט. וגם זה אינו נכון שכל שנעשה בה מעשה טרפה נפסל בשהייה ודרסה וחלדה והגרמה. ועוד שאם אין שהייה במיעוט קמא דוושט אין שהייה בעוף כלל וזה אי אפשר דהא איתקוש להדדי ועוד תפשוט מכל הני דאמרינן כדי שחיטת עוף לעוף ובהמה לבהמה ומפורש מצאו בתוספת' שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחי' ואח"כ שחט את שניהם או שנקב את הוושט ואח"כ שחט שניהם טרפה.
אבל בהחליד במיעוט סי' פי' ר"ת ז"ל פי' נכון כגון ששחט רובו של וושט או רובו של קנה והחליד את הסכין תחתיו ושחט באותה חלדה את הב' מי אמרינן כיון דמידי דבעיא שחיטה הו"ל החליד בין סי' לסי' ופסולה או דילמא מכיון דלא מעכבי בשחיט' הו"ל כתחת העור וכשרה א"נ קא מיבעיא ליה לרב תחת מיעוט סי' אי אינו יודע או יודע הוא שפסולה בודאי כיון שישנו בכלל שחיטה.
וכן נראה פי' זה מדברי בעל ההלכות הראשונות וכן פר"ח והרב רבינו משה בר מיימון הספרדי כתבו ומקצת נוסחאות כתוב בהן החליד את הסכין במיעוט סי' ונוטה למה שכתבנו.
וכן נראין הדברים שאין בעיא זו של החליד במיעוט סי' ואותו של שהה במיעוט סי' (ואותו של שהה במיעוט סי') מתפרשות בפי' א' מפני שזו בעיא דרב פפא וזו בעיא דרב הונא בר נתן וה"ל לאקשויי היינו דרב פפא כדאמרינן בפרקין לאו היינו דבעי אילפא וכן בכל מקום וכן ראוי עוד לפ' כפירושו שלא יהא דין זה נוהג בדרסה ובשאר הלכות שחיטה וכל זה מוכיח ומחזיק הפי' הזה אשר כתבנו אבל בשהה במיעוט סי' פי' הרב ז"ל אם שהה בכדי שישחוט מיעוט סי' מהו וא"כ אין שיעור לשהייה כלל בשחיטה אחרת שכל שהוא בוושט אין לו שיעור.
ואחרים פי' כגון ששהה בשחיטת מיעוט סי' בבהמה ואח"כ שחט הב' מי אמרי' כמחתך בשר בעלמא הוא והויא שהייה או דילמא מכיון שמצות שחי' עליו אינה נק' שהייה והו"ל כשוחט בסכין רע. וסלקא בתיקו.

הא דתנן התיז את הראש בבת א'. וסופה היה שוחט והתיז את הראש אם יש בסכין וכו'. תמהני למ"ל התיז את הראש אפי' התיז סי' בלחוד נמי פסולה, וקרובני לומר שאם היה שוחט וחתך אי בהולכה אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה (שאי אפשר) [שאפשר] לסי' להשחט בהולכה קטנה דרכים הם אצל סכין מחודדת לא אמרו אלא במוליך והתיז הראש לגמרי שאי אפשר להתזה בלא דרסה ואם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשרה דבהעברת מלא צואר שחוצה לו חתך סי' ומלא צואר אחר דחק למטה והתיז הראש.
וא"ת מ"מ קשיא רישא, דההיא במכה עסקינן כגון שעושין בסייף יאפי' לא התיז אלא סי' פסולה איכא למימר דגם ענין דרסה אתא לאשמועינן שהיא ענין התזה אבל סיפא דינו קתני ודוקא הוא, א"נ תנא רישא משום סיפא, וזה צ"ע שלא ראיתי לבעלי הלכות מדקדקים בכך.
ועוד ראיתי בתוספתא (ב,א) היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה כלומר אם נתכוין לחתוך כל הראש לפי שדרס עליו בכח ואם לא נתכוין לכך אלא היה שוחט ומוליך בנחת כדרכו ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר כי זה לא פי' בעלי ההלכות, ואינו ברור וצריך תלמוד.
והא דקתני היה שוחט והתיז ב' ראשון כא' אם יש בסכין מלא צואר א' ואוקימנא בחוץ לצואר היינו שתפס ב' ראשין והניח סכין על שניהם והיה מלא הצואר אחד בראשו של סכין חוץ לב' הצוארין וכשהוליך נמצא שחותך הצוארין בהולכה כמלא צואר א' והיינו דדייקינן עלה בגמרא השתא בבהמה א' וכו' הא אלו לא הניח הסכין על שניהם כא' אלא שהוליך על ב' צוארין בהולכה כמלא וכו' י"ל שהראשון כשר דהא עבר עליו הולכה דב' מלא צוארין והב' פסול עד שיהא בסכין מה שהוא חוץ לצוארין וי"ל דהואיל ובב' דרס אף בראשון דרס שהרי מעביר על שניהם בענין שוה וכיון שא"א שלא דחק על השני ודרס אף הראשון בדרסה נחתך בודאי.

בי רב אמרי תחת העור איני יודע. תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.

תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.

החליד במעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (חולין לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (חולין כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה.
וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא (ב, א) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה.
והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.

התיז הראש בבת אחת. פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (חולין כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.

שחט הסימנין באלכסון כדרך עשיית הקולמוס עד שתחלת שחיטת הושט בסוף שחיטת הקנה הואיל והכל במקום שחיטה שחיטתו כשרה ואם יצא לו ממקום שחיטה כבר ביארנו הדין בפרק ראשון שחיטה העשויה כמסרק כבר ביארנו בפרק ראשון שהיא כשרה וענינה הוא שהתחיל לשחוט וצדד את הסכין ושחט דרך מעלה וחזר וצדדו ושחט דרך מטה וכן הרבה כצורה עד שיש כאן הרבה חתכים וביניהם קיים כדרך המסרק הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם והרי החתך כלו דבק כשרה:

כבר ידעת בענין חלדה שהיא אחת מן הדברים הפוסלים את השחיטה כמו שיתבאר במשנה החמשית וענינה הוא שישחוט בסכין והסכין מכוסה תחת איזה דבר ולא סוף דבר בפסול זה אם תחב את הסכין תחת הסימנין ושחטן בהפך הראוי ממטה למעלה אלא אפי' תחב הסכין בין סימן לסימן ושחט סימן התחתון כתקונו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ונבלה שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה:

תחב את הסכין תחת העור איני יודע ובי רב היינו רב הונא כמו שהתבאר בראשון של סנהדרין ויש שואלין בה היאך הנחנו דברי רב יהודה שאמרה בשם רב בהדיא שכשרה מפני ספק רב הונא שהיה תלמידו של רב ואינה קושיא שרב הונא לא מספק עצמו אמרה אלא בדברי רב נחלק עמו לומר לא אמר שכשרה אלא שנסתפק בו ואמר איני יודע:

שחט סימן אחד ברובו כראוי ותחב אחר כן הסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ממנו ושחט הסימן השני בחלדת הסכין תחת מיעוטו של סימן ראשון אין אומרין הואיל ונשחט רובו הרי הוא כמו שנחתך כולו והרי מיעוט זה נידון כחתוך אלא הרי הוא כהחליד תחת העור ופסולה מספק וזה ענין החליד סכין במיעוט סימן ואף כשאתה גורס סימנין פירושו באחד מהם והוא מיעוט אחרון של סימן ראשון ובבהמה ולא עוד אלא אפי' לא היתה חלדה זו בדבר שבגוף בהמה כלל אלא שהיה מטלית דבוק ומקושר על צואר הבהמה כדרך שכורכין צוארן לפעמים לאיזו סיבה והחליד את הסכין תחת אותו מטלית ושחט או שהיה שם צמר הבהמה מסובך ותלוש מעקרו אלא שהוא נשאר שם מסובך והחליד את הסכין תחתיו כל אלו ספק בידינו ופסולה:

היה שם בגד במקרה לא דבק ולא מקושר כגון שנפל טליתו עליו ושחט תחתיו וכן כיוצא בזה שחיטתו כשרה ואין כאן פקפוק ואע"פ שמדברי קצת מפרשים נראה לך שמחמירין בה אין לחוש בה ובהלכות גדולות אתה מוצאה בהדיא כדברינו וודאי אלו היה דבר זה בספק לא היה תחת העור וצמר מסובך בספק:

שחט רוב הסימנין כתקנן וגמר מיעוטן בחלדה גדולי הרבנים פסלוה ומפני שהם גורסים החליד במיעוט סימנין ומפרשים אותה שנשחט רוב שניהם ואף כשאתה בא לגרוס במיעוט סימן פירושו בעוף או בבהמה במיעוט אחרון של סימן אחרון גם כן שאע"פ שנשחט הרוב והוכשרה השחיטה הואיל ומ"מ בתורת שחיטה הוא שהרי לכתחלה צריך שישחוט את כלם אסור לעשות את המיעוט בפסול שחיטה הן בחלדה הן בשאר וכמו שאף הם פרשוה בשהא במיעוט סימנין בדרך זה גם כן ר"ל במיעוט בתרא דסימן בתרא ואע"פ שסתירת דבריהם מבוארת ממה שאמרו למעלה בסוגיית מחצה על מחצה שחט חצי קנה ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה כשרה שהקשה ממנה לרב שאמר הרי הוא כרוב ואם כן היאך היא כשרה שהרי יש שהייה בין שחיטת רוב קנה לשחיטת הושט והעמידה בעוף דממה נפשך כשרה דאי כרוב הא שחיט רובא ואי אינו כרוב אין שהייה ברוב קנה דאלמא שאף בלא כרוב אינה נפסלת בשהיית המיעוט הם אומרין שנויה הוא ולא סמכינן עליה דהא למאן דאמר אינו כרוב דהלכתא כוותיה אין אנו צריכין לכך וחוץ מכבודם אין זה כלום דמ"מ מדחד מינייהו נשמע לחבריה וכל שלרב אלו היה מחצה כרוב לא נטרפה בשהיית המיעוט כך לרב כהנא בשחט רוב לגמרי ועוד שלא הרגישו הרבנים בבריתא שנאמרה כן בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע"פ ששהא לזמן מרובה וגמרו שחיטתו כשרה ועוד בהגרמה מיהא שחט שני שליש והגרים שליש היאך נחוש והרי רב ושמואל פסקו בהדיא כר' יוסי בר' יהודה אלא שזו מיהא יש לפרש בה הואיל ומיעוט אינו במקום שחיטה אינה אלא שהלכו הרבנים לשטתם להחמיר ברוב מקומות ללא צורך וודאי עיקר הדברים כדעת ראשון שכל שנגמרה השחיטה הרי השאר כחתוך בשר בעלמא וכשרה ראיה לדבר לדעתי שהרי נגמרה ביד גוי כשרה הואיל ונשחטה כתקנה ואפי' התחיל גוי לשחוט בקנה כל זמן שלא עשה בה מעשה טרפה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו בשום פנים אפי' שחט רובו של ראשון והחליד במיעוטו ושחטו ממטה למעלה וחזר ושחט השני כתקנו אע"פ שהחליד קודם גמר שחיטה הואיל ולא שהה בשחיטת אותו המיעוט שיעור שהייה כשרה שאין אותו מעשה נקרא שחיטה כלל אלא שזו מיהא לאו הכל מודים בה ואם תחב הסכין תחלה תחת הסימנין ושחט בהם מיעוט ממטה למעלה ואחר כך הוציא (הספק) [הסכין] ושחט כהלכתו אם נגע בושט פסול בקנה כשר ומתוך כך שוחט כהלכתו ואחר כך בודק במקום שהחליד אם נקב הושט או נפסק הגרגרת ברובו פסול ואם לאו כשר והושט אם נכר בו שום שרטוט מחמת סכין בודקו בפנים כמו שהתבאר:

המשנה השלישית והכונה להשלים מה שהתחיל לבאר בשלפניה בביאור ענין דרסה והוא שאמר התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר אחד כשרה במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באזמל כשרה אמר הר"מ פי' מה שאמר מלא צואר אמרו מלא צואר חוץ לצואר וכל זמן שלא הוליך ולא הביא אלא ששחט כחותך קשואים זו היא הנקראת דרסה:

אמר המאירי התיז את הראש בבת אחת שלא בהולכה והבאה כמכת סייף וחתיכת צנון שחיטתו פסולה שאין זה שחיטה אלא נחירה שאין שחיטה אלא לשון חתוך דרך משיכה וכן הדין בהתיז את הסימנין לבד ולא עוד אלא שעקר ענין המשנה כך הוא ר"ל שחתך הסימנין בלא הולכה והבאה שכל שנחתכו הסימנין התזת הראש היא והרי כל הראש אחר חתיכתם כמונח בסל והוא שאמרו בענין עולה מנין לרבות את הראש שכבר הותז כלומר שכבר נשחט:

היה שוחט בהולכה לבד או בהבאה לבד והתיז את הראש ר"ל הסימנין בבת אחת בהולכה זו שלא בהבאה או בהבאה זו שלא בהולכה אם יש בסכין מלא צואר ופרשו בגמרא מלא צואר חוץ לצואר כשרה הואיל והסכין ארוך חוץ מן הצואר כמלא צואר אפשר לשחוט יפה בהולכה לבד בלא שום דריסה אבל אם לא היה בו כשיעור זה אי אפשר לשחוט יפה במשיכה זו לבד בלא קצת דרסה ופסולה ואף אם יאמר בריא לי שלא דרסתי אין סומכין עליו ואפי' היה בקי והוא הענין בשוחט שני ראשים שאם יש בסכין מלא צואר חוץ לשני הצוארים ששחיטתו כשרה וכן הדין בכמה בהמות במה דברים אמורים בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך ועל הדרך שפירשנו אבל הוליך והביא אפי' בשיעור מועט הואיל ויש לו שטח החותך ר"ל שלא יהא עשוי בדרך חדוד כעין מחט כשר ואפי' באזמל ופרשו בגמרא אע"פ שיש במינו שהוא בעל קרניים ושחיטה שבו פסולה מפני שהקרן נכנס ונוקב ואעפ"כ אנו מתירין באיזמל שאין לו קרניים ואין גוזרין על זה מפני זה:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא יראה לקצת מפרשים שאם שחט שתי בהמות או יותר ואין בסכין מלא צואר חוץ לכלם אין פוסלין אלא הראשונה הרחוקה ממנו שהרי האחרות שמצד השוחט יש מלא צואר חוצה להם ולא יראה לי כן מפני שמ"מ אחר שהוא מכוין לשחיטת כלן מכיר הוא שאי אפשר לשחוט כלן בהולכה לבד ודורס מעט:

מי שהשליך סכינו או דבר הראוי לשחוט בכח מרחוק על צואר הבהמה ושחט דרך הולכה אפי' זרקו בבליסטרא ושחט עוף פורח דרך הולכה שלא בדרך תחיבה וכגון שמצא הנוצה מפורמת והחתך מעיד בה שהוא בא לה מבחוץ ולא דרך תחיבה ואין כאן חלדה כשרה והשוחט בדרך זה צריך שיהא (שוחט) [חורש] כברת ארץ לעשותה עפר תיחוח שכל מקום שיהא הדם שותת בו יהא אותו עפר מוכן לכסות שהשוחט צריך שיהא עפר למעלה ועפר למטה כמו שיתבאר וזהו שאמר דמזמני לכלה פקתא כלומר שאם היה נידוש היו חורשים אותה הא כל שמצאוהו חרוש אינו צריך הזמנה לכך לא בדבור ולא במחשבה כמו שפרשו רבים:

מה שביארנו שאם הוליך והביא שחיטתו כשרה אף בשיעור מועט גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמר כן אלא בעוף אבל בבהמה לא ואין הדברים נראין שכל שהוא מוליך ומביא אין כאן דרסה כלל ואף גדולי המפרשים כתבו שלא הותר שיעור כל שהו במוליך ומביא אלא בחוץ לצואר אבל למלא צואר מיהא אנו צריכים על כל פנים ואף זו אינה שכל שהוא מוליך ומביא אף למלא צואר אין אנו צריכים ומ"מ רבותי מפרשים שהשוחט כמה ראשים לא די לו בשיעור כל שהוא וצריך מיהא למלא צוארים לשוחט שני ראשים שיספיק לו באיזמל כל שהוא ואף גדולי המפרשים מביאים ראיה מזו לדבריהם דכלהו בחדא מחתא נינהו ואף לאחת אתה צריך למלא צואר על כל פנים ואם כן כל שהו דקאמר חוץ לצואר או לצוארים:

בד"ה החליד במיעוט כו' שחט מיעוט ושט ושהה כדי שחיטה פסולה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דפסולה מדאורייתא משמע עכ"ל הוכרח לזה דאל"כ נוקמא להך תוספתא נמי מדרבנן כההיא דלקמן דשהייה הוי מעוף לעוף אבל קשה דהא לעיל בפרקין אוקמינן נמי פסול שחיטה דברייתא היינו מדרבנן ואפשר דמשמע להו הכי משום דקתני בתוספתא בהך שהייה דמיעוט ושט הוי טרפה ושחיטה מטהרתם ואי לא הוי פסולה אלא מדרבנן לא הוה אצטריך למיתני דשחיטתם מטהרתם מיהו גם זה דחוק לומר דרב פפא לא קמבעיא ליה החליד במיעוט סימנים מהו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן פשיטא ליה דפסולה דאם כן לא הוה נ"מ לדידן וע"כ נראה לפרש הא דמוקמי הך שהייה דעוף לעוף מדרבנן באת"ל דלא הוי שהייה במיעוט קמא היינו שהה בין סימן לסימן ואע"ג דשהייה במיעוט בתרא ליתא לפר"ת מכל מקום הך שהייה דבין סימן לסימן דהוי מדאורייתא גבי בהמה גזרו ביה בעוף מדרבנן אבל שהייה במיעוט קמא אפילו מדרבנן ואפילו בבהמה ליכא למיגזר באת"ל דלא הוי שהייה במיעוט קמא ומה שכתבו ובקנה לא שייכא שהייה אפילו מדרבנן כו' הוא דוחק אחר לפר"ת באת"ל דהוי שהייה במיעוט סימנין דהשתא הך שהייה דלקמן דעוף לעוף ודאי דמוקמי לה אף מן התורה ובמיעוט קמא וליכא שהייה כלל בקנה אפי' מדרבנן כו' משא"כ לפרש"י דהוי שהייה במיעוט בתרא באת"ל דהוי שהייה במיעוט סימנים ודו"ק:

ד"ה החליד במיעוט סימנים מהו כו' וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן מפ' ר"ת במיעוט קמא. פירוש במיעוט קמא דושט ומבעיא לה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן או דלמא לא שנא כן כתב הרא"ש:

בא"ד והשתא לפירושו את"ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה. פי' משום דעד חצי סימן מקרי הכל מיעוט קמא ואז אין שהייה פוסל בו ומיד כששוחט מעט יותר נעשה רוב וכבר נגמרה השחיטה ואיתכשרא אא"כ נאמר דשייך שהייה בכגון ששחט חציו של סימן בצמצום וכמ"ד לעיל מחצה על מחצה אינו כרוב וק"ל. ויתר דברי התוס' בדבור זה עיין בדברי הרא"ש:

תוס' בד"ה החליד במיעוטו כו' כדי שחיטה פסולה אלמא כו'. נ"ב פירוש ופסולה משמע מדאורייתא וק"ל:

תד"ה למדתני. שהרי חזר בו ממה שהוא רגיל לפרש כו'. וכן לקמן (מב ב) פרש"י בד"ה ואמרי לה ברוב חללה. אליבא דרב פליגי אמוראי. ונראה שנדחק לפרש כן. משום דא"ל ר"כ ור"א לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ת"ת ה"ט והובא ג"כ בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סכ"ב וכ"ג דלרבו צ"ל לימדתנו רבינו (ור"ל אף שלא למדו ממנו) והגר"א ז"ל שם הביא ע"ז ראיה מפ"ק דמו"ק (הוא בד' ט) ומפ"ב דחגיגה (הוא בד' יד ב) וכן בחלק הוא (בד' קא) לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק כו' וכמש"כ המהרש"א שם בח"א. ולי עוד ראיה מר"ה (כה) תרשיני לומר לפניך ד"א שלמדתני. ובמשנה שם איתא דאמר יש לי ללמוד. א"כ גם כאן ולקמן יל"פ שלא למדו מהם מעולם רק משום כבוד רבם אמרו כן. וק"ק ממעילה (סוף דף ו) דא"ל רב אסי לריו"ח כבר למדוני חבירי שבגולה כו' והרי הי' כמו תלמידו עי' סה"ד:

תד"ה החליד (הב'). וכן נמי אם כו' עקר המיעוט שחיטתו כשרה כו'. משמע דדרסה הוה כמו חלדה ושהייה וכ"ה להדיא בהרא"ש לעיל בפ"ק סי' כ"ד בסופו. ודע שברא"ש כאן בריש סי' ו' ט"ס וכצ"ל ולעיל בפ"ק כתבתי פרש"י דאיירי כו':

בא"ד אבל סימן דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה א"צ לשחוט אלא הרוב והמיעוט שעה"ס כו'. כצ"ל:

בא"ד ובקנה לא שייכא שהייה בעוף כו'. מלת בעוף נ"ל למחוק וכן בהעתקת דבריהם במהרש"א ליתא:

בא"ד והר' אושעיא מפרש כו' לאחר ששחט רוב האחד החליד כו'. כצ"ל:

במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. וכ' התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח ומ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:

שם התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהי' שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סי' אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש:

גמרא בדיק להו גירי. כצ"ל כמצויין ברש"י. ושחט בהו כו' צ"ל כדאיתא ברא"ש:

גמ' תחת צמר מסובך. עיין בכורות כז ע"ב תוס' ד"ה השוחט:

מתיב ר' אבין שחט את הושט למעלה וכו' נ"ל אע"ג דמלשון שנים או שלשה מקומות משמע כפירש"י או כפי' השאלתות ודלא כר"ח, מ"מ ברור להש"ס דמאן דבעי שחיטה מפורעת פוסל נמי בשחט למעלה והקנה למטה ומש"ה פריך בפשיטות וק"ל: החליד במיעוט סי' לשיטת ר"ת בשיהוי במיעוט סי' דאת"ל ליכא שיהה במיעוט קמא, אין שיהוי פוסל אלא בין סי' לסי' צ"ל דכך נאמרה הלכה דלא לטרוף במיעוט הושט אפי' שוהה כל היום. כולו כיון שעושה דרך שחיטה ופשוט:

בעי ר"פ החליד במיעוט סימנין מהו תיקו והנה רש"י מפרש כל הני בעיות במיעוט סימנין היינו מיעוט בתרא ופסק דספיקא לחומרא וכן פסק בשהה במיעוט בתרא לחומרא ולפי זה על כרחך הך בעיא מן התורה היא אם מן התורה פסול דאי הוה הספק רק אי מדרבנן החמירו א"כ הוה ספק דרבנן ולקולא אלא על כרחך ספק תורה ומעתה אני אומר דבר חדש לרש"י אף דפוסק לאסור שהייה וכל דיני שחיטה גם במיעוט בתרא מ"מ בעוף אם שהה בין סימן לסימן אין השהייה פוסלת ומנא אמינא לה אומר אני דאי אמרת דגם בין סימן לסימן שהייה פוסלת ואף דכבר הוכשר בסימן הראשון זה אם אינו שוחט השני כלל אבל אם גמרו ושחטו מקרי הכל שחיטה אחת וכדפירש רש"י בהדיא כאן בבעיא דרב פפא לענין מיעוט בתרא ונלע"ד דמחמת קושיא זו סבירא ליה להראב"ד דבעיא זו דשהייה במיעוט סימנין או החלדה הוא רק אם מדרבנן החמירו אבל מן התורה ודאי שאין שום פסול אחר שחיטת ההכשר דהיינו רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה וכיון דבעיות הללו היא מדרבנן שפיר פסק הראב"ד דנקטינן ספיקו לקולא ומתורץ תמיהת הכסף משנה בפ"ג מה' שחיטה ה' ד]. א"כ קשה רבא דאמר בזבחים (דף מה ע"ב) בשהה בסימן שני בעולת העוף לא פסלה לרבנן ומטעם דסימן שני לאו מטעם שחיטה הוא בעולת עוף רק לקיים מצות הבדלה וקשה וכי גרע מעוף חולין שסימן שני הוא שלא לצורך כלל ואעפ"כ שהייה פוסלת בו מטעם דכולה חדא שחיטה מקרי א"כ למה בעולת העוף לא נימא דכולה חדא מליקה מקרי אלא ודאי דבין סימן לסימן גם בחולין לא פסלה שהייה ולא שייך למימר חדא שחיטה הוא דסימן שני לית ביה מצות שחיטה כלל בעוף משא"כ מיעוט בתרא יש בו מצות שחיטה לכתחלה בעוף ובבהמה אף שאינו מעכב מ"מ אם שחט שייך לומר כולה חדא שחיטה היא וכן מבואר ברש"י בפירוש לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל בסימן א' עיין שם ותראה דמיעוט הסימן יש מצוה בעוף לכתחלה אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא ודע שעל כרחך כוונת רש"י שם דמיעוט הסימן יש מצוה לכתחלה היינו גם מן התורה דאל"כ אכתי קשה כיון דמדאורייתא לית ביה מצוה כלל אם כן איך גומר הסימנין בחטאת העוף הרי מה שעושה יותר ממצות שחיטה מקרי הבדלה ובחטאת לא יבדיל כתיב ואף שקשה מאד לעשות חילוק מן התורה בין לכתחלה לדיעבד מ"מ דברי רש"י שם מוכיחים כן ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' שם בד"ה ואינו מבדיל על דברי רש"י ממה דאמרינן בריש פרק ב' דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף עיין שם ולדידי ניחא דמודה רש"י דמדרבנן הוא מצוה גם בעוף סימן השני אבל מיעוט סימן הראשון הוא מצוה לכתחלה גם מן התורה ועיין במהרש"א שכתב בתוס' בד"ה החליד וכו' להיפך מסברא הנ"ל והחמיר יותר בין סימן לסימן בעוף מבאמצע הסימן המהרש"א בשטת התוס' קאי שהוא רק מדרבנן גזרה אטו בהמה ובבהמה בודאי בין סימן לסימן הוא חמור יותר ולכן ראוי לגזור בעוף בין סימן לסימן משום בהמה ובאמצע הסימן גם בבהמה אינו מן התורה במיעוט קמא גם בבהמה א"כ למה יגזרו רבנן כלל בזה לא בבהמה ולא בעוף אבל לשטת רש"י נהפוך באותו סימן במיעוט בתרא דקנה או בוושט בין מיעוט קמא ובין מיעוט בתרא היא ספיקא דאורייתא אבל בין סימן לסימן בעוף ודאי אינו מן התורה לענין שהייה וממילא דליכא ספיקא דאורייתא בעוף גם בהגרמה ובהחלדה בסימן שני:

ע״ב גמר׳ בעי ר״פ החליד במיעוט סי׳ מאי, תיקו, פרש״י ז״ל דבמיעוט בתרא קמבעי, וסליק בתיקו, וכן בהגרמה מספקא לן דלמא כרבנן טריפאי, וכמ״ד דגם בשחט שני שלישים והגרים שליש פליגו, כן הוא שיטת רש״י, וריב״ם בתוס׳ כתב דהגרמה שאני דשלא במקום שחיטה ודאי לא נפסלת, אחר ששחט הרוב במקום שחיטה, דהוה כאלו שחט ברגלה, ור״ל, דאפילו נפרש כרש״י דהאיבעי דהכא במעוט בתרא קאי, ומ״מ בהגרמה ליכא למיבעי כמו בחלדה ושהיי׳, דכל עצמיות האיבעי הוא, משום דלכתחלה בעינן שחיטת כל הסימן, א״כ עדיין הוא עוסק בשחיטה, אבל בשגמר שלא במקום שחיטה, הרי לא גמר השחיטה, כי מה שחתך למעלה ממקום שחיטה הוא כחותך ברגלו, ואיך יופסל בשביל זה, השחיטה שכבר נגמרת ע״י הרוב במקום שחיטה, ובער אני ולא אדע דמה יענה הריב״ם, על האי מ״ד לעיל בסוגי׳ דמוגרמת דמפרש כן פלוגתא דרבנן וריב״י דמתני׳ דשוחט לתוך הטבעת, דבשחט שני שלישים והגרים שליש פסלו רבנן, אע״ג דמודים שאם הי׳ פוסק בשחיטת שני שלישים הי׳ מתכשר, וכמש״כ שם הריטב״א ז״ל, וכאשר הארכתי לעיל בזה עיי״ש, הרי דסברתי דהוה כחותך ברגלו ליתא, כי באמת ע״ז אתא ההלכה דליפסול השחיטה חשוב כמקום שחיטה, דכבר כתבנו דבכל פסולי שחיטה, לא בעינן ההלכה על כולה בדרסה ובעיקור דזאת נשמע מקרא דושחט, אלא ההלכה אתא על מקצת בפיסול, ומעתה נולד הספק על איזה מקצת בפיסול אתא ההלכה, אם על מיעוט קמא דוקא, או אף על מיעוט בתרא, וא״כ שפיר כתב רש״י דאם כאן מסיק בתיקו, ה״ה דצריכין לחוש לרבנן טריפאי ואליבא דהאי מ״ד דאף בהגרים לבסוף פסלו, אלא דהריב״ם הכי קא קשי׳ לי׳ לרש״י דכיון דמסיק לעיל דהלכתא כריב״י, איך חייש לדעת רבנן טריפאי ואי משום דמסיק כאן בתיקו בחלדה, הלא יש סברא לחלק בין שאר פסולי שחיטה להגרמה, ואי דרבנן טריפאי לא מחלקים, אבל ריב״י מחלק כנ״ל ומ״מ בחלדה הספק עומד במקומו, אלא דיותר הי׳ לו להקשות על פרש״י, דאיך מסיק הכא בתיקו, על דבר שנחלקו בה רבנן וריב״י במשנה, וזאת קושי׳ עצומה על רש״י.

והנה אי לדעת רש״י מדאורייתא קמבעי לפסול או רק מדרבנן בזה יש חילוקי דעות בין האחרונים ז״ל, דניהו דהא פשיטא לן, דמדאורייתא בעינן לכתחלה כל הסימן לדעת רש״י וכמו שכ׳ ג״כ הרמב״ם ז״ל, מ״מ לא מסתבר להו לומר דמיפסל השחיטה במעוט בתרא מה״ת, ולכן כתב המהרש״ל ז״ל דגם לרש״י רק מדרבנן קמבעי לי׳ ליפסול, אלא דלפ״ז נצמחת הקושי׳ איך פסק רש״י לחומרא בדרבנן בספקא דרבנן, וכ׳ ע״ז הראש יוסף ז״ל, דמשום חזקת איסור דבהמה, אזלינן גם בספקא דרבנן לחומרא, והנה גם בזה יש פלוגתא, אלא דלא הבנתי איזה חזקת איסור איכא הכא, כיון דמה״ת יצא בהיתר, ועל איסור דרבנן אנו מסופקים אי אסרי בזה, ובשב שמעתתא איכא כיוצא בזה, אבל אינו דומה לדהכא דו״ק ותשכח.

אבל חוץ מכל זה, לא שמעתי מעולם להעמיד על החזקה בספקא דדינא, כי החזקה לא יכריע את הדין, לכן דברי הראש יוסף תמוהין.

ולכן אין לנו מנוס אחר, אלא לומר דלשיטת רש״י באמת מדאורייתא קמבעי לי׳, ואין לתמוה כל כך על הסברא דאיך יופסל במעוט בתרא כיון דאין בו צורך אלא לכתחלה, דכבר כתבנו בהרבה מקומות, דהא דהשחיטה מתרת מיד הוא דבר חידוש גדול, ועכ״פ אין להוסיף עליו, ולכן אני אומר דניהו דלאחר שחיטה מיד, מותר לחתוך כזית בשר מבית השחיטה, וכמו ששנינו בברייתא דלקמן, אבל מי שחותך כזית בשר אחר שחיטת רוב הסימנים קודם שסילק השוחט את ידו, מלגמור השחיטה בכל הסימנים כמצווה עליו מה״ת לדעת רש״י ורמב״ם, הרי זה לוקה משום אבמה״ח, דרק אחר שחיטה דלכתחלה התירה התורה המפרכסת, וכן אחר שחיטת רוב הסי׳ וסילק את ידו באופן דתו לא מצי גמרן מפני פסול שהיי׳, אבל כל זמן דעסוק בשחיטה לא, ולולי דמיסתפינהו, הייתי אומר באמת לא התירה מפרכסת רק בשחיטה שלמה שהיא שחיטה לכתחלה, אבל בשחיטת דיעבד ברוב הסימנים צריך להמתין עד שמתה ממש, ובזה היינו מבינים מה שחלקו התורה השחיטה לשנים לכתחלה ודיעבד, ועיין בפתיחה עיקר ג׳ שגם לענין שחיטה שאינה ראויה כתבתי דאינה מתרת איסור אבמה״ח, עיי״ש, וממילא שפיר מיפסל במעוט בתרא כמו במ״ק דהרי למ״ד יש טרפות לחצי חיות, ה״ה דלאחר כל הסימנים כל זמן שהיא חי׳ היתה נטרפת ע״י נקובת הבני מעיים, אי לאו דלאחר שחיטה מותרת מיד, ולכן אם נאמר דלאחר שחיטת רוב הסי׳ אינה מותרת מיד שפיר שייך בה גם טרפה וכן פסול שחיטה במב״ת, כנפלע״ד נכון להמליץ בעד שיטת רש״י ז״ל.

אולם הרמב״ם, אע״ג דס״ל כרש״י דלכתחלה בעינן סימנים כולם שחוטים מה״ת, ויותר מרש״י דאפילו בעוף הדין כן, מ״מ לא ניחא לי׳ לפרש האיבעי במב״ת, ומפרשה כפשוטה דבמיעוט קמא קמבעי בחלדה, אבל בשהיי׳, השכיל לפרש דהאיבעי דשהה במיעוט סימנים קאי על שיעור שהיי׳, דהוא כדי הגבה והרבצה ושחיטה, וקמבעי אי כשיעור כולה שחיטה, או וכשיעור שחיטת מיעוט סימנים סגי, ויש לראות, מה ראה על ככה, לפרש הני שתי האיבעיות על אופנים שונים, אבל אחר העיון שיטת הרמב״ם בזה ברורה ונכונה.

דהנה בין לרש״י, דמפרש האיבעיות על מב״ת, ובין לר״ת דמפרשם על מ״ק, קשה טובא, למה קמבעי, זה בחלדה וזה בשהיי׳, ושנים לא קמבעו, לא בדרסה ולא בעיקור דסכין פגומה, והלא דבר הוא, עוד קשה דהרי איכא תוספתא מפורשת דשחט מיעוט הושט ושהה כדי שחיטה פסולה, כמו שהקשו שם בתוס׳ על ר״ת, לכן ס״ל לרמב״ם, דהא פשיטא לי׳ דפסולי השחיטה פסלו במ״ק, דעל זה אתא ההלכה, כמו שביארנו זאת כמה פעמים במסכ׳ זו, ולכן בשהיי׳ מפרש דהאיבעי קאי על השיעור אם ככל השחיטה, או בשהיי׳ כשיעור שחיטת מקצת סימנים סגי, והרמב״ם בזה לשיטתי׳ יפה קמפרש דכבר ביארנו דהא דנקה״וו נבלה הוא מטעם, דעל מקצת הושט נמי שם שחיטה עליו, ולכן כל נקה״וו הוה כשחיטה פסולה, וממילא גם בשחיטה כשרה, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, כי על מקצת הסי׳ שם שחיטה כשרה עליה, עיין לעיל בסוגי׳ דישנה לשחיטה ובמש״כ שם, וא״כ שפיר קמבעי אי גם לענין שיעור שהיי׳, בשחיטת מקצת הסימנים משערינן, אבל בחלדה מפרש כפשוטו, דהחליד במיעוט קמא ואח״כ גמר הרוב שלא בחלדה, אע״ג דבשאר פסולי שחיטה פשיטא לי׳ דפסול במקצת כמו בכולן לאחר שקיבל ר״ע ההלכה שאמר ר׳ ישבב משום ר״י, מ״מ בפסול חלדה יש מקום להסתפק, משום דכפי הנראה פסול חלדה הוא משום שחיטה שאינה מפורעת, דאע״ג דלית לן הא דשמואל ודר״ל דבעו שחיטה מפורעת, היינו דוקא לענין שחט בב׳ וג׳ מקומות, אבל לענין חלדת הסכין גם אנו בעינן שתהי גלוי׳ הסכין כדי לראות את ביה״ש מפורעת לעינים, וכן נראה מלשון התוס׳ כאן, ד״ה החליד, דקשי׳ להו, דמה ענין זה לכאן, ולקמן גבי מתני׳ דחלדה הוה לי׳ להביאו, ותירצו דאגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת, קמ״ל דאינה מפורעת, כזאת פסולה עכ״ל, הרי דפסול חלדה, מצד מפורעת נגעה בה, ומעתה יש מקום לומר, דבמיעוט קמא דבלא״ה עדיין אין השחיטה מפורעת, לכן אין להקפיד על חלדת הסכין בשעת שחיטת מ״ק ולכן קמבעי ומסיק בתיקו ודו״ק ועיין בדיבור שאח״ז.

תוס׳ ד״ה החליד, גבי מתני׳ דחלדה הי׳ ראוי להביא, אלא אגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת קמ״ל דאינה מפורעת כזאת פסולה מטעם חלדה, עכ״ל, כבר כתבנו למעלה, דמדברי התוס׳ אלו משמע, דפסול חלדה מצד שחיטה שאינה מפורעת נגעה בה, וכן כתב הדרישה בסי׳ כ״ד, דמקרא דחץ שחוט לשונם, יש סמך לחלדה, דמה חץ במשיכה אף שחיטה במשיכה, והפרמ״ג במש״ז מגיה בדברי הדרישה, דמה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי עיי״ש, ולכאורה יש להעיר בזה, דהא בסוף העמוד מביא הש״ס, דרבא הוה בדיק ליה גירא לר׳ יונה בר תחליפא, ושחט בה עופא בהדי דפרח, ופריך ודילמא עביד חלדה, ומשני, הרי דעכ״פ גם ע״י חץ מצי עביד חלדה, אבל לק״מ דאנן הכי ילפינן מחץ, דכמו שהחץ כשהוא יורה אותו הולך בגלוי דאויר, דלולי זאת הי׳ מעוכב מלילך למרחוק כמובן, כך הולכת הסכין על הצואר צריך להיות בגלוי ולא מעוכב בהליכתו על הצואר, ע״י שנחלד תחת הסי׳ וממילא גם החץ אם נכנס בתוך הצואר ושחט הסימנים בחלדה דפסולה השחיטה אע״פ שעד הצואר הלך בגלוי, כי אנן ההלכה על הצואר למדין מהלכת החץ עד הדבר שפגע בו החץ, ומזה נראה דהטעם של חלדה הוא שלא יהי׳ הסכין מעוכב בהליכתו, וא״כ חלדה מחשש דרסה ועיקור נגעה בה, וכן נראה מלשון המשנה לקמן דקתני, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, נקט לישנא דפסקו והגמ׳ פריך מאי קמ״ל תנינא, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו וכ׳, ומשני אי ממתני׳ הוו״א ה״מ מלמטה למעלה דלא קעביד כדרך שחיטה, אבל מלמעלה למטה דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי קמ״ל, הרי דבמשנה הוו״א דמשום חשש דרסה נגעה בחלדה והוא ממטה למעלה, וקמ״ל ר״י א״ר דגם מלמעלה למטה הדין כן, וע״כ דגם מלמעלה למטה עדיין איכא האי חשש דרסה, דאל״כ למה נקט גם הוא לישנא דופסקו וכאן פרש״י לתחתון כהלכתו וכו׳, ולא מתרץ מידי למה נקט לישנא דופסקו ולא קתני ושחטו, וע״כ משום דרצה להשמיענו דגם כאן איכא האי חששא שמא פסקו, וניהו דבכוב״כ נפסלת השחיטה בחלדה, כיון דאתא הקרא או ההלכה עליה, מ״מ נקט ר״י א״ר לישנא דופסקו כמתני׳ כדי שלא יהי׳ לבעל דין לחלוק ולומר דשאני מתני׳ דהוא ממטה למעלה ואית בי׳ טעם שלא שחט כראוי, משא״כ ממעלה למטה דליכא טעם זה, וכמו שאמר בגמ׳, לכן הוכרח לינקוט לישנא דופסקו לומר דגם ממעלה למטה איכא חשש זה, ולכן כל אופן חלדה פסולה, כנלפע״ד נכון ודו״ק.

ד״ה החליד במיעוט סי׳ מהו, ומפרש ר״ת דהכא בעי במ״ק וכו׳, וכן שהה במיעוט סי׳ דלקמן מפרש ר״ת דבמ״ק, עיין בתוס׳, וכ׳ הרא״ש ז״ל בסברת ר״ת דאפשר דלא אגמרי׳ פסולי שחיטה אלא במידי דמנבלה בי׳ ולא במ״ק, עיי״ש ומכאן ראי׳ גמורה דלשיטת התוס׳ נקה״וו אינו נבלה רק טרפה כשאר טרפות, וכאשר אבאר לקמן נצמחת שיטה זו, ממה דסברו התוס׳ דגם בסה״ג אינו אלא טרפה מחיים, רק שאין שחיטה מועלת בגרגרת הנפסק, משום דהוה כמנחא בדיקולא, וממילא דבנקה״וו דשפיר מצי שחט למעלה או למטה מן הנקב, אינו אלא טרפה, ולכן סובר ר״ת דאפשר לומר דלא אגמרי׳ פסולי שחיטה במ״ק, ושיטה זו קשה מאד להולמה, וכאשר דחאה רש״י לקמן נ״ב ע״א ד״ה תיקו, שכתב, דאי במיעוט קמא בושט ממנ״פ מיטרפא, דכיון דשהה הרי אזיל מעשה קמא, והוה לי׳ נקב בעלמא וטרפה, עי״ש, ועיין לקמן שם מה שכתבתי ליישב שיטת ר״ת ודו״ק.

בא״ד ור׳ אושעיא מפרש החליד במיעוט סי׳ היינו לאחר ששחט הרוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר ושחט סי׳ השני, ושהה במיעוט סי׳ דלקמן, מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה וכו׳, אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאלו נחתך כולו, וכשמוליך ומביא כל היום באותו מיעוטא, הוה כאלו חותך ביד וברגל ויש כאן שהיי׳ ופסולה, עכ״ל.

כבר כתבנו למעלה, דלשיטה זו צריכין לפרש ההלכה דתני רבי בברייתא לעיל״, דרוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה״ הוא השיעור דלכתחלה ורישא דהלכה ״דעל הושט ועל הקנה״ אתא לציין מקום השחיטה, ולא שיעורה, ומפירוש זה נצמח האיבעי בחלדה כיון דהאי מיעוט הנשאר כפסק דמי, דכמאן דמב״ד, עד שהוה כחותך בבשר המת, הוה כמו עור דלא הוה בכלל שחיטה למ״ד תחת העור אינו יודע, וכן מסופק לענין שהיי׳ היינו אם עסק בחתיכת החי מיעוטא, יותר משיעור שהיי׳ כיון דהוה כחותך ביד וברגל, אי הוה כשהיי׳ בבהמה בין סימן לסימן.

ולפ״ז בחלדה קמבעי, כמו דמסופק בעור, ולא בדרך את״ל, דהרי אם כשר בעור כשר נמי תחת מיעוט קמא של סימן הראשון, ואם פסול בעור פסול גם כאן, אבל בשהיי׳ לכאור׳ מאי קמבעי לן, דכיון דלא שייך לשחיטה אף לכתחלה, אם שוהה בחתיכת דבר דלא שייך לשחיטה, ודאי שהיי׳ מקרי, אבל י״ל דקמסתפק בהא דשוחט בסכין רעה דקאמר רבא דמוליך ומביא כל היום, אי בעינן דוקא חותך תמיד, או סגי בשלא הגביה הסכין מביה״ש ומוליך ומביא תמיד, בין חותך בין אינו חותך, וכמובא בזה ב׳ דעות בתו״ש עיי״ש, ואם נאמר כדעת המקיל, אז לא איכפת לן אפילו אינו חותך מסי׳ השני, כ״ז שעוסק בהא מיעוטא, דלא גרעו ממוליך ומביא בלא חתיכה כלל, אבל כל זה דוחק, דהוו״ל לספק בשחט בסכין רעה שפעמים אינו חותך כלל מה דינו, ולכן יותר נראה דהני בעלי האיבעי מסופקים בפירוש ההלכה גופא באיזה אופן מתפרש או דכתחלה בעינן סי׳ שלמים ורק בדיעבד סגי ברוב, או דשעורא דרוב לכתחלה הוא, ולא בעי יותר, אלא דלפ״ז האיבעי דחלדה הי׳ באת״ל דתחת העור כשרה.

ודע דלפ״ז בהני שתי האיבעות הדינים מתחלפים, דאם נאמר דבעינן שני סימנים שלמים בשחיטה דלכתחלה, אז בחלדה במעוט בתרא פסול ובשהיי׳ כשר, ואם דסגי לכתחלה ברוב הסי׳, אז הוא להיפך, דבחלדה כשר ובשהיי׳ פסול, וא״כ השוחט בסכין רעה והחליד במב״ת, הוה נבלה ודאי ממנ״פ.

עוד תדע דלשיטת ר׳ אושעיא חלדה ושהיי׳ ממש, וכן שאר פסולי שחיטה במיעוט בתרא, שלרש״י קאי האיבעי עליהם, לדידי׳ כשר בפשיטות, דניהו דגם לדידי׳ מסופק בעל האיבעי בפשט ההלכה כנ״ל, אבל אפילו אי בעינן לכתחלה כל הסי׳ מ״מ מהיכי תיתי יופסל בו שהיי׳ או חלדה, וכן לשיטת רש״י דהאיבעי קאי על חלדה, ושהיי׳ ממש במב״ת, הא׳ דינא דר׳ אושעיא בשחט בסכין רעה לית לן בה ושרי לכתחלה כיון דלרש״י בעינן כל הסי׳ לכתחלה הרי הוא עוסק תמיד בשחיטה, והוא פשוט, ובזה תמה אקרא על הדרישה והט״ז ז״ל בריש סי׳ כ״א, שהקשו על הטור והמחבר, דפסקו כרמב״ם, דגם בעוף בעינן ב׳ סימנים לכתחלה, ואיך כתבו בסי׳ כ״ד, דבסכין שאינה חד אסור דוקא בבהמה ומטעמא דר׳ אושעיא, אבל בעוף שוחטין בו, ומשמע אף לכתחלה, ואמאי כיון דלדידהו גם בעוף בעינן ב׳ סי׳ לכתחלה, ועמדתי משתומם דלפי הבנתם של הני הגאונים למה לא הקשו דגם בדיעבד יהי׳ פסול כמו בבהמה, דהרי לרש״י כל דשייך בו שחיטה לכתחלה, פוסלין בו כל פסולי שחיטה אף בדיעבד, והרמ״א בהגה בסי׳ כ״ג כתב דפסלינן אנן שהיי׳ וכל פסולי שחיטה במעוט בתרא וא״כ גם האי שהיי׳ דשחט בסכין שאינו חד נפסול אף בדיעבד, אלא דקושייתם מעיקרא ליתא, דהני תרי פירושים של רש״י ור׳ אושעיא בפי׳ האיבעיות, סותרים זה את זה כאשר ביארנו, אלא דאנו פסקינן לחומרא כדעת שניהם, אמנם בשוחט בסכין שאינה חד בעוף כשר ממנ״פ, דאי לר״א, דוקא בבהמה קמבעי לי׳ אבל בעוף כשר ממ״נ, אי שהיי׳ כי האי פוסלת, ע״כ מטעם דלא בעינן לכתחלה יותר מן הרוב, וא״כ בעוף כבר איתכשר בשחיטת הרוב שחיטה דלכתחלה, ורשאי אח״כ לעשות כל מה שלבו חפץ, ואי דבעינן כל הסי׳ לכתחלה, א״כ הרי הוא עוסק בשחיטה ולית כאן שהיי׳, ולשיטת רש״י הלא פשיטא לי׳ דבעינן כל הסימן לכתחלה, ולית כאן שהיי׳ כלל. ולמה לא ישחוט בעוף בסכין שאינה חד גם לכתחלה. - ומזה תראה איך בארזים הני אריות דבי׳ אילעי נפלה שלהבת, ע״י שלא דקדקו יפה בטעמא דהני שיטת רש״י ור׳ אושעיא.

אבל על הטור והמחבר יש תימא, דחששו על שיטת ר״א כלל, דכפי ביאורנו הלא בהא מלתא, אי בעינן לכתחלה שני סי׳ שלמים, או רובו שלהם סגי, פליגו ר״י ור״ל לקמן ל״ב, ומשם נצמח שיטת הרמב״ם דנקה״וו הוה נבלה מפני שפסקינן כר״י נגד ר״ל, וא״כ אין מקום כלל לחוש לשיטת ר׳ אושעיא ודו״ק.

ע״ש משנה, התיז את הראש בב״א פסולה, הי׳ שוחט והתיז את הראש בב״א, אם יש בסכין מלא צואר כשרה, עכ״ל המשנה, הרמב״ם והרמב״ן ז״ל מפרשים האי בבא בתרא, דוקא בהתיז את הראש קאמר, דבעינן אורך הסכין ב׳ צוארין, אבל בסי׳ לחודן אין קפידא אע״ג דשחט רק בהולכה, דניהו דבבא קמא, האי התיז את הראש לאו דוקא, דכל שלא משך הסכין ושחט דרך דרסה, אפילו לא התיז את הראש רק הסי׳ לחודן ודאי פסולה, מ״מ נקט והתיז את הראש משום, דכן אורחא דמלתא דכל ששחט בדרסה וכחתיכת צנון, דרכו להתיז את הראש עם הסימנים, וכמש״כ רש״י ז״ל בריש פרקן, עיי״ש, אבל בבבא בתרא דמיירי ששחט בדרך הבאה ולא בדרסה, אי בעינן גם בזה שיעור לסכין, למה נקט כלל והתיז את הראש, שאין הדרך כן, אלא ודאי דדוקא אם אירע כן שהתיז את הראש, בעינן כמלא צואר, אבל אם נחתכו רק הסימנים נמי כשר, ויש להסביר הדבר עפ״י מה שכתבו התוס׳ בדף הסמוך ד״ה חוץ לצואר, דאין צריך להוליך כל אותו השיעור, ולא הוצרך שיעור זה, אלא כדי שישחוט בריוח, ופעמים שהסכין חריף וישחוט הרוב בלא הולכת כמלא צואר עכ״ל, וא״כ אין בסכין פחות מכשיעור אלא חשש דרסה, ולא דרסה ודאי, אמור מעתה דחשש זה אינו אלא בהתיז את הראש, דזה בעצמו מורה ששחט בדרסה, דבדרך הולכה אין דרך לחתוך כל הראש, וכמש״כ רש״י בריש פרקן, לכן חששו כאן בסכין קצר ובהבאה או הולכה לחוד, אולי דרס אבל בלא נחתכו רק הסי׳ שאין כאן ריעותא המורה על הדרסה לא חיישינן גם בסכין קצר והולכה לחוד דעשה דרסה, כיון דאפשר לשחוט בלא דרסה, ואדרבה מדלא התיז את הראש, איכא הוכחה דצמצם את ידו שלא ידרוס.

ולרש״י ויתר הראשונים, דס״ל דגם בשחט רק הסימנים לחוד נמי חיישינן לדרסה, צ״ל דהא דנקט והתיז את הראש הוא ליתן טעם למה הביא ולא הוליך את הסכין, כדרך השחיטה דלכתחלה, לכן קאמר דמשום שאירע דבהבאה לחוד התיז את הראש, ולא הספיק להוליך וכן מבואר ברש״י ז״ל וז״ל: ״והתיז את הראש בהבאה הראשונה עד שלא הספיק להוליך וכו׳״ עכ״ל הרי דרש״י כיון לפרש הא דקתני והתיז את הראש, לאו משום דדוקא בהתיז את הראש, והא דלא קתני התנא בפירוש שחט בהבאה לחוד, ואז לא הי׳ צריך להא דהתיז את הראש בב״א, משום דרוצה לאשמעינן נמי דלכתחלה לעולם צריך הולכה והבאה, וזאת לא הוה שמעינן, מהא דקתני שחט בהבאה לחוד לשון דיעבד, דבכל הני דקתני במתני׳ שחט שני ראשון כאחד, ושנים אוחזין בסכין, נקט לשון דיעבד אף דכשר לעשות כן גם לכתחלה משום דאין דרך לעשות כן, ה״ה הו״א דהאי דשחט בהבאה לחוד נמי משום דאין דרך לשחוט בהבאה לחוד נקט כן, אבל לעולם גם לכתחלה מצי עביד הכי, אבל עתה דקתני והתיז את הראש, ומשום דבהבאה נגמרת עם כל הראש, אבל לולי זאת הי׳ גם מוליך, הרי ע״כ דלאשמעינן אתא דמדינא מחויב להביא ולהוליך, דאל״כ, שפת יתר הי׳ הא דוהתיז את הראש בב״א, ועיין במל״מ פ״ב הלכ׳ ט׳ שהביא חלוקי דעות בדין זה אי בעינן בסכין ארוכה נמי הולכה והבאה לכתחלה, ולפי מה שכתבנו הדבר תלוי בשיטת רש״י ורמב״ם, דלרש״י נקט והתיז את הראש בב״א, כדי להשמיענו זאת, דלכתחלה הי׳ מן הצורך להביא ולהוליך. אבל לרמב״ם ז״ל דדוקא נקט והתיז את הראש, לא נשמע דין זה, ועיין לעיל דף י״ב ע״ב בענין זה, ודו״ק.

(ל סע"ב) ודילמא עביד חלדה וכו'.—לא ידענו למה לא חששו דילמא עביד נמי דרסה.

דין החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקו בין מלמטה למעלה בין ממעלה למטה שחיטתו, פסולה וכן אם החליד תחת העור או תחת צמר מסובך או תחת מטלית הקשור בצווארה או שמהודק בשעוה שחיטתו פסולה אבל אם המטלית רק פרוס על צווארה ושחט תחתיו שחיטתו כשרה:

אמר ר"י א"ר קחליד את הסכין בין סי' לסי' ופסקו פסולה תחת העור כשרה מאי קמל"ן תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופס' ר' ישבב או' נבלה ר"ע או' טרפה אי ממתני' ה"א ה"מ מלמטה למעלה דלא עביד כדרכה דשחיט' אבל מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחי' אימר ש"ד קמ"ל דאפ"ה פסולה בי רב אמרי תחת העור א"י איבעי להו לבי רב דאמרי תחת העו' א"י תחת צמר מסובך מהו פי' את"ל דתחת העור הוי חלדה דלמא הכא גבי צמר כיון דעתי' לגוז לא הוי כעור א"ד כיון דהשת' מיהו מחוב' לבהמ' מקרי חלדה תח' מטלית מהו פי' אפי' את"ל גבי צמר דהוי חלדה אבל מטלית אינו מחובר לבהמה מהו תיק"ו ואזלינן לחומרא וכ' הרא"ש (דף קל"ד ע"א) דוקא כה"ג אבל אם נפל טליתו על מקום השחיטה פשיטא דלא הוי חלדה דלא מבעיא אלא בבגד שקשור תמי' בצוואר הבהמה דומיא דצמר וכ"כ בעל הלכו' דמיירי שיש מכה בצוואר בהמה ודבק עליה מטלית בשעוה ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל אם פירס מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין בגלוי ה"ז ספק נבלה ודעת הרשב"א ג"כ כדעת הרא"ש וכן משמע מרש"י שפי' תחת המטלית הקשורה סביב צווארה אבל בע"א לא ומ"ה כ' בה"ג לפעמים אפי' אינה קשורה אלא שדבוק' בשעו' וכ"כ הסמ"ג בזה"ל תחת מטלית הקשו' בצווארו ודין שלא ישחוט בראש הסכין כדי לחוס על העור שלא יעשה חלדה כ' לעיל בפ"ק סימן מ':

דין אם החליד אפילו במיעוט בתרא או שהה אפי' במ"ב בין בקנה בין בושט שחיטתו פסולה וכששוחט בסכין רע אפי' הוליך והביא כל היום כשר אפילו גבי בהמה:

בעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיק"ו מה שפירש"י דאיירי במ"ב ופסק כן להחמיר אפי' בהגרמה כבר כ' בפ"ק סי' מ' דהגרמה לכ"ע כשר במ"ב ועל פי' הקשה ר"ת מהא דתני' בתוס' שחט רוב גרגרת בעוף אע"פ ששהה (לשון התו' אפי' אם גמרו לזמן מרובה כו') זמן מרובה שחיטתו כשרה ופי' ר"ת החליד במיעוט סימנים היינו במיעו' קמא וקבעי לר"י דמכשי' תחת העור אם תחב הסכין תחת מיעוט הסימן וחתך הרוב הוי חלדה טפי א"ד אפי' אמרי דבי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משו' דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימנים דשייכא בה שחיטה ואפ"ה א"צ לשחוט אלא הרוב האי מיעו' שעל הסכין הוי כאילו כבר נחתך דלא הוי חלדה א"נ קא מבעיא ליה כשתחב הסכין תחת מיעוט קמא ושחטו ממטה למעלה ואח"כ שחט את הרוב כדרכו וכן שהה במיעוט סימנים מפרש ר"ת במ"ק דושט ואיבעי' ליה אע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דילמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמינבלה בה כגון א' רוב סימן א"ד ל"ש וכ' התו' לפי' (עיין בתו' דף ל ע"ב) אם ת"ל דכשר אף במ"ק לא פסלה שהייה בעוף מן התורה דהכשרו ברוב א' והא דאמרינן לקמן בפירקין גבי שהייה כדי בהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן ודוחק הוא וא"י אמאי לא נמצא שהייה בעוף בשחט מחצה על מחצה ושהה וכ' עוד גם לפי' קשה מהא דתניא בתוספתא שחט מיעו' ושט ושהה כדי שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במ"ק ואמאי סלקא בתי"קו ולא הביא הברייתא לפשוט וא"ת לא ידע בעל התלמוד א"כ ל"ק נמי מה שהקשה לפירש"י במ"ב מברייתא דתוספת' וכ' הרא"ש ומיהו לא דמי דקש' מן הברייתא לפסק רש"י ואני אומר אדרבה לפסק רש"י ל"ק מידי דהתם בתוספת' דתניא כשר היינו מדאורייתא וכן מן הדין הוא מאחר ששחט רוב חשבינן כאילו כבר נשחט כולו דרובו ככולו מדאוריי' אלא מדרבנן קא מבעיא שראוי לאסור דס"ס שהייה בשחיטה מיקרי ואתי לאחלופי אבל לפי' ר"ת הו"ל למיפשט מבריית' דקתני פסול והנה דעת הרמב"ם להכשיר במ"ב אם שהה בו או שהחליד או הגרי' או דריס כיון שנשחט הרוב כראוי והיינו כתוספת' שמכשרת שהיי' במ"ב וה"ה לכולן ותימא גדולה וכי אפשר לנו למפשט בעיין אחר דסליק תלמודא בתי"קו בבעיין דחלדה ושהייה אפי' אנו רואין להדי' שלא רצה בעל התלמוד להביא ברייתא ולפשוט ממנה והיינו כדפרישית דברייתא דתוספתא איירי מדאוריית' והרא"ש כ' בע"א כי לא רצה להביא הבריית' השנוייה בתוספת' המכשרת במ"ב ולפשוט הבעיי' משום דקים ליה דלא מיתניא בי ר"ח ור"א ואין לסמוך עליה ממה שנ' לא ידע בעל התלמוד אות' כי כל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור התלמוד לא דסמכא הוא דמסתמא דכיון שרצו חכמי ישראל לעשות חיבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שכ' על דברי חכמים וביררו אות' שהן בר סמכא וע"י חברו התלמוד הלכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל התלמוד מסכי' עליה ע"כ ומ"מ אין תמיה כ"כ על דברי הרמב"ם דהוא מפרש הבעיי בע"א כמו שאפרש לקמן גבי שיעור שהייה אבל הטור כ' שהרמב"ם מפרש הבעיי' במ"ק ומ"ה כ' שאין שייך שהייה בעוף בקנה דאם שחט הרוב כבר נגמרה השחיטה ואם שחט המיעוט חוזר ושוחט כל זמן שירצה אלא בושט לבד ובבהמה אף בקנה לאחר ששחט רובו ולא דק דא"כ הבעי' דבמ"ק נחסר מן הרמב"ם ואמאי לא כ' עליה וה"ז ספק נבלה כמ"ש על החליד במיעוט סימני' שהוא ספק נבלה וכ' התו' שר' ישעיה מפרש החליד במיעוט סימנים היינו אחר ששחט רוב סי' א' בבהמה החליד בסכין תחת אותו מיעוט הנשאר ושחט מיעוט השני את"ל תחת העור וצמר מסובך ומטלית לא הוי חלדה היינו משום דלא חשיבי כבהמ' א"ד אף את"ל דתחב הוי חלדה הכא שאני כיון שנשחט רוב המיעוט הנשאר כחתוך דמי ושהה במיעוט סימנים מפרש דקאי אשחט בסכין רע ומבעיא אם שחט רוב א' בבהמה והוליך והביא כל היום על המיעוט הנשאר מהו דילמא הא דמכשרינן בהוליך והביא כל היום היינו כשמתעסק לחתוך הסימנים אבל כשנחתך רוב הסימן הוו כאילו נחתך כולו ומוליך ומביא במיעוט הנשאר הוי כאילו מוליך ומביא בידה או ברגלה והוי שהייה ע"כ וכת' הרא"ש שזהו פירש הנכון ובאשכנז ובצרפת נהגו להחמיר כרש"י וכן הרשב"א כ' שהוא נכון ואני אומר שלא הסכימו לפי' ר' ישעיה אלא משום שלפירש"י ק' התוספתא ולפי מ"ש לק"מ כי מדאורייתא בוודאי כשר אלא מדרבנן הוא דקא מבעיא שלא אתו לאחלופי בין מ"ק למ"ב גם פיר' ר"י רחוק הוא ממני שיהיה מיעוט הסימנים גרוע מצמר ומטלית משום דחשבינן כאילו חתוך כולה בהא דרובו ככולו לענין דינא דהכשר שחיטה אבל מ"מ המיעוט הוא עדיין לפנינו שלא נשחט ושייך בו חלדה גם אידך בעיי' דשחט בסכין רעה כו' דחוק הוא חדא דלפ"ז לא קא מבעי' אלא בבהמה ולא בעוף ועוד כל זמן שעוסק בשחיטה לא מסתברא למימר דהוה שהייה ע"כ נראה דפירש"י עיקר ושייך שהייה אף במ"ר ומדרבנן ונ"מ לעניין ספיקא שנאמר ספיקא דרבנן להקל ועוד נר' בעיני מה שנוהגין כרש"י להחמיר לאו דוקא להחמיר קאמר אלא תופסי' דבריו עיקר אפי' להקל ומ"ה תופשין הא דאמר רבא השורט בסכין רעה אפילו כל היום כו' כשרה אף שלפי ר"א הוי ספק נבלה וכן יראה מדעת הטור שכת' בסי' י"ח סתמא סכין שפיו חלק אלא שאינו חד שוחטין בו אע"פ ששהה בשחיטה הרבה רק שיוליך ויביא ולא ישהה בשהייה אע"פי שמביא פי' ר"י בסימן כ"ג אלא סמך אמ"ש אח"כ ובצרפת ובאשכנז נוהגי' להחמי' כרש"י וכדפרי' ותדע שהרי לא כ' אפי' ר"י שנוהגי' להחמי' ג"כ כמותו שהרי לא כ' עליו שפי' הוא הנכון כמ"ש הרא"ש אלא שכתב סתמא הפי' שלו ומסיק עליו שכך הוא לחד פירוש' ורש"י פי' כו' ומ"ה כ' בכל ה"ש שמצאתי דמותר לשחוט בסכין רעה אפי' מוליך ומביא כל היום כולו סתמ' בין בעוף בין בבהמה וכ"ד רוב המחברים ועיק' ומאחר שהדין כרש"י מ"ה כ' בסמ"ק כששחט סי' א' בעוף ושוהה למות וה"ה בב' סימנים אלא שאין דרך לשהות כי מתים במהרה לא יחתוך סי' השני או לגמור הסימנים בסכין לפי שנראה כשחיטה והוי שהייה אלא ימיתנו במקל או ברגל או בקופיץ ובס"ת כת' יכנה על ראשה ובלבד שלא ישבור מפרק' וחומר' יתירה היא דפשיט' אם אינו שובר המפרקת ביד דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי:

דין אם שחט עוף ומצא אחר שחיטה קנה של גמי תחוב ארכו לאורך הושט ונשחט הושט עם הגמ' גם הסכין נמצא יפה אפ"ה טרפה:

פסק (ח"ה סי' קפ"ה) שאלה שחט אוז' אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב אורכו לאורך הושט ונשחט הקנה ההוא עם הושט יפה גם הסכין נמצא יפה כשר' השחיט' או לאו:

תשובה יראה דאין להכשיר שחיטה זו כלל משו' דק"ל שהיית עוף במשהו כמו שחיטתה שהרי אם מצא חצי קנה פגו' והוסי' עליו כ"ש כשר ובנדון דידן א"א בלא שהיית משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן ואע"ג שעסוק כל זמן בשחיטה הוליך והביא עד שגומר מ"מ אקרי שהייה כה"ג וראייה פשוטה מהא דפ' השוחט שהייה במיעוט הסימנים מהו ורבו הפתרונים מהך בעיי' והפי' שהוא עיקר פי' ה"ר אושעיא הלוי דבעי כגון ששחט הבהמ' בסכין רע וכשנחתך רוב הסימן הראשון מאריך הוא בחתיכת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן השני מי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעו' סימן הראשון הוי כאלו שוהה בחתיכ' יד או רגל דבהמה שמכוין לשחיטה או לא אמרינן הכי וסלקא בתיקו הא קמן אע"ג דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שהה בחתיכ' שאין בו תורת שחיט' הוי שהיי' וכ"ש בחתיכות גמי דאפי' מגוף הבהמה אינו וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכות גמי דלמא לעולם חתך הושט והגמ' בבת אחת ושוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכות הסכין אפי' רגע א' מן הסימן נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חידוד סכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח ע"כ חידו' הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכ' הסימן ונמצא שלא שוה בשוה ממש ע"כ ואומר אני אף שכבר כ' שהדין עם רש"י ודלא כר"י היינו בעניין שחיטת המיעוט דלא הוי שהייה כל זמן שעוסק בשחיטה ושחיטת הסימנים הוא אבל גמי שאינו מעין שחיטה כלל בודאי הוי האי שהייה לכ"ע:

דין השוחט ב' ראשין כאחד שחיטתו כשרה היה שוחט בהולכה לבד או בהובאה לבד אם יש בסכין כמלא שני צווארין שחיטתו כשרה אפילו אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך הסכין ובלבד שלא יתפוס הסכין במזיד במקום א' וישחוט בדרסה ואם מוליך ומביא או בעוף אפי' באיזמל כ"ש והוא שאין לו קרנים מותר בד בדיעבד ובבהמה צריך שיהיה כמלא צוואר וחוצה לו כ"ש ולכתחילה בעינן לעול' כמלא ב' צווארים היה שוחט ב' ראשון כאחד צריך שיהיה הסכין אורך ג' צווארין ואם לא יהיה אלא כאורך ב' צווארין שתיהן אסורות:

מתניתין השוחט ב' ראשון כאחד שחיטתו כשרה ב' אוחזין בסכין ושוחטים אפי' א' למעלה וא' למטה שחיטה כשרה וכבר פירשנו למשנה זו (לעיל בסי' ז') דאיירי בסכין א' וב' ב"א התיז את הראש בבת אחת פסולה היה שוחט והתיז את הרא' בב"א אם יש בסכין מלא צוואר כשרה ומסיק עליה ר"ז בגמרא דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר וא"א לו לשחוט בלא דרסה בין שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך כת' הרא"ש והוא מדעת התו' ולא שיצטרך להוליך כל אורך הסכין קודם שישחוט הרוב דאין אדם יכול ליזה' בזה כי פעמים שהסכין חד וחריף וחותך רוב הסימנים קודם שיוליך או יביא כשיעיר הזה אלא לא אמרו חכמי' שיעור זה אלא דקים להו שאדם יכול לשחט בריוח בלא דרסה כשהוא מ"צ וחוץ לצוואר כמ"צ או באיזמל כ"ש והוליך והביא דכשר כדלקמן אפי' אם שחט הרוב קודם שהוליך כל אורך (הסכין) ובלבד שלא יתפיס הסכין במזיד במקום א' וישחוט בדרסה קודם שישחוט הרוב והא דהתיז הראש דקאמ' במשנה היינו התיז סימנים ולא חתך כל הראש והתזת סימנים קרי התיז את הראש וכ"כ הסמ"ג והרשב"א והר"ן וכ"ד הרא"ש והטור ולאפוקי דעת הרמב"ן דס"ל דוקא גבי התזת הראש כולו הוא דבעינן בסכין כמ"צ חוץ לצוואר הא ל"ה לא בעינן כולי האי אלא לעולם בעינן כמ"צ חוץ לצוואר ונחזור למשנה היה שוחט והתיז שני ראשין כא' אם יש בסכין כמ"צ פי' כמ"צ חוץ לב' צווארים כשרה וכ' הרא"ש אבל אם אין בסכין אלא מלא ב' צווארים אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשרה דבהליכת שחיט' היו מלא ב' צווארים וכאלו לבד' היתה וכשר' ולא יפסל בשחיטת אות' ואת חבירת' ואם בהובאה שחט החיצונה כשרה ומ"ה כ' אם ברי לו שהוליך ולא הביא דאל"כ מאחר שלא הוליך והביא א"כ יש לחוש שמא הביא ולא הוליך או איפכ' ע"כ יש לאסור שתיהן דכל זמן שלא ידע בודאי שהוליך והביא א"כ הוי ספק בשחיט' וכל ספק בשחיטה הוי פסול ובמ"ש שאם הוליך ולא הביא דהפנימי כשרה וכו' כ' הר"ן ואפשר ששתיהן אסורות הואיל ושחיטתן כא' ובע"כ בשנייה דרס א"כ אף בראשונה נמי שהרי בב"א ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן וכ"כ הרשב"א בת"ה והוא מדעת הרמב"ן וכ"כ ר"י תלמידו של הרא"ש שנכון להחמיר בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל א' הוליך והביא אפיק כ"ש ואפי' באיזמל כשר ומפור' בגמ' א"ר מנשיא ובאיזמל שאין לו קרנים פירש"י דרגילין היו לעשות כמין קרני' לאיזמלין לנוי על גביהן מטין לצד ראשון ומתוך שהוא קטן מאוד הוא נשמט מן הצוואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו (הסימנים) או ינקבו (אותן הקרנים) אבל מתוך דברי הרמב"ם יראה דאין לו קרנים דקאמר היינו שלא יהא עוקץ בראש האיזמל כמו שהיה באיזמל שלהם וז"ל כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו כ"ש והוא שלא יהא דבר דק שנוקב ואינו שוחט כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו ע"כ ואף שהדין אמת שמוזהרי' על ככה כדי שלא יעשה חלד' וכבר כ' מזה בפ"ק סי' ל"ב אבל מ"מ משמעו' התלמוד אינו (מורה) (כפירושו) דא"כ הל"ל ובאיזמל שאין לו קרן אלא קרנים לנוי קאמר כפירש רש"י ודוקא באיזמל אבל מחט דאושכפי לא אף ע"ג דרחב קצת שחותך בו החוט והר"ן כ' שרצענין מיישרין בה את העור ויש לה מקום חתך ע"כ כתב הרי"ף ואיכא מ"ד הא דאיזמל דוקא בעוף שצווארו דק אבל לא בבהמה וכ' הר"ן עליו דברי ר"ח הן ואין להם עיקר ואמר המחברי' לא חילקו בין עוף לבהמה לענין זה אכן תימא הוא לחלוק על דברי ר"ח שדבריו דברי קבלה וכ"ש שהרי"ף הביאו והא"ז נמי כ"כ בשם ה"ג ורי"ף ור"ח דבעינן בבהמה כמ"צ חוץ לצוואר וקשה להקל נגד כל אילו הגדולים מאורי גולה בלי ראייה לסתור דבריהם שוב עיינתי בה"ג ולא מצאתי שכ"כ להדיא דבעינן בבהמה כמלא ב' צווארים אלא כתב בה דוקא בעוף אבל בבהמה לא והם הבינו את דברי ה"ג ודברי הרי"ף דר"ל דבעינן בבהמה כמלא ב' צווארים קאמר ומ"ה החמיר הא"ז לפסוק כן והר"ן כ' על דבריהם אין להם עיקר פי' שבמשנ' סתם וכ' אם הוליך והביא אפי' בכ"ש דמשמע בין בעוף בין בבהמה אבל נראה בעיני מ"ש אבל בבהמה לא היינו דלא סגי בכ"ש ממש אלא כלומר מלא צוואר וחוצה לה כ"ש קאמר ולפ"ז אישתכח מתני' דאמר בכ"ש בכל עניין איירי בעוף כמשמעו כדמוכח מן הסוגיא דפריך במחטא מאי ובבהמה איירי בחוץ לצוואר דאין סברא בבהמה לשחוט בכ"ש ממש לפי שעורה קשה וכמ"ש הכל בו בשם הראב"ד שפי' כ"ש הנאמר כאן חוץ לצוואר קאמר ובוודאי כוונתו לדברי כמ"ש דאבהמה קאי דא"ל דאפי' אעוף קאמר דהא מוכחא להדיא מן התלמוד דכ"ש ממש קאמר מדבעי מחטא מאי אפי' לפי' הר"ן שכת' שהוא מחט של רצענין שיש בו מקום חתך מ"מ אינו כרחב צוואר ומ"ה נראה לפסוק הלכה דאפי' בדיעבד אינו כשר בבהמה אלא כמ"צ וחוצה לה כ"ש ובעוף אפי' באיזמל ולא במחט וכ' הר"ן וז"ל וכיון דלא ידעינן כמה הוי מקום חתך של איזמל השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא ע"כ וכ"ז דווקא בדיעבד כדמשמע לישנ' דמתניתין אבל לכתחילה לעולם בעינן מלא ב' צווארים כאשר כ' המרדכי בפ' א"ט דלכתחילה צריך להיות אורך הסכין כאורך שני צווארים ויפה כ' שלא לסמוך ע"ז לכתחילה שיוליך ויביא וכ' עוד ויש משערי' בי"ד אצבעות ולא ידעתי מניין להם זה ע"כ ובוודאי שהוא לא ראה בבמדבר רבה שכתב בפ' נשא ושחטתם בז"ה מלמד שאורך הסכין יהא י"ד אצבעות ב' תרין ז' שבע ה' חמש הרי י"ד לאורך הסכין) ומ"מ נראה שאינה אלא להידור מצוה אבל לא לעיכוב אפי' לכתחילה והא דבעינן הולכה או הובאה ופסלינן בדרסה תנא דבי ר"י ושחט אין ושחט אלא ומשך ולא שידרוס וכ"הא זהב שחוט וכה"א חץ שחוט לשונם רבא הוי בדיק ליה גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בה עופא בהדי דפר' ודילמא עבד ביה חלדה דחזינן גדפי דמיפרמי מאבראי פי' חתוכין והא בעי כסוי ובעינן עפר תיחוח מלמטה ומלמעלה דאזמן לה לעפרא דכולה פתקא פי' היה כותש עפר הבקעה ועושה אותו תיחוח פי' אחר פירש"י היה מזמן בפה ולא נתברר זימון זה מה צריך אם היה כבר עפר תיחוח ע"כ (לשון האשי"רי) וכ"כ התו' בפ' כיסוי הדם אכן ב"הע פסק כדעת רש"י וכן משמע לישנ' דאזמין לכולי פתקה ול"ק דהוי כולה פתקא עפר תיחוח אלא דלא סגי בלא הזמנה דיליה:

דין דרסה אסירא במיעוט קמא דקנה והשוח' עוף יהי נזהר לאחוז יפה הסימני' בב' אצבעות שלא יהיה נשמטים לכאן ולכאן ויבא לידי דרסה וצריך ליזהר שלא להניח אצבעו ע"ג הסכין בשע' שהו' שוח':

נמצא כ' במקצת ה"ש אפי' למ"ד דשהייה כשרה במ"ק דקנה אפ"ה דרסה אסירא לפי שנעשי' הפסול בשעת שחיטה ובמעש' השחיטה אבל שהייה כיון ששהה אזיל ליה מעשה קמא והוי כמו מצא חצי קנה פגום ע"כ ולפ"ז ה"ה נמי בהחליד במ"ק דקנה וא"ל א"כ לפ"ז אמאי מטרפי' שהייה במ"ב כ"ש נימא מאח' דשהה כבר אזלא שחיט' ואיתכשר לא דמי דהתם מאחר שחזר ושחט א"כ אנו רואין שלא גמר שחיטתו הראשונ' ובלא שחיטה הראשונה אינה שחיט' א"כ נמצא שהייה בתוך השחיטה אבל הכא מאחר ששהה א"כ הפסיק וגלי בדעתו שלא ניחא ליה במה ששחט מתחילה אלא דעתו לשחוט עתה שחיטה אחרת כראוי ודרסה דאתא לידן נימא בה מילת' כ' הכל בו בשם הר"ף שיש ליזהר כשאד' שוחט עוף ואוחז בסימנים בב' אצבעותיו שצריך שיאחזנ' יפה יפה שאם אינו אוחז אותו בטוב פעמי' שיהיו נשמטים לכאן ולכאן ולא יוכל לשוחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה ואפי' לא עשה דרס' אלא במשהו מן הושט פסולה וכ"כ הגהו' מימון בשם סמ"ק וקבלתי נמי למחות בשוחטים המרגילי' עצמן לשחוט שלא יניחו האצבע ע"ג הסכין כשהוא שוחט שדורס הוא הסכין באצבעו:

שמא ידרוסו. דמתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים סכין על הצואר יש לחוש שלא יתיזו הראש בבת אחת: כקולמוס. באלכסון דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינא ביה והתחיל בקנה למעלה וחתך ושיפע כלפי מטה במקום שנגמרה שחיטת קנה התחילה שחיטת וושט וכן מלמטה למעלה: למדתנו רבינו. בלקיחה זו: משנתינו. דקתני שנים אוחזין בסכין אפילו בשני סכינין קמכשר: ופסקו. לתחתון כהלכתו אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו: תחת השני. ששחט כבר את הראשון: נבלה. ומטמאה: מלמטה למעלה. דכיון דתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמטה למעלה: תחת מטלית. הכרוכה לה סביבות צוארה: מהו. דהא עור נמי לאו בכלל שחיטה הוא ומספקינן ליה משום חלדה הכא נמי לא שנא או דלמא האי גופה והאי לאו גופה: מסובך. פלטרי''ר: תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא: החליד במיעוט סימנין. לאחר ששחט רובו בהכשר מי אמרינן הא אישתחיט שפיר ברוב סימנין או דלמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבלה ודאי: תיקו. ולחומרא וגבי הגרמה נמי דפירקא קמא (לעיל יט.) בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דלמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמיטרפי בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא ואע''ג דשנינן לעיל (דף כט.) שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולא. דמיעוטא לא סמכינן אההוא שנויא דדיחוי הוא דדחייה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובשחיטה קמייתא לא מידי עביד וכי שהה בפלגא קנה לא איטריף אבל במיעוטא בתרא בין דקנה ובין דוושט ובמיעוטא קמא דוושט מיטרפא ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה בסימנין בין בתחלה ובין בסוף אסור דכיון דלא אפשיט לן עבדינן לחומרא: מתני' שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בהמה אחת: התיז את הראש בבת אחת. כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה: היה שוחט. במשיכה: והתיז את הראש. בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה הותז הראש עד שלא הספיק להביא: אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר כדמוקי בגמרא יש כאן הולכה או הובאה וכשר שיש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו דרסה היא שאין הסימנין נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה: אם יש בסכין מלא צואר אחד. מפרש בגמרא חוץ לשני הצוארים דיש בו שיעור שלשה צוארין: איזמל. תער דק וקטן מאד: אפי' באיזמל. אע''ג דאיכא למיגזר אטו יש לו קרנים כדלקמן: גמ' חץ שחוט. מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה: זהב שחוט. משוך שהוא רך המושכין אותו כעין שעושין צורפי נחושת חוטין שעושין מהן מחטין: שנטווה כחוט. ושחוט כמו שחוט אבל שחט לאו לשון משיכה הוא: בדק להו גירי. מפגימה:

למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינים ובשני בני אדם. משמע שכן הלכה דבשנים ושלשה מקומות שחיטה כשרה ובה''ג גריס למדתנו רבינו משנתינו בסכין אחד וב' בני אדם כלומר והיאך אתה אוכל ומ''מ כיון דלא חש לדבריו ואכל משופרי שופרי ש''מ שכן הלכה שהרי חזר בו ממה שהיה רגיל לפרש במתניתין סכין אחד: החליד הסכין בין סימן לסימן. לקמן (דף לב.) גבי מתני' דחלדה היה ראוי להביאה אלא אגב דאכשר רב לעיל שחיטה שאינה מפורעת כזאת פסולה מטעם חלדה: או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו. רבותא נקט אע''ג שכבר נשחט האחד ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהובאה כשחוזר ובא לעשות הולכה תחב ראש הסכין בין סימן שני לצואר: החליד במיעוט סימנין מהו. פי' בקונטרס במיעוט בתרא אבל במיעוט קמא פשיטא לן דהויא נבלה והגרמה נמי פסק דאפי' שחט שני שליש והגרים שליש דעבדינן לחומרא מדקאי הכא בתיקו ורבינו יצחק ברבי מאיר אומר דבהגרמה פסקינן בפ''ק (לעיל יט.) כרבי יוסי בר יהודה ואיכא דמכשר נמי לרבנן שחט שני שלישי והגרים שליש ולא דמיא להכא דהתם שלא במקום שחיטה הוא והוי כאילו שוחט ברגלה אחר שחיטת הסימן (וכאן) [וכן] נמי אם לאחר שחיטת הרוב עקר (הרוב) המיעוט שחיטתו כשרה כיון דהוי שלא כדרך שחיטה ור''ת הקשה לפירוש הקונטרס דתניא בתוספתא שחט רוב הגרגרת בעוף אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ומפרש ר''ת דהכא בעי במיעוט קמא ובעי לרב יהודה דמכשר תחת העור דדלמא אם תחב הסכין במיעוט הסימן ושחט ברוב שלמטה כדרכו הויא חלוד טפי ואפילו לאמרי בי רב דאמרי תחת העור איני יודע היינו משום דשחיטה לא שייכא בעור והוי חלדה לפי שהוא שלם אבל סימן דשייכי בהו שחיטה ואפילו הכי אין צריך לשחוט אלא הרוב המיעוט שעל הסכין הוי כאילו נחתך לא הוי חלדה א''נ מיבעיא ליה בתחב הסכין תחת מיעוט קמא ופסקו מלמטה למעלה אח''כ שחט הרוב וכן שהה במיעוט סימנים דלקמן (דף לב.) מפרש ר''ת במיעוט קמא והשתא אתי שפיר האי דקאמר לעיל (דף כט.) אי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא דבמיעוט בתרא פשיטא ליה דכשר והשתא לפירושו את''ל דכשר אף במיעוט קמא לא פסלה שהייה בעוף מן התורה כיון דהכשרו בסימן אחד והא דקאמר לקמן בפירקין (דף לב.) דשהייה הוי מבהמה לבהמה ועוף לעוף היינו מדרבנן ובקנה לא שייכא שהייה בעוף אפילו מדרבנן דשהה במיעוט קמא כשרה מידי דהוה אמצא חצי קנה פגום ומה שכתוב בתוספתא שחט חצי הגרגרת ושהה כדי שחיטה וגמרה שחיטתו פסולה טעות סופר הוא וגרסינן כשרה דהא לעיל מייתי לה גבי מחצה על מחצה כרוב ומיהו גם לפירוש רבינו תם קשה מתוספתא דתניא שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה פסולה אלמא יש שהייה במיעוט סימנים קמא ולקמן קאי בתיקו ואם נאמר דלא ידע א''כ גם לפירוש הקונטרס נאמר דלא ידע ההיא תוספתא שהקשה ממנה ר''ת וה''ר אושעיא מפרש החליד במיעוט סימנים היינו לאחר ששחט רוב האחד והחליד תחת המיעוט שנשאר ושחט סימן שני ושהה במיעוט סימנים דלקמן מפרש דקאי אשוחט בסכין רעה דקאמר התם אפילו הוליך והביא כל היום כולו כשר ומבעיא לן אם שחט רובו של אחד והוליך והביא כל היום כולו במיעוטו מהו דדלמא הא דמכשיר בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שמא היינו במתעסק לחתוך הסימן אבל כאן שכבר חתך רובו הרי הוא כאילו נחתך כולו וכשמוליך ומביא כל היום כולו באותו מיעוטא הוי כאילו מוליך ביד וברגל ויש כאן שהייה ופסולה: תנא דבי רבי ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך. דאע''ג דאיהו גופיה דריש בריש פירקין (לעיל כז.) ושחט במקום ששח חטהו תרתי ש''מ: