חולין לא ע"א

דף לא - א

חזינן  גידפי דמיפרמי [רואים את הנוצות של הצואר שהם חתוכות], וזה מראה שהחץ חתך את העור ולא התכסה כשחתך את הסימנים.

והוינן: והא דם עוף בעי כסוי, ואין לשחוט אם לא יוכל אחר כך לכסות את הדם ^[130]?

וכי תימא, דמכסו ליה [ואם תענה, שיכסו אותו] במקום שיפול שם הדם, עדיין אין זה מספיק לפי דברי רב.

והאמר רבי זירא אמר רב: השוחט חיה או עוף - צריך שיתן לפני השחיטה עפר תיחוח למטה כדי שהדם ישפך עליו, ואחר כך יתן עפר למעלה, ואין לשחוט על קרקע קשה שאינה נקראת בשם "עפר".

ודריש רב מקרא: שנאמר: "וכסהו בעפר" [ויקרא י"ז י"ג] וכסהו עפר לא נאמר שמשמעו הוא שיש ליתן עפר מלמעלה, אלא נאמר בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה ועל ידי כך יהיה הדם טמון בעפר ^[131].

ומעתה נשאלת השאלה, כיצד שחט רבי יונה את העוף מבלי שיוכל לתת עפר למטה?

ומשנינן: אפשר דמזמין ליה לעפר דכולה פקתא [יכין את העפר של כל הבקעה] על ידי שיכתוש את האדמה לעפר ^[132].

שנינו במשנתנו: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלוא צואר - כשרה.

אמר רבי זירא: צריך שהסכין תהיה ארוכה מלא צואר וחוץ לצואר.

איבעיא להו: האם צריך שיהיה בסכין מלא צואר הנשחט, ועוד יהיה חוץ לצואר כמלא צואר, ורבי זירא מפרש את הכתוב במשנה "מלא צואר" שהכוונה מחוץ לצואר, מלבד מה שמובן מאליו שמונח על הצואר כמלא צואר, דהוו לה בסכין בסך הכל תרי צוארי.

או דלמא, מלא צואר הכתוב במשנה הוא מה שמונח על הצואר, ואמר רבי זירא שצריך שיהיה עוד חוץ לצואר משהו ^[133]?

תא שמע ראיה לצד הראשון: כתוב במשנה: היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש לסכין מלא צואר אחד - כשר.

ומבררינן: מאי "מלא צואר אחד" הכתוב בסיפא? אילימא שכל אורכה של הסכין הוא מלא צואר אחד ותו לא, בודאי שאין לומר כן, השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר וחוץ לצואר, היתכן שבשתי בהמות סגי להו [מספיק להם] בכמלא צואר אחד ^[134] ?!

ואמרינן: אלא פשיטא ש"מלא צואר" שכתוב בסיפא הוא חוץ לשני צוארין, ובסך הכל צריך שיהיה בסכין כדי שלשה צוארין.

ומסקינן: שמע מינה שאף כשכתוב ברישא "מלא צואר" הכוונה חוץ לצואר, שמע מינה.

שנינו במשנתנו: במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא ... אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל - כשרה.

אמר רב מנשה: לא הכשירו אלא באיזמל שאין לו קרנים, אבל אותם איזמלים שעושים בסופם כעין קרנים לנוי, והקרנים מתעגלות כלפי מטה - פסולים לשחיטה, מפני החשש שמא ישמט האיזמל מצואר הבהמה וינקבו הקרנים את הסימנים.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב מנשה שאלה זו: מכיון שאפשר לשחוט בסכין קטנה, מחטא מאי? האם אפשר להוליך ולהביא את חוד המחט על הצואר והשחיטה כשרה?

אמר ליה רב מנשה: מחטא מבזע בזע [מחט קורעת] את הסימנים ואי אפשר לשחוט בה.

שאל רב אחא: מחטא דאושכפי מאי? יש לרצענים מחטים עבים קצת וסמוך לחוד יש למחט שיפוע חד העשוי לחתוך את התפירות, האם אפשר לשחוט בהם כמו בסכין קטנה?

אמר ליה רב מנשה: תנינא [כתוב במשנה]: אפילו כל שהוא - כשרה, מאי לאו [האם לא משמע] שאפשר לשחוט אפילו בפיו של מחטא דאושכפי?

ודחינן: לא, כוונת המשנה כשאמרה "כל שהוא" לאיזמל, אבל פיו של מחט הרצענים הוא קטן מידי ואי אפשר לשחוט בו.

ומקשינן אהאי פירושא: איזמל - בהדיא קתני לה [איזמל - כתוב במפורש במשנה] ובודאי שכשאמרה המשנה "כל שהוא" כוונתה לדבר אחר!

ומתרצינן: באמת לא התירה המשנה אלא באיזמל ולא בדבר קטן ממנו, והתנא פרושי קא מפרש דברי עצמו, מאי כל שהוא שאמרתי? איזמל ולא דבר יותר קטן.

ומסייעינן להאי פירושא: הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך שכוונת המשנה ב"כל שהוא" למחטא דאושכפי כמו שפירש רב מנשה, אם כן מיותר להגיד שאפשר לשחוט באיזמל, שכן השתא מחטא דאושפכי שריא, איזמל שהוא ארוך יותר מיבעיא!

ודחינן לסייעתא: לעולם "כל שהוא" פירושו אפילו מחט הרצענים כפירוש רב מנשה, ואיזמל איצטריכא ליה לתנא להשמיענו בו חידוש, סלקא דעתך אמינא כיון שקיימים איזמלים שיש להם קרנים והם פסולים, ליגזר איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים ונפסול את כל האיזמלים, קא משמע לן התנא שאיזמל שאין לו קרנים - כשר.

הגמרא נשארת בספק האם אפשר לשחוט במחט של רצענים ^[135].

מתניתין:

נפלה סכין מעצמה ^[136] על צואר הבהמה ושחטה אותה, אף על פי ששחטה כדרכה בלא דרסה או חלדה - השחיטה פסולה, שנאמר "וזבחת ואכלת" [דברים י"ב כ"א] אמרה תורה: מה שאתה זובח - אתה אוכל, למדנו שצריך שתהיה השחיטה מכח גברא ^[137].

גמרא:

מדייקת הגמרא מהמשנה: טעמא דפסלינן, הוא דוקא משום דנפלה הסכין מעצמה ^[138] ולא שחטה מכח גברא. הא הפילה הוא בלי כוונה - כשרה, ואף על גב דלא מיכוין לשחיטה, אלא להפיל את הסכין ^[139].

והוינן: מאן תנא דסבר דלא בעינן כוונה לשחיטה ואין בכלל מה שאמרה תורה "וזבחת" שתהיה כוונה לשחיטה ^[140]?

אמר רבא: רבי נתן היא שנחלק עם חכמים בברייתא.

דתני אושעיא זעירא דמן חבריא [צעיר החבורה ^[141]]: זרק סכין כדי לנועצה בכותל, והלכה הסכין ושחטה כדרכה, רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלים.

הוא תני לה [אושעיא שנה את הברייתא מרבו], והוא אמר לה מדעתו: הלכה כרבי נתן.

ורבא מדייק מהמשנה שהיא סוברת כרבי נתן.

ומקשינן: והא כבר אמרה רבא חדא זימנא על המשנה הראשונה במסכת, שמשנתנו סוברת כרבי נתן.

דתנן: וכולן [חרש שוטה וקטן] ששחטו ואחרים רואין אותן ואומרים ששחטו כדין - שחיטתן כשרה.

ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ומכשיר שחיטת קטנים שאינם מכוונים לשחיטה ^[142] אלא לחתיכת בשר בלבד.

ואמר רבא: רבי נתן היא ^[143]!

ומתרצינן: צריכא ליה לרבא לדייק ממשנה זו, שהמפיל סכין ושחט בלי כוונה - שחיטתו כשרה, דאי אשמועינן רק התם, היה אפשר לומר שלא הכשירה המשנה אלא משום דקא מיכוין הקטן ^[144] לשום חתיכה בעולם אף שאינו מתכוין לחתיכת הסימנים, אבל הכא דלא קא מיכוין כלל, אימא לא סוברת המשנה כרבי נתן בזה.

ואי אשמעינן מתניתין ^[145] הכא שהמפיל סכין ושחטה - כשרה, היה מקום לומר, שאף שמבחינת הכוונה גרע מפיל סכין ושחט משחיטת חרש שוטה וקטן, אבל מצד שני יש לשחיטתו מעלה עליהם משום דקאתי מכח בן דעת שהוא בר זביחה ^[146], אבל התם דלא קאתי מכח בן דעת, אימא לא תהיה שחיטתו כשרה, צריכא מתניתין להשמיע שהוא בר זביחה ^[147].

איתמר: נדה שנאנסה וטבלה במקוה בלי כוונה להטהר, האם היא טהורה או לא ^[148]? אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה ^[149] [מותרת ליזקק לבעלה], ואסורה לאכול בתרומה אם היא אשת כהן, דמדאורייתא היא טהורה לכל דבר, שאין הטבילה צריכה כוונה, וחכמים החמירו בתרומה ^[150].

ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה מפני שהטבילה צריכה כוונה מדאורייתא ^[151].

אמר ליה רבא לרב נחמן: לרב דאמר, טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, יש להקשות: איסור נדה שהוא עון שיש בו כרת - הותרה על ידי טבילה זו, איסור ^[152] אכילת תרומה בטומאה שהוא במיתה בידי שמים שהיא קלה מכרת ^[153] מיבעיא שיש להתיר על ידה?! אמר ליה רב נחמן: אין הדבר תלוי בחומרת האיסור אלא במדרגת הקדושה, ובתרומה וקדשים יש מעלות בדיני טומאה וטהרה, וצריך לכוין לשמם כשטובלים, אבל בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה. מוסיף רב נחמן ^[154]: ומנא תימרא [מנין נדע] שלחולין לא צריך כוונה?

דתנן: גל שנתלש מן הים ^[155] ובו ארבעים סאה מים כשיעור מקוה ^[156] ונפל על האדם ועל הכלים שהיו בשפת הים - טהורין ^[157]. [מקוואות פ"ה מ"ו].

ומוכיח רב נחמן: מאי לאו אדם דומיא דכלים? [האם אין טהרת האדם דומה לטהרת הכלים?] מה כלים דלא מיכווני שהרי אין להם דעת, אף אדם נמי לא בעי כוונה.

ודחי רבא: ממאי? דלמא ביושב האדם ומצפה - עסקינן - אימתי יתלש הגל ויטהר אותו, ובלאו הכי אינו טהור,

התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה מנהני מילי אמר שמואל דאמר קרא חץ שחוט לשונם כלומר לשון משך:

פקתא פלזא בלע"ז ובאיזמל שאין לו קרנים כלומר אבל יש לו קרנים אסור דחיישינן שמא דרך שחיטתו ינקב הסימנין בקרנים:

מחט דאושכפי מאי כלומר מחטא דאושכפי (חותך) [שחט] בסכין שעשוי לחתוך החוט שתופר בו:

איזמל שאין לו קרנים שמוכפלין קרנים לאחוריהן:

אבל הכא דלא קא מיכוון כלומר דלא קא מיכוון אלא לנועצה בכותל:

טהורה לביתה כלומר טהורה לשכב עם בעלה בתשמיש המטה:

עון כרת התרת כלומר נדה שהוא חייב כרת. איסור מיתה. זו תרומה שהיא מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:

מה כלים דלא בעו כונה כלומר כלים לאו בני כונה נינהו:

איבעיא להו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ק"ל , בשלמא אי אמרינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ניחא דמתני' הכי קתני אם יש בסכין מלא צואר מבחוץ שחיטתו כשרה לפי שהוליך אותו מלא צואר אלא אי אמרת מלא צואר וחוץ לצואר מה שהוא הא מתני' לא קתני אלא מלא צואר בלחוד ולא קתני חוץ לצואר (מציגו) ואפשר דקס"ד דמלא צואר שוחק קתני דאיכא משהו מבחוץ ויש נוסחאות שכתוב בהם כמלא צואר ולפיכך אפשר היה לי לומר דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר משהו.
הא דתנן אפי' כל שהוא באיזמל שמעתי שכך פירושה אפי' כל שהוא חוץ לצואר קאמר והא דאמרינן בגמרא מחטא מאי בששחט בה לאורכה כסכין אלא מפני שראשה חד דומיא דאיזמל שיש לו קרני' דבזעייא ברישא ומחטא דאושכפי מתוך שארוכה כסכין שמא אין חוששין.
ולאו מילתא היא, חדא דמעיקרא כדקס"ד דלא בעינן אלא משהו חוץ לצואר וע"כ הא דקתני מתני' אפי' כל שהוא בשאין בו מלא צואר הוא והשתא נמי לא סתרינן לה בלא ראיה וכן נראה מכל דברי רבותינו הגאונים ובעלי ההלכות ז"ל.
ופי' מחטא מאי שישחוט בחודה ויוליך ויביא ומש"ה אמרינן דודאי מבזע בזע אבל מחטא דאושכפי מחודדת בצדה כסכין.
ומתני' בין בעוף בין בבהמה היא שאלמלא היה בעוף ולא בבהמה היו רבותינו מפרשים כן בגמרא ואמת שכת' ר"ח ז"ל קבלה בידינו דבבהמה בעינן כה"ג מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר והא דתנן אפי' באיזמל ואפי' כל שהוא בעוף אבל לא בבהמה. ורבינו ז"ל כ' דבריו ובלשון איכא מ"ד אבל אין לו על מה שיסמוך בגמ'.

והא אמרה רבא חדא זמנא. פירש"י ז"ל דמתני' נמי לא ק"ל למ"ל לתנא למיתני תרתי אלא משום דרבא הוא דדייק הא הפילה כשרה. ותנא לא תני לה בהדיא הא אמרה רבא חדא זימנא שאלמלא רבא הוה אמינא כל שלא כיון לשחיטה נפלה קרי ליה ולא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא בזובח לדעת אבל שלא לדעת אסור.
ויש לפ' דלרבא קפריך, ל"ל לאשמועי' הכא דמדיוקא דמתני' לא בעי כוונה בשחיטה הא אשמעינן בפרקא קמא דסתם לן תנא לא בעי כוונה ור' נתן היא ול"ל לרבא למימרא ב' זימני דכל דלא בעי כוונה ר' נתן ומתני' ודאי פשיטא לן דצריכי דהתם דינא דאין להם דעת קתני באחרים רואין ואין רואין לכתחלה ודיעבד (וליכא) [והכא] דין נפלה קתני ולגופייהו קתני להו.
ומפרקי' התם הוא ומכוין לשום חתיכה בעולם. ואיכא למידק היכי אמרי' התם הוא משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אי מכוין לשום חתיכה אפי' רבנן נמי מודו כדאמרינן לקמן לרבנן בכוונה לזביחה לא בעי' לחתיכה בעינן ור' נתן לא בעי כלום דלנועצה בכותל לאו חתיכה כלום הוא.
ולפרש"י ז"ל ל"ק, דה"ק: אי תנא הא הו"א כוונת שחי' של חש"ו ככוונת חתיכה דמי דלכתחילה מיהא יש להם דעת והו"א דרבנן היא דלא תיקום סתמא כיחידאה לפיכך הוצרך התנא לשנות הא הפילה כשרה לאשמעינן דלא בעי' כוונה לחתיכה כלל ובא זה ולימד על זה דכוונת חש"ו לאו כוונה היא ומתני' ר' נתן כי היכי דלא ליקשי סתמא אסתמ'.
ולפי הפי' הב' הכי נמי קאמר דאי אשמעינן רבא התם דדיוק' דמתני' לא בעי כונה לשחיטה הו"א משום דמכוין לחתיכה היא ולאו ר' נתן אלא רבנן לכך איצטריך רבא להביא זו ללמד עליה דסתמא רבי נתן ולא בעי כלום דחש"ו לית להו כוונה ולא דחקינן לאוקומי סתמ' כרבנן.
ויש שמחלקין בפירושין בין שם חתיכה בעולם שהזכירו כאן ובין כוונה לחתיכ' שאמרו לקמן.
ואיכ' למידק אשמעתין, דתנן (גיטין כב,ב) הכל כשרין לכתוב הגט אפי' חש"ו והוינן בה והא לאו בני דעה נינהו וא"ר הונא והוא שיה' גדול עומד על גביו אלמא כשגדול עומד על גביו אית להו כוונ' הכא נמי הרי אחרים רואין אותם.
וי"ל שאני גדול עומד על גביו שאימת גדול עליהן אבל הכא אחרים רואין ואינן עומדים על גביו ולפי' אינם מכוונים שלדעת עצמן הם עושים. והיינו דגרסי' ביבמות פ' מצות חליצה החרש והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואמרי' בגמ' מאי לאו משום דלאו בני דעה נינהו ואסי' לא לפי שאינן בואמ' ואמרה ודייקינן מינה בגמ' דקריאה מעכבת משמע דבני דעה נינהו דאי לא חליצתן פסולה דבעינן שיתכוונו שניהם והיינו כשאחרים עומדים על גבן שחליצה בב"ד הוא והם עומדין על גבן ומזהירין אותם.
ואין תירוץ זה עולה כהוגן, משום דתניא בתוספת' [יבמות] פי"א וחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא היא וי"ג דבר בה והיינו משום דלאו בני דעה נינהו דהא בואמר ואמרה איתנהו.
אלא ודאי חרש הוא דאית ליה דעת אבל שוטה וקטן אפי' אחרים עומדים על גבן לית להו כוונה וגבי חליצה בעינן כוונה גמורה שיתכוון להוציאה בכך שחליצה מוטעת כגון שאומרים לו בכך אתה כונסה פסולה ושוטה וקטן אין כוונתם לא לכנוס ולא לפטור וכל כוונתם אפי' באחרים עומדים על גבן אינה אלא כעין חתיכה בעלמא ולאו כוונת מעשה חיוב או פטור לפי' חליצתם פסולה אבל התם כתיבת גט כיון שהם כותבין במצות הבעל לשמה של פלונית על מנת ליתן לה אינו צריך דבר אחר ומיהו מסקנ' דהתם הוא ששייר מקום התורף לפי שאין כוונתם לשם ואפי' גדול עומד על גביו.

לאסור כרת התרתם לאסור מיתה לא כ"ש. ואיכא למידק, הרי מעת לעת ומפקיד' לפקידה שבנדה שלא אמרו אלא לטהרו' אבל לבעלה לא החמירו כ"כ וכן יש קולות אחרות במס' נדה לבעלה יותר מבטהרות איכא למימר התם לפי שהם חומרות יתירות מדבריהם חששו שמא יהא לבו נוקפו ופורש ולפיכך לא החמירו בו כ"כ אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך לפי' ראוי היה להחמיר בבעלה מבטהרות.

דמזמנין עפר דכולא פקתא. כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.

היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל (הזעצער: אולי צריך להוסיף כאן כתב) ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.

או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו. איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.

הא הפילה הוא כשרה. יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

והא אמרה רבה חדא זימנא. (הזעצער: נדמה לי שאצלנו בגמרא כתוב רבא) כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.

צריכא. פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה, וכי אי לא אמר לה רבה דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן.
ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרבה לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דלא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה.
ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.

עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא. תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.

המשנה הרביעית והיא נגררת אחר ענין דרסה ואע"פ שעקרה לענין אחר מ"מ בא להשמיענו שאין מכשירין שחיטה זו עד שיתברר לו שלא דרס ועקר המשנה שנויה להודיע שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם כמו שביארנו בפרק ראשון והוא שאמר נפלה סכין מאליה שלא מכח אדם ושחטה אפי' שחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו פסולה שהרי אין כאן זביחת אדם וכתוב תזבח ואכלת ואפי' נפלה לו מידו או מחיקו כמו שביארנו בפרק ראשון ומ"מ אם הפילה הוא אע"פ שלא נתכון לשחיטה כלל כשרה ולא סוף דבר כשנתכון להפילה על הבהמה אלא אף אם נתכון לנעצה בכותל או לדבר אחר והלכה ושחטה כדרכה בהולכה ושלא בדרסה שחיטתו כשרה בבהמת חלין שאין אנו צריכים בה לכונה כלל אף לכונת חתיכה:

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה כמו שיתבאר בפרק ראשון ודברים הנכנסים תחת משנה זו בגמרא אלו הם מה שביארנו בשחיטת חלין שאינה צריכה כונה והדבר ידוע בשחיטת קדשים שהיא צריכה כונה כמו שהתבאר לא שחיטה בלבד בדין זה אלא הרבה דברים ואחת מהן טבילה שכל הטובל לתרומה או לקדשים או אף למעשר אם לא כיון לטבילה כגון שירד להקר או שנפל שם באונס לא עלתה לו טבילה ולחולין מיהא עלתה לו ר"ל לאוכלי חוליהן בטהרה אפי' נדה שנאנסה וטבלה ר"ל שנפלה במים טהורה לבעלה ואסורה בתרומה ואפי' נפלה בבגדיה טהורה אם הם רחבים בכדי שאין לחוש להם לחציצה כמו שביארנו במסכת ביצה ומ"מ אם אנסתה חברתה והטבילה אע"פ שאין כונה אצל הטובלת הואיל והמטבלת מתכונת לה עלתה לה טבילה אף לקדשים הילכך החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אע"פ שאין בהם כונה אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה:

הסומא אע"פ שהיא בת כונה צריכה היא גם כן להתקנת חברתה מתוך שאינה רואה שמא אינה מתקנת מה שצריך לה כראוי:

גל שנתלש מן הים ובו ארבעים סאה והיה אדם טמא יושב על שפת הים ומצפה עד שיפול הגל ויטבילנו עלתה לו טבילה למה שנתכון לו ואם לא היה יושב ומצפה אלא שהיה יושב שם במקרה ונפל הגל עליו וטבל כל גופו עלתה לו טבילה לחלין וכן הדין בכלים במה דברים אמורים כשהוא נטבל בראשו ר"ל ראש הגל המגיע לארץ או ראשו המגיע לים אבל אמצעיתו של גל העומד כמין כיפה אם הושיט בו כלים אינה טבילה וכן אם טבל בגל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ שאין באויר מקום טבילה:

תד"ה ואי אשמעינן הפילה כו' ה"א דהתם אפילו רבנן מודו דהא מכווני לחתיכת בשר להכי אשמעינן דאפ"ה פסלי כו' עכ"ל לפי מה שכתבו בתוס' בפ"ק דרבי נתן מכשיר אפילו בלא מתכוין לחתיכה כלל ונקט לנועצה סכין בכותל דהוי מתכוין מיהת לחתיכה בעולם לרבותא דרבנן דאפ"ה פסלי אין להקשות אמאי לא נקט רבותא טפי לרבנן דאפילו במתכוין לחתיכת בשר פסלו דיש לומר דמלתא מציעתא נקט דהוי קצת רבותא נמי לרבי נתן דמתכוין לחתיכת בשר לא הוי רבותא כלל לר' נתן וק"ל:

ברש"י ד"ה אבל הכא דלא מכוין אפי' לחתיכה וכו' והיא גופא אצטריכא לאשמועינן וכו' קמ"ל רבא כו' מדלא קתני הפיל סכין וכו'. דברי רש"י תמוהים דמה אמר דהיא גופא אצטריכא לאשמועינן הא תקשה לך דליתני דאפי' הפילה פסולה ואנא אמינא דכל שכן נפלה מעצמה ועוד אם הוא באפשר לומר דהיא גופא אצטריכא ליה מאי קאמר בתר הכי קמ"ל רבא וכו' מדלא קתני הפיל סכין וכו' הא כבר קאמר דה"א דהיא גופא אצטריכא ליה ונראה דרש"י ס"ל דבין הא דבעינן כח גברא ובין הא דבעי' כונה לשחיטה למ"ד תרוייהו נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת כדמשמע לקמן בסוגיא דשמעתין מהא דקאמר בהא זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וכו' ועיין באשר"י וגם ס"ל לרש"י דשפיר אשכחן דנפלה מעצמה ואפ"ה נתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט ולכך קאמר דאי לאו דאשמועינן רבא הוה אמינא דה"ה הפילה הוא פסולה משום דלא נתכוין והא דקתני נפלה היא גופא אצטריכא ליה דאפי' היכי דנתכוין לשחיטה כגון שהיה יושב ומצפה מתי תפול סכינו ותשחוט אפ"ה פסולה מטעם דבעינן כח גברא קמ"ל רבא דשפיר דייקינן נמי מינה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא איכוין דאל"כ ליתני הפיל סכין פסולה ממעם דכתיב וזבחת ואכלת דמשמע דבעינן כונה לזביחה ואנא אמינא דכ"ש נפלה דלא הוי השחיטה מכח אדם כלל דפסולה דלא מקרי וזבחת ואכלת אע"ג דאיכוין לשחיטה דסברא היא דיותר מקרי וזבחת ואכלת היכי דהשחיטה מכח גברא אע"ג דלא איכוין מהיכי דלא הוי השחיטה מכח גברא כלל אע"ג דאיכוין אלא ודאי ש"מ דהפילה הוא כשרה ויש לפרש גם כן דברי רש"י קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפיל סכין וכו' ר"ל מדלא קתני מתני' תרווייהו נפלה סכינו או הפילה הוא פסולה ש"מ דהפילה כשרה אבל פי' הראשון נראה לי עיקר:

שם בתוס' ד"ה והא אמרה רבא חדא זימנא כו' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות. ר"ל לא היה יכול להקשות תנינא אי לאו הא דאמר רבא אמתניתין קמייתא ר' נתן היא וכו':

[בא"ד] דהא לא פריך [ארבא] למה ליה למידק וכו'. ר"ל תדע דכן הוא דהא השתא נמי דלא תנן לה במתני' בהדיא מ"מ תקשה לן ל"ל למיפרך והא אמרה רבא חדא זימנא כו' בלא ההיא דרבא קמייתא ה"ל למפרך למה לי' לרבא דהכא למידק ממתני' דהכא הא הפילה הוא כשרה הא תנינן לה במתני' דלעיל מדמכשרינן שחיטת חרש וכו' אלא ודאי אי לאו דאמר רבא לעיל אמתניתין דחרש שוטה וקטן ר' נתן היא לא היה מקשה כלום וכו' א"כ אפי' אי תנן לה הכא במתני' בהדיא לא היה יכול להקשות כלום בלא ההיא דרבא דלעיל ומ"מ ע"כ צריך אתה ג"כ לפירושו של רש"י משום דאל"כ תקשה לן הכי ה"ל למיפרך תנינא חדא זימנא דהא קתני לעיל דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה ואוקמה רבא כר' נתן ולפי ההיא אוקימתא למה ליה למתני' דהכא אלא ודאי משום הכי לא פריך הכי משום דלא קתני לה במתני' דהכא בהדיא והשתא צריכין אנו לפרש"י ולפי' התוס' דבלא פרש"י תקשה לן ה"ל למפרך תנינא חדא זימנא לפי ההיא אוקימתא דרבא דלעיל ומתני' דהכא למה לי כמו שכתבנו ובלא פי' התוס' תקשה לן דהכי ה"ל למפרך למה ליה לרבא למידק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה הא תנינא לה במתניתין דלעיל אבל לפי השני הפירושים ביחד של רש"י ותוס' יתיישב הכל שפיר דלא היה יכול למפרך כ"א בזה הלשון והא אמר רבא חדא זימנא וכו' וא"כ צ"ל הא דכתבו התוס' ועוד דאפי' אי תנן לה בהדיא וכו' אין כוונתם ועוד דאפי' בלא פרש"י כלל יתורץ הכל אלא ה"ל דמפרש"י משמע דאי הוה תנן לה הכא בהדיא היה יכול למפרך תנינא חדא זימנא אפי' בלא מלתא דרבא דלעיל כלל דזה אינו דאפי' אי תנן לה וכו' אבל לעולם גם התוס' צריכין לפרש"י כמו שכתבנו וק"ל:

ד"ה ואי אשמועינן הפילה הך צריכותא לא הוה דומיא דאידך וכו'. ר"ל לא הוה דומיא דצריכותא הראשונה דקאמר אי אשמועינן התם משום דקא מכוין לשום חתיכה וכו' דאותה צריכותא קאי ארבא דאצטריך רבא למימר מלתיה תרי זימני אבל הך צריכותא קאי אמתניתין וא"כ לפי פי' התוספות הוי פירוש דצריכותא דגמרא הכי צריכי ר"ל דרבא אצטריך למימר מלתיה תרי זימני דאי אשמועינן הא דלעיל דאמר דמתניתין דחש"ו אתיא כרבי נתן דשמעינן מיניה דאפי' זרק סכין לניעצה בכותל שחיטתו כשרה ה"א התם דוקא כשרה דקא מכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה אפי' רבי נתן מודה דשחיטתו פסולה משום דלא קא מכוין כלל לשום חתיכה קמ"ל רבא האי מימרא דהכא דדייק ממתניתין דאפי' הפילה כשרה ואתיא כרבי נתן ואי אשמועינן האי מימרא דהכא לחוד ה"א דמתניתין דלעיל דשחיטת חש"ו דמכווני לשחיטת בשר אתיא אפי' כרבנן דבכה"ג אפי' רבנן מודו קמ"ל רבא לעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל רבנן ס"ל אפי' היכי דמכוין לחתיכת בשר שחיטתו פסולה עד שיכוין לחתיכת סימנים והא דאיפלגו רבנן ורבי נתן בזרק סכין ולא איפלגו בנתכוין לחתיכת בשר לאשמועינן דאפי' בנתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן להודיעך כחו דרבי נתן דאפי' בזרק סכין מכשיר דכח דהיתירא עדיף ולא אצטריך גמ' לפרש צריכותא זו השנייה אמלתי' דרבא דפשוט הוא והדר הוקשה לגמרא לפי מאי דדייק רבא ממתני' דהכא דאפי' הפילה כשרה א"כ קשיא על התנא דמתניתין דליתני דמתניתין דהכא דשמעינן מינה דאפי' הפילה כשרה דלא מכוין כלל לשום חתיכה וכ"ש שחיטת חש"ו דמכווני לחתיכת בשר ול"ל לתנא למיתני מתני' דלעיל ומשני ואי אשמועינן הכא משום דאתיא מכח בן דעת וכו' אלא שי"ל עדיין כיון שיש לחלק בין זרק סכין לנועצה בכותל לשחיטת חש"ו א"כ תקשה לך מנ"ל לרבא דפסלי רבנן אפי' בשחיטת הש"ו דלמא דאה"נ דל"פ רבנן אר"נ אלא בזרק סכין דלא מכוין לחתיכת בשר אלא לחתיכת כותל אבל בשחיטת חש"ו דקא מכוונו לחתיכת בשר אימא דמודו רבנן דשחיטתן כשרה ונ"ל דרבא ס"ל דמאחר דרבנן ע"כ צריכים לחלק בין נתכוין לחתיכה ללא נתכוין משום מדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעו כוונה אלא דרבנן ס"ל דנהי דלא בעינן כוונה לזביחה לחתיכה בעינן כדלקמן ומנא להו לחלק הכי אלא ע"כ צריכים אנו לומר דמשמע להו לחלק הכי מדכתיב וזבחת ואכלת דמשמע להו לרבנן מהאי קרא דבעי' מקצת כוונה דהיינו שיכוין מיהא לחתיכה ולכך מסתבר ליה לרבא למימר דכיון דמחמת קרא דוזבחת מצריכי רבנן כוונה לחתיכה הסברא נותנת דר"ל דבעינן כוונה לחתיכת סימנים דהוו בתורת זביחה אלא שא"צ שיתכוין להתירה בזביחה זו כמו שפירשו התוס' אבל בנתכוין לחתיכת בשר לא סגי דאינו בתורת שחיטה דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת ואעפ"כ קאמר לקמן בהאי זכינהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב וכו' משום דוזבחת לא משמע ליה דר"ל כוונת חתיכת דבר הנזבח דהיינו סימנים אלא כוונתו להתירה בזביחה וק"ל. ומפרש"י משמע דמדמה הפילה לזרק ותרוייהו מקרי לא נתכוין לחתיכה דהא כתב קמ"ל רבא דהא נמי דייקינן מינה מדלא קתני הפילה סכין או זרק סכין וכו' וא"כ לא יתיישב הצריכותא לפירושו באופן זה שכתבנו אלא צ"ל דה"ק אי אשמועינן התם ולא אשמועינן דיוקא דמתניתין דהכא ה"א משום דקא מכוין לשום חתיכה אבל הכא וכן בזרק סכין לא ולא הוה מוקמינן למתניתין דשחיטת חש"ו כרבי נתן אלא כרבנן ולא היינו מודים לדברי רבא דלעיל דמוקי מתניתין כרבי נתן לכך אצטריך רבא לדייק ממתניתין דהכא הא הפילה כשרה והשתא מוכרחים אנו לומר על כרחנו דתנא דמתניתין סבירא ליה כרבי נתן ואי אשמועינן רבא הך דהכא ולא ההיא דלעיל ה"א דאע"ג דתנא דמתניתין ס"ל כרבי נתן מדמכשיר הכא בהפיל סכין מ"מ האי דינא דמתניתין דלעיל דקתני דשחיטת חרש שוטה וקטן כשרה אתי ככ"ע אפילו כרבנן כיון דנתכוין לחתיכה קמ"ל ההיא דלעיל דלא אתיא אלא כרבי נתן אבל לרבנן אע"ג דנתכוין לחתיכה כיון דלא נתכוין לחתיכת הסימנין פסולה והצריכותא השנייה לא קאי ארבא אלא אתנא דמתניתין כמו שפירשתי ע"ד התוספת:

ד"ה עון כרת התרת איפכא הוה ליה למימר וכו'. ר"ל דהא בודאי אין כוונתו של רבא שיסבור רב בשניהם להיתר דהא פשיטא דבעינן כוונה בשחיטה אלא ר"ל שיסבור שניהם לאיסור א"כ הל"ל איפכא עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וכו':

בא"ד וי"ל משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה וכו'. ר"ל דאע"ג קאמר הכי הוי כאילו אמר עון כרת התרת עון מיתה מיבעי' אלא מאי אית לך למימר דע"כ צ"ל כן משום דפשיטא דתרומה בעי כוונה א"כ נימא איפכא כיון דעון מיתה אסרת עון כרת מיבעי' ותיאסר ג"כ לבעלה ועיקר כוונתו של רבא על החלוקה השניה ר"ל שתיאסר ג"כ לבעלה רק שהתחיל בחלוקה הראשונה ואמר עון כרת התרת וכו' משום דרב נקט במלתיה מעיקרא טהורה לביתה:

בא"ד אי נמי נאנסה עדיף וכו'. ר"ל דלעולם אימא לך דרבא ר"ל שניהם להיתר ונאנסה עדיף מטבל לחולין וכו' והא דקאמר עון כרת התרת דלפי זה למה לו ק"ו היינו משום דמכח ק"ו זה הוכיח רבא סברא זו מדברי רב דנאנסה חשיב טפי כוונה מטבל לחולין וכו' משום דרבא ס"ל דאף בחולין צריך כוונה כדמשמע בשמעתין לקמן והיה סבר דגם רב ס"ל כן וא"כ מדאמר רב טהורה לביתה א"כ ש"מ דנאנסה חשיב ליה כוונה ולכך קאמר עון כרת התרת וכו' ר"ל כיון דחשוב כוונה לעון כרת כ"ש לעון מיתה והשיב לו רב נחמן דלעולם נאנסה לא מקרי כוונה ולכך קאמר רב דאסודה לאכול בתרומה והא דקאמר טהורה לביתה משום דס"ל דלחולין לא בעי כוונה ודו"ק:

רש"י בד"ה דמזמין כו' ומזמנן בפה לכך כצ"ל. ונ"ב עיין לקמן (חולין דף פ"ד:)

גמרא איזמל בהדיא קתני לה. ר"ל וא"כ למאי איצטריך אפי' כ"ש. ומשני פירושו כו'. ר"ל דאי לא תני אלא אפי' באיזמל ה"א דה"ה פחות כמו דאמרי' בב"ב (קמ"ו) מ"ד ה"ה אפי' פחות כו' ע"ש. ועי' ט"ז יו"ד סי' ל"ו ס"ק י"ד:

רש"י ד"ה דמזמין. ומזמנו בפה לכך. עי' לקמן ר"פ כה"ד בתד"ה צריך וברא"ש כאן סי' ח':

גמרא דאי אשמעינן התם משום דקא מיכוין לשום חתיכה בעולם אבל הכא כו'. ולשון הרע"ב בזה שכ' ואע"ג דלא איכוין לשחיטה אינו מדוייק כלל דזה אפי' רבנן לא בעו כדלקמן (בע"ב ועי' בתוס') והכי הל"ל ואע"ג דלא איכוין אפילו לחתיכה:

שם עון כרת הותרה איסור מיתה מיבעי'. הא דמשנה לשונו מעון לאיסור. נ"ל משום דקאמר בתרומה סתמא דמשמע אפי' בתרומת פירות דרבנן שאינה אלא איסור מיתה כדאמרי' בסוכה (טז ב) גבי טילטול חצירות אבל שבת דאיסור סקילה לא והתוס' בד"ה עון במח"כ תה"ק לא דייקו בזה:

תד"ה עון. א"נ נאנסה עדיף כו' שאם היתה יודעת כו'. ואע"ג דתנן נמי שם (ומייתי לקמן) טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ועי' תוס' שם (י"ט) בד"ה לא. התם כגון דנתכוין מיהא לרחיצה כדפרש"י שם בהמשנה. אבל הכא יל"פ כגון שנפלה מן הגשר כדלקמן דלא נתכוונה לכלום ועדיף:

גמ׳ דהוה להו תרי צוארי כצ"ל:

גמ' איבעיא להו מלא צואר. כעין זה בב"ק קיט ע"ב:

שם הא הפילה הוא כשרה. עי' סנהדרין עז ע"א תוס' ד"ה סוף:

רש"י ד"ה טמא כו' ערירים יהיו. עי' בהרע"ב ספ"ט דסנהדרין:

זרק סכין לנעצה בכותל לעיל י"ב ע"ב כ' תוס' ד"ה זרק דנקט לנעצה בכותל לרבותא לרבנן אע"ג דאיכא כוונת חתיכה מ"מ כגון דליכא כוונת חתיכת סי' לא מהנו. ונ"ל הא דנקט והלכה ושחטה כדרכה דהא משכה שאינה צריכא פשיטא דלא יכשיר ר"נ אם לא שחטה כדרכה אע"כ לאשמעינן דמיירי נמי בסכין קטן שאין בו שיעור ב' צווארים אלא שחזרה לאחרי' כדאוקמינא לעיל י"ב ע"ב ואע"ג דהחזירה לא הוה בה כוונת חתיכה אדרבא הוא זרקה לנעצה ולא שתחזור לאחרי' אפ"ה כשרה לר"נ דלא בעי כוונה כלל ועיי' סנהדרין ע"ז ע"ב זרק צרור בכותל וכו' ע"ש. לרבנן פסול אפי' בסכין גדול ולא חזרה לאחורי' ושחטה כדינא בהולכה ובכוונת חתיכת עץ לנועצה בכותל אפ"ה פסול דאין לומר רבנן לא פסלו אלא בסכין קטן ומשום שחזרה לאחורי' בלא כוונה כלל אבל אי הי' שום כוונה מהני א"כ לא ליתני לנועצה כלל אע"כ לרבנן פסול אפי' בסכין גדול ולר"נ כשר אפי' בקטן משום דלא בעי כוונה כלל:

וכ' תוס' סנהדרין ע"ז ע"א דמשנתינו כמ"ד אשו משום ממונו וא"כ ב' דינים נשמע ממשנתינו א' אשו משום ממונו ב' מדיוקא נפלה ולא הפילה מוכח הלכה כר"נ וטפי מר"נ דאפי' כוונת חיתוך לא בעי' כמ"ש תוס' לעיל י"ב ע"ב ד"ה זרק וכו' הא דלא אמר רבא אמשנתינו הלכה היא משום דבהא דאשו משום ממונא לא ס"ל כמשנתינו משום דקרא ומתניתא מסייע למ"ד אשו משום חציו כדאמר רבא ב"ק כ"ג ע"ב ע"ש וק"ל:

הלכה כר"נ לקמן אמר רבא בהא זכנהו ר"נ לרבנן וכו' ע"ש וצ"ע במאי זכנהו הלא אית לן גילוי מדאצטריך למיפסל מתעסק בקדשים ש"מ חולין לא בעי כוונה ואיכא ילפותא וכובס שנית דחולין בעי כוונה דכיבוס טבילת בגד מנוגע אינו אלא להכנסת ג' מחנות והוא חולין ולא לענין קודש לחוד איצטריך האי טבילה וא"כ כיון דאיכא למילף הכי ואיכא למילף הכי מנ"ל לחלק בין טבילה לשחיטה נימא כוונה גמורה לא בעי אבל כוונה כ"ש בעי ובכביסה נמי לא בעי כוונת טבילה אלא אפי' כוונת כיבוס בעלמא דומיא דכיבוס ראשונה סגי נמי בשני' וה"ה בשחיטה סגי בכוונת חתיכת סי' וא"כ במאי זכנהו ר"נ לרבנן. אע"כ מוכח מזה דפשיטא לי' לרבא מבחוץ דאין הלכה כר' יונתן בן יוסף וממילא לית לן קרא בכיבוס. ושפיר זכנהו ר"נ וממילא ליתא לדר' יוחנן ושפיר פסק רמב"ם לקולא בנדה שנאנסה וטבלה וק"ל:

נאנסה וטבלה עיי' הג"א ומלחמות ה' ספ"ג דר"ה דמייתי הך לענין מצות צריכות כוונה אמנם בחי' ר"ן כ' שאינו ענין לכאן כלל ע"ש ומסברא נ"ל הכא אעפ"י שעלתה טבילה ונטהרה מ"מ מ"ע של טבילה לא קיימה כיון שלא נתכוונה לשם מצוה וכן המל שלא לשם מצוה התינוק נימול אבל המל לא קיים מ"ע דמצות צריכות כוונה וכן להיפוך אי טבילה בעי כוונה לא עלתה מטומאתה אפי' אי שאר מצות לא צריכות כוונה לשם מצוה מ"מ הכא בעי כוונה לשם טהרה לא לשם מצוה וכן במילה וכל כיוצא בזה והבן זה:

וקצת יש לעיין כיון דטבילת נדה לבעלה בפ' עריות לא כתיבא אלא מפקינן מדכתיב והדוה בנדתה ר"ל הדוה לבעלה דכתיב איש כי ישכב את אשה דוה בנדתה תהי' כמו נדה לטהרות שבסוף פ' תזריע שם כתיב לשון נדה ולא לשון דוה וקאמר שהדוה לבעלה תהי' כנדה לטהרות דצריך ביאת מים. עיי' תוס' יומא ע"ח ע"א וא"כ מנ"ל להקל לבעלה טפי מלטהרות דבעי' כוונה וכן יש להקשות בשחיטה לרוב תנאי' דלא דרשי וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה ע"פ הלכ' שחיטה אלא כאשר צויתיך בקדשים וכמ"ש רמב"ן בפ' ראה שם א"כ כי היכי דקדשים בעי כוונה ה"נ בחולין לבעי כוונה דהרי גלי בקדשים לרצונכם תזבחוהו ואמר בחולין תזבח כאשר צויתיך שם לרצונכם:

גמרא מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' קצת קשה ולמה לו הנחה זו דאדם דומיא דכלים והלא מכלים עצמם יכול להוכיח דחולין לא בעי כוונה שהרי כלים לאו בני כוונה נינהו ואפ"ה טהורים וצריך לומר דאיכא למימר דכלים דלאו בני כוונה נינהו לא בעי כוונה אבל אדם דבעל כוונה הוא צריך כוונה לכן צריך לומר אדם דומיא דכלים:

ועוד נלע"ד דמה דקאמר ומנא תימרא אין הכוונה על חולין סתם דלא בעי כוונה אלא הכוונה להוכיח דאפילו חולין שיש ביה איסור כרת ג"כ לא בעי כוונה וכדלעיל דבעי חולין ולא בעי כוונה ולכן מביא גל וכו' על האדם וכלים וקשה למה ליה אדם דהרי מכלים כבר מוכח דלא בעי כוונה ומה בין אדם לכלים אלא דקמ"ל שגם אדם אפילו נדה ג"כ מותר דומיא דכלים בלא כוונה ודחי ליה לא כלים דומיא דאדם ואפילו חולין גרידא דלית ביה עון כרת ג"כ בעי כוונה ולבסוף שהוכיח דחולין לא בעי כוונה ממשנה דטבל ולא הוחזק וא"כ ליכא למימר כלים דומיא דאדם ועל כרחך צ"ל אדם דומיא דכלים וא"כ קשה נתני כלים לחוד ואדם דלא בעי כוונה ג"כ נדע מכלים אי נמי ממשנה דטבל ולא הוחזק אלא ודאי דקמ"ל דשום אדם אפילו נדה לא בעי כוונה ושפיר מוכח למסקנא דאפילו כרת מותר בלי כוונה תוס' בד"ה ואי אשמעינן וכו' קמ"ל דאפ"ה פסלי רבנן וכתב מהרש"א אין להקשות אמאי לא נקיט רבותא טפי לרבנן דאפילו מתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן דיש לומר דמלתא מציעא נקט וכו' ודבריו דחוקים ולולא דברי התוס' שבפ"ק דזה הוא רבותא לרבנן אמינא דכל זה רבותא לר' נתן דהרי בפ"ק (דף יב ע"ב) מוקי לה שהלכה ובאה ואמרתי שאף דגם לר' נתן בעינן עכ"פ מכח אדם מ"מ גם ההבאה כחו הוא שעל ידי שזרקה בכח גדול בכותל קפצה לאחוריה ובאה וא"כ בין ההליכה ובין ההבאה כח אדם הוא ואמינא לא מבעיא אם מתכוין לכתחלה לזה שע"י כח הזריקה תחזור לאחוריה פשיטא דמהני שהרי גם על החזרה יש אפילו כוונת אדם ואף שלא נתכוין לחתיכה כלל מ"מ נתכוין למעשה אלא אפילו נתכוין לנעצה בכותל פירוש שתשאר נעוצה בכותל אלא שלא נתקיימה מחשבתו בזה וחזרה לאחוריה ובאה נמצא שאין על ההבאה כוונת אדם אפילו למעשה בלי חתיכה ואפ"ה מכשיר ר' נתן דעכ"פ ע"י כחו נעשית וא"כ מה שאמר לנעצה בכותל הוא ג"כ לרבותא דר' נתן ובזה מתורץ מה שנתקשה רש"י לעיל (דף יד ע"ב) דמוקי שהלכה ובאה וכתב רש"י דהה"ד דהוה מצי לאוקמי ששחטה בהליכה לבד אלא שהיה בסכין מלא צואר חוץ לצואר עיין שם שנדחק רש"י ולדידי ניחא דלהכי אוקמה שהלכה ובאה ואז שפיר הוה לנעצה בכותל רבותא לר"נ משא"כ אם מוקי ששחטה בהלכה הוה כיון דלר"נ בעי למימר רבותא מדלא נקט אפילו מתכוין לחתיכת בשר דהוא רבותא יותר לרבנן וא"כ דלרבותא אליבא דר"נ בעי למה נקט לנעצה וכנ"ל:

דף ל״א ע״א משנה, נפלה סכין ושחטה כדרכה פסולה שנ׳ וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. משנה זו וכל השקיל וטרי׳ שעליה צריכה ביאור רחב, וכבר כתבתי לעיל בפ״ק על המשנה שחיטות נכרי נבלה, ובשאר מקומות ביאור שיטת הרמב״ם והתוס׳ בזה, ועתה ארחיב את הדיבור, אבל אודה ולא אבוש, כי גם אחר כל הטורח, לא עלתה בידי לסלק כל הקושיות והסתירות הנמצאות בענין גדול ועמוק הלזה, וזה החלי בעזהי״ת.

הנה הא דנפלה סכין כולל הן דנפלה ע״י רוח או סיבה אחרת בלא שום כח אדם, והן דנפל מיד אדם או מחיקו ע״י שפשט את ידו או שעמד ממושבו ונפל מחיקו, שאלו לגבי נזקין דין אדם המזיק יש להם, משום דאדם מועד לעולם אבל כאן דבעינן כח אדם לשחיטה זאת לא מקרי כח אדם כלל, כן כתב הרשב״א ז״ל ומדייק כן מדאמר בגמ׳ טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשרה, הרי דדוקא הפילה כשרה, אבל נפלה בכל אופן פסולה, והסבר דבריו הקדושים נמצא ברא״ש ז״ל, שכ׳ וז״ל ״טעמא דנפלה וכו׳ ואע״ג דלא נתכווין לשום חתיכה אלא שנתכווין להפילה וע״י אותו נפילה שחט, אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה, הוי כמו שמונחת על הקיר והפילתה הרוח, דלא קרינן בי׳ וזבחת ואכלת, כיון שלא נתכווין לשום דבר, דטעמא דר״נ דלא בעי כוונה כלל בחולין, מדגלי רחמנא דמתעסק פסול בקדשים, ואף לחתיכה לא בעי כוונה, דהא לא כתיב וחתכת אלא וזבחת, ומיהו בלא כוונת שום דבר א״א, מדכתיב וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית, וצריך לכווין לשום דבר מעשה״ עכ״ל, פי׳ לדבריו, דהנה בזביחה יש ארבע מדרגות וכולן כח אדם, והמה א׳ שוחט בכוונת זביחה דהיינו לזבוח בכל דקדוקי שחיטה כמצוה עליו כדי להתיר את הבע״ח להדיוט או לגבוה. ב׳ שוחט בסימנים כדי להמית את הבע״ח, להכשירו לאכילת אדם בין נכרי ובין ישראל, כי בחיים אסור לאכלו, וגם אין דרך לאכלו, ועיין תוס׳ ד״ה ואי אשמעינן הפילה, ותוס׳ ד״ה ניהו דלא בעינן כוונה לזביחה, שכתבו דרבנן דר״נ דבעי כוונה לחתיכה, לא לחתיכה בעלמא, אלא לחתיכת סימנים דייקי, וכוונה זו אין לחשו״ק אע״ג דכוונת מעשה אית להו, וכמו דשנינו לעיל י״ב ע״ב דמעשה יש להם ר״ל כוונת מעשה, היינו מעשה שתכליתה ניכרת מיד, כמו חקיקת אגוז למוד בהן עפר, דמיד שנחקק הרי הוא מתוקן למדידה אבל כוונת חתיכת סימנים כדי שתצא נפשה לאח״ז, ותהי׳ מוכשרת לאכילת אדם, לכוונה זו בעינן קצת חכמה, כי איזה חכם הרואה את הנולד, ולידע החילוק שבין חותך בבשר הרגל לחותך בסימנים, שהיא ניכר רק לאח״ז, אין בכח שכלם של חשו״ק. ג׳ כוונת חתיכה בעלמא בלי השקפה על תכליתה, ובזה אין חילוק, אם כיוון לחתכה בבע״ח זה, או לחתיכת דבר אחר, או אפילו כוונה הפלת סכין בלי שום תכלית, רק שתפול הסכין מידו ויעשה מה שיעשה, כי כל שאינו מתכווין להמית את הבע״ח להתיר או להכשיר, כל שאר כוונות אינם אלא כוונת איזה מעשה, עד שראוי לקרותו כח אדם, בזה פליגו ר״נ ורבנן דר״נ מכשיר בכהג״וו משום דלא בעי רק כח אדם, וכיון דאיכא כוונת עשיי׳ מקרי כח אדם, ורבנן סברו, דניהו דלא בעינן כוונת זביחה להתיר להדיוט או לגבוה כמו דבעינן בקדשים, אבל הכוונה הפחותה ממנה דהיינו כוונת נחירה עכ״פ בעינן דהיינו כוונת חתיכת סימנים כדי להמית הבע״ח כדי להכשירו לאכילת אדם, בלי השקפה על מצות שחיטה ד׳ פתח את ידו ונפלה הסכין מידו, הוא כח אדם דרך מתעסק ר״ל מתעסק לגבי פתיחת היד, וניהו דמתעסק לגבי שחיטה להתיר או אפילו להכשיר כשר, אבל כיון דבעינן כח אדם בעינן נמי כוונת האי מעשה של כח אדם דמתעסק לגבי כח אדם הוה כמאן דלא עבד מידי, ואע״ג דלגבי נזקין גם זאת כאדם המזיק נידון, ע״ז כתב הרשב״א ז״ל דשאני נזקין דמשום אדם מועד לעולם מחייבינן לי׳ על מתעסק בעשיי׳ עד שלא ידע שעשה דבר מה, משום חסרון זהירות, אבל לא להחשב כח אדם במקום דהקפידה התורה על עשיית אדם, והוסיף הרא״ש ז״ל דעל זה ודאי קפיד רחמנא דהאי וזבחת, עכ״פ כמו ועשית ר״ל דניהו דממעטינן כוונת זביחה וגם כוונת חתיכת סימנים, דהיינו להתיר או להכשיר כנ״ל, מדאיצטרך קרא לעכב במתעסק בקדשים אבל כוונת מעשה בעלמא לא נמעט, משום דאז אין כאן כח אדם, דכל שמתעסק בעשיית מעשה כמאן דלא עבד כלל יחשב, והנה כאן הבן שואל, הלא וזבחת כתיב וזה ע״כ מורה דבעינן כוונת זביחה ממש, אלא דאנן ילפינן מקדשים דרק למצוה נאמר בחולין ולא לעכב, וא״כ לעכב במתעסק בעשיי׳ בחולין מנ״ל, דמהא דכתיב וזבחת אין ללמוד כלל, דהרי למצוה לכתחלה ודאי בעינן אפילו כוונת זביחה, דלולי האי כוונה לא קיים המצוה, ואפילו למ״ד מצוות אין צריכות כוונה, אבל עכ״פ כוונת חתיכת סימנים בעינן, שהוא להמית את הבע״ח, דאז נעשה המצוה בלא כוונה, אבל לר״נ דלא בעי כל זאת, ע״כ דס״ל דוזבחת למצוה לכתחלה נאמר, אבל לא לעכב, וא״כ כח אדם לעכב מנ״ל, אבל דע כי תירוץ ע״ז מבואר בגמ׳ מכות דף ח׳ ע״ב, דשם אמרינן דחוטב עצים למערכה או לסוכה, כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה לחטוב השתא נמי לאו מצוה, עיי״ש, למדין מהתם, דכל דבר שכשר אם נעשה מאליו, אע״ג דאם לא נעשה מאליו מצוה איכא לעשותו, כדי לקיים עיקר המצוה, דהוה מכשירי מצוה אשר לר״א דוחין גם את השבת, כמו לעשות איזמל למול ואפילו לעשות פחמין כדי לעשות איזמל, אבל התורה לא יצוה עליו, דהרי לא ציותה התורה לעשות איזמל למול, ולא שופר לתקוע, ולא לכרות אתרוג ולולב מן האילן, כדי לקיים מצות ולקחתם לכם, והיינו טעמא משום דכל הני, אם נמצאו בידו בלא עשיי׳ שפיר דמי, ואם הרוח תלש האתרוג כשר ליטול, אבל בסוכה דכתיב מצוה בעשייתה, כדכתיב חג הסוכות תעשה לך, ניהו דכתיב רק למצוה ולא לעכב, ר״ל אם עשאה שלא לשם סוכה או אפילו עשאה גוי כשרה ליישב בה, אבל נעשית מאליה שפיר נדע דפסולה, דאם בעשויי׳ מאליה בלא כח אדם נמי כשרה, לא הי׳ מצוה מפורשת בקרא לעשותה כמו דלא אמרה תורה עשה שופר, וזה ברור ואמת, ולכן כאן נמי, דאי נזבחה מאליה ע״י הרוח שהפיל את הסכין נמי כשרה, לא הוה אמרה תורה וזבחת למצוה אלא תאכל בשר זבוחה.

אולם מה דקשי לי טיבא הוא, דהכי בסוכה, דממעטינן תעשה ולא מן העשויי׳, ממעטינן ג״כ עשויי׳ לדירה או לצניעות דבעינן דוקא עשויי׳ לצל, וכדאמר ר״ח סוכה דף ח׳ ע״א, מאי כהלכתה, אר״ח והוא שעשה לצל סוכה, ופרש״י ז״ל, וז״ל: דאע״ג דסוכה לשם חג לא בעינן לשם סוכה בעינן וכו׳״ עכ״ל. וא״כ הוא ממש כרבנן דר״נ דהכא, ואיך מצינו ידינו ורגלנו בביהמ״ד, דכאן פסקינן כר״נ דלא בעינן אפילו כוונת חתיכת סימנים לא, אלא כוונת מעשה תהי׳ מה שתהי׳ סגי, ובסוכה לא סגי בהכי, אלא בעינן דוקא כוונת עשיי׳ לשם סוכה, דהיינו לצל, שהוא כמו כוונת חתיכת סימנים גבי שחיטה, ובקונטרסי ״מצה שמורה״ הראיתי, דהירושלמי בסוכה חולק אתלמוד בבלי בזה, ולית לי׳ דבעינן עשיי׳ לשם צל, ולא פוסל רק בנעשה מאליה בלי כח אדם, וחזרתי על כל הצדדים ליישב גמר׳ דילן ולא עלתה בידי.

עוד זאת יש להעיר, לגבי טבילה דכתיב בה עשיי׳ כמו בסוכה ושחיטה ״ורחץ את בשרו במים״, ושם ליכא שום מ״ד דנבעי כח גברא, דלכ״ע גל שנתלש ונפל על האדם ועל הכלים טהורים, אלא דלר׳ יוחנן דאף לחולין בעי כוונה, מוקמינן ביושב ומצפה מתי יתלש הגל, ועיין מהרמ״ל ז״ל כאן ד״ה ברש״י אבל הכא, שכ׳ דמוזבחת שמעינן תרתי דבעינן כח גברא וגם דבעינן כוונת זביחה, ויותר מסתבר ליבעי כח אדם בלא כוונה מכוונה בלא כח אדם דהיינו ביושב ומצפה מתי יפול סכינו עיי״ש. ולא אדע איך נפרנס לפ״ז הדין דטבילה דנהפוך הוא דכח אדם לא בעינן, ובכוונה פליגו רב ור״י, ואולי י״ל דשאני טבילה דכתיב, במים יובא וטמא עד הערב, וכאשר כתב הרמב״ם ריש מקוואות, דהאי קרא בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים עיי״ש, ובהאי קרא הרי כתיב ״יובא״׳ דמשמע אפילו ממילא בלא כח אדם, וכעין דדרשינן גבי הכשר דכתיב יותן, וניהו דכתיב נמי ורחץ, ורחצו דמשמע עשיי׳ והוו״ל למידרש כמו יותן ויתן דגבי הכשר, דבעינן יותן דומי׳ דיתן מדעת, הכא נמי יובא דומי׳ דורחץ מדעת ונבעי כוונה עכ״פ, ואנן הרי פסקינן כרב דחולין לא בעי כוונה, ואפילו בתרומה וקדשים אינו אלא מעלה דרבנן, אולי אין לדמות הדרשות אהדדי, ועדיין צע״ג.

ע״ש גמר׳ אתמר נדה שנאנסה וטבלה אר״י א״ר טהורה לביתה, הנה בדין זה יש לי מקום לעיין הרבה, דהנה בשחיטה כל שאינו מתכווין לשחוט בדקדוקי שחיטה הרי עלול לקלקל וכמש״כ הרשב״א ז״ל בריש מכילתן לגבי כותי, וכך פשיטא לפי דעתי דבטבילה נמי דאית בה דקדוק גדול שתהי׳ כל גופה תחת המים, ולא יצא שער ראשה חוץ למים, וכמש״כ הרמב״ם בריש מקוואות, ג״כ הדין כן שאם טבלה בלא שום כוונת טבילה, שחיישינן שמא לא טבלה כהוגן, ומכש״כ בנאנסה כמו נפלה מן הגשר לתוך המים, שמה״ט לא עלתה לה טבילה, ולכן ע״כ לומר, דמיירי כאן בדאיכא עומד על גביו שנתכווין לראות אם טבלה כהוגן, וא״כ קשי׳ לי, הרי איכא כאן כוונת הרואה, וזה סגי בטבילה כדאמרינן לקמן אילימא דאנסה חברתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא, אלא דבזה י״ל, דבעינן דוקא כוונת בעלים, ומה דמהני בשוטות כשפקחות מתקנות אותן, היינו מצד בעלים, דמי שנמסרו בידם לשמרם ולפקח עליהם כבעלים יחשבו לענין זה, ובאמת הי׳ מצי לתרץ לקמן דדוקא בהני שמנה, חרשית סומא ושנטרפה דעתה, הוא דמהני כוונת המתקנת אותן, אבל בפקחת שנאנסה ע״י אחרים לא, אלא משום דלא שכיח שפקחות תהיו נטבלות ע״י אחרים, לכן יותר ניחא לי׳ למימר דנפלה מן הגשר או שירדה להקר, אבל ה״ה דאם נטבלה על כרחה ע״י אחרים, נמי לא מהני כוונת אחרים על הפקחות. שוב ראיתי שהראש יוסף נתקשה בזה והניח בצ״ע, דלמה לא מחלק הש״ס בין פקחות לשוטות, ומה שכתבתי אני נלפע״ד נכון, ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ לעיל דף י״ב ע״ב, מ״ש שחיטה מגט, דבגט מהני כוונת העומד על גביו בחשו״ק, דשאני גט דבעינן דעת בעלים, ממילא גם להיפך מהני דעת בעלים או שלוחם בכתיבת חשו״ק, משא״כ שחיטה דלא בעי דעת בעלים, לכן לא מהני מחשבת וכוונת בעלים בשוחט חשו״ק, וכעין דאמרינן לקמן ל״ח ע״א דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, ותיתי לי שכוונתי בזה לדברי הרשב״א ז״ל שם, עיי״ש.

אבל אי קשי׳ לי הא קשי׳, דהא פסקינן ביו״ד סי׳ קצ״ח דקרצה שפתותיה או עצמה עיניה, לא עלתה לה טבילה, והוא מימרא דר״י בנדה דף ס״ז ע״א, ואיך יתקיימו הני שני דינים, דלא קבעי כוונה לטבילה, ואפילו נפלה מן הגשר טהורה לביתה, והא איכא למיחוש שמא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, ומסתמא כך הוא, דדרך ב״א לעשות כן, אם לא שכיוונו לשם טבילת טהרה, וכאן ודאי לא שייך דאיכא רואה מי שכיוון לראות שלא עשתה כן, דהוא דבר שאינו במציאות, שאדם אחר ידע את זאת, והי׳ נראה מזה ראי׳ לדעת הרמב״ם ודעמי׳ שגרסו שם בנדה, ולית הלכתא ככל הני אמוראי, והנ״מ לטהרות אבל לבעלה לא כדר״ל, עיי״ש בתוס׳, וא״כ ר״י לשיטתי׳ באמת בעי כוונה לטבילה, דאל״כ איכא חשש אגוף הטבילה אם לא קרצה שפתותיה ועצמה עיניה, אבל אנן דל״ל כר״י דהתם אלא לטהרות אבל לבעלה לא, שפיר פסקינן כרב דלא בעי כוונה לטבילה, אבל לפ״ז פסקי השו״ע קשים, דהרי מזכי שטרי לבי׳ תרי, לפסוק כרב דלא בעי כוונה לבעלה, ולפסוק דבקרצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה, ולא עוד אלא דגם לרמב״ם קשה דהא אמרו במתני׳ שם י״ג ע״ב וכמובא גם כאן, דכל הני שחברותיה מתקנות אותן אוכלות בתרומה, הרי דגם לגבי טהרות לא חיישינן לקריצת שפתותיה ולעצימת עיניה, אם לא שנאמר כיון דאינו אלא מדרבנן, לא החמירו להאכיל להני נשים שאינן בני דעת את התרומה, ואע״ג דאנו מצווין לשמור את התרומה מטומאה, מ״מ הקילו בהני נשים דא״א בלא״ה, ועדיין הדבר צ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל רבא לר״נ, לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת התרת איסור מיתה מיבעי, א״ל בעלה חולין וחולין לא בעי כוונה, עכ״ל הגמ׳ והקשה הרשב״א ז״ל ומה פריך, הלא מצינן הרבה דברים דאמרו במס׳ נדה, דלא נאמרו אלא לטהרות ולא לבעלה משום דטהרות חמירי להו, עיי״ש שנדחק מאד ליישב.

והנה לדידי יותר קשה, דהרי עיקר פלוגתת רב ור״י בתרומה גופא הוא, דר״י סבר לי׳ כתנא דדרש וכבס שנית, מה ראשונה לדעת אף שני׳ לדעת, כמבואר לקמן בסוגי׳ וא״כ כוונה לטבילה דאורייתה הוא, וכן כ׳ הרשב״א ז״ל, דלר״י בעינן כוונה לטבילה מה״ת, וממילא דלדידי׳ ליכא חילוק בין קודש לחול, אבל רב לתרומה ולקודש נמי לא בעי כוונת טבילה מה״ת, ואינו אלא מעלה דרבנן, וכמבואר ברמב״ם ריש פי״ג מאבה״ט דכוונה לטבילה בכלל מעלות הוא ומד״ס, וסיים שם ״אבל מדין תורה הואיל וטבל מ״מ, הרי הוא טהור לכל״ עכ״ל, ומזה נצמח דסובר רב דהאי מעלה עשו לתרומה וקודש, ולא לבעלה חולין, וכמו כמה מעלות דעשו בתרומה וקדשים וכקושי׳ הרשב״א, וא״כ קשה טובא, איך העלים לנו הש״ס עיקר פלוגתתם בתרומה גופא, אי כוונת טבילה דאורייתא או מעלה דרבנן והעמיד פלוגתתם, בנדה לבעלה, אבל לתרומה שניהם שווין דלא עלתה הטבילה, וגם תירוצו של ר״נ כספר החתום, דהשיב לו חולין לא בעי כוונה, הרי רבא לא על דין דחולין הקשה, אלא על דין דתרומה שהוא קיל מנדה למה בעי כוונה, והוו״ל לתרץ דתרומה וקודש עשו בהן מעלה, וכקושי׳ הרשב״א, וכמו דמצינן במעל״ע שבנדה דלתרומה מטמאין למפרע ולא לבעלה, והתם ליכא האי טעמא דחולין לא בעי כוונה, הן אמת שהתוס׳ ד״ה עון כרת, מהפכין דברי המקשן שהוקשה לו עון מיתה אסרת עון כרת מבעי, אבל הוא דוחק גדול.

עוד הקשה הראש יוסף ז״ל, דלמה באמת לא נבעי כוונה לטבילה בתרומה וקודש מה״ת, דהא לקמן רצה לילף שחיטה מטבילה לר״י דליבעי כוונה, ומתרץ הש״ס דשאני שחיטה דגלי רחמנא מתעסק בקדשים שפסול, מכלל דבחולין לא בעי כוונה בשחיטה, וא״כ קשה להיפך, לרב למה לא נילוף טבילה לתרומה וקדשים משחיטת קדשים דליבעי כוונה - ואני מוסיף בתימא למה לא נאמר דקרא דוכבס שנית, גם לרב אתא אכוונה לגבי תרומה וקדשים דבבגד המנוגע אין לן מסתמא נפקותא אחרת בטהרתו אלא לתרומה וקודש, ואפילו נימא דאיכא גם לאוכלי חולין בטהרה אבל מ״מ אמרה תורה וכובס שניח מדעת ובכוונה, כדי שהבגד יהי׳ טהור גם לתרומה וקודש.

אבל קושי׳ הראש יוסף וממילא גם קושיתי לק״מ, דמשחיטת קדשים לא נוכל ללמוד רק לקדשים אבל לטבילת טמאים שהם חולין לצורך קדשים, ליכא למילף מקדשים, וכן מוכבס אין לומר דרק לצורך תרומה וקדשים בעי כוונת טבילה ולא לצורך חולין, כי אין לנו רמז לחלק בין טבילה לצורך תרומה וקודש ובין לצורך חוליו, רק לחלק בין קדשים לחולין, כי כן מצינן בשחיטה דמתעסק פסול בקדשים ולא בחולין, וכן לענין טומאה, היסח הדעת פוסל בתרומה וקדשים ולא בחולין, אבל לא נאמר דהסה״ד בחולין יפסול את התרומה ואת הקודש בנגיעתו, או שלישי בחולין יעשה רביעי בקודש, אבל מדרבנן עשו מעלה בטבילה לתרומה ולקודש דבעי כוונה, ולא לענין חולין, ולקושיתי למה העלים הש״ס להשמעינו דפליגו רב ור״י גם בתרומה גופא, דלר״י הוא מה״ת ולרב רק מדרבנן, יל״י, דנשמע שפיר מתוך הלשון דאמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ולא קאמר וטמאה לתרומה, מכלל דרק איסור דרבנן איכא דאסרוה לאכול בתרומה ור״י דאמר אף לביתה לא טהורה, ע״כ מדאורייתא קאמר מדלא אמר אף לביתה אסורה, ומכלל דגם לענין תרומה, מה״ת טמאה היא ולא אסורה לאכול מדרבנן.

ומעתה נאמר דרבא שהקשה לר״נ לא דק בלישנא דרב כנ״ל, והי׳ סובר דכמו שר״י דבעי כוונה לטבילה מדאורייתא קאמר, כן לרב דחולק עליו רק בלבעלה חולק, אבל בתרומה מודה לו דמה״ת אינה טהורה, לכן הקשה דאם לא בעינן כוונה מה״ת באיסור כרת, מכש״כ דלא בעינן באיסור מיתה ביי״ש הקל, וניהו דודאי ידע דבתרומה וקדשים עשו מעלה לומר דהוחזק לחולין לא הוחזק למעשר, ומינה נשמע דמה״ת באמת טהור לכל, ואיך עלה ע״ד דרב בתרומה מה״ח פוסל, זה ליתא דהרי לר״י באמת מה״ת פסול לתרומה וגם לחולין, דכאן מיירי דנאנסה וטבלה בלא כוונה כלל, וזאת אפשר דמה״ת הוא, והני מעלות מיירי בשטבל בכוונה לחולין ולא למעשר תרומה וקודש, ולכן קשי׳ לי׳ לרבא דאם לרב לא בעי כוונה לבעלה ה״ה וכש״כ דלא ליבעי כוונה לתרומה מה״ת, ולדידי׳ משמע לי׳ דלא פליג רב אר״י, בתרומה כלל, וע״ז משני לי׳ ר״נ וא״ל, בעלה חולין וחולין לא בעי כוונה כלל, אבל תרומה בעי כוונה מדרבנן ומשום מעלה, ולפליג רב אר״י בתרתי אתא בתרומה ולבעלה, ומרגיש אני בעצמי כי לשון רבא וגם ר״נ דחוק, אבל לא מצאתי מפלט אחר מחומר קושי׳ רשב״א וקושייתי, ומי שכחו רב ממני, יבוא ויתרץ הסוגי׳ בדרך יותר מרווח, ודו״ק.

(לא א) א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב מנשה.—צ"ל: לרב אשי [כנוסח כתבי יד], וכן העתיק באו"ז ח"א סי' שעו, וכן רגיל הרבה בתלמוד. אבל לא מצינו בשום מקום, שא"ר אחא בריה דרב אויא לרב מנשה. ועי' בסה"ד ע' רב אחא בר עויא, שלא העיר כלום על גירסא שלפנינו כאן.

(לא סע"א) גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל וכו'.—פי' שהגל נפל במקום אשבורן, דאל"כ אינו מטהר (עי' תוס' לקמן ע"ב ד"ה גזירה). ועי' בשו"ת מהרי"ק סי' קטו (מובא בב"י יו"ד סי' רא) שכתב, ד"ממשנה זו מוכח דמים שנתלשו מן המעיין כל זמן שלא נחו ועדיין זוחלין דין מעיין עליהם דלא פקע חיותן מינייהו". וזה דין חדש לא שערוהו שום אחד מהפוסקים שקדמו. וגם כי לפי דברינו למעלה אין לו שום הוכחה לדין זה ממשנה זו.

דין דלא בעינן כוונה לחולין ואפי' אם הפיל הסכין מידו ולא כיון לשום חתיכה כשר א"ל שנפלה מידו בלא שום מתכוין ודין נדה שנפלה מן הגשר לתוך המים עלתה לה טבילה:

מתניתין נפלה הסכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנא' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה מני ר' נתן היא דלא בעי כונה לחולין דתני אושעי זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר"נ מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כר"נ וכ' הרא"ש ואע"ג דלא מכוין לשום חתיכה אלא שנתכוין להפילה קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שכיון להפילה וע"י אותו נפילה שחטה אבל אם נפלה סכין מידו בלא כוונה הוי כמו שאם היתה מונחת על הקורה והפילת' הרוח דלא קרינן ביה וזבחת ואכלת כיון שלא נתכוין לשום דבר דטעמא דר"נ דלא בעי כוונה כלל בחולין מדגלי רחמנא דמתעסק פסול בקדשים ואף לחתיכה לא בעי כוונה דהא לא כ' וחתכת אלא וזבחת ומיהו בלא כוונה שום דבר א"א מדכת' וזבחת דהוי לכל הפחות כמו ועשית וצריך להתכוון לשום דבר מעשה ובע"א לא מיקרי כח גבר' ואף שלא בעינן כוונה לחולין היינו מן הסת' אבל אי כיוון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה נראה בעיני שלא נקרא זה שחיטה וגרוע יות' מנפלה מעל הקורה לענין זה שאינו בכלל וזבחת וכ' נמי כעין זה לעיל בסי' ב' ושאר דיני דשחיטה לענין כח גברא כגון קבע סכין בגלגל כ' בפ"ק סי' ל"ה תו מסקינן נדה שנאנסה וטבלה ר"י א"ר טהור' לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ר' יוחנן אמר אף לבעלה אינה טהורה וטעמא דרב משום דלבעלה קא חשיב לחולין ולחולין לא בעי כוונה ומסקי' בסוגיא ה"ד נאנסה וטבנה אי לימא דאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחברת' כוונה מעליותא היא ואפי' בתרומה אוכלת כדתנן החרשת והסומא ושנטרפה דעתה אם יש לה פקחות מתקנו' אות' ואוכלת בתרומה אמר ר"פ. לר"נ דלא בעי כוונה כלל לחולין איירי שנפלה מן הגשר ולרבנן שיורד' להקר וכ' מהרי"ח ונר' דהלכה כר"י דאף לבעלה אינה טהור' אף ע"ג דבעלמא לחולין לא בעי כוונה לטהרת טומאה שאני אבל הרמב"ם פסק בפ"א דמקוואו' כרב דאמר טהורה לבעלה וכתב הר"ן ומסתבר' כוותיה משום דסוגיא מוכחא בגמ' דר"נ ב"י כוותיה דרב ס"ל ועוד דסוגיא דבפ' אין דורשין כרב דא' לחולין לא בעי כוונ' גבי טבילה ובשוגג דהכא אליבא דרב ולא מדכרינן התם דר"י כלל ע"כ וא"כ מאח' דהלכה כר"נ אפילו נפלה מן הגשר תוך המים עלתה לה טבילה תו מסקינן אמר רבא שחט פרה אדומה ובהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה הפרה מחמת מלאכת האחרת נשחטה בהמ' אחרת עמה בלא כוונה לר"נ פרה פסולה בהמה כשרה לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה שנשחטה בלא כוונה והלכה כר"נ ומ"מ מסיק היכא שנחתכ' דלע' עמה לד"ה כשרה דמלאכה שלא בכוונה לא איקרי מלאכה ואינה דומה לשחיטה משום דכתיב ושחט אותה ולא חברתה ושחיט' שלא בכוונה נמי איקרי שחיטה:

גידפי. נוצה שסביב הצואר: דמיפרמי. כרותות מינצייר''ש בלע''ז דאי עבד חלדה מבפנים היה יוצא רוחב פי החץ בין הכנפים ולא היה חותכו: צריך שיתן עפר. תיחוח למטה דאם העפר קשה לא מקרי עפר למטה: בעפר. משמע כולו טמון בעפר: דמזמין ליה לעפרא דכולה פתקא. עפר כל הבקעה היה מסיע וכותש או שהיה עפר תיחוח ומזמנו [בפה] לכך: פתקא. בקעה: א''ר זירא מלא צואר. דמתניתין חוץ לצואר בעינן ולא תימא מלא צואר דוקא: איבעיא להו. האי חוץ לצואר דרבי זירא משהו קאמר או מלא צואר קאמר: אלא פשיטא מלא צואר חוץ לשני צוארים. וש''מ מלא צואר דקתני מתניתין נמי ברישא אחוץ לצואר קאי: שאין לו קרנים. דרגילין היו לעשות כמין קרנים לאזמילין לנוי על גביהן מטין לצד ראשן ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנין או ינקבו אותן הקרני': מיבזע בזע. כשמוליך ומביא מתוך שהוא חד הוא נוקב וקורע ולא חותך: מחטא דאושכפי. מרצע הרצענין שפיותיו חדודין וחותכין חוטי התפר: ואע''ג דלא מיכוין. לשחוט אלא להפלת סכין מאן תנא: זעירא דמן חבריא. צעיר הישיבה ולי נראה דאושעיא זעירא היה נקרא דמן חבריא שמבני הישיבה: הוא תני לה. שונה המשנה מרבו: והוא אמר. מדעתו שהלכה כרבי נתן: וכולן ששחטו. חרש שוטה וקטן: והא אמרה רבא חדא זימנא. ולמה ליה לרבא למידק ממתניתין ולמימר הא הפילה הוא כשרה ולאשמועינן דסתם לן תנא כר' נתן הא אשמועינן רבא חדא זימנא דסתם לן תנא כרבי נתן: צריכא. ליה לרבא לאשמועינן בתרווייהו: אבל הכא דלא מיכוין. אפילו לחתיכה בעלמא אי לאו דאשמועינן רבא לא הוה דייקנא מיניה הא הפילה הוא כשרה דאפילו הפילה הוא הוה אמינא דפסולה והיא גופה איצטריכא לאשמועינן מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם קמ''ל רבא דהא נמי דייקנא מינה מדלא קתני הפיל סכין או זרק סכין והא דפריך והא אמרה רבא חדא זימנא ולא פריך תנינא חדא זימנא משום דבמתניתין לא תני בהדיא הפילה הוא דכשרה אלא רבא דייק לה: נדה שנאנסה וטבלה. לקמיה מפרש היכי נאנסה: לביתה. ליזקק לבעלה: טמא שאכל תרומה במיתה בידי שמים באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) וכרת חמור ממיתה דימיו נכרתים וזרעו נכרת כדכתיב (ויקרא כ) ערירים יהיו: ומנא תימרא. דלחולין לא בעינן כוונה: שנתלש. מן הים: ה''ג מה כלים דלא מיכווני. דהא לית להו דעת:

חוץ לצואר כמלא צואר. לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין . צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט בריוח ופעמים שהסכין חריף ושוחט הרוב בלא הולכת כמלא צואר: והא אמרה רבא חדא זימנא. אמתניתין לא פריך. הא תנינא חדא זימנא כדפירש בקונטרס משום דבמתניתין לא תנא בהדיא הא הפילה הוא כשרה אלא רבא הוא דדייק לה ועוד דאפילו אי תנן לה בהדיא במתניתין לא היה יכול להקשות דהא לא פריך ארבא למה ליה למידק הא הפילה הוא כשרה הא תנינא לעיל מדמכשרינן שחיטת חרש . שוטה וקטן דאי לאו דאמר רבא אמתני' דחש''ו רבי נתן היא לא היה מקשה כלום דלמא בחש''ו מכשרינן טפי ואפילו רבנן מודו דמיכווני לחתיכת בשר אלא פריך משום דאוקמינן לההיא כרבי נתן אלמא מכשרא מתניתין אפילו היכא דלא מיכוין לחתיכת בשר כמו זרק סכין לנועצה בכותל ואם כן למה ליה לרבא למידק הא הפילה הוא כשרה ומשני דה''א לנועצה עדיף דמיתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אבל הפילה לא מכוין כלל לשום חתיכה: ואי אשמועינן הפילה. השתא הך צריכותא לא הויא דומיא דאידך דלא בא לפרש טעם אמאי איצטריך ליה לרבא למימר גבי חרש שוטה וקטן רבי נתן היא דא''כ מאי קאמר אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא הא בהדיא תנן דכשרה אלא אמתניתין גופא עביד צריכותא אמאי איצטריך ורבא איצטריך לאשמועינן דר' נתן היא דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דהתם אפילו רבנן מודו דהא מיכווני לחתיכת בשר להכי אשמועינן דאפ''ה פסלי רבנן והא דקאמר רבא לקמן ורבנן נהי דלא בעי כוונה לזביחה לחתיכה מיהא בעיא היינו לחתיכת סימנים: ואסורה לאכול בתרומה. אפילו למעשר אסורה כדאמרי' בסמוך אלא נקט תרומה דנוהגת בזמן הזה: עון כרת התרת. איפכא הוה ליה למימר עון מיתה אסרת עון כרת מיבעיא דהא פשיטא דבעינן כוונה בתרומה וכדתנן בחומר בקדש (חגיגה דף יח:) טבל לחולין אסור במעשר ואף בחולין בעי רבא למימר דטבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ויש לומר משום דנקט מעיקרא טהורה לביתה קאמר הכי אי נמי נאנסה עדיף מטבל לחולין שאם היתה יודעת היתה מתכוונת אף למעשר ומדקאמר טהורה לביתה אלמא חשיבא ליה כוונה אם כן אף לתרומה תהא מותרת: