חולין לב ע"ב

דף לב - ב

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במשנה לקמן [מב א]: אלו טרפות בבהמה:  נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. והמשנה אומרת שפסוקת הגרגרת היא טרפה ולא נבלה ^[202]!

אמר רבא: לא קשיא. כאן במשנתנו מדובר באופן ששחט ולבסוף פסק, כאן במשנה לקמן מדובר באופן שפסק ולבסוף שחט.

ומבארת הגמרא: שחט את הוושט והתחיל בשחיטה ולבסוף פסק את הגרגרת, נפסלת בשחיטה היא הבהמה. פסק ולבסוף שחט ומשהתחיל לשחוט לא היה פסול בשחיטה, כי [כמו] דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא והיא טרפה.

איתיביה רב אחא בר הונא לרבא ממשנתנו האומרת: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, פסק את הגרגרת ושחט ^[203] את הוושט - נבלה. הרי שאין חשיבות לסדר הדברים!

ומתרץ רבא: אין כוונת המשנה ששחט את הוושט אחר הגרגרת, אלא אימא: וכבר שחט את הוושט מעיקרא. אבל אם שחט את הוושט בסוף היא טרפה.

אמר ליה רב אחא בר הונא: שתי תשובות המפריכות פירוש זה במשנה יש בדבר.

חדא: דאם כן, אין כאן שני מקרים, אלא המקרה השני היינו קמייתא [זהו המקרה הראשון ^[204]]!

ועוד: יש ברייתא השונה את הדין של המשנה, ובברייתא זו הא תניא ^[205] במפורש: ואחר כך שחט את הוושט. ולא ניתן בה לפרש "וכבר שחט" כדבריך!

אלא, אמר רבא: באמת בכל מקרה שלא נשחטו שני סימנים, אין זו שחיטה, והבהמה נבלה. ^[206] והמשנה דלקמן מונה את כל החסרונות שיש בבהמה שאוסרים אותה, ו"אלו אסורות" קתני, ויש מהן נבלות, ^[207] ויש מהן טרפות.

ודנה הגמרא: אם המשנה מונה גם נבלות, וליחשוב נמי הא דחזקיה בכלל הנבלות!

דאמר חזקיה: עשאה לבהמה גיסטרא, שחצה אותה לשני חלקים, כגון שחתך את הצואר כולו, הרי זו נבלה, ^[208] והיא מטמאת כנבלה אפילו אם היא מפרכסת.

וכן, אם המשנה מונה נבלות, וליחשוב נמי הא דרבי אלעזר בכלל הנבלות!

דאמר רבי אלעזר: נטלה ירך [העצם העליונה של הרגל] ממקום חיבורה בבוקא דאטמא ^[209], וחלל שלה ניכר ^[210], ולא נשאר שם עור ובשר החופים את המכה, אלא רואים את גופה במקום החתך ^[211], הרי זו נבלה.

ומתרצינן: באמת המשנה מונה נבלות, אבל כי קטני, נבלה דלא מטמאה מחיים, כגון פסוקת הגרגרת שלא מועילה בה שחיטה, כי אי אפשר לשחוט בה שני סימנים. אבל נבלה דמטמאה מחיים, כי חיותה לא נחשבת לחיים, לא קטני. כי אין היא דומה לטרפה כלל.

והגמרא מביאה תירוץ אחר על הסתירה, ולפיו המשנה באלו טרפות מונה טרפות דוקא.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כאן במשנתנו, מדובר באופן ששחט את הוושט במקום חתך הקנה, ולא עשה בקנה שחיטה כלל. כאן במשנה לקמן, מדובר באופן ששחט את הקנה שנפסק לפני השחיטה שלא במקום חתך.

ומבארת הגמרא את דבריו: שחט במקום חתך הקנה, הרי זה כשוחט את הוושט בלבד ונפסלה בשחיטה היא. אבל אם שחט שלא במקום חתך, הרי זה שוחט את הקנה, ויש כאן שחיטת שני סימנים, ומה שהיה הקנה פסוק לפני השחיטה, כי דבר אחר גרם לה ליפסל דמיא.

אך תמהה הגמרא: ומי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי, שיכולה שחיטה להועיל לקנה שנפסק כדי לטהר מידי נבלה!?

והאמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט - הבהמה כשרה, ואף שכל בהמה נטרפת על ידי נקב בריאה, כאן שנשחט הקנה - שהריאה תלויה בו - קודם לנקב, לא נטרפה בכך.

ושמעינן מדריש לקיש: אלמא [רואים] שאחרי שחיטת הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא [כמו שהיא מונחת בסל היא חשובה], ולכן כבר אין להטריף מפני הנקב שלה ^[212].

ומקשינן: הכא נמי [גם כאן] שנפסקה הגרגרת הרי היא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, ובמצב זה לא מתקיימת שחיטה אלא בוושט ^[213]! אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן במשנה דלקמן הם דברי רבי עקיבא קודם חזרה שהיה סבור ששחיטת סימן אחד מטהר מידי טומאת נבלה, כאן במשנתנו זה לאחר חזרה שהודה לרבי ישבב, שאם לא נשחטו שני הסימנים - הבהמה נבלה, ומשנה לא זזה ממקומה ^[214] מכפי שהיתה קודם חזרה.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בהבנת דברי ריש לקיש.

גופא, אמר רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה - כשרה.

אמר רבא: לא אמר רבי שמעון בן לקיש שהבהמה כשרה אלא בריאה שניקבה אחרי שחיטת הקנה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה, וכאשר שוחטים אותו הרי הוא כמנותק מהבהמה עם הריאה התלויה בו, אבל בבני מעיים שנקבו אחרי שחיטת הקנה לא הכשיר ריש לקיש, כי הם לא תלויים בקנה אלא בוושט ^[215].

מתקיף לה רבי זירא: מאחר שנולדו בה בריאה סימני טרפה התרת, הרי אין טעמו של דבר אלא שטריפה זה חסרון שנולד בחיי הבהמה ולא במיתתה, וכיון שכאשר שחט את הקנה כבר אינה חיה חיות גמורה, סובר ריש לקיש שאין טרפה לחצי חיות, אם כן, מה לי טריפה בריאה, מה לי בבני מעיים!

ולדעת רבי זירא, אין טעמו של ריש לקיש משום דריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, אלא משום שאין טרפה לחצי חיות ואין חילוק במקום שנולדה הטריפה, והגמרא לעיל שסתרה את דברי ריש לקיש מדברי ריש לקיש סוברת כרבא בטעמו של ריש לקיש.

ואמרינן: והדר ביה [וחזר בו] רבי זירא מדעתו לדעת רבא, וסובר שאם ניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנה - טריפה, וראיה לזה, מבעייתו של רבי זירא.

דבעי ^[216] רבי זירא: ניקבו בני מעיים בין שחיטת סימן ראשון שהוא הקנה לסימן השני, ^[217] מהו? האם הבהמה היא טרפה ככל בהמה שניקבו בני מעיה לפני השחיטה, שהשחיטה מטהרת אותה מידי נבלה, או שאין שחיטה מועילה לבהמה זו מפני ששחיטת הסימנים לא דומה, שחיטת הסימן הראשון באה להתיר את הבהמה לאכילה כי אז עוד לא נטרפה, ושחיטת הסימן השני לא באה אלא לטהר את הבהמה מידי נבלה.

ובעי רבי זירא: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה, כיון שגם שחיטת הסימן הראשון מטהרת מטומאת נבלה, או לא מצטרף הסימן הראשון, כיון שעיקרו בא להתיר?

ומביאה הגמרא בעיה דומה לבעית רבי זירא.

הדין הוא, שבשחיטת בהמה מעוברת ניתר העובר שבמעיה, אך אם הוציא העובר יד לפני השחיטה, אותה יד דינה כטרפה, שאסורה באכילה, אך אינה טמאה. ^[218]

ואמרינן: לאו היינו [האם אין זו אותה בעיה] דבעי אילפא: הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן, מהו?

והא הכא דקא חזינן אפי' פסק ואח"כ שחט נבלה אימא וכבר שחט נפסלה בשחיטה ומשום הכי נבילה (וזו ר' ענה תלמוד) חדא דהיינו קמייתא. כלומר שחט את הושט וכבר שחט חדא לישנא היא ולא יכול לתרץ [כן] ועדיין אומר אני דקשיא מתניתין:

אלא אמר רבא אלו אסורות קתני. לעולם בין שחט את הושט ופסק את הגרגרת בין פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוי נבלה ואי פרכת אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא קתני אלו טרפות אלא אסורות קא תני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות ואלו שניהם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלות והשאר כאן משמונה עשר כולן טרפות. וליחשוב נמי דחזקיה כלומר לדבריך השתא ששונין אנו במשנה נבלות נחשוב נמי במשנה דחזקיה:

ריש לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך כו' כלומר המשנה דשנינן ושחט את הושט ופסק את הגרגרת כו' נבלה ששחט במקום חתך:

ומי אמר ריש לקיש הכי והאמר ריש לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כו' כלומר כיון דנשחטה הקנה אע"פ שעדיין לא נשחט הושט כל פסול שאירע בריאה אין אנו חוששין דאמרי' כיון דנשחט הקנה כמאן דמנחא הריאה בדיקולא דמיא כלומר כמי שמונח בסל ולשם יהא נקב הכא נמי כיון ששחט במקום חתך ליחשוב קנה כמו דמנח בדיקולא^א)דברי רבינו אלו תמוהים דכיון דכבר נחתך הגרגרת שלא כדרך שחיטה ודמי כמאן דמנחא בדיקולא אין לך נבלה גדולה מזו וע"כ כמו שפירש רש"י דמקשה משחט שלא במקום חתך דג"כ תהוי נבלה וכמו שפירש"י וצ"ע. ולשם נחתך ויהא כשר. אלא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה כו' כלומר מה ששנינו אלו טרפות נקובת הושט נשנית קודם שחזר והודה ר' עקיבא לר' ישבב ומה ששנינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט נבלה נשנית לאחר חזרת ר' עקיבא לר' ישבב ומשנה לא זזה ממקומה כלומר אע"פ שחזר ר' עקיבא לר' ישבב אלו טרפות שקודם לא זזה ממקומה אמר רבא לא אמר ר' שמעון בן לקיש אלא בריאה כו' כלומר לא א"ר שמעון בן לקיש דכשירה אם ניקב לאחר שחיטת הקנה אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה והקנה כבר נשחט. (אי) אבל בני מעים לא. כלומר אבל אם ניקבו בני מעים בין סימן לסימן [טרפה] הכי גרסינן מי מצטרף סימן שני לסימן ראשון לטהרה מידי נבילה:

ה"ג: איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא שחט את הוושט. והיה רבא סבור לומר דהא דקתני רישא שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבת אחת קאמר. ואקשי ליה רב אחא ב' תשובות בי בר חדא דהיינו רישא דבת א' לא קתני שאין בין בת אחת לזה אחר זה ולא כלום. ועוד הא תניא אח"כ כלומר בברייתא קתני אח"כ ומאי דלא פירש בהדיא במתני' פי' בברייתא.
ויש נוסחאות שכתוב בהם ואח"כ בהך מתני' דאיתביה רב אחא לרבא וב' תשובות בדבר חדא היאך עלה על דעת רבא לומר וכבר שחט וברייתא קתני ואח"כ ועוד שהיה לו להקשות ממשנתנו.

אבל בשאר בני מעים לא. פירוש בששחט את הקנה אבל שחט את הושט הוי איפכא, דהתם לימא ריש לקיש דנקבו שאר בני מעים כשרה, הואיל וחיי בני מעים תלויין בושט אבל ריאה לא.

ברש"י ז"ל: והדר ביה רבי זירא ממאי מדבעי רב זירא פי' הדר ביה מיה' דהכא. ואין הסוגיא מתחוורת לפי הגירסא הזו, אלא הכי גרסינן והכי איתא ברוב הספרים והדר ביה רבי זירא מדבעי דבעי ר' זירא. ומההיא דהתם היא דהדר ביה, מדקאמר ליה הכא לרבה מאחר שנולדו בה סימני טרפה והתרתה וכו', והא דאמר ליה רב אחא לרבינא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ה"פ הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה, הכי פירושו הא דאתקיף ליה רבי זירא הכא לרבה מה לי בריאה מה לי בשאר בני מעים לדברי רבה קאמר וליה לא סבירא ליה (אל') [לא[ בשאר בני מעים ולא בריאה דלית ליה דריש לקיש.

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פסוקת הגרגרת שאמרו שהיא נבלה כשם שאין בה הפרש בין שחט ולבסוף פסק בין פסק ולבסוף שחט כמו שהתבאר במשנה כך אין בה הפרש בין ששחט במקום חתך לשחט שלא במקום חתך:

חיי הריאה תלויים בקנה וחיותו של ושט תלוי בבני מעיים שחט את הקנה בבהמה וניקבה הריאה אחר כן קודם שישחוט את הושט או שחט את הושט וניקבו אחר כן בני מעין קודם שישחוט את הקנה כשרה הואיל ונשחט הקנה אין עוד טרפות בריאה והרי היא כמונחת בסל וכן הואיל ונשחט הושט אין עוד טרפות בבני מעין אבל נשחט הקנה וניקבו הדקין קודם שישחוט את הושט או נשחט הושט וניקבה הריאה קודם שישחוט את הקנה טרפה שיש טרפות לחצי חיות הואיל ולא נשחט הדבר שחיות האבר הנטרף תלוי בו:

זו היא שטתנו והרבה חולקים בה מהם לאסור בכלם ומהם להתיר אף מזו לזו והריני מודיעך בקצרה מה שהמחלוקות תלויים בו והוא שאנו מפרשים בסוגיא זו אמר ריש לקיש שחט את הקנה וכו' ואמר רבה לא אמר ריש לקיש אלא בריאה אבל בני מעין לא כלומר אם ניקבו בני מעין בשחיטת הקנה לא הא בני מעין בשחיטת הושט כשרה שבני מעין אצל הושט כריאה אצל הקנה ולא בא רבה למעט אלא שלא להכשיר של זה בזה ר"ל שלא להכשיר נקיבת מעין בשחיטת הקנה ולא נקיבת ריאה בשחיטת הושט דיש טרפות לחצי חיות ואותביה ר' זירא מה לי ריאה וכו' דמאחר שנשחט הקנה אף ניקבו בני מעין ראוי להכשיר דאין טרפות לחצי חיות והדר ביה ר' זירא מדבעי בשחט את הקנה וניקבו בני מעין אם שחיטת סימן ראשון מצטרף לשחיטת השני לטהרו מידי נבלה מי אמרינן הואיל וראשון בא להכשר אכילה ושני אינו בא להיתר אכילה דהא יש טרפות לחצי חיות לא מצטרף והויא לה נבלה או דילמא זה להכשר וזה לטהרה ומצטרף ולא הויא נבלה אלמא פשיטא ליה דלאכילה אסור דיש טרפות לחצי חיות כרבה ושני ליה דלעולם לא הדר ביה דהוא מכשיר אף מזו לזו אלא דלדבריו דרבה קאמר כלומר לדידך דאמרת שמזו לזו פסולה מי מצטרף וכו' אלמא ר' זירא מיקל יותר מרבה והלכה כרבה ולהחמיר אלא שיש פוסקים כר' זירא להקל וממה שטרח רב אחא להעמיד את דבריו ואי אפשר לפרש בדבריו אבל בני מעין לא אף בשחיטת הושט שהרי באו בריאה מטעם כמנחא בדיקולא דמיא וודאי אף הדקין בשחיטת הושט ראוי לומר כן והוא שלמדו מדבריו שמזמנין ישראל על בני מעיין אבל לא גוי שמאחר שלדעתו כל שנשחטו הסימנין ריאה ובני מעיין כמאן דמנחו בדיקולא דמיין הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאלו הם בסל והרי הם כאלו פרשו משם קודם יציאת נפש ולישראל דבשחיטה תליא מילתא והויין להו אבר מן החי ותניא דלא כותיה:

זו היא שטתנו ומ"מ יש אומרים שזה שאמר רב אחא לעולם לא הדר ביה ור' זירא לדבריו דרבה קאמר אינו מוסב על שאלת צירוף הסימנין לטהרה מידי נבלה אלא לדבריו הראשונים כלומר זה שאמר ר' זירא מה לי ריאה וכו' לדבריו דרבה קאמר כלומר אחר שר' שמעון מכשיר בריאה למה לא יכשיר אף במעין וליה לא סביר ליה אף להתיר את הריאה בשחיטת הקנה ונמצא ר' זירא מחמיר ופוסקים כמותו וזה שאמר לדבריו דרבה ולא אמר לדבריו דריש לקיש מפני שהוא סובר עליו שיכשיר אף הדקין בשחיטת הקנה כלומר למה אתה מפרש דבריו כך ומ"מ לדידיה חיי ריאה תלויים אף בושט וחיי הדקין אף בקנה וגדולי המפרשים מוסיפין עוד לומר שאף ריש לקיש איפשר דהדר ביה מדאוקים מתניתין דאלו טרפות דמנה בהדיהו פסוקת הגרגרת בשחט שלא במקום חתך דהוה ליה כדבר אחר גורם ואי כמנחא בדיקולא דמיא לא תועיל שחיטתה אלמא קשיא מדידיה אדידיה ועל כל פנים צריך לחזור באחת מהן ולא ידעינן בהי מיניהו הדר ומחמירין בה לאסור הכל וזהו לדעתם שגדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שמ"מ מדדייק רב אחא ממלתיה דריש לקיש ואמר שמע מינה מדריש לקיש מזמנין גוי וכן שרבה טרח לפרש דבריו נראין הדברים שהלכה כמותו ומ"מ ניקב קרום של מוח או נולד לה טרפות אחר בין סימן לסימן טרפה אלא שיש מפרשים בדבריו של רבה אבל בבני מעין לא אמר אפי' בשחיטת הושט ומפני שאין חיי הדקים תלויים בושט ושחיי הריאה תלויים בקנה ופוסקים כריש לקיש ולדעת זה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

תוס' בד"ה והדר ביה רבי זירא כו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אריש לקיש כו' עכ"ל רצונם דלהכי דחק הקונטרס עצמו לפרש דלמאי דבעי רבי זירא ניקבו בני מעיים איירי דוקא בנשחט הקנה תחלה וסבר שפיר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא משום דהשתא אין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל:

בגמ' רבי שמעון בן לקיש אמר כאן ששחט במקום חתך וכו'. נראה דהכי פירושו דכששחט במקום שכבר נפסק סימן אחד אם כן אינו שוחט כי אם סימן השני לבד ובשחיטת סימן אחד אין יכול להוציאה מידי נבילה דאין קרויה שחיטה והוי כאילו נפסלה בשחיטה ולכך הויא נבילה אבל כששחט שלא במקום חתך אלא למטה ממנו במקום ששני הסימנים שלימים ושחט שניהם כיון ששחט שני הסימנים מקרי שחיטה הגונה ומוציאה בה מידי נבלה ואף ע"פ שכבר נפסק סימן אחד קודם שחיטה כיון דבמקום שחיטה שחט שני סימנים לא מקרי נבילה אלא טריפה דלא מקרי נפסלת בשחיטה אלא דבר אחר גרם לה והשתא לפי זה פריך שפיר ומי אמר רבי שמעון ב"ל הכי וכו' דכיון דכבר נפסק סימן אחד כמאן דמנחה בדיקולא דמיא וא"כ מה מועיל במה ששוחט אותו הסימן למטה כיון שכבר נפסק למעלה וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא שחט כ"א סימן אחד ואי ס"ל לתנא דמתניתין דבסימן אחד אין מוציאה מידי נבילה כי נמי שחט שלא במקום חתך נמי אין מוציאה מידי נבילה והשתא אין מקום לקושיא שמקשין העולם אהא דפריך ומי אמר רשב"ל הכי וכו' דבלא זה היה לו להקשות אמימרא דר"ל כיון דאמר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ היאך קתני במתני' דהויא טרפה והא אין סימן א' מוציא מידי נבלה דאין זה קושיא כלל דבלא זה הוה סבירא לן דמתני' דאלו טרפות ס"ל דאפי' בשחיטת סימן א' מוציא מידי נבילה אבל השתא דרמינן מתני' דאלו טרפות אמתניתין דהכא ואתא רשב"ל לשנויי דתרוייהו ס"ל דאין מוציאה מידי נבילה כ"א בשחיטת שני סימנים ומתני' דהכא איירי כגון ששחט במקום חתך ולכך הויא נבלה כיון שלא שחט כ"א סימן א' ומתני' דאלו טרפות איירי ששחט שלא במקום חתך דמיקרי שחט ב' סימנים ולכך פריך דזה אינו דכיון דאמר ר"ל גבי ניקבה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא א"כ ה"ה הכא נמי וא"כ אפילו כששחט שלא במקום חתך לא מיקרי שחט שני סימנים וק"ל:

בתוס' ד"ה וליחשב נמי דחזקיה וכו' עד וי"ל דאינה נבלה אלא א"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה כו'. ר"ל דמתני' תנא אלו אסורות באכילה ויש מהן שאיסור שלהן הוי מטעם דהוי טריפה ויש מהן שהאיסור שלהן דהוי מיד נבילה ובפסיקת חוט השדרה איכא תרוייהו טרפה ונבילה דהיינו שבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרת מיד באכילה ואם נשברה נמי מפרקת ורוב בשר עמה הויא נמי נבילה דהיינו דזעירא ולכך לא הוה יכול התנא למיתני נשברה מפרקת ורוב בשר עמה אסורה באכילה דהא כבר תני דבנפסק חוט השדרה לחוד נאסרה באכילה והיינו נמי דמקשו התוספות בתר הכי וא"ת אמאי פריך וליחשב דר"א והא בהמה שנחתכה רגליה וכו' ר"ל דבנחתכו רגליה לחוד מתסרא באכילה אלא שאין נעשית נבלה עד שניטל ג"כ הבשר ונראה החלל וכבר תנא במתני' בזה הכלל דבנחתך הארכובה לחוד נאסרה ומה היה לו למיתני עוד נטלה הירך וכו' ותירץ דלמעלה רחוק מצומת הגידין אינה נאסרת בחתיכת העצם לבר עד שינטל חללה ואז הויא מיד נבילה וא"כ פריך שפיר דהוי ליה לתנא למיחשבה:

בא"ד ומיהו בפ"ק פירש הקונטרס ניטל הירך וכו'. ר"ל דאפי' בשבירת העצם לחוד אע"פ שעדיין עור ובשר חופין המכה שלא נראה החלל ס"ל לרש"י דטרפה אלא שאין נעשה נבלה עד שינטל חללה וא"כ לדידיה אינה מתורץ קושיא דלעיל דמאי פריך גמרא וליחשבה דרבי אליעזר וק"ל והא דכתבו התוספות לעיל אבל מחזקיה פריך שפיר וכו' עד א"נ שעשאה גיסטרא למטה מבין הפרשות דלא מיטרפא בפסיקת חוט השדרה ר"ל אלא שע"י גיסטרא נאסר מטעם דהויא מיד נבילה ולכך פריך שפיר דליחשביה:

ד"ה והדר ביה רבי זירא וכו' ונראה דדעת הקונטרס שאין צ"ל דרבי זירא פליג אר"ל. ר"ל דלכך פירש הקונטרס בעיא דרבי זירא ניקבו בין סימן לסימן היינו בין קנה לוושט אבל אם כבר נשחט הוושט ואח"כ ניקבו בני מעים פשיטא ליה דאפי' באכילה מותרת מטעם דכיון דכבר נשחט הוושט בני מעים כמאן דמנחי בדיקולא דמיין כדי שלא נצטרך לומר דפליג רבי זירא אר"ל:

בא"ד והכי פירושא מדמקשה לרבא וכו' ש"מ דסבר רבי זירא אין טריפות לחצי חיות. ר"ל כיון דכבר נשחט סימן אחר ותו אין לבהמה כ"א חצי חיות לא שייך בה עוד טריפות אפי' בבני מעים התלוים בסימן השני שעדיין לא נשחט וא"כ לא שייך למיבעי ניקבו בני מעים וכו' ובתחלה הוה בעי ניקבו בני מעים בין סימן לסימן ר"ל שכבר נשחט הוושט אלא שעדיין לא נשחט הקנה ואפי' הכי הוה ס"ל דבאכילה אסורה ודלא כרשב"ל אבל השתא חזינן מדמקשה ליה לרבא מה לי בריאה מ"ל בבני מעים ש"מ דהדר ביה מההיא בעיא ומשני לעולם לא הדר וכו' וא"כ לפי מאי דמסיק ר"ז לא פליג אר"ל ואפי' היכי דשחט הקנה וניקבה הריאה או ששחט הושט וניקבו בני מעים ס"ל לרבי זירא דטריפה ועיין בטור י"ד סימן כ"ו:

ד"ה ואמרי' לאו היינו דבעי אילפא וכו' משום דרבי זירא סתם דבריו וכו'. ר"ל ולא היינו יודעים לענין מאי דבעי ר"ז לכך הוצרך להביא ואמרינן עלה לאו היינו דבעי אילפא וכו' דמינה שמעינן דלענין לטהרה מידי נבלה הוי בעי ותי' זה שייך ג"כ לפרש"י:

גמ' וחלל שלה ניכר נבלה כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה שחט כו' צ"ל ששחט את הוושט ולבסוף כו' הד"א:

בתוס' סד"ה ולחשוב נמי דחזקיה כו' וא"ת אמאי קשיא ליה דליחשוב דחזקיה ודר"א והא לקמן באלו טריפות מפרש דלא חשיב בסגר ושב שמעתתא כו' דטריפה היינו אסורה כמו אלו טריפות כו' וי"ל דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל דקתני כל שאין כמוה חיה כו' דמשמע הלשון דעכשיו היא חיה כו' וא"ת מאי פריך וליחשוב דר"א הא בהמה שנחתכה רגליה מארכובה ולמעלה אתיא בזה הכלל והיינו בסגר וכו'. ותימה מ"מ אי אתיא בזה הכלל לא מיתנייא אלא בטריפה ובגמרא פריך דליחשביה דנבילה אי נבילות מיתני נמי התם וק"ל וי"ל דהא דתירצו התוס' מעיקרא דלא משמע ליה לרבויי נבילה מזה הכלל כו' היינו מה דלא נכלל במלתא אחריתא רק בפני עצמו כיון אליו באומרו זה הכלל כל שאין כמוה חיה כו' [זה לא נכלל באין כמוה חיה] אבל מה שהקשו בתר הכי הוא דמאי פריך ונחשוב דר"א כו' כיון שחושב כל מיני איסור אכילה דשייכא בבהמה אע"ג דנבילה נמי הוי ולא חשיב דוקא טריפה ותו לא הכי פריך בגמ' וע"ז הקשו דהא נכלל איסור נבילה דניטל ירך וחלל שלה בבהמה שנחתכו רגליה ואותו אתיא בזה הכלל וכו' ודו"ק נ"ל:

גמרא ומי אמר רשב"ל הכי והאמר כו' אלמא כו' ה"נ כו'. והנה הגמרא לא משני מידי ע"ז. ומדברי הרא"ש משמע דהדר ביה רשב"ל ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא. וזה דוחק דכל כה"ג ה"ל להגמרא לפרושי. ולעד"נ דהאי אלא ארחב"א אריו"ח ל"ק כאן קודם חזרה כו'. בא לומר דלא אמר רשב"ל מעולם האי שינויא דכאן ששחט במקום חתך כו' אלא ריו"ח הוא היה המתרץ והכי קמשני כאן קודם חזרה כו'. ולפ"ז מעולם לא חזר ביה רשב"ל מהא דקאמר שחט אה"ק ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחה בדיקולא דמיא. והיא היתה גם סברת הורמינהו כמש"כ לעיל. וכן רבא וריו"ח דלא משנו בשינויא דרשב"ל דלעיל ע"כ גם המה ס"ל דכמאן דמנחא כו' וכן ראב"י ור"פ משמע ג"כ דס"ל כן. וגם ר"ז ס"ל כן לפרש"י. לכן לענין הלכה הי' נראה לפסוק כן וכמש"כ הר"ן בשם י"מ. ואף דלפי' התוס' ר"ז פליג עלה. אין הלכה כוותיה נגד כל הני שהבאתי. ועי' במאור ובמלחמות:

רש"י ד"ה נקובת הוושט. אלמא טרפה היא ולא נבלה. משמע דמפרש דהפירכא היא גם על נקובת הושט. וכ"כ בביאור לקמן בד"ה ויש מהן נבלות. כגון נקובת הוושט. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט. וכ"כ השו"ע בסי' ל"ג ס"ג. אבל במשנתינו ליתא לנקובת הושט דהויא נבלה. וכ"כ הרא"ש בפרקין סי' ו' וז"ל דאע"ג דמיטרפא בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהיה אלא במידי דמנבלה ביה כגון אחר רוב סימן. וכן הטור בסי' הזכר לא כתב אלא דהוי טרפה. ונראה ברור דכ"ה גם דעת הסמ"ג שהביא שם הש"ך בסק"ד ולא כמו שהבינו הוא ז"ל ע"ש. וכן המהרש"א בבכורות (כ ב) בביאור דברי התוס' דשם בד"ה חלב כתב דלא הוי אלא טרפה. ואנכי מצאתי בעז"ה תוספתא מפורשת במכלתין פ"ב וז"ל או שניקב הוושט ואח"כ שחט את שניהם טרפה ושחיטתה מטהרתה. וצע"ג על רש"י והרמב"ם שנעלמה מעיניהם התוספתא הלזו:

רש"י ד"ה התרת. דסבירא לך כו'. כצ"ל:

תד"ה וליחשוב. דמ"ל גיסטרא דנבלה כו'. כצ"ל:

גמ' גרם לה להפסל כצ״ל:

תוס׳ ד"ה וליחשוב וכו׳ דמשכחת לה גסטרא דנבלה אפי׳ כצ"ל:

גמ' ועוד הא תנן. ברשב"א הגירסא הא תניא:

שם הא תנן ואח"כ. ועיין יומא מא ע"א:

ועוד הא תנן ואח"כ שחט את הושט כ' מהרש"א וכן בראשונים דלא גרסינן במתני' ואח"כ דא"כ לא הוה טעי רבא אלא ברייתא היא ורבא לא ידעה ולענין תשובה קמייתא דהיינו קמייתא י"ל רבא ישב בדוחק סיפא פסק גרגרת ושחט את הושט ומצא פסוקה ולא ידע אי בשעת שחיטה ע"י סכין או מקודם וכמעשה דלעיל כ"ח ע"א בנשמטה ע"ש:

אלו אסורות קתני יש מהן נבלות ויש מהן טרפות. צ"ע לגירסא ואלו טרפות בוי"ו כמ"ש תוס' לקמן ר' פא"ט ולמסקנא דמשנה נישנית קודם חזרה ושנה ואלו טרפות בוי"ו י"ל כתי' ב' דתוס' לקמן רפא"ט דקאי אפסולי שחיטה ולא אמשנתינו אבל לרבא דואלו אסורים קתני צ"ע:

אלמא כמאן דמונח בדיקולא דמי ויש לעיין פשיטא הא עינינו רואות דמנחי בדיקולא וביותר ק' אמ"ש הר"ן דלא אמרה אלא בריאה אבל בלב וכבד לא דאין לנו אלא משאחז"ל דאין הדעת נותן שיהי' הלב כמונח בדיקולא וישאר שום חיות בבעל חי ע"ש וק' הא עינינו רואות דמנחי בדיקולא גם הלב והכבד. וי"ל מידי דהוה אטחול וכליות שאינם תלוים לא בושט ולא בקנה אך מעורים בפנים הטחול על הכרס והכליות בין מתניים ומ"מ חיותם תלוי בחיות הבהמה ה"נ לב וכבד ורק הריאה ס"ל לר"ל דתלי' בקנה וגם בהא פליג ר"ז. ועדיין צל"ע מאי פריך דר"ל אר"ל הא בודאי אחר שחיטה ומפרכסת עדיין חי' היא לכל דברי' אלא מגזה"כ נחשבה כמתה ע"י שחיטה אבל בטבע חי' היא וא"כ י"ל בנפסקה הגרגרת שלא ע"י שחיטה והרי עדיין חי היא מועיל הכשר שחיטה להתירו אך בשחט הקנה והתורה עשאו כמת שוב לא יטרוף הריאה ומאי רומי' דר"ל אדר"ל. וצ"ל עכ"פ כיון בטבע יש לה חיות א"כ נקיבת הריאה תרגיש בכל רמ"ח אברי' וגורם לה כאב באברים שאינם נשחטים וצ"ע. ועדיין צל"ע לר"ל דמונח בדיקולא הלא מ"מ מודה דאם יוציא הריאה מהגוף בין סי' לסי' דאינה ניתרת בשחיטת הקנה לבד וקשה כיון שכבר מונחת בדוקילא מה יועיל לה שוב שחיטת הושט וע"כ צ"ל כיון דעדיין מעורה בפנים מרגשת בשחיטת הושט א"כ מנ"ל דלא מטרפא שוב מטעם דמונח בדיקולא כיון דיש טרפה לחצי חיות ויש לדחוק דמ"מ ניתרת בושט ויועיל לה כמו חותך מעובר שבמעיה ער"פ בהמה המקשה:

ואפשר משו"ה מייתי הא דאילפא הכא משום דדמי לי' ומחד קרא נפקא ובשר בשדה טרפה ע"ש ר"פ בהמה המקשה ועדיין צ"ע בכל זה ולקמן דתנן פסוקת הגרגרת אע"ג דבלאה"נ הוה ניטלת הריאה די"ל ה"א אעפ"י שנפסקת מה שהגרגרת מעורה בצוואר הוה חיות גם לריאה כמו בנשמטה הגרגרת לה"ג. ולענין היתר למכור לב"נ בזה"ז עמ"ש לעיל כ' ע"ב דלא שייך מונח בדיקולא אלא בשחיטה כשרה ואז אמרינן מי איכא מידי ובשחיטה פסולה לא הוה כמונח בדיקולא:

ויש מהן נבילות מכאן משמע לכאורה דגם נקובת הושט הוא נבילה דאל"כ אם כן אין בכל המשנה דאלו טרפות שום נבילה רק אחת דהיינו פסיקת הגרגרת וא"כ למה אמר לשון רבים ויש מהן נבילות והוה ליה למימר ויש מהן נבילה וכן פירש רש"י להדיא ויש מהן נבילות כגון נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת אמנם אומר אני שאין מזה ראיה לא מדברי הגמרא ולא מפירוש רש"י דעד כאן לא הוכרחנו לומר נקובת הושט נבילה אלא לשנוייא דרבא דאלו טרפות היינו אסורות והנה בכל הני דחשיב שם בתר פסוקת הגרגרת במשנה דאלו טרפות אין בהם שום נבילה רק טרפות ממש ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ רק טרפה ולא נבילה א"כ למה הכניס התנא פסוקת הגרגרת שהיא נבילה באמצע הטרפות וכך הוה ליה לתנא למתני אלו טרפות פסיקת הגרגרת ונקובת הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה מסדר כל הטרפות יחד אלא ודאי גם נקובת הושט הוא נבילה ושנה באמת שני הנבילות יחד ושוב תני כל הטרפות יחד וכל זה לתירוצו דרבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא מיירי משנה דאלו טרפות בנבילות כלל הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה ורש"י דפירש ויש מהן נבילות נקובת הושט היינו לרבא:

ונלע"ד דס"ל לרבינו הגדול שאף דאידחי תירוצו דרבא בפירוש המשנה ומסיק ר' יוחנן דנשנית קודם חזרה מ"מ לדינא לא אשכחן דפליג שום אמורא על רבא וכיון דרבא על כרחך דס"ל דנקובת הושט הוה נבילה כמו שהוכחתי לעיל ממילא קם דינא דהוה נבילה ותירוצו של רבא אידחי אבל לא גוף הדין:

שם כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים וכו' מכאן הקשה הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ד' על הרמב"ם שפסק דפסוקת הגרגרת ונקובת הושט הוה נבילה מחיים והרי מסוגיא זו מוכח דלא הוה נבילה מחיים מדחשביה במשנת אלו טרפות ואף דמשמע דשנוייא דרבא לא קאי במסקנא מ"מ האי דינא קושטא הוא וכו' עיין שם בש"ך שהאריך:

ולפי מה שכתבתי למעלה שעיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט מחשב נבילה כלל לא מצאתי לו הוכחה כי אם מתירוצו של רבא א"כ איצטמד קושיית הש"ך ביותר שהרי מתירוצו של רבא גופיה מוכח עכ"פ שאינו נבילה מחיים ובספר תבואת שור ירד לחלק בין הפרקים ולומר דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים אלא לענין איסור אכילה ששייך בו לאו דלא תאכל נבילה אבל לענין טומאת נבילות מודה הרמב"ם שאין בו טומאה מחיים שהרי הרמב"ם עצמו פסק בפ"ג מאה"ט דאפילו ברוב שנים אינו מטמא מחיים ובסוגיא דידן לא קאמר אלא דנבילה דלא מטמא מחיים לא קתני והאריך התבואת שור בזה לומר מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא לענין איסור נבילה מחיים. ולדידי נראה דמהא עצמו נפקא לי' דמדאמר בשמעתין נבילה דמטמא מחיים לא קתני והרי פרקים הללו הראשונות במסכתא זו בדיני איסור והיתר מיירי ולא בדיני טומאה וטהרה למה ליה לתלות הדבר בטומאה וטהרה והא יש בידו לתרץ מיניה וביה בדיני איסור עצמו כי קתני מה שאינו נבילה מחיים אבל מה שהוא נבילה מחיים לא קתני אלא ודאי דגם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ולכך הוצרך לתלות תירוצו בטומאה:

ולפי זה שוב אין לנו הכרח לומר דסובר הרמב"ם דאע"ג דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין היוצא מדבריו לא נדחה ואיכא למימר שבדחיית התירוץ ממילא נדחו הדינין אלא דדבר זה שהוכחתי מדברי הגמרא שנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה מחיים ממש זה אין תירוצו של רבא מכריח אותנו לזה דתירוצו של רבא לא הכריח אותנו כי אם לומר דנקובת הושט הוא ג"כ נבילה כמו פסוקת הגרגרת מדהפסיק בפסוקת הגרגרת בין נקיבת הושט לשאר נקובים שהם רק טרפה אבל מכל מקום די לנו לומר שהוא נבילה לאחר שחיטה ואין שחיטה מועיל בו ומי הכריח אותו שהוא נבילה מחיים ואכתי היה לו לתרץ כי קתני נבילה שאינה מחיים ולמה נכנס כאן בדיני טומאה ותלה תירוצו בטומאה מחיים אלא ודאי דזה סובר סוגיית הש"ס מסברא שהוא אסור באיסור נבילה מחיים ולא מצד תירוצו של רבא ולכן פסק כן הרמב"ם אף דאידחי תירוצו של רבא ולקמן באוקימתא דרשב"ל יתבאר דבר זה יותר בביאור:

שם שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לה לפסול דמיא הנה רשב"ל מוקי אלו טרפות ממש ומיירי ששחט שלא במקום חתך ומטהרת שחיטה מנבילה ואינה אסורה אלא משום טרפה ומוכח דסבר רשב"ל שאינה נבילה מחיים אף לענין איסור נבילה דאי סבר חל עלה איסור נבילה מה מועיל שחיטה שאח"כ אלא ודאי דבחיים אינה אלא טרפה אלא ששחיטה שבמקום חתך שאחר כך לא מקרי שחיטה ולפי זה קשה על הרמב"ם איך פסק שלא כרשב"ל ואף דאידחי האוקימתא דרשב"ל במסקנא דמסיק כאן קודם חזרה מ"מ הדין שיוצא מדברי ריש לקיש לא אידחי והרי כל עיקר דינו של הרמב"ם דנקובת הושט נבילה לא נפק ליה אלא מדברי רבא וסובר אף דאידחי תירוצו של רבא מ"מ הדין אינו נדחה וא"כ גם בתירוצו של ריש לקיש נמי נימא הכי ואף דפשוט הדבר לפסוק כרבא נגד רשב"ל דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך. (ויש בזה מחלוקת דאביי ורבא עצמו נגד הראשונים] וא"כ כיון דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה שוב לא איכפת לן אם מוכח מדברי רשב"ל להיפך זה אינו מועיל ליישב דברי הרמב"ם שהרי יש לנו מקום לקיים שניהם דמדברי רבא מוכח דהוה נבילה אבל יכול להיות דהיינו אחר שחיטה ומדברי רשב"ל מוכח שאינו נבילה מחיים ובזה לא מצינו סתירה בדברי רבא ואין מחלוקת בין רבא לרשב"ל אלא בשחט שלא במקום חתך אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיית הגמרא דהוה נבילה מחיים א"כ קם דינו של הרמב"ם אבל על סוגיית הש"ס עצמו קשה מי הכריחו לזה דהוה נבילה מחיים כיון שאין לזה הכרח מדברי רבא דאין לומר דמצד הסברא החיצונה סובר סוגיית הש"ס שהוא נבילה מחיים שהרי מצינו לרשב"ל שודאי סובר שאינה נבילה מחיים:

והנלע"ד דסברת הש"ס הוא שכל ריעותא שהוא בסימנין בדבר שאינו מועיל לו שחיטה בשום אופן ושעל כרחך לא סגי ליה שלא יהיה סופו נבילה הוא כבר נבילה מעכשיו לענין איסור אכילה וא"כ רשב"ל לשטתו דסובר שיועיל שחיטה שלא במקום חתך לכך אינו נבילה עכשיו כלל אבל לשטת רבא ששום שחיטה לא יועיל לו לכן הוא נבילה לענין איסור אכילה מחיים:

שם אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמי ה"נ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש לתמוה דתינח קושיא זו לשטת רבה לקמן דסבר דלא אמר רשב"ל אלא בריאה וא"כ הטעם משום דכמונח בדיקולא אבל לר' זירא שהטעם משום אין טרפות לחצי חיות א"כ לית ליה הטעם דכמונח בדיקולא ושפיר קם תירוצו דרשב"ל לחלק בין שחט במקום חתך וא"כ איך דחי כאן אוקימתא דרשב"ל בסתם והוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה קשיא ולכל הפחות היה לו להביא כאן דברי רבה והכי הוה ליה למימר ומי אמר רשב"ל וכו' ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ואמר רבה עלה ל"ש אלא בריאה וכו' אלמא כמונח בדיקולא ה"נ וכו':

ונראה דקושיא זו שמקשה הגמרא ה"נ כמאן דמונח בדיקולא עולה גם לדברי ר"ז ועד כאן לא נחלק ר"ז על רבה אלא לענין הריאה אבל מודה הוא שהסימן עצמו לאחר פסיקת רובו הוא כמונח בדיקולא ועבור זה קורהו ר"ז חצי חיות שסימן אחד כבר כאלו הוא בדיקולא וסימן אחד הוא חצי חיות אבל אם היה סובר שאפילו הסימן עצמו שנפסק אינו כמונח בדיקולא חיות שלם מקרי ולא חצי חיות ומנא אמינא לה אומר אני הרי נקיבת הושט הוא בכל מקום חשיב כפסיקת הגרגרת ובפרט לדעת הרמב"ם שנקובת הושט נבילה ולפי זה היכא שניקב הושט שוב ראוי להקרא חצי חיות כמו בפסיקת הגרגרת וא"כ אי אין טרפות לחצי חיות אם התחיל לשחוט משהו בושט שוב לר' זירא לא יהיה שום טרפות פוסל בבהמה זו וזה אי אפשר דא"כ מאי פריך בגמרא בפ"ק (דף ח ע"א) על ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין וכו' חדודו קודם לליבונו והאיכא צדדין וכו' ומאי קושיא כיון שכבר התחיל לשחוט משהו בושט שוב אין כאן טרפות לר' זירא ומה יפסיד לנו מה שנוקב ושורף בצדדין. וכל זה לשטת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"ל אלא ודאי דאף ששחט משהו בושט אפ"ה לא מקרי חצי חיות וקשה מ"ש דאחר שחיטת הגרגרת מחשבת חצי חיות וצריך לומר דשחיטת הגרגרת כלו או רובו שוב מחשב הגרגרת כלו כמונח בדיקולא ולכך נקרא החיות הנשאר רק חצי חיות אבל נקובת הושט אף שהוא טרפה או אפילו נבילה להרמב"ם מכל מקום כיון שעכ"פ עדיין רוב הושט קיים לא מחשב הושט בשביל המשהו הניקב או נשחט ממנו כמונח בדיקולא ועוף יוכיח שמועיל בו שחיטת רוב הקנה לפי שבזה ניטל כל חיותו ולא מועיל חצי הושט ולפי זה מה שמחשב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ משום דכמונח בדיקולא דמי דהיינו הסימן הנשחט אלא שעל הריאה סובר ר"ז דלא מחשבה כמונח בדיקולא ועיין בש"ך סימן כו ס"ק א] וא"כ שפיר מקשה הגמרא כאן בסתם ומי אמר רשב"ל וכו' אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דהיינו הסימן וזהו בין לרבה ובין לר"ז:

שם אלא אמר רחב"א אר"י וכו' טבע לשון אלא הוא שמחמת הכרח שאידחי התירוץ הראשון הוכרח לומר תירוץ אחר אבל היכא שלא נדחה תירוץ קמא לא שייך לשון אלא ואם לא ניחא ליה בתירוץ הראשון מסברא היה שייך לומר רחב"א אמר"י וכו' אבל מדאמר אלא משמע שתירוץ הראשון של רשב"ל נדחה מחמת קושיית הגמרא ועל זה קשה כיון דלא אידחי אוקימתא דרשב"ל לא ממשנה ולא מברייתא אלא מדברי עצמו דאמרו שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולפי זה לדידן דלא קיימ"ל כהא דרשב"ל בניקבה הריאה והרי"ף השמיטו וגם הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה פסק בפירוש דלא כוותיה עיין שם הלכה ב' וא"כ שפיר קם אוקימתא דרשב"ל הנ"ל ולמה הוצרך ר' יוחנן לומר דכאן קודם חזרה ואם נימא דגם ר' יוחנן סובר כרשב"ל דכמאן דמונח בדיקולא דמי א"כ היא גופה קשיא איך פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בזה דלא כרשב"ל דלא מבעיא על הרא"ש שפירש הטעם משום דרשב"ל אמר שני דברים סותרים זא"ז ולא ידעינן הי אמר באחרונה נקטינן לחומרא א"כ פשיטא דקשה כיון דר' יוחנן סבר דכמאן דמונח בדיקולא מה לנו לספיקו דרשב"ל אלא אפילו לאידך טעמא שכתב הרא"ש דר' זירא פליג עליה וכן פירש הר"ן טעם הרי"ף והכ"מ טעמיה דהרמב"ם אכתי קשה והלא הלכה כר' יוחנן כלפי רב ושמואל וק"ו כלפי ר' זירא שהוא תלמידו של שמואל:

אמנם לפי מ"ש לעיל דר"ז כדמסיק דלדבריו דרבה קאמר וסובר ר"ז שטעמו של רשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות ועל זה גם ר"ז לא פליג שהוא חצי חיות אלא שר"ז סובר יש טריפות לחצי חיות ועכ"פ מדמחשב חצי חיות מכלל שהסימן עצמו ודאי מחשב כמונח בדיקולא רק הריאה לא מחשב כמונח בדיקולא וא"כ גם לר"ז החולק על רשב"ל מ"מ אידחי אוקימתא דרשב"ל לחלק בין מקום חתך וכו' שהרי הסימן כלו כמונח בדיקולא ולא שייך שלא במקום חתך כלל ושפיר קאמר לשון אלא אלא אי קשיא לי הא קשיא לי שאף דנדחית אוקימתא דרשב"ל מחמת קושיא מ"מ אוקימתא דרבא דאלו אסורות לא נדחית ורומיא דמתניתין מתורץ שפיר באוקימתא דרבא ואיך שייך לומר אלא אמר רחב"א אר"י וכו' ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה למימר דאלו טריפות אלו אסורות קאמר ולכך משני שינוייא אחרינא מ"מ לא שייך לשון אלא:

ועלה בדעתי לומר שעל ידי סברא זו דכמאן דמונח בדיקולא דמי אידחי גם אוקימתא דרבא דהרי אם ע"י פסיקת הגרגרת הוה הריאה כמונח בדיקולא א"כ בלא"ה טרפה משום דהוה ניטלה הריאה ואם כן כשם שכתבו התוס' בד"ה וליחשב דלא פריך דלחשב נמי דזעירי משום דם לא הי' טרפה משום נפסק החוט והרי כבר תני נפסק החוט עיין בדבריהם א"כ למה פסוקת הגרגרת והרי תני שם הריאה שניקבה או שחסרה וליכא למימר דלהכי תני פסוקת הגרגרת דלא תימא בגרגרת טרפה בנקיבה משהו וקמ"ל דבעינן רובו דוקא וכעין שפירש רש"י לקמן (דף נו ע"א) במשנה אלו טרפות בעוף וזה אינו דהרי בק"ו מעוף ידענו שחיותו זוטר ואפ"ה לא מטריף כי אם בפסיקת הגרגרת דהיינו כלו או רובו ק"ו בבהמה ולמה איצטריך למתני בבהמה פסוקת הגרגרת אלא ודאי דאלו טריפות טריפות דוקא ולהורות שאינן נבילות וא"כ אי לאו דתנן פסוקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקת הגרגרת נבילה נמי הוה וכדסבר ר' ישבב באמת לכך קמ"ל אלו טריפות פסיקת הגרגרת דטריפה הוא דהוה ולא נבילה וא"כ ממילא אידחי שינוייא דרבא ושפיר שייך לשון אלא אמר רחב"א. אבל לפי מ"ש לעיל דהא דסיים אלא כמאן דמנחא בדיקולא היינו הסימן ולא הריאה וא"כ ע"י פסיקת הגרגרת לא מחשב הריאה כנטולה ואיצטריך למתני פסוקת הגרגרת לעצמו וטריפות הריאה לעצמו וא"כ לא אידחי שנוייא דרבא כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא שייך לשון אלא. שם אמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה וכו' הנה לפי מ"ש לעיל דאי אמרינן דהריאה כמאן דמונח בדיקולא אידחי שנוייא דרבא דאמר אלו אסורות וכנ"ל א"כ קשה הרי רבא עצמו אמר כמאן לחלק בין ריאה לבני מעיים וא"כ הוא עצמו סובר דכמונח בדיקולא דמי וקשיא מדידן אדידן אבל באמת נדפס בשבוש והגרסא כאן הוא אמר רבה ולא רבא שהרי קאמר עלה מתקיף לה ר' זירא ור' זירא בימי רב ושמואל ור' יוחנן הי' ותלמיד שלהם הי' ורבא תלמיד של רבה ורב יוסף הי' ואיך ישיב ר' זירא על דברי רבא אלא רבה גרסינן אבל רבא על כרחך לא ס"ל דהריאה כמאן דמונח בדיקולא וכנ"ל. ובזה נתיישב לי מה דקשה על הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט שני הסימנין כל זמן שמפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים לבני נח משום אמ"ה הרי שפסק כר' אחא בר יעקב אף דתניא דלא כוותי' א"כ היא גופה קשיא למה לא הביא דינו של רב אחא בר יעקב אלו שאין מזמנין נכרי על בני מעיים:

וצריך לומר משום דרב"ז פליג עלה וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם בפ' ז' משחיטה פסק כר' זירא בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין אלא דאכתי קשה בשלמא הך דניקבה הריאה פסק כר' זירא לגבי רבה ולחומרא אבל עכ"פ לאידך גיסא היכא דרבה לחומרא ור' זירא לקולא כגון לזמן נכרי על בני מעים והוא איסור דאורייתא משום לפני עור היה לו לחוש לדברי רבה לחומרא אבל לפי מ"ש דרבא עכ"פ לא ס"ל דהריאה הוא כמנחא בדיקולא א"כ קם ליה ר' זירא ורבא בחדא שיטה והוה ליה רבה יחיד לגבייהו ועוד דרבא בתרא הוא ולכן לא חשש הרמב"ם לדברי רבה ואף דרב אחא בר יעקב ג"כ ס"ל דהוה ליה כמנחא בדיקולא יש לומר דרב אחא בר יעקב לדברי רשב"ל קאמר אבל איהו לא הכריע בזה:

שם והדר בי' ר' זירא הנה בסוגיא זו נחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר בי' כל אחד לפי גרסתו בגמ' אבל אכתי על הגמרא גופי' קשיא מהיכן הכריע מאיזה מהם הדר בי' וכי ידעינן בקבלה איזה מהם אמרה ר"ז בראשונה ואיזה מהם באחרונה וכמה פעמים מצינו שהגמ' בעצמו מקשה וממאי דמהאי הדר בי' ודלמא מהאי הדר בי' וא"כ גם כאן לכל הגרסות בין לרש"י ובין לתוס' במה הכריע הש"ס מאיזה מהם הוא דהדר ביה ותחלה נתרץ קושיא זו לשטת רש"י דהא יש להקשות לפי דעת ר"ז שטעמי' דרשב"ל משום אין טריפות לחצי חיות א"כ קשה למה נקט שחט הקנה ולא נקט שחט הושט וצריך לומר דחד מינייהו נקט ועוד דדרך שחיטה הקנה הוא ראשון דהוושט הוא בין קנה למפרקת כמו שפירש רש"י אלא דאכתי קשה למה נקט ואח"כ ניקבה הריאה ולא נקט בני מעים וגם על זה יש לתרץ דהרי עכ"פ הוצרך לפרש או הריאה או בני מעים או אחד משאר אברים שהרי לא הי' יכול לומר סתם ואח"כ ניקב סתם אלא דקשיא דעכ"פ יותר הי' לו לפרוט שאר אחד מאברים ממה שפרט הריאה שהרי עתה דנקט ריאה איכא למטעי דוקא ריאה משום דכמנחא בדיקולא אבל שאר אברים אוסרים משא"כ אי הוה נקט בני מעים או אחד משאר אברים שאינם תלוים בקנה על כרחך הטעם משום חצי חיותו וליכא למטעי וצריך לומר דס"ל לר"ז שאין שום סברא כלל לומר שהריאה ע"י הקנה דמיא כמנחא בדיקולא ואין לטעות בזה כלל ולכך לא הקפיד רשב"ל בלשונו ונקט ריאה לדוגמא והטעם משום חצי חיות והה"ד לשאר אברים ומעתה מוכח דבשעה שאמר ר"ז הך אתקפתא דמה לי בריאה ומה לי בבני מעים הי' סבור שאין שום סברא לומר כמנחא בדיקולא וששום אדם לא יטעה בזה ומעתה כבר מוכח דהך אמר תחלה ואח"כ הדר בי' ובעי הך בעיא דניקבו בני מעים והדר בי' ממה שהי' מתחלה פשוט בעיניו דלא אמרינן כמונח בדיקולא דאי ס"ד דהך בעיא בעי תחלה ואז הי' סבר שהטעם משום כמנחא בדיקולא ואח"כ הדר בי' וסבר שהטעם משום חצי חיות הדרא הקושיא לדוכתא איך אפשר דטעמי' דרשב"ל משום חצי חיות א"כ למה נקט ריאה ונתן מקום לטעות יותר הוה לי' למימר וניקבו בני מעים ואין לומר דסבר ר"ז שאין שום הוה אמינא לטעות בזה והרי הוא עצמו כבר טעה בזה ואף דהדר בי' מ"מ כבר ראה שיש מקום לטעות ולמה זה נתן רשב"ל מקום לטעות בדבריו אלא ודאי דבאמת הך בעי' אמר לבסוף ושפיר קאמר דהדר בי' מהך אתקפתא ועתה נפרש לשטת. התוס' דהדר בי' מדבעי וכו' דהיינו שמהבעיא הדר בי' דהנה בבעי' דאילפא דבעי הוציא העובר ידו וכו' יש לדקדק למה בעי בעובר ולא בעי בבהמה עצמה וכספיקו דר"ז בניקבו בני מעים וכו' ואם תאמר מה נ"מ אם בעי בעובר או בבהמה יש לומר דאי בעי בבהמה שמעינן מיני' חידוש דיש טריפות לחצי חיות ולאפוקי מדרשב"ל לפי טעמו דר"ז שהטעם משום חצי חיות ומדלא בעי אילפא בבהמה מכלל דס"ל באמת אין טריפות לחצי חיות ולא משכחת לה בעיא זו בבהמה וא"כ מה בעי ר"ז ודוחק לומר דר"ז פליג בזה ארשב"ל וגם על אילפא אלא ודאי בשעה דבעי ר"ז הך בעיא עדיין לא שמעה לדרשב"ל כלל ולא עלה על דעתו אז שום סברא לומר שיהי' מחשב רבותא דיש טריפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהך בעי' קדים ושפיר קאמר דהדר מהבעי' שהרי הך מתקיף אמר לבסוף:

ורש"י נשמר מזה ולכך הביא רש"י ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה וכו' והנה היא גופה מנ"ל התם דמצטרף להתיר באכילה ודלמא באמת היכא דהוציא ידו בין סימן כל הבהמה ובעובר אסורות כיון דאין היתר של סימן ראשון וסימן שני שוים. אמנם דבר זה פשיטא לי' מאילפא גופי' מדבעי על היד לטהר מידי נבילה ולא בעי על כל הבהמה והעובר לענין אכילה מכלל דזה פשוט לי' להיתר וא"כ גם מדברי אילפא שמענו חידוש מה שלא שמענו מבעי' דר"ז ולכך בעי אילפא בעובר ולא משום דס"ל אין טריפות לחצי חיות וזה כוונת רש"י מה שהביא מה דפשיט התם שהרי אין לזה צורך לסוגיא דהכא ולפי מה שכתבתי ניחא:

שם בתוס' בד"ה ולחשוב וכו' ומיהו בפ"ק פירש הקונ' ניטל הירך וכו' טריפה. הנה קושיא זו תסוב גם על הרמב"ם וריב"ל הפוסקים דס"ל להטריף בנשבר הירך ואומר אני שקושיית התוס' הוא סובב על היסוד שהניחו שמה שהוא טריפה בלא"ה מחמת איזה טריפות המוזכר שם במשנה לא שייך למחשבי' כיון שכבר הוא טריפה וסברא זו עצמה הולידו מחמת קושייתם הראשונה דאמאי לא פריך ולחשב נמי דזעירי ואם יודחה היסוד יפלו כל הקושיות שהולידו מזה והנה מימרא דזעירי אמרה גם שמואל אלא דשמואל אמרה לעיל (דף כא) בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל וא"כ על כרחך באדם מיירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל וכיון דאיירי באדם א"כ על כרחך מחיים מטמא דאי אחר מיתה מאי ארי' מפרקת כל מת מטמא באוהל לאחר מיתה וא"כ בנשברה מפרקת וכו' ליכא שום ספיקא דמטמא מחיים והוא נבילה מחיים אבל מימרא דחזקי' בגיסטרא ומימרא דר"א ניטלה ירך סתם אמרו נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בהו שחיטה וא"כ יש לומר שגם המקשן ידע סברת המתרץ דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב ולכך לא הקשה ממימרא דזעירי אבל הקשה ממימרא דר"א ודחזקי' שהיה סבור שבאמת אינם מטמאים מחיים והמתרץ השיב לו שגם אלו מטמאים מחיים ומסולק קושיית התוס' מעל רש"י ומעל הרמב"ם ויתר הפוסקים אלא דזה אין ספק דעכ"פ גיסטרא וכן ניטל ירך עכ"פ איסור נבילה יש בהו מחיים דאל"כ אלא גם איסור נבילה אין בהו אלא שאין שחיטה מועלת בהו ובשעת שחיטה נעשים נבילות א"כ סותר זה הכלל שבמשנה שהרי אין כאן שום ריעותא בסימנין וא"כ שחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול ואינו רק טרפה בשלמא אם כבר הם נבילה לענין איסור אף שאינם נבילה לענין טומאה מחיים נעשים נבילה בשעת שחיטה אף לטומאה ששחיטה מטהרת טריפה מטומאה אבל אינה מטהרת נבילה מטומאה וא"כ על כרחך הא דחזקי' ודר"א עכ"פ לענין איסור הם נבילה מחיים וא"כ קשה כיון שכבר המקשה בעצמו אסיק אדעתי' דמה שהוא נבילה דמטמא מחיים לא קחשיב א"כ דלמא גם מה שהוא נבילה לענין איסור מחיים ג"כ לא קחשיב ולמה הקשה מחזקי' ור"א ולכן מוכח דגם פסוקת הגרגרת הוא ג"כ נבילה לענין איסור מחיים ואפ"ה חשביה שם והקשה דלחשיב גם דחזקי' ור"א ומזה יצא לו להרמב"ם הדין שלו דנקובת ושט ופסיקת הגרגרת הם נבילה מחיים לענין איסור וכפירושו של התבואת שור.

ע״ב גמר׳ ומשנה לא זזה ממקומה ופרש״י ז״ל וז״ל: ״ומשנה דא״ט אחר שנישנת בביהמ״ד לא זזה ממקומה וכו׳ אע״פ שחזר בו ר״ע וכו׳ ואע״פ שזו קודמת לזו, אין סדר למשנה ואע״ג דבחדא מס׳ יש סדר, הנ״מ בסתם ואח״כ מחלוקת וכו׳ אבל במילי אחרנייתא לא קפדינן אסידרא״ עכ״ל, כל דברי רש״י אלו אינם אלא דברי תימא, דמה הועיל רש״י בדוחק העצום הלזה, דגם בחדא מס׳ מצינן למימר דאין סדר למשנה, דע״כ קשי׳ לי׳ לרש״י על רבי מסדר המשניות, איך סידר המשנה דא״ט כצורתה אחר ששנה בפ״ק דהודה לו ר״ע לר׳ ישבב, ומה מתרץ ע״ז דרבי סידר האי משנה דהכא, לאחר פרק דא״ט, הרי סכ״ס רבי דהי׳ כמה דורות אחר ר״ע, כבר ידע דהדר בי׳ ר״ע לגבי ר׳ ישבב, ולמה סידר משנה דא״ט דלא כהלכתא, ודלא כפי חזרת ר״ע, אבל האמת הוא דהאי ״והודה לו ר״ע״ ניתוסף כאן על המשנה אחרי שקבלו החכמים האחרונים באיזה זמן אחר ר״ע ואולי אחר רבי, שר״ע חזר והודה לר׳ ישבב, וכאשר הראיתיך גם האי ברייתא דרבי דוזבחת כאשר צויתיך, לעיל כ״ח ע״א, נמי נשנית כר״ע קודם חזרה, וכן הרבה משניות במס׳ זו לפני האי משנה ולאחריה, כי מי שסובר דבחדא מושב כאשר פלפלו ר״ע ור׳ ישבב בביה״מ, עמד ר״ע והודה לו, טועה טעות גמור, כי אליבא דר״ע נסדרו כל המשניות, וכיון דכל אלו נסדרו כשיטתו קודם חזרה, ע״כ דלא ידעו או לא קבלו האי שמועה, דהדר בי׳ ר״ע ממה ששנה כל ימי חייו משניות רבות ע״פ שיטתו, ועיין שבועות דף ד׳ ע״א, רש״י ד״ה ומשנה לא זזה ממקומה וז״ל״. ומשנה ראשונה אע״פ שחזר מסתימתה, מאחר שפשטה ברוב התלמידים, לא הי׳ יכולת בדורות שאחר רבי, לשכחה מפיהם ולבטלה מביה״מ, והניחו את שתיהן וכו׳״ עכ״ל, הרי דשם פירש״י דמה שהי׳ מקובל בפי התלמידים לא הי׳ בכחם להשכיחם ע״י חזרה, והיינו דלא רצו בקל לקבל החזרה ולא האמינו לשמועות החזרה, ועיין בהגהות מהרש״ש שם, שכ׳ דמדברי רש״י אלו מוכרח, דבימי רבי ודורות שלאחריו, עדיין לא נכתבו המשניות עיי״ש, ויהי׳ איך שיהי׳ האי והודה לו ר״ע, זמן רב אחרי רבי ניתוסף על המשנה אחרי שנתקבל השמועה, דחזר ר״ע להודות לקבלת ר׳ ישבב משמי׳ דר׳ יהושע, ולכן דברי רש״י ז״ל כאן תמוהין עד להפליא ודו״ק.

ע״ש גמר׳ גופא, ארשב״ל שחט הקנה וכו׳ א״ר לא אמר ר״ל אלא בריאה, הואיל וחיי הריאה תלוי׳ בקנה, אבל בבני מעיים לא, עכ״ל הגמ׳, וכ׳ הראש יוסף וז״ל: ״משמע ב״מ הן הדקין התלויין בושט, ומשום דיש טרפות לח״ח, אבל כל מה שתלוי בקנה כגון הלב והכבד וכדומה, כולהו כמבד״ד, ולאו דוקא ריאה, ואף שפשוט הוא לכאור׳, אבל הר״ן בח׳ כ׳ ואינו מחוור דא״כ הרי הבהמה מתה ואיך יתירנה שחיטת הושט, וכו׳ עכ״ל. מה שכתב דאיך יתירנה שחיטת הושט והלא כבר מתה, לכאור׳ דר״ל, איך ניתר לב וכבד בסי׳ אחד, כיון דכבר אין בהם חיות וכו׳, והנה גם בריאה תקשה זאת, אלא הכא אגמרי׳ רחמנא למשה, דבעינן ב׳ סי׳ לכל הבהמה, ואה״נ דלר״ל, אם שחט הקנה והוציא את הריאה מהבהמה קודם שחיטת הושט, דמותר דדי בסי׳ אחד כיון שיצא כל החיות, כמו עוף דזוטר חיותי׳ די בסי׳ אחד, אלא דקשי׳ לי׳ לר״ן, אי איתי׳ דלב כבד נמי ניתר בסי׳ אחד דכמדב״ד, א״כ ודאי דמתה כל הבהמה בסי׳ אחד, דעיקר חיות דבע״ח תלוי בלב, ועיין בשו״ת חכ״צ ומה שסיים שכן כ׳ רש״י ז״ל, הוא מ״ש על הא דאמר ראב״י, ש״מ מדר״ל וכו׳, משום ריאה, ואמאי לא פי׳ על ב״מ ממש וכששחט גם הושט, אלא ש״מ דקים להו לחז״ל, דוקא ריאה היא דחיותה תלוי בקנה לחוד, ולא ינק משאר אברים ולא בשאר ב״מ וכו׳, עכ״ל הראש יוסף ז״ל. העתקתי כל אריכות לשונו כדי להראותך שכמעט כל דיבור ודיבור, הוא שגיאה רבתא בפ״ע במחכ״ת הנשגבה ושכלי עומד ומשתומם איך לגאון אדיר כמותו יקרה כאלה.

הנה דברי חי׳ הר״ן ז״ל שהביא, תיתי לי כי כוונתי להם מדנפשאי וברכתי ברוך שכוונתי לדעת קדשו של גדול הראשונים, והבאתי ראי׳ מפורשת מרמב״ם פט״ו ממעה״ק, דניטל הלב הוה כניטל הראש שאין בה שוב שום חיות, עיין ב״י שפסק שם כר״ש, דהקדיש דבר שמתה בה פשטה קדושה בכולה וכתב כגון הקדיש לבה או ראשה, הרי הקדים עוד לב לראש, וכאשר ידועה כן בין הרופאים שאומרים, אחר געהירנשלאג אפשר עוד לחיות זמן מה, אבל ההערצשלאג ממית על אתר, ובזה נדחו דברי הרשב״א שכתב, דבשחיטת שני סימנים לכ״ע כל האברים הפנימים דמי, ומכש״כ פשוטותי׳ דראש יוסף, דלר״ל אחר שחיטת הקנה גם הלב והכבד כמדמב״ד, דההיפך מזה הוא הפשיטות וכביעא בכותחא, דהאי כמדמב״ד, ע״כ לאו דוקא כי חיבור הריאה לגוף הבהמה אינו תלוי דוקא בקנה, דהרי חיבור הקנה והושט בכל האורך הוא חיבור הכרחי, דלדעת ר״ח בתוס׳ ריש פא״ט מפרש סימנים שנדלדלו ברובן על פסיקת האי חיבור באורך, והקנה מתפשט לשלשה, חדא לריאה וחדא ללבא וחדא לכבדא, ממילא תמצא חיבור עצום בין הני שלשה אברים ראשים והמה הולכים ומתחברים גם למטה מזה, עד לכרכשתא ע״י חיבורים שונים, ולא נמצא גבור בארץ, אשר יוכל להוציא הריאה מתוך הגוף אחר שחיטת הקנה, מרוב החיבורים העצומים שעדיין מחבר הריאה לשאר אברים ואל הגוף, אבל כוונת בעל המאמר דריאה אחר שחיטת הקנה כמדמב״ד, היינו בתור ריאה, כי פעולתה ותעודתה היא, לרחף על הלב ע״י נשימתה, שהיא ספוגיי ומתמלאית רוח ע״י הנשימה, ומתרוקנת ע״י הוצאות הרוח, וכל שנפסק הקנה כלי הנשימה, בטלה פעולתה, והרי היא כשאר בשר הבהמה, שאין נקב פוסל בו, דכיון דבלא״ה לא מנשבת תו ואינה מרחפת על הלב, מה איכפת לן אם ניקבה או לא ומה שאמר ראב״י לקמן, דלר״ל אין מזמנים לנכרי על ב״מ ומשום ריאה כמש״כ רש״י, אשר לפי האמור אינו מובן, עיין בזה לקמן מה שכתבתי ליישב.

אבל מה שכ׳ הראש יוסף אם תלש הריאה לאחר שחיטת הקנה, שהיא מותרת באכילה, וממילא דגם לדידן הדין כן בקנה עצמו, לפי דעת הרשב״א וכל הפוסקים אחריו, דהקנה עצמו לכ״ע כמדמב״ד, דבר זה הוא מבהיל את הרעיון, דבזה התיר הראש יוסף אבמה״ח דאורייתא דאסור הן לב״נ והן לישראל בלאו שיש בו מלקות, דאפילו נניח לפרש האי דריאה כמדמב״ד כפשוטו, סכ״ס לא עדיף מאבר המדולדל התלוי בחוט השערה, דבעי שחיטה, ומהני לי׳ השחיטה דאע״פ דאין בו שום חיות ועומד ליפול, אבל כ״ז שמחובר בחוט השערה אין בו משום אבמה״ח, וכדדרשינן לקמן ע״ד ע״א, כי יפול עד שיפול, וניתרין בשחיטה עיין לקמן ל״ג ע״ב בתוס׳ ד״ה מדלא קבריין, שכתבו דמה״ת לא הוי אבמה״ח, כיון שמחוברין הן מעט, מותרין בשחיטה כאברים המדולדלים, ואין בהם אלא מצות פירוש בלבד עכ״ל, ואיך עלה על דעת הראש יוסף דלא ליבעי הריאה שחיטת שני סימנים, ושלא תהני עליה שחיטת סימן השני, דמ״ש משאר אברים המדולדלים, וכי הי׳ סובר דבאמת אין לריאה שום חיבור, אחר פסיקת הקנה, ומונחת בדיקולא ממש אתמהה?

ולא אכחד תחת לשוני, כי גם ק״ז בעהחת״ס ז״ל נפל בהאי שגיאה רבתא, שכתב בתשו׳ י״ח ליו״ד דהא דאית בב״מ. משום אבמה״ח בב״נ, היינו דוקא בשנשחטו הסימנים כולם, אבל במעורין עדיין במיעוט בתרא, הוו״ל רק כאברים המדולדלים, שאין בהם אלא מצות פירוש מדרבנן, וכבר תפסו עליו הבאים אחריו, בנו הכת״ס ותלמידו המהר״ם שיק ז״ל, דהרי בב״נ במיתה תלי׳ מלתא, ומיתה הרי עושה ניפול, (ונדבר מזה עוד לפנינו) אבל לפלא בעיני כי כולם לא הרגישו דלהיפך יש יותר תימא, דמה שכ׳ החת״ס דאם נשחטו כל הסימנים, אז אין להם דין אברים המדולדלים, אלא כמפורשים ממש, זו קשה מכולם, וכאשר ביארנו למעלה, וכל הרוצה לעמוד על הדבר ילך לביהמ״ט, וינסה להוציא מתוך חלל הבהמה אחרי הפשטה ופתיחת גופה, איזה מן הב״מ שירצה, אם יהי׳ בכחו להוציא דבר מה בלי חתיכה בסכין אנה ואנה, ודבר זה אין צריך לפנים, ובכל זאת נעלם מעיני הגאונים הראש יוסף והחת״ס, וגם מעיני המשיגים, שלא הרגישו בשגיאה גדולה כזו, ולכן ישתקע הדבר ולא יאמר, דבשחיטת הקנה לבד יותר דבר מה מן הבהמה, ואפילו הקנה לחוד, לא לדידן ולא לר״ל, כי לעולם לכה״פ כאבר המדולדל יחשב כדי ליבעי שחיטה, ואם תקשה לך א״כ ליתסרו הריאה לר״ל מדרבנן כשאר אברים המדולדלים, ומכש״כ לרמב״ם דאיכא איסור תורה באברים המדולדלים, ובגמ׳ משמע דגם לר״ל מותרין לישראל דהרי לא אמר ראב״י אלא דאין מזמנין לנכרי, אבל לישראל שרי גם הריאה, ולדעת הראש יוסף והחת״ס לא קשה קשי׳ זו דלדידהו הכי פירושו דאין מזמנים לנכרי על ב״מ, כשנשחטו כל הסימנים דאז לישראל שרו, דשחיטה אין עושה ניפול, ולנכרי אסורים משום דמיתה עושה ניפול, אבל בנשחט רק רוב הקנה אז הריאה וכל התלוי בקנה הלב והכבד והטחול, גם לישראל אסורים, משום דניהו דשחיטת הושט מהני עליהם כשאר אברים המדולדלים אבל אסורים משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים, אבל מי יכניס דינים תמוהין כאלו בדעת ר״ל גדול האמוראים, אבל צ״ל דכל דרך שחיטה, לא אסרו חכמים משום מצות פירוש, ולדעת הרמב״ם לא הכניסוהו את זאת בכלל הדרשה דבשר בשדה טרפה שדרשו על אברים המדולדלים, דמעשה השחיטה לא מצי עושה מעשה טרפות ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מתקיף לה ר״ז לרבא, מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת, מה לי בריאה, מה לי בב״מ, והדר בי׳ ר״ז עכ״ל הגמ׳, ופליגו בפירוש האי והדר בי׳ ר״ז, רש״י ותוס׳, דלרש״י הדר בי׳ מקושיתו, משום דמודה דיש טרפות לח״ח, וטעמא דר״ל כדרבא, דדוקא בריאה קאמר משום דכמבד״ד, וראב״י אמר דילמא לא הדר בי׳, וס״ל דטעמא דר״ל משום דאין טרפות לח״ח, אבל מה דקמבעי לי׳ לר״ז ניקבו ב״מ בין סימן לסימן, אליבא דרבא קמבעי, דס״ל יש טרפות לח״ח, וכתבו התוס׳ דנראה, דלרש״י לא ניחא לי׳ שיחלוק ר״ז אדר״ל, וכן הביא הטור דעה זו, דהלכתא כר״ל, דלית מאן דפליג אדינו בריאה עכ״פ, אלא פליגו בשאר בני מעיים מה דינו, וזה תלוי בטעמו בריאה, אי משום דכמדמב״ד או משום דא״ט לח״ח, אבל דעת התוס׳ אינו כן, אלא דר״ז פליג אדר״ל משום דס״ל יש טרפות לח״ח, ופליג נמי אדרבא דאמר בטעמא דר״ל משום דכמבד״ד, אלא טעמא משום א״ט לח״ח, לכן פריך, אם התרת בריאה, תתיר נמי בב״מ ולכן כר״ז פסקינן לחומרא, דיש טרפות לחצי חיות ולא כר״ל, והרא״ש ז״ל מוסיף דר״ל גופא אמר תרתי מילי דסתרו, ולא ידעינן הי דאחרונייתא ועבדינן לחומרא.

והנה הן שיטת התוס׳ והן שיטת רש״י לפי הבנת התוס׳, קשה מאד לקבלם, דכבר כתבנו למעלה בשם הגהות המהרש״ש, דקמתמה דהוו״ל להש״ס לסיים, דהדר בי׳ ר״ל, שנית קשה דאם יש מקום לומר בטעמא דר״ל כר״ז, ומשום דאין טרפות לח״ח, ואז לא יסתרו שני מאמריו, מהיכי תיתי לא נאמר כן כדי להשוות שני הלכותיו, ולעומת זה קשה גם להיפך, דאם טעמו דר״ל משום דא״ט לח״ח, למה נקט דינו בניקבה הריאה, ולא קאמר סתם נקבו בני מעיים וכר״ז, או סתם נטרפה הבהמה, בין סימן לסימן.

אבל לפי ביאורנו שלמעלה גם בלא האי אידך דר״ל, מהא דמחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, שמעינן דס״ל דלא בעינן אף לכתחלה רק רוב הסימן לשחיטה, וע״כ משום דאחר שנשחט רובו הוה כמדמב״ד, אבל פלוגתא דרבא ור״ז לפי הצעתנו הכי מתפרש, דהנה יש להעיר, כי הש״ס לא מבאר לן אי הא דיש טרפות לח״ח או א״ט לח״ח, מלתא דתלי׳ בסברא היא, או הלכה היא שקבלו, זה להקל וזה להחמיר, כי כפי הנראה מדאורייתא קאמר, דיש טרפות לח״ח למ״ד דס״ל כן, ולא מגזרת חכמים, אולם לפע״ד נראה ברור דגם האי דינא תלוי בהסבר וטעמא של האי הלכה שקיבל ר׳ ישבב משום ר״י, דכל פיסול אפילו שמקצת הסי׳ פוסל את השחיטה, דאם כר״ל דאמר דההלכה אתא רק אמקום חתך, ומשום דמב״ת כחותך בידה או ברגלה, ולכן לא מצטרף האי מיעוט בפיסול למיעוט בהכשר, להיות רוב בשחיטה, אז אין לנו שום טעם לומר, דה״ה אם באמצע השחיטה אירע טרפות אחרת בב״מ, דנמי אסורה הבהמה, דהרי הסברא החיצונה נותנת דכל שכבר נעשה בה מעשה טרפות ע״י סימן אחד השחוט, שוב לא מיטרפי, ושאני מקצת לפיסול בושט אחר שחיטת הקנה, דהרי אין כאן שחיטה כולה אלא פתיכי בה נחירה אבל לר״י דלא מחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך, ומטעם דבעי לכתחלה שני סימנים שלמים לשחיטה, והרי גם במקום חחך איכא רובא בשחיטה, בצירוף המיעוט בתרא, ומ״מ אתא ההלכה ואמרה, דמקצת נחירה פוסלת גם אחר שחיטת סימן אחד, ה״ה דמעשה טרפות יאסר אחר שחיטת סי׳ אחד, דאי אין טרפות לח״ח, כמו כן אין נחירה לחצי שחיטה, ולפ״ז ר״ז יפה פריך לר״ל, אם התרת בריאה, הרי יש לך לפרש ההלכה מטעם דבכל מקצת פיסול בשחיטה אין כאן רוב, ממילא תתיר בב״מ ג״כ, דאין לך טעם לומר י״ט לח״ח, ורבא דאמר, לא אמר ר״ל אלא בריאה, ר״ל דאין להוכיח מר״ל דאית לי׳ א״ט לח״ח, אבל ודאי מודה דמצי סבר א״ט לח״ח, אבל אנן דפסקינן כר״י דכאן קודם חזרה וכו׳ וממילא דלא כר״ל, בהא דריאה וקנה אחר שחיטת הרוב כמדמבד״ד, ומפרשינן טעמא דהאי הלכה דמקצח פיסול אפילו באמצע השחיטה פוסלת, מטעם נחירה, ה״ה דטרפות באמצע השחיטה אוסרת דיש טרפות לח״ח, והבן הדברים שהם קילורין לעינים ואמיתים למביני דבר.

דין אם שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה טריפה וכן אם שחט הושט וניקבו בני מעיים אבל אם נפסק הקנה עצמו אחר ששחט רובו או ניקב הושט אחר שחיטת רובו כשר ובארנו דמותר לזמן נכרי על בני מעיים וכן בשר הפורש מן המפרנסת ממתין עד שתצא נפשה וא' נכרי וא' ישראל מותרים בו א"ל שהבהמה של נכרי ושחטה לו ישראל אז אסור לנכרי:

מסקינן בסוגי' ארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקב' הריאה כשרה אמר רבא לא אמר ר"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויה בקנה אבל בבני מעים לא מתקיף לה ר"ז מאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת מה לי בריא' מ"ל בבני מעיים והדר ביה ר"ז מהא דאיבעי להו ניקבו בני מעים בין סי' לסי' מהו מי מצטרף סי' ראשון לשני לטהרה מידי נבלה או לא ע"כ לא מבעיא ליה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה א"ל רב אחא בר רב לרבינא דילמא לעולם לא הדר ביה ור"ז לדבריו דרבא קאמ' וליה לא ס"ל א"ר אחא ב"י ש"מ מדרשב"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין נכרי על ב"מ מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילת' כיון דאיכ' שחיט' מעלייתא אישתרי ליה נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילת' הני כאמ"ח דמי תניא דלא כר"א ב"י הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצ' נפשה פי' לפי שהוא יפה ובריא לגוף חותך כזית בשר מב"הש וה"ה שאר בשר אלא שזו א"צ הפשט ומולח יפה יפה ומדיח יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפש' ואוכלו א' נכרי וא' ישראל מותרין בו וכ' הרא"ש וז"ל וליתא נמי לדר"ל אלא ק"ל כבעייתו של ר"ז דסבר יש טריפו' לחצי חיות שלא חזר בו מבעייתו ומה שהקשה לרב' וכי מאחר שנולדו בה סימני טריפ' התרת לדבריו דרבא קאמר וליה לא ס"ל וכן ר"ל שאמר שני דברים שסותרים זא"ז ההיא דכיון ששחט במקום חתך כו' והך דשח' את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתא הלכך עבדינן לחומרא ע"כ והוא ממש דברי הרמב"ן שהשיב על בעל המאור שהשיג על הרי"ף למה השמיט הא דר"ל שאם שחט את הקנה וניקב' הריאה דכשר וה"ה שחט לושט וניקבו בני מעי' אפי' לרבא כי רבא לא בא למעט אלא בניקבו בני מעיים אחר שחיטת הקנ' ור"ז ס"ל דאין חילוק וחזר מדבריו וליתא כי ר"ז פליג עליה ולא ס"ל הא דר"ל כלל ולדבריו דרבא קאמר והלכה כמותו בפרט מאחר שבלא"ה דברי ר"ל סותרי' זא"ז כמ"ש וכ"פ הרמב"ם וא"כ הבעיא דר' זירא אי מטהר' מידי נבלה עומד' עד שיבא אליהו ויפשטנה ומ"מ נ"ל שאם נפסק הקנה עצמו אחר שחיטת הקנה שלא נטרפה בזה וכן אם ניקב הושט לאח' שנשחט ומ"ש התוס' לקמן בפ' א"ט גבי ליבן סכין ושחט בה שאם ניקב הושט בשעת שחיטה שהיא פסולה היינו קודם שגמר שחיט' הושט אבל לאחר שנשחט הרוב לא מסתבר כלל שיפסול ומ"ש לעיל שא' נכרי וא' ישראל מותרים בו יש מפקפקים בעניין לפי שמצאו כ' בסמ"ג בעשיין סוף סי' קנ"ב שבני נח מצוין על אבר בשר הפורש מן הבהמ' המפרכסת אע"פ שמותרת לישראל ואין לחלק דה"ק שמותרת לישראל אם היה שוחטה ישראל ואסורה לב"נ ר"ל בשחיטת נכרי אין הלשון משמע כן ועוד ראיתי ברמב"ם שכ' בפ"ט מהל' מלכים להדיא שאסור לב"נ בשר הפורש מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל ב' סימנים ובלאוי' כתב הספר כמו כאן ואמת שמה"ר רא"ש כתב עליו שדבריו סותרי' זא"ז גם מצאתי בחידושי הרשב"א ותמיהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בסוף פ"ט מהל' מלכים דלישראל שרי ולנכרי אסור אפי' (כששחטה) ישראל ובברייתא לא משמע הכי ואיתא נמי בפ' העור והרוטב ע"כ ומ"מ אני אומר שי"ל אליבא דהלכתא דהכ' איירי בבהמה ששחט ישראל לעצמו והתם איירי בבהמה של נכרי אפי' שחט לו ישראל מ"מ מאחר שהוא לא נצטווה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה אלא במתה ממש אבל בהמה של ישראל שהשחיטה היא המתרת לאותה בהמה א"כ הותרה הבהמה אף לנכרי וכן משמע לשם בדברי הרמב"ם דהתם איירי בבהמת נכרי אלא ששחטה ישראל:

דין בשר שנחתך קודם שתצא נפשה צרי' מליח' אף לצלי ובשר שנמלח בלי הדחה קמייתא אסור אף לצלי ואי' לו תקנה בהדחה ומליחה שנית כלל ומיד כשנמלח בלא הדחה אסור אפי' לא שהה ויש לזהר שלא לשום שום בשר שלא הודח לא על שום דף ושלחן שאינו מיוחד לכך והא דאסרינן בשר שמלח בלא הדחה דוקא בדליכא ס' בבשר נגד דם שעליו אבל איכא ס' מותר:

פסק ומולחו יפה יפה אע"ג דבצלי איירי דאי בקדר' לא הוי צ"ל דמולחו יפה יפה ומ"מ ליכא למידק דצלי בעי מליח' כעין בישול קדרה כדעת הרמב"ם כאשר הוכחתי לעיל פ"ק סי' כ"ו אלא כדי שיבריא טוב לו המליחה א"נ כמ"ש התו' מאחר שנחתך קודם שתצא נפשה (ועדיף) מאומצא דאסמיק ומה שלא הזכיר הדחה קמיית' נר' דפשיטא דאל"כ תאסור משום המליחה כמו בשר שנמלח בלא הדחה ראשונה ואף שמהר"ם התיר בדיעבד אנו ק"ל כמהר"י טרויש"ון כמ"ש בש"ד ונר' דברי רבותינו הצרפתים דאין תקנה לאותו בשר כדא"ש אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו וידיחנו יפה יפה ומוקי לה בדחללי בי טבחא משמע אבל לא חלליה בי טבחא אסור בלא הדחה קמייתא אך בהדחה מועט' סגי להסיר הדם דדוקא הדחה שלאחר מליחה בעינן יפה יפה ולא דמי לכבדא עלוי בשרא דהתם הוי דם פליט' ושייך מישריק שריק (אבל בשאר בשר בלא הדחה הוה דם שע"ג דם בעין דלא שייך ביה משריק שריק) ולא כב"כפ ומהר"ם אגב חורפי' לא עיין ואי הוה שמע הוה הדר ביה ע"כ מהר"י טרויש"ין אף שמן התו' משמע דלצלי לא בעי הדחה קמיית' אנן לא נ"ל לחלק בין צלי לבישול אא"כ צלאו בלא מלח כדפרי' לעיל פ"ק סימן כ"ו אבל היכא שנמלח אסור בלא הדחה קמייתא וכ"כ מהרא"י בש"ד וז"ל מהר"ם התירו בדיעבד יראה דמוכח מן התו' דפרק השוחט דשרי לכתחילה דמפרשי' ההיא דהחותך כזית בשר מב"הש ומולחו יפה יפה ואוכלו דמיירי בצלי לכן לא הזכיר הדחה קמייתא וכן איתא בהדיא בהג"א בשם מהר"ח פירש לצלי איירי דלא בעי הדחה קמייתא והשתא ת"ל לאסו' משום המליח' דבעינן לאותו בשר אלא ע"כ ס"ל לתו' דאם המלח מבליע הדם ששוב פולטו יוצא או מישריק שריק בתחילה ואינו נכנס ושרי אפי' לכתחיל' מטעם זה ומה שהצריכו חכמים הדח' קמיית' היינו לרכך הבשר ובצלי' ל"צ לרכך הבשר דחום האש מרככו היטב שיוצא דמו ומ"מ יראה לנהוג בו איסור אפי' בדיע' כדברי סמ"ק ומהר"י טרוישי"ן ז"ל דבתראי הוו ע"כ ולפ"ז מוכח להדי' דבשר שנמלח ולא הודח אסור מיד ואין שיעור לדבר דאי תימא בעי שיעור א"כ מה דייק מהרא"י מתו' דהכא דהא אמרינן שצולהו מיד בלי שהייה כלל אין נאסר מיד שוב מצאתי בהג"ה שכ' בה להדיא שאין לחלק והטעם דמליח' כצלי ובצלי נאסרה מיד ה"ה במליחה ועיין לקמן בפ' כ"ה סי' ע"ג שכ' דומה לזה ולכן אל תקיל בו כלל ולעשות פשרה להתירו בצלי היכא דלא שהה שיעור מליחה ומ"כ שמטעם זה נוהגי' המדקדקי' ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף ולא על שלחן שאינו מיוחד לכך כי שמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתי' והמלח מבליע הדם שבעין בתוך הבשר ע"כ וכ' מהרא"י עוד בשערי' שלו הא דאסרי' בשר שנמל' ולא הודח יראה בדליכא ס' בחתיכה נגד דם שהוא בעין שעליה דאי איכא ס' אמאי אסור טפי משער איסורים שמלחו עם ההיתר דמשערי' בס' לדעת הגאונים דק"ל כוותייהו ע"כ אכן לפי מ"ש לקמן בפ' ג"ה (ס' כח) דדוק' לחומרא הוא דבעי' ס' אבל לא להקל א"כ אפי' היכא דאיכא ס' בעי קליפה מכל צד והנה יש טועי' ואומרים אף שכ' מהרא"י לנהוג כמהר"י טרויש"ין דבתראי הוא היינו היכא שבישלו אותו בלא מליחה שנייה אבל אם הדיחו וחזרו ומלחו שני' שרי כדברי הרא"ש דברוב דוכתי' אזלינן בתריה שכ' בפ' כ"ה ואם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנ' לבשר אף אם ידיחנו וימלחנו אסור לפי שע"י המליחה הראשונ' פירש מקצת הדם ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבש' ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שרי וכיון דלא נמלח כהוגן אין מליחה השנייה מפליטו כיון שכבר פירש וחזר לתוכו אכן לפי מ"ש בס"הת דבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח שיש לו תקנה במליחה ויפלוט דם שבולע עם דמו כ"ש הכא דשרי כיון שפולט דם שקיבל מעלמא כ"ש דמו וכן מסתבר ע"כ ולית' דהא מהר"י טרוישי"ן כ' שנראה דברי הצרפתי' שאין תקנ' לאותו בשר כו' דמשמע בכל עניין אסור ועוד מ"ש הרא"ש דשרי במליחה שנית יפה כתב לפי סברתו שהטעם הוא לאסור משום שחזר ובלע מדם הפליט' שיצא ממנו וא"כ לזה יש תקנה אבל אין הטעם כן אלא כמ"ש בפנים משום שהמלח מבליע דם בעין מיד ושוב אין לו תקנ' דגבי דם בעין לא אמרי' שיוצא שוב ע"י מליחה שאין דרכו להוציא אלא דם פליטה עם המוהל ולא דם בעין ועוד מוכח להדיא דמהרא"י אוסר בכל עניין שהרי בש"ד כ' לאסור כשנפל לציר בלא הדחה ראשונה ולא מהני שיחזו' וימלחנה ומביא ראייה מהא דאוסרי' כשמלחו בלא הדחה קמייתא וכת' דכ"ש הכא דהפליטה לאחר זמן הבליעה א"כ הרי לך בהדיא דלא שרי שם במליחה שנייה משום הפליטה לאחר זמן הבליעה וכן עיקר: