דף לג - א
מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה [את היד שיצאה] מידי נבלה, או לא.
וצדדי הספק הם: כיון שאין שחיטת שני הסימנים שוה לגבי היד שיצאה, שהרי בשחיטת הסימן הראשון, כאשר היד היתה בפנים, נשחט הסימן כדי להתיר את העובר וכדי לטהרו מידי נבילה, ואילו בשחיטת הסימן השני, כיון שהוציא העובר את ידו, לא הועילה שחיטת הסימן השני כלפי היד הזאת אלא לטהרה מידי נבילה ולא להתירה באכילה, ולכן אינם מצטרפים לשום ענין, או כיון ששחיטת שני הסימנים באה גם לטהר מידי נבילה, הרי לגבי טהרת האבר מצרפת השחיטה של שני הסימנים?
ובפרק בהמה המקשה פושט רבא את הספק, שמסתבר, כמו שהסימן הראשון מצטרף לסימן השני להתיר את כל הבהמה באכילה, כך הם מצטרפים לטהר את האבר שיצא מידי נבלה. וכן יש לפשוט את בעית רבי זירא. [219]
והדרינן לשמעתין ואמרינן: עד כאן לא איבעי לן, אלא לטהרה מידי נבלה. אבל באכילה, בודאי שהיא אסורה לדעת רבי זירא, מפני שנטרפה בין שני הסימנים. ומוכח שחזר בו רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות.
אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: דלמא, לעולם לא הדר ביה רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות, ולשיטתו אין מקום לבעיה שהרי הבהמה כשרה אף לאכילה.
ורבי זירא, לדבריו דרבא, הסובר שיש טרפה לחצי חיות, קאמר את הבעיה. וליה, לא סבירא ליה. [220]
ועתה, מביאה הגמרא אמורא שהבין את דינו של ריש לקיש כרבא, ולמד מדברי ריש לקיש הלכה באיסור אבר מן החי.
איסור אבר מן החי ניתר על ידי שחיטת שני סימנים של הבהמה, אף כשהיא מפרכסת.
אך כל זמן שלא יצאה נפשה של הבהמה, אסור לאכול ממנה משום איסור "לא תאכלו על הדם", [ויקרא יט כו], ואין לוקים על לאו זה [221].
אחר יציאת נפש הבהמה מותר לאכול אף מאברים שפרשו ממנה אחרי השחיטה. ובזה שונה איסור "לא תאכלו על הדם" מאיסור אבר מן החי, שאיסור אבר מן החי שחל - לא נפקע על ידי מיתת הבהמה.
אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדרבי שמעון בן לקיש: מזמנין ישראל על אכילת בני מעיים של כל בהמה שנשחטה, כי מותרים הם. ואין מזמנין עובדי כוכבים על אכילת בני מעיים של הבהמה, כי לו הם אסורים באיסור אבר מן החי, והמאכילו עובר משום "לפני עור".
ודנה הגמרא: מאי טעמא יש כאן איסור אבר מן החי, והלוא הבהמה נשחטה?
כיון שעל ידי השחיטה נחשבים הריאה [222] והבני מעיים כמנותקים מהבהמה, הרי הם נאסרים משום אבר מן החי, אלא שלישראל, דבשחיטה תליא מילתא [שבשחיטה תלויה היתרה של הבהמה] מידי איסור נבלה, גילתה התורה שהשחיטה חשובה אצלם כמיתה, וכיון דאיכא שחיטה מעלייתא, אישתרי להו [כיון שיש שחיטה טובה הותר להם] אף איסור אבר מן החי.
אבל עובדי כוכבים שלא ניתן להם איסור נבלה ודיני שחיטה, דבנחירה סגי להו או בכל דרך המתה אחרת [223] ובמיתה במציאות תליא מילתא להתיר להם איסור אבר מן החי, הני בני מעיים שפרשו לפני המיתה כאבר מן החי דמו להם, וכל אבר שפירש לפני מיתת החי נאסר אף אחרי מיתתו.
אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה [הייתי לומד מרב אחא בר יעקב כשאמר דבר זה, ורציתי לומר לו]: מי איכא מידי דלישראל שרי, ולעובד כוכבים אסור?! [האם יתכן שיש דבר שמותר לישראל ולעובד כוכבים הוא אסור]? והרי יש ללמוד מההיתר לישראל שאף לעכו"ם אין איסור! [224]
ולא אמרי ליה, לא תמהתי לפניו תמיהה זו, משום דאמינא: הא טעמא קאמר, ואין כאן תוספת איסור לעכו"ם שלא נאסר לישראל, אלא שהגדרת המיתה שונה לגבי ישראל [225].
תניא דלא כרב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול חתיכה שנחתכה מבהמה קודם שתצא נפשה מפני שזה דבר בריא, חותך כזית בשר מבית השחיטה, שמשם הוא יכול לחתוך בלי שיצטרך להפשיט את העור, ומולחו יפה יפה ומדיחו [226] יפה יפה יותר מבשר אחר [227], וממתין לה עד שתצא נפשה כדי שלא יעבור באיסור "לא תאכלו על הדם" [228] ואוכלו, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו, ואין אומרים שלעכו"ם לא התירה השחיטה כסברת רב אחא בר יעקב [229], אלא כיון שישראל מותר בו אף עכו"ם מותר [230].
מסייע ליה ברייתא זו לרב אידי בר אבין החולק על רב אחא בר יעקב.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו.
מתניתין:
השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם - כשרים, ואין אומרים שמא מתים היו בזמן השחיטה. [231] וגם אין אומרים שמצות כסוי הדם החסרה בחיה ובעוף מעכבת את השחיטה. [232]
והנוגע בהם אין צריך נטילת ידים, [233] אלא נאכלין בידים מסואבות, כי הם לא מקבלים טומאת אוכלים, לפי שלא הוכשרו לקבלת טומאה בדם. [234]
רבי שמעון אומר: אף שלא הוכשרו באחד משבעה משקים לקבלת טומאה, הם הוכשרו בשחיטה לקבל טומאה. שהיות והועילה להם השחיטה להתירם באכילה, הרי היא גם מועילה לעשות אותם לאוכל לענין קבלת טומאה. [235]
גמרא:
שנינו במשנתנו: ונאכלין בידים מסואבות.
ודייקינן: טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם והוכשרו בכך לקבל טומאה, אין נאכלים בידים מסואבות, כי הידים יטמאו אותם.
ומקשינן: אמאי [מדוע] יטמאו הידים את הבשר? הרי סתם ידים, שניות לטומאה הן. [236] ואין שני עושה שלישי בחולין, אלא רק בתרומה וקדשים יש שלישי לטומאה!
ומבארת הגמרא: וממאי דבחולין עסקינן, אולי באמת מדובר כאן בבשר קדשים שמקבל טומאה מידים?
ומביאה הגמרא ארבע ראיות שמדובר במשנה בחולין ולא בקדשים.
א. דקתני במשנה חיה, דאילו היתה המשנה מדברת בקדשים, לא היתה מזכירה חיה, שכן חיה בקדשים מי איכא, והלוא אין קרבנות אלא מבהמה ועוף?!
ב. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, כיצד תהיה כשרה בהמה זו לאכילה? והלוא הוא עצמו, של קרבן, לדם הוא צריך, לזריקה על גבי המזבח. וזה מה שמתיר את הבשר של הקרבן לאכילה! [237]
ג. ותו, אי בקדשים המשנה עוסקת, הרי אפילו כי יצא מהן דם, מי מכשיר דם קדשים את בשר הקרבן לקבלת טומאה?
והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שנפל על רעים שאינו מכשיר את הזרעים לקבל טומאה? שנאמר בדם, "על הארץ תשפכנו כמים" [דברים יב טז], מלמד הכתוב כי רק דם שהוא חולין, שנשפך כמים, ואינו צריך להתקבל בכלי, הרי הוא כמים והוא מכשיר לקבל טומאה. אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים, אלא מתקבל בכלי ונזרק על המזבח, אינו מכשיר.
ד. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, מדוע לא מיתכשרי מפני שלא ניתן עליהם משקה?
ליתכשרי בלי משקה, ב"חיבת הקדש", דקיימא לן שאפילו עצים ולבונה של הקדש מקבלים טומאה, כי חיבת הקדש מכשרתן ומחשיבתם כאוכל. וכמו כן יהיה אוכל של קדשים מוכשר ללא מים, מדין חיבת הקדש. [238]
ומאחר שהוכח שמשנתנו לא מדובר בה בקדשים, קשה, הרי אין הידים, שהן רק שניות לטומאה, מטמאות חולין! [239]
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא, בחולין שלקחן בכסף מעשר שני בירושלים, עסקינן, והם נתפסים בקדושת מעשר שני, ודין המעשר כתרומה, ויש בו שלישי. [240] והמשנה הולכת דלא כרבי מאיר, שלדעתו המעשר שוה לחולין בקבלת הטומאה, והתיר לאכול מעשר שני בידים מסואבות.
ומביאה הנמרא את הפלוגתא דרבי מאיר ורבנן:
הערות
[219] כך כתב רש"י. והקשה המהר"ם, הלוא יש לחלק בין בעית אילפא לבעית רבי זירא, ולומר שסברת רבא שפשט את בעית אילפא אמורה רק בבעית אילפא לפי ששם העובר ניתר על ידי הסימנים, אבל בבעית רבי זירא שהיא על כל הבהמה - אין סברא זו! ותירץ, שרבא מוכיח, שסברא זו, שכיון שיש חילוק בין הסימנים לכן אין מועילה השחיטה כלל, לא קיימת. שאם כן היה לנו לאסור את העובר עצמו, וכיון שכן נפשטת גם בעית רבי זירא.
[220] לפי שיטת רש"י, לא מצאנו אמורא שחלק על ריש לקיש, ולא נחלקו רבא ורבי זירא אלא בטעמו של ריש לקיש, ונשאר הדבר בספק אם חזר בו רבי זירא או לא. ולענין הלכה יש לפסוק כרבא, שאם שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה - כשרה מטעם שריאה מנחא בדיקולא, אבל אם שחט את הקנה וניקבו בני מעיים - טריפה, לפי שיש טרפה לחצי חיות. וכן פסקו בעל המאור והרשב"א. [תורת הבית בית ב' שער ג' כ"ט ב]. אמנם לפי התוספות, רבי זירא בבעייתו חולק על ריש לקיש ומטריף במקום שריש לקיש הכשיר, ואין הכרח שחזר בו מבעייתו. [עיין בהערות 216 ו- 217]. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו להחמיר כרבי זירא. וכן פסקו הטור והשו"ע יור"ד סימן כ"ו ס' ב.
[221] לדעת רש"י, איסור זה הוא מדרבנן, והלימוד מ"לא תאכלו על הדם" הוא אסמכתא. [לקמן קכ"א ב ד"ה וממתין]. ולדעת הרמב"ם, איסור זה הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו מפני שזה לאו שבכללות. [פ"א מהלכות שחיטה ה"ב ועי"ש בלחם משנה].
[222] רש"י כתב: "אין מזמנים עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה". וכתב המהר"ם כי מה שדחק את רש"י לומר שהאיסור הוא משום ריאה ולא משום בני מעיים עצמם, משום שלפעמים הבהמה מתה מיד אחרי ששוחטים שני סימנים, ואז אין בבני מעיים איסור אבר מן החי לבני נח. אבל ריאה שתלויה בקנה הנשחט ראשון, ולעולם היא כמונחת בדיקולא לפני המיתה, היא אסורה לבני נח תמיד.
[223] אין כוונת הגמרא לומר שבן נח מצווה על נחירה, שהרי לא מצאנו בשום מקום שנצטוו על הנחירה, ואילו היו מצווים על הנחירה, אז היינו אומרים שנחירתן זו היא שחיטתם, ולא צריך שהבהמה תמות כדי להתיר להם איסור אבר מן החי. ועיין בתוספות צא א ד"ה כמאן. ראש יוסף.
[224] במסכת סנהדרין הגמרא מביאה את דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשה הגמרא: אדרבה, מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומתרצת הגמרא: ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. [סנהדרין נט א].
[225] כתב הרשב"א, שכעין זה יש במסכת סנהדרין. הגמרא שם מקשה על הכלל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ממה שיפת תואר מותרת לישראל ואסורה לעכו"ם. ומתרצת הגמרא שעכו"ם אינם בני כיבוש, ואין אצלם מציאות של היתר יפת תואר. ולמסקנת הגמרא כאן אומרים "ליכא מידי דלישראל שרי" ומתירים לבן נח בשר שפירש מהבהמה אחרי השחיטה. והקשו התוספות, במה זה שונה מיפת תואר שלא אומרים בה "ליכא מידי", ולא מתרצים קושיא זו. [תוד"ה אחד].
[226] בשר שרוצים לבשלו, צריך להדיחו ולמולחו ולהדיחו. [לקמן קיג א]. וכתבו התוספות, שאם מדובר כאן כשמבשלו, צריך להדיח אף לפני המליחה. עוד כתבו תוספות, שאפשר שמדובר כאן כשרוצה לצלות, ואף שכל בשר לא צריך למלוח לפני הצליה, בשר זה שנחתך לפני שתצא נפשה של הבהמה יש בו הרבה דם וצריך מליחה אף לצלי. [תוד"ה מולחו]. והר"ן דחה את האפשרות שמדובר כאן ברוצה לבשל, שאם כן, אין צריך להמתין עד שתצא נפשה, כי לא יספיק לבשל עד שתצא נפשה.
[227] כך כתב רש"י בפרק העור והרוטב. [לקמן קכא ב] ומסביר רש"י, שמפני שלא הספיק הדם לצאת מבית השחיטה, צריך למולחו ולהדיחו יותר מכל בשר.
[228] התבואות שור דן, האם לעכו"ם מותר לאכול מהחתיכה אף קודם שתצא נפשה של הבהמה, שהרי הוא לא מוזהר על "לא תאכלו על הדם", או שאסור לו, שהרי היה ראוי לאסור לעכו"ם חתיכה זו משום אבר מן החי, אלא שאנו מתירים משום "ליכא מידי דלישראל שרי" וכיון שעד שתצא נפשה אין היתר לישראל, אף לעכו"ם אסור. [תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ד'].
[229] הרמב"ם כתב: אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנים, הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי. [פ"ט מהלכות מלכים הי"ג]. והרשב"א תמה על הרמב"ם ממסקנת הגמרא כאן, שמתירים לעכו"ם על ידי שחיטת ישראל. המהרש"ל מתרץ, שיש לחלק בין ישראל ששוחט בהמה שלו שמתוך שהיא מותרת לו היא מותרת לעכו"ם, לבין ישראל ששוחט בהמה של עכו"ם לצורכו שאז הולכים אחרי גדרי האיסור שיש לעכו"ם. [יש"ש סימן י"ז]. והפרי חדש חלק עליו. [יור"ד סימן כ"ז ס"ק א'].
[230] דין זה נאמר בבהמה שנשחטה כדין, ואפילו אם היא טרפה, מותר להאכיל ממנה לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, מפני שאיסור אבר מן החי הותר לישראל על ידי השחיטה. אבל אם נשחטה שלא כדין, אסור להאכיל לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, שהרי אף לישראל לא הותר איסור אבר מן החי על ידי שחיטה זו. וכתב הרשב"א, שלכן אסור לתת לעכו"ם בני מעיים של בהמה שנשחטה שלא כדין, שהרי הם כמונחים בדיקולא קודם המיתה, ולא חל עליהם היתר שחיטה. [תורת הבית בית ב' שער ג' דף כ"ט ב]. ועיין בהערה 220 שהבאנו מחלוקת ראשונים להלכה, בשחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, האם אנו פוסקים שריאה נחשבת כמונחת בדיקולא, ואין כאן איסור טרפה כדעת ריש לקיש. וכתב הפרי חדש, שהרשב"א לשיטתו שפסק כריש לקיש שאומרים "ריאה כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לפי מה שפסקו רוב הפוסקים שלא כריש לקיש, מותר לתת בני מעיים של נבלה לעכו"ם. [יור"ד סימן כ"ז ס"ק א']. והתבואות שור חולק עליו ואומר, שלענין המחלוקת בטריפה אנו פוסקים לחומרא בדאורייתא כרבי זירא ולא אומרים "כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לענין להקל באיסור אבר מן החי אין הלכה כרבי זירא אלא כריש לקיש. [תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ה']. ועיין עוד בתשובת רע"א שבסימן כ"ז ובשו"ת חת"ס יור"ד סימן י"ח.
[231] כך מבאר הרמב"ם את חידוש המשנה. [פ"ד ממאכלות אסורות הי"ג]. וכתב החתם סופר, שמשמע מלשון הרמב"ם שאפילו אם לא פירכסו - מותרים, ואין דינם כדין המסוכנת שאם לא פירכסה - אסורה.
[232] כך מפרשים הרשב"א ותוספות הרא"ש את חידוש המשנה. והרא"ש אומר, שהיה מקום לפרש את מה שכתוב בתורה "אשר יאכל, וכסהו בעפר", מתי יאכל? רק אחרי שיכסה בעפר. והמשנה מחדשת שאין אומרים כן. ועיין ש"ך יור"ד סימן כ"ח ס"ק ל'.
[233] מבואר בגמרא שהמשנה מדברת בחולין. והגמרא מקשה כיצד חולין מקבלים טומאה מידים מסואבות, והלוא ידים הן שניות, ואין שני עושה שלישי בחולין? ומתרצת מה שמתרצת. וצריך ביאור, מה בכך שהבשר טמא, והרי אין איסור לאכול חולין טמאים! וקשה לומר שדין המשנה נאמר לגבי פרושים שאוכלים חולין בטהרה. ומפרש הרא"ש, שמדובר במי שרוצה לאכול תרומה וקדשים אחרי שיאכל בשר זה, שאם היה הבשר טמא היה אוכלו נטמא בטומאת הגויה ואסור באכילת תרומה וקדשים. [תוס' הרא"ש ד"ה אמאי] ועיין בהערה 303.
[234] יש להבין, הלוא אין לאכול בשר בלי להדיח אותו מהדם, וההדחה תכשיר! וכתבו התוספות, שמדובר כשצולים את הבשר, ואז אין צורך להדיח אותו. ויש ראשונים החולקים וסוברים שצריך הדחה אף לצלי. [עיין ר"ן כאן ובשו"ע יור"ד סימן ע"ו ס' ב' ברמ"א]. עוד כתבו התוספות לתרץ, שמדובר כשהדיחו את הבשר במי פירות שאינם מכשירים. [תוד"ה ונאכלין] והרשב"א והר"ן כתבו שאפשר להעמיד באופן שהבשר הודח במי גשמים שלא מדעת האדם. ואומר החתם סופר, שעל אף שהמשקין מכשירים גם אם היה נוח לאדם בהם אחרי נפילתם, יש להעמיד כאן באופן שאחרי שהמים נתנגבו נודע שהודח הבשר, ואין כאן ניחותא בשעה שהמים על הבשר.
[235] הרשב"ם בפירוש התורה כתב, שהתורה לא נתנה טומאה לאוכלים עד שהאדם יתקן אותם לצורך מאכל, ונתינת מים היא תחילת תיקונם לצורך אכילה. [ויקרא י"א ל"ד]. ולאור הדברים אלו יש להבין את דברי רבי שמעון.
[236] הטעם שגזרו חכמים טומאה על סתם ידים הוא מפני שהידים עסקניות הן. [שבת יד א]. רש"י פירש בשם רבותיו שחוששים שמא נגעו בטומאה, ומקשה עליהם כמה קושיות. א. למה אינן נעשות ראשונות לטומאה, שמא נגעו באב הטומאה! ב. למה לא נגזור טומאה על כל הגוף מטעם זה! ג. לא תועיל להם נטילה אלא טבילה! ומפרש רש"י, שהידים עסקניות ונוגעות במקום טינופת, וגנאי לתרומה שתאכל בידים מלוכלכות, ולכן תקנו שסתם ידים יהיו שניות לטומאה ופוסלות תרומה. [רש"י שם ד"ה עסקניות].
[237] לומדים דבר זה מהכתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" [דברים י"ב כ"ז] המשמעות היא שהבשר מותר באכילה רק אחרי שהדם נזרק. [רש"י].
[238] לומדים הלכה זו מהפסוק "והבשר כל טהור יאכל בשר" [ויקרא ז' י"ט] המילה "והבשר" מיותרת ובאה לרבות עצים ולבונה. [רש"י].
[239] כל הדרכים שיש בגמרא בתירוץ הקושיא תלויות במחלוקת תנאים. הרא"ש מקשה בשם רבו: מדוע לא נעמיד את המשנה בבשר הטבול במשקה, ואותו משקה נפל על הבשר שלא ברצון ולכן אינו מכשיר אותו, ואילו היה הדם מכשיר את הבשר, היה בשר החולין נטמא על ידי המשקין שהם נעשים לראשונים על ידי הידים, שכן הדין שהשני לטומאה מטמא משקין לעשותם ראשונים! הרא"ש מתרץ, שבשביל שהמשקה יכשיר. אין צורך שיפול על האוכל מרצון האדם, אלא די בזה שיצא המשקה מרצונו מהפרי - ביין ושמן או יתלש מרצונו מהמחובר - במים, וכל משקה שלא יצא ממקורו ברצון אינו מקבל טומאה כמו שאינו מכשיר. [תוספות רא"ש ד"ה בחולין].
[240] רב נחמן לא בא לומר שדין המעשר כתרומה לכל דבר בדיני הטומאה, שכן זו הלכה פשוטה שטבול יום אסור לאכול תרומה ומותר לאכול מעשר שני, ודורשים את זה מהמקראות בפרק הערל [יבמות ע"ד ב]. וכתב הרמב"ן, שרב נחמן רצה לומר שיש שלישי במעשר רק מדרבנן.
דף ל״ג ע״א גמר׳, אמר ראב״י ש״מ מדרשב״ל, מזמנין לישראל על ב״מ, ואין מזמנין עכו״ם על ב״מ וכו׳, ממה דאמר ש״מ מדר״ל, ולא אמר ש״מ מדרבא דמפרש טעמא דר״ל משום דכמדמב״ד, יש ראי׳ לדברנו דלעיל דגם לר״ז ס״ל, דר״ל מטעם כמדמב״ד קאמר, אלא דממילא נשמע דא״ט לח״ח, וכמו שביארנו לעיל.
ומה שאמר מזמנין ישראל, דהוא שפת יתר, וכן נראה דרש״י ז״ל בפירושו השמיטו, ועיין בפי׳ ר״ג הנדפס על הדף בש״ס ווילנא, כבר כתבנו למעלה, דהי׳ מקום לומר דגם לישראל ליתסור הריאה משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים, בסתם שחיטות ששוחטין הקנה תחלה, והוה שחיטת הושט לגבי ריאה וקנה, כשחיטה על אברים המדולדלים קמ״ל דלא נכנס זה בכלל האי איסור, וכמש״כ למעלה, ומזמנים ישראל עליהם, ועיין מהרמ״ל ז״ל שמביא מקשין סתם, דלהוי לישראל נמי אבמה״ח, נמו בחתך בשר קודם גמר שחיטה, וכפי הנראה, גם הני מקשין לא נחתו לידע, דהאי כמדמב״ד לאו כנחתך ממש, אלא כאבר המדולדל, ולכן אין להקשות אלא דתהא בה מצות פירוש דרבנן, אבל מה שתירץ המהר״ם הוא משולל הבנה במחכ״ת, שכתב דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותי׳ דריאה, לא מקרי עוד בשר מה״ח עכ״ל, ותמהני והלא כל בשר מה״ח כן הוא, דמיד כשפירוש הוא מת, דהרי דרשינן כי ימות מן הבהמה על אבמה״ח, לקמן ע״ד ע״א, אם לא שנפרש דבריו, דכוונתו למה שכ׳ הראש יוסף שהבאתי לעיל׳ דכיון דהוא כמת ממש ומיד, הרי שחיטת הקנה לבד סגי לריאה, וע״ז כבר מלתי אמורה לעיל.
אולם על גוף המאמר דאין מזמנין נכרי על ב״מ, כתבנו למעלה דיש תימא רבתא, דהרי מעולם לא עלה ע״ד ר״ל לומר דע״י שחיטת הקנה הוה הריאה כנפרדה ממש מן הבהמה, אלא דדינא כאשר בשר הבהמה שאין בה טרפות בנקב, דרק כל זמן שהיא משמשת בתור ריאה המרחפת על הלב ע״י נשימתה אז שייך בה טרפות אם תנקב אבל אחר פסה״ג סבר ר״ל דבטלה פעולה שעושה ונידונת כבשר בעלמא, והרי תראה דרבא אמר בטעמא דר״ל, משום דחיי הריאה תלוי׳ בקנה, ולא אמר דריאה תלוי׳ בקנה, והוא דקדוק המכריח כוונתו, דפעולתה היא התלוי׳ בקנה, אבל לא היא עצמה בתור בשר, אבל לענין אבמה״ח הלא בעינן שיהי׳ האבר מדולדל עד שיהי׳ עומד ליפול משום דחיבורו לבהמה קל כל כך עד שטרם מיתת הבהמה עומדת ליפול מכל וכל, אבל האי ריאה חיבורה גם אחר פסיקת הקנה כל כך חזק, עד שאין לחשוב כלל, שהאי חיבור תתפרד קודם מיתת הבהמה, כי או שתתרפא או שתמית מהר, אבל שתתפרד חיבור הריאה מן הבהמה מכל וכל ע״י רקבון של החיבורים שלה, ועדיין תחיה הבהמה, הוא מן הנמנע, ולכן אין לדמותה לאברים החיצונים שנדלדלו, כמו יד ורגל שהן עומדים ליפול ממש, בעוד שהבהמה תשאר בחיותה.
ומה שנלפע״ד ביישוב חומר הלזה הוא, דהנה סברת מיתה עושה ניפול הוא, דכל אבר המדולדל דאין לו רק חיבור דק לגוף הבע״ח, אם תמית יתפרד האי חיבור דק וקל, זמן מה קודם המיתה, מחמת קלישות יניקותו מגוף הבע״ח, ולכן חשבינן את המדולדל כנפל קודם יציאת הנפש, וא״ת בלא דלדול נמי מתים תחלה האברים החיצונים והרחוקים ממשכן הראש והלב כידוע, וא״כ נאמר דהרגלים והידים המה כאבמה״ח שנפלו קודם גמר המיתה, זה ליתא, דכיון דכך דרך כל המתים, שתחלה יוצא רוח החיים מאברים הרחוקים והחיצונים, ואח״כ מאברים הפנימים, עד שגם הלב והמוח פוסקים מתנועתם, הרי לא נחלק הגוף לשנים, מפני שדרך המיתה בכך, אבל אם נפסק הגרגרת, עד שהריאה הסמוכה ללב, שדרכה היתה למות לבסוף, מפני חוזק החיות שבה, עתה תמות קודם הרבה כמו היד והרגל, בזה שפיר אמרינן, דמיתה הקדומה שלא כדרכה, משוה לריאה כניפול קודם גמר מיתת הבע״ח, ויש ליישב בזה עוד קושי׳ עצומה שנתעורר עליה קדוש דודי בשו״ת כת״ס ז״ל יו״ד סי׳ י״ז, דאיך נחייב לב״נ על אברים המדולדלים משום אבמה״ח מכח מיתה עושה ניפול, שזה ילפנן מקרא דכל אשר יפול מהם במותם, שלישראל נאמר ולא לב״נ, ולפי האמור י״ל, דמכח סברא הנ״ל בלא שום קרא ידעינן דכל שעומד ליפול, דהיינו למות קודם מיתת הבע״ח, מחמת שנדלדל מן הגוף דינו כניטל, ותדע שהרי לקמן דף קכ״ז ע״ב פריך הש״ס, על אברים המדולדלים, אי דאינם מעלין ארוכה, עוד בעודם בחיבורם ליטמא טומאת נבלות, דהיינו טומאת אבמה״ח שמטמא כנבלה, ומשני דאיכא קרא דכי יפול, דילפינן מני׳ עד שיפול, הרי דלולי הקרא היינו מטמאין אותן כאמה״ח מכח הסברא דהרי הן כנפולים, משום דכל העומד ליפול כנפול דמי, אלא דאיכא קרא דכי יפול עד שיפול, ולכן בעינן לעומת זאת קרא אחרינא דכי יפול מהם במותם דמיתה עושה ניפול, אבל לב״נ דליכא קרא דכי יפול, לא בעינן קרא דבמותם, אלא הדרינן לסברא החיצונה, דכל המדולדל הרי הוא כניפול, משום דעומד ליפול, ודו״ק.
ע״ש גמר׳ בישראל דבשחיטה תלי׳ מלתא, כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו וכו׳, עיין בפתיחה עיקר ב׳, דהא מלתא דהשחיטה מתרת מיד, איתחדש להו כשנכנסו לארץ, ונצטוו על שחיטת חולין, אבל במדבר בין נוחר ובין שוחט, הי׳ המיתה מתרת איסור אבמה״ח, אבל התולש אבר לאחר נחירה או שחיטה הוה אבמה״ח, וכן כ׳ הפלתי ז״ל בריש הל״ש דלמ״ד, אין שחיטה לעמה״ת, מפרכסת בעוף אסור, וא״כ במדבר הי׳ צריכין להשליך הב״מ בכל בהמה בין חולין ובין קדשים, לכלבים או לשרפן משום פסולי קדשים, והוא דבר שאין הדעת סבלתו, ובפרט לפי דעת הרשב״א, דלאח״ש שני הסימנים כל האברים הפנימים כמדמב״ד, מה נעשה בקרא מפורש ליתן הקיבה לכהן, וכמו שהעיר ע״ז בשו״ת כת״ס הנ״ל, וכפי שביארנו בעיקר א׳ ר׳ ישמעאל לית לי׳ היתר מפרכסת, ולדידי׳ מפרכסת גם עתה אסורה, והוא האמת והבאתי לזה ראי׳ ברורה מהא דאר״ל לקמן ע״ג ע״ב, דר״מ מחולק באברים כמו בעובר דהוה מגע לנבלה, ושם ביארתי משום דר״מ כרי״ש ס״ל, עיי״ש באריכות, וא״כ לכל הני נימא, דגם לישראל הב״מ אסורים, כיון דגם לדידהו במיתה תלי׳ מלתא וזה דבר שא״א, וכבר כתבנו למעלה דגם לדידן הי׳ לן לאסור הב״מ עכ״פ משום מצות פירוש דרבנן, דהיינו האברים התלויין בקנה ועכ״פ הריאה, הן אמת שכפי שביארנו אנן לא ס״ל כהא דר״ל, לא בריאה ולא בקנה, ולא בב״מ אחר שחיטת שגי סימנים דכמבד״ד, אבל גם לר״ל קשה הדבר לומר, דלרי״ש ולר״מ לפי מה שאמר ר״ל, דפליג גם באברים דאסורים, תהיה הריאה ג״כ אסורה מה״ט, ואין לנו מנוס אחר, אלא או כקושיתי למעלה, דר״ל לא אמר אלא דבתור ריאה הוה כמדמב״ד, אבל בתור בשר אינו כמדולדל, או שנאמר כיון דדרך שחיטה נעשה, לא נידון כמדולדל לענין האבמה״ח, וממילא דגם בנחירה כן הוא, דדרך נחירה בסימנים, לא נעשה אבמה״ח אע״פ שהריאה מתה קודם ללב, וכמש״כ למעלה, וא״כ כל המאמר דראב״י דאין מזמנין נכרי על ב״מ, לחדודי בעלמא איתמר ולא להלכה, ועכ״פ יפה עשה הרמב״ם ז״ל דהשמיטו מהלכה, אע״פ דלא ס״ל האי מי איכא מידי, ואוסר אבר המדולדל לבנ״י ועיין עוד לקמן ודו״ק.
ע״ש גמר׳ אבל לנכרי בנחירה סגי להו, ובמיתה תלי׳ מלתא וכו׳ ממה דאמר בנחירה סגי להו, מוכיח הגאון רצ״ח ז״ל בהגהותיו לש״ס, דגם ב״נ נצטווה שלא לאכול מתה מאליה ובעי נחירא עכ״פ, ועיין בפתיחה עיקר א׳ וב׳ אריכות בזה, וכן כתבו התוס׳ לקמן צ״א ע״א ד״ה כמ״ד, וכן רש״י דף צ״ד ע״ב בריש העמוד, בחד לישנא שהוא בכלל שלשים מצות שנצטוו ב״נ, ולפע״ד הוא בכלל דינים, דבכללם ודאי הוה מצות שמירת הגוף מכל נזק, ואיסור מאבד עצמו לדעת, וידועה דמתה מאליה, וכן הטרפה המפורש בקרא שהיא נטתה למות מחמת מכותיה, שאין להם תרופה, שהמה סכנה גדולה לגוף, וכמש״כ האב״ע, על הקרא דלכלב תשליכון אותו, ותדע דהרי האי קרא דטרפה כולל גם בשר מה״ח, וכדעת ר״י לקמן ק״ב ע״ב, וכן ההלכה, וכן תרגום אונקלוס, וכמו שאסור ליתן במה״ח לב״נ כן אסור לו ליתן בשר מבע״ח הנטתה למות, וכן הוה בכלל לאו דטרפה, גם הנבלה שמתה מאליה, או מחמת מכותיה דק״ו הוא ולא עוד אלא דמי לא עסקינן דטרפה חית היער והמיתה אבל הלאו דנבלה שנאמר בפ׳ ראה, שאמרה תורה לגר תתננה או מכור לנכרי, היא נבלה חדשה, שנצטווינו עליה בכניסה לארץ, דהיינו נחורה או נפסלה בשחיטה, שהותרה במדבר, וזו ראוי׳ ליתנה לגר או למכרה לנכרי, וכן איתי׳ בפסיקתא דממה שנ׳ בנח ״ומכל החי״ ממעט, ולא את המתה מאליה והא דלא הביא הרמב״ם ז״ל בהל׳ מלכים איסור זה לב״נ, י״ל כיון דבגמ׳ דילן לא נזכר בפירוש איסור זה לא חש להביאו, אבל מכללא איתמר, ממה שכ׳ בפ״ד ממ״א, דטרפה האמורה היינו שנטתה למות עד שלא תהי׳ ראוי׳ אלא לכלב, דהיינו לאחר מיתה, הרי דמפרש הקרא, לא למצוה, על השלכת הטרפה לאח״ש לכלב, אלא דהתורה אמרה דאותה הטרפה שעומדת היתה לכלב, אם לא היה שוחט אותה, לא תאכל, ואפילו נפרש דציותה התורה שנשליך את הנטתה למות לכלב, ולא התירה לתתה לגר ולמכרה לנכרי, נמי משתמט דאין ליתנה לאדם הנברא בצלם אלקים, ואינה ראוי׳ אלא לכלב, אבל בכל זאת לא שמעינן דיהי׳ הנכרי מצווה על נחירה בסימנים, אלא כל שממיתה כדרך הממיתים לצורך אכילה, ואפילו בקופץ אין לה דין נבלה שמתה מאליה, אבל ישראל גם במדבר היו מצווים עכ״פ על נחירה בשפיכת הדם, דכתיב ושפך את דמו, וזה שפיכת דם ממש, דהרי התורה חייבו בכיסוי, ומזה הוכיח רש״י ז״ל בריש פרקן דנחירה בסמנים עכ״פ בעינן, דמשם בקל נשפוך הדם, ולכן יש לתמוה על הרמב״ם, שכ׳ בסוף פ״ד מהל׳ שחיטה, דבמדבר היו ישראל נוחרין ואוכלים כשאר עכו״ם, והוא פלא דשאר עכו״ם אפילו נצטוו על המתה מאליה, אבל לא נצטוו על שפיכת דם על הארץ, ולכן יכולים להמית את הבע״ח כפי רצונם, כדי לאכלו, אבל ישראל נצטוו על ושפך את דמו, והדבר צ״ע ועיין בפתיחה ודו״ק.
ע״ש גמר׳ תני׳ דלא כראב״י, הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו׳ ואחד ישראל ואחד נכרי מותרין בו, הנה הרמב״ם לא פסק כראב״י, אבל גם לא כי האי ברייתא, דבפ״ט מהלכ׳ מלכים הי״ג כתב, האבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אע״פ ששחט בה ישראל שני סימנים, ה״ז אסור לב״נ משום אבמה״ח עכ״ל, הרי דלית לי׳ מי איכא מידי, ומ״מ לא הביא הא דראב״י, דאין מזמנין לנכרי על ב״מ, אולם זאת ודאי לק״מ, דחוץ ממה שתמהתי לעיל על האי דינא, הלא ביארנו דר״י לית לי׳ להא דר״ל דכמדמב״ד, לא בריאה וגם לא בקנה עצמו, וא״כ אין כאן משום אבמה״ח, אבל הא דדחה האי ברייתא מהלכה ודאי קשה טובא, דהרי סברת מי איכא מידי מקובלת להלכה, בסנהדרין נ״ט ע״א עיי״ש, והנלפע״ד לפי מה שבארתי בפתיחה, דהא דמפרכסת שרי היינו כמו יפ״ת תואר במלחמה שלא דיברה תורה אלא כנגד יצה״ר, למי שהוא להוט לאכול בשר, ולא מצי עומד על נפשו להמתין עד שתצא נפשה, ולעשותה גיסטרא היינו הך, דושחט ממעט גיסטרא, עיין מש״כ בריש פרקן, א״כ בנכרי דמצי שפיר לעשות גיסטרא למה נתיר לו לאכול ממפרכסת, וזאת ג״כ כוונת ר״פ דבעי למימר לי׳ לראב״י, והא מי איכא מידי, ולא אמר לי׳ משום דטעמא קאמר, ואע״ג דברייתא מ״מ קתני דאחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו, אולי ר״ל דאין הב״נ נהרג עליו אבל איסורא עכ״פ איכא, מכח האי סברא הנ״ל, והרי תראה דהרמב״ם נשמר ולא כתב דחייב משום אבמה״ח, כמו שכתב שם בשאר ההלכות אלא דאסור משום אבמה״ח, ומהר״ם שי״ף ז״ל כאן הרגיש בזה וכתב ג״כ דרק אסור קאמר הרמב״ם ולא חייב.
ועוד נלפע״ד לומר, דמאחר שכפי שביארנו לעיל ובפתיחה האי ברייתא כר״ע אתי׳ דלרי״ש לא אישתרי מפרכסת כלל, עיי״ש א״כ לגבי ב״נ דלא נאמר ארל״ה, לא שייך קביעת הלכתא כר״ע ודלא כרי״ש. וממילא נשאר הדבר בפסק, אי שרי לי׳ מכח מי איכא מידי, ואסור לו מספק אבל אין חייב עליו, ודו״ק.
תוס׳ ד״ה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרין בו, משמע דטעמי׳ משום מא״מ וכו׳ ותימא וכו׳ וה״נ שאני עכו״ם דלאו בני שחיטה נינהו עכ״ל, ותיתי לי כי כוונתי לדעת המעיו״ט, וכן הוא בהגהות מהרש״ש ויתר האחרונים, דלק״מ דהתם שפיר קאמר דלא התירה התורה יפת תואר אלא לישראל דבני כיבוש נינהו, אבל נכרי דאין לו רשות לכבוש ממילא אין לו רשות ליקח יפ״ת ע״כ, וא״כ כאן בשחיטה נמי מצינן למיסר לי׳ שחיטת עצמו ששחט משום דאינו מצווה על השחיטה, אין לו היתר זה דמפרכסת אם שחט הוא, אבל אם שחט ישראל שמותר להשוחט ולכל ישראל חבריו, למה יהי׳ אסור לנכרי, כיון דשחטה מי שמצווה על השחיטה, והסברא פשוטה כל כך, עד שנתהפך לקושי׳ על התוס׳ שהניחו זאת בתימא, אבל לפע״ד נראה להצדיק התוס׳ דיפה הקשו, והוא עפ״י מה שראיתי בספר גינת וורדים להפרמ״ג ז״ל שהקשה איך אפשר לומר דמפרכסת שהיתה אסורה לב״נ קודם מ״ת (ולפי שכתבנו לעיל גם לישראל במדבר) שמותרת עתה, דזאת מקרי שיצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, דגם זאת הוה מי איכא מידי, כמבואר בסוגי׳ דסנהדרין שם, ותירץ דכיון דנתקדשנו במצות שחיטה, ועי״ז אישתרי מפרכסת, לא הוה יציאה מקדושה חמורה לקלה, עיי״ש, ולכן ס״ל להתוס׳ דכמו דליכא מא״מ מקודם מ״ת אלאחר מ״ת, מכח האי סברא דנתקדשנו במצות שחיטה, ה״ה דליכא מא״מ מישראל לנכרי, ונאמר דרק למי שנתקדש במצות שחיטה אישתרי מפרכסת, ולא למי שלא נצטווה על הזביחה, וזה נכון.
ומכח הני דברי הגנת וורדים נדחו דברי האחרונים ובתוכם גם ק״ז בעהחת״ס ז״ל ביו״ד סי׳ י״ז שסברו דביצים וחלב של טרפה אסורים לב״נ משום אבמה״ח דלדידהו, ליכא קרא להתירם, וזה ליתא דהרי כל שאסור קודם מ״ת, א״א שניתר לנו ע״י נתינת התורה, וכיון דחלב וביצים אישתרי לן, ממילא מוכח דגם קודם מ״ת אישתרו, ובאמת אין כאן מקום לאסור, כי מה שאמרו בבכורות דחלב חידוש הוא דשרי׳ דהוה לי׳ לאסור מצד אבמה״ח, ר״ל ציר של אבמה״ח ומצד יוצא מן הטמא, וכ״ז לישראל אבל לב״נ לא נאסר יוצא מן הטמא ולא צירן ורוטבן, ודו״ק.
בא״ד, וי״ל מ״מ אבמה״ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה עכ״ל וכ׳ הראש יוסף, דמה שכתבו דטעון שחיטה, היינו עשה דוזבחת, ומכח זה נתקשה לו, מש״כ דלישראל בעי כזית, והא לגבי איסור עשה דוזבחת עובר אף בכ״ש, דהאי ואכלת בקרא שם רשות הוא, ולכן נדחק דקאי על הטמאים עיי״ש, והנה אפילו נניח לראש יוסף הקדמתו, דבאיסור עשה סגי בכ״ש לעבור עליו, גם לר״ל דח״ש מותר מה״ת, מ״מ לא חש לקמחי׳ במה דהקשה על התוס׳ דמנ״ל דהתוס׳ ס״ל הכא דוזבחת לעשה אתא, דדילמא כריצב״א בשבועות שציין בעצמו ס״ל, דאין בשחיטה אלא תיקון ולא מצוה, וע״כ הוכיח זאת דאל״כ לר״מ דאליבי׳ קיימו הכא, דלית אבמה״ח בחיה ועוף, תהי׳ מותר לגמרי לחתוך אבר ובשר מהם כדי לאכלן, ולא בעינן האי תיקון שחיטה אלא אם ירצה לאכלן אחר מיתתן, אולם זה ליתא דכבר ביארתי בעיקר א׳ וב׳ דבהא אי וזבחת מ״ע הוה כתוס׳ שבועות וביצה או רק תיקון כריצב״א, הוא פלוגתא ישנה בין ר׳ ישמעאל לר״ע ור״מ בזה כרי״ש ס״ל כאשר הוכחתי שם בראיות ברורות, וא״כ לר״מ לא מקרא דוזבחת ילפינן שחיטת חולין כדי להיות מ״ע, אלא מושחט, דכתיב בקדשים, ואז אין כאן מ״ע אלא תיקון הלאו, ותדע, דבכ״מ הן בביצה והן בשבועות וכן לקמן ל״ז ע״א בתוס׳ ד״ה השתא מחיים, דקדקו לכתוב ״זביחה״ ולא ״שחיטה״ וכאן כתבו״, משום דבעו שחיטה״, הרי דלא כיוונו על איסור עשה דוזבחת, אבל מ״מ בעי שחיטה לר״מ, משום דבשר ואבמה״ח, אסור עכ״פ משום טרפה, וזאת אפילו לר״ל לקמן דקאמר, דלאו דטרפה לא אתא רק אטרפה, ולא אבשר מה״ח, היינו משום דס״ל דלאו דבשר מה״ח נכלל בלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר אבל לר״מ דהאי לאו רק אבהמה קאי, ולאו דטרפה כולל גם חיה ועוף, פשיטא דמכניסין בו גם איסור במה״ח בחיה ועוף, דלית בהוא איסור אבמה״ח, ואע״ג דהתוס׳ לא נחתו לכל מה שכתבנו, כמו שביארתי בפתיחה, מ״מ האמת הוא כן, דלר״מ לא הוה שחיטה אלא תיקון הלאו ולא עשה.
כל זאת כתבתי מכבר, ועכשיו אני רואה כי ממקומו הוא מוכרע, דהרי טעמא דר״מ, דאין אבמה״ח נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, אמרו שם בגמ׳ משום דלעיל מני׳ כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך, אמור מעתה דר״מ ע״כ ל״ל הא דרבי, דוזבחת כאשר צויתיך קאי גם על חיה ועוף, וגם לא ההיקש לצבי ואיל דגם חיה בשחיטה דא״כ גם הלאו שלא תאכל הנפש עם הבשר קאי על כל הני דמרבינן לשחיטה, אלא ודאי ר״מ לומד שחיטת חולין, מושפך את דמו דכתיב בחיה ועוף, ויליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, וממילא דליכא עשה בשחיטה אלא תיקון הלאו, וכאשר יתבאר הכל באריכות בפתיחה, ודו״ק.
ע״ש משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, כשרים וכו׳, הטור והשו״ע הביאו דין זה בסי׳ כ״ח, בין דיני כסה״ד, והשמיטו בהמה, משום דמפרשין המשנה דאתא לאשמעינן דמצות כסה״ד אינה מעכבות והוא פלא והפלא, וכי אצטריך זאת להשמיענו, ולא עוד אלא דכמה דחוקים צריכין אנו לסבול. א׳) דנשנית האי משנה שלא במקומה, דמקומה הי׳ בפ׳ כסה״ד. ב׳) דקתני בהמה בהדי חיה ועוף שלא לצורך. ג׳) דכל האריכות למנות כל שלשה מיני בע״ח בפרטות, הוא שלא לצורך. ד׳) למה לא קתני סתם השוחט ולא יצא ממנו דם, כמו בכמה משניות דקתני השוחט סתם, וקאי על כל מינים הנשחטים, והרמב״ם ז״ל דרך דרך אחרת במשנה זו, והוא דקאי אמשנה שלאחריה שדיברה משוחט את המסוכנת, ואתא לאשמעינן כאן דבלא יצא מהם דם אין לחוש למסוכנת להצריך פרכוס, אלא דגם בפירוש זה אנו צריכין לסבול דוחק גדול, דהוו״ל לשנותה אחר משנה דמסוכנת, וגם לשנות השוחט סתם ולא למנות המינים בפרוטרות, ולא עוד אלא דעל גוף הדין אני נבוך מאד, כי הלא הוא ידועה לכל, דבכל שחיטה יבשתא, הבע״ח שוהה למות הרבה גם יום או יומים, עד שנצרכים להכות על ראשו כדי שימות מהר, ולכן כל ששחט ולא יצא אף טיפת דם אחת, דכן מיירי הכא, אם הוא מונחת מתה מיד, פשיטא דהיתה מסוכנת, דלולי זאת אין במציאות שמעשה השחיטה בעצמה תהיה ממית מיד, וזה דבר שא״א להכחיש, ולכן חלילה להכשיר הנשחט שלא יצא ממנו דם אם אינה מפרכסת, ולא נתנה סימן חיות כלל, דהאי דין דבריאה לא בעי פרכוס, ודאי לא נאמר אלא ביצא דם הרבה, ובשפיכת דם הנפש, מצי להמית מיד, אבל בשחיטה יבשתא חס מלהזכיר, ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו הרמב״ם ז״ל, אבל כאן לפי קט שכלי הפריז על המדה, להתיר נבלה גמורה.
ולכן לפע״ד ברור כשמש דלא כיוון התנא בהאי דינא, לא להא דסברו הראשונים, ולא למה שסובר הרמב״ם, אלא דאתא לאשמעינן, דשחיטה יבשתא כשרה, ולא בעינן שפיכת הדם כמשמעות הקרא דעל הארץ תשפכנה כמים וגם עיקר דוזבחת דכתיב אצל אזהרת הדם, וכטעם נגלה של שחיטה בצואר מקום הוצאת הדם, כמו שכתב החינוך ועיין לעיל בריש פרקן, מה שכתבנו בזה, על דר״י אמר עד שישוחט את הוורידין, והשתא שפיר מקום דין זה בפ׳ השוחט, ומנה כל ג׳ מינים הנשחטים, לאפוקי ממ״ד דא״ש לעוף מה״ת דלדידי׳ עכ״פ בעוף, ודאי בעינן שפיכת דם ממש, כדכתיב ושפך את דמו, דודאי נחירה בלא הוצאת דם הנפש, לאו מידי הוא, דהרי כל עצמיות נחירה בסימנים לא ידעינן אלא מדכתיב ושפך את דמו, ומקום הסמנים מוכשר ביותר לשפיכת הדם, כמו שכ׳ רש״י ז״ל בריש פרקן דף כ״ח ע״א, ואיך נאמר דחתיכת סימנים שלא נתפרש, בלא שפיכת הדם המפורש בקרא תסגי, ולכן קאמר התנא דאנן דס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, ומקרא דכאשר צויתיך, גם בעוף לא בעינן שפיכת הדם, אע״פ שבמדבר בשעת היתר נחירה, כל נחירה או שחיטה יבשתא, נבלה גמורה היתה, אבל לאחר שנצטווינו על השחיטה תו לא בעינן הוצאת הדם, כי השחיטה מתרת מיד, וגם קודם הוצאת הדם מותר לחתך כזית מבית השחיטה, כדלעיל, וזה הוא הפירוש האמיתי במשנה זו, ומקום הניחו לי להתגדר בו בס״ד ודו״ק.
שוב נתיישבתי, דאפשר לומר דגם הרמב״ם ז״ל לא נעלם ממנו הפשט דאמיתי הלזה, אלא דהוא כבר כתב בריש הל״ש בפירוש, דמה״ת בעינן שחיטה בכל הני ג׳ מינים, וגם פסק דמפרכסת מותרת מיד, בחותך כזית בשר מבית טביחתה, וא״כ תו האי דין דלא יצא ממנו דם דהשחיטה מותרת, אין בו צורך, דנשמע מן הנ״ל, ולכן קאמר דיש עוד רבותא במשנה זו דרך אגב דלא חיישינן בה למסוכנת, דמה״ט קתני לה סמוך למשנה דמסוכנת, אבל בכל זאת כבר מלתי אמורה דדינו של הרמב״ם בזה לפע״ד הוא מכשול גדול, ודו״ק.
אחרי ההדפסה ראיתי, כי על חנם כתבתי שם דהרמב״ם נתן מכשול לפנינו במה שהתיר בלא יצא מהם דם בלי פרכוס, כמו בבריאה דתנן במשנה שאח״ז ״אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו, כשרה״ דז״ל הרמב״ם בפ״ד הי״ג ממ״א ״השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו, וכן השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת״ עכ״ל, המדקדק בלשונו הזהב יראה, דחילוק גדול יש בין לא יצא מהם דם לבריאה, לענין דין דפירכס, דבלא יצא מהם דם, נשמר הרמב״ם ולא כתב ״ולא פרכסו״ אלא סתם דאין אומרים מתים היו, והכוונה בזה, דאין צריכין לחוש שמא מתים היו, ואין צריכין לחזור אחר פרכוס, אבל ודאי אם אירע שראינו היטב דלא פרכסו, ודאי נבלה היו, כמש״כ שם, דכל שלא יצא דם ולא נתן שום סימן חיות אחר השחיטה בטח מתה, אבל בבריאה כתב ״ולא פרכסה״ היינו דראינו דלא פרכסה, ומ״מ כשרה, ומשום דע״י שפיכת הדם מצי מיית גם בלי פרכוס, ותדע שכן כוונתו, דאם נאמר דבלא יצא מהם דם נמי, אפילו ראינו שלא פרכסה כלל, כשרה, מה לו להוסיף וכן בריאה, כיון דאפילו בחולה, דלא יצא מהם דם הדין כן. ואבקש סליחה מאת רבינו הרמב״ם ז״ל שפלטה קולמוסי נגדו דברים קשים שלא כדין.
ולפי האמור תימא רבתא לי על בעלי השו״ע שהשמיטו דין זה שחידש לן הרמב״ם, והלא לפי דעת הרמב״ם, יש שלשה מדרגת לענין פרכוס א) מסוכנת דבעינן דוקא פרכוס אבל אם שחטה והלך לו ספק נבלה הוה, ורמב״ם שכתב ודאי נבלה ולוקה, משום דמיירי בראה שלא פרכסה כלל כמבואר בדבריו, ב) לא יצא ממנה דם, דאין צריך לבדוק אחר פרכוס, אבל בראה שלא פרכסה כלל, ג״כ ודאי נבלה, ג) בריאה שאפילו ראה שלא פרכסה כלל, נמי כשרה, ואיך שתקו הפוסקים מכל זאת וצע״ג.
רש״י ד״ה הוכשרו בשחיטה, מגו דשרי׳ שחיטה להך בשר מידי אבמה״ח, משוי׳ לי׳ נמי אוכלא לגבי טומאה, עכ״ל וכ׳ הראש יוסף ז״ל, דלפ״ז ה״ה בשחיטת טרפה, וציין תוס׳ לקמן ל״ו ע״ב ד״ה שחיטה מכשרת ולא דם, שכתבו משום דמתרת בשר לאכילה, וא״כ שחיטת טרפה לא, והנה כפי אשר ביארנו בפתיחה עיקר ג׳ שחיטה שאינה ראויה אינה מתרת איסור אבמה״ח, אלא מצלת מטומאת נבלות, אין נפקותא לדינא בין רש״י ותוס׳, ומה ששינו התוס׳ מלשון רש״י וכתבו משום דמתרת לאכילה, היינו משום דהתוס׳ לא נחתו לזה האמת, דששא״ר אינה מתרת איסור אבמה״ח, ועיין היטב בעיקר הנ״ל ודו״ק.
210ימים לסיום הש״ס