חולין לט ע"א

לא ילפינן ואתא רבי אליעזר למימר ילפינן חוץ מפנים ואתא רבי יוסי למימר אפילו בפנים נמי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן אתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר פסולה ר''ש בן לקיש אמר מותרת רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים ריש לקיש אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן חוץ מפנים ואזדו לטעמייהו דאתמר שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה רבי יוחנן אמר פסולה ר''ש בן לקיש אמר כשרה רבי יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה וגמרינן ממחשבת פיגול ר''ש בן לקיש אמר כשרה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא גמרינן ממחשבת פיגול וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר''ש בן לקיש משום דחוץ מפנים לא ילפינן אבל פנים מפנים אימא מודי ליה לרבי יוחנן ואי אתמר בהך בההיא קאמר רבי יוחנן אבל בהא אימא מודי ליה לר''ש בן לקיש צריכא מתיב רב ששת א''ר יוסי ק''ו הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט מאי אין מחשבה פוסלת בחולין אילימא דלא פסלה כלל אלא זביחה דעבודת כוכבים דמיתסרא היכי משכחת לה אלא פשיטא מעבודה לעבודה וה''ק ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא באותה עבודה אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט פנים קשיא לר''ש בן לקיש חוץ קשיא לרבי יוחנן בשלמא פנים לר''ש בן לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעה מרבי יוחנן הא לבתר דשמעה מרבי יוחנן אלא חוץ קשיא לרבי יוחנן הוא מותיב לה והוא מפרק לה בארבע עבודות וה''ק ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין בארבע עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ואתא רבי אליעזר למימר: ילפינן חוץ מפנים, שהרי התורה מחייבת עובד עבודת כוכבים שעושה עבודות הראויות למקום אפילו כשאין דרך עבודת כוכבים בכך, לכן גם לענין המחשבה יש ללמוד עובד עבודת כוכבים מעבודת פנים ^[374].

ואתא רבי יוסי למימר: אפילו בפנים נמי, זה מחשב וזה עובד לא אמרינן.

אתמר: השוחט את הבהמה ולא התכוין שתהיה שחיטה זו עבודה לעבודת כוכבים, אלא שחטה לעצמו על מנת לזרוק דמה לעבודת כוכבים, ולהקטיר [או להקטיר] חלבה לעבודת כוכבים.

רבי יוחנן אמר: פסולה ^[375] ואסורה הבהמה בהנאה, אפילו אם לבסוף לא נזרק הדם ולא הוקטר החלב לעבודה זרה.

רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת ^[376]. ומסברינן לפלוגתא: רבי יוחנן אמר: פסולה, מחשבין מעבודה אחת לעבודה אחרת שתהיה לעבודה זרה, והרי זה כמו שהיתה מחשבה של עבודה זרה בשחיטה. ומקור הדבר הוא דילפינן ^[377] שחיטת חולין בחוץ לעבודה זרה משחיטת קדשים בפנים ^[378], ששם מחשבת הפסול הוא מעבודה לעבודה, שהשוחט על מנת לזרוק דם למחר או להקטיר אימורים למחר זהו פיגול.

ריש לקיש אמר: מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן חוץ מפנים ^[379].

ואמרינן: ואזדו לטעמייהו [רבי יוחנן וריש לקיש הולכים לשיטתם] במחלוקת שנחלקו בפסול מחשבת שלא לשמה בקרבנות שהמחשבה לשם קרבן אחר פוסלת בהם ^[380].

דאתמר: חטאת ששחטה לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה.

רבי יוחנן אמר: פסולה.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כשרה.

רבי יוחנן אמר: פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וגמרינן מחשבת שלא לשמה הפוסלת ממחשבת פיגול.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כשרה, אין מחשבין מחשבת שלא לשמה מעבודה לעבודה, ולא גמרינן ממחשבת פיגול, מפני שכל מחשבת הפיגול אינה אלא שחושב כשעושה עבודה אחת על עבודה אחרת שתעשה שלא בזמנה, ואין ללמוד משם למקום שהמחשבה פוסלת בעבודה עצמה ^[381].

ואמרינן: וצריכא להשמיע את שתי המחלוקת כי יש מקום לחלק ביניהם.

דאי איתמר בהא דשוחט על מנת לזרוק לעבודה זרה, הוה אמינא דוקא בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש, משום דחוץ מפנים לא ילפינן, אבל בשוחט על מנת לזרוק שלא לשמה, שיש ללמוד פנים מפנים, אימא מודי ליה לרבי יוחנן בזה.

ואי אתמר בהך דשוחט על מנת לזרוק שלא לשמה, הוה אמינא דוקא בההיא קאמר רבי יוחנן שיש ללמוד עבודת פנים מעבודת פנים, אבל בהא דעבודה זרה אימא מודי ליה לרבי שמעון בן לקיש שאין ללמוד עבודת חוץ מעבודת פנים. צריכא.

מתיב רב ששת ממשנתנו על רבי יוחנן וריש לקיש:

שנינו במשנתנו: אמר רבי יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

והוי בה רב ששת: מאי "אין מחשבה פוסלת בחולין" אילימא, דלא פסלה כלל מחשבת עבודה זרה, אלא זביחה דעבודת כוכבים דמיתסרא היכי משכחת לה ^[382]. והלוא אין ספק שזבחי מתים אסורים בהנאה מהתורה ^[383]?!

ואמר רב ששת: אלא פשיטא שההבדל שיש בין חולין לקדשים הוא במחשבה מעבודה לעבודה, והכי קאמר רבי יוסי: ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה, והחושב בזמן השחיטה שיזרק הדם למחר או שיזרק שלא לשמו - פוסל את הקרבן, יש שם קולא שאין הכל הולך אלא אחר העובד והבעלים לא פוסלים, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה, ואין מחשבת עבודה זרה פוסלת אלא באותה עבודה, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

ומקשה רב ששת: הא דפסל רבי יוסי מעבודה לעבודה בעבודת פנים, קשיא לרבי שמעון בן לקיש. ^[384] והא דהכשיר רבי יוסי מעבודה לעבודה בחוץ, קשיא לרבי יוחנן! ואמרינן: בשלמא, פנים לרבי שמעון בן לקיש לא קשיא, כי יש לומר דהא דהכשיר ריש לקיש היה זה מסברתו מקמי דשמעה [לפני ששמע] את משנתנו מרבי יוחנן רבו ^[385], הא לבתר דשמעה מרבי יוחנן ^[386] את המשנה ואז חזר בו, אלא חוץ קשיא לרבי יוחנן!

הוא [רב ששת] מותיב לה והוא מפרק לה: לא דבר רבי יוסי על מחשבה מעבודה לעבודה כלל, ואין קושיא לא על רבי יוחנן ולא על ריש לקיש, והחומרא שיש בפנים היא שהמחשבה פוסלת בה בשעת עשית אחת מארבע עבודות שהם שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקה, ואילו המקבל דם ומוליכו לעבודה זרה אינו אוסר את הבשר.

והכי קאמר רבי יוסי: ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד,

הערות

^[374] רש"י במסכת זבחים מ"ז א ד"ה בעבודת כוכבים.

^[375] רש"י גורס פסולה ומפרש שהיא אסורה בהנאה. והרמב"ן אומר, שהגירסא הנכונה היא "אסורה" כי לפי רבי יוחנן אין פסול בשחיטה עצמה אלא שהבהמה אסורה באיסור עבודה זרה.

^[376] הגמרא במסכת סנהדרין אומרת, שריש לקיש מודה שהשוחט על מנת לזרוק לעבודה זרה - חייב מיתה כעובד עבודה זרה, אבל בהמה זו לא נאסרת לדעתו, מכיון שעבודה זו לא נעשתה לשם עבודה זרה. [סנהדרין ס"א ע"א]. ומקשים תוספות, איך מתיר ריש לקיש לאכול את הבשר, הלוא העובד עבודה זרה הוא מומר, ושחיטת מומר היא כשחיטת עכו"ם ששחיטתו נבלה! מצאנו ארבעה תירוצים בדברי הראשונים על קושיא זו. א. באמת לא מתיר ריש לקיש את הבהמה אלא בהנאה ולא באכילה. [תוס' סנהדרין ס"א ע"א ד"ה ריש לקיש בתירוצם הראשון]. ב. אדם לא נעשה מומר כשעובד עבודה זרה פעם אחת, אלא כאשר הוא מוחזק לכך. [תוס' לעיל י"ד ע"א ד"ה השוחט]. ג. אפילו אם נעשה מומר בפעם אחת, לא נעשה מומר אלא אחרי השחיטה, אבל בשעת השחיטה לא נעשה מומר והשחיטה כשרה. [תוס' סנהדרין ס"א ע"א ד"ה ר"ל בתירוצם השני]. ד. ריש לקיש עוסק בשוחט על מנת שנכרי יזרוק את הדם לעבודה זרה, ואז הוא לא נעשה למומר. [רשב"א]. ועיין בש"ך יור"ד סימן ב' ס"ק י"ז וסימן ד' ס"ק ד'.

^[377] גירסת רש"י "דגמרינן" עם ד ולא עם ו כנמצא בנוסחאות הגמרא שלנו, וגירסתו מתאימה יותר עם פירושו, שדברי הגמרא "מחשבים מעבודה לעבודה" מתייחסים לעבודה זרה, וטעם הדבר הוא משום דגמרינן חוץ מפנים. ועיין בפירוש רבינו גרשום.

^[378] ללישנא קמא בגמרא למעלה, כל התנאים לומדים חוץ מפנים לענין זה מחשב וזה עובד. וללישנא בתרא, רבי אליעזר לומד חוץ מפנים לענין זה. ואומרים תוספות, שאין לסייע לרבי יוחנן מדברי התנאים, כי זה דבר מובן שהבעלים יכולים לחשוב על העבודה, וכיון שהתורה גילתה דבר זה בפנים, יש סברא טובה ללמוד שכן הדבר גם בחוץ, אבל אין להביא ראיה מכאן ללמוד שיש מחשבה מעבודה לעבודה בחוץ כמו בפנים, כי האפשרות לחשוב מעבודה לעבודה היא גזירת הכתוב. [תוד"ה חוץ].

^[379] פירוש המגרא כאן הוא, שלפי ריש לקיש אין מקום ללמוד חוץ מפנים, כי אפילו בפנים אין מחשבים מעבודה לעבודה, ורק בפיגול יש מחשבה מעבודה לעבודה כמבואר בגמרא להלן. [ראש יוסף].

^[380] כל הקרבנות שנשחטו שלא לשמן - כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובתם, חוץ מחטאת ופסח שנפסלים על ידי מחשבת שלא לשמה. והשפת אמת מסתפק בשאר הקרבנות שחשב בהם בשעת השחיטה על מנת לזרוק את דמם שלא לשמה, האם לא עלו לבעלים לשם חובתן כשם שהחטאת נפסלת לפי רבי יוחנן, או שכל מה שרבי יוחנן אומר הוא, שכיון שהחושב לזרוק דם שלא לשמה הוא חושב לעשות עבודה פסולה, זה פוסל את העבודה שעובד עתה כמו בפיגול, אבל כשאין מחשבה לעשות עבודה פסולה, וכל עבודה נעשתה לשם בעליה - הקרבן עלה לבעלים לשם חובתו. [שפת אמת זבחים י' ע"א ד"ה יש לעיין].

^[381] רש"י זבחים ט' ב ד"ה אין מחשבין מעבודה לעבודה.

^[382] תוספות מקשים, אם נאמר שפסול פיגול נעשה על ידי מחשבה ולא על ידי דיבור, [עיין בהערה 368] הרי שיש לפרש את המשנה, שהחומרא שיש בקדשים היא שמחשבה פוסלת בהם ולא פוסלת בחולין, כי במחשבת עבודה זרה צריך שיהיה דיבור. [תוד"ה אלא]. אין ללמוד מהתופסות, שלפי האמת מחשבת עבודה זרה אוסרת בדיבור דוקא, כי הם הקשו מדוע שהגמרא לא תפרש במשנה כך. ועיין בהערה 268 מה שהבאנו בשם התבואות שור.

^[383] הלב אריה אומר, שמלשון רש"י משמע שקושית הגמרא היא ממה שידוע לנו ממקומות אחרים שזבחי מתים אסורים, אבל במשנה עצמה היתה אפשרות לפרש גם אם לא היה איסור זבחי מתים. ועיין שם.

^[384] רש"י מתקשה, מה קשה לגמרא על ריש לקיש, הלוא בפיגול בודאי שמחשבין מעבודה לעבודה, ויש לומר שהמשנה מדברת בפיגול! ואומר רש"י, שמלשון המשנה "מחשבה פוסלת" ולא מחשבה מפגלת, משמע שבכל פסול מחשבה מחשבין מעבודה לעבודה. והתוספות מביאים גירסא של רבינו חננאל, שלפיה באמת הגמרא מתרצת את ריש לקיש שהמשנה מהמשנה מדברת בפיגול. [תוד"ה פנים].

^[385] התוספות מקשים: "תימה מאי תירוץ הוא זה שמתרץ שאמר ריש לקיש קודם שלמד המשנה" [תוד"ה הא] ועיין בהערה הקודמת, שרבינו חננאל לא גרס בגמרא תירוץ זה.

^[386] המהרש"א אומר, שלשון זה של הגמרא לא מתיישב לפי רש"י, כי משעמ ממנו שריש לקיש אמר שני דברים סותרים, והגמרא מתרצת אותם. ועיין במהרש"א שפירש את הגמרא בדרך אחרת מרש"י.

לא ילפינן [אין אנו למדים]. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: ילפינן [למדים אנו] חוץ מפנים שהבעלים פוסל, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אפילו בפנים נמי [גם כן] זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים].

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הקשורה למשנתנו: השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה, או על מנת להקטיר חלבה לעבודה זרה — ר' יוחנן אמר: השחיטה פסולה על ידי כך, והבהמה אסורה בהנאה. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר פסולה, כי לדעתו בעבודת הקרבנות מחשבין מעבודה לעבודה, כלומר, העוסק בעבודה אחת, ומחשב באותה שעה מחשבת פסול בעבודה שניה — הרי זה פוסל, וילפינן [ולמדים אנו] חוץ מפנים, שכשם שדין זה קיים לגבי קרבנות — כך הוא לגבי איסור הקרבה לעבודה זרה.

ריש לקיש אמר מותרת, כי לדעתו אין מחשבין בקדשים מעבודה לעבודה, ולא גמרינן [וגם אין אנו למדים] חוץ מפנים.

ואזדו לטעמייהו [והם הולכים לשיטותיהם], דאתמר [שנאמר] שנחלקו ביחס לעבודת הקרבנות בפנים: שחטה את החטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — ר' יוחנן אמר: פסולה, ר' שמעון בן לקיש אמר: כשרה.

ומסבירים: ר' יוחנן אמר פסולה, כי מחשבין מעבודה לעבודה, וטעם הדבר — מפני שגמרינן [לומדים אנו] דין מחשבה שלא לשמה בחטאת מדין מחשבת פיגול, שהשוחט קרבן על מנת לזרוק דמו לאחר זמנו, עושה אותו פיגול. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר כשרה, שלשיטתו, בפסול מחשבת שלא לשמה אין מחשבין מעבודה לעבודה, וטעמו — מפני שלא גמרינן [אין אנו למדים] ממחשבת פיגול למחשבת פסול אחרת.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני הנושאים, מפני דאי איתמר בהא [שאם היתה נאמרת המחלוקת רק בזו], בשוחט בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] ר' שמעון בן לקיש שאין מחשבים מעבודה לעבודה, משום שחוץ מפנים לא ילפינן [אין אנו למדים], אבל פנים מפנים אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, שלמדים מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול, ולכן השוחט חטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — פסלה.

ולהיפך, ואי אתמר בהך [ואם היתה נאמרת המחלוקת בההיא], בענין שוחט חטאת לזרוק דמה שלא לשמה, הייתי אומר: בההיא קאמר [אומר] ר' יוחנן שהיא פסולה, משום שלמדים מחשבת פנים ממחשבת פנים, אבל בהא [בזו] בעבודה זרה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' שמעון בן לקיש, שאין למדים חוץ מפנים, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי המחלוקות.

מתיב [מקשה] רב ששת על ר' יוחנן ועל ריש לקיש, ממה ששנינו במשנתנו בענין השוחט עבור גוי, וכוונת הגוי בשעת השחיטה לעבודה זרה, אמר ר' יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שמחשבה פוסלת, כלומר, במוקדשין — אין הכל הולך אלא אחר העובד, ומחשבת הבעלים אינה פוסלת, מקום שאין המחשבה פוסלת, כלומר, בחולין (בשוחט לעבודה זרה) — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר מחשבת השוחט?

ונברר: מאי [מה פירוש] אין מחשבה פוסלת בחולין? אילימא [אם תאמר] דלא פסלה [שאינה פוסלת] כלל, אלא לפי זה, זביחה לעבודה זרה דמיתסרא [שהיא אסורה] בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, היכי משכחת לה [היכן אתה מוצא אותה]?

אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שאין המחשבה מעבודה לעבודה אוסרת בעבודה זרה, שהשוחט בהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה אינו אוסר אותה, אלא רק כשמתכוון בשחיטה עצמה לשם עבודה זרה. ולפי זה הכי קאמר [כך ר' יוסי אומר]: ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין, כלומר, מעבודה לעבודה — בכל זאת אין הכל הולך אלא אחר העובד, ואין מחשבת הבעלים פוסלת, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין, שאין המחשבה מעבודה לעבודה אוסרת בעבודה זרה, אלא רק באותה עבודה עצמה — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט?

ואם כן, מה שנאמר שמחשבים מעבודה לעבודה בפנים קשיא [קשה] לר' שמעון בן לקיש, ומה שנאמר שאין מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה בחוץ קשיא [קשה] לר' יוחנן!

והוסיף רב ששת: בשלמא [נניח] מה שמחשבים מעבודה לעבודה בפנים, לר' שמעון בן לקיש לא קשיא [אינו קשה], שיש לומר: הא מקמי דשמעה [זו לפני ששמעה] את משנתנו מר' יוחנן רבו, הא לבתר דשמעה [זו לאחר ששמעה] מר' יוחנן, ולמסקנה אינו חולק אלא במחשב מעבודה לעבודה בעבודה זרה. אלא מה שלמדנו מכאן שאין מחשבים מעבודה לעבודה בחוץ קשיא [קשה] לר' יוחנן!

ואומרים: הוא מותיב לה והוא מפרק לה [הוא, רב ששת, מקשה אותה והוא גם היה מתרץ אותה]: מה שנאמר במשנה שמחשבה פוסלת בפנים ואינה פוסלת בחוץ — לא במחשבה מעבודה לעבודה נאמר, אלא הכוונה היא שהמחשבה פוסלת בפנים כשחישב מחשבת פסול (כגון לאכול לאחר זמנו) בעשיית כל אחת מארבע עבודות הזבח, מה שאין כן בעבודה זרה. והכי קאמר [וכך הוא אומר]: ומה במקום שמחשבה פוסלת כלומר, במוקדשין בכל ארבע עבודות הנעשות בהם: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקת הדם — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

we do not derive in this manner. And Rabbi Eliezer comes to say that we derive the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple, and therefore the intent of the gentile invalidates non-sacred slaughter. And Rabbi Yosei comes to say that even inside the Temple, in a case where this owner has improper intent and that other person is performing the slaughter, we do not say that the intent of the owner invalidates the slaughter.

§ It was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who slaughtered an animal in order to sprinkle its blood for idol worship, or to burn its fat for idol worship. Rabbi Yoḥanan says: The slaughter is not valid, and benefit from the animal is forbidden. Rabbi Shimon ben Lakish says: The slaughter is valid and deriving benefit from the animal is permitted.

The Gemara elaborates. Rabbi Yoḥanan says: The slaughter is not valid and benefit from the animal is forbidden. He holds that one transfers intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite. If, while slaughtering a sacrificial animal, one intends to perform one of the other sacrificial rites in an improper manner the offering is invalidated. And Rabbi Yoḥanan holds that we derive the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple. Since that intent invalidates the slaughter of sacrificial animals inside the Temple, it invalidates the slaughter of non-sacred animals outside the Temple as well.

Reish Lakish says: The slaughter is valid, and deriving benefit from the animal is permitted. He holds that one does not transfer intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite. Therefore, while slaughtering the animal, only intent to perform the slaughter improperly invalidates the offering, but intent to perform another sacrificial rite improperly does not invalidate the offering. And Reish Lakish holds that we do not derive the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple.

And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish follow their standard line of reasoning, as it was stated: If one slaughtered a sin offering for its own sake, but with intent to sprinkle its blood not for its own sake but for the sake of another type of offering, Rabbi Yoḥanan says that the offering is unfit, and Rabbi Shimon ben Lakish says that the offering is fit.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says that the offering is unfit. He holds that one transfers intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite, and the reason is that we derive the halakha of slaughter of a sin offering not for its sake from the halakha of intent for piggul, i.e., performance of one of the sacrificial rites with the intent to sprinkle the blood of the offering beyond its appointed time. And Rabbi Shimon ben Lakish says that the offering is fit because he holds that one does not transfer intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite, and the reason is that we do not derive the halakha of any other improper intent from the halakha of intent for piggul.

The Gemara notes: And it is necessary to state the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in both cases. As, if it were stated only with regard to that case of one who slaughters an animal in order to sprinkle its blood for idol worship, perhaps one would conclude that it is specifically in that case that Rabbi Shimon ben Lakish states his opinion that the slaughter is valid, due to the fact that we do not derive the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple. But in the case of one who slaughters an offering for the sake of another offering, where we would be deriving the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple from the halakhot of another case of slaughter of sacrificial animals inside the Temple, say that Reish Lakish concedes to Rabbi Yoḥanan that the offering is unfit.

And if their dispute was stated with regard to this case of one who slaughters an offering for the sake of another offering, perhaps one would conclude that it is specifically in this case that Rabbi Yoḥanan said that the offering is unfit, because he holds that one derives the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple from the halakhot of another case of slaughter of sacrificial animals inside the Temple. But in that case of one who slaughters an animal in order to sprinkle its blood for idol worship, say that Rabbi Yoḥanan concedes to Rabbi Shimon ben Lakish that the offering is fit due to the fact that the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple are not derived from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple. Therefore, it is necessary to state the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in both cases.

Rav Sheshet raises an objection to both Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish from the statement in the mishna with regard to one who slaughters for a gentile when the intent of the gentile is for idol worship. Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?

Rav Sheshet elaborates: What is the meaning of: Intent does not invalidate the slaughter in non-sacred animals? If we say that it means that intent does not invalidate the slaughter of non-sacred animals at all, but then how can you find a case of slaughter with intent for idol worship where the animal is forbidden?

Rather, it is obvious that the meaning of that phrase in the statement of Rabbi Yosei is that one does not transfer intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite, and this is what Rabbi Yosei is saying: If in a place where intent invalidates, i.e., in sacrificial animals, from one sacrificial rite to another sacrificial rite, everything follows only the intent of the one performing the slaughter, and the intent of the owners is irrelevant, in a place where intent does not invalidate, i.e., in non-sacred animals, from one rite to another rite but it does so only within the same rite, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?

According to this understanding of the contention of Rabbi Yosei in the mishna, the case of the slaughter of a sacrificial animal inside the Temple is difficult for Rabbi Shimon ben Lakish, as contrary to his opinion, Rabbi Yosei says that in that case one transfers intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite. The case of slaughter of a non-sacred animal outside the Temple is difficult for Rabbi Yoḥanan, as contrary to his opinion, Rabbi Yosei says that in that case one does not transfer intent from one rite to another rite.

Rav Sheshet continues: Granted, the case of inside the Temple is not difficult for Rabbi Shimon ben Lakish, because one can explain that he stated this statement that one does not transfer intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite before he heard the mishna from Rabbi Yoḥanan, his teacher, and he stated that one transfers intent from one sacrificial rite to another sacrificial rite after he heard the mishna from Rabbi Yoḥanan. His dispute with Rabbi Yoḥanan is limited to transfer of intent for idol worship from rite to rite. But the case of slaughter of a non-sacred animal outside the Temple is difficult for Rabbi Yoḥanan.

Rav Sheshet raises the objection, and he resolves it. That which Rabbi Yosei said, that intent inside the Temple disqualifies the slaughter of a sacrificial animal but intent outside the Temple does not disqualify the slaughter of a non-sacred animal, is unrelated to transfer of intent from one rite to another. Rather, Rabbi Yosei is referring to a case where one performed any of the four sacrificial rites with improper intent, e.g., to eat the offering beyond its appointed time. And this is what Rabbi Yosei is saying: If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter in sacrificial animals, if that intent was during performance of any of the four sacrificial rites, i.e., slaughter, receiving the blood, conveying the blood to the altar, and sprinkling the blood on the altar, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז. כלומר ישראל ששוחט בהמת חולין לזרוק דמה לעבודת כוכבים:

מחשבין מעבודה לעבודה. כלומר אם כששוחט כהן קדשים ומחשב בשחיטה על מנת לזרוק דמו חוץ לזמנו או להקטיר אימורין חוץ למקומו או חוץ לזמנו מהני מחשבה לפסול וגמרינן נמי בהמת חולין ששוחט ע"מ להקטיר חלבה לע"ז מקדשים שהן בפנים:

וגמרי' ממחשבת פגול. כלומר בפיגול חזינן בפירוש לא יחשב לו פגול יהיה דמהניא מחשבה אפי' מעבודה לעבודה דאי זורק את הדם על מנת להקטיר אימוריהן חוץ לזמנו (פסול) [פיגול]:

אבל פנים מפנים. כלומר קדשים מקדשים:

אבל בהא מודי ליה לר' שמעון בן לקיש. כלומר דחוץ מפנים לא ילפינן:

אילימא דלא פסלה כלל. כלומר דאי מחשב בשחיטה^א)נראה דצ"ל דאי מחשב בשחיטה גופה לע"ז דלא פסלה כלל. ע"מ לזרוק דמה לע"ז דלא פסלה כלל. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין מע"ז אלא באותה עבודה:

כלומר דאי מחשב כששוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז לא מהניא מחשבה לפסול אי לא מחשב בזריקה עצמה:

פנים קשיא לריש לקיש כיצד דשמעינן ליה לריש לקיש דאמר אין מחשבין מעבודה לעבודה והכא חזינן דמחשבין מעבודה לעבודה:

חוץ קשיא לר' יוחנן. כלומר דשמעינן ליה לר' יוחנן (הא) דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז כו' ר' יוחנן אמר אסור. כלו' ישראל (בה') השוחט בהמת חולין בחוץ דמחשב בשחיטה לזרוק דמה [לע"ז] פסול והא הכא חזינן דלא פסל אלא באותה עבודה:

בשלמא לר' שמעון בן לקיש לא קשיא כו'. כלומר מיקמי דלישמעיה מר' יוחנן לא אמר דפסל בפנים מעבודה לעבודה אבל לבתר דשמעה אמר איהו נמי דפסול מעבודה לעבודה אלא לר' יוחנן קשיא:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בארבעה עבודות. כלומר אבל בשתי עבודות פסל לזרוק דמה ולהקטיר חלבה ואלו הן ארבע עבודות קבלה הולכה זריקה והקטרה:

ה"ג וכן מצינו בכל הנוסחאות כולן: השוחט את הבהמה וכו' ר' יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת. ובפי' רש"י ז"ל פסולה ופי' אסורה בהנאה. ואין הלשון והפי' נסכמים זה עם זה כדדייקי' לקמן שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא.
וגר"ח ז"ל כך היא: בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול וכן עיקר שהרי מודה ר"ל במחשבת פגול שמחשבין מעבודה לעבודה ואע"ג דקתני פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת משום דבעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין לומ' דמפסל נמי לא פסלה כלל ועוד שיש בכלל זה מחשבת חוץ למקומו שפסול ואין בו כרת ומחשבין בה מעבודה לעבודה לדברי הכל ועוד שמצינו פוסלת במקום מפגל' בפ"ב דזבחים ובכמה מקומות בס' קדשים.
ורש"י ז"ל גורס בשלמא פנים לר"ל ל"ק הא מקמי דשמעה מר' יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן. ואינו מחוור משום שכמה פירכות ותיובתות הקשו בתלמוד לר"ל ולא אמרו בהן ל"ק הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה ואפילו נמי קיבלה הוו פרכי ליה ולמאי דסבר מעיקרא קשי' מתני' וכ"ש שלא היה לו לומר בפשיטות בשלמא לר"ל ל"ק ולא דמיא לההוא דפ' שילוח הקן דההיא לר' יוחנן אמר ולאו בדרך פלוגתא איתמר אלא בדרך פרכא איתמר ועוד שאפשר לאוקומה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כמו שפי'.

ותריצנא הכי נמי [קאמר] ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות. פירש"י ז"ל בעצמן משא"כ בחולין שאין מחשבת ע"ג אלא בב' בשחיטה ובזריקה דהכי כתיבן ומכלל שבזריק' פוסלת אעפ"י שכבר נשחטה בהכשר.
ויש שמשיב מהא דאמרי' לקמן בהנהו טייעי דאמרי דמא ותרבא לדידן להקריב לע"ג ואין אותה זריקה אוסרת על ישראל העור והבשר. והא בורכא דהתם כיון שכבר נשחטה וחילקו היאך העו"ג היו אוסרין דבר שאינו שלהם בלא מעשה כלל אבל חשב בשעת זריקה כיון שהם בעלים או יש להם עדיין שותפות בה י"ל שאוסרים אותה דגמרינן מפנים.
ומיהו אין סבר' זו של רש"י מחוורת בעיני מהא דתני' שחטה ואח"כ חושב עליה זה היה מעשה בקסרין ולא הורו בה אלמא אין זריקה אוסרת שאם תאמר שחישב לזרוק ולא זרק א"כ היכי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אדרבה הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק על מה ששחט תחלה סתם שמעולם לא היה דעתו לזרוק לע"ג. ועוד דתני' בה בתוספת' (ב,ד) אם מששחטה זרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ובאו ושאלו חכמים ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובפ' התקבל בירושלמי (גיטין ו,ו) מצאתי כן שחטה וזרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וש"מ שאין הקטרה וזריקה פוסלת אלא כשיש לומר סופו הוכיח על תחילתו ועוד מאי שנא שחיטה וזריקה דפסלן משום דכתיבי הקטרה נמי מיכתב כתיב' בפנים ובחוץ וא"כ ג' עבודות הן שפוסלות בעצמן ומה שאמר הר' ז"ל משום דהקטר' אפי' בפנים לא פסיל בה קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטרת חלביהם מה ענין לזו מ"מ בעצמה פוסלת ג) (קרבן) [הבהמה].
לפיכך מקצת רבותינו מפרשים כך ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים בד' עבודות מעבודה לעבודה שהמחשבה בשחיטה ה) לקבל להוליך לזרוק להקטיר חוץ לזמנו או למקומו פגול ופסול אין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין מחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר אבל שלא בשעת שחיטה אין מחשבה פוסלת כלל בחולין והטעם לפי שבמוקדשין כל ד' עבודות צריכין להכשר זבח ולהתיר בשר באכילה ולפי' מחשבת פיסול פוסלת בכולן אבל בחולין אין הכשרן אלא בשחיטה ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר וקרא נמי כתיב זבחי מתים.

ואתא ר' יוסי למימר אפילו בפנים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ואם תאמר ואם איתא דתנא קמא ורבי אליעזר אית להו שהבעלים מפגלין, מאי קא מייתי להו ר' יוסי ראיה מפנים.יש לומר דר' יוסי מיפלג הוא דפליג עלייהו אפילו בהא, וטעמא דנפשיה קאמר, כלומר אפילו במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין על ידי העובד אני נחלק עליכם לומר שאין זה מחשב וזה עובד בחולין, לא כל שכן דפליגנא עלייכו, ויש לנו כיוצא בה לקמן בפרק המקשה (חולין סט, ב) גמ' חותך מן העובר שבמעיה אמר ר' יוסי והלא האומר רגלה של זו עולה. ואמרינן ר"י למאן קא מהדר, אילימא לר' מאיר ור' יהודה מי אית להו האי סברא ופרקינן דילמא רבי יוסי טעמא דנפשיה קאמר, והרבה יש בתלמוד כיוצא באלו.

השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה ולהקטיר חלבה לעבודה זרה ר' יוחנן אמר אסורה. כלומר בהנאה וכדתניא לקמן (חולין לט, א) השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה (הרי אלו זבחי מתים) ורבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, ורבי יוחנן אמר אסורה דגמרינן חוץ מבפנים. וריש לקיש אמר מותרת לא גמרינן חוץ מפנים. ואם תאמר תיפוק ליה דשחיטת מומר היא. יש לומר דלא לזרוק הוא דמה קאמר, אלא ששחט לנכרי ועל דעת שיזרוק הנכרי דמה לעבודה זרה ושיקטיר הנכרי חלבה לעבודה זרה, ולא דמי (לנכרי) [לדיכרי] דטייעי דלקמן (חולין לט ע"ב), דהתם אין הישראלים מחשבינן בשחיטה שיזרוק הנכרי הדם לעבודה זרה, אבל הכא בישראל השוחט מחשב כן.

כך ברש"י ז"ל וכן היא בספרים בשלמא פנים לר' שמעון בן לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן הא לבתר דשמעיה מר' יוחנן. ואם תאמר אמאי לא מוקי ליה לר' שמעון בן לקיש במחשבת פיגול, יש לומר דמדקתני פוסלת ולא קתני מפוגלת. ואם תאמר לוקמא במחשבה פסול והיינו לאכול חוץ למקומו דפסול ואין בו כרת ופסול לכולי עלמא, ותירץ ר"ת ז"ל משום דמשמע ליה דלא איירי תנא אלא בפסול (דשנות) [דשינוי] קדש, דהשתא הוי פסול שיכולן להיות בחוץ דמשנה השחיטה מלשם חולין לשם עבודה זרה, דאילו איירי ר' יוסי בפסול דחוץ ממקומו או דפסול (הזעצער: אולי בפסול) מחוץ לזמנו בכי הא ליתא בחולין כלל, ולא משכחת לה לעולם בחוץ אלא בשינוי שחיטה, ומסתמא בכי האי גוונא [מיירי] רבי יוסי (בפוסל) [בפסול] פנים, דהיינו שנוי קדש. ומכל מקום קשיא היכי אמר בהדיא לריש קיש לא קשיא הא מקמי דשמעה הא בתר דשמעה, ועוד דאם כן כל היכא דמקשינן לריש לקיש נימא הכי, ורבינו חננאל ז"ל (גרסי') [גרס בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא ד]מוקי לה במחשבת פיגול, ואף על גב דקתני פסולה לאו דוקא, אלא משום דקא בעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין ולומר שאפילו מפסל לא פסלה תנא נמי פוסלת במוקדשין, ועוד שהרבה מקומות (אומרת) [אמרינן] פסול במקום פיגול, דתנן (בפסחים) [זבחים] (כח, א) השוחט את העולה חוץ למקומו פסול. אלמא קרי לפיגול דחוץ למקומו פסול. וכן בהרבה מקומות בפרק שני דזבחים (שם) וזה עיקר.

הכי קאמר ומה במקום שמשחבה פוסלת במוקדשין ד' עבודות. פירש רש"י ז"ל: שהמוקדשין נפסלין במחשב בהן בשעה אחת מד' עבודות דהיינו שחיטה זריקה קבלה והולכה, באיזו מהן שחשב על מנת לאכול חוץ למקומו או לחוץ הזבח פסול, אבל בחולין אינו נפסל אלא בשחשב מחשבת עבודה זרה בשעת [עשיית] אחד משתי עבודות דהיינו שחיטה וזריקה, דהני תרתי כתיבה, דכתיב (שמות כב, יט) זובח לאלהים חרם וכתיב (תהלים טז, ד) בל אסיך נסכיהם מדם, והקטרה אף על גב דכתיבא, שניא, שאפילו במוקדשין אינה פוסלת, שאם חשב בשעת ההקטרה לאכול חוץ למקומו או חוץ לזמנו לא פסל הזבח. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד שאם לאחר שחיטה חשב לזרוק דמה לעבודה זרה פסל את הבשר.
ואינו מחוור דהא תניא בסמוך (ע"ב) שחטה ואחר כך חשב עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא נהגו בה לא איסור ולא היתר, ואוקימנא בהוכיח סופו על תחילתו, אי אמרינן הוכיח סופו שחשב לאחר שחיטה לזרוק דמה לעבודה זרה וזרק על תחילתו שכך היה מחשבתו גם בתחלה בשעת שחיטה, דאלמא דוקא משום הוכיח, הא לאו הכי לא פסול, והדין נותן דבשלמא קדשים כיון דלא מיתכשרי אלא בזריקת דמים ובד' עבודות הדין נותן שאף בהן תפסול המחשבה את הזבח, אבל בחולין שאין הכל תלוי אלא בשחיטה. כיון דנשחטו הותרו והיאך חוזרין ונאסרין.
ועוד קשה לפירושו של רבינו ז"ל אמאי לא מני בחולין שלש עבודות, דהא איכא הקטרה, ואי משום טעמא דקאמר משום דאף בקדשים לא פסלה, הא לא מיחוור, דאטו שתי עבודות גופייהו בחולין מידי הוא טעמא אלא משום דכתבין (הקטרת) [הקטרה] נמי מיכתב כתיבה, אלא הכי פירושא המחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות מעבודה לעבודה כגון במחשב בשעת שחיטה לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו פגול ופסול, ואין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין המחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר לעבודה זרה.

וזה ביאור המשנה ולא נשלם בה ענין פסק הדברים ככל הצורך ודברים שנאמרו בגמרא להשלמת פסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם אלו הן:

השוחט לנכרי אפי' היתה בהמה של נכרי ואפי' שמענו עליו בפירוש שהוא מכוין בשחיטה זו להיותה לשם ע"ז או ששמענו שהוא אומר שרוצה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלביה כשרה אין הכל הולך אלא אחר השוחט ואפי' ראינו הגוי אחר כן שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז אנו אין לנו שחטה ישראל עצמו על דעת שיהא הגוי זורק דמה או מקטיר חלבה לע"ז שטת הסוגיא מוכחת שכשרה ומותרת באכילה שהרי לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אלא בחישב הוא בעצמו לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז שלדעת ר' יוחנן אסורה מדין מחשבין מעבודה לעבודה כמו שיתבאר בסמוך הא כל ששחטה על דעת שהגוי יזרוק או יקטיר נראה שמותר ומ"מ לגדולי הדור ראיתי שמפרשין אותה בחישב על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר שאלו על דעת לזרוק הוא עצמו לא היה ריש לקיש מיקל בכך שהרי משומד לע"ז הוא ומתוך כך הם פוסקים שאף בשחט על דעת שיזרוק הגוי או יקטיר פסולה ואע"פ שאין לפירושם ראיה ושאין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי פי' השמועה ודאי בעל דעת עצמו היא וכמו שהעמידוה במסכת ע"ז באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן שבשביעי של סנהדרין אמרו שהוא בר מיתה על מחשבה זו כמו שביארנו שם לענין פסק מיהא אני מודה להם כשהוא שוחט ברצון על כונה זו שהוא כאלו כיון הוא בעצמו אבל כל שאין כונתו בכך אע"פ ששוחט בידיעת כך מותרת כהנהו טייעי דאייתו דינרי לישראל למשחטינהו ואמרו להם דמא ותרבא לדידן בשרא ומשכא דידכו שהתירוה:

שחטה ישראל עצמו לשם ע"ז פסולה ואסורה בהנאה כזבחי מתים אפי' לא כיון בכך אלא בגמר שחיטה אע"פ שלא נעשה משומד בשעת שחיטה:

תוס' בד"ה פנים קשיא לרשב"ל כו' שכן אינן באותה עבודה כו' עכ"ל ויש להקשות לפ"ז לר"ל לילף שלא לשם חטאת מק"ו ומה פיגול ושינוי בעלים דאינן באותה עבודה ואפ"ה איתנהו מעבודה לעבודה שלא לשם חטאת דאיתיה באותה עבודה מכ"ש דהוי נמי מעבודה לעבודה והאי ק"ו הוי שפיר פנים מפנים ואפשר דאיכא שום פירכא להאי ק"ו וק"ל:

בד"ה חוץ קשיא לר"י כו' דקאי ר"י כרבנן כו' עכ"ל פי' להאי לישנא קמא אפי' כרבנן משא"כ ללישנא בתרא דליכא לאוקמא אלא כר"מ ולא קאמרי הכי אלא לאפוקי מק"ו דר"י כדמקשינן חוץ קשיא לר"י וק"ל:

גמ' הא מקמי דשמעה מרבי יוחנן הא לבתר כו'. פרש"י בזה דחוק כמ"ש התוס' גם לישנא דהא והא א"א להולמו לפירושו דמשמע דבתרי מילי קמיירי תלמודא ולולי פרש"י היה נ"ל משום דאיכא לאוקמא מתניתין בפיגול אלא דא"כ לא ה"ל לריש לקיש למימר סתם ולא גמרינן חוץ מבפנים דאמורא צריך לפרש דבריו היכא דאיכא למיטעי כי הכא דמתני' סתמא קתני דמשמע נמי חטאת שלא לשמה ואהא קמשני הא מקמי דשמעה כו' דבהנך תרי פלוגתא דמצרכינן להו דבהך דחטאת שלא לשמה מלתיה דר"י אינה צריכה אלא מלתיה דר"ל צריכה ואמר מלתיה מקמי דשמעה מר"י ואתא ר"י ופליג עליה וכן בהך דלזרוק דמה לע"ז מלתיה דר"ל אינה צריכה אלא דר"י אמר מלתיה ואתא ר"ל לבתר דשמע מר"י ופליג עליה והשתא ניחא דלהך מלתיה דפלוגתא דר"ל צריכה הא קושטא הוא דלא נקט למפסל במחשבה אלא פיגול אלא דהך דלזרוק דמה לע"ז דמלתיה דר"ל לא צריכה היא אלא דר"י וקאמר להא מקמי דר"ל דגמרינן חוץ מפנים מש"ה קאמר נמי ר"ל בהאי לישנא לא גמרינן חוץ מפנים ולא פירש דבריו דבפיגול דוקא איירי ודו"ק:

בתוס' ד"ה ר"ל וכו' דלמא ממליך ולא זריק וכו' כדאמרינן בפ' ד' מיתות דמסית שאמר אלך ואעבוד וכו' כצ"ל:

ד"ה פנים קשיא לר"ש וכו' כדאמרינן בפ' קמא דזבחים גבי הא דתנן שהזבח נפסל וכו' אם אמר הריני שוחט על מנת לזרוק לשם פלוני דפסול כדאמרינן בפ"ק דזבחים כצ"ל והוא שם דף י"ג:

רש"י ד"ה בשלמא פנים כו'. במקום מתניתא שבדבור זה צ"ל מתניתין:

רש"י ד"ה וה"ק. באיזו מאלו שחושב כו' חוץ לזמנו פיגול הוא. ציורו במחשבת פיגול ל"י לאיזו כוונה הלא מחשבה פוסלת קאמר דמשמעה אפי' שאר פסולים נמי כדמקשה מזה לרשב"ל:

תד"ה פנים. קושיית המהרש"א לרשב"ל. אישתמיטתי' שכבר קדמוהו בה אמוראי בזבחים (י). וגם על הק"ו מפיגול יש שם פירכא שכן כרת או שכן נוהג בכל הזבחים ע"ש:

תוס׳ ד"ה פנים וכו׳ דלא הוי לי׳ וכו׳ דמודה ר"ל דמחשבין מעבודה וכו׳ כצ"ל:

הא מקמי' דשמעי' מר"י רבי', ע' תוס' ומהרש"א נדחק ג"כ ואולי י"ל כך דלולי דאמרי' לעיל י"ג ע"א דמתני' שחיטת נכרי נבלה דלא כר"א ומזה הוכיחו תוס' שם ע"ב דתקרובו' ע"ז אסור מה"ת לולי כן הייתי אומר שהוא לאו דאוריי' רק מדרבנן אסור וא"כ א"ש קו' דמתני' כפשוטו ומה במקום שהמחשבה פוסלת מה"ת אלא דקיי"ל תקרובו' ע"ז דאוריי' ומש"ה פריך בפשיטות אלא זביחה דע"ז דמיתסר היכי משכחת ל' וכן משמע דס"ל לר"ל בעצמו מדקאמר לעיל לא ילפי' חוץ מפנים ש"מ דאסורה מיהת מדאוריי' והיינו דקאמר פנים לר"ל לא קשי' דהא מקמי' דשמע מר"י דתקרובו' ע"ז דאוריי' הוה ס"ל לאו דאורי' ולק"מ ממתנ' דיש לפרש כפשוטו, והא דאמר לא ילפי' חוץ מבפנים זה הי' לבתר דשמעי' מר"י דתקרובו' ע"ז דאוריי' ובאמת חזר בו אז ממאי דקאמר אין מחשבי' בפנים מעבודה לעבודה.

דף ל״ט ע״א גמר׳ איתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע״ז, רי״א פסולה ורל״א מותרת, ופליגו אי מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מפנים, והקשה הרשב״א ז״ל דתפ״ל דהוה נבלה מצד השוחט שנעשה מומר לע״ז, כיון דגם ר״ל מודה דהשוחט חייב וכמש״כ התוס׳ כאן, והתוס׳ לעיל בסוגי׳ דהשוחט בשבת, הוכיחו מכח האי קושי׳, דבפעם אחת לא נעשה מומר, אולם שם כתבתי, דלדעת הרמב״ם החילוק שבין מומר לחשוד הוא, דבמומר שהוא רגיל בכך חזקתו דלא שב בתשובה, אבל חשוד ע״י פעם אחת, ספק הוה שמא עשה תשובה, וממילא דבשעת שחיטה דעבירה אין חילוק בין פ״א להרבה פעמים ולכן הרשב״א בזה כרמב״ם ס״ל, ושפיר נתקשה לו אם הוא חייב ע״י שחיטה זו משום מקריב לעכו״ם, הרי גם שחיטתו שחיטת מומר לעכו״ם, אלא דלהרמב״ם לשיטתי׳ לק״מ דס״ל דשחיטת נכרי ומכש״כ שחיטת מומר דעשאו רבנן כשחיטת נכרי, אין בו רק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, וכל שנעשה עתה מומר ע״י שחיטה זו, לא קרינן בי׳ זבחו, אבל הרשב״א כתוס׳ ס״ל בזה, דמקרא דוזבחת פסלינן שחיטת נכרי, הרי דבעינן בר זביחה דוקא, א״כ האי דנעשה מומר בזביחה זו לא קרינן בי׳ וזבחת, עיי״ש באריכות, ועכ״פ הרשב״א דפסק כרמב״ם דבפ״א באותו השחיטה עצמה דינו כמומר, וס״ל כתוס׳ דפסול נכרי הוא מכח וזבחת, לא מצא מענה לקושיתו זו, עד שהוכרח לחדש דבר המבהיל את הרעיון, והוא, שמה שאמר בגמ׳ ע״מ לזרוק דמה לע״ז, לא שהשוחט יזרוק אלא ע״מ שהגוי יזרוק דמה לע״ז, ואז ג״כ הבהמה אסורה לר״י, מטעם תקרובות עכו״ם, אבל השוחט לא עבד כלום, וכן נפסק האי דינא בטור ושו״ע סי׳ ד׳ ומי יתן ויביננו את זאת, דחוץ מן הדוחק העצום, להכניס כאן נכרי בעל הבהמה שאין לו רמז עליו בגמ׳, דהרי לא קתני השוחט בהמת נכרי אלא השוחט את הבהמה, גוף הדין מרפסין איגרא לארעא, דאיך אפשר לעשות תקרובות לעכו״ם, והוא לא עבר עבירה, אלא עע״ז בטהרה, אתמהה? דע״כ אתה אומר דבהאי מחשבה עצמה הוא עע״ז דומי׳ דפיגול דהשוחט ע״מ שיאכלו הבעלים חוץ לזמנו, הרי הוא מפגל ולוקה, כן ע״כ גם כאן כיון דחישב משחיטה על הזריקה, מקרי עבודה, וחייב בין שיזרוק הוא ובין שיזרוק אחר, ואין לומר דכוונת הרשב״א דהשוחט ידע שדעת הנכרי לזרוק דמה ולהקטיר חלבה דבידיעה כזו אין עע״ז בשחיטה ומ״מ נעשה תקרובות עכו״ם, דזה ודאי ליתא, וכדמוכח ממה דשנינו בסוף הסוגי׳ בהני טייעי דיהב דוכרי לטבחי ישראל ואמרו להו, דמא ותרבא לדידן, ופרש״י לעכו״ם, ובשרא ומשכל לדידכו, וקאמר דשרי, הרי אע״ג דהטבח ידע דבעל הבהמה יזרוק הדם ויקטיר החלב לע״ז, מ״מ מותר הבשר, ושרי אפילו לכתחלה לעשות כן, ולכן דברי הרשב״א ז״ל תמוהין ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו לפע״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ר״ל אומר מותרת, מודה ר״ל דחייב מיתה וכו׳ ואין לתמוה איך ניהרג, הא דלמא מימלך ולא זריק וכו׳ הכא ודאי לא מימלך וכו׳ עכ״ל.

הנה לפי תירוץ זה סברו התוס׳ דחיוב מיתה לא בא אלא על הזריקה, ואם באמת אירע דלא זרק, דנשפך הדם וכדומה פטור, והוא תמוה מאד, דאז אינו דומה כלל לפנים, דהרי בפיגל לא בעינן שיאכל או יקטיר חוץ לזמנו, אלא במחשב לאכול מיד נתפגל הקרבן, והוא חייב מלקות משום מפגל, ואין לומר דרק לר״ל דלא יליף חוץ מפנים, כתבו דלא חייב עד שיזרוק, אבל לר״י דיליף חוץ מפנים, באמת חייב על השחיטה בלי שיזרוק, כמו שחייב במפגל, דא״כ הסוגי׳ שם בסנהדרין אין לה מובן, דהרי פליגו ר״י ור״ל נמי בחיובא דגברא דלר״י חייב אע״ג דנמלך ולא זריק, ור״ל לא מחייב עד דזריק, ואיך קאמר שם בגמ׳ דלר״ל נמי לא בעי קרא לחיובא גברא, הלא בעי לחייבו על המחשבה ע״מ לזרוק בשלא זרק לבסוף, וע״כ דלפי תי׳ זה אין חילוק, דגם לר״י לא מחייב עד דזרק, וזאת א״א דשם קאמר דיליף הכל מפנים, הן פסול הבהמה והן חיובא דגברא, ולכן דברי התוס׳ בתי׳ זה אין להולמם, אלא העיקר כתי׳ השני, וכן כ׳ רש״י ז״ל שם בסנהדרין בפירוש, דחייב אשחיטה עצמה שהיא עבודה, בין זרק אח״כ ובין לא זרק, והן לר״י והן לר״ל, אלא דלר״ל צריך הדבר הסבר גדול כיון דלא יליף חוץ מפנים למה נחשוב זאת לעע״ז במה שמחשב מעבודה לעבודה, ומה דקאמר מידי דהוה אמשתחוה להר, אין הנידון דומה לראי׳ דבמשתחוה להר עבד עבודה שלמה, אלא דמגזה״כ אין המחובר נאסר ע״י שנעבד, אבל כאן החסרון שלא נאסר הבהמה, הלא בעבודה, שאין מחשבין מעבודה לעבודה, ולמה לענין חיובא דגברא תחשב עבודה, מה שלגבי התקרובות לא חשב עבודה, ורש״י ז״ל נדחק להסביר הדבר וכתב וז״ל, הואיל ושחיטה צורך זריקה הוא והא חשוב בשחיטה ע״מ לזרוק הוו״ל כעובד ע״ז דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי׳ עכ״ל, וכוונתו הוא, דהוה כעין מה שאמרו בגיטין נ״ב ע״ב דהגבהה צורך ניסוך הוא, ומחייב מיד בשעת הגבהה, עיי״ש בתוס׳ ד״ה מנסך, אלא דגם שם אם אחר ההגבה, חזר בו ולא נסכו דודאי לאו כלום הוא, אלא דכל שנסכו אחר ההגבה, אמרינן דההגבהה נמי שייך לניסוך, לענין קמ״ל בדרבה מני׳, אלא אפילו אם נחלק ונאמר, דהתם הגבהה בלי ניסוך לבסוף לאו כלום הוא, אבל שחיטה שאני דהיא בעצמה עבודה היא, אם חישב בה לע״ז, לכן ה״ה אם חישב בה ע״מ לזרוק דמה לע״ז חייב שפיר, א״כ קשה להיפך למה לר״ל מותרת הבהמה, הלא השחיטה עצמה במחשבת זריקה מקרי עבודה, והיינו מחשבין מעבודה לעבודה, והדבר צע״ג בעיני ואחזיק טבותא למי שיגלה לי טעמא דהא מלתא ודו״ק.

(לט א תוספות) ד"ה פנים וכו' דמצינו דקרי ליה לפגול פסול דתניא וכו' חוץ למקומו פסול וכו'.—איני יודע מה ראיה היא זו דחוץ למקומו אין זה פגול. אבל אנחנו מצאנו במקום אחר (זבחים כט א), דקרי ליה לפגול פסול (ע"ש).

לא ילפינן. למימר בעלים אוסרין אלא כדכתיב קרא (תהלים קו) זבחי מתים שנזבח לעבודת כוכבים דבפנים הוא דכתיב (במדבר טו) והקריב המקריב דבעלים קרי מקריב אבל בחוץ לא אמרינן הכי: ור''א סבר ילפינן. במה מצינו דבעלים פוסלים במחשבת עבודת כוכבים בחולין ואפילו אחר שוחט וגבי עובד כוכבים אפילו בסתמא דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים: זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. דהמקריב לא יחשב מקריב ממש קאמר: לזרוק דמה לעבודת כוכבים. ודאשחטה לשם עבודת כוכבים שהיה בדעתו לעובדה בשחיטה זו דברי הכל אסורה דהא זבחי מתים הוא אלא בשלא היה מתכוין להיות שחיטה זו עבודה לעבודת כוכבים אלא שחטה לעצמו ע''מ שיעבוד העבודת כוכבים בזריקת דמה או בהקטר חלבה: פסולה. אסורה בהנאה: מחשבין מעבודה לעבודה. כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודת כוכבים: דגמרינן חוץ. איסור עבודת כוכבים: מפנים. ממחשבת פיגול של פנים שהשוחט ע''מ לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול: שחטה לשמה. בחטאת מיירי דכל שאר זבחים כשרין שלא לשמן אבל חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה וכן פסח שנשחט שלא לשמו ואם שחט החטאת לשמה לזרוק דמה שלא לשמה: רבי יוחנן אמר פסולה. דגמרינן מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול דעיקרו מעבודה לעבודה: וצריכא. לאשמועינן בתרווייהו מחלוקת דרבי יוחנן ור''ש: דאי איתמר בהא. מילתא קמייתא דהשוחט את הבהמה: בהא קאמר ר''ל. דאין מחשבין: פנים מפנים. פסול דחטאת שלא לשמה מפיגול: אלא זביחה דעבודת כוכבים דמיתסרא. בהנאה כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף לב:) תקרובת עבודת כוכבים מיקרי זבחי מתים כדכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה ומת גופיה מנלן דאסור בהנאה אתיא שם שם נאמר כאן ותמת שם מרים ונאמר להלן גבי עגלה ערופה וערפו שם את העגלה מה עגלה ערופה אסורה בהנאה כדאמר שם תהא קבורתה אף מת אסור בהנאה ומה מת אסור בהנאה ומטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים נמי: אלא פשיטא. האי אין מחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה קאמר: שמחשבה פוסלת במוקדשין. כדפרישית דעיקר פיגול מעבודה לעבודה הוא: אלא באותה עבודה בלבד. אם אמר שחיטה עצמה לעבודת כוכבים: פנים קשיא לריש לקיש. דקתני מחשבה פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת ש''מ בשאר פסולי פנים נמי כגון זריקת דם וחטאת שלא לשמה קתני דמחשבין: חוץ קשיא לרבי יוחנן. דקתני הכא בחולין אין מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה: בשלמא פנים לר''ל לא קשיא. דאיכא למימר מקמי דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה הוה פליג אסברא דרביה ואמר מסתברא דלא ילפינן ולבתר דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה וידע דלאו סברא דרבי יוחנן רביה אלא מתניתא הוא דגמרינן פסול מפיגול איכא למימר דהדר ביה להכי נקט רבי יוחנן משום דרביה הוה ואגמריה משנה וברייתא. ל''א לבתר דשמעה לרבי יוחנן רביה דפליג עליה ואמר מחשבין איכא למימר דהדר ביה: בארבע עבודות. הא דקתני אין מחשבה פוסלת בחולין לאו מעבודה לעבודה קאמר אלא בארבע עבודות קאמר: וה''ק ומה. מוקדשין שנפסלין במחשבה בארבע עבודות שחיטה וקבלה זריקה והולכה באיזו מאלו שחישב ע''מ לאכול מן הזבח חוץ לזמנו פיגול הוא אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד:

ריש לקיש אמר מותרת. מודה ר''ל דחייב מיתה כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין סא.) מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה היאך נהרג הא דלמא מימלך ולא זריק דם לעבודת כוכבים כדאמרינן בפרק ד' מיתות (ג''ז שם:) דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עביד הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע''מ לזרוק ועוד דהכא אפילו ידוע ודאי שלא יזרוק חייב דחשיב עובד עבודת כוכבים בשחיטה זו מה ששוחט ע''מ לזרוק: אלא זביחה דעבודת כוכבים דמיתסרא היכי משכחת לה. תימה אי חשיב פיגול אף במחשבה בלא דיבור אם כן משכחת זביחת עבודת כוכבים דמתסרא בדיבור שפירש בפירוש ששוחט לעבודת כוכבים: פנים קשיא לר''ש בן לקיש. פירש בקונטרס דלא מצי למימר ק''ו שלו מפגול דלא הויא ליה לומר פוסלת אלא מפגלת ואע''ג דמצינו דקרי ליה לפיגול פסול דתניא בפ''ב דזבחים (דף כח.) חוץ למקומו פסול ואין חייבין עליו כרת הכא דאיכא למטעי ה''ל למיתני מפגלת כדאמרינן בפ''ב דזבחים (גם זה שם) גבי הא דתנן שהזבח נפסל בד' דברים כו' ודייק בגמרא דיקא נמי דקתני שהזבח נפסל ולא קתני שהזבח מתפגל אבל קשה אמאי לא מוקי לה בשינוי בעלים דמודה ר''ל דמחשבינן מעבודה לעבודה אם אמר הריני שוחט ע''מ לזרוק דמו לשם פלוני דפסול כדאמרינן בפרק ב' דזבחים (ג''ז שם) לכ''נ דליכא לאוקמי ק''ו לא במחשבת פיגול ולא בשינוי בעלים דמה לתרווייהו שכן אינן באותה עבודה שאם אמר הריני שוחט לשם חוץ לזמנו או חוץ למקומו או לשם פלוני כשר כדאמרינן בפ''ק דזבחים (דף י.) ורבינו חננאל גריס פנים לריש לקיש לא קשיא דמוקי לה במחשבת פיגול: חוץ קשיא לרבי יוחנן. וא''ת ולימא דקאי רבי יוחנן כרבנן דכי היכי דילפי רבנן חוץ מפנים לענין דזה מחשב וזה עובד ה''נ ילפינן לענין דמחשבין מעבודה לעבודה וללישנא בתרא לימא דקאי כר''א וי''ל דלגבי זה מחשב וזה עובד שייך למילף חוץ מפנים דגלי רחמנא בפנים דבעלים קרוי מקריב והוא הדין בחוץ דכתיב (תהלים קו) זבחי מתים דאם בעלים מחשבין חשיב זבחי מתים כיון דבעלים קרוי מקריב בפנים ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא אבל לענין דמחשבין מעבודה לעבודה לא אשכחינן דילפינן כלל והא דמחשבין בפנים גזירת הכתוב בעלמא הוא: הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן. תימה מאי תירוץ הוא זה שמתרץ שאמר ריש לקיש קודם שלמד המשנה:

חולין לט ע"א - טקסט הדף

דף לט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד