חולין מד ע"ב

דף מד - ב

רב אמר:  רוב עוביה. שמצטרף עובי הדופן אל החלל, ואפילו אל מיעוט של החלל, לשיעור רוב פסיקת הגרגרת. ^[27] ואמרי לה, יש אומרים, הכי אמר רב: רוב חללה. שאין מתחשבים בחיתוך הדופן, אלא רק בפסיקתו של רוב חלל הקנה.

ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב.

יתיב רב, וקא בדיק לה ברוב עוביה.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: הרי לימדתנו רבינו שיש לבודקה ברוב חללה?!

שדריה שלח רב לאותה פסוקת הגרגרת שהובאה לפניו ובדקה ברוב עוביה, לקמיה דרבה בר בר חנה.

בדקה רבה בר בר חנה ברוב חללה, ומצא שלא נפסק רוב החלל, ואכשרה!

וזבן מינה רבה בר בר חנה בתליסר איסתרי פשיטי [בשלש עשרה סלעי מדינה, שהם סלעים פשוטים וקלים] בישרא. דהיינו, קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו כדי לאכול ממנה בעצמו.

ותמהה הגמרא: והיכי עביד רבה בר בר חנה הכי?

והתניא: חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר. ואם חכם אחד אסר, אין חבירו רשאי להתיר. ^[28] ומשנינן: שאני הכא, דרב לא אסר מיסר, אלא רצה לבודקה לפי רוב עוביה ולא נתנוהו התלמידים לבדוק בדיקה זאת אלא שלחוה לרבה בר בר חנה, ולכן היה רשאי להתירה.

ואכתי הוינן בה: וכיון דאורי בה חכם, שהגיעה שאלה זו לידי צורך שיורה בה חכם, היכי אכל מינה רבה בר בר חנה, על אף שהכשירה? והא כתיב [יחזקאל ד] "ואומר: אהה ה' אלהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול".

ודרשינן לה לעיל הכי:

הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום הרהור עבירה לבוא לידי טומאה בלילה.

ונבילה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר "כוס, כוס" מעולם. והיינו, שלא אכלתי מבשר בהמה מסוכנת, שמיהרו את השוחט שימהר לשוחטה, ואמרו לו "שחוט, שחוט!".

ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. ^[29]

משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, הזרוע, הלחיים והקיבה, ונהגתי בה כאילו היה בה איסור, אף שאין הבשר אסור לפני שהורמו ממנו מתנות כהונה. ^[30]

ואם כן, כיצד אכל רבה בר בר חנה מבהמה שהורה בה!?

ומשנינן: הני מילי שיש מידת חסידות שלא לאוכלה, כשהורה החכם מילתא דתליא בסברא, כגון במקום שצריכים לדמות דבר לדבר, ^[31] דאיכא לספוקי שמא לא היתה סברתו סברה הגונה. אך רבה בר בר חנה לא מכח סברא הורה כן, אלא אגמריה סמך! שכך קיבל מרבו, שיש לבדוק את פסוקת הגרגרת ברוב חללה, ולא ברוב עוביה.

אך עדיין דנה הגמרא מדוע קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו:

ותיפוק ליה שהיה אסור לו לקנות מבשרה של הבהמה הזאת משום חשדא, שייראה כנוטל שכר עבור הוראתו, כי שמא יאמרו האנשים שהמוכר הוזיל לו את מחיר הבשר משום שהתיר לו אותו!?

דתניא: דיין שהיה דן את הדין בין שני בעלי דין. זיכה וחייב. טימא וטיהר. אסר והתיר.

וכן העדים שהעידו על שדה או על טלית שהיא של פלוני.

כולן, בין הדיינים ובין העדים, רשאין ליקח מידי הזוכה את אותו החפץ שעליו היה הויכוח בבית דין.

אבל, אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו! שלא יאמרו האנשים שזיכהו הדיין, או שהעידו העדים לטובתו, כדי שלאחר מכן יקנו ממנו את החפץ בזול.

ומשנינן: הני מילי שיש כיעור בדבר, אי הווי מידי דמזבין בשומא, שמעריכים אותו בשעת הקניה, ואין לו שער ידוע. דהתם איכא למיחש שיבואו לומר שהוזיל לו. אבל הכא, שקנה בשר במחיר שבו נמכר בשר, הרי מתקלא, ממשקל הבשר, מוכח שכך הוא מחירו, ולא הוזילו לו את המחיר. ותו ליכא לעז.

כי הא דרבא שרא טרפתא, דהיינו שהורה בשאלת טרפה, והכשירה, וזבן מינה בישרא.

אמרא ליה אשתו, שהיתה בת רב חסדא: אבא - שרי בוכרא, רב חסדא אבי, היה רואה את הבכורות שהיו מביאים הכהנים לפניו לבודקו אם יש בהם מום ויהיו מותרים באכילה, ולא זבן מיניה בישרא, והוא לא היה קונה בשר מהבכורות שהתיר באכילה.

אמר לה רבא: הני מילי שהחמיר רב חסדא אביך שלא לקנות ממה שהורה בו היתר, בוכרא, בכור, משום דאשומא מזדבן. שבשר הבכור אינו נמכר במשקל אלא רק באומד. וטעמו של דבר, כיון שהיתרו של הבכור הוא בלא פדיון, אלא משנפל בו מום הרי הוא מותר באכילה, החמירו חכמים בכבודו יותר משאר פסולי המוקדשים, ואמרו שימכרו אותו רק באומד ולא ישקלו את בשרו במשקל כדרך ששוקלים בשר חולין.

וכיון שבשר הבכור נמכר באומד, אין ראוי לו לחכם שהתירו שיקנה ממנו, שמא יאמרו שהוזיל לו מחמת שהתירו.

אבל, הכא, כשהורתי בשאלת טרפה, מתקלא מוכח. הרי הכל רואים שאני לוקח במשקל, ומשלם לפי המשקל את מחירו המלא, ונותן לידו של המוכר את המעות.

אלא, מאי איכא, במה יכולים אנשים לחושדני, רק משום אומצא מעלייתא, שנותן לי ממיטב הבשר, גם בזה אין לי לחשוש, כי כל יומא, אומצא מעלייתא זבנו לי, משום שחולקין לי כבוד, ולא יבואו לחשוד בי היום שהוריתי היתר בבהמתם, שמשום כך נותנים לי את מיטב הבשר.

אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה - לעצמו! שכאשר נולד ספק טרפה בבהמתו, ויש לו צד לאיסור וצד להיתר, הוא אינו חס עליה, ואוסרה. ^[32] ואמר רב חסדא: איזהו [משלי טו] "שונא מתנות יחיה"? - זה הרואה טרפה לעצמו. שאם על בהמה שלו הוא אינו חומד להכריע בה לצד היתר, ודאי שהוא שונא לקבל מתנות מאחרים.

דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר [תהילים קכח] "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".

והיינו, זה שרואה טרפה לעצמו ואינו חומד אותה להתירה, ברור לנו שיהנה מיגיע כפיו, ולא יחמוד ממונם של אחרים.

רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות - העולם הזה והעולם הבא.

והכי דרשינן: "אשריך" - בעולם הזה, "וטוב לך" - בעולם הבא.

רבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי, כאשר שהיו שולחים לו מתנה מבית הנשיא, לא שקיל! כי הוו מזמני ליה לעכול אצלם, לא אזיל.

אמר רבי אלעזר והסביר את טעמו לנשיא: וכי לא קא בעי מר דאיחי!? וכי אין רצונך שאחיה, דכתיב "שונא מתנות יחיה".

רבי זירא, כי משדרי ליה, כאשר היו שולחים לו מתנה - לא שקיל. אבל כי הוו מזמנין ליה לאכול אצלם - אזיל.

אמר

רוב עוביה רוב הקיפה רוב חללה שנפסקה ברוב חציה:

בדקה ברוב חללה ואכשרה כלומר שלא נפסק רוב חללה:

בתליסר איסתירא בישרא איסתרא פלגא דזוזא:

וכיון דאורי ביה חכם היכי אכיל מינה:

כוס כוס שהיתה מסוכנת ואומרין שחוט שמיד מתה:

שהורה בה חכם שצריך להורות בה חכם. שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה. זיכה וחייב כלומר זיכה לאחד וחייב לאחד טימא וטיהר טימא לאחד וטיהר לאחד אסר לאחד והתיר לאחד. וכן העדים שהעידו כלומר על דבר אחד העידו שמותר שפלוני חכם התירו. הני מילי מלתא דבשומא מזדבן ודאי לא יקח משום חשדא דבני אדם שיאמרו בשכר שהתיר נותן לו יותר מאחרים הכא מתקלא מוכח שאינו נותן לו יותר משקל מאחרים. א"ל בת רב חסדא כלומר אשתו היתה הני מילי בוכרא דבשומא מיזדבן כו' דקי"ל כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא לפי שהנאתן להקדש ואם ימכרו ביותר יהא להקדש אבל בכור דמתנה לכהן והנאתו לכהן אין דין שיתבזה הקדש בשביל הנאתו של כהן אלא נמכר בתוך הבית ונמכר בשומא. אי משום אומצא שמינה כלומר שחושדין אותו בני אדם אע"ג שאינו נותן לו אלא מתקלא כמו שנותן לאחרים יתן לו בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים כל יומא נמי אומצא שמינה כו'. כלומר כל הימים אם אני משגר שלוחי לשוק נותן לי בשר טוב יותר ממה שנותן לאחרים בשביל כבודי. זה הרואה טרפה לעצמו ואין מראה לאחרים להקל:

והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין (לג,א).

וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו.
וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה.
אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו [אבל אם לא היו ב' אסור] שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה [כמי שאינו] נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה [הגה – וצ"ע מהרגנוהו].

הכא מתקלא מוכח. הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.
(הזעצער: נדמה לי שלפי הגמרא שלנו צריך להפוך את הקטעים קודם והא דתניא)

והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (חולין מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

חכם שטמא או שאסר אין שכנגדו רשאי לטהר או להתיר אא"כ טעה האחר בדבר ידוע בתלמוד ובזמן הזה בדבר ידוע לראשונים מאותן שמומחים לסמוך עליהן אבל מסברא אינו רשאי להורות על מה שהורה חברו ואם היה הראשון חוכך לאסור הואיל ומ"מ לא אסר עדין הרי חברו רשאי להתיר ובמסכת ע"ז והוריות יתבאר מזה בכדי הצורך:

ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע לחיים וקיבה כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ומ"מ דבר הנודע מן הקבלה אע"פ שאין זכר לדבר מותר ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם:

חכם שבא ספק איסור לפניו והתיר רשאי ליקח מאותו דבר שהתיר אלא שהדבר מכוער וכן אם דן את הדין וזכה את האחד או העדים שהעידו כלם רשאין ליקח אלא שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו במה דברים אמורים בדבר שנמכר בשומא אבל דבר הנמכר במשקל או במדה ובמנין אין כאן חשד כלל אחר שפורע לאלתר ואינו לוקח בהקפה אפי' יש לחשוד בו בברירת היפה אין זה חשד לאדם חשוב שכך ראוי לעשות לו בכל יום:

כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כמו שביארנו שם הטעם אחר שכן חכם שהראו לו מומו של בכור ודן אותו במום קבוע והתירו הדבר נאה לו שלא ליקח ממנו אחר שאינו נמכר במשקל על הדרך שביארנו:

תלמיד חכם ראוי לו שיראה טרפה לעצמו ר"ל שאם נולד בה ספק והיא שלו ויש לו בה צדדין להיתר וצדדין לאיסור ראוי לו להיות נוטה לאיסור ושלא לחוס על ממון עצמו ואם שמש תלמידי חכמים הרבה עד שאפשר לו להודיע היתרה לכל בבירור עד שלא ישאר עליו שום חשד הרי זה רשאי לעשות כן בלי פקפוק אע"פ שאחרים פקפקו בה ועליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:

תלמיד חכם ראוי לו לעטר את עצמו במדת השררה וכל שכן להזהר כפי כחו שלא יקבל מתנות ואף מן החשובים ומ"מ אם נהנה מבני אדם החשובים בדבר שהנאתו כבוד להם רשאי ואין כאן חסרון מדה:

גמ' והתניא חכם שטימא כו' דא"נ לא ידע רבה בב"ח שאסר רב כמו שכתבו התוס' בההיא דסמפונא דכבדא מכל מקום רב דשדר קמי' לא ה"ל למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלו' שהרי הוא כבר (אסור) [אסר]:

שם ותיפוק ליה משום חשדא כו' אף לתירוץ א' של התוס' דבדיין א' איסורא נמי איכא יש לומר דרבה בב"ח אחריני נמי הוו בהדיה דשרו כמ"ש הר"ן:

בפרש"י בד"ה משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכרו כו' עכ"ל מפירושו זה נראה דודאי שלא יחשדוהו שלא דן דין אמת אלא שיחשדוהו שנוטל שכר על הוראתו אבל ממה שפי' הרחק מן הכיעור שלא יאמרו בשביל כך זיכהו כו' עכ"ל מפורש שיחשדוהו שדן שקר כדי שיתן לו בזול וצ"ל דה"פ כיון דנוטל שכר על הוראתו שאסור לעשות כן יחשדוהו דמוזיל גביה משום משוא פנים שזיכה את החייב ודו"ק:

בד"ה רב חסדא כהן הוה כדאמרי' כו' עכ"ל דאל"כ דלמא לאו משום חשדא לא היה זבין אלא דמחמיר על עצמו היה לעשות כן כב"ש דאית להו פ"ה דבכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור א"נ משום דאיכא מ"ד בפ"ק דתמורה דאסור לישראל לקנות בשר בכור מכהן משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע"ש:

ברש"י ד"ה משום חשדא וכו' ונראה כנוטל שכר על הוראתו. והא דלא פי' רש"י כדי שלא יאמרו שבשביל כך התירה לו כדפי' לקמן גבי דן את הדין אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו' משום דהכא לא חשדינן ליה דיתיר האיסור כדי שיאכל ממנו ע"כ הוכרח לפרש דהחשד הוא שלא יהא נראה כנוטל שכר על הוראתו:

בתוס' ד"ה היכי עביד הכי כו' ופירש שם בקונטרס דהדר ביה מאידך שנויא וכו'. ברש"י שלפנינו שם אינו כן אלא שמפרש כמו שמפרשים התוס' בסמוך בדבור זה אגמרי' סמך ולכן האמין לדבריהם ע"ש:

רש"י ד"ה רוב עוביה. מן י"א עד תיבת לחלל נראה שהוא גליון:

רש"י ד"ה בתליסר. איסתרי מדינה שהם פשוטים כו'. כצ"ל ומלת סלעי למחוק וכן ליתא בר"ן. ומש"כ איסתרי סתם היינו סלעי צורי. עמש"כ ע"ז בגיטין (יד). ועתה נ"ל דר"ל דאיסתרי סתם נאמר ג"כ על סלעי צורי. ואולי דחסר בדבריו תיבת נמי. ומש"כ כדאמרי' בהחובל כו'. שם לא נמצא מאומה. רק שם בב"ק (לו ב) מביא משנה דהחובל ומפרש לה דהוא סלע מדינה ומבואר שם דהוא פלגא דזוזא. וזה הלשון איסתרא פלגא דזוזא הוא בכתובות (סד). וכן בקדושין (יא ב) ובבכורות (נ ב) בשינוי לשון קצת:

רש"י ד"ה משום חשדא. דלא לימרו כו' מוזיל גבי' כו'. דברי מהרש"א בזה דחוקים ונראין יותר דברי מהר"ם. ונ"ל למלאות דבריו במש"כ התוס' לעיל (ה ב) בד"ה צדיקים דאכילת איסור הוא גנאי ביותר. ולזה כיון לקמן בד"ה הרואה טרפה. שכתב אינו חומד להכריע להתיר. דמשמע דיש פנים להתיר ואעפ"כ מחמיר על עצמו. דאילו לא היה צד להתיר אין ראיה ממה שאינו אוכל איסור להיותו שונא מתנות:

רש"י ד"ה רב חסדא. כהן הוה. עמש"כ בס"ד בתמורה (ח ב):

תד"ה היכי (בסופו). וההיא עובדא דלקמן כו' שמא היו שניהם בבה"מ כו'. עמש"כ בברכות (סג ב) בס"ד:

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. קשא מה שאלה זו כל מי שיש לו חכמה בתורה זה נקרא תלמידי חכמים? ונראה לי בס"ד כי בעל תורה נקרא חכם על שם החיים שלוקח מן התורה דכתיב בה כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים (משלי ח, לה) ולזה אמר רבותינו ז"ל גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ (משנה אבות ו, ז) לכן נקרא חָכָם דאות כ' יהיה ממנה שני יודי"ן ואז אותיות חכם הם אותיות חַיִּים.
אמנם על תואר חכם שיש לו לפי טעם זה בעבור החיים קשא והלא כתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) ורוב החכמים לוקחים הספקה מן העשירים ונזונין מן המתנות והלוקח מתנות אין לו חיים, ואיך כולם נקראים בשם חכם? אמנם ישוב דבר זה הוא דאם הוא לוקח המתנות מצד הכרח כדי שיהיה לו ישוב הדעת ללמוד תורה ובלבו שונא המתנות הנה זה אף על פי שלוקח מתנות יחיה דהא שונא אותם ומה שלוקח הוא מצד ההכרח ואם לא היו נותנים לו הספקה גם כן היה עוסק בתורה אבל אם הוא אוהב המתנות ולומד תורה כדי שיתנו לו מתנות על זה אמרו אין לו חיים כיון דאינו שונא מתנות.
אמנם דבר זה צפון בלב ואיך יתברר? אבל אם רואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול לעשות טעמים של היתר על פי חכמתו להתיר הבהמה ועם כל זה עשה טעמים לאיסור והטריף אותה נמצא זה אין לו חימוד ממון על כן מסתמא אינו לומד בשביל ממון ומה שלוקח ממון הוא מצד הכרח ולכן זה חיו יחיה ושפיר נקרא חכם על שם החיים כנזכר לעיל דמספר חָכָם הוא מספר חַיִּים.
וזהו שאמר אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם דהיינו שנקרא חכם על שם החיים אף על גב דחזינן שהוא לוקח מתנות וכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ומהיכא מוכח דזה לוקח המתנות מצד ההכרח והוא שונא אותם? לזה אמר זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דמוכח דאין לו חימוד ממון דאם יש לו היה יכול להתיר הבהמה על פי טעמים של היתר וכיון דאין לו חימוד ממון נמצא מה שלוקח מתנות הוא מחמת הכרח וליכא למימר שהוא לומד תורה בשביל המתנות אם כן זה חיו יחיה אף על פי שלוקח מתנות ושפיר נקרא תלמידי חכמים על שם החיים.
ובזה מובן נמי דברי רב חסדא במה שאמר אֵיזֶהוּ 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה'? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דגם על זה המאמר קשא מה שאלה זו כל שאינו מקבל הרי זה שונא מתנות וגם זה מובן על פי האמור דיש מקבל מתנות והוא שונא אותם ומה שמקבל הוא מצד הכרח ובמה יוודע הדבר הזה לזה אמר אם רואה טריפה לעצמו אף על פי שהיה יכול למצוא לה טעמים להתורה דמזה מוכח דאין לו חמוד ממון ואז ממילא מוכח מה שמקבל המתנות אינו אוהב אותם אלא שונא אותם ומקבל מצד הכרח.
ובזה יובן בס"ד נמי מה שאמר עוד דאם רואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל' (תהלים קכח, ב) וקשא והא קחזינן דאוכל מן הספקה ולא מן יגיע כפיו? אך בזה ניחא כיון דרואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול למצוא לה היתר על פי איזה טעם של חריפות והוא לא עשה חריפות של הבל להתיר אלא הלך בדרך ישר למצוא טעם לאסור והטריף אם כן זה מוכח שהוא לומד תורה לשמה וידוע דמה שאמרו רבותינו ז"ל העולם קיים ועומד בעבור עסק התורה היינו תורה לשמה ונמצא זה הלומד תורה לשמה אינו אוכל ונהנה משל עשו אלא אוכל מיגיע כפיו כי על ידי לימודו מקיים העולם ואז זוכה בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים.

אִתְיַקּוּרִי הוּא דְּמִתְיַקְּרוּ בִּי. יש להקשות למה כפל לשונו? ונראה לי בס"ד דרבי זירא מלבד שהיה חכם גדול ומתייקרו ביה מצד חכמתו היה עשיר גם כן ומתייקרו ביה נמי מפני עושרו ועוד נמי היה לו גדולה מצד המלכות וכמו שאמרו לקמן (דף מו.) בההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ולכן כפל לשון היקרות ובזה ניחא דרבי אלעזר לא הוה אזיל ולא סמך על טעמו של רבי זירא דהוא טעמא דמסתבר אך רבי אלעזר היה עני ולא הוו מתייקרין בו אלא רק מצד חכמתו ואם ילך ויהנה בשביל טעם זה נמצא הוא נהנה מכבוד תורה מה שאין כן רבי זירא שהיה עשיר גם כן ומתייקרי ביה גם מצד עושרו אינו חושש לזה.

לימדתנו רבינו ברוב חללה. י"ל רב למד עמהם שקבל מרבותיו רוב חללה סתם. ומיהו מספקא לי' אולי אמרו רבותיו כן לאפוקי רוב עובי הטבעת ולא הגיע לחלל כלל לכך אמרו דרוב חללה רוצה לומר שיגיע הפסוקה לחלל ומצרפין עובי הדופן עם החלל לרוב ומש"ה מספקא לי' לרב אבל רב כהנא ורב אסי הבינו דלהא לא הוה צריכין רבותיו למימרא דפשיטא שלא יהא קנה חמור מושט כמ"ש רש"י. והנה אמרו לי' ברוב חללה כ' אמרו לי' דרב אמר רוב חללה לא ששמע כן מפה רב אלא היינו דאמר רמי בר יחזקאל לעיל לא תצייתי להני כללי דכייל יהודא אחי משמי' דרב נמצא רב יהודא כייל משמי' דרב דלעולם ה' שחיטה וה' טרפות שוים וכי היכי דלענין טרפה הוה תורבץ בכלל ושט ה"נ לענין שחיטה. ולפי אותו הכלל ס"ל לרב יהודה אליבא דרב בפשיטו דרובא דטרפה הוה ברוב חללה כמו רוב דשחיטה אך למאי דקיי"ל כרמי בר יחזקאל דליתי' להני כללי. ע"כ ה"נ לא פשיטא לי' לרב דרוב חללה לענין טרפה ע"כ יתיב ובעי למבדקה ברוב עובי'. ומ"מ לדינא קיי"ל דרוב חללה מסברת חוץ לא מטעם הכשר שחיטה דלא תלי' זה בזה אלא הכי אגמרי' רחמנא למשה:

אהא ה' אלקים הנה נפשי לא מטומאה וכו' עיין בפנים בקרא הקב"ה אמר שיאפה לחם שעורים בגללי צפיעי בקר. ועל זה צוח יחזקאל אהא ה' אלקים וכו' והענין כי אחז"ל בסוטה הואיל ועשתה מעשי בהמה ע"כ קרבנה שעורים מאכל בהמה ואמר יחזקאל נפשי לא מטומאה אפי' אפי' בהרהור ביום מכ"ש בשום זנות א"כ מדוע יהי' מאכלו לחם שעורים מאכל בהמה. ואחז"ל גבי מאכלות אסורות אדם מטמא עצמו למטה מטמאים נפשו למעלה הרבה והנה הוא נזהר ממאכלות אסורות אפי' בשר כוס כוס לא אכל ולמה משקצים נפשו בגללי בקר שעובר עליהם משום בל תשקצו כמבואר שלהי מס' מכות. והמבזה הוראת חכמים משכח תלמודו או שאינו נותן למודי תורה הראוי להם היינו מתנות כהונה למודי התורה ראוי הוא שישכח תלמודו. וע"כ צוח יחזקאל שלא אכל אפי' מבהמה שהורה בה חכם מכ"ש שלא ויתר על שום הוראת חכם וגם נתן לכהנים מתנות כהונה שלהם וא"כ אמאי מאכילין אותו לחם שעורים המשכח תלמודו כמבואר סוף הוריות:

רבב"ח אגמרי' סמוך מאריכות לשון של רש"י משמע דלאו דוקא הוראה שקיבל כן מרבותיו אלא כל הוראה דפשיטא לי' אפי' מכח סברת עצמו לא מיקרי הורה בו חכם. אטו מפני שהשואל עם הארץ ושואלני יאסר לי לאכול מהוראתי. אך בדבר שצריך לעיין אם דומה לכך כגון ריאה אי דמיא לבשרא טרפה ואי דמיא לכבדא כשרה אעפ"י דהך דמיא לכבדא הדין פשוט מ"מ אין פשוט שזאת המראה דומה לכבדא ע"כ לא יאכל ממנו אבל אם אינו תולה במראה עיניו אפי' לא קיבל מרבותיו רק שנראה לו הדין כך פשוט מותר לאכול ממנו ולפ"ז אצ"ל שרבב"ח הי' לו קבלה שברוב חללה אלא משיקול דעת של עצמו הורה להתירא ולק"מ ק' תוס' ד"ה היכי עביד הכי וכו' דגם למסקנא דרב לא אסר מיסר וק"ל:

והתני' דן את הדין עיין מהרש"א דרש"י ארכבי' אתרי רכשי דהחשדא הוא דמזכהו כי היכי דלמכור לו בזול או משום דנוטל שכר על הוראתו ונ"ל בדן וזיכה וחייב ליכא חשדא דנוטל שכר דשכר בטלה מותר אבל חשדא שזיכה לזה כדי שימכרנו לו בזול. אבל בהיות איסור והיתר לא שייך חשדא דמכשיר הטרפה כדי שימכרנו לו בזול דכ"ש אי מטריף לי' ימכרנו לו בזול יותר אע"כ חשדא שנוטל שכר להורות והתם לא שייך שכר בטלה על שעה קלה דמורה ואמר אסור או מותר:

ובמישרי בוכרא. פירש"י כהנים שאלו לראות מומו פי' והכהנים נחשדים שמטילים מום בעצמם וצריכין להביא עדים שלא הטילו הם ואיכא חשדא דקבלת עדות:

ומ"ש רש"י בכור נוהג בזה"ז יראה שכ"כ לאפוקי ממ"ש בהגהת מרדכי דחולין סוף סי' תשמ"ב ועיין כ"מ פ"א מה' בכורים ונוסחא ישנה שברמב"ם ע"ש:

איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו איזהו שונא מתנות וכו' הנראה מדברי דהני הרואה טרפה לעצמו אין פירושן שוה דאיזהו ת"ח שלמד כל כך שיכול לסמוך על עצמו לאכול מהוראת קולתו ורואה טרפה לעצמו ואוכלו והיינו דדרש יגיע כפך כי תאכל שאוכל ממה שיגע ולמד ושמש חכמים וסמך אגמרתי'. ושונא מתנות הרואה טרפות היינו שאוסר מעצמו ואינו חס על ממונו:

איזהו שונא מתנות יחי' יל"ד מאי שאלה היא זו מי שאינו מקבל מתנות מאדם. ואקרא גופי' יל"ד מ"ט לא קאמר מי שאינו מקבל מתנות יחי'. ע"כ נלע"ד דרוב חכמי ישראל מתפרנסים מאחרים על כרחם שלא בטובתם והם שונאים המתנות והמה על אפם ועל חמתם אך משום חיותם וחיות תורתם צריכים ליקח מתנות מאדם ועליהם נאמר שונא מתנות יחי' אעפ"י שמקבלים המתנות ההמה וקאמר במה יודע איפה שהוא שונא ואינו נהנה ושמח לקראת המתנות ואמר המפסיד ממון עצמו בראית טרפות ש"מ אינו חומד ממון. וביש"ש ראיתי דמפרש פשטי' דקרא שונא מתנות נמי יחי' אעפ"י שאין לו במה להתפרנס ושונא מתנות ב"ו מ"מ יחיהו ה' ויזמין לו פרנסתו ורוח והצלה יעמוד לו ממקום אחר:

אתיקורי הוא דקמתיקרי בי. אבל ר"א שהי' מאוד מדוכא בעניות כמבואר במס' תענית ידע דלא מתיקרי בעני אפי' ת"ח ע"כ לא אזיל:

רבי אלעזר כי הוו משדרי ליה(י) מידי מבי נשיאה לא שקיל וכי מזמני ליה לא אזיל אמר לא בעי מר דאחי דכתיב ושונא מתנות יחיה. אפשר דבזה נתן טעם למאי דלא שקיל כי משדרי ליה וגם לא הוה אזיל כי מזמני ליה ורמז דכתיב ושונא מתנות לשון רבים דהיינו בין אם שולחים לו מתנה בין אם נותנים לו לאכול ולשתות. אמנם רבי זירא הוה אזיל כי מזמני ליה אמר אתייקורי וכו'. ואפשר דרבי אלעזר ורבי זירא פליגי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג פ"ק דבתרא קרקע שאין בו דין חלוקה ד' אמות לכל א' אין כופין לחלוק ואם אומר טול ד' ואני ג' שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו וקאמר בגמרא דטעמיה דרשב"ג דאמר אי בדמי לית לי דמי אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה והרי"ף ז"ל פסק כרשב"ג והרא"ש בשם ר"ח פסק כת"ק וכתב בשיטה מקובצת דטעמיה דת"ק דאין זה מתנה דלתועלת עצמו הוא מכוין דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשתוף וכ"כ בסמ"ע סימן קע"א ס"ק כ"ד. ובהא אפשר דפליגי דרבי אלעזר סבר כהרי"ף דהלכה כרשב"ג דאין שומעין לו משום ושונא מתנות יחיה ומשו"ה אמר להם הטעם לא בעינא לכו דאחי דכתיב ושונא מתנות יחיה כלומר אני סובר דהלכה כרשב"ג דבכל גונא כל שלוקח מתנה מיירי ביה קרא ומשו"ה כתיב ושונא מתנות בלשון רבים לומר בין שהוא מתנה גמורה בין שגם הנותן יש לו הנאה קרינן ביה ושונא מתנות וכדעת הרי"ף ז"ל דהלכה כרשב"ג. אמנם ר' זירא ס"ל כדעת ר"ח ז"ל דהלכה כת"ק דאין בזה משום ושונא מתנות כיון דגם הנותן יש לו תועלת ולהנאת עצמו הוא עושה ולזה הוה אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרו בי ולתועלת והנאת עצמם הם עושים ואם כן לא שייך ושונא מתנות ואדרבא קרא דייק ואמר מתנות לשון רבים רמז דיהיו מתנות בין לנותן בין למקבל דהנותן אין לו תועלת והוא מתנה גמורה אבל הכא דאתייקורי מתייקרו הם עושין להנאתם וכדעת ת"ק כדפסק ר"ח:
ואכתי יש להעיר דכיון דהנותן דורון לת"ח הוא כמקריב בכורים כדאמרינן פרק שני דייני וכתבו שם התוספות משם תנא דבי אליהו דהנותן דורון לת"ח הוא כקרבן ומכפר עונותיו וא"כ ר' זירא דסבר דהלכה כת"ק גם כי משדרי ליה מידי מבי נשיאה הו"ל למשקל כיון דבזה הנשיא מקריב דורון ומתכפר לו. ונראה דאה"נ דאם היה כונת הנותן בשביל זה שרי ליקח ואין בזה משום ושונא מתנות אמנם זהו בשכר העה"ב והנותן אינו חושב בזה רק כונתו לתת מתנה ולזה לא היה מקבל וז"ש הכתוב ושונא מתנות דכיון דלמקבל ולנותן הוא מתנות הגם דיש שכר עה"ב הוא מכוין למתנה ואין דעתו לזכות לעה"ב קרינן ביה ושונא מתנות יחיה והשתא דאתית להכי נימא דגם רבי אלעזר לא פליג לענין דינא וגם הוא סובר דאם הנותן מכוין להנאת עצמו ותועלתו שרי אך היה רוצה לברר הדבר בלי ספק ומשו"ה אמר להו לא בעי מר דאחי דכתיב ושונא מתנות ואי הוה מהדר ליה אין זה מתנה דזה כבוד לי אם יבא אצלי ואם מקבל מתנה אני מקריב קרבן. אז גם רבי אלעזר הוה שקיל ואזיל. אך הנשיא שתק וש"מ דכל כונתו למתנה ומשו"ה נמנע. אך ר' זירא אזיל בתר אמדנא גלויה ומפורסמת דבמתנה דמשדרי ליה על הרוב אין דעתם לשכר העה"ב ולשם מתנה גמורה הם מכוונים ולהכי לא הוה שקיל. אך כי מזמני ליה דהדבר פשוט דמתייקרו ביה אזיל:
וחזה הוית להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל כי הוו מזמני ליה אזיל אפשר דר"א לא הוה אזיל כי הוו מזמני ליה כדמצינו באנשי ירושלים שלא היו יושבין בסעודה עד שידעו מי ישב עמהן משא"כ רבי זירא דהיה עניו יותר מדי וכו' עכ"ל ועם האדון הסליחה דכפ"ז רבי אלעזר היה גונב דעת הבריות דאמר להו דלא אזיל משום ושונא מתנות יחיה ואינו כן אלא דחשש שלא יהיו אנשי כבוד היושבין עמו. ותו דמוכח דאפילו ידע מי מסב אצלו לא אזיל. ולזה אפשר לומר דכיון דזמנין יתכן דלא היו אנשי כבוד ולכן עבד מילתא פסיקתא שלא לילך כדי שלא לפגום בכבוד אחרים וא"ל משום ושונא מתנות והוא דוחק. ותו ר' זירא דהיה עניו יותר מדי לא הוה ליה למימר אתייקורי הוא דמתייקרו בי אלמא בפיו הוא היה אומר שהוא חשוב הרבה דהנשיא מקבל שבח ותפארת לו שהוא הולך אצלו ובזה פיו ולבו שוין. וזה אינו מקביל למה שהיה עניו יותר מדאי. ואיני יודע אמאי נכנס הרב ז"ל בזה. בדבר שטעמם גלוי וידוע והם ע"ה גלי לן טעמייהו כמו שמבואר בדבריהם:

ואר"ח איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טריפה לעצמו. ק"ק מה זו שאלה איזהו שונא מתנות כל דלא מקבל סגי להו. ותו האי יחיה דנקט יתר הול"ל איזהו שונא מתנות זה הרואה טריפה וכו'. ותו אם היתה שקולה ולא אתנו יודע אי הוו סנו לא חזינן בהאי סימנא דרואה טריפה לעצמו דמורה ובא גם אהבתם גם שנאתם דהלא פירש רש"י דהרואה טריפה היינו כשנולד ספק טריפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה לאוסרה. ולפ"ז הן לו יהי דהאי מרבנן רואה טריפה לעצמו שאני הא דטריפה דמספ"ל וספיקא דאוריתא לחומרא ומה הוכחה יש דשונא מתנות:
ואפשר לומר דרש"י לאו דוקא קאמר דהיא ספק שקול דצד התר וצד איסור הנהו שקולא"י דבהא ודאי אשר הוא יהודי איבעי ליה להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא אבל הכא מיירי דצד ההתר יותר נראה ואינו ברור רק שהדבר נוטה להתר ומחמיר. וטעמא דשונא מתנות יהיה אפשר דבמתנה יש ספק סרך גזל דילמא משום כיסופא הוא דעבד וכמ"ש במציעא דף כ"ב ולא מלבו וכדאשכחן לעיל פ"ק דר' פנחס בן יאיר לא היה נהנה שמא יש לו ואינו רוצה או רוצה דאין לו ומאחר שכן דיש סרך ספק גזל במתנות והוא שונא אותם כדי שלא יכנס בסרך ספק גזל דין הוא שיחיה כל קבל שהגוזל כתיב ביה וקבע את קובעיהם נפש וכמ"ש פרק הגוזל בתרא זה שהוא נזהר מסרך ספק גזל חיה יחיה. ואולם מודעת זו דצריך לעבוד ה' שלא על מנת לקבל פרס. וא"כ בשגם עין לו ראתה לאיש הזה. לא ניחא ליה לקבל מתנות באדם אכתי אפשר דלא משום כי ירא שמא יכשל בגזל וכיוצא אלא אינו מקבל כדי שיחיה דלקיים קרא ושונא מתנות יהיה וכיון שהוא ע"מ לקבל פרס ולא עוד אלא שאינו חש לאיסור רק יעשה לו סגולה לחיות לאו מידי עביד וסופו ליכשל בגזל ולא יחיה. וזהו ששאל איזהו שונא מתנות יחיה דוקא רצונו איזהו השונא מתנות שיחיה משום דאיכא מאן דלא מקבל ולא הועיל כמדובר אמטו להכי שאל העמק שאלה איזהו שונא מתנות יהיה שנדע בודאי דמה שאינו מקבל מתנות משום שנאה מספק סרך איסור וחיה יחיה לז"א הרואה טריפה לעצמו כלומר דיש פני"ם הנראין להתרא ואפ"ה מחמיר מיראתו שמא יפגע באיסור זהו שונא מתנות יחיה דעתה אגלאי דמה שאינו מקבל משום סרך איסור גזל וחי:
ודרך דרש אפשר בכתוב עוכר ביתו בוצע בצע ושונא מתנות יחיה כי יש להרגיש דבא בכפלו"ן בוצע בצע ותו שונא מתנות אטו תרתי סני וחדא שקיל הול"ל שונא מתן ואפשר במ"ש פ"ק דברכות דאמרו לרב הונא אמאי לא יהיב מר שבשא לאריסיה ומי שביק לי מידי א"ל היינו דאמרי בתר גנבא גנוב וכו' ולהכי תקיפו ליה ת' דני דחמרא וכו' ע"ש גם אמרו פ"ב דמציעא דף כ"ב גבי כלך אצל יפות דאם בא בעה"ב ואוסיף בידו ליכא תו משום כסופא וז"ש עוכר ביתו גונב מן הגנב וז"ש בוצע בצע אפ"ה עוכר ביתו וכמו דתקיפו ת' דני דחמרא. כל קבל דנא שונא מתנות תרתי לא מיבעיא חדא דיש לחוש משום כסופא אלא אפילו בא בעל הבית והוסיף דהו"ל תרתי מתנות אפ"ה מתורת גדר שונא לקבל חיה יחיה ודוק:

רש"י ד"ה כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהנזיקין שמנים זוגים וכו'. צ"ל כדאמרינן בברכות פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) שמנים וכו' כצ"ל ועמ"ש בקונטריס זה לעיל שם בברכות בס"ד:

(מד ב) זה הרואה טריפה לעצמו.—עי' פירש"י. וראיתי להרשב"ץ הל' שחיטה פ"ו שכתב בשם אביו שפירש היפך מפירש"י, שמתוך חכמתו הוא מתירה, ולא יצטרך לבריות, והוראת מלת "רואה" בכ"מ הוא להתיר, ועוד מטעמים אחרים דחה פירש"י (ע"ש).

רוב עוביה. יש אומרים רוב עובי הדופן אע''פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו: רוב חללה. אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב: ואמרי לה ברוב חללה. אליבא דרב פליגי אמוראי: שדרה. רב לקמיה דרבה: בתליסר איסתרי פשיטי. איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב''ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה: לא מיסר אסר. דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה: דתליא בסברא. דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן: משום חשדא. דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו: דן את הדין. על שדה או על טלית בין זה לזה: וכן עדים שהעידו. על שדה או על טלית שהן של פלוני: כולן רשאים ליקח. אותו חפץ: הרחק מן הכיעור. שלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול: שרי בוכרא. כשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ: רב חסדא כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות: בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר: מתקלא מוכח. שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד: מאי איכא. במה יכולין לחשדני: משום אומצא מעלייתא. ששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר: כל יומא נמי. חולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב: זה הרואה טרפה לעצמו. כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה: הרואה טרפה לעצמו ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר: ושמש תלמידי חכמים. גמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא: יגיע כפיך כי תאכל. דכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול: מזמני ליה. לאכול אצלם:

היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו'. וא''ת דלקמן (דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי''ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ''ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב''ח כה''ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו: וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח' כו'. דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ''ב דיבמות (דף כה:) ומ''מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה''ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ''ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין: איזהו תלמיד חכם. דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו: