חולין מז ע"ב

אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא איכא דאמרי דנפיחה ואיכא דאמרי דפחיזא ואיכא דאמרי דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני אמר רבא ככוחלא כשרה כדיותא טרפה דא''ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה ירוקה כשרה מדרבי נתן אדומה כשרה מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר פעם אחת הלכתי לכרכי הים באתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהיה אדום אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא באתה אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבשרא טרפה וסימניך {שמות כב-ל} ובשר בשדה טרפה אמר רב סמא בריה דרבא האי ריאה דדמיא ככשותא וכמוריקא וכגון ביעתא טרפה אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא ככרתי אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן לה אי אית בה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה ואי לא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ואמר רב יוסף האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מנחינן עלה גדפא או גילא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה ואי לא ידעינן לה מייתי משיכותא דמיא פשורי ומותבינן לה בגוה בחמימי לא דכווצי בקרירי לא דמטרשי אלא בדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני וביני הוא אמר עולא א''ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון איתיביה רבי אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים ושמע מינה חסרון מבפנים שמיה חסרון לא לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה לא צריכא לרבי שמעון דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות ה''מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו רבי שמעון מודה רבי חנניה חלש על לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה אמר רבא והוא דקיימי סמפונות אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מנא ידעינן אמר ליה מייתינן צעא דקוניא ושפכינן לה בגויה אי אית בה שורייקי חיורי טרפה ואי לא כשרה אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה תניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשרה ניטלה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

אבל אם היתה אגבה, מלמעלה לריאה, הרי אפילו היתה קטנה כטרפא, כמו עלה דאסא, הדס, הרי היא טרפה. אמר רפרם: האי ריאה דדמיא לאופתא לבקעת עצים - טרפה. וכדמפרש ואזיל:

איכא דאמרי דדמי לבקעת עצים בחזותא. והיינו, שדומה צבעה הלבן לבקעת עצים.

ואיכא דאמרי בגישתא, בשעה שממששים בה חשים שהיא קשה כבקעת עצים.

איכא דאמרי דנפיחה, שנעשית לבנה כבקעת, והיינו בחזותא.

ואיכא דאמרי דפחיזא, שהיא קשה כבקעת, והיינו כגישתא.

ואיכא דאמרי דשיעא, שהיא חלקה כבקעת עצים שהוחלקה, דלית לה חיתוכא דאוני.

אמר רבא: אם היה מראה הריאה ככוחלא כחול - כשרה. ואם היה מראה הריאה כדיותא, דיו יבש שחור - טרפה.

דאמר רבי חנינא לענין דם הנידה: דם שחור - אדום הוא, אלא שלקה והתקלקל, וגם ביחס לריאה אמרינן שבשר אשר מראהו שחור עתיד להירקב ולינקב.

ירוקה - כשרה מדרבי נתן. וכדמפרש ואזיל. וכן אדומה - כשרה מדרבי נתן. דתניא: רבי נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני, וסיפרה לי שמלה בנה ראשון, ומת. ומלה בנה שני, ומת. ואת הבן שהולידה שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהיה אדום.

אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו.

המתינה לו, ומלה אותו, וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי.

ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא. באתה אשה לפני, שמלה בנה ראשון, ומת. שני, ומת. שלישי, הביאתו לפני. ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו, ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלה אותו, וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.

ומוכח שצבע אדום וצבע ירוק הם צבעים שאפשר להבריא מהם, ולכן יש להכשירם לשני צבעים אלו גם בריאה.

אמר רב כהנא: ריאה שהיה המראה שלה ככבדא - כשרה. כבשרא - טרפה. דהכי קים ליה לרב כהנא, שמראה של ריאה הדומה לכבד עתיד להבריא. ומראה בשר, אינו עתיד להבריא.

וסימניך [שמות כב] ובשר בשדה - טרפה.

אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא צבע הירוק שלה ככשותא, מין ירק, ולא כעשבים, וכמוריקא, כצבע כרכום, וכגון ביעתא ביצה [שהירוק והצהוב נחשבים כאותו צבע] - טרפה!

והוינן בה: אלא ירוקה דאמרינן לעיל דכשרה - היכי דמיא?

ומשנינן: בירוק ככרתי.

אמר רבינא: אי הווי מקום אטום בריאה שלא נכנס לשם אויר - מייתינן סכינא, וקרעינן לה. אי אית בה מוגלא - ודאי אטום מחמת מוגלא הוא, וכשרה. ואי לא - מותבינן עלה על אותו מקום אטום, לאחר שנקרע, גדפא, נוצה, או רוקא, וחזינן - אי מבצבצא, שהנוצה או הרוק מתנדנדים, כשרה, ואי לא מבצבצה, הרי היא טרפה.

אמר רב יוסף: קרום, שעלה מחמת מכה, בריאה - אינו קרום! ומשום שעומד להסתר. וכל סירכות הריאה הם קרום העולה מחמת מכה, ולכן אפילו שלא יוצא רוח מאותו מקום, הרי היא טריפה, כי ודאי יש נקב באותו מקום, שממנו יצא הריר ונעשה קרום.

ואמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא, משמיעה רעש כאשר נופחין בה, אי ידעינן היכא אוושא, מנחינן עלה גדפא, נוצה, או גילא, קש, או רוקא. אי מבצבצא - טרפה. ואי לא מבצבצה - כשרה.

ואי לא ידעינן לה, מייתי משיכותא ספל דמיא פשורי של מים פושרים ומותבינן לה לריאה בגוה.

בחמימי לא מותבינן לה, משום דכווצי, ונסתם בכך הנקב. בקרירי לא, משום דמטרשי, שמקשים את הקרום, וקרום דק כשהוא מתקשה הרי הוא נסתר בעת משמוש היד, ויתכן שהבדיקה תנקב אותו.

אלא, בדקינן לה בפשורי.

אי מבצבצא טרפה, ואי לא, כשרה. משום דאמרינן, תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב. והאי דאוושא - זיקא דביני וביני הוא.

[וכדמפרשינן לה לעיל מו ב].

אמר עולא אמר רבי יוחנן: ריאה שבשרה נימוח בתוך קרומי הריאה, שנשפכה כקיתון [ונשפך הבשר המחוי מראשה לסופה, ומסופה לראשה, ונחסר בכך בשר הריאה] - כשרה.

אלמא, קסבר רבי יוחנן, חסרון שאירע מבפנים לא שמיה חסרון.

איתיביה רבי אבא לעולא: הרי שנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה הרי היא טריפה.

ומדייק רבי אבא: מאי "חסרה"?

אילימא חסרה מבחוץ - היינו ניקבה?! שהרי אי אפשר לחסרה מבלי שינקב הקרום.

אלא, לאו, בהכרח שחסרה מבפנים. ושמע מינה חסרון מבפנים שמיה חסרון.

ודחינן: לא תשמע מינה. כי לעולם אימא לך חסרה מבחוץ. ודקא אמרת "היינו ניקבה!?" לא צריכא, הוצרך תנא דמתניתין למיתני "חסרה", אלא לרבי שמעון, דאמר אין הנקב של ריאה מטריפה עד שתנקב לבית הסמפונות. וקא משמע לן תנא דמתניתין, כי הני מילי שסבר רבי שמעון בעינן שתינקב עד לבית הסימפונות, נקב דלית ביה חסרון. אבל נקב דאית ביה חסרון, אפילו רבי שמעון מודה דלא בעינן שינקב עד בית הסימפונות.

רבי חנניה חלש, חלה. על לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור. אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון, ואכשרה.

אמר רבא: והוא דקיימי סמפונות, שלא נימוקו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מנא ידעינן שלא נימוקו? שמא נימוקה אחת מהן!?

אמר ליה: מייתינן צעא דקוניא, קערת חרס מצופה באבר, שהיא חלקה, ושפכינן לה למיחוי של בשר הריאה בגויה, וחזינן: אי אית בה שורייקי חיורי, מראות לבנות, סימן הוא שנימוקו הסימפונות, והרי היא טרפה, ואי לא - כשרה!

אמר רב נחמן: ריאה שנימוקה מקצתה מאליה, שאינה נשפכת כקיתון, אך אותו מקום שנימוק הרי הוא חלול, שאין בו כלום, וקרום שלה קיים - כשרה.

תניא נמי הכי: ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים, אפילו מחזקת באותו חלל שנוצר רביעית הלוג - כשרה.

אבל אם היתה האונה היתירה הזו אגבה [על גבה], מצידה האחורי של הריאה, אפילו היתה קטנה כטרפא דאסא [כעלה של הדס] — הרי זו טרפה.

א ועוד בעניני טריפות הריאה אמר רפרם: האי ריאה דדמיא לאופתא [ריאה זו שדומה לבקעת, חתיכת עץ] — טרפה היא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהדמיון הוא בחזותא [במראה], שנעשית לבנה כבקעת עץ, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בגישתא [במישוש], שלפי המישוש היא קשה כעץ. איכא דאמרי [יש שאומרים]: דנפיחה [שהיא נפוחה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דפחיזא [שהיא קלה], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דשיעא [שהיא חלקה לגמרי], דלית לה חיתוכא דאוני [שאין לה חיתוך של אונות].

ב אמר רבא: ריאה שציבעה ככוחלא [כמו כחול], צבע שכוחלים בו את העין — כשרה, שחורה כדיותא [כדיו] — טרפה, שכן אמר ר' חנינא בענין הנדה: הדם השחור אדום הוא, אלא שלקה (התקלקל), ואם כן צבע שחור מורה על פגם. ועוד אומרים: היתה הריאה

ירוקה — כשרה, וכפי שנלמד מדברי ר' נתן. וכן אם היתה אדומה ביותר, מלאה דם — גם אז כשרה היא, כפי שנלמד מדברי ר' נתן. ומהם דברי ר' נתן אלה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: פעם אחת הלכתי לכרכי הים (ערים הגדולות שמעבר לים הגדול), באתה (באה) אשה אחת לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, וכן מלה את השני ומת, שלישי — הביאתו [הביאה אותו] לפני. ראיתיו את התינוק שהיה אדום, אמרתי לה: בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו ויהיה צבע עורו רגיל. המתינה לו עד שנבלע דמו ומלה אותו, וחיה אותו תינוק, והיו קורין אותו את הילד שנשאר בחיים "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאף שהיא אדומה — הריהי חוזרת ומבריאה.

עוד סיפר ר' נתן: ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא שבאסיא הקטנה, באתה אשה לפני לשאול שאלה, שמלה את בנה הראשון ומת, שני ומת, שלישי — הביאתו לפני, ראיתיו שהיה ירוק (צהבהב, חיור), הצצתי (התבוננתי) בו ולא היה בו די דם כדי שיצא ממנו דם ברית, אמרתי לה לאם הילד: בתי, המתיני לו לתינוק עד שיפול (שייכנס) בו דמו! המתינה לו כדי הזמן הזה, ואחר כך מלה אותו וחיה, והיו קורין אותו "נתן הבבלי" על שמי. ומכאן יש ללמוד גם לענין ריאה, שאם היתה ירוקה — כשרה היא. ועוד בענין מראות הריאה.

אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה.

אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.

ג אמר רבינא: אם היה מקום אטום בריאה, שלא נכנס בו אויר, מייתינן סכינא וקרעינן לה [מביאים אנו סכין וקורעים אנו אותה], אי אית [אם יש] בה מוגלא באותו מקום — ודאי מחמת מוגלא הוא שנעשה האוטם הזה, שמנעה את כניסת האויר, וכשרה הבהמה. ואי [ואם] לא מצאנו בה מוגלה — מותבינן עלה גדפא או רוקא [מושיבים אנו עליה באותו מקום נוצה או רוק], ונושפים בריאה, אי מבצבצא [אם מבצבץ, מתנועע] העלה או הרוק — כשרה, שסימן הוא לכך שאויר מגיע לאותו מקום, ואי [ואם] לא יוצא אויר משם — לקות היא בריאה עצמה, וטרפה.

אמר רב יוסף: קרום שעלה מחמת מכה (פצע) בריאה — אינו קרום, משום שאינו מתקיים שם לאורך זמן. ואמר רב יוסף: האי ריאה דאוושא [ריאה זו שמשמיעה קול] כשנושפים לתוכה, אי ידעינן היכא אוושא [אם יודעים אנו היכן היא משמיעה קול] — מנחינן עלה גדפא או רוקא [מניחים אנו עליה באותו מקום נוצה או קש או רוק], ונושפים, אי מבצבצא [אם הוא מבצבץ, מתנועע] — טרפה, שיש שם נקב, ואי [ואם] לא — כשרה. ואי לא ידעינן לה [ואם אין יודעים] מהיכן יוצא הקול, מייתי משיכותא דמיא פשורי [מביאים גיגית של מים פושרים], ומותבינן לה בגוה [ומניחים אותה, את הריאה, בתוכה].

ומעירים: ודווקא במים פושרים, אבל בחמימי [במים חמים] לא — משום דכווצי [שהם מכווצים] את הריאה, בקרירי [במים קרים] לא — משום דמטרשי [שהם מקשים] אותה, אלא בדקינן לה בפשורי [בודקים אנו אותה במים פושרים], שנושפים בריאה כשהיא בתוך המים, ורואים אי מבצבצא [אם היא מבצבצת מעלה בועות] — טרפה, ואי [ואם] לא — כשרה, שאנו אומרים: תתאה אינקיב, עילאה לא אינקיב [הקרום התחתון ניקב, העליון לא ניקב], והאי דאוושא [וזה משמיעה קול] — זיקא דביני וביני הוא [הרוח שנכנס בין קרום זה לזה הוא].

ד אמר עולא אמר ר' יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון, שבשר הריאה נשפך כמים בתוך הקרומים שלה — כשרה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: חסרון מבפנים בתוך אבר לא שמיה [אין שמו, דינו] כחסרון, אלא דווקא אם נחסר מצידו החיצון.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו במשנתנו: הריאה שניקבה או שחסרה — טריפה. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] חסרה? אילימא [אם תאמר] שחסרה מבחוץ — היינו [זהו] ניקבה, שהרי לא יתכן חסרון מבחוץ שאינו נוקב את קרום הריאה! אלא לאו [האם לא] צריך לומר שניקבה — מבחוץ, וחסרה — מבפנים, ושמע מינה [ולמד מכאן] שחסרון מבפנים שמיה [שמו] חסרון!

ודוחים: לא, לעולם תאמר שחסרה ששנינו הוא גם כן מבחוץ, ודקא אמרת [ומה שאתה אומר] היינו [והרי זהו] ניקבה! על כך יש להשיב כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו שחסרה עושה טריפה אלא לדעת ר' שמעון, שאמר במשנתנו שאינה טריפה עד שתנקב הריאה לבית הסמפונות (הסמפון הראשי), ולא די שניקבו הקרומים, ועל כך נאמר כי הני מילי נקב דלית ביה [דברים אלה אמורים דווקא בנקב שאין בו] חסרון, אבל בנקב דאית ביה [שיש בו] חסרון — אפילו ר' שמעון מודה שהוא טריפה.

ובענין ריאה שנשפכה כקיתון מסופר, ר' חנניה חלש [חלה], על לגביה [נכנס לפניו] ר' נתן וכל גדולי הדור לבקרו, בתוך כך אייתו קמיה [הביאו לפניו] ריאה שנשפכה כקיתון, ואכשרה [והכשיר אותה].

אמר רבא: והוא דווקא במקרה דקיימי [שעדיין קיימים] הסמפונות של הריאה, הצנורות הקטנים המסתעפים מן הסמפון הראשי לתוך האונות, ושם חוזרים ומסתעפים. ורק בשר הריאה נימוח. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] אם קיימים הסמפונות? אמר ליה [לו]: מייתינן צעא דקוניא [מביאים אנו כלי של חרס מצופה], שאין בו סדקים, ואפשר לראות כל מה שניתן לתוכו, ושפכינן לה בגויה [ושופכים אותה, את תוכן הריאה בתוכו], אי אית בה שורייקי חיורי [אם יש בה כעין חוטים לבנים] — טרפה, שמן הסתם הם סמפונות שנרקבו ונשפכו לאותו כלי יחד עם בשר הריאה, ואי לאו [ואם אין בה] חוטים לבנים — כשרה, שרק בשר הריאה נימוח.

אמר רב נחמן: ריאה שנימוקה ונתרוקנה בחלקה, ורק חלק מן הבשר נשאר, וקרום שלה עדיין קיים — כשרה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ריאה שנימוקה, וקרום שלה עדיין קיים, אפילו החלל שנוצר בתוך הקרום מחזקת נפח של רביעית הלוג — כשרה. ניטלה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if it is on the back of the lung, even if it is as small as a myrtle leaf, the animal is a tereifa.

§ Rafram says: This lung that is similar to a chip of wood renders the animal a tereifa. There are those who say that the similarity lies in its appearance, i.e., if it is pale like wood. And there are those who say that it lies in its feeling, i.e., if it is hard like wood. There are those who say that it is swollen. And there are those who say that it is light. And there are those who say that it is completely smooth, that it has no sectioning of lobes.

§ Rava says: If the lung assumed a dark color like eye shadow, the animal is kosher. If its color is black like ink, the animal is a tereifa. As Rabbi Ḥanina says: Menstrual blood that appears black is actually red, except that it decayed. Black color is therefore a sign of decay, and the lung is assumed to be defective.

The Gemara continues: If the lung was green, the animal is kosher, as can be derived from the episode of Rabbi Natan. And if it was red, it is kosher, as can be derived from the episode of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: Once I went to the cities overseas, where one woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died, and out of concern that circumcising her third son might cause him to die as well, she brought him before me. I saw that he was red, so I said to her: My daughter, wait for him until his blood is absorbed into him. She waited for him until his blood was absorbed into him and then circumcised him, and he survived. And they would call him Natan the Babylonian after my name. This incident indicates that a red lung can heal.

Rabbi Natan further related: And on another occasion I went to the state of Cappadocia, and a woman came before me who circumcised her first son and he died, and she circumcised her second son and he died. Out of concern that circumcising her third son might cause him to die as well, she brought him before me. I saw that he was green, i.e., pale. I looked at him and saw that he did not have the blood of circumcision in him, i.e., he had a deficiency of blood such that no blood would emerge from the circumcision. I said to her: My daughter, wait until his blood enters him. She waited for his blood to increase and then circumcised him, and he survived. And they would call his name Natan the Babylonian after my name. This incident indicates that a green lung can heal as well.

Rav Kahana says: If the lung has an appearance like the liver, the animal is kosher. If it has an appearance like flesh, the animal is a tereifa. And your mnemonic to remember that the latter is a tereifa is the verse: “You shall not eat any flesh that is torn of animals [tereifa] in the field” (Exodus 22:30).

Rav Sama, son of Rava, says: This lung whose appearance resembles dodder, or saffron, or has a yellow color such as that of an egg yolk, renders the animal a tereifa. Since all of these appearances are various shades of green, the Gemara asks: But the green lung that is kosher, what is it like? The Gemara responds: It is like a leek.

§ Ravina says: If there was a sealed area in the lung that does not inflate, we bring a knife and tear it open. If there is pus in the sealed area, then it was definitely sealed due to the pus, and the animal is kosher. But if we do not find pus there, we lay a feather or saliva on the opening and inflate the lung. If the saliva bubbles or the feather moves, the animal is kosher, since some air does reach the area, and if not, there is some defect in the lung, and the animal is a tereifa.

Rav Yosef says: A membrane that appeared due to a wound in the lung, i.e., a scab that covered a perforation through the lung, is not considered a true membrane, since it does not last. And Rav Yosef says: With regard to this lung that emits a sound when inflated, if we know from where it emits a sound, we set a feather, or straw, or saliva on that point. If the saliva bubbles when the lung is inflated, the animal is a tereifa, since this proves that the lung is perforated through both membranes. And if not, the animal is kosher. And if we do not know from where it emits a sound, we bring a basin of tepid water and set the lung inside it.

One cannot place it in hot water, as it causes the lung to contract, closing the perforation. And one cannot place it in cold water, as it hardens the lung and may cause it to crack. Rather, we check it in tepid water. If the water bubbles, the animal is a tereifa. And if not, the animal is kosher, since it is apparent that only the inner membrane is perforated and the outer membrane is not perforated, and the fact that it emits a sound is due to the air moving in the space between the two membranes.

§ Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: An animal with a lung that liquefied and can be poured out like water from a jug is kosher. The Gemara notes: Evidently, Rabbi Yoḥanan holds that a deficiency on the inside of an organ is not considered a deficiency. Only a deficiency in the wall or membrane of an organ renders an animal a tereifa.

Rabbi Abba raised an objection to Ulla from the mishna, which states: The lung that was perforated or that was missing a piece renders the animal a tereifa. What is the case of a lung that was missing a piece? If we say that it was missing a piece on the outside, this is the same as if it was perforated, since any missing piece of the lung wall would constitute a perforation. Rather, is it not referring to a missing piece on the inside? If so, learn from the mishna that a deficiency on the inside of an organ is considered a deficiency to render the animal a tereifa.

The Gemara responds: No, the mishna actually is referring to a missing piece on the outside. And with regard to that which you said: This is the same as if it was perforated, one may respond that no, it is necessary to mention both cases to account for the opinion of Rabbi Shimon in the mishna, who says: It is not a tereifa until the lung is perforated through to the bronchi. By mentioning both cases, the mishna teaches that this statement of Rabbi Shimon applies only to a small perforation that does not constitute a deficiency. But in the case of a perforation so large that it constitutes a deficiency, even Rabbi Shimon concedes that it renders the animal a tereifa even if the perforation does not reach the bronchi.

The Gemara relates that Rabbi Ḥananya became sick. Rabbi Natan and all the eminent scholars of the generation entered before him to visit. They brought before him a lung that could be poured out like water from a jug, and he deemed the animal kosher.

Rava said: This is the halakha only if the bronchi still exist and only the flesh of the lung has liquefied. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: From where do we know whether the bronchi still exist? Rav Ashi said to him: We bring a glazed earthenware vessel with no cracks, so the contents can be observed, and we pour the lung into it. If there are white streaks in it, the animal is a tereifa, as the white streaks are remains of the liquefied bronchi. And if not, the animal is kosher.

Rav Naḥman says: If the lung was partially atrophied and only part of the flesh remains, but its membrane still exists, the animal is kosher. The Gemara notes: This is also taught in a baraita: If the lung was atrophied, but its membrane still exists, even if the space vacated by the atrophied lung can hold a quarter-log of fluid, the animal is kosher.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ריאה דדמיא לאופתא טריפה כו'. כלומר היכי דמי דמיא לאופתא אמרי לה דפחיזא כלומר קשה כחתיכת עץ ואמרי לה דשיעא כאופתא כו':

כי כוחלא כשירה. כלומר ריאה (פירוש)^א)נראה דצ"ל שדומה במראיתה למראה הכחול. כי כוחלא:

כי דיותא כמו דיו מ"ט כדר' חנינא דאמר ר' חנינא כו' מ"ט אמרינן כי דיותא טרפה דחזינן לענין דם נדה חמשה דמים טמאים באשה ושחור אחד מהם מ"ט אמרינן שחור חשוב דם דא"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה מדחזינן דשחור לקוי הכא נמי ריאה ודאי לקוי הוא ולפיכך טריפה:

עד שיפול בו דמו. כלומר עד שיפול דמו באברין מדחזינן הכא דירוק חי הכא נמי כשרה לענין ריאה:

עד שיבלע בו דמו כלומר הדם היה מכונס למקום אחד ולא היה עדיין נבלע באברין. מוריקא כרכום:

כשותא. הומלין כמיל בלשון כנען:

כגון ביעתא חלמון שבפנים. כי כרתי פוריש:

האי אטום בריאה שאינו מקבל הרוח משום קשיות אי מבצבצא כשרה דודאי שולט בו הרוח ואם לאו טרפה דלא שולט בו הרוח:

אי נימא אידי ואידי מבחוץ ואי פרכת היינו ניקבה לא צריכא לר' שמעון כו':

מייתינן צעא דקוניא כו' כלי חרש שמעורבת אבר כלומר שיהא שוליו שוה דלא יהא בו קרטופני אבל יהא שוה מבפנים דיכילינן למיחזי כל מה שנפל מינה:

אי אית ביה שורייקי חוורי ודאי מן הסמפונות הוא וטרפה:

אע"פ שהיא מחזקת רביעית כשרה. ניטלה שלפוחית זו האם כדבעינן למימר [לקמן דף נה:]:

אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. יש לפרש וה"ה לפחות מכאן מדקאמר אפי' אלא אורחא דמלתא נקט.
והרמב"ם הספרדי ז"ל (פ"ח ה"ד) הכשיר בפחו' מכאן והכי מסתבר מדגרסי' בפ' מי שמת אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמלתא קתני קמ"ל ובמ' ברכות (טו,א) ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחו' ממיל חוזר מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא בשיעורן הא פחו' מכאן אין במשמע.
ופי' מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא הכי כתב בה"ג ז"ל אבל רש"י ז"ל גריס וה"מ מגואי ופי' מתחת כשרה וכן דעת ר"ח ז"ל.

דשיעא כאופתא לית ליה חתוכי דאוני. כתב רש"י ז"ל ואם סדק כמין מראה הפרש ניכר בתוכו כשרה דלא שיעא כאופתא. ואי שיעא כול' ובראש' יש לה חיתוך ראיתי להר"מ הספרדי ז"ל שאמר שיעורו בכדי טרפא דאסא ופחות מכאן אינו חיתוך, ויפה אמר.
וכתב חד מרבוותא ז"ל הני אי אדביקו על גב סירכא ואפי' כל חיתוכא דידהו כיון דעל ידיה סירכא הוא דאי יהיב ידיה מתפרקה לאלתר שהיא סירכא מינה ובה כשרה ממה נפשך דהא חיתוכא אית להו ואמרינן לעיל דהיינו רביתייהו וכשרה.
וכולהו חזותא דמטרפא בהון ריאה אי נפחה וחזרו למראה כשר כשרה שהריאה בחייה היתה נפוחה וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בתשובה.
והראב"ד ז"ל כתב שאין מראו' הללו שמנו חז"ל פוסלות אלא כשהריאה כולה מאותו מראה הכסיל שכיון שהזכירו במקצתן כולה ומקצתן ש"מ במקומות שאמרו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכולהו הלכך חזותא שהכשירו אפי' היה בה מראה הרעות כשרה, אלו דבריו ז"ל.
ונר' שאין זה דעת הגאונים ז"ל שכתבו חזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה ואדרבה מדפרישי באדמימות מקצתה כשרה ולא אמרו סתם האדימה טרפה משמע דבין כולה ומקצתה הן שוין מן הסתם ועוד מדפרכינן בגמ' מאי שנא מקצתה ולא אמרו והא הדרא ברי' משמע דמקשה נמי קושיא אמאי מחלק בין מקצתה לכולה. ועוד הרי אמרו ריאה דאוושא וליתא אלא במקצת וריאה דדמיא לאופתא בגושתא ושיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני לאו בכולה דוקא וכן ריאה הסמוכה לדופן ונשפכה כקיתון ולא קיימי סמפוניא אפי' באונה אחת מן האונות היא נטרפת ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה משום דכולה קודם היובש היא נפסלת כגון בצימוק חרותא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכל מראות ששנו כאן לפסול במשהו הן פוסלות כנקב.

אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) אבל פחות משיעור זה כשרה, והסכים לפירושו גם הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מדגרסי בבבא בתרא (קמו, א) אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והא דינר אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ובמסכת ברכות (טו, א) אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן ומינה דמיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אף על גב דקתני עלייהו אפילו, דוקא נינהו, הא [פחות] מכשיעורין לא. ויש מי שפירש דאפילו פחות מכאן, ואורחא דמילתא נקט.

דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני. פירש רש"י ז"ל שאם יש סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה, דלאו שיעא כאופתא היא, אבל הרמב"ם ז"ל (שם פ"ח ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כב' דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר (שם) [שהן] דבוקות מותרות, ואם לאו הרי זו (אסורה) [חסירה] וטריפה. ובחבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו [אי] מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה ואי לא כשרה. והרב בעל העיטור ז"ל [כתב] מסתברא לן דאפילו סריכא כולה מעיקרא ועד סופו אי מראה הפרש ניכר בו כשרה, דהא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טירפא א"ד דשיעא כאופתא דלית בה חתוכי דאוני ומראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא ומקום רבותא הוא וכשרה.

ככבדא כשרה כבשרא טריפה. פירש רש"י ז"ל כעין כבדא וכעין בשרא, והר"ז ז"ל פירש ככבדא בממשותיה ובשרא בממשותיה, דאי כפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר כעין כבדא כעין בשרא כדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא, וכל מראות הללו שמנו חכמים שהיא נטרפת בהן נופחים את הריאה תחלה ואם היה חוזרת למראה (בשר) [כשר] כשעומדת בנפיחה כשרה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ז הי"ח) וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל.

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים [לא] שמיה חסרון. ותמיה לי ומי מעליא נשפכה כקיתון מהעלתא צמחים ולא מורה בה ר' יוחנן התירא כדאמר לקמן (חולין מח, א) כי הוה אתו לקמיה דר' יוחנן הוה משדר להו קמיה ר' שמעון בן לקיש דמורה היתירא משום ר' אלעזר בר' שמעון וליה לא סבירא ליה. ויש לומר דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, ומבפנים היא שנימקה בשרה, ונמס כדונג, ומשום הא לא חיישינן דהדר בריא, ומשום נקב ליכא, דעורה לא לקה כלל, אבל צמחים שהם מחמת ליחה שמתאספת בין עור לבשר ונפסדת שם ונעשית מוגלא קרוב הדבר הרבה שניקב העור על ידי כך, ואף על פי שנראית שלמה ועולה בנפיחה קרום הוא שעלה בה, ומיהו לא מורי בה לאסור, דלא קבלה מרבותיו, ומיחש הוא דחייש לה.

והאי ריאה שנשפכה כקיתון אסקא רבא והוא דקיימין סימפונא, והיכי ידעינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית ביה שורייקי חיורי טריפה, ואי לאו כשרה. ותמיהא ודלמא אינקיב חד לחבריה ונקב לא ידיע במנא. ואפילו נקיב נקב שלא לחבירו הכא הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא, ונראה דהכא לנקב לא חיישינן (ב)[ד]ודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה עד שנעשית כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסימפונהא איפרוקי הוה איפרוק וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל לסמפונות ולא אינקיבו, הלכך לא חיישינן לנקב כלל, כן נ"ל.

ריאה שהיה מראה שלה לבן כמראה הבקעת והוא האמור עליה לגירסתנו דפחירא כאופתא מלשון כלי חרס לבנים שקרויים מאני דפחרא ויש מהם לבנים כמו שאמרו מייתינן משיכלי חיורי והוא מרוב אפייתם לפי טבעם או מחמת קוניא ואבר שבו על זו אמרו שהיא טרפה היה משושה נחור כמשוש הבקעת והוא האמור עליה דפחיזא כאופתא טרפה היו אונות שלה אחת ואין שום סדק נראה בהם שיהא מפריש ביניהם והוא האמור עליה דשיעא כאופתא טרפה שהרי אין כאן חמש היה ביניהם כעין חוט הדבק בו במקום שהיה ראוי להיות הפרש ביניהם והוא כסימן להפרשתם הסכימו הרבה מפרשים להתירה וכן אם לא היה שם ברובה שום הפרש אלא שהיתה כל אחת מהן נבדלת בראשה מעט אם היה בהבדל זה שיעור כעלה של הדס הסכימו להתירה אע"פ שכל השאר חלק ושאין בו רושם ששתי אלו מ"מ אינן שיעי כאופתא:

ריאה שהיה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור והוא שחרות חלוש הצבע דומה לכחול כשרה היה שחור כעין הדיו טרפה שלקות הוא וכן מראה דם שבנדה השחור טמא ועליה אמרו שחור זה אדום הוא אלא שלקה:

היתה ירוקה אם היה ירקות זה ירוק הנקרא גארוג שהוא נכלל בצבע ירוק כעין הכרכום או כעין חלמון הביצה או שהיה ירקותה נוטה ללובן כעין הכשות טרפה הא אם היה ירוק כתקונו כעין כרתי כשרה שאין זה אלא מחמת שלא נגמר צבע דמו עדין וכן היתה אדומה בתכלית האודם כשרה שאין זה אלא מחמת שלא נבלע בה הדם עדיין היתה מראה שלה ממוצע בין הירוק והשחור כמראה הכבד הרי זה כמראה הכחול וכשרה היה מראה שלה ממוצע בין האדום והירוק כמראה הבשר אע"פ שהאדום בעצמו והירוק בעצמו כשרים טרפה יש מי שאומר שזו שאמרו ככבדא כשרה כבשרא טרפה שלא על המראה נאמר אלא על המשמוש ר"ל שאם היה ממשה כממש הכבד כשרה ואם כממש הבשר טרפה ואין הדברים נראין:

כל מראה הפוסל פוסל במשהו כנקב ומגדולי המפרשים מתירין אא"כ בכלה או ברובה כמו שכתבנו הסכימו הגאונים ואף גדולי המחברים בכללם שכל מראה הפוסל שבריאה מעלין את הריאה בנפיחה ואם חזרה בנפיחתה למראה הכשר כשרה שהרי הריאה בגוף הבהמה נפוחה היא:

אע"פ שמצוה מן המובחר למול בשמיני ראוי לעיין בולד אם דמו נבלע או אם הוא מבושל בכדי הצורך ואם מכירין בו שצריך איחור ראוי לאחרו עד שיכירו בו סימני דם ברית ואין ראוי לשום חסיד להתחסד בדבר זה:

כבר ידעת שהריאה שואפת הרוח ומניפה על הלב תמיד ואם היתה אטומה ר"ל שהיו סמפונותיה סתומים אינה יכולה להניף וטרפה היה אוטם במקום שבה והדבר ניכר כשהעלוה בנפיחה שהיתה כלה ראויה לעלות בנפיחה וכלה הרוח באיזה מקום שבאמצעה ולא היה יכול לעבור משם ואילך ולא עלה משם ואילך בנפיחה קורעין באותו מקום שהרוח כלה לשם עד הסימפון ואם נמצא שם מוגלא כשרה שהמוגלא מעכבת הנפיחה עכשיו ולא עכבה הנפיחה מחיים שמוגלא בריאה כשרה כמו שיתבאר ואם אין שם מוגלא מניחין קש או נוצה על מקום שקרענו בו אם מבצבצת כשרה שדנין בה שאף הרוח היה עובר בה מחיים ואם לאו טרפה וענין קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום וכן ענין ריאה דאוושא כבר ביארנום למעלה:

ריאה שנימוח כל מה שבתוכה ונעשה מים ונשפכת מראשה לסופה ומסופה לראשה והקרום קיים אם היו סמפונות שלה כלם וכל חלק שבהם קיים כשרה ואם התחיל להמוח אפי' חלק אחד מהם טרפה אע"פ שהם קיימים והיאך יודע דבר זה קורעין ושופכין אותה בקערה של חרס מחופה באבר שהיא חלקה ואם נשקע בה דבר אדם רואה אותו מיד וכן בכל כלי שכיוצא בזה ואם נמצאו בה כעין ורידין לבנים בידוע שמן הסמפונות הוא וטרפה ואם לאו כשרה:

נימוקה הריאה מאליה ולא שנעשית כמים אלא שנתרוקן מכל וכל והקרום קיים כשרה אפי' היה מקום הריקות שבמקום אחד מחזיק רביעית יתר מכאן יש אומרים שטרפה ומצד מה שכתבנו למעלה שהלשונות היוצאים בלשון אפי' בדיוק הם באים ומ"מ לי נראה שכשרה שהרי רב נחמן אמרה סתם ר"ל ריאה שנימוקה וקרומה קיים כשרה וודאי אפי' נימוקה כולה קאמר ולשון רביעית אין בו הכרח שהלשון הבא באפי' אע"פ שמצינו בהם באים בדיוק כמו שכתבנו אף כמה מהם באים דרך גוזמא ושאף ביתר או בפחות מכן ואין הדבר ברור:

בד"ה שלישי הביאתו כו' דבתרי זימני הוי חזקה כרבי מדא"ל המתיני עכ"ל יש מקשים דאימא לאו משום דבתרי זימני הוי חזקה א"ל המתיני אלא משום דם שלא נבלע בו עדיין וכדאמר פ' ר"א דמילה האי ינוקא דסומק ממתינין ליה עד דאבלע ביה דמיה ולימהלוה ומייתי מדרבי נתן כו' ולאו קושיא היא דאם כן למה הזכיר כלל שמלה בנה ראשון ושני ומת דליכא למימר דאדרבא דאי לא היה אדום היה מל אותי אע"ג דמתו ב' בניה משום דתרי זימני דהוי חזקה מ"מ כיון דבהאי ינוקא לא נפקא ליה מידי לא ה"ל להזכיר דמתו ב' בנים אלא ע"כ דאכתי לא הוה קים ליה שלא לימול ינוקא דסומק אלא דמשום דמתו כבר ב' בניה שהיו גם כן אדומים א"ל המתיני דבתרי זימני הוי חזקה ואחר שנבלע בו הדם אמר למול אותו דלא הוחזקה אלא באדומים ומשום שלא נבלע עדיין הדם בהם מתו ודו"ק:

ד"ה אבל אגבה וכו' ואם שינתה מקימה וכו'. ר"ל שאינה עומדת במקומה ממש אבל מ"מ אינה בצד שמאל כ"א בימין:ד"ה אלא ירוקה ה"ד וכו' שהוא צבע אינד"ש. פי' בל"א בל"א. דכל מיני:

רש"י (בסה"ע). חלל חסרון מחזיק כו'. כצ"ל:

גמ׳ באה אשה אחת כצ"ל וכן לקמן:

שם עול לגבי כצ"ל:

שלישי הביאתו לפני וכו' עמהרש"א וק' לי על דבריו דלא הי' לו לר"נ להזכיר שני ומת. וצ"ע א"כ מה יאמר אם יאמר סתם אשה הביאוה לפניו בן ירוק ואדום ואמר המתינו, א"כ אמאי קראו הבן על שמו נתן הבבלי. ועוד אפשר בלא המתנה נמי לא הי' מת ע"כ הי' צ"ל מעשה באשה שמתו בני' מחמת מילה וכו' וא"כ ה"א שכבר מתו ג' בנים והוחזקו למות ואולי ס"ל לר"נ כשכבר הוחזקה חזקה גמורה ג' פעמים שוב לא סמכינן על הרופאים האומרים האדום והירוק גורם אלא אין מלין אותו לעולם אך רק ב' פעמים שאינו חזקה גמורה סמכינן אהרופא והא דממתינן לא משום חזקה דב' פעמים אינו חזקה אך מפני בקיאת הרופאים שאומרים אדום וירוק סכנה למול וחיישינן לדבריהם משום ס' פקוח נפש וממתינן ושוב מלין כשנפל דמו בו דהם אמרו להמתין והם אמרו למול. אבל אי הי' מוחזקין למות ג' פעמים לא הוה סמכינן אבקיאת הרופאים ולעולם תרי זימני לא הוה חזקה. עכנלע"ד כגי' הרא"ש דבבנה אדום גרס בנה שלישי ומת רביעי הביאתו לפניו. ובבנה ירוק גרם בנה שני ומת שלישי הביאתו לפניו ובלחם חמודות הרגיש בזה ע"ש וי"ל מעשה שהי' הכי הוה שהביאתו אחר שכבר מתו ג' ואפ"ה סמך על הרופאים למולו אחרי שנפל בו דמו וש"מ שסומכים על הרופא אפי' אחר חזקה גמורה א"כ שוב בילד השני ה"ל לקצר ולומר מעשה באשה שמתו בני' סתם ומדפרט בנה ראשון ושני ש"מ בתרי זימני הוה חזקה להמתין ושלא למולו וא"ש:

והא דסמכינן אהרופא אפי' היכי דאתחזק כבר בארתי במקום אחר לחלק דודאי מהימני אכללא ולא אפרטי פי' דנאמן לומר סם פלוני יפה לזה ולזה אבל לא מהימן לומר דפלוני זה יש בו חולי כך וכך ודבריו אינם עושים אלא ספק פקוח נפש ודוחה שבת ויה"כ אבל לסמוך עליו בודאי לא והכא מהימן אכלל שכל ירוק או אדום מסתכן וכשממתינים מועיל שאין משפטו על גוף זה בפרט והבן זה:

חסרון מבפנים לא שמי' חסרון כ' תוס' י"מ כשיש סדק וקמט ניכר מבחוץ שמי' חסרון וכן דעת רמב"ם וכ' כ"מ דאלת"ה חסרה לי' י"ח טרפות וזה ליתא דעכ"פ איכא חסרה אונה. ואאונה לא ק' לימא או שחסרה היינו אונא די"ל כמ"ש נה"כ דחסרה דמתניתין היינו כל שהוא כמו ניקב. ולא מיתוקמא באונה שלימה. אבל נ"ל דנפקא להו מדר"נ וברייתא לקמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה וק' פשיטא קרום שלה קיים אטו לא ידעינן ניקבה הריאה טרפה אע"כ קרום שלה קיים ולא ניכר הנימוק בה קרום שאין בו קמט וסדק ולפ"ז ריאה שנימוקה וחסרה רביעית טרפה אם אין קמט וסדק וביש קמט וסדק היינו אין קרום קיים טרפה אפי' פחות מרביעית וטעמא דתרוויהו לאו משום חסרון ריאה אלא משום סוף הקרום לינקב כמ"ש ש"ך זה בנה"כ לענין חסרון רביעית וה"ל בכלל ניקבה הריאה ולא בכלל או שחסרה ע"כ הוצרך לאוקמא כר"ש וק"ל:

(מז ב תוספות) ד"ה אפי' וכו' משום אבי העזרי וה"ר אבן כתב ה"ר יצחק בספרו וכו'.—גם "ה"ר יצחק" דהכא הוא בעל אור זרוע, שכ"ה שם סי' תי"א שכתב; "פירש ראבי"ה בשם ר' יואל אביו זצ"ל שבאונה של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש תחתונה שהיא עליונה שאפי' נמצא על גבה כטרפא דאסא טריפה". וברור אצלנו שיש באו"ז שם השמטת סופר, וכצ"ל: "שאפי' נמצא על גבה כטרפא דאסא כשרה וכן הורה רבינו זקני^*ידוע כי ר' יואל אבי ר' אליעזר הלוי בעל ס' "אבי העזרי" היה חתן ראב"ן, ולפ"ז "רבינו זקני" היינו ראב"ן. הלכה למעשה אבל בכל שאר אונות טריפה", וכן מובא במרדכי פרק זה רמז תר"כ, וכעין זה בהגהות אשירי סי' טז (וע"ש).

(שם תוספות) ד"ה אבל וכו' אפי' עולה בנפיחה וכו'.—פירש בש"ך יו"ד סי' לו אות כג: "שאם בדקה בנפיחה ועלתה והרי היא שלימה ואין בה נקב ה"ז כשרה". ויפה פירש, שכן מבואר באו"ז ח"א סי' תי"א. אבל א"א לפרש כאן, שהקמט עולה בנפיחה ואינו ניכר, דלפ"ז יקשה גם לריב"א דה"ל לשנויי הכא כשאין הקמט עולה בנפיחה.

דדמיא לאופתא. בקעת עצים וכדמפרש: בגישתא. שקשה משושה כעץ: דפחיזא. קשה והיינו נמי כגישתה: דנפיחא. נעשת לבנה כבקעת והיינו נמי בחזותא והיכא דלא מחתכא בחיתוך גמור ובסדק אלא כמין מראה הפרש ניכר בו כשרה דלאו שיעא כי אופתא היא: ככוחלא. צבע כחול שהוא כמראה לזו''ר לא ירוק ולא שחור: כדיותא. קורט דיו יבש והוא שחור: דרבי חנינא. לענין דם נדה: אלא שלקה. אלמא לקותא הוא וסופו לירקב ולינקב: ירוקה. כמין עשבים כדלקמן: אדומה. שנקוטרוד''א: כשרה. דהדרא בריא מדרבי נתן: המתיני לו. דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים: שיבלע בו דמו. שיהא דמו נבלע בבשרו שהיה דמו הולך בין עור לבשר והוי כמי שאין לו דם והדם הוא הנפש ומתוך שאין בו חיות הוא מת במכה קלה: ככבדא כשרה. ריאה שמראה שלה דומה לכבד כשרה: כבישרא טרפה. והכי קים להו דבהכי הויא לקותא ובהכי לא הויא לקותא: ככשותא. ירוקה ולא כעשבים אלא כמראה כשותא הומלו''ן או כמראה מוריקא כרכום או כמראה ביצה וכל אלה מין ירוק הן אלא שזה משונה מזה וכל מראה קרו''ג נקרא ירוק: אטום בריאה. דוכתא דמטמטם ולא עייל זיקא בגויה: מוגלא. קווייטור''א: מניחים עלה. על אותו אטום לאחר שנקרע: אי מבצבצא. דנייד רוקא כשרה דהא עייל ביה זיקא: ואי לא. לקותא הוא וטרפה: אינו קרום. שסופו ליסתר וכל סירכי דריאה קרום העולה מחמת מכה הן הלכך אע''ג דלא נפיק זיקא טרפה: האי ריאה דאוושא. הא פרישית לעיל: דמכווצי. סותמין הנקב: דמטרשי. לשון טרשים שמקשין אותה וקרום הדק כשהוא מתקשה נסתר במשמוש היד דזמנין דלא אינקיב עילאה ומינקב כי בדיק לה: שנשפכה כקיתון. בשר הריאה נימוח בתוך קרומים שלה ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומים וחסרון היא שמתחלה כולה מלאה ועכשיו חציה ריקנית: היינו ניקבה. שאי אפשר לחסרה שלא ינקב הקרום: לא צריכא לרבי שמעון. הא דאיצטריכא לאשמועינן ולמיתני חסרה לר' שמעון איצטריך לאשמועינן תנא דמתניתין דפליג רבי שמעון אניקבה ולא אחסרה דבנקב שיש בו חסרון מודי: דקיימי סימפונא. שלא נימוקו הקנוקנות: מנא ידעינן. שמא נימוקה אחת מהן: מייתינן צעא דקוניא. קערה של חרס המחופה באבר שקורין פלומיא''ה בלע''ז דשיעא היא ונראה יפה: ושפכינן לה בגווה. קורעים הקרום והכל נשפך: שורייקי חיוורי. טק''ש בלע''ז: טרפה. דאז ודאי נראה שמיחוי הסמפונות הוא: נימוקה. נתרוקנה מאליה מקצתה ואינה נשפכה כקיתון אך במקצתה לא נשאר כלום: אפילו מחזקת רביעית. חלל חסרון המחזיק רביעית הלוג:

אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. ונראה דאם נמצאת העינוניתא לצד שמאל כיון דלאו אורחא בהכי טרפה דהא מפרש טעמא משום דעיזי ברייתא הכי אית להו והא דממעט אגבה ולא ממעט לצד שמאל נקט גבה למעוטי אפילו בימין ואם שינתה מקומה היה נראה להתיר מדממעט גבה דוקא ואף כי רבינו שלמה מטריף בתרי עינוניתא אע''פ שאחת אינה עומדת במקומה לא היה אוסר אם לאו דאיתא שנים אך מורי הרב דודי ז''ל אמר שהיה מקובל לאסור ואפשר דטעמא משום דלאו אורחיה בהכי: אפילו כטרפא דאסא טרפה. משום אבי העזרי וה''ר אב''ן כתב ה''ר יצחק בספרו דדוקא בשאר אונות וגב הריאה הויא טרפה אבל האונות שבצד הימין התחתונה שהיא עליונה הסמוכה לצואר כשרה דדרכה להתפצל וכתב בתשובה דאפי' לא הויא כטרפא דאסא אלא על ידי נפיחה טרפה ואי לא הויא אפילו בתר נפיחה כטרפא דאסא נראה לאבי העזרי שהיא כשרה: דשיעא כאופתא. היינו שחלקה לגמרי אבל אם יש בה שום היכר בעלמא כשרה: שלישי הביאתו לפני. נראה דסבר דבתרי זימני הויא חזקה כרבי (יבמות דף סד:) מדאמר לה המתיני: אלא ירוקה ה''ד ככרתי. וי''ס שכתוב בהן ככרתן והכל אחד וכתב בערוך דהוא צבע ירוק ותרגום של חציר הוא כרתי ונראה דהוא צבע אינדי''ש בלע''ז דהוא דמי לרקיע דהא משמע שהוא דומה קצת לתכלת כדאמרינן (ברכות דף ט:) כדי שיכיר בין תכלת לכרתי ואמר תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ומתוך כך אומר ר''ת דהא דפסלינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף לד:) אתרוג הירוק ככרתן דוקא בצבע אינדי''ש ומיהו נראה דמכח זה אין להכשיר שאר אתרוגים הירוקים דלא נקט ככרתן למעוטי שאר עניני ירקות וה''נ לא הוי דוקא ככרתן דלעיל גבי ירוקה כשרה מדרבי נתן פירש בקונטרס ירוקה כעשבים אלמא ככרתן לאו דוקא וכן נראה דלא אתי למעוטי אלא דדמיא לכשותא ומוריקא וביעתא דכל מיני קרו''ג ירוקים איקרי כדאמר במסכת נגעים (פ''א) ירקרק ככנף טווס ואיכא למ''ד כשעוה ואמרינן בפרק ד' נדרים (דף לב.) וירק את חניכיו שהוריקן (באבנים טובות ומרגליות) שלא יתנו עיניהם בממון ויתעסקו בהצלת נפשות ולא באבנים טובות ומרגליות: אבל נקב שיש בו חסרון אפילו רבי שמעון מודה. ויש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב''א דטעות הוא בידם דא''כ הוה ליה לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקמא כר''ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן:

חולין מז ע"ב - טקסט הדף

דף מז - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד