חולין מט ע"ב

וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר להביא חלב שע''ג הקבה ורמינהי את החלב אשר על הקרב ר''ש אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ר''ע אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף שלח רבין משמיה דר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא מאי חזית דאפכת קמייתא איפוך בתרייתא שאני הכא כיון דקתני מה דווקא אי הכי כר' ישמעאל כר' עקיבא היא אמר רב נחמן בר יצחק שאמר משום אבותיו וליה לא ס''ל אמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם ורב ששת אומר אחד זה ואחד זה סותם בעי רבי זירא חלב חיה מאי דוקא אמר חלב טהור סותם והאי נמי טהור הוא או דלמא משום דמהדק והאי לא מהדק אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק ההוא נקב דסתמה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א''ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל מניומין כנדוקא איגלי ליה בסתקא דדובשא אתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דתנן שלשה משקים אסורים משום גילוי היין והמים והחלב ושאר כל המשקים מותרים ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א''ל רב נחמן בר יצחק לרבא ר' שמעון וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל רבי שמעון מאי היא דתניא חמשה אין בהם משום גילוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר''ש אומר אף הן יש בהן משום גילוי וא''ר שמעון אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידן אמרו לו שטיא הוה ואין מביאין ראיה מן השוטים אמר ליה אודי לי מיהת בציר דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבנן כי הוה להו גילויא שדו ליה בציר אמר ליה אודי לי מיהא בדבש דרבי שמעון בן אלעזר קאי כוותיה דתניא וכן היה ר''ש בן אלעזר אוסר בדבש אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשא ואמרי לה טרפשא דליבא אמר רבא שמעית מיניה דרב נחמן תרתי חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים ולא ידענא הי מינייהו רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן אמר בר חימצא סתים חימצא לא סתים אמר רב טבות וסימניך יפה כח הבן מכח האב הי חימצא והי בר חימצא ת''ש דאמר רב נחמן אינהו מיכל אכלי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

דתניא [ויקרא ג], "את כל החלב אשר על הקרב" וגו' - להביא חלב שעל גבי הדקין [מעיים], דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: להביא חלב שעל גבי הקבה. ורמינהי סתירה לכך, מהא דתניא, "ואת כל החלב אשר על הקרב", רבי שמעון אומר: מה חלב המכסה את הקרב, קרום יש עליו, ונקלף הקרום מעל החלב, שאינו אדוק בו. אף כל חלב יש עליו קרום ונקלף, והיינו נמי חלב שעל גבי הקיבה.

רבי עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב הוא תותב, שהרי הוא פרוס מעל הקרב כשמלה פרושה, ויש מעליו קרום ונקלף, אף כל חלב שהוא תותב, ויש עליו קרום, ונקלף. למעט חלב שעל גבי הקיבה, שהוא אדוק אל הקיבה.

ותיקשי, שכאן אמר רבי עקיבא כי רק החלב שעל הקרב אסור ולא חלב שעל הקיבה, ואילו בברייתא קמייתא אמר איפכא, שהחלב על הקיבה אסור!?

שלח רבין משמיה דרבי יוחנן: כך היא הצעה של משנה, דהיינו, צודק אתה במה שפרכת, ואיפוך קמייתא. ואימא: להביא חלב שעל הדקין, דברי רבי עקיבא.

והוינן בה: מאי חזית דאפכת קמייתא?! איפוך בתרייתא?!

ומשנינן: שאני הכא, בברייתא בתרייתא, כיון דקתני בה "מה חלב", והיינו, כיון שבאנו לדרוש את המקרא, והוצרך התנא דברייתא לדקדק בדבריו, ולומר - למר קרום ונקלף, ולמר תותב קרום ונקלף, תנא דווקא [דהיינו, תנא "דוקנא" הוא, כלומר, שמדקדק בדבריו], ולא תשנה את דבריו מפני תנא דברייתא אחרת.

ומקשינן: אי הכי, דאפכת, מאי האי דקא אמרינן לעיל שנהגו היתר בחלב הקיבה כרבי ישמעאל!? והרי עתה שהפכת ואמרת שרבי עקיבא הוא המתיר את חלב הקיבה ולא רבי ישמעאל - כרבי עקיבא היא?!

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה היא לרבי ישמעאל שאמר משום אבותיו שחלב הקיבה מותר [וכדרבי עקיבא]. וליה, לרבי ישמעאל עצמו, לא סבירא ליה!

אמר רב: חלב טהור, שהוא אדוק לדבר הנמצא סמוך לו, וכגון חלב הכנתא המהודק מאד למעיים, סותם את הנקב, והרי היא כשירה. ואילו חלב טמא, שאינו מהודק היטב, אינו סותם.

ורב ששת אומר: אחד זה, חלב טהור, ואחד זה, חלב טמא - סותם.

בעי רבי זירא: חלב חיה המכסה את הקרב, שהוא חלב טהור, שהרי אין חלב חיה אסור באכילה - מאי?

האם דוקא אמר רחמנא חלב טהור סותם, והאי נמי חלב טהור הוא.

או דלמא, משום דמהדק קא סתים, והאי, חלב חיה המכסה על הקרב, לא מהדק, ואם כן לא סתים!?

אמר אביי: מאי תיבעי ליה?! נהי דשרי, הגם שמותר חלב חיה באכילה, אבל אהדוקי לא מהדק. והרי זהו כל יסוד ההיתר, שסותם את הנקב, וחלב זה אינו סותם.

ההוא נקב, דסתמה חלב טמא, דאתא, שהובא לשאול עליו, לקמיה דרבא.

אמר רבא: למאי ניחוש לה? חדא, דהא אמר רב ששת - חלב טמא נמי סותם! ועוד סיבה שיש לנו להקל, שהרי התורה חסה על ממונם של ישראל, כדמוכח מקרא דצרעת בתים, שמצווה הכהן לפנות את הבית לפני שיטמאהו, כדי שלא יטמאו כלי החרס, על אף שהם בעלי ערך ממוני נמוך, ויבואו לידי שבירה.

אמר ליה רב פפא לרבא: הא רב אמר לעיל דחלב טמא אינו סותם, ואיסורא דטריפה דאורייתא הוא - ואת אמרת "התורה חסה על ממונן של ישראל"?! והרי באיסורי תורה יש לנו ללכת אחרי המחמיר!?

מניומין כנדוקא, מוכר כדים. איגלי ליה בסתקא, כד דדובשא של דבש. והיינו, שעמד ללא כיסוי.

אתא לקמיה דרבא לשאול אם יש לחוש לו מצד משקה גלוי.

אמר רבא: למאי ניחוש לה?

חדא, דתנן: שלשה משקים אסורים משום גילוי - היין, והמים, והחלב. ושאר כל המשקים - מותרים.

ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: רבי שמעון אוסר לה משום גילוי, וכדמבארינן לקמן, וגילוי סכנת נפשות הוא, ויש לנו לילך אחר המחמיר, ואת אמרת "התורה חסה על ממונם של ישראל?!

ומבארת הגמרא: רבי שמעון מאי היא?

דתניא: חמשה משקים אין בהם חשש משום גילוי: ציר, וחומץ, שמן, ודבש, ומורייס.

רבי שמעון אומר אף הן יש בהן משום גי לוי.

ואמר רבי שמעון: אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידן.

אמרו לו: נחש שטיא הוה, ואין מביאין ראיה מן השוטים!

אמר ליה רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי, מיהת, בציר, שאין לחשוש בו לגילוי דלא קיימא לן ביה כרבי שמעון. והראיה, דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבנן כי הוה להו גילויא, שהיה להם מים או יין שהתגלו, שדו ליה בציר, היו טובלים אותם בציר, לפי שהציר שורף את הארס!

וכמו שבציר לית הלכתא כרבי שמעון, בדבש נמי אין הלכה כמוהו.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהא בדבש, שהלכה כרבי שמעון, היות דרבי שמעון בן אלעזר קאי כוותיה דרבי שמעון, וחייש בו לגילוי.

דתניא: וכן, כדברי רבי שמעון, היה רבי שמעון בן אלעזר אוסר בדבש מגולה.

אמר רב נחמן: חלב העשוי ככובע - אינו סותם.

ומבארינן: היכא איכא כזה חלב?

אמרי לה, יש אומרים שהוא חיטי דכרכשא, והוא החלב המצוי על החלחולת, שהוא עשוי עיגולים עיגולים כמו כובע, ואם ניקבה, ואותו חלב סותמה, לא מהני סתימתו, והיא טרפה.

ואמרי לה, ויש אומרים, שהוא טרפשא דליבא. שומן הלב שעשוי ככובע. שאם ניקב הלב, או הריאה הסמוכה לו, אין שומן זה סותם את הנקב.

אמר רבא: שמעית מיניה דרב נחמן תרתי שמועות, בדין חלב שעל הקיבה. חד, חלב אחד נקרא חימצא, וחד, חלב אחד, נקרא בר חימצא.

חד מהם סתים, סותם נקב, וחד לא סתים, ולא ידענא הי מינייהו סתים.

רב הונא בר חיננא, ורב הונא בריה דרב נחמן אמר: בר חימצא - סתים, חימצא - לא סתים.

אמר רב טבות: וסימניך: יפה כח הבן "בר חימצא" שסותם, מכח האב "חימצא", שאינו סותם.

ומבארת הגמרא: הי חימצא והי בר חימצא?

תא שמע: דאמר רב נחמן: אינהו, בני ארץ ישראל, מיכל אכלי ליה, דקסברי חלב טהור הוא.

הרי זה להביא (לרבות) לאיסור חלב שעל גבי הדקין (המעיים הדקים) הנמשכים מן הקיבה, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי זה בא להביא חלב שעל גבי הקבה. ואילו ר' ישמעאל מתיר חלב שעל הקיבה, והוא מה שנאמר לעיל שהכהנים נהגו בו היתר כשיטתו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באיסור חלב "החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" (ויקרא ג, ג), ר' שמעון (ישמעאל) אומר: מה חלב המכסה את הקרב שאסר הכתוב, יש עליו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — אף כל חלב שיש לו קרום, והקרום נקלף בקלות מן החלב — הרי זה אסור, ואף חלב שעל גבי הקיבה בכלל זה. ר' עקיבא אומר: מה חלב המכסה את הקרב, הוא תותב, פרוש כשמלה על הבשר ואינו מהודק, וגם יש לו קרום והוא נקלף — אף כל חלב שהוא תותב ויש לו קרום ונקלף, כגון חלב שעל גבי הדקין — אסור. אבל אם אינו תותב, אלא דבוק בבשר, וכגון חלב שעל גבי הקיבה — אינו חלב אסור, אלא שומן מותר. ונמצא שלפי ברייתא זו, ר' ישמעאל הוא האוסר חלב שעל גבי הקיבה!

שלח רבין משמיה [משמו] של ר' יוחנן: כפי ששנינו בברייתא זו — כך היא הצעה של משנה, כלומר, כך צריך לומר, ואיפוך קמייתא [והפוך את שיטות התנאים בברייתא הראשונה], ואמור ש"כל החלב אשר על הקרב" בא לרבות לאיסור חלב שעל הדקין לדברי ר' עקיבא, ולדעת ר' ישמעאל הוא בא לרבות לאיסור גם חלב שעל הקיבה.

ושואלים: מאי חזית דאפכת קמייתא [מה רואה אתה שאתה הופך את הברייתא הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה]! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בברייתא השניה, כיון דקתני [שהוא שונה] בלשון "מה חלב המכסה את הקרב" וכו', שהוא מדקדק בלשון הכתוב, מה בדיוק למדים מ"המכסה את הקרב" — הרי זה סימן שהיא דווקא [נאמרה בדיוק].

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שנאמר בעמוד הקודם, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כדעת ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, הלא כדעת ר' עקיבא היא! אמר רב נחמן בר יצחק, כך צריך לפרש: אלה דברי ר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], ולדעתו הוא אסור.

א ובקשר שבין החלב האסור והמותר לבין דיני טריפות, אמר רב: חלב טהור (מותר), אם היה תחתיו נקב שעושה טריפה — הרי הוא סותם אותו, ואינה טריפה, ואילו חלב טמא — אינו סותם. ורב ששת אומר: אחד זה ואחד זה סותם.

בעי [שאל] ר' זירא: לדברי רב, שחלב טמא אינו סותם, חלב חיה, שכולו מותר, מאי [מה] דינו לענין זה? האם בדוקא אמר רב שחלב טהור סותם, והאי נמי [וזה, חלב חיה, גם כן] טהור הוא, שאין בחיה איסור חלב בכלל, ואם כן, גם חלב שבבהמה אינו סותם, כגון החלב המכסה את הקרב — בחיה הוא סותם, ואינה טריפה. או דלמא [שמא] לא נאמר שחלב טהור בבהמה סותם אלא משום דמהדק [שהחלב הטהור מהודק], והאי לא מהדק [וזה, החלב המכסה את הקרב, בחיה אינו מהודק], ולכן אינו סותם?

אמר אביי: מאי תיבעי ליה [מה נסתפק לו] לר' זירא? כלומר, פשוט הדבר, נהי דשרי [גם אם אמנם מותר חלב זה] באכילה, מכל מקום אהדוקי לא מהדק [אינו מהודק], ואינו סותם!

מסופר, ההוא נקב דסתמה [אותו נקב שנמצא בבהמה שסתם אותו] חלב טמא, דאתא לקמיה [שבא לפני] רבא, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בזה]? חדא [אחת] — דהא [שהרי] אמר רב ששת: חלב טמא נמי [גם כן] סותם. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: יש בדבר זה שיטת רב שאוסר, ויש בזה גם איסורא דאורייתא [איסור מן התורה], ואת אמרת [ואתה אומר] ומשתמש בנימוק שהתורה חסה על ממונן של ישראל?!

כיוצא בזה מסופר, מניומין כנדוקא [עושה הכדים] איגלי ליה בסתקא דדובשא [נתגלה לו כלי מלא דבש], והיה חשש שמא אכל ממנו נחש והטיל בו ארס, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול מה דינו, אמר רבא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בכך]? חדא [אחת] — דתנן [ששנינו]: שלשה משקים אסורים משום גילוי — היין, והמים והחלב, ושאר כל המשקים מותרים, ואם כן, אין הדבש בכלל האיסור. ועוד, התורה חסה על ממונם של ישראל. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: הרי עומדת לפנינו שיטת ר' שמעון, שסבור שגם דבש הוא בכלל המשקים האסורים משום גילוי, ויש כאן חשש של סכנת נפשות, ואת אמרת [ואתה אומר] התורה חסה על ממונם של ישראל?

ומבררים: שיטת ר' שמעון בענין זה מאי היא [מה הוא]? דתניא [ששנויה ברייתא]: חמשה משקים אין בהם משום גילוי, שהנחשים אינם טועמים מהם: ציר היוצא מן הדגים, וחומץ, שמן, ודבש, ומורייס (ציר עשוי משומן דגים ומלח), ר' שמעון אומר: אף הן יש בהן משום גילוי. ואמר ר' שמעון: אני עצמי ראיתי נחש ששתה ציר בצידן. אמרו לו חכמים: שטיא הוה [שוטה היה] אותו נחש, משונה בהתנהגותו, ואין מביאין ראיה מן השוטים.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהת [הודה לי על כל פנים] בציר שאין בו חשש גילוי, שהרי מוחזק בידינו שאין הלכה כר' שמעון בענין זה, דהא [שהרי] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ורבנן [וחכמים], כי הוה להו גילויא [כאשר היה להם דבר שיש בו חשש לגילוי] שדו ליה [היו משליכים] אותו בציר, שמחמת חריפותו מבטל את הארס. ומן הצד השני אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אודי לי מיהא [הודה לי על כל פנים] בדבש שהוא אסור משום גילוי, שכן ר' שמעון בן אלעזר קאי כוותיה [הולך כשיטתו] של ר' שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא]: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אוסר בדבש.

ושוב לענין העיקרי, אמר רב נחמן: חלב העשוי ככובע, למרות שהוא טהור (מותר באכילה) — אינו סותם, ואם היה נקב באותו מקום הרי זו טריפה. ושואלים: היכא [היכן] נמצא חלב כזה? אמרי לה [יש אומרים] שהוא חיטי דכרכשא [חיטים, מעין פירורים של חלב, שנמצאות על החלחולת], החלק האחרון של המעי, שנקב שבה עושה טריפה. ואמרי לה [ויש אומרים] שזה טרפשא דליבא [הקרום שעוטף את הלב], שאם ניקב לבית חללו הרי זו טריפה, ואין החלב סותם.

ב אמר רבא, שמעית מיניה [שמעתי ממנו] מרב נחמן בענין החלב שעל גבי הקיבה תרתי [שתים], ששני חלבים נמצאים על גבי הקיבה, בשני מקומות שונים, כאשר יפורט להלן, אחד קרוי חימצא ואחד בר חימצא, חד סתים וחד לא סתים [אחד מהם סותם נקב שיש בקיבה כנגדו ואחד אינו סותם], ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע על איזה מהם] אמר שסותם ועל איזה אמר שאינו סותם. רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה [בנו] של רב נחמן אמר: בר חימצא סתים [סותם], חימצא לא סתים [אינו סותם]. אמר רב טבות: וסימניך כדי שתזכור את הענין — יפה כח הבן ("בר חימצא") שהוא סותם מכח האב ("חימצא") שאינו סותם.

ושואלים: הי [איזה הוא] חימצא והי [ואיזה הוא] בר חימצא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר רב נחמן בענין זה על אחד מן החלבים שעל הקיבה: הייתכן כי אינהו [הם, בני ארץ ישראל] מיכל אכלי [אוכלים ממנו], משום שסבורים שהוא חלב טהור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the word “all” serves to include the fat that is on the small intestines; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The word “all” serves to include the fat that is on the abomasum. According to Rabbi Yishmael, the fat of the abomasum is permitted.

And the Gemara raises a contradiction from another baraita: The verse states: “The fat that covers the innards, and all the fat that is upon the innards” (Leviticus 3:3). Rabbi Shimon, i.e., Rabbi Yishmael, says: Just as the fat that covers the innards possesses a membrane, and that membrane is easily peeled off, so too, all fat possessing a membrane and whose membrane is easily peeled is forbidden, including the fat on the abomasum. Rabbi Akiva says: Just as the fat that covers the innards is spread out loosely over them, and it possesses a membrane, and the membrane is easily peeled off, so too, all fat that is spread out loosely, and possesses a membrane, and whose membrane is easily peeled, e.g., the fat on the intestines, is forbidden. The fat on the abomasum is fixed tightly and is therefore permitted. It would seem from this baraita that Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael contradict themselves.

Ravin sent an answer in the name of Rabbi Yoḥanan: Such is the proper layout of the mishna, i.e., the baraita. The latter attribution of the opinions is correct, and one must reverse the attribution of opinions in the first baraita. Accordingly, Rabbi Akiva deems the fat on the intestines prohibited, while Rabbi Yishmael deems the fat on the abomasum prohibited as well.

The Gemara asks: What did you see that led you to reverse the first baraita? Why not reverse the second baraita instead? The Gemara responds: The second baraita here is different, since it teaches using the formula: Just as. Because it takes care to specifically provide the textual justifications for the opinions, it is presumably accurate about the attributions as well.

The Gemara asks: If so, how can Rabbi Oshaya claim above that the priests acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? It was actually in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Oshaya meant only that Rabbi Yishmael says the lenient opinion in the name of his forefathers, but Rabbi Yishmael himself does not hold accordingly, and he considers the fat of the abomasum forbidden.

§ The Gemara discusses a connection between the issue of fats and that of tereifot: Rav says: Kosher fat effectively seals a perforation that it covers, and the animal is not rendered a tereifa. Non-kosher fat does not effectively seal a perforation, and the animal is a tereifa. And Rav Sheshet says: Both this and that fat effectively seal a perforation.

Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to the fat of an undomesticated animal, all of which is permitted for consumption, what is the halakha? Shall one say that Rav specifically said that kosher fat seals a perforation, and since this too, i.e., all the fat of an undomesticated animal, is kosher, it is all considered an effective seal? Or perhaps Rav specified that permitted fat of a domesticated animal seals a perforation only because it is firmly attached. But this, the fat on the innards of an undomesticated animal, is not firmly attached, and it is not an effective seal, even though it is permitted for consumption.

Abaye said: Why does Rabbi Zeira raise this dilemma? Granted that the fat of the innards is permitted for consumption, but still, it is not firmly attached and clearly does not form an effective seal.

The Gemara relates: There was a certain perforation that was sealed by non-kosher fat that came before Rava. Rava said: With regard to what need we be concerned? First, doesn’t Rav Sheshet say: Non-kosher fat also effectively seals a perforation? And furthermore, in general, the Torah spares the money of the Jewish people, and it is appropriate to rule leniently in this regard. Rav Pappa said to Rava: But there is also the opinion of Rav that non-kosher fat does not seal a perforation, and this dispute concerns a prohibition by Torah law, and yet you say that the Torah spares the money of the Jewish people? One cannot rely on this principle to rule in accordance with the lenient opinion with regard to such matters.

The Gemara relates a similar episode: Manyumin the jug maker had a jug [bisteka] full of honey that was left uncovered, and he was concerned it might have been contaminated by snake venom. He came before Rava to inquire as to the halakha. Rava said: With regard to what need we be concerned? First, as we learned in a mishna (Terumot 8:4): Three liquids are prohibited due to exposure: Wine, water, and milk; and all other liquids are permitted. Honey, therefore, is permitted. And furthermore, the Torah spares the money of the Jewish people. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: But there is also the opinion of Rabbi Shimon that exposed honey is prohibited, and this dispute concerns a matter of mortal danger, and yet you say that the Torah spares the money of the Jewish people?

The Gemara clarifies: What is this opinion of Rabbi Shimon? As it is taught in a baraita: Five liquids are not subject to the prohibition of exposure, since snakes do not drink from them: Fish brine, vinegar, oil, honey, and fish gravy [morayes] made from fish brine mixed with oil and salt. Rabbi Shimon says: Even they are subject to prohibition due to exposure. And Rabbi Shimon said: I once saw a snake that drank fish brine in Tzaidan. The Rabbis said to him: That snake was strange, i.e., it behaved differently than other snakes, and one does not bring a proof from strange creatures.

Rava said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: Concede to me, at least, with regard to fish brine that it is not prohibited by exposure, as when Rav Pappa and Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, and the Sages would have a case of exposure of some liquid, they would cast it into fish brine. The sharpness of the brine neutralizes the snake venom. Accordingly, just as the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to fish brine, so too it is not in accordance with his opinion with regard to honey. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: Concede to me, at least, with regard to honey that it is prohibited by exposure, as Rabbi Shimon ben Elazar held in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. As it is taught in a baraita: And likewise, Rabbi Shimon ben Elazar would deem exposed honey prohibited.

The Gemara returns to the initial discussion with regard to fats and perforations: Rav Naḥman says: Permitted fat that is made like a hat does not effectively seal a perforation, even though it is permitted for consumption. The Gemara clarifies: Where is this fat? Some say it is the grains of fat found on the rectum, which, if perforated, renders the animal a tereifa. And some say that it is the membrane surrounding the heart, which, if perforated to the chambers, renders the animal a tereifa.

§ Rava said: I heard from Rav Naḥman about two fats found on the abomasum, in different places. One is called the ḥimtza and one the bar ḥimtza, meaning: Son of ḥimtza. One effectively seals a perforation of the abomasum, and one does not effectively seal a perforation of the abomasum. But I do not know which of them is which. Rav Huna bar Ḥinnana and Rav Huna, son of Rav Naḥman, said: The bar ḥimtza seals; the ḥimtza does not seal. Rav Tavot said: And your mnemonic is: The power of the son is greater than the power of the father.

The Gemara asks: Which is the ḥimtza and which is the bar ḥimtza? The Gemara suggests: Come and hear proof from that which Rav Naḥman says with regard to one of the fats on the abomasum. Can it be that they, the residents of Eretz Yisrael, eat it, considering it permitted for consumption,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

להביא חלב שעל גבי הדקין כלומר שאסור. ורמינהי את החלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף כו' וזהו חלב שעל גבי הקיבה קרום ויכול לקלפו אותו הקרום ביד. ר' עקיבא מה חלב המכסה כו' תותב קרום ונקלף כלומר וזהו חלב שעל גבי הדקין שאסור מהו לשון תותב שפרוס החלב על גבי הדקין כשמלה:

ואיפוך קמייתא. כלומר אמור להביא חלב שעל הקיבה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין:

שאני הכא דקתני מה כלומר הכא קתני מה חלב ומה דווקא הוא. אי הכי ר' ישמעאל מיסר קא אסר ואנן אמרינן כהנים נהגו בו היתר (שאמר משום אבותיו). חלב טהור סותם כגון הדרא דכנתא דמהדק כלומר במקום דחוק דמיהדק אבל חלב טמא שעל גבי הקרב לא מיהדק ולא סתים:

חלב חיה מהו כלומר חלב שעל הכליות או חלב שעל גבי הקרב דחיה מהו. רב ואיסורא דאורייתא כלומר רב דאמר אינו סותם ואיסורא דאורייתא איסורא דטרפה. כנדוקא עושה דבש למכור בסתוקא דדובשא כלי. התורה חסה על ממונן של ישראל דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף ולא של זהב. הציר והחומץ כלומר ציר שעושין אותו משומן דגים ומן חומץ:

מורייס מוגלא בלשון לעז:

ההוא שוטה הוה ששתה דבר שאינו מתוק:

אודי לן מיהא בציר כו'. כלומר שרובו ציר שמרוב חימוצו שורף את הארס אם שתה בו. הודי ליה מיהא בדבש כלומר דיש בו משום גילוי אוסר בדבש משום גילוי:

ולא ידענא הי מינייהו כלומר ולא ידענא הי סתים הי לא סתים אי חימצא אי בר חימצא:

אינהו מיכל אכלי. כלומר בארץ ישראל:

^א)זה שייך לדף שלפני זה. (יפה כח הבן מכח האב לענין שבועה שמי שחייב לחברו מנה ושטר בידו של מלוה אין צריך שבועה ובלא שבועה פורע חובו ואם מת לוה אין יכול לפרוע חובו מן היתום אלא בשבועה שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה):

כך היא הצעה של משנה ואיפוך. איכ' למידק בין לר' ישמעאל בין לרע"ק תרי קראי למ"ל לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב ועוד לרע"ק ל"ל קרא לאתויי חלב שע"ג הדקין הא תותב קרום ונקלף הוא ולאו קו' היא דאי כ' רחמנ' חד הו"א אותו חלב אסור אבל של מקום אחר אעפ"י שהוא כיוצא בו שהוא תותב קרום ונקלף מותר להכי כ' רחמנ' קרא אחרינ' לרבויי כל כיוצא בו בין לרי"ש בין לרע"ק.
ואקשינן אי הכי ר"ש מיסר אסר ומפרקינן כרי"ש שאמר משום אבותיו וליה לא ס"ל ורב אושעי' גמ' גמירי לה דרי"ש משום אבותיו הוא דמסייע כהני הוא בהא ואנן אקשינן השתא מיה' כיון דאשכחנ' ליה לרע"ק דשרי ורי"ש משום אבותיו נמי שרי ובהאי נהגו בו התר וכמה סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסיר' אנן לא חיישינן למנהג' אלא היכא דנהוג נהוג והיכ' דלא נהוג שרי , וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.
וה"מ דאיתרא אבל דאקשת' דברי הכל אסור כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד דסוגיין כוותיה בשמעתין ובפ' מקום שנהגו אבל רש"י ז"ל אמר דאנן בתר בני בבל גרירינן דבני גולה אנן ובעל הלכות נמי הכי אמר דאקשתא ודאיתר' אסור אלא שאין זו ראיה שבבלי היה ובמקומו נהגו בו איסור וכ"כ במקום אחר.

ה"ג: א"ל אודי לי מיהא בציר דהא רב פפא ורב הונ' בריה דרב יהושע כל גלויא דהוה מרמי להו שדי ליה בציר. ופי' כיון דר"ש מסהדותיה דנחש ששתה ציר הוא אומר כן וקי"ל דאין בציר משום גילוי עדותו של ר"ש בטלה ונתקיימו דברי חכמים וא"ל ר"ן אודי לי מיהא בדבש דר"ש מודה בציר שאין בו משום גילוי וסבר בדבש שיש בו משום גילוי.

אמר אביי מאי תיבעי ליה נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק. קצת קשה לי דלא הוה ליה לאביי להשיב בלשון זה, דרבי זירא גופיה עיקר שאלתו היתה אי טעמיה דרב משום דלא מיהדק או לא, והוה ליה לאביי למימר משום מיהדק הוא והאי לא מיהדק ולא סתים ותו לא. כתוב בתוספ' נשאל למורי על מחט שנמצאת בקורקבן ונקבה את הכיס שלו וגם בשר ורק שהיה שומן סותם למעלה, והתיר, דלא מיבעיא לן הכא אלא בחלב חיה שכנגדו בבהמה טמא כדאמרינן בפרק כל הבשר, אבל חלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותמה דמהדק שפיר.

האימורין הקרבין לגבוה בכל קרבן של שור או כבש או עז הוא חלב שעל הקרב והוא שעל המסס ובית הכוסות וחלב שעל הכליות עם הכליות עצמן וחלב שעל הכסלים והוא חלב שבעקרי הירכות מבפנים ויותרת הכבד ומעט מן הכבד עמה וחלב שעל הקיבה היה קרב בכלל חלב שעל הקרב ואם היה הקרבן מן הכבשים היה מוסיף עליו האליה וחלב שבה:

חלבים אלו שהיו קרבים לגבוה כלם באיסור אכילה ובכרת חוץ מן האליה שאינה נאסרת הואיל ולא הושוית הקרבתה בכל הקרבנות כלל הדברים כל חלב שהוא תותב ר"ל שקרום מפסיק בינו ובין הבשר כעין מלבוש ויש מפרשים שעומד על הבשר כמלבוש לא שיהא עומד עליו קרטים קרטים ר"ל חתיכות חתיכות ושיש עליו קרום ושאותו קרום נקלף בנקל לא שיהא אדוק בו הרבה אסור ובלבד שאינו מכוסה בתוך הבשר כמו שיתבאר במסכת זו:

חלב שעל המעים והם הדקים המלופפים כלם כאחד ונקראים סדורא דכנתא אף הוא אסור כשיעור אמה משהם מתחילים לצאת מן הקיבה וצריך לגרור כשיעור זה מכאן ואילך מותר והוא שאמרו ריש מעיא באמתא וכן שומן המקיף וחופה את הדקים לדברי הכל מותר אלא שנהגו לקלוף מעליו קרום אחד:

חלב הקיבה שאסרנו באיסור תורה הוא חלב שעל הקשת וזה שהקיבה יש בה שני חלבים אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר של קשת וזה שאסרנוהו איסור תורה הוא אותו שעל הקשת אבל שעל היתר אינו תותב ומותר מן הדין ואף בני ארץ ישראל נוהגים בו היתר בפרסום ומ"מ בני בבל נוהגין בו איסור ובזמן הזה בהרבה מקומות נוהגין בו איסור מפני שבני גולה אחר בני בבל הם נגררין ומ"מ מקצת גאונים הורו שאין אנו נגררים אחר בני בבל בדבר שאינו להם אלא מנהג ומתירין אותו להדיא בלא שום גרירה ויש שמצריכין גרירה מפני דבוקו בשעל הקשת:

כל אבר שהנקב פוסלו שהיה הנקב סתום בחלב שעל אותו האבר אם היה חלב טהור סותם כגון דקין משיעור אמה ואילך שחלב הכנתא סותמם והוא שומן הנקרא אינטיריל אבל חלב טמא אינו סותם וחלב שעל היתר אף למי שנוהג בו איסור סותם:

חלב חיה אע"פ שכלו טהור אינו סותם אלא מה שכיוצא בו סותם בבהמה חלב דקין שבעוף ושעל הקורקבן סותם:

הדבש יש בו משום גלוי כיין ומים וחלב אבל שאר משקין חוץ מאלו שהזכרנו אין בהם משום גלוי וכבר ביארנו ענין זה בפרק ראשון:

אע"פ שביארנו שחלב טהור סותם אין הדבר נאמר כן במוחלט אלא כל חלב שהוא עשוי ככובע אע"פ שהוא טהור אינו מדבק וזהו שומן שעל גבי חלוחלת שעשוי קרטים קרטים והם עגולים כעין כובע וכן הדין בשומן שהלב נבלע בתוכו שהוא עומד עליו ככובע והוא הנקרא טרפשא דלבא וכל שניקב הלב אסורה שאין אותו שומן סותם וכן כל שניקבה הריאה אף באונות שכנגד אותו השומן אע"ג דהכי רביתייהו אינו מגין וטרפה כמו שהתבאר:

כבר ביארנו שאם ניקבו הדקין הסובבים סביב הכנתא אחד לחברו כשרה כל אחד ואחד חברו מגין עליו וכל שכן אם ניקבו לכנתא שחלב הכנתא סותם כמו שביארנו אבל אם ניקבו וליחה סותמתן אינה סתימה ואפי' ליחה עבה וגסה הדבוקה במעי מבפנים שהיא יוצאה על ידי הדחק ומשיצאה מ"מ היא מתדבקת טרפה שאין סתימה זו מועלת:

כל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר בריוח בלא מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו אין ראוי לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי אלא יחוס על ממונן של ישראל שאף התורה חסה על ממונן של ישראל כמו שאמרו בתורת כהנים וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע על מה חסה תורה שלא יאמר הכהן טמא עד שיהיו הכלים חוץ לבית אם על בגדים וכלי מתכות מטבילן והן טהורים הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס ועל כלים שאין להם טהרה אלא שבירה אם כן חסה על ממונם של צרי עין על ממונן של צדיקים לא כל שכן:

רש"י בד"ה התורה חסה כו' על ממונן של צרי עין שהרי צרעת באה עליו בעבור שהוא צר עין כדאיתא במדרש ובא אשר לו הבית כו' קל וחומר כו' כצ"ל:

גמ' להביא חלב שע"ג הדקין כו' . ולא נקיט נמי קיבה בדאקשתא דאסירא לכ"ע דאפשר דלא משתמע דקין מיניה (דאיכא) [דאינו אלא] קרום ונקלף ואסירא משום שחלב הקרב מחובר בו (*ו) או משום שהיה צריך להאריך ולפרש דאקשתא כו':

גמ' תותב קרום ונקלף כו' . פי' שהקרום הוא למטה כתותב פרוסה והחלב ע"ג באופן שנקלף הקרום עם החלב ולר' ישמעאל פי' קרום על גבו ולא תותב קרום וכן משמע בהדיא בי"ד [בטור] ומ"ש [הטור] ושלא יהא בשר חופהו הוא דין באנפי נפשיה ומימרא מפורשת לקמן בפ' גיד הנשה וכבוד הב"י מ"ש לא ידעתי וכו' במקומו מונח (*ז):

גמ' חדא כו' . ושקולין הן ועוד התורה כו' וראוי לפסוק כרב ששת דמיקל אף באת"ל דבענין אחר אם פליגי לענין מלתא דליכא הפסד ממון ראוי יותר לסמוך על רב:

גמ' אני ראיתי נחש כו' שטיא הוי כו'. ר"ל שטיא הוי דנחש אינו שותה כו' ובסמוך משמע דטעמא שהציר שורף ומבטל הארס ולכך כי הוי ליה גילוי שדייה בציר ודו"ק:

גמ' ת"ש דאמר ר"נ אינהו מיכל אכלי כו' . אף דחלב חיה וחיטי דכרכשתא וטרפשא דלב שרי באכילה ולא סתמי טעמא אחרינא נגעו בהו משום דעשוי ככובע:

ברש"י בד"ה כנדוקא מוכר כדים. נראה דקיימי כנדי כנדי דלעיל (חולין דף מ"ח ע"ב) נמי מגזירת הך לשון היא ככדים:

ברש"י בד"ה התורה חסה כו' על ממון של צרי עין. שהרי הצרעת באה עליו בעבור שהוא צר עין ובא אשר לו הבית כו':

ברש"י טרפשא דלבא כו' . וה"ט דריאה הסרוכה בשומן הלב כו'. לרש"י חלב טהור סותם אפילו באבר אחר שאצלו [לאפוקי דעת התוס' בד"ה חלב טהור וכמבואר בב"י] ונסרכה בשומן הלב דהיינו הכיס שהלב מונח בה טריפה דטעמא דכשר כסדרן משום דהסרכה והאונה שאצלה סותמה ובכל אחד לחודיה לא סגי ולהכי צריך לעיל (חולין דף מ"ח ע"א) והוא דסביך בבישרא לא בגרמי ועיין בלשון רש"י לעיל במימרא דרבא בכסדרן כו':

ברש"י בד"ה מיכל אכלי ליה כו' ש"מ האי כו' קרי ליה ר"נ בר חימצא כו'. דהא (ר' חנינא) [ר"ה בר חנינא] ור"ה בריה דר"נ פירשו דברי ר"נ דחימצא לא סתים ובר חימצא סתים א"כ בר חימצא היינו ע"כ דאייתרא:

בתוס' בד"ה להביא חלב כו' או שעל הקיבה לאידך ולמעט כו'. ולא חד לרבות על הקיבה וחד על הדקין גם יש לראות אם שע"ג הדפנות יש לו תותב כו' או לא ועיין בת"כ:

רש"י ד"ה חלב שעל הדקין. אסור עד אמה לדרי"ש כו'. משמע דלר"ע שרי. וכ"כ שם (לקמן צג) בד"ה וזהו חלב שעל הדקין. שנחלקו בו רי"ש ור"ע. וכאן בסמוך בד"ה אף כל כתב וכ"ש חלב שעל גבי הדקים. וכן מוכח להדיא בהוריות (ג) מיעוט בחלב שע"ג הקבה ומיעוט בחלב שע"ג דקין מהו כו'. ואם איתא הא בין למר ובין למר לא שגו אלא בהוראה אחת ואיך יצטרפו. אבל באמת גי' זו שלפנינו שם לא מוחוורת דא"כ מאי קאמר שם כיון דבתרי קראי קאתו כו' הלא תרוייהו מחד קרא מן ואת כל החלב כו' מיתרבו. אלא העיקר דגרסינן מיעוט בחלב שע"ג הקרב (וע"ש בהגרי"פ) וכ"ה הגי' לקמן שם ז' ב':

גמ' ואיסורא דאורייתא ואת אמרת. לקמן דף עז ע"א:

את כל החלב וגו' דע בפ' ויקרא בכולהו קרבנות כתיב את החלב המכסה את הקרב והיינו הפרישה ואת כל החלב אשר על הקרב היינו שעל המסס ובית הכוסות כדאמר לקמן צ"ג ע"א:

אמנם כ' רמב"ן דבפ' תצוה במילואים בציווי לא הזכיר אלא את כל החלב המכסה את הקרב ותל"מ. ובפ' צו במעשה שהקריב משה המילואים הזכיר רק חלב שעל הקרב ולא הזכיר המכסה מוכח מזה כשלא הזכיר שניהם וכלל הכל בחד לישני חלב המכסה גם המסס ובה"כ בכלל. ובחלב אשר על הקרב גם הפרישה בכלל. ונלע"ד משו"ה דרשו בת"כ מייתורא דפרט שניהם אתי למעוטי חלב שעל הדפנות דאל"כ תרתי למה לי בפ' ויקרא בשלמים. וכמ"ש תוס' בשמעתין. ודע דמ"ש תוס' בשמעתין היינו דאימעטו דפנות להקרבה אבל לאכילה אפשר דאסור משו"ה לקמן צ"ג ע"א מייתי תוס' דת"כ דממעטו חלב דפנות מאיסור אכילה מדכתיב אשר יקריבו מדאמעוט מהקרבה אימעוט נמי מאיסורא. ומיהו איכא ברייתא בת"כ פ' ויקרא דמימעט כרת ולאו ג"כ מדכתיב ה' פעמים חלב המכסה את הקרב בה' פרשיות ע"ש:

חלב שע"ג הדקין עד אמה לר' ישמעאל וכו' עפירש"י משמע ולא לר"ע והיינו לפי ברייתא קמייתא משמע למר ניחא לי' למדרש קרא אדקין ומר אקיבה אבל כדמייתי ברייתא שני' דמפרש לברייתא קמייתא דפלוגתתם בדמיון אי בעינן דומה לתותב או סגי בקרום ונקלף וכמ"ש בקרבן אהרן שוב ידעינן דמאן דמרבה קיבה כ"ש דקין ואין כאן מחלוקת בחלב שעל הדקין ומ"ש רש"י לקמן צ"ג יבואר לקמן אי"ה:

והנה ללישנא קמא לקמן דקיי"ל כוותי' דאקשתא הוא תותב אעפ"י שמחובר באמצעות מ"מ תותב גמור נחשב ולא בעי קרא לרבויי' ולא אצטריך קרא אלא לחלב שעל הדקין שבעצמו אינו תותב אלא מן הפרישא המונח עליו ולאידך מרבינן אפי' חלב היתר שהוא רק קרום ונקלף והכי קיי"ל כלישנא קמא. אמנם ללישנא בתרא פליגי בני בבל ובני א"י אליבא דר"ע מ"מ לר"ע קשת אסור ולא צריך קרא לרבויי ולבני א"י מותר ולא מתרבי מקרא כלל כיון שמחובר באמצעתו:

ועי' ש"ס הוריות ג' ע"א י"ז ע"ב ושם פירש"י דהריבוי הוא וי"ו דואת כל החלב מיני' מרבינן דקין ע"ש והלכו בזה נמישות בבאר שבע שם ובתשובת שב יעקב וכנסת יחזקאל. והנה שם בש"ס ג' ע"א הגירסא חלב שעל הקיבה. ואומר אני אפי' יהי' הגי' שעל הקרב מ"מ הכוונה חלב שעל הקיבה אי הוא בכלל חלב קרב או לא דא"ל שהורו להתיר חלב שעל הקרב א"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו ואין מביאין פר בהוראה כדאיתא התם. אע"כ בחלב שעל הקיבה ושעל הדקין הי' הוראתם ע"ד משל הכה"ג התיר שעל הדקין וסנהדרין התירו שעל הקיבה ושוב חזרו בהם ששניהם אסורים כנ"ל. וא"כ צ"ע הא תרווייהו נפקי מריבוי דאת כל מר דריש לדקין ולא לקיבה ומר לקיבה ולא לדקין ושוב חזרו דתרווהו נפקי מהאי קרא א"כ מאי קאמר כיון דמתרי קראי נפקי וק' היכי נפקי מתרי קראי הלא מריבוי דאת כל נפקי תרווייהו ואם נמי נאמר דכל ריבוי מרבה חד מ"מ לא מסיימי מהיכי נפקא דקין ומהיכי נפקא קיבה וא"כ לא שייך מתרי קראי נפקי. אע"כ סוגיא דהתם ס"ל דוי"ו ריבוי הוא. וכללא הוא דריבוי דנפקא מוי"ו לא דרשינן אלא מטעמי' לא דרשינן אלא מטעמי' דגופא דקרא כמ"ש רמב"ן ואת וי"ו לרבות אחיך הגדול מטעם כיבוד אב לא מטעם עצמו ומשו"ה אחר מיתת האב שוב אין צריך לכבד אחיו הגדול ובקיאות זו מייתי נמי בתשובת כנסת יחזקאל ע"ש וה"נ בהא הוה פליגי דחד מיניהו דריש וי"ו ולא דריש את כל לרבויי, וממילא א"א לרבות אקשתא דקיבה שהוא עצמו תותב וקמ"ל אע"ג דמחובר באמצעותו מ"מ איקרי תותב אבל לא אתי' דקין בק"ו מיני' דאינהי לא תותב הוא אלא יונק מן התותב ושוב חזרו בו ודרשו תרווייהו לאסור דקין ואקשתא דקיבה ושפיר נפקא מתרי קראי זהו לפי סוגיא דהוריות. אבל בשמעתין לקושטא דמילתא דאקשתא לא צריך קרא לרבויי וריבוי את כל ר"ע מוקי דוקא אדקין דינקי מתותב קרום ונקלף ור' ישמעאל אפי' איתר דקיבה דהוא רק קרזום ונקלף ומכ"ש דקין:

ואמנס לקמן צ"ג ע"א פירש"י ריש מעי' באמתא פליגי ב"י ר"י ור"ע והקשה בכנה"ג דזה סותר למ"ש ר'ש בשמעתין והנכון בזה מ"ש בכנסת יחזקאל ב' דרכים ושניהם אמתיים. א' בעליונו של ריש מעי' אותו חלב יונק ממכסה הפרישה שעליו ואסור לכ"ע אך בצידו השני של ריש מעי' אינינו אלא קרום ונקלף ואינו מכוסה בפרישה ובהא פליגי ר"י ור"ע ועוד דרך אחר והוא דהכל בו ואורחת חיים וכן פסק רמ"א בש"ע דבריש מעי' יש חלב ותחתיו קרום ותחת הקרום עוד שומן בעצמותו של מעי. ולא נאסר אלא העליון עם קרומו והחלב שבפני המעי מותר. ולכאורה העליון הוא היונק ונאסר מטעם תותב. אבל התחתון קרום ונקלף הוא ולר' ישמעאל נאסר ולא לר"ע ושמואל שהי' מבני בבל דאסרו דאייתרו אמר בעי גרירה פי' לגמרי ופירש"י דבזה נחלקו ר"י ור"ע לר"ע שרי התחתון ואנן אע"ג דבאייתרו מחמרינן מחומרא בעלמא משום שסמוך לאקשתא באותו אבר מ"מ בהא לא מחמרינן ואין אוסרים אלא עד הקרום ותו לא. ואמת נכון הדבר. ומה שהקשו אחרונים א"כ לקמן צ"ג אמרינן תלתא קרומי הוה ה"ל למימר ד' קרומי הוה גם האי קרום לק"מ דהני תלתא קרומי אינם חלב אלא קרומי חלב וכ' רמב"ם שאינם אלא כמו חצי שיעור באיכות החלב ואפי' אוכל כמה זתים אינו חייב משא"כ הך קרום הוא בעצמו חלב וחייב כרת על כזית ממנו:

ואין להקשות א"כ מ"ט אמר לרבות חלב שעל הקיבה ולא אמר חלב שעל תחתית הדקין י"ל רבותא קאמר אפי' שעל הקיבה מרבינן שאינו יונק ולא סמיך ליונקת הפרישה מכ"ש תחתיתו של דקין שעליונו חלב דאורייתא. ובזה ניחא מ"ש תוס' דלא מצינו בעוף חלב שכנגדו בבהמה וק' אמאי לא הא איכא ריש מעי' בשלמא להפוסקים דמפרשי ריש מעי' אכרכשתא י"ל התם בלא"ה הוה עשוי ככובע ואינו סותם אבל למאי דמפרשינן במעי היוצא מהקיבה קשי' ה"נ איכא ריש מעי היוצא מהקורקבן ולהנ"ל ניחא דבבהמה יונק מהפרישה שעליו ובעוף לא שייך כך:

תותב קרום ונקלף. עיין פלוגתת ר' יואל ורבינו אפרים במרדכי והדברים סתומים ולא מצאתים מפורשים בשום מקום ובעזה"י אבארם דהנה לקמן צ"ג ע"א חלב שהבשר חופה אותו מותר דדרשינן על הכסלים ולא בתוך הכסלים וכן על הכליות ולא בתוך הכליות ומייתי רש"י יש אומרים דוקא בשר חופה ולא קרום חופה אבל דעת רש"י ה"ה קרום חופה נמי שרי ע"ש. והנה ר' יואל מפרש תותב קרום ונקלף היינו שהחלב פרוש כשמלה אינו מחובר בבשר ועוד יש לאותו חלב קרום ואותו קרום נקלף ממנו והנה כן הוא חלב הפרישה ושוב תחת הפרישה איכא בינו ובין הכרס קרום ותחת הקרום יש חלב על הכרס. והנה אפי' יהא אותו חלב שעל הכרס ג"כ בעצמו תותב קרום ונקלף מ"מ כיון שנחפה תחת קרום המפסיק הנ"ל הו"ל חלב שבשר חופה אותו ורחמנא שעל הקרב ולא שבתוך. ומעתה לא קשי אמאי תני' בת"כ למעוטי חלב שעל הדפנות ולא תני למעוטי חלב שעל הכרס די"ל דהא לא צריך מיעוטא כי היכי דלא צריך מיעוטא לחלב כסלים שהבשר חופה אותו משום דכתיב על ולא בתוך ה"נ כתיב על ולא בתוך וכן נמי לא תיקשי אדמרבינן חלב שעל הדקין והקיבה לאיסורא לרבי הכרס ז"א דא"א לרבויי דמיעוטי' קרא בהדיא על ולא בתוך נמצא חלב הכרס מותר וכדמשמע משמואל לקמן צ"ג ע"א חלב שעל המסס ובית הכוסות זהו חלב שעל הכרס משמע אבל שעל הכרס לא זהו שיטת רבינו יואל וכ' שכן מבואר ברש"י ע"ש וכן פסק הרא"ש והטור:

אמנם רבינו אפרים נראה דס"ל כשיטת הסוברים חיפוי קרום לא הוה חיפוי נמצא אפי' אי נימא דחלב הכרס בעצמותו אינו תותב מ"מ הוה לי' לרבוי' לאיסורא טפי מחלב הדקין שהרי הפרישא שוכב עליו או לכל הפחות ה"ל לאתויי בת"כ למעוטי להתירא כחלב הדפנות. אע"כ הכי פירושא דתותב קרום ונקלף דמונה והולך סדר החלבים האלו תותב הוא הפרישה ואח"כ מונח קרום ואח"כ חלב הכרס הנקלף מן הכרס וזהו חלב האסור גמור המפורש בתורה והיינו תותב קרום ונקלף. ומשו"ה לא הוה צריך שמואל למיחשבינהו בהדי המסס ובה"כ כי הוא עיקור החלב. ומה חלב המכסה תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף היינו ריש מעי' היונק מן אותו החלב כנ"ל. ולפ"ז נ"ל אותו הגאונים הסוברים ריש מעי' היינו בכרכשא ע"כ מפורשים תותב קרום ונקלף כרבינו יואל וא"ש טפי לפי' הב"ח תותב על קרום ונקלף עם קרומוי והקרום מפסיק בין חלב לבשר ובכרכשא כן הוא ושפיר אפשר לפרש דמרבה קרא אותו חלב ולא בריש מעי' שיוצא מן הקיבה שאותו אינו אלא יונק מתותב משא"כ לרבינו אפרים דמפרש תותב קרום ונקלף כנ"ל דתלת מילי קאמר תוחב ותחת התותב קרום ותחת הקרום חלב שנקלף וזה לא נמצא אלא בפרישה ובכרס שתחתיו ולא במעי הכרכשא וע"כ א"א לרבויי אלא מעי מן הקיבה היינו מהפרישה כנ"ל:

והנה הרמב"ם לא הזכיר חלב שעל הכרס לא לענין הקרבה בפ"ח ממעה"ק ולא לענין איסור בהמ"א פ"ז משמע דס"ל כרבינו יואל. אך כ' בהג"א רפא"ט במתניתין קמייתא בשם רמב"ם פ"ו דשחיטה וז"ל כרס שניקב טרפה ואין לך שיסתום אותו שהרי החלב אסור עכ"ל וכ' עליו הג"א ונ"ל היינו כר' אפרים מרעגנשבורק עכ"ל. והנה בודאי לפי מה שהעתיק הוא הרמב"ם שהרי החלב אסור משמע חלב הכרס אסור משמע דס"ל כר' אפרים ותיקשי ממשמעותי' דמאכלות אסורות ודמעה"ק הנ"ל. אבל ברמב"ם שלפנינו פ"ו משחיטה ה' י"א כתיב שהרי החלב שעליו אסור ולא קאי אחלב הכרס עצמו אלא אחלב הפרישה שעליו אסור הוא ואינו סותם אבל חלב הכרס עצמו לעולם אימא לך דמותר הוא. ואי תיקשי א"כ לסתום חלב של עצמו נלע"ד הנה כתב בתשובת באר עשק הובא בסוף ס' מנחת יעקב דשומן אוזות פטומות אינו סותם שמתמעט ע"י הכחשה וכ' עליו מנחת יעקב שאין משמע כן מסתימת הפוסקים. ואני אומר כיוצא בזה מצאתי בראב"ן שכ' משו"ה אין הלכה כרשב"ג בשירקי דמעי' דנפיק אגב דוחקא משום דכשאירע חולי המשלשל הבהמה מתמעט אותה ליחה משו"ה אינו סותם ע"ש וא"כ מכ"ש שומן הנ"ל ונראה לאו דוקא אוזא פטומה אלא כל מיני שומן שאינו בטבע בכל בהמה כגון הפרישה שאפי' בכחישה שבכחישות איכא פרישה וכן בריש מעי' החלב שעל הקרום שאפי' בכחישה שבכחישות נמצא הקרום הזה ועיין לקמן פג"ה צ"ו ע"א תוס' ד"ה ההוא כחוש הוה. אבל חלב הדקין שתחת הקרום כ' בכנסת יחזקאל שאינו נמצא בבהמה כחושה ולפי הנ"ל אפי' ימצא בשום בהמה אינו סותם כיון שאם תכחש לא יהי' בו אותו שומן ומ"ש תוס' בשומן קורקבן היינו אותו שורה שומן שיש בטבע בכל קורקבן שבעולם אפי' בכחישה שבכחישות אבל אם מתפשט להלן אינו סותם וגם זה מוכרח בפירש"י ד"ה טמא אינו סותם כגון חלב המכסה והמסס וחלב המכסה את הקרב סותמן וצ"ע מ"ט נקיט חלב המכסה היינו הפרישה ולא אמר חלב של עצמן בשלמא חלב שעל הכרס י"ל רש"י סובר כרבינו יואל שהוא חלב טהור וכמו שהעיד רבינו יואל שבמרדכי על רש"י דס"ל כוותי'. אך על המסס קשה מה צורך לחלב המכסה ועוד שעל הכרס מי ניחא הא מודה רבינו יואל לרבינו אפרים שתותב הוא רק שהוא נחפה תחת הקרום וכיון שהוא תותב אעפ"י שהוא טהור איך יסתום. אע"כ כנ"ל דהחלבים הללו אינם קבועים דבהמה כחושה אין לה חלב לא בכרס ולא בהמסס ואינו סותמו בין יהיו טהור בין יהיו טמא ולא מיירי ש"ס מזה רק מחלב שהוא בטבע כגון חלב הפרישא ודקין שעל הקרום וחלב הכנתא וטרפשא דלבא וכיוצא אבל מאלו החלבים לא מיירי. ולא אתי אלא לאשמעינן דכרס והמסס שניקבו וחלב שהפרישה סותמתן שאינו סותם מפני שהוא אסור והיינו דכ' רמב"ם חלב שעליו היינו הפרישה אסור הוא אבל חלב של עצמו בלאה"נ אינו סותם וי"ל רמב"ם ס"ל כרבינו יואל:

שאני הכא כיון דקתני מה דוקא. לא מצאתי כזה דכיון דקתני מה יהיו דוקא ומה אולמי' ונחנו "מה" וי"ל עפ"י הראב"ד שהבאתי לעיל דס"ל דהחלב החלב ב' פעמים ה"ל ב' כללים סמוכים והטל פרט ביניהם על הקרב ודונם והיינו בריבוי ומיעוט וריבוי ומרבינן אפי' רק קרום ונקלף ואידך ס"ל דונם בכו"פ ובעינן שוה בכל צדדין תותב קרום ונקלף וזהו פלוגתת תנא דבי רב לקמן ס"ו ע"ב אמר רבינא וכו' עם תנא דבי ר"י שם ס"ז ע"א ע"ש והשתא אי ס"ד מהפכינן בתרייתא אפי' גרסינן ת"ק ר"ש ולא ר' ישמעאל כגי' ילקוט מ"מ בבתרייתא מפורש טעם פלוגתתן מה חלב המכסה וכו' דמשמע דפליגי במה הפרט מפורש וכו' וכראב"ד הנ"ל והיינו טעמא נמי דברייתא קמייתא דהך ברייתא מפורש לאידך כמ"ש גם בפלתי בפשיטות וא"כ בקמייתא דלא מהפכינן ס"ל לר' ישמעאל דרשינן בכו"פ וז"א דהוא דריש בריבוי ומיעוט לקמן ס"ז ע"א אע"כ מפכינן קמייתא ובתרייתא דקתני מה הפרש מפורש המכסה הקרב הוא דוקא וק"ל:

חלב טהור סותם פירש"י כגון חלב דקין וכנתא סותם משמע אבל חלב דריש מעי' אפי' מה שתחת הקרום אינו סותם ושוב פירש"י טמא אינו סותם כגון חלב הכרס וכו' ולא כ' חלב דקין דריש מעי' ובסתירה זו הרגיש בתשובת שב יעקב ולפמ"ש לעיל שאין חלב שעל הדקין אלא בשמנה ולא בכחושה א"ש. ולפמ"ש נמי לעיל דפליגי בי' ר' ישמעאל ור"ע בחלב שתחת הקרום א"ש נמי דלא בעי רש"י למיחת נפשי' בפלוגתא לא בחלב טהור ולא בחלב טמא עיין וק"ל יתר דברי רש"י בזה מבוארים לעיל:

חלב חי מאי עיין חי' ר"ן דהוה סד"א דמדרבנן אסרו דלא למיכל מיני' מדמכשירינן בהמה על ידו. והנה עיין פלתי סי' ס"ד שכ' דעיקור חלב טמא שאינו סותם היינו תותב כמשמעות רש"י אך משום לא פלוג אמרו גם קרום ונקלף לא יסתום ודבריו מאוד נכונים ולפ"ז נ"ל דרב לא קאי אלא אחלב של קרום ונקלף אבל תותב לא אצטריך לאשמעינן וגם לא הוה פליג רב ששת אלא מהא לא מיירי כיון שהוא תותב אפי' הי' טהור לא גרע מחלב העשוי ככובע רק מיירי מקרום ונקלף ורב ור"ש הי' מבני בבל דסברו כר' ישמעאל וסבר רק משום לא פלוג אסור ור"ש ס"ל דלא שייך לא פלוג כיון שבני מערבא ס"ל כר"ע ואכלי נהי דס"ל כר"י מ"מ לא שייך לא פלוג דלא אתי למיחלף בתותב דמידע ידעי ההפרש שביניהם שהרי אינהו אכלי והיינו טעמא נמי דרבא ואביי סבר שהוא איסור דאורייתא ולית הלכתא כוותי' אלא כרבא ורבא לא הדר בי' כמ"ש תוס' אלא אדרבא היינו דקאמר חימצי ובר חימצי דאותו שהוא קרום ונקלף סותם שפיר:

התורה חסה על ממונם של ישראל רש"י מייתי מת"כ והתם פליגי תנאי בהא דר' יהודה ס"ל גזירת הכתוב הוא ועפ"ק דמ"ק והראב"ן ומייתי לי' בת"ח מייתי קרא והשקית העדה ובעירם וכן מייתי סתמא דש"ס במנחות ספ"ז והיינו משם דהך דוציוה הכהן תלי' בפלוגתא ומ"מ נ"ל רש"י בחר בהאי קרא משום עכ"פ עביד קצת איסורא דרבנן משום לא פלוג ומנ"ל לחוס על ממונם של ישראל היכי דאיכא זלזול באיסורא ע"כ מייתי מנגעי בתים דממתין מלהראות לכהן עד שפינה ביתו ובין כך הבית הוא מנוגע וויתרה התורה להשהות להראות לכהן משום ממונם של ישראל:

חיטי דכרכשא מזה מוכח דלהפוסקים ריש מעי' הוא בכרכשא היינו מה שעל הקרום אבל מה שתחת הקרום חלב טהור הוא ומזה קשי' אהאחרונים שסברו דוקא בכרכשא יש לחלק בין למעלה מהקרום למה שתחתיו אבל במעי היוצא מהקיבה אין לחלק וק' מאי פסקא לחלק בין הך שיטה להך שיטה. ונ"ל ליישב דהפוסקים ס"ל מעי היוצא מן הקיבה אעפ"י שאינינו תותב קרום ונקלף מ"מ יונק מהפרישה וא"כ גלי לן רחמנא דיניקה אוסר וא"כ מאן מפיס שאין היניקה בוקע הקרום וגם חלב שתחת הקרום יונק. אך אינך פוסקים לית להו הך סברא דמשום יניקה ליתסר אלא ס"ל בפירוש תותב קרום כמ"ש ב"ח שיושב על קרום וקולפין אותו עם קרומו וכזה נמצא בכרכשא וא"כ י"ל מה שתחת הקרום מותר דליניקה לא חיישי:

גמ' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר"י והנה במסקנא מפכינן להו וגרסינן דברי ר"ע והנה למה דאמר לקמן דאקשתא כ"ע לא פליגי א"כ למה אמר להביא שעל הדקין ולמה לא אמר רבותא יותר להביא שעל הקיבה והיינו דאקשתא ולכן נלענ"ד שזה כונת רש"י לקמן (דף נ' ע"א) בד"ה דאקשתא וכו' והא נמי לתותב דמי דוק בלשון רש"י שלא כתב והא נמי תותב הוא אלא דמי לתותב והיינו מדרבנן אסרוהו משום דדמי לתותב אבל מדרשא דקרא ליכא לרבויי ובזה תבין דבאיכא דאמרי פירש רש"י בד"ה כי פליגי מאן דאסר סבר תותב הוא והיינו מן התורה ומהך ברייתא דקאמר להביא שעל הדקין ולא קאמר רבותא להביא דאקשתא איכא למימר דהך ברייתא כבני א"י אתיא משא"כ ללשון ראשון דאקשתא לכ"ע אסור הוצרך רש"י לפרש לתותב דמי ודע דמה שכתבתי דללשון ראשון היינו מדרבנן היינו לבני א"י דמתירין דאייתרא וא"כ סברי כר"ע דבעינן תותב לכך זה דאקשתא אינו רק מדרבנן אבל בני בבל דאסרי גם דאייתרא סברי כר' ישמעאל דבעינן רק קרום ונקלף ולא בעינן תותב א"כ אפילו דאייתרא הוא לדידהו מדאורייתא וק"ו דאקשתא. שם אמר רבא שמעת מניה דר' נחמן וכו' ולא ידענא הי מנייהו הנה מלשון זה נראה דידע רבא מאי ניהו חימצא ובר חימצא דאי לא ידע הוה ליה למימר ולא ידענא מאי נינהו אבל מדקאמר לא ידענא הי מנייהו א"כ אינהו ידע רק דלא ידע הי מנייהו סתים והי מנייהו לא סתים והדבר יפלא וכי לא ידע רבא דעכ"פ דאייתרא קיל מדאקשתא וא"כ איך ס"ד שנימא דאקשתא סתים והאייתרא לא סתים הא ודאי דבר שאי אפשר. והנלענ"ד הפירוש בדברי רבא דזה ודאי דרב נחמן מחימצא ובר חימצא על שני מיני חלבים שאינם נאכלים קאמר דחד סתים וחד לא סתים דאי ס"ד דחד מנייהו נאכל ועל זה אמר דסתים א"כ למימרא צריכא שאם הוא נאכל שסותם ואם הוא גופא קמ"ל דבר חימצא נאכל לא הי' ליה למימר חד סתים אלא כך הוה ליה למימר חד נאכל וחד מסתים נמי לא סתים אלא חד שגם זה שאמר דסתים אבל אינו נאכל ובזה תשכיל ותבין שדברי ר"נ הם רק ללישנא קמא וכמו שכתב רש"י לקמן ולא כדברי התוס' לקמן בד"ה דאייתרא ומעתה שזכינו לדין שדברי רש"י עיקר ורב נחמן ללישנא קמא ולהאי לישנא דאייתרא אינו נאכל לבני בבל אבל נאכל לבני א"י ודאקשתא אינו נאכל לבני א"י ועל זה סובבים דברי רבא דשמעת מרב נחמן תרתי חימצא שאינו נאכל לבני א"י ובר חימצא שאינו נאכל לבני בבל חד סתים וחד לא סתים ולא ידענא הי מנייהו אם דאייתרא לבני בבל סתים אף שאינו נאכל אצלם אבל דאקשתא אפי' לבני א"י לא סתים או להיפך דאקשתא סתים לבני א"י אף דלא אכלי לי' ודאייתרא לבני בבל לא סתים הואיל ולא אכלי ליה וטעם הספק הזה שיש סברא לכל צד דכבר כתבתי דלהך לישנא דאקשתא אף דגם בני א"י אין אוכלים אותו מ"מ הוא להם רק מדרבנן שזה אינו תותב גמור ואינהו כר"ע ס"ל דבעי תותב ולבני בבל אפילו דאייתרא הוא מן התורה דאינהו סברי כר' ישמעאל דבעי רק קרום ונקלף ולפי זה יש מקום לומר דאייתרא לבני בבל סתים אף שס"ל שהוא מן התורה מ"מ אמרינן הואיל ובני א"י אוכלין אותו א"כ אינהו מיכל ולדידן לא סתים בתמי' אבל דאקשתא לבני א"י לא סתים דכיון דעכ"פ לא אכלי ליה כי היכי דמחמרי מדרבנן לאכילה מחמרי נמי לסתימה. ויש מקום לאידך גיסא דאקשתא לבני א"י אף דלא אכלי ליה מ"מ הואיל והוא להם רק חומרא מדרבנן שפיר סתים דלאכילה החמירו אבל לא לסתימה אבל לבני בבל אפילו דאייתרא אינו סותם דלפי שהוא להם מן התורה א"כ אינו סתים להם ג"כ וזהו ספיקו של רבא דאמר לא ידענא הי מנייהו וזה לדעתי אמת ויציב בדברי רבא:

להביא חלב שעל גבי הקיבה וכו'. וכל הסוגיא ודברי רש"י והפוסקים עמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף בהוריות דף ט"ז ודף טו"ב ע"ש בס"ד:

חלב שעל הדקין. לקמן (דף צג.) אמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין כשהמעים מתחילים לימשך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין אסור עד אמה לדברי רבי ישמעאל מפני שחלב שעל הקרב שקורין טיל''א מחובר בו והכתוב מרבהו בכלל מואת כל החלב אבל חלב שעל הקיבה לרבי ישמעאל מותר והיינו מסייע כהני: קרום ונקלף. קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כל כך: אף כל קרום ונקלף. והיינו חלב שע''ג הקבה וכ''ש חלב שע''ג הדקין: תותב. היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה (שמות כב) כשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק ושעל הדקים מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם: כך היא הצעה של משנה. כמו שהשבת ואיפוך קמייתא: כיון דקתני מה חלב כו'. שדורש את המקרא והוצרך לדקדק למר קרום ונקלף ולמר תותב קרום ונקלף: דווקא הוא. ולא נחליף דברי של זה בזה: אי הכי כר' ישמעאל. בתמיה הא דאמרת לעיל נהגו בו היתר כר' ישמעאל והא רבי עקיבא הוא דשרי ליה ולא רבי ישמעאל: חלב טהור סותם. כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעלייתא: טמא אינו סותם. כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמן אינה סתימה לפי שאינו חיבור אלא תותב: חלב חיה. המכסה את הקרב: מהו. שיסתום אם ניקב הכרס של חיה ולהא דבעי האבעיא לא אפשיט ליה אכתי טעמיה דרב מהו: הא נמי טהור. דלא אסר רחמנא אלא כל חלב שור וכשב ועז: מהדק. מחובר יפה בבשר: התורה חסה כו'. בתורת כהנים נפקא לן מוצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא וגו' א''ר מאיר וכי מה מטמא לן שאמרה תורה להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שיהו הכלים נפנין וא''ת כלי עציו בגדיו ומתכת מטבילן והם טהורים ועל מה חסה תורה על כלי חרס ופכו שאין להן טהרה אלא שבירה וכל כך חסה תורה על ממונן של צרי עין ק''ו על ממונן של צדיקים: א''ל רב פפא לרבא רב. כלומר הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטרפה איסורא דאורייתא היא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיימא לן (ע''ז ז.) בשל תורה הלך אחר המחמיר ואת אמרת כו': כנדוקא. מוכר כדים (פסחים דף ל.) שמעתי: בסתקא. כד של דבש: ר' שמעון. אוסר לה משום גלוי כדלקמן וגלוי סכנת נפשות היא ויש לנו לילך אחר המחמיר: אין בהן משום גלוי. שאין נחש שותה מהם: שוטה היה. אותו נחש שאין שאר נחשים עושין כן: בציידן. [שם מקום]: אמר ליה. רבא לרב נחמן בר יצחק: אודי לי מיהא. על כרחך בציר דלא קיימא לן ביה כרבי שמעון: דהא רב פפא כו'. וכי היכי דבציר לית הלכתא כוותיה בדבש נמי לית הלכתא כוותיה: כי הוי מיגלי להו גילויא. מים או יין הוו שדו ליה בציר לפי שהציר שורף הארס ושוב אינו מזיק ושותין אותו גלוי: אודי לי מיהא. דבדבש הלכתא כוותיה דהא קאי רבי שמעון בן אלעזר כוותיה דר' שמעון סתמא הוא רבי שמעון בן יוחי: חטי דכרכשא. חלב שעל חלחולת המוציאה ריעי שקורין טבחייא עשוי קרטין קרטין כעין חטים ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטרפה וקרטין עגולין הן כמו כובע: טרפשא דליבא. שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו אינו סותם אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו והיינו טעמא דריאה הסרוכה בשומן הלב דאע''ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל ולמטה מחיתוכא דאוני הוא טרפה דעל כרחך הריאה ניקבה שאין סירכא בלא נקב וסתימה זו אינה כלום: חימצא ובר חימצא. שניהם בחלב שעל הקיבה ולקמן מפרש להו: סתים. אם ניקבה הקיבה: ולא ידענא. רבא קאמר לה: יפה כח הבן מכח האב. ברייתא היא בשבועות בפרק כל הנשבעין (דף מח:) שהבן גובה בשבועה ושלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה והתם מפרש לה: אינהו. בני א''י: מיכל אכלי ליה. דקסברי חלב טהור הוא:

להביא חלב שע''ג הדקין. לא היה צריך למיכתב (ויקרא ג) את החלב המכסה את הקרב דמואת כל החלב אשר על הקרב מרבינן אף שעל הדקין או שעל הקיבה לאידך ולמעט חלב שעל גבי דפנות כתביה כדדריש בתורת כהנים: חלב טהור סותם. לא מיירי הכא בריאה ושומן סותמתה או נסרכה בשומן דפשיטא דטרפה דסתימה זו אינה כלום דאין שומן לריאה ואין זה שומן שלה ולא מיירי הכא אלא כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב שהוא שומן שלהם ותמיד שוכבים בו ואדוק הוא מאד והויא סתימה מעלייתא וחלב העשוי ככובע נמי דאצטריך למימר דאינו סותם היינו כגון טרפשא דליבא כדאמר לקמן שהן שם כל שעה אבל בריאה אין שום חלב סותם: חלב חיה מאי. נשאל לרבינו יצחק על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר דלא מבעי לן הכא אלא חלב חיה שכנגדו בבהמה טמא אבל בחלב טהור דעוף שלא מצינו כנגדו טמא פשיטא דסותם דמיהדק שפיר: רב ואיסורא דאורייתא וכו'. כדרב . פפא הלכה ומסתברא דרבא נמי חזר בו דקאמר לקמן משמיה דרב נחמן חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים: ושאר כל המשקין מותרין. ואם תאמר כמאן הא אפילו רבנן דבסמוך לא שרו אלא חמשה ויש לומר דה''ה לכולן ואותן ה' דנקט משום דפליג רבי שמעון עלייהו אבל בשאר מודה:

חולין מט ע"ב - טקסט הדף

דף מט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד