חולין נ ע"ב

בוקי סריקי הכי אמר רב נחמן מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא: הכרס הפנימי: אמר רב יהודה אמר רב העיד נתן בר שילא ריש טבחיא דצפורי לפני רבי משום רבי נתן אי זו היא כרס הפנימי סניא דיבי וכן אמר רבי יהושע בן קרחה סניא דיבי רבי ישמעאל אמר איסתומכא דכרסא רב אסי אמר רבי יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו אמר רב נחמן בר יצחק נפל כרסא בבירא אמר רב אחא בר רב עוא אמר רב אסי מן המיצר ולמטה רבי יעקב בר נחמני אמר שמואל מקום שאין בו מילת רבי אבינא אמר גניבא משמיה דרב טפח בוושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא כל הכרס כולו זו היא כרס הפנימית ואיזהו כרס החיצון בשר החופה את רוב הכרס רבה בר רב הונא אמר מפרעתה מאי מפרעתה אמר רב אויא היכא דפרעי טבחי בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא א''ל רב אשי לאמימר כל הני שמעתתא מאי א''ל כולהו שייכן בדרבה בר רב הונא ודרב אסי א''ר יוחנן מאי א''ל כבר פירשה רב אחא בר עוא ודרבי אבינא ודבני מערבא מאי א''ל הני ודאי פליגי: רבי יהודה אומר בגדולה כו': אמר רבי בנימין בר יפת אר''א לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובא זו היא ששנינו בגדולה טפח רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה ברובא רובא ולא הוי טפח פשיטא לא צריכא דהויא טפח במשהו מהו דתימא עד דמיקרע בה טפח לא הוי טרפה קמ''ל אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על הטפח אמר רבי חייא בר אבא לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדעא כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה וכמה יתר מכסלע אמר רב יוסף כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא בלא ציפא ברווחא: המסס ובית הכוסות: תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה נמצא עליה קורט דם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

אמר להו רבא: לאו מי אמינא לכו, לא תתלו ביה ברב נחמן בוקי סריקי, כדים ריקים. כלומר, דברים שאינם נכונים.

הכי אמר רב נחמן: מקום הדבק - אפילו ניטל כולו, כשר. והוא, שנשתייר בו כדי תפיסה, אחיזת יד.

וכמה הוא?

אמר אביי: כמלא בטדא, אצבע.

ושיעור זה הוא אפילו בתורא, שור גדול.

שנינו במשנה: הכרס הפנימי:

אמר רב יהודה אמר רב: העיד נתן בר שילא, ריש טבחיא דצפורי, לפני רבי, משום רבי נתן: אי זו היא כרס הפנימי? - סניא דיבי. שהוא המעי העיור, והוא מקום מאוס.

וכן אמר רבי יהושע בן קרחה, שהכרס הפנימי הוא סניא דיבי.

רבי ישמעאל אמר: הכרס הפנימי הוא איסתומכא דכרסא, פי הקיבה.

רב אסי אמר רבי יוחנן: מקום צר יש בכרס, ואותו מקום קרוי הכרס הפנימי - ואיני יודע איזהו.

אמר רב נחמן בר יצחק: נפל כרסא בבירא. הואיל ואינך יודע מה, לא הועלת לנו מאומה בביאורו.

אמר רב אחא בר רב עוא אמר רב אסי: אני אפרש מה הוא אותו "מקום צר" - מן המיצר, ממקום שהכרס הולך ונהיה צר כלפי הוושט. וקרוי "כרס פנימי" משום שהוא נחבא בין דופני החזה, ולמטה. והיינו, מקום זה נמצא למטה מהכרס החיצונה כאשר הבהמה תלויה אחר שחיטה ברגליה וראשה מופנה כלפי מטה.

רבי יעקב בר נחמני אמר שמואל: מקום שאין בו מילת.

"מילת" הוא צמר. והיינו,, שבתוך הכרס יש בליטות זעירות הנראות כמו צמר, ונוהגים לגרור אותן במים רותחין מן הכרס. ויש מקום בקצה הכרס, בסמוך לוושט, ששם הוא חלק, ואין בו צמר ["מילת"], והוא מקום הכרס הפנימית.

רבי אבינא אמר גניבא משמיה דרב: טפח בוושט הסמוך לכרס - זו היא כרס הפ נימית.

אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא: כל הכרס כולו - זו היא כרס הפ נימית.

ואיזהו כרס החיצון? - בשר קרום עבה החופה את רוב הכרס. ^[52]

רבה בר רב הונא אמר: מפרעתה.

ומבארינן: מאי מפרעתה? [ראה ציור בספר שיחת חולין].

אמר רב אויא: היכא דפרעי טבחי. המקום שבו מתחילים הטבחים לחתוך את בטן הבהמה לאחר שחיטה, ונראה בו תחילת הכרס.

בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא.

אמר ליה רב אשי לאמימר: כל הני שמעתתא, דסניא דיבי, ואסתמוכא, ומקום שאין בו מילת - מאי?

אמר ליה: כולהו - שייכן בדרבה בר רב הונא! שכולן עומדים באותו צד למעלה או למטה, וכשמטריפים את אותו הצד בנקב כל שהוא, מטריפים את כל הנקבים שבמקומות הללו.

ודרב אסי אמר רבי יוחנן דאמר "ואיני יודע איזהו" - מאי?

אמר ליה: כבר פירשה רב אחא בר עוא, דהיינו מן המיצר ולמטה. וגם הוא כנגד מפרעתה.

ודרבי אבינא, דאמר הכרס הפנימי נמצא בוושט, ודבני מערבא, דאמרי כל הכרס כולו קרוי פנימי, ודינו בנקב כל שהוא - מאי?

אמר ליה: הני, ודאי פליגי על רבה בר רב הונא.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר בגדולה טפח, והקטנה ברובה. כו':

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: לא גדולה גדולה ממש, והיינו, לא גדולה שבגדולות. ולא קטנה קטנה ממש, והיינו, קטנה שבקטנות. אלא, כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובא - זו היא ששנינו בגדולה טפח.

וכל שנקרע בה רובא ולא הוי טפח - זו היא ששנינו: בקטנה ברובא.

ותמהה הגמרא: היכא דנקרע רובא ולא הוי טפח, הרי פשיטא שהיא טריפה, שהרי רובו ככולו נחשב!?

ומשנינן: לא צריכא, דהויא טפח במשהו. והיינו, שאם יקרע משהו בנוסף לרוב יהיה באותו קרע טפח.

מהו דתימא, בכהאי גוונא שחסר רק משהו להשלים לטפח, לא די בנקרע רובו, אלא עד דמיקרע בה טפח לא הוי טרפה - קא משמע לן, דאפילו הכי, אם נקרע רובו סגי להטריפה.

אמר גניבא אמר רבי אסי: נקדרה הכרס החיצונה, ששיעורה בטפח, ונהיה בה נקב ארוך כעין ארובה, ורוחבו כסלע - טרפה. שאם תמתח ויקרבו את שפת הארובה האחת מול השניה - תעמוד על הטפח. ולפי זה, שיעור הסלע הוא שני שלישי טפח, והיקף הארובה הוא שני טפחים, ונמצא שקוטר הארובה הוא טפח, לפי הכלל שכל עיגול הקיפו הוא פי שלשה [ומשהו] מקוטרו.

אמר רבי חייא בר אבא: לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא, אמברא דנהרדעא: נקדרה כסלע - כשרה. יתר מכסלע - טרפה!

וכמה הוא "יתר מכסלע"?

אמר רב יוסף: כגון דעיילן בהאי ארובה תלת קשייתא, גרעיני תמרה, כשהם בציפא, עם שיירי האוכל, ונכנסים בדוחקא. או שהיו אותם שלשת הגרעינים בלא ציפא ואז הם נכנסים ברווחא.

שנינו במשנה: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ.

תנו רבנן: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, הרי אם ניקב בית הכוסות מצד אחד - כשרה. משני צדדים - טרפה.

נמצא עליה קורט דם -

הערות

^[52] עיין ברש"י שמשערים את "רוב הכרס" החיצונה כנגד הכרס עצמה, ולא משערים ברוב אותו הקרום העב העובר על כל החלל של פנים הבהמה.

בוקי סריקי [בקבוקים ריקים], כלומר, דברים סתם! הכי [כך] אמר רב נחמן: מקום הדבק, אפילו ניטל כולו — כשר, והוא שנשתייר בו במקום הדבק כדי תפיסה (אחיזה). ושואלים: וכמה הוא כדי תפיסה? אמר אביי: כמלא בטדא בתורא [רוחב אצבע אפילו בשור גדול].

א שנינו במשנה בין הטרפות: הכרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. אמר רב יהודה אמר רב, העיד נתן בר שילא ריש טבחיא [ראש הטבחים, השוחטים] של צפורי לפני רבי עדות זו משום (בשם) ר' נתן: אי זו היא כרס הפנימי? זו שקוראים לה בארמית "סניא דיבי", חלק מן המעיים, הקרוי בלשוננו "המעי העיור". וכן אמר ר' יהושע בן קרחה: סניא דיבי. ר' ישמעאל אמר: כרס הפנימי הוא מה שנקרא איסתומכא דכרסא [פתח הכרס].

רב אסי אמר ר' יוחנן: מקום צר יש בכרס, שהוא קרוי כרס הפנימי, וכל השאר נכלל בכרס החיצונה, ואיני יודע איזהו. אמר רב נחמן בר יצחק: נפל כרסא בבירא [הכרס בבור], כלומר, כיון שאינו יודע מהו, נמצא שנקב בכל מקום בכרס אוסר! אמר רב אחא בר רב עוא, כך אמר רב אסי בפירוש הדבר: מן המיצר, ממקום שהכרס הולכת ונעשית צרה לכיוון הוושט, ולמטה לכיוון הוושט (כשהבהמה תלויה ברגליה) הוא הנקרא כרס הפנימי.

ר' יעקב בר נחמני אמר בשם שמואל: כרס הפנימי הוא המקום בכרס שאין בו מילת, בליטות כעין צמר שיש על דפנות הכרס. ר' אבינא אמר בשם גניבא שאמר משמיה [משמו] של רב: אותו טפח בוושט שהוא סמוך לכרס — זו היא כרס הפנימית.

אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר חנינא: כל הכרס כולו — זו היא כרס הפנימית, ואיזהו אם כן כרס החיצון? אין זו הכרס עצמה, אלא זה בשר החופה (המכסה) את רוב הכרס מצידה התחתון של הבהמה. רבה בר רב הונא אמר: הכרס הפנימית היא המפרעתה. ושואלים: מאי [מהו] מפרעתה? אמר רב אויא: היכא דפרעי טבחי [המקום, הצד, שמגלים הטבחים כשפותחים את הבהמה] כלומר, צד הבטן.

מסופר, בנהרדעא עבדי [היו עושים, נוהגים להלכה] כרבה בר רב הונא. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר שהיה מחכמי נהרדעא: כל הני שמעתתא מאי [כל אותן השמועות שאמרו חכמים לעיל בהגדרת כרס הפנימי מה הן]? מה אתם עושים בהן? אמר ליה [לו]: כולהו שייכן [כולן שייכות, כלולות] במה שאמר רבה בר רב הונא, שגם סניא דיבי, וגם איסותמכא דכרסא, וגם מקום שאין בו מילת, פונים לכיוון דופן בטן הבהמה, ה"מפרעתה".

ושאל אותו: ומה שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן, שמקום צר יש בכרס ואינו יודע מהו, מאי [מהו]? הרי יש לחשוש לכל מקום בכרס! אמר ליה [לו]: כבר פירשה רב אחא בר עוא, שהוא מן המיצר ולמטה. ושאל אותו: ומה שאמר ר' אבינא שרק הטפח הסמוך לוושט הוא הכרס הפנימית, ודבני מערבא מאי [מה שאמרו בני ארץ ישראל, שכל הכרס קרויה כרס הפנימית, מה אתה עושה בהם]? אמר ליה [לו] הני ודאי פליגי [אלה ודאי חלוקים] על דברי רבה בר רב הונא, ואין אנו פוסקים כמותם.

ב שנינו במשנה: כרס החיצונה שנקרעה, ר' יהודה אומר: בבהמה גדולה אם נקרעה בשיעור טפח — טריפה, ובבהמה קטנה — אם נקרעה ברובה. אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: לא גדולה — גדולה ממש, ולא קטנה — קטנה ממש, אלא הכלל הוא: כל שנקרע בה בכרס החיצונה טפח ולא הוי רובא [ואין זה רוב] הכרס — זו היא ששנינו: בגדולה טפח, וכל שהקרע הוא רובא [ברוב] הכרס החיצונה ולא הוי [ואינו מגיע לכדי] טפח — זו היא ששנינו: בקטנה ברובא. כלומר, כל שיש בקרע או טפח, או רוב הכרס החיצונה — הרי זו טריפה.

ותמהים: רובא ולא הוי טפח, פשיטא [פשוט] שעושה טריפה, שהרי בכל מקום דינו של רובו ככולו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו, אלא במקרה דהויא [שיש בה] טפח במשהו יותר מרוב, מהו דתימא [שתאמר]: במקרה זה, שאורך כולה הוא יותר מטפח, עד דמיקרע [שנקרע] בה טפח שלם לא הוי טרפה, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם אם נקרע פחות מטפח בכל זאת טריפה היא, כיון שנקרעה ברובה.

אמר גניבא אמר ר' אסי: אם נקדרה הכרס החיצונה, נעשה בה חור עגול, שגודלו כגודל מטבע הקרויה סלע — טרפה, ומדוע? שאם תמתח הקדירה הזו — תעמוד על הטפח לאורכה, שכן הוא גודלו של סלע. אמר ר' חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא [לי נתפרש הדבר מגניבא עצמו] כשהיינו אמברא [על המעבורת] של נהרדעא: אם היה הנקב כסלע — כשרה, יתר מכסלע — טרפה. ושואלים: וכמה יתר מכסלע? אמר רב יוסף: כגון דעיילן תלת קשייתא בציפא בדוחקא [שנכנסים שלושה גרעיני תמר כשהם מצופים בשיירי בשר הפרי בדוחק], ושהן נמצאים בלא ציפא [ציפוי] שהם לגמרי נקיים — נכנסות ברווחא [ברווח].

ג שנינו במשנה: המסס ובית הכוסות, הסמוכים זה לזה, שניקבו לחוץ (לחלל הבטן), ולא זה לזה — טריפה. בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מחט שנמצאת תחובה בעובי דופן בית הכוסות, מצד אחד — הרי היא כשרה, נמצאה תחובה משני צדדים — טרפה. ומכל מקום, גם במקרה שהמחט נמצאת משני צדדים — אינה טריפה בכל אופן, אלא יש לבדוק: אם נמצא עליה על חוד המחט קורט (מעט) דם —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

empty bottles, i.e., not to falsely attribute statements to him? So said Rav Naḥman: With regard to the place that the rectum is attached to the hips, even if all of it was removed, the animal is kosher. And this is the halakha only where sufficient space remains of it for a hand to grip. The Gemara asks: And how much is considered sufficient to grip? Abaye said: The width of a finger. This measure is sufficient even in the case of a large bull.

§ The mishna states that if the internal rumen was perforated or most of the external rumen was torn, the animal is a tereifa. With regard to this, Rav Yehuda says that Rav says: Natan bar Sheila, chief butcher of Tzippori, testified before Rabbi Yehuda HaNasi in the name of Rabbi Natan: Which is the internal rumen? It is the cecum. And so said Rabbi Yehoshua ben Korḥa: It is the cecum. Rabbi Yishmael said: It is the opening [istumka] of the rumen.

Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: There is a narrow place in the rumen, and this is the internal rumen; all the rest is the external rumen. But I do not know which area is this narrow place. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The rumen has fallen in a pit, i.e., since it is unknown which area is considered the narrow place, a perforation in any part of the rumen renders the animal a tereifa. Rav Aḥa bar Rav Ava says that Rav Asi says: The inner rumen extends from the narrow place, where the rumen begins to narrow as it approaches the gullet, and downward toward the gullet when the animal is suspended by its legs.

Rabbi Ya’akov bar Naḥmani says in the name of Shmuel: The internal rumen is the place in the rumen that has no wool, i.e., downy projections on the inside of the rumen. Rabbi Avina says in the name of Geneiva, who said in the name of Rav: The handbreadth in the gullet adjacent to the rumen, this is the internal rumen.

In the West, Eretz Yisrael, they said in the name of Rabbi Yosei bar Ḥanina: The entire rumen is the internal rumen. And if so, which is the external rumen? It is the flesh that envelops the majority of the rumen on the underside of the animal. Rabba bar Rav Huna says: The internal rumen is the mafrata. The Gemara asks: What is the mafrata? Rav Avya said: It is the place that the butcher exposes when he opens up the animal, i.e., the underside of the stomach.

The Gemara recounts: In Neharde’a, they practiced in accordance with the opinion of Rabba bar Rav Huna. Rav Ashi said to Ameimar, one of the Sages of Neharde’a: What about all these other statements, that the internal rumen is another part of the rumen? Ameimar said to him: They are all included in the definition of the rumen according to Rabba bar Rav Huna. The cecum, the opening of the stomach, and the place with no wool all face the underside of the stomach, i.e., the mafrata.

Rav Ashi replied: And what about the opinion that Rav Asi says in the name of Rabbi Yoḥanan, that the internal rumen is an unknown narrow area? Shouldn’t the entire rumen be treated as the internal rumen? Ameimar said to him: Rav Aḥa bar Ava already explained that it is the area extending from the narrow place until the gullet. This area is also included in the mafrata. Rav Ashi asked further: And what of the opinion of Rabbi Avina, that the internal rumen is the handbreadth near the gullet, and of the residents of the West, Eretz Yisrael, that it is the entire rumen? Ameimar said to him: These opinions certainly disagree with that of Rabba bar Rav Huna, but we do not follow them.

§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: With regard to a tear in the external rumen, for a large animal, a tear of one handbreadth renders it a tereifa, while for a small animal, it is a tereifa only if most of it was torn. Rabbi Binyamin bar Yefet says that Rabbi Elazar says: The word: Large, is not referring literally to a large animal, and the word: Small, is not referring literally to a small animal. Rather, concerning any animal large enough that its external rumen can be torn one handbreadth and this does not constitute most of it, this is what we learned: For a large animal, a tear of one handbreadth renders it a tereifa. And concerning any animal small enough that most of its external rumen can be torn and this does not constitute one handbreadth, this is what we learned: For a small animal, it is a tereifa only if most of it was torn. In other words, any external rumen torn either one handbreadth or in its majority renders the animal a tereifa.

The Gemara asks: If most of the external rumen is torn but it does not constitute a handbreadth, isn’t it obvious that the animal is rendered a tereifa? There is a principle that the majority of an entity is considered like all of it. The Gemara responds: No, it is necessary to teach this for a case where the tear would constitute a handbreadth with any amount more than a majority, i.e., the external rumen is slightly smaller than two handbreadths. Lest you say that in such a case, the animal is not a tereifa until a handbreadth of it is torn, this halakha teaches us that this is not so. Rather, if the majority of the rumen is torn, the animal is a tereifa, even if this constitutes less than a handbreadth.

Geneiva says that Rabbi Asi says: If a round hole was bored through the external rumen as large as a sela coin, the animal is a tereifa, since if a hole of such size will be stretched, it will reach the length of a handbreadth. Rabbi Ḥiyya bar Abba said: This matter was explained to me personally by Geneiva himself, when we were on the ferry of Neharde’a: If the hole is exactly as large as a sela, the animal is kosher. If the size of the hole is greater than a sela, it is a tereifa. The Gemara asks: And how much is considered greater than a sela? Rav Yosef said: For example, if three date pits covered in remains of the date can fit through the hole with difficulty, or if, without being covered in any remains, they can fit comfortably, this is considered a hole larger than a sela.

§ The mishna states: An animal is a tereifa if the omasum or the reticulum was perforated to the outside, i.e., to the abdominal cavity. With regard to this, the Sages taught: In the case of a needle that is found in the thickness of the reticulum, if it pierced the wall from only one side, the animal is kosher. If it pierced the wall from both sides, i.e., the needle completely pierced the wall of the stomach, it is a tereifa. But even if it protrudes from both sides, it is not always a tereifa, and it may be inspected further: If a drop of congealed blood is found on top of the needle,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בוקי סריקי נודות רקים. בטדא בתורא כמלא אצבע בשור. או שנקרע רוב החיצונה. כלומר כרס החיצונה כדבעינן לפרושי בגמרא:

ר' יהודה אומר בגדולה טפח. כלומר בגדולה שנקרע כרס החיצונה ובקטנה ברובא אפי' לא נקרע טפח אלא רובא טרפה. שניא דיבא ששונאין אותו הזאבים ולא יכלו ליה למיכל מיניה. לישנא אחרינא סניא דיבי כעין מסננת לשון זיבה. אסטומכא אישטמכל בלעז:

מן המצר ולמטה מקום שמתחילין בני מעים הרחב לקצר:

מקום שאין בו מילת זהו דבר שמגרדין מן הכרס מאחר שמרתיחין אותו. היכא דפרעי טבחי (שוב הריעי):

כבר פירשה רב אחא בריה דרב אויא. כלומר מן המצר ולמטה^א)אולי צ"ל והויא כנגד מפרעתא וכ"ה ברש"י. ושייר במפרעתא:

דר' אבינא ודבני מערבא מאי. כלומר דאמרי כל הכרס כלו זהו כרס הפנימי:

זו היא ששנינו בגדולה טפח. וכל דמקרע רובא ולא הוי טפח. כלומר לא קטנה קטנה ממש אלא אם תהא קטנה כשתקרע רובא דכרס החיצונה ולא הויא טפח אע"פ שבמשהו הוי טפח כיון דאותו רוב שנקרע לא הוי טפח חשובה קטנה:

נקדרה כסלע כו'. כלומר הכרס החיצונה נקדרה קשייתא נידל בלע"ז. קשייתא בציפא כו' כלומר כדעיילן תלת קשייתא עם שיורי האוכל שעליו כשאוכלין התמרים אין יכול לאוכלו (על הכל) [כולו] ונשאר על קשייתא קצת מן הפירי וזהו ציפא:

בלא ציפא ערום [נ' בלא אוכל] (כו' כלומר אוכל):

משני צדדין טרפה. וזהו שניקבו לחוץ. ונמצא עליו קורט דם בסוף המחט מצד (אחד) אחר. הגליד פי המכה שיבש פי המכה והיה בו מלנ"ט. למאי נפקא מינה למקח וממכר היכי דמי שבתוך ב' ימים שקנאו שחטו ומצא בו אותו מחט הוגלד פי המכה בידוע שקודם שקנאו היה בו ומקחו מקח טעות לא הוגלד פי המכה זהו אומר ברשותך אירע לה וזה אמר ברשותך אירע לה המוציא מחברו עליו להביא עדים שברשות מוכר אירע לה ואם לא יביא עדים^א)הדבר צ"ע היאך יוכל לשבע בברי שלא אירע לה ברשותו ויש ליישב. ישבע המוכר שלא אירע לה ברשותו ופטור:

רובא ולא הוי טפח פשיטא לא צריכה דהוי טפח במשהו. כך כתוב בנוסחאות. ופי' פשיטא דברובה מטרפ' שהרי בכל מקום רובו ככולו והי' לו לר' יהודה לומר הגדולה בטפח ותו לא ולא דייק. ויש לפ' דלר' אלעזר מקשה פשיטא דכל שנקרע רובו ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה ברוב' ומפרק ממתני' הו"א היכא דאיכ' טפח במשהו בעינן עד דהוי טפח גם זה אינו מחוור דמה לי משהו ומ"ל טובא בכל מקום הולכים אחר הרוב וכל שיעורי חכמים כך הם בין רב למעט.
ור"ח ז"ל גריס דהויא טפח ומשהו, ופי' דמעיקר' קס"ד דה"ק רובא בכרס קטן דלא הוי כוליה טפח זו היא משנתינו שפוסלת ברובא והיינו דאקשינן רובא בדלא הוי כרס כוליה טפח פשיט' דכיון דליכא למיזל בתר שיעור טפח ליזל בתר רוב ומפרקי' דאיכ' טפח ומשהו כלומר דכוליה כרס הוי טפח ומשהו מהו דתימא כיון דאיכ' טפח ומשהו בכרס ליבעי טפח קמ"ל. וק' לזה ל"ל למימר דהוי טפח ומשהו אפי' קרוב לב' טפחים נמי כל היכא דכי מיקרע רוב כרס ולא הוי טפח ברובא הוי ושמא ה"ק דאפי' לזה איצטרי' דכל שהוא יותר מטפח הייתי אומר טפח בעי'.

בנהרדעא עבדי כרבה בר הונא. דאמר מפרעתא, דהיינו היכא דפרעי טבחי ופריש אמימר דכולה שמעתתא כוותיה שכיין, דכולהו כנגד מפרעתא נינהו, חוץ מדרבי אבינא דאמר משמיה דגניבא אמר רב דהיינו טפח בושט סמוך לכרס, והשאר הוי כרס החיצונה ברובה, וחוץ מדבני מערבא דאמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא דכל הכרס הוא כרס הפנימית וכרס החיצונה היינו בשר החופה את רוב הכרס. ורבינו אלפסי ז"ל כתב איכא מאן דאמר הילכתא כבני מערבא ואיכא מאן דאמר הלכתא כרבה ב"ר הונא, ולא הכריע בדבר כמאן סבירא ליה ורבינו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין כרס) פסק כרבה ב"ר הונא, דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בצרי להו י"ח טרפות, וכן פסק רבינו הרב ז"ל, חדא דהא בנהרדעא כותיה עבדי ואמימר נמי הכי סבירא ליה, ותו דלעיל (חולין מב, ב) חשיב ליה לבשר החופה את רוב הכרס בשב שבמעתתא, ואם איתא בכלל אותן המפורשות במתניתין היא דהא בהדיא קתני או שנקרע רוב החיצונה, והיינו דאיבעיא לרב אשי לקמן (חולין נב, ב) אי ברוב אי ברוב נטול דאי כר' יוסי ב"ר חנינא בהדיא קתני לה במתניתין ברוב קרוע, הלכך משמע דהלכתא כותיה דרבה ב"ר הונא דאמר דכרס הפנימי קרא מפרעתא וכרס החיצונה שאר מקומות של כרס, ובשר החופה את רוב הכרס לא מתניא בהדיא במתני', ושמעתא דשמואל היא, והלכך צד הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעתא נקובתו במשהו והיינו כרס הפנימית, ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות ושדרה ברובו דהיינו כרס החיצונה.

כבר ביארנו במשנה שכרס הפנימי שניקב במשהו ושכרס החיצון אין פיסולו בנקב אלא בקריעת טפח או בקריעת הרוב ר"ל שאם היא בהמה גדולה שרוב כרסה יתר מטפח הולכין בה לשיעור טפח ואם הוא בהמה קטנה שאין ברובה טפח הולכין בה לשיעור רוב נקדרה בנקב עגול אם הוא יתר כסלע משהו והוא הנקב ששלשה גרעיני תמרה שאין אוכל דבוק בהם נכנסים שם בריוח טרפה שכל זמן שימתח יעמוד על טפח באורך אבל כסלע מצומצם כשרה:

כבר ביארנו במשנה שכרס הפנימי הוא מה שנבלע מן הכרס בתוך דפי החזה והוא שיעור טפח בכרס סמוך לושט וחיצון הוא מה שמדפי החזה ולמטה בחלל הבהמה וקרום עב שעל פני כל הכרס דינו ככרס החיצון לשיעור טפח או ברובו וזהו דעת רב בסוגיא זו ומה שאמר טפח בושט סמוך לכרס כבר הפכו הלשון בראש הפרק ואמרו טפח בכרס סמוך לושט ואפשר שאף זו דעת ר' יוחנן שאמר מן המיצר ולמטה כלומר ממקום שהכרס הולך ומיצר כלפי החזה ונחבא בדפני החזה הוא פנימי ומ"מ יש פוסקים כר' יוסי בר' חנינא שאומר שכל הכרס הוא נקרא כרס הפנימי לדון נקובתו במשהו וכרס חיצון הוא קרום זה העב שעליו והוא הקרוי בשר החופה את רוב הכרס ומגדולי המחברים פרשו על רוב זה של כרס החיצון שנקרע רוב העובי אע"פ שלא נכנס הקרע לחלל עצמו ואין אלו אלא דברי נביאות ומ"מ רוב מפרשים פוסקים על כרס הפנימי שהוא הצד התחתון הרואה פני הקרקע והוא מה שהוא נראה בשעה שהטבח פותח בטן הבהמה מן היריכים עד החזה ונקרא בלשון תלמוד מפרעתא כרבה בר רב הונא והצד האחר הדבוק בצלעות נקרא כרס חיצון ומתוך שהצלעות מגינות עליו שיעורו ברובו ועיקר הדברים כדעת ראשון ואף שאר השיעורין שהוזכרו ר"ל סניא דיבי והוא מקום שהטבחים נוקבים שם להוציא את הפרש ואצטמוכא דכרסא והוא שאין לנו בקיאות בביאורו ומקום שאין בו מילת ר"ל שאין בו אותו השער שגוררין ממנו לדעתנו אינן הלכה ולדעת הפוסקים מפרעתא אף אלו בכלל מפרעתא הם:

כבר ביארנו במשנה ענין המסס ובית הכוסות ושאם ניקב המסס בצד שאינו מתחבר אל בית הכוסות או בית הכוסות בצד שאינו מתחבר אל המסס טרפה ובלבד בנקב מפולש יש מי שאומר בהמסס שאע"פ שלא ניקב אלא מקצת עביו טרפה ולא אמרו לחוץ אלא כלפי חוץ ר"ל כלפי הצד שאינו מתחבר וכמו שפירשנו במשנה ולמעט אם ניקבו כלפי פנים כנגד מקום חבורן שהאחד מגין על חברו הא באותו הצד שאינו מתחבר אע"פ שאינו מפולש טרפה הואיל והמסס אין לו אלא עור אחד חוששין שמא הבריא כמו שאמרנו בישב לה קוץ בושט וכן כתבוה בתוספות בשם גדולי הרבנים וראיה להם ממה שאמרו כאן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ולא אמר מחט שנמצא בהמסס ובית הכוסות שמע מינה דוקא בית הכוסות מצד אחד כשרה הא בהמסס אף מצד אחד טרפה ובית הכוסות הוא שהקלו בו מפני שיש בו שני עורות וכן ראיה ממה שאמרו בשלישי של סכה תלת מילי אשתנו שמייהו ואחת מהם הובלילא ר"ל המסס בי כסי ובי כסי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצא בבית הכוסות אלמא שדינם חלוק ואם תאמר במסס שאף בלא פלוש טרפה מה חלוק יש ביניהם ומתוך דבריהם אני רואה שהם גורסים למאי נפקא מינה למחט שנמצא בעובי בית הכוסות ומ"מ אנו גורסים למחט שנמצא בבית הכוסות כלומר שלא בעביו וכל שאינו מפולש כשרה מצד גסות העור ובהמסס טרפה מפני שהעור דק ואם כן אין ראיה ממה שלא הזכיר המסס עם עובי בית הכוסות דההיא לא איירי אלא בעובי [בית] הכוסות שהם שני עורות ואין לה דמיון עם המסס אבל זו של הובלילא ראיה לגירסתנו שאף הוא אין לו אלא עור אחד אלא שהוא גס ואף גדולי הדור מביאין ראיה לאסור בהמסס אף בלא פלוש מדתנא בטרפות שניקבו לחוץ ובכשרות שניקבו זה לתוך זה ולא אמר לשון הפכי לראשון ר"ל שניקבו ולא לחוץ כשאר הנזכרים בכשרות בהפך הלשון הנזכר בטרפות כגון ניקב הלב ולא לבית חללו וכן בקצת השאר אלמא דניקבו לחוץ דקאמר פירושו שניקבו זה שלא בתוך זה ר"ל שלא במקום חבורן וטרפה אף בלא פילוש ומ"מ אחרוני הרבנים מתירין בהמסס כל שאינו מפולש ובריתא דנקט בית הכוסות ריבותא הוא שאע"פ שניקב האחד שלם כשרה עד שינקבו שניהם אלא שהאחד צריך בדיקה ואף בהמסס אע"פ שאין בו אלא עור אחד כל שלא עבר בחוץ כשרה ואין חוששין שמא הבריא מפני גסות העור אלא שמ"מ אם היה שם קורט דם כנגדו טרפה וזו של הובלילא אע"פ שהם גורסים בה למחט שנמצא בעובי בית הכוסות הם מפרשים שלא תטעה לפרש מצד אחד כשרה במה שקורין עכשיו בי כסי דהיינו המסס ומפני שהם הרבה עורות ומצד אחד טרפה במה שקורין עכשו הובלילא דהיינו עובי בית הכוסות אחר שניקב האחד שלם ואין שם אלא עור אחד אלא שתזהר לדון בהובלילא דהשתא כבית הכוסות להכשיר ובבי כסי דהשתא כדין המסס לאסור הא מ"מ כל שאינו מפלש כשר אף בהמסס וניקבו לחוץ פירושו לחוץ ממש בפלוש ואע"פ שבישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא ואע"פ שיש שם שני עורות מתוך שמעבר הושט צר יש לחוש מה שאין כן בהמסס ואף זו שכתבנו לגרסתנו בשמועת הובלילא למחט שנמצא בבית הכוסות אף הם מפרשים בה שכל בית הכוסות יש בו קרום גם בפנים שהוא כעין עור ואם כן עובי בית הכוסות לאו דוקא וכל בית הכוסות בדין זה וכן נראה דעת רוב מפרשים ניקב אחד מהם במקום דבוקו אצל חברו כשרה שחבירו מגין עליו:

בית הכוסות זה יש במקום אחד שבו שאינו סמוך להמסס עור כפול ונקרא עובי בית הכוסות ובלשון לעז קורין אותו דובלאה ניקב מצד אחד כשרה שחציה האחר מגינה עליה עבר הנקב משני צדדין טרפה כדין המסס ובית הכוסות שניקבו שניהם:

נמצא בו מחט מצד אחד מעיינים בצד האחר אם יש בו קורט דם אומרין שכבר עבר בו המחט ואם לאו מכשירין אותה נמצא המחט משני צדדין שאנו פוסלין דוקא בשנמצא סביב המחט קורט דם שזה הוראה שקודם שחיטה היה אבל אם לא נמצא עליה קורט דם בידוע שזה לאחר שחיטה ויש אומרים דוקא בעובי מפני שהוא כבשר ויש בו דם אבל בית הכוסות עצמו אף בלא קורט דם כן שהרי אמרו אין מחזיקין דם בבני מעין ותרגומא אמעיא וכרכשא והדורא דכנתא ומעין כולל כל המעין ואפי' הכרס וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ יש מפרשים בה הקיבה אבל שאר בני מעין הגדולים יש בהם דם ולדעת זו אף בבית הכוסות תולין בקורט דם ומ"מ יראה לי דוקא בשראו המחט שלא העלת חלודה לשם שהדבר מוכיח שמקרוב נתחבה אבל כל שהיא נמצאת שהעלת חלודה ודאי מכה ישנה היא וקורט דם היה שם ועבר וכן הסכימו בה רבותי למעשה ושאר נקבים שלא על ידי מחט אוסרין אותן שלא בקורט דם הואיל ואין שם מחט שיאחז בה הדם ואיברים שאין קורט דם ניכר בהם כגון ריאה וכבד וטחול וקורקבן וכיוצא באלו אין מצריכין בהם לקורט דם כלל ומחט או קוץ הנמצאת בושט שאנו אוסרין אף בלא קורט דם כמו שכתבנו למעלה כבר ביארנו הטעם מפני שהאוכלין עוברין שם בשטף ומעבירין את הקורט וכן בכל הדקין שכיוצא בזה ואף בבית הכוסות זה אנו אומרים כן ולא הוצרכה קורט דם אלא מבחוץ:

יש מי שמפרש עובי בית הכוסות שאינו מקום הכפול אלא מקום שבו שהוא עב אע"פ שאינו כפול ולא עוד אלא שכל בית הכוסות עצמו יש בו קרום גס בתוכו שהוא כעין עור וכמו שרמזנו סברא זו למעלה ואמר שאם ניקב ולא עבר אין חוששין שמא הבריא מתוך גסותו הא כל שאר הדקין והמעין שנמצא מחט תחוב שם חוששין שמא הבריא כמו שאמרנו בושט ויש מקילין בכלם הואיל ואנו רואים שלא עבר ויש שמצריכין אותה בדיקה וושט שאני שהוא נכנס שם בדוחק עם האוכל ובשטף מה שאין כן בשאר הדקים אע"פ שהם קלושים כושט וראיה לדבר בני מעין שניקבו וליחה סותמתן כשרה ואע"פ שאין הלכה כן מ"מ נראין הדברים שכל שהעור בעצמו סותם שהוא מותר ואע"פ שאינה ראיה מוכרחת שאיפשר שהליחה סותמת יותר ממקצת העור מ"מ הדברים נראין:

יש אומרים שכל מה שאנו מכשירין מחט הנמצא בעובי הכוסות אם לא יצא לחוץ דוקא בצד הפנימי המכוון לבית הבליעה אבל אם נמצאת בצד חיצון טרפה ממה נפשך מהיכן באה אם דרך ושט הרי ניקבו כלם אם דרך קנה הרי ניקבה הריאה ויש חולקין כמו שהתבאר כל שאפשר לעלות בשום צד:

גמרא ולר' אבינא ודבני כו' ק"ק דהא אי לאו דרבי אבינא נמי וההוא טפח בוושט לאו כרס הפנימי הוא אלא דוושט הוא נידון נמי בנקב משהו ולהאי אוקמתא דמפרש בר"פ דההוא דר' אבינא ה"ק טפח בכרס סמוך לושט והוא כרס הפנימי ניחא וק"ל:

תוס' בד"ה רובא ולא הוי טפח כו' ורוצה לפרש כו' היינו כשאין בכל הכרס טפח כו' עכ"ל ואפי' אי הוה בכל הכרס טפח מצומצם נמי הוה פשיטא ליה דלא בעי טפח כיון דאין בכולה אלא טפח אך קשה דאמאי הוה ס"ד למימר דהאי רובא דלא הוה טפח כשאין בכל הכרס טפח ואדרבה ניחא לן למימר דרובא לא הוי טפח אקרע קאי ולא הוה טפח דומיא דטפח ולא הוי רובא דקאי נמי אקרע ועוד דלא הוה לי' למתרץ למימר דהויא טפח ומשהו אלא דהל"ל דרובא ולא הוי טפח אקרע קאי וכשיש בכל הכרס יותר מטפח ונראה לפרש לגירסת ר"ח דודאי רובא ולא הוי טפח קאמר אקרע קאי וכשיש בכל הכרס יותר מטפח אלא דהכי פריך דמאי אצטריך ליה לאשמועינן לר"א דקטנה דמתני' מיירי כל שיש בו רוב ולא הוי טפח בקרע ולא קטנה ממש היאך ס"ד למימר קטנה ממש דלא הוי טפח בכל הכרס הא הוה פשיטא דלא בעי טפח שהרי אין בכולה טפח ומשני דודאי א"נ לאו דר"א לא הוה ס"ד למימר קטנה ממש כשאין בכל הכרס טפח דהא פשיטא הוא אלא דהוה ס"ד קטנה ממש היינו טפח ומשהו דההוא אצטריך למתניתין לאשמועינן דלא נימא דעד דמקרע טפח לא הויא טרפה ואתא ר"א למימר דמתני' לאו דוקא קטנה ממש דהיינו טפח ומשהו בכל הכרס אלא דכל דאיכא לאשכוחי ביה רובא ולא הוי טפח דהיינו עד ב' טפחים בכל הכרס סגי ברובא ולא בעי טפח ודו"ק:

בא"ד לכשתמתח כו' כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט ויהיה באורכו טפח עכ"ל לפי זה יהיה רוחב הסלע שליש טפח כמ"ש הרא"ש אבל לפרש"י יהיה הסלע שני שלישית מטפח וחוט המקיף יהיה ב' טפחים וק"ל:

בד"ה מחט שנמצאת כו' ואגב דנקט מצד א' כשרה נקט נמי מב' צדדין טרפה כו' ועוד אר"ת דהאי נמי כו' עכ"ל לפי' רש"י לא הוצרכו לזה דדינא דב' צדדין טרפה אתא לאשמועינן בבית הכוסות משא"כ בהמסס דמצד א' נמי טרפה אבל לפר"ת דבהמסס נמי מצד א' כשרה דינא דמב' צדדין טרפה אמאי אשמועינן בבית הכוסות טפי מבהמסס וקאמרי אגב כו' כן נראה מדבריהם דהכא ודפרק לולב הגזול אבל בפרק במה מדליקין כ"כ לפי' רש"י ושם נפרש:

בא"ד א"נ שלא נטעה נמי במשני צדדין טרפה כו' אבל כו' בית הכוסות אפי' מב' צדדין כשרה בו' עכ"ל פי' ויטעה נמי לומר דע"כ הך ברייתא פליגא אמתניתין דמטריף בתרוייהו מב' צדדין וק"ל:

בתוס' ד"ה רובא ולא הוי טפח וכו' ור"ח גרס דאיכא טפח ומשהו כו'. נראה דלפי גירסת ר"ח היה מפרש המקשה כך טפח ולא הוי רובא ר"ל כל מקום ששייך ואפשר שיעור של טפח כגון כשהכרס גדולה אז אזלינן בתר שיעור טפח ולא בתר רובו ולא הוי טפח ר"ל וכל היכי דא"א לשער אלא בשיעור רובו ולא כשיעור טפח כגון שאין בכל הכרס טפח וה"ה אם לא היה בכל הכרס כ"א טפח מצומצם אזלינן בתר שיעור דרכו משום דכיון דאין בכל הכרס כ"א טפח אין סברא לומר דיצטרך טפח דא"כ כל הכרס כולה נקרע וזה אין סברא לומר דיצטרך שיקרע כולו ולכך פריך פשיטא כיון דא"א לשער בטפח ודאי אזלינן בתר שיעור רובו דהא במתניתין שמעינן דאין לנו כ"א שני שיעורים או טפח או רובא וכיון דלא אפשר לשער בטפח ודאי משערין ברוב ומה אשמועינן רבי בנימין בר יפת במאי דפי' דברי רבי יהודה כן ומשני כגון דאיכא טפח ומשהו דאפשר לשער בטפח ואפילו הכי משערינן ברוב ואין פירושו כס"ד דמקשה וההכרח שהביאו לפרש כן שהקושיא קאי ארבי בנימין בר יפת משום דאל"כ אלא אר"י קאי יש להקשות דלמא ר"י אתא לאשמועינן דבקטנה משערינן ברובא דלא תימא כיון דבגדולה משערינן בטפח בקטנה שא"א לשער בשיעור טפח משערינן הגדולה לפי גדלה והקטנה לפי קטנה לא ברובא אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל כהוגן:

ד"ה מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' דחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישינן גבי וושט בריש פירקין כן נ"ל להגיה:

בא"ד אלא כלומר לחוץ כלפי חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה. משום דהא בלאו הכי יש נקב מזה לתוך זה שהריאה נכנס מזה לתוך זה אבל אם צריך נקב מפולש או לא מזה לא איירי התנא דמתני' כלל דלענין זה הם חלוקים דבבית הכוסות ניקב מצד אחד כשר ובהמסס אפי' מצד אחד טרפה כדמשמע מהברייתא דנקט בית הכוסות מצד אחד כשירה:

בא"ד והא דקאמר מצד אחד כשירה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים וכו'. ר"ל וא"כ מכלל דלרש"י דס"ל דבהמסס אפילו מצד אחד טרפה הייגו אפילו אותו צד אחד מבפנים:

בא"ד ואין נראה לר"ת וכו'. ר"ל וגם אין נראה לחוש שמא כל העור ניקב אלא שהבריא כמו דחיישינן גבי וושט משום דוושט יש לחוש שניקב עד לחוץ ואח"כ חזר המחט לאחוריו והבריא אנב דפעיא ביה ואכלה ביה וגמדא ליה ופשטא ליה אבל גבי המסס אם הוא דניקב עד לחוץ לא הוה חוזר לאחוריו וק"ל ועיין באשר"י:

בא"ד ואגב דנקיט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה אע"ג דמלתא דפשיטא היא. י"ל מאי מקשה זה לפי' ר"ת לפרש"י נמי קשה למה נקט משני צדדים טרפה כיון דמלתא דפשיטא היא וי"ל דלר"ת קשה טפי דכיון דפירש דרישא רבותא קמ"ל דמצד אחד כשירה אע"ג שניקב עור אחד וא"כ אפי' בעור אחד הוה סלקא אדעתיה דטרפה וא"כ למה לי תו לאשמועינן דבשני צדדים טרפה פשיטא ועוד י"ל דלרש"י דס"ל דבהמסס טרפה בניקב חצי העור ואם כן ה"ה בבית הכוסות אם ניקב העור האחד כולו והשני חציו נמי טרפה ואיכא לפרש דהא דקתני ניקבו משני צדדים לא שני צדדים ממש אלא שניקב העור א' כולו והשני חציו דטרפה ולכך ליכא לאקשויי פשיטא ול"ל למיתני וק"ל ועיין במה שכתבתי בזה במסכת סוכה דף ל"ד:

בא"ד וה"א שאותו דביקות מנין שלא יצא הריעי כצ"ל. ונראה דע"כ לא כל הבית הכוסות שוכב על השומן של המסס כמובן בעצמו וא"כ הכי פירושו של הברייתא מצד אחד כשירה אפילו במקום שאין שם שומן משום דהוה ס"ד דבמקום שאין שם שומן אפילו מצד אחד טרפה ומשני צדדים טרפה אפי' במקום שיש שם שומן משום דהוה ס"ד דבמקום שיש שם שומן אפי' נקב משני צדדים כשרה והוי רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל והוצרכתי לפרש כן דאל"כ תקשה לך לפי' ר"ת הוי רישא וסיפא סברות הפוכות דברישא אמרי' דהוה ס"ד דאפילו מצד אחד טרפה ובסיפא אמרינן דהוה ס"ד דאפילו משני צדדים כשרה משום דהשומן מגין אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל שפיר כן נ"ל ודו"ק:

גמ' והוא שנשתייר כו' . פירוש באורך החלחולת יהא נשאר מקום הדבק כדי תפיסה והשאר ניטל כולו ואם ניקב באותו אורך של שיעור תפיסה י"א ברובו פירוש ברוב עוביו או היקפו כמו פסוקת הגרגרת ברובו וי"א במשהו כמ"ש באשר"י וטור:

גמ' מפרעתא כו'. פירוש אדלעיל קאי כשאר המ"ד דמפרעתא הוא כרס הפנימי וכ"ה בטור בהדיא וכן נ"ל מתוך הסוגיא בסמוך וק"ל:

גמ' ודר' אבינא כו' מאי כו' פליגי כו'. דלמא הוא מחשיב לושט וא"כ דינו נמי במשהו ולאידך שינוי דלעיל (חולין דף מ"ד ע"א) אימא טפח בכרס הסמוך לושט כו' ניחא יותר:
שם בגמרא הני ודאי פליגי. אינך נמי פליגי רק דבריהם בכלל שיעורו:

גמ' לא קטנה קטנה ממש כו' נראה כמו או לא קטנה כו'. דאל"כ בינוני מאי שיעורו:

גמ' רובא ולא הוי טפח פשיטא. טפח ולא הוי רובא נמי א"צ לאשמועינן דממתני' ממילא נשמע דא"ל בגדולה שבגדולה טפח ובקטנה ממנה טפח ולא הוי רובא כשירה כלפי לייא שיטריף גדולה בטפח וקטנה יוכשר ואפ"ל דה"נ פריך דטפח ולא הוי רובא א"צ לאשמועינן רק רובא ולא הוי טפח בא לאשמועינן שבזה יש מקום לטעות ולומר דהיינו בינונית דגדולה לא מיטרפא ברובא הא [נמי] פשיטא מכח סברא דרובא ככולה:

גמ' נמצא עליה קורט דם כו' . אמשני צדדין קאי דמצד אחד [ונמצא עליו ק"ד היינו מבחוץ] אף דבידוע שלפני שחיטה מ"מ אמאי טריפה הול"ל בידוע כו' וניקב מעבר לעבר. וזה החילוק במצד אחד צריך שימצא עליה קורט דם מבחוץ כנגד פי המחט אבל אם לא נמצא עליה מבחוץ קורט דם אע"פ שבסביבות המחט מבפנים ישנו דם כשר משא"כ בניקב משני צדדין אם ישנו עליה על המחט קורט דם אפילו מבפנים טריפה והב"י מאריך בזה בע"א ובהגהת האשר"י כתירוץ האחרון של הב"י (*ח) ומ"ש הוא פשטא דשמעתין:

ברש"י בד"ה בטדא אצבע. ולעיל (חולין דף מ"ד ע"א) עיין ברש"י ותוס' [דרש"י מפרש שם ד' אצבעות והתוס' מפרשי שם דכדי תפיסת יד דהתם היינו ב' אצבעות וכדי תפיסה דהכא היינו ד' אצבעות] ודוחק לומר שיהיה לרש"י המשמעות היפך מתוספות [דלשון כדי תפיסה יהא משמע פחות מכדי תפיסת יד] גם רש"י פי' כאן תפיסה אחיזת יד כאילו כתיבא כדי תפיסת יד כדלעיל:

בתוס' בד"ה רובא ולא הוי טפח כו' ור"ח גריס כו'. לפירוש ר"ח למה משני ומשהו טפי הול"ל הרבה יותר מטפח גם למה דרוצה המקשן לפרש שאין בכל הכרס טפח למה קאמר ולא קטנה קטנה ממש וצ"ל אף שאין קטנה ממש מ"מ יכול להיות שאין בכל הכרס טפח:

בתוס' בד"ה מחט שנמצאת כו' לאו דוקא לחוץ כו'. הומ"ל מתני' בנקובה ע"י חולי לא ע"י מחט ודו"ק:

בא"ד צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הריעי. אין זה מקושר לפי' רש"י ודוחק לפרש כוונתו דלרש"י כשנמצא המחט תחובה בעור השני שכלפי פנים אפילו אינו מפולש טריפה כמו בהמסס מצד א' שמא הבריא ומצד א' כשרה היינו [העור] האחד שכלפי פנים דבצד החוץ ממנו [ר"ל בעור החיצון] אי אתי מבפנים הרי ניקב עור הפנימי וחצי החיצון וחיישינן שמא הבריא ואי מבחוץ והפנימי לא ניקב מעולם נמי טריפה כמחט שנמצא בחלל כו' ומכח ממ"נ טריפה משא"כ במחט דאשתכח בחיתוכא דכבדא לפרש"י שם [אפילו] משני צדדין דאמרינן מבפנים בא ונקיבת הכבד כשר:

בא"ד ואגב דנקיט כו' . דלפירושו בהמסס נמי הדין כן ממש ונקיט בית הכוסות משום דעיקר בא לאשמועינן שלא תימא בבית הכוסות אפילו מצד אחד טריפה [ומדשביק המסס ונקיט בה"כ משום דה"א דבה"כ גרע מהמסס] א"כ א"צ לאשמועינן טריפות משני צדדין דהא ה"א אפילו מצד אחד טריפה והכשרות מצד אחד צריך לאשמועינן הניחא לפי' רש"י י"ל תרוייהו בא לאשמועינן גם מב' צדדין טריפה דאין לברייתא לסמוך אמתני' ולא הו"מ לאשמועינן הך דינא בהמסס שיש לו דין אחר אבל לתוספות דהך דינא בעצמו ישנו ג"כ בהמסס ולא חש לאשמועינן הך דין דנטרף ההמסס בהכי משום דסמיך אמתני' [ורק בא לאשמועינן דאף בבה"כ מצד אחד כשר א"כ שני צדדין טריפה למה לי וע"ז תי' אגב או דאיכא נמי סברא להיפך דבה"כ קיל מהמסס] וק"ל:
לפירוש ר"ת הא דבשבת נ"מ למחט כו'. הול"ל לניקב בית הכוסות שלא תימא מצד אחד טריפה בניקבה אפילו מחמת חולי הניחא לפי' רש"י [דדוקא ע"י מחט חיישינן שמא הבריא] רק נקיט מחט דמפורש בת"ר דהכא ואין מקום מסויים זולתה שיש לומר בה דיש לטעות:

בא"ד ועוד אומר ר"ת כו' לפי ששוכב ע"ג המסס ומדובק כו'. זהו בעצמו הדבק שפי' רש"י לעיל שדבוק ההמסס לבה"כ זו לזו ואם ניקבו שם זה לתוך זה הוא כשר וכתבו דסד"א כיון שבה"כ שוכב ע"ג המסס שהמסס לצד הכרס והחזה ובה"כ על גבו לצד השדרה והמאכל נכנס מושט לכרס ומכרס לבה"כ ומבית הכוסות להמסס וכפרש"י במתני' וה"א דאפילו ניקב הבה"כ לצד חוץ כשירה שהמסס מעמיד אותו כחלחולת דלעיל ויש מפרשים לענין דבקות אחר שלא נזכר ולא נראה ומאי חזית שיגין ההמסס על בית הכוסות ולא בית הכוסות על המסס אם ניקב שם לכן הוא שיבוש [משא"כ לפי פירושו ה"א דההמסס דהוא למטה מעמיד את בית הכוסות שעל גבו]:

בא"ד אבל במה שקורין עכשיו הובלילא כו' אפילו מצד אחד טריפה. ובמתניתין המסס וכו' לחוץ פירוש לצד חוץ וכפרש"י:
בסה"ד אבל מה שקורין עכשיו הובלילא אפילו משני צדדין כשירה כו'. ובמתני' המסס ובה"כ שניקבו לחוץ טריפה ודו"ק [עיין במהרש"א]:

רש"י ד"ה בתורא. אפי' בשור הגדול כו'. משמע קצת דגם בדקה צריך שיעור זה אלא דהוא מהני אף לשור הגדול. והטור כתב ובדקה לפי שיעור זה כו' והקטן לפי קטנו וכ"כ אחריו השו"ע. אלא שהוא כתב דבטדא הוא ד' אצבעות ועי' לעיל (מד) בתד"ה כדי ובטור וב"י סי' כ':

רש"י ד"ה שאם תמתח. אי הוה מושכו כו'. עמש"כ בס"ד באהלות רפי"ג:

תד"ה מחט. ואגב דנקט מצ"א כשרה נקט נמי כו'. מש"כ מהר"ם דלשיטת רש"י ה"ה בבה"כ אם ניקב עור אחד כולו והשני מקצתו נמי טרפה. ולא כן כ' הש"ך בסי' מ"ח סקכ"ב בשם תה"ד ע"ש:

בא"ד דסד"א כו' לפי ששוכב על גבי המסס כו' קמ"ל הכא דטרפה. והביאם הש"ך שם בס"ק י"א. ונראה דאין זה סותר למה שפי' הרע"ב שניקבו לחוץ לאפוקי אם ניקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן ההמסס מגין כו' ע"ש וכ"מ מלשון הפוסקים. דהתם איירי במקום שאדוקין ומחוברין זל"ז הטיב והתוס' לא כתבו רק ששוכב ע"ג המסס כו':

בסה"ד אבל במה כו' בה"כ אפי' משני צדדין כשרה דהויא כמו כו'. לכאורה נראה דר"ל דוקא במקום ששוכב ע"ג המסס כמש"כ לעיל. ומתניתין דקתני טרפה היינו דוקא שניקב כלפי חוץ שלא כנגד ההמסס בסמוך לו ודלא כהמהרש"א. אבל קשה דא"כ אפי' נטעה דהאי בה"כ היינו המסס מ"מ נדע דכמו דבה"כ אינו מגין על ההמסס כמו כן ההמסס אינו מגין על בה"כ דמ"ש:

רש"י ד"ה מאי וכו׳ לא טרחינן למבדק בתרייהו כצ"ל:

גמ' נקדרה כסלע. וכן לקמן דף עז ע"א נקדר כמין טבעת. עירובין נח ע"ב שמעתי שמקדרין בהרים. ע"ז דף לב ע"א וקדור כמין ארובה ובערוך ערך קד גריס בכל הני בב' דלתי"ן קדוד:

טפח בושט סמוך לכרס וכו' עיין מהרש"א ולטעמי' דס"ל בבכורות כ' ע"ב דניקב הושט לא הוה נבלה אבל אי הוה נבלה איכא ביניהו טובא לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם וחלבה וביצתה דושט נבלה היא וכרס אינו אלא טרפה:

בגדולה טפח הרמב"ם מפרש בשר החופה את רוב הכרס פסל ברוב עובי' העור אע"ג שאינו מגיע לחלל וכ' רשב"א דנפקא לי' לרמב"ם הא מדקתני נקרע רוב החצונה ולא קאמר נפסק רוב החצונה עב"י ולפ"ז לאו דוקא בשר החופה את רוב הכרס אלא כל מ"ד כדאית לי' כרס הפנימי שלו בניקב משהו שיהיו מפולש וחצונה שלו ברוב ואפי' אינו מפולש:

ויש להקשות לפ"ז כיון דיש קולא וחומרא בכל א' מהם א"כ מאי קאמר כולהי שייכו בדרבה בר"ה מה הועיל בזה לומר דאי מחמרינן מפרעתה כייל כולהי אמוראי מ"מ היקל בנקרע רוב עובי' ולא מפולש דלאינך מ"ד טרפה ולדרבה בר"ה כשר כיון שאינו מפולש ומצאתי קו' זו בכתבי הגאון בעל מחצית השקל וכ' דאהני דהרי לא איירי הכא אלא לענין נקב משהו ואה"נ לענין נקרע ולא הגיע לפילוש מחמרינן נמי ככולהו ודוחק:

אבל בחי' ר"ן רפא"ט כ' דנפקא לי' לרמב"ם מדחשיב נקרע רוב החצונה בי"ח טרפות וגם שב שמעתתא דשמואל בשר החופה את רוב הכרס ברובה ש"מ בשר החופה את רוב הכרס דין יש לקרע שלו והיינו ברוב עובי' משא"כ כרס החצונה שדינו ברוב מפולש. ונ"ל להוסיף נופך דשמואל דאמר סתם בשר החופה את רוב הכרס ברובה ואהי קאי דאמר ברובה ולא פירוש אי רוב קרוע או ניטל או ניקב שהרי באמת מיבעי' לי' לרב אשי לקמן בהא נ"ב ע"ב ע"ש אע"כ שמואל נמי אמתניתין קאי דס"ל כרס פנימי למקום שאין בו מילת ואידך כלו חצונה בין מה שנשאר מהכרס עצמו שיש בו מילת ובין בשר החופה הכל חצונה ובגדולה טפח ובקטנה ברובה ואהא קאי שמואל ואמר בשר החופה את הכרס הוא ברובה פי' רוב וטפח דאמרינן גבי' הוא ברוב עוביו בלי פילוש ושאר כרס החצונה בעינן כל עוביו ברוב וטפח באורך ואמנם בשר החופה סגי בנקרע רוב וטפח באורך ברוב עביו בלי פילוש. נמצא לפי זה לא אמרו רמב"ם אלא בבשר החופה אבל בכרס החצונה של שארי אמוראי מודה רמב"ם דבעינן מפולש דוקא ולק"מ ק' הנ"ל:

המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ והדר תני' במתניתין ואלו כשרות שניקבו זה לתוך זה ותרתי למה לי ועת"ח במתניתין רפא"ט ואבאר יותר בעזה"י דמשניקבו לחוץ ה"א ה"ה זה לתוך זה ולחוץ אתי לאפוקי חצי העור דלא נימא חצי העור אינו מגין כפירש"י בפ' במה מדליקין קמ"ל לחוץ דוקא וחצי העור נמי מגין ונפקא מיני' דאפי' חיישינן שמא הבריא מ"מ בניקב ע"י חולי דלא שייך שמא הבריא כמ"ש ש"ך בשם תה"ד ה"א דכשרה עד שתינקב לחוץ ולעולם ה"ה זה לתוך זה נמי טרפה קמ"ל ואלו כשרות ניקבו זה לתוך זה והשתא דתנן במתניתין דואלו כשרות ממילא נפרש נמי ניקבו לחוץ דרישא לאפוקי זה לתוך זה ולעולם אפי' חצי עור נמי טרפה משום דחצי עור אינו מגין כפירש"י בפ' במה מדליקין:

וכ' בפרישה מדכ' רש"י אבל המסס שעורו רך אפי' מצד א' טרפה משמע הא בית הכוסות שכלו ע"ב אפי' במקום שאינינו כפול נקרא עובי בית הכוסות ומ"ש רש"י בשפתו יש עור כפול אין כוונת רש"י בשפת הבית הכוסות שהרי כל האבר נקרא עובי בית הכוסות אלא אהכרס קאי שבשפת הכרס יש עובי ביה"כ והמסס למטה הימנו והקיבה למטה המינו אבל ביה"כ שהוא בשפת הכרס כלו עב וכפול בעביו נגד עור דק ורך של המסס זהו כוונת הפרישה ובזה נסתלק מעליו תלונת הש"ך שכ' שהכחיש הידוע:

אדרבה להש"ך צל"ע כיון דאבר ביה"כ אינו מתואר עובי אלא חלק הכפול שבשפתו והשאר נקרא ביה"כ סתם א"כ כי אשתני שמיהו וקרי לבי כסי הובלילא והובלילה בי כסי מ"מ הרי לא נמצא בו מקום כפול והרי בבי כסי גופי' מקום שאינו כפול טרפה וא"כ מאי נפקא מיני' למחט שנמצא בעובי ביה"כ דאמר אביי ס"פ במה מדליקין וצ"ע:

ולענין דינא הי' נ"ל כעין הכרעה דודאי בכל ביה"כ שעורו ע"ב ניקב מצד א' כשר אך בעי בדיקה אולי איכא קורט דם בצד השני וכדכ' רשב"א. אך במקום הכפל אפי' בדיקה לא בעי דלמה ניחוש שעברה המחט ב' עורות שלמים ובהמסס אפי' ידעינן ודאי שלא ניקב אלא חצי העור טרפה דאין חצי העור דק מגין ולפ"ז א"ש נפקותא בין הובלילא לבי כסי:

ולפ"ז י"ל ברייתא דתני מצד א' כשרה ולא הזכיר בדיקה היינו במקום הכפל ורבי שהפכה האי עובדא בעובי ביה"כ שלא במקום הכפל והיינו טעותו של האי מרבנן ורב עוירא שמי' שהוא הי' באתרא דקרי לכסי הובלילא ולא ידע דאשתני שמיהו ותני בברייתא מחט שנמצא בעובי ביה"כ דהיינו המסס לפי טעותו מצד א' כשרה ולא בעי בדיקה ע"כ תמה על רבי שהפכה. אך כשבא בין תלמידי אביי נודע לו טעותו שהרי אביי אמר אשתני שמיהו והבין שטעה ע"כ הי' בוש לרדת לאביי ואמר אביי טרח טרי' וכו' וק"ל:

משני צדדים כשרה הקשה ת"ח ליתני צד ופלגא טרפה לרש"י וכ' דלק"מ לפמ"ש תה"ד דבשני עורות עבים כאלו מודה רש"י דלא חישינן שמא הבריא ונכנסה המחט כל כך ע"ש אמנם לפמ"ש פרש"י בשלהי במה מדליקין דחצי עור אינו מגין א"כ בודאי אפי' עור ומחצה נמי טרפה וק' קו' ת"ח וצריך לדחוק איידי דתני רישא צד א' תני סיפא ב' צדדים אלא הוא גופי קשי' למה לי' למיתני סיפא כלל והיינו דהתם בפ' במה מדליקין נרגשו תוס' גם ארש"י בזה ולחנם נתלבטו מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם בזה:

ועוד כ' תוס' דמיירי שניקב מפנים לחוץ דאי מחוץ לפנים תיפוק לי' דה"ל מחט שנמצא בחלל הגוף. כ"כ לאפוקי מהרמב"ם דמפרש שניקב מחוץ לפנים לטעמי' אזל דס"ל לעיל לא חישינן דניקב אברים הפנימים אלא תלינן שע"י חכוך הכותל דחק העור והבשר ונכנס לפנים וכאן נמצא וכאן הי' ולא חישינן שניקב אבר אחר ופר"ח הקשה עליו מש"ס דאמר לעיל מ"ט ע"א התם כיון דאיכא אוכלים ומשקים אוכלים ומשקים דחקוהו ש"מ דמייריי מחוץ לפנים ולפע"ד לק"מ דנראה הא דמפרש רמב"ם דמיירי מחוץ לפנים היינו משום דקשי' לי' כיון דצריך להפך ולבדקו כדעביד רבי שהפכה ומצא עליו קורט דם א"כ מ"ט לא הזכיר בדיקה זו בברייתא ע"כ ס"ל ברייתא מיירי מחוץ לפנים ושם לא שייך בדיקה כי הכרס מלאה מיני פגולים וא"א למצוא שם קורט דם. ורבי מיירי מפנים לחוץ והפכה ומצא עליו קורט דם וע"כ לעיל כדפריך מצד א' כשר ולא אמרינן לחזי אי קופא לבר או לגו. בוודאי לא קשי' מברייתא דמיירי מחוץ לפנים שנכנס ע"י דוחק הכותל והחכוך ע"כ ידע התי' כפשוטו דכיון דאיכא דוחקא אפי' ע"י קופא יכול לנקוב. אך הקשי' ממחט שניקבה מבפנים לחוץ דמוכח ממעשה דרבי דנמי מצד א' כשרה משני צדדים טרפה ולא חילק בין קופא לגו או לבר ועל זה משני דאוכלים ומשקים דחקיהו זהו מה שנלע"ד לשיטת הרמב"ם:

ולשיטה זו לק"מ קו' תוס' מ"ט נקט משני צדדים טרפה פשיטא די"ל סד"א אפי' ניקבה מעל"ע מחוץ לפנים כשר משום דהמסס הוא בפנים מלא קלפים קלפים כפירש"י בפ' במה מדליקין ועמ"ש בזה בה' גדולות וה"א שהקלף מגין קמ"ל משני צדדים טרפה ובהמסס אפי' מצד א' טרפה משו"ה כ' תוס' דליתי' לשיטה הנ"ל אלא מיירי מפנים לחוץ ושם ליכא קלפים ע"ש וא"כ שפיר ק' למה לי' למיתני משני צדדים טרפה והיינו המשך דברי תוס' וק"ל:

(נ רע"ב) איזו היא כרס הפנימי סניא דיבי.—בפי' רש"י יש שני פירושים: א) "עשוי ככיס וסתום בראשו וכל שאר הכרס קרוי חיצון" - מבואר מזה דאותו צד שעשוי ככיס מגוף הכרס הוא, ונראה שהוא בסוף הכרס, וכמו שמצאנו באשכול ח"ג סי' כ שכתב: "סוף הכרס נקרא כן, והוא כמו כיס שאף הזאבים אין אוכלים אותו". ב) "מקום שמנקבים שם הטבחים הכרס", וכ"כ בפי' ר"ג כאן. ומשמע דהיינו אמצע הכרס ובצד התחתון שכנגד הקרקע. עוד כתב הב"י (יו"ד סוף סי' מז) בשם ר' ירוחם, דסניא דיבי הוא המעי הרחב הנקרא סייגו, והוא מחובר לדקין וזורקין אותו. והוסיף מרן ז"ל: "שזה נראה כפירוש ראשון דרש"י". ואין זה מחוור לדעתנו, שהרי המעי הרחב אינו סמוך לכרס, אלא הוא בסוף כל המעים, כנודע לחכמי הניתוח. לכן נראה דלר' ירוחם "סניא דיבי" הוא החלק התחתון מהמעי הרחב (שקורין בל"א גרימם דארם), שממנו יוצא הרעי לתוך החלחולת. וכן מבואר בויק"ר (פ"ג ד): "המאכל יוצא מושט לאסטומכא (היינו הקיבה)^*עי' בשער השמים לאבי הרלב"ג שער ט'. מאסטומכא להמסיסא מהמסיסא לבית כסיא^*זה להיפך מפירש"י (לעיל מב א ד"ה ובית הכוסות), אבל שניהם לדבר אחד נתכוונו, כדאיתא בשבת לו א "דאישתנו שמייהו" (ע"ש). ומבית כסיא לכרסא^*ורואים אנו שהמדרש מכנה את הסמוך לושט "קיבה" ואת הסמוך לבני מעים "כרס". אבל רש"י למעלה שם מהפך את השמות הללו מפני שהוא הולך לשיטת התלמוד כאן, כמבואר למטה "טפח בושט סמוך לכרס". ומכרסא לבי מעיא מבי מעיא לכרוכת קטינא (הוא המעי הצר בחללו וארוך במשך) ומכרוכת קטינא לכרוכת עוביא (הוא המעי הרחב בחללו) ומכרוכת עוביא לסניא דיבי ומסניא דיבי לפטטרכה (היינו החלחולת, כ"ש במוסף ערוך ע' פטטרכה) ומפטטרכה לברא". ופלא שבמדרש שם באדם מדבר ועושה את מקרה האדם כמקרה הבהמה כאלו היו סדר כלי העיכול של האדם כשל בהמה. אבל נודע לחכמי הניתוח, שאין באדם אלא קיבה אחת בלבד, שאליה יורד המאכל מתוך הושט, ומהקיבה הזאת יורד המאכל ישר לתוך המעים. ועי' בשו"ת רמ"ע סי' כא שכתב: "הכרס הוא כלי ראשון המתמלא מן הושט ואחריה קיבה ואחריה המסס ובית הכוסות ואחריהם הדקים", והוא סותר דברי רש"י וגם את המציאות (וע"ש שרמז על המדרש שהזכרנו).

בוקי סריקי. כדים רקים כלומר דברים שאינן: תפיסה. אחיזת יד: בטדא. אצבע: בתורא. אפילו בשור גדול די בכך: סניא דיבי. קרשטי''א בודי''ל לשון מורי והוא עשוי ככיס וסתום בראשו וכך מצאתי באל''ף בי''ת של רבי מכיר בודי''ל שאצלי''ר ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש ואפילו לזאבים וכל שאר הכרס קרוי חיצון ושיעורו ברוב לישנא אחרינא שמעתי מן הפנצ''א עצמה הוא מקום שמנקבים שם הטבחים הכרס ומוציאים הפרש מקום שהשנאוי זב והראשון נראה: איסתומכא דכרסא. אני שמעתי איסתומכ''א בלע''ז ואיני יודע מהו: מקום צר יש בכרס. שהוא קרוי כרס הפנימי וכל שאר הכרס קרוי חיצונה: נפל כרסא בבירא. הואיל ואינך יודע היכן הוא לא פירשת לנו כלום: א''ר אחא. אני אפרש אותו מקום צר: מן המיצר ולמטה. ממקום שהכרס הולך ומיצר לצד הוושט הוא קרוי פנימי מפני שנחבא בדופני החזה: ולמטה. כשהבהמה תלויה: מקום שאין בו מילת. מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחים מן הכרס: בשר החופה. פירשתיו וזהו קרום עב העובר על כל החלל וקורין לו טינפ''א וישנו מן החזה ועד היריכים והכרס הקרוי פנצ''א מעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצונה דקאמר מתניתין רואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טרפה ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה והיינו דאמרינן לקמן רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו כו' ואי בכוליה קרום משערינן אין לך בהמה קטנה שאין ברוב שלה יותר מטפח וכל אמוראי דלעיל קרו פנימית וחיצונה בכרס עצמה: מפרעתה. צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא את המעיים והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי: כולהו שייכן בדרבה. סניא דיבי ואיסתומכא ומקום שאין בו מילת כולן באותו צד עומדים או למעלה או למטה וכי טרפת לה לכל אותו צד בנקב במשהו הנמצא בו מקיימת להו לכולהו: אמימר. מנהרדעא הוה כדאמרינן בשנים אוחזין (ב''מ דף טז:) אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדרא לעולם: דרב אסי אמר ר' יוחנן. דאמר לעיל ואיני יודע איזהו: מאי. אמריתו עלה הא איכא לספוקי בכל הכרס כולו: אמר ליה כבר פירשה רב אחא. דהיינו מן המצר ולמטה וההוא כנגד מפרעתה היא: ודרבי אבינא. דאמר כרס הפנימי בוושט הוא: ודבני מערבא. דאמרי כל הכרס כולו קרוי פנימי ונידון בנקב משהו: מאי. וכיון דלא אפסיק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו כבני מערבא ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחינן למיבדקי בתרייהו דכל כמה דלא מישתכחן אזלינן בתר רובא כדנפקא לן בפרק קמא (לעיל יא.) מהאליה תמימה ומקראי טובא ובסירכי דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו: גדולה ממש. גדולה שבגדולות: כל שנקרע בה וכו'. כלומר כל היכא דמשתכחא או טפח או רובא טרפה: רובא פשיטא. דרובו ככולו: הכי גרסינן לא צריכא דהויא טפח במשהו. אי הויא משהו טפי מרובא הוה מיקרע טפח: נקדרה. כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע מטבע רחב הוא: שאם תמתח. אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה: תלת קשייתא. גרעיני תמרה: בציפא. עם אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא ציפא בהרווחה:

ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. וא''ת אם כן חסר להו מי''ח טרפות דבשר החופה את רוב הכרס הוא משב שמעתא דבריש פירקין ובריש פירקין (דף מב.) פירשתי: רובא ולא הוי טפח פשיטא. פי' פשיטא דרוב מועיל לכולי עלמא וקצת תימה מאי קא משני לא צריכא דאיכא טפח במשהו מהו דתימא עד דמיקרע בה טפח לא הוה טרפה ואמאי ס''ד למימר הכי ורבינו חננאל גריס דאיכא טפח ומשהו ורוצה לפרש רובא דלא הוי טפח היינו כשאין בכל הכרס טפח ולכך פריך שפיר פשיטא דלא בעי טפח שהרי אין בכולה טפח ומשני כגון דאיכא טפח ומשהו מהו דתימא כיון דאיכא בכולה טפי מטפח לא מיטרפא עד דמקרע טפח: לכשתמתח תעמוד על טפח. כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה בארכו טפח: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות בצד אחד כשרה. אבל בהמסס אפילו מצד אחד שלא נקב מעבר לעבר טרפה כך פירש רש''י במקום אחר ואפילו אם תמצא לומר דאין סברא שיהא טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי עור מצינו למימר דכוליה ניקב וחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישי' [גבי ושט] בריש פירקין (דף מג.) למאן דחייש לספק דרוסה והא דקתני במתניתין המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ דמשמע דבעינן נקב מפולש לאו דוקא לחוץ שיהא מפולש אלא כלומר לחוץ כלפי חוץ ולאפוקי נקבו זה לתוך זה והא דקאמר מצד אחד כשרה בעובי בית הכוסות צריך לפרש אותו צד אחד מבפנים כלפי הריעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דאמר נקובי נקיב ואתאי ואין נראה לר''ת לומר שיהא טרפה בלא ניקב אלא חצי העור של המסס ונראה לו דהמסס נמי מצד אחד כשרה והא דנקט בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה רבותא קמשמע לן לפי שיש לו שני עורות וקמשמע לן דאע''ג שניקב עור אחד שלם אפילו הכי כשרה עד שניקבו שניהם ואגב דנקט מצד אחד כשרה נקט נמי משני צדדין טרפה אע''ג דמילתא דפשיטא היא ועוד אומר ר''ת דהאי נמי חדוש הוא דס''ד אמינא אפילו משני צדדין כגון שניקבו שני העורות כשרה לפי ששוכב ע''ג המסס ומדובק שם בשומן והוא הדין דאותו דבקות מגין שלא יצא הריעי מידי דהוה אחלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה דכשרה קא משמע לן הכא דטרפה וא''ת הא אמרינן בבמה מדליקין (שבת דף ל'ו.) גבי הנהו תלת מילי דאישתנו שמייהו הובלילא בי כסי ובי כסי הובלילא למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות והשתא מאי נפקותא איתא הא בתרוייהו אמרינן מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה גם בהובלילא וי''ל דנפקא מינה שלא תטעה לפרש מה שאמר מצד אחד כשרה זהו בהובלילא דהיינו המסס שעתה קורין בית הכוסות אבל במה שקורין עכשיו הובלילא היינו מה שהיו רגילים לקרות בית הכוסות אפילו מצד אחד טרפה הואיל וניקב עור שלם אי נמי שלא נטעה נמי במשני צדדים טרפה דהוי במה שקורין אותו עכשיו בית הכוסות דהוא המסס אבל במה שקורין עכשיו הובלילא דהוא מה שקורין מתחלה בית הכוסות אפילו משני צדדין כשרה דהויא כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה:

חולין נ ע"ב - טקסט הדף

דף נ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד