חולין נא ע"ב

מטמא בזיבה ואי ס''ד יש בו משום ריסוקי אברים איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו הכא במאי עסקינן כגון שיצא דרך דופן ת''ש עגל שנולד בי''ט שוחטין אותו בי''ט ה''נ כגון שיצא דרך דופן ת''ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וכי תימא ה''נ שיצא דרך דופן דרך דופן מי קדוש והא א''ר יוחנן מודה היה ר''ש לענין קדשים שאינו קדוש הב''ע שהפריס על גבי קרקע ואמר ר''נ בית המטבחים אין בו משום ריסוקי אברים ההוא תורא דנפל ואישתמע קל נגיחותיה על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי אמרי ליה רבנן מנא לך הא א''ל הכי אמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ א''ר יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב פשטה ידה לעמוד אע''פ שלא עמדה עקרה רגלה להלך אע''פ שלא הלכה ורב חסדא אמר ניערה לעמוד אע''פ שלא עמדה (והלכתא היכא דנפלה מן הגג בדלא ידעה ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת ואם הלכה אפילו בדיקה נמי לא צריכה) אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו א''ל הונא מר בר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנין מאי א''ל סימנין קשין הן אצל נפילה אמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו ולא אמרן אלא ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה מיא הוא דאשפלו ואי מיא קיימי לית לן בה ואי שדא ציבי וקדמיה הא קדמיה גלימא מתיח חיישינן דלא מתיח לא חיישינן עוף ומעופף לא חיישינן איזלא ומקרבי קיטרי חיישינן לא מקרבי קיטרי לא חיישינן כיתנא דעביד בטוני חיישינן דהאי גיסא ודהאי גיסא לא חיישינן אסורייתא חיישינן כיתנא דדייק ונפיץ לא חיישינן דייק ולא נפיץ חיישינן דעביד ביזרי כיון דאיכא ביה קטרי חיישינן דקתא חיישינן דקדקתא לא חיישינן נברא חיישינן תימחתא לא חיישינן קיטמא נהילא חיישינן לא נהילא לא חיישינן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

ואי סלקא דעתך יש בו חשש ביציאתו מרחם אמו משום ריסוקי אברים אמאי מטמא התינוק בזיבה, והרי, אם כן, חולה הוא, ואיקרי כאן "זב מבשרו" - ולא זב מחמת אונסו?!

ודחינן: הכא במאי עסקינן, כגון שיצא דרך דופן, ששם אין חשש לריסוק ביציאתו.

תא שמע ממה ששנינו במסכת ביצה [ו ב]: עגל שנולד ביום טוב - שוחטין אותו מיד ביום טוב, שאין בו איסור מוקצה, כיון שהיה מוכן לשחיטה אגב אמו. ומוכח שלא חיישינן לריסוק איברים.

ודחינן: הכא נמי, כגון שיצא דרך דופן.

תא שמע: ושוין, כל התנאים שנחלקו בבכור שנפל בו מום ביום טוב [שלא היה ראוי לאוכלו בכניסת היום מחמת קדושתו] אי אמרינן ביה מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא, מודים הם, שאם נולד הבכור, הוא ומומו עמו, שאין בו איסור מוקצה, שהרי במעי אמו אינו קדוש, ומשנולד יש בו מום, שזה - מן המוכן הוא, שאין בו איסור מוקצה, ולכן מותר לאוכלו מיד עם לידתו ביום טוב. ומוכח שאין לחשוש לריסוק איברים.

וכי תימא הכא נמי איירי שיצא דרך דופן.

אי אפשר לומר כך כאן. כי בכור היוצא דרך דופן - מי קדוש?!

והא אמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון, הסובר שיוצא דופן באדם הרי הוא כילוד, ומטמא את אמו כיולדת רגילה, לענין קדשים - שאינו קדוש.

וכיון שאינו קדוש, מה לנו להיתר המום, הרי חולין הוא!?

ודחינן: לעולם חיישינן לריסוק איברים ביציאתו מהרחם. ומה שמותר לאכול את הבכור שנולד במומו ביום טוב, ואין צורך להשהותו מעת לעת, כי הכא במאי עסקינן, שהפריס על גבי קרקע. עמידתו מאליו על פרסותיו, היא המוכיחה שאינו טרפה, ואין צורך בשהיה מעת לעת.

ואמר רב נחמן: כשמפילים את הבהמה לצורך שחיטה, ואפילו ממקום גבוה, בבית המטבחים - אין בו משום ריסוקי אברים.

ההוא תורא דנפל בבית המטבחיים, ואישתמע קל נגיחותיה, יללותיו בנופלו. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא, שקל משופרי שופרי, מהמשובח שבבשרו, ואכל אותו.

אמרי ליה רבנן: מנא לך הא שלא חיישת לריסוק איברים!?

אמר להו: הכי אמר רב, בשעה שהשור שוחה ונוטה ליפול, צפרניו הוא נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ, כך שאין לו חבטה כמי שנופל מגובה.

אמר רבי יהודה אמר רב: בהמה שנפלה מן הגג ואחר כך עמדה, שוב אינה צריכה שהייה מעת לעת.

אך בדיקה בחוט השדרה, וכן בדיקה אם לא נשברו רוב צלעותיה, ואם לא נעקרה חוליה - ודאי בעיא!

ואם הלכה, אינה צריכה אפילו בדיקה!

רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה!

אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד, הרי אף על פי שלא עמדה, שוב אין היא צריכה שהייה מעת לעת.

עקרה רגלה להלך - אף על פי שלא הלכה, אינה צריכה אפילו בדיקה.

ורב חסדא אמר: אפילו לא פשטה ידה כדי לעמוד, אלא רק ניערה, נתחזקה ורצתה לעמוד, אף על פי שלא עמדה, אינה צריכה שהייה.

אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא: נפולה, שאמרו חכמים שיש לחוש לה, ^[55] צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, שמא נקרע רוב הכרס החיצונה או שמא ניקבו המעיים.

אמר ליה מר זוטרא: הכי אמרינן משמיה דרב פפא: צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, משום שבירת רוב צלעות, או עקירת החוליות.

אמר ליה הונא מר בר בריה דרב נחמיה לרב אשי: סימנין מאי? האם צריך לבדוק גם את הקנה והוושט שמא נעקרו ממקומן?

אמר ליה: סימנין - קשין הן אצל נפילה. שהם מחזיקים מעמד ואינם נעקרים בנפילה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: עוף שנחבט בנפילתו בעל כרחו על פני המים, כיון ששט מלא קומתו, דיו!

ולא אמרן, אלא כששט ממטה, ממורד הנהר למעלה הנהר, שאז שיוטו מראה על בריאותו. אבל אם הוא שט מלמעלה למטה -

מיא הוא דאשפלו, ואין זה שיוט עצמי שלו.

ואי הוו מיא קיימי, ^[56] לית לן בה!

ואי שדא ציבי שהיו מושלכים בנהר קיסמי עץ, וקדמיה, והוא הקדים את העצים השטים במים - הא קדמיה איהו לציבי, ואז, אפילו מלמעלה למטה הווי ראיה על בריאותו.

עוף שנפל על גלימא מתיח, על בד שמונח על גבי יתדות, והיה אותו הבד מתוח - חיישינן לריסוק איבריו. ואם נפל על בד דלא מתיח - לא חיישינן.

עוף ומעופף, דהיינו, אם היתה הגלימא כפולה, שאז אין העוף נחבט, לא חיישינן!

עוף שנפל בתוך רשת הפרושה באויר, הנקראת איזלא, ומקרבי קיטרי, קשרי הרשת סמוכין זה לזה - חיישינן שמא הקשרים ריסקו את איבריו. ואי לא מקרבי קיטרי - לא חיישינן!

נפל העוף על כיתנא, פשתן דעביד בטוני, הכרוך בחבילות, חיישינן לריסוק איברים משום שהן חבילות קשות. ואם נפל על צידי החבילה, דהאי גיסא ודהאי גיסא - לא חיישינן.

נפל על חבילות קנים, הנקראות אסורייתא - חיישינן.

נפל על כיתנא, פשתן דדייק, שנחבט הפשתן, ונפיץ, מנופץ, שנעשה רך - לא חיישינן. אבל אם היה הפשתן דייק ולא נפיץ - חיישינן.

דעביד ביזרי, אם יש בו גבעולים, כיון דאיכא ביה קטרי, קשרים - חיישינן, על אף שהוא דייק ונפיץ.

דקתא, נעורת של שברי גבעולין הננערים מן הפשתים כשמנפצין אותן - חיישינן. אבל כשהיא דקדקתא, דקה מן הדקה - לא חיישינן.

נברא, סיב הגדל סביב הדקלים - חיישינן. אבל, תימחתא, לאחר שחילקוהו לרצועות הוא נעשה רך, לא חיישינן.

קיטמא נהילא, אפר מרוקד בנפה הרי הוא נכבש ונעשה קשה. חיישינן, כיון שהוא מרוקד בנפה, הוא נכבש ונעשה קשה. אבל אם הוא לא נהילא - לא חיישינן, משום שאינו נכבש, ואינו נעשה קשה.

הערות

^[55] גובה הנפילה מבואר במסכת בבא קמא [נ ב] ששיעורה הוא עשרה טפחים. והאומד של השיעור נקבע לפי "דעתו של רואה", דהיינו, ש דעתו המשוערת של החכם הדן את דינה של הבהמה שנפלה, לגבי שיעור הגובה של עשרה טפחים, היא הקובעת אם הבהמה טריפה או לא, כי כל המידות לגבי שיעורי התורה נקבעים לפי ה"אגודל הבינוני" שבכל דור ודור [עיין חזון איש או"ח לט טו]. וכתב החזון איש [שם]: יש לעיין, אם באנו לשער לפי דעתו של רואה, אם כן, יתכן שבית דין זה יכשיר, וזה יטריף! והלא יסוד הטריפה, שאינה חיה. ואם באמת התרסקו אבריה, מה יועיל דעתו של רואה ששיער את הטפחים לדעתו, והכשירה! ? או, אם לא נתרסקו אבריה, למה נטריף אותה? ונראה, דשורש ההלכה נאמרה לפי דעתו של רואה, ואם בעיניו [נראה] שאין כאן עשרה טפחים, הרי היא כשירה מן הדין ! ואף דאיה חיה, דינה כשאר מסוכנת [העומדת למות, אך אינה טריפה], ולא אסרתה תורה. [כי] הכרעת השיעור בטריפה פרטית ניתנה לחכם, ומה שנראה לו, זה הוא שרש ההלכה שנאמרה למשה מסיני, ועל תנאי זה הוזהרנו !

^[56] רש"י כתב ששט מלמעלה למטה באגם. ומבאר הים של שלמה את כוונת רש"י, שאל תחשוב שרק אם שט מלמעלה למטה כשר, אלא גם אם הוא שט מלוא קומתו במי האגם הוא כשר. ובספר שחיטת חולין הביא מפירוש רבינו יהונתן שהכונה היא למים שאינם זורמים מלמעלה למטה בחוזקה.

מטמא בזיבה, אם יצא ממנו זוב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שיש בו בבית הרחם משום ריסוקי אברים, איקרי [נקרא] כאן הדבר מה שדרשו חכמים: "זב מבשרו" (ויקרא טו, ב) — ולא מחמת אונסו, שאם אירע לאדם אונס, כגון שנפל ונחלה וראה זוב — אינו מיטמא בזיבה. ואף תינוק זה שנתמעך בלידה עד שחוששים לריסוק איברים, אף שראה זוב — לא ייטמא! אלא מכאן שאין חוששים לכך.

ודוחים: יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שיצא דרך דופן הבטן, שהוציאו את הוולד בניתוח, ולא יצא בדוחק דרך פתח הרחם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: עגל שנולד ביום טוב — שוחטין אותו ואוכלים אותו ביום טוב, והואיל ואין משהים אותו מעת לעת, כדין נפולה, משמע שאין חוששים שמא נתרסקו איבריו בלידה! ודוחים: יש לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיצא דרך דופן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא אחרת: ושוין, שאם נולד בכור בהמה ביום טוב, הוא ומומו עמו, שנולד בעל מום — שזה נחשב מן המוכן, כלומר, אינו מוקצה, ושוחטים אותו ביום טוב עצמו. הרי שאין צריך לשהות מעת לעת, ואין חוששים שנתרסקו איבריו בלידה! וכי תימא [ואם תאמר], הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שיצא דרך דופן, אם יצא דרך דופן מי [האם] קדוש הוא בבכורה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין בכור ושאר קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בוולד שהפריס על גבי קרקע, שלאחר שנולד נעץ פרסותיו בקרקע ונעמד, ובמקרה זה רואים בבירור שלא נתרסקו איבריו.

א ואמר רב נחמן: מה שמפילים את הבהמה בבית המטבחים לצורך שחיטה — אין בו משום ריסוקי אברים.

וכן מסופר, ההוא תורא דנפל [שור אחד שנפל] בבית המטבחיים, ואישתמע קל נגיחותיה [ונשמע קול גניחותיו] מחמת המכה, ולמרות זאת על [נכנס] רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי [לקח מהיפה יפה שבו], ומכאן מוכח שלא חשש לטריפה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: מנא לך הא [מנין לך דבר זה] שאין לחשוש לכך? אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: כאשר מפילים את השור, צפרניו הוא נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ, ולכן אין חוששים שנפל נפילה קשה.

ב אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה ועמדה — אינה צריכה המתנה מעת לעת קודם שישחטוה, לראות אם היא חיה, כפי שנאמר במשנה (להלן נו,ב). אבל בדיקה לאחר שחיטה, שמא היה איזה שבר בבהמה שעושה אותה טריפה — ודאי בעיא [צריכה]. אבל אם לא רק נעמדה, אלא גם הלכה אחר נפילה — אינה צריכה אף בדיקה. רב חייא בר אשי אמר: אחת זו ואחת זו, גם זו שהלכה — צריכה בדיקה.

אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד, אף על פי שלא עמדה ממש — הרי זו כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת, אלא די לה בבדיקה. עקרה רגלה להלך אף על פי שלא הלכה — הרי זה כאילו הלכה, ואינה צריכה בדיקה (כשיטת רב). ורב חסדא אמר: אפילו לא פשטה ידה לעמוד, אלא ניערה (ננערה, עשתה מאמץ) לעמוד, ואף על פי שלא עמדה — כאילו עמדה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת.

ומסכמים, והלכתא [והלכה היא]: היכא [במקום] שנפלה הבהמה מן הגג בדלא ידעה [בלי שידעה] שהיא עומדת ליפול או לקפוץ, ועמדה ולא הלכה — צריכה בדיקה, ואינה צריכה שהייה מעת לעת. ואם הלכה — אפילו בדיקה נמי לא [גם כן אינה] צריכה.

ג אמר אמימר משמיה [משמו] של רב דימי מנהרדעא: נפולה שאמרו שצריכה בדיקה — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, באזור הבטן, שמא ניקב או נקרע אחד מן האיברים, והיא טריפה. אמר ליה [לו] מר זוטרא, הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רב פפא: צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, כלומר, מכל הצדדים, שמא נשברו הצלעות, או נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אמר ליה [לו] הונא מר בר בריה [בן בנו] של רב נחמיה לרב אשי: כשבודקים את איברי הבהמה לאחר שנפלה, סימנין, הקנה והוושט, מאי [מהו] דינם, האם צריכים הם בדיקה? אמר ליה [לו]: סימנין קשין (עמידים) הן אצל נפילה, ואין לחשוש לכך.

ד ובדיני נפילה בעוף, אמר רב יהודה אמר שמואל: עוף שנפל ונחבט על פני המים, כיון ששט במים כמלא קומתו — דיו כדי להוכיח שלא נתרסקו איבריו, וכדין בהמה שהלכה. ולא אמרן [ולא אמרנו] אלא ששט ממטה למעלה, כנגד כיוון הזרם, אבל שט מלמעלה למטה בכיוון הזרם — שמא מיא הוא דאשפלו [המים הם שהורידו והוליכו אותו], וצריך בדיקה. ואי מיא קיימי [ואם המים עומדים], כגון באגם — לית לן בה [אין לנו בכך חשש], משום שרואים שהוא שוחה בעצמו. ואי שדא ציבי וקדמיה [ואם היו מושלכים שם קיסמים בנהר והקדים אותם העוף בשחייתו] — הא קדמיה [הרי הקדים אותם], ורואים שהוא שוחה מעצמו.

נפל העוף על גלימא (בגד) פרוש על גבי עמודים, אם הוא מתיח [מתוח] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים מחמת החבטה, נפל על בגד דלא מתיח [שאינו מתוח] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. היה הבגד שנפל עליו העוף עוף ומעופף [מקופל] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו נמתח יפה. נפל העוף על איזלא ומקרבי קיטרי [רשת פרושה באויר שקרובים הקשרים] שבה זה לזה — חיישינן [חוששים אנו] שנחבט בהם ונתרסקו איבריו, לא מקרבי קיטרי [אין הקשרים קרובים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

נפל העוף על כיתנא דעביד בטוני [פשתן שעשוי בחבילות] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא קשה. אם נפל דהאי גיסא ודהאי גיסא [מצד זה ומצד זה], על צידי החבילה — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהוא מתגלגל, והחבטה אינה כה חזקה. נפל על אסורייתא [חבילות קנים] — חיישינן [חוששים אנו]. נפל על כיתנא דדייק ונפיץ [פשתן שנידוק, שנכתש כדי להפריד את שברי הגבעולים מן הסיבים, ונופץ, שעבר סירוק כדי להסיר את הפסולת הדבוקה בסיבים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שאינו קשה. נפל על פשתן דייק ולא נפיץ [שנידוק ולא נופץ] — חיישינן [חוששים אנו], בגלל שברי הגבעולים הדבוקים בו. נפל על פשתן דעביד ביזרי [שעשוי אגודות], לאחר שנידוק ונופץ, כיון דאיכא ביה קטרי [שיש בו קשרים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים. אם נפל העוף על דקתא [נעורת הפשתן], שברי הגבעולים שהופרדו ממנו על ידי הסירוק — חיישינן [חוששים אנו]. אבל אם נפל על ערימת דקדקתא [נעורת דקה מאד] הנופלת מן הנעורת — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהיא רכה.

נפל העוף על נברא [הסיב הגדל סביב הדקל] — חיישינן [חוששים אנו], על תימחתא [קליפה דקל שנחתכה לרצועות] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. נפל על קיטמא נהילא [אפר מנופה] — חיישינן [חוששים אנו], מפני שהוא נכבש ונעשה קשה. נפל על אפר לא נהילא [לא מנופה] — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהוא רך ומתפזר בשעת הנפילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

becomes ritually impure if he experiences a gonorrhea-like discharge [ziva]. And if it should enter your mind that a newborn is subject to concern about possible shattered limbs, read here the ruling stated with regard to ziva, that one’s discharge renders one impure only when it issues “out of his flesh” (Leviticus 15:2), but not when it issues due to circumstances beyond his control, e.g., due to illness. Therefore, if one must be concerned that a newborn’s limbs may have shattered during birth, his discharge would not render him impure.

The Gemara responds: One cannot bring a proof from this baraita, since here we are dealing with a case where the infant left the womb by caesarean section and did not exit through the narrow birth canal. By contrast, after normal births, a newborn’s discharge does not render it impure, since one is concerned about the possibility of shattered limbs.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If a calf was born on a Festival, one may slaughter it and eat it on the Festival. One need not wait twenty-four hours before deeming the animal kosher, as one does for an animal that fell from a roof. Apparently, one need not be concerned that its limbs were shattered during the birth. The Gemara responds: Here, too, the baraita is referring to a case where the calf left the womb by caesarean section. But after normal births, one must wait twenty-four hours before slaughtering the calf.

The Gemara suggests: Come and hear proof from another baraita: And all agree that if a firstborn animal was born on a Festival and its blemish was born with it, i.e., if it was born with a blemish that removes its sanctity and renders it permitted for consumption, it is considered to be prepared for the Festival and may be eaten. Evidently, one need not wait twenty-four hours before deeming it kosher. And if you would say that here too, the baraita deals with a case where the animal left the womb by caesarean section, one might respond: Is a firstborn animal born by caesarean section sanctified? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: Rabbi Shimon would concede with regard to sacrificial animals, e.g., a firstborn, that an animal born by caesarean section is not sanctified? Therefore, the baraita must be referring to an animal born naturally.

The Gemara responds: Here we are dealing with a firstborn that spread out its legs on the ground and stood up immediately after birth. In such a case the animal is certainly not a tereifa on account of shattered limbs.

§ And Rav Naḥman says: If an animal was thrown to the ground in the slaughterhouse in preparation for slaughter, it is not subject to concern for shattered limbs.

The Gemara relates: A certain bull fell in the slaughterhouse, and its bellowing was audible due to the blow. Still, Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta entered and took from the very best portions of the bull and was not concerned that it may have been a tereifa. The Sages said to him: From where did you learn this? Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said to them: This is what Rav said: When falling, the bull digs in its hooves until it reaches the earth. Therefore, one need not be concerned that it fell roughly.

§ Rav Yehuda says that Rav says: If an animal fell and stood up again, it does not require a twenty-four-hour period mentioned in the mishna (56b) to determine if it may be slaughtered. Nevertheless, it certainly requires inspection after slaughter to determine whether it was injured by the fall and rendered a tereifa. But if it both stood up and walked after the fall, it does not even require inspection after slaughter. Rav Ḥiyya bar Ashi says: Both in this case and in that case, i.e., even if it walked after the fall, it requires inspection.

Rav Yirmeya bar Aḥa says that Rav says: If the animal stretched out its foreleg to stand, even if it did not actually stand, it is considered to have stood and does not require a twenty-four-hour waiting period. If it raised its leg to walk, even if it did not actually walk, it is considered to have walked and does not require inspection according to Rav. And Rav Ḥisda says: Even if it did not stretch out its foreleg, but simply struggled to stand, even if it did not stand, it is considered to have stood and may be slaughtered that day.

The Gemara concludes: And the halakha is: In any case where an animal fell from the roof unawares, i.e., unintentionally, and stood but did not walk, it requires inspection after slaughter but does not require a twenty-four-hour period before slaughter. And if it walked, it does not even require an inspection.

§ Ameimar said in the name of Rav Dimi of Neharde’a: A fallen animal that the Sages said requires inspection must be inspected around the intestines to see whether the organs there have been perforated or torn, rendering the animal a tereifa. Mar Zutra said to him: This is what we say in the name of Rav Pappa: Such an animal requires inspection around the entire space of the body cavity, in case the ribs or spine have been damaged.

Huna Mar, grandson of Rav Neḥemya, said to Rav Ashi: What about the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet? Do they require inspection as well? Rav Ashi said to him: The simanim are hard and resistant to damage in falling. Therefore, one need not inspect them.

§ With regard to birds that have fallen, Rav Yehuda says that Shmuel says: If a bird fell and hit the surface of the water, once it swims the full length of its body, this is sufficient to indicate that its limbs have not been shattered, similar to an animal that walks after falling. And we said this only in cases where it swam from below to above, i.e., upstream. But if it swam from above to below, i.e., downstream, it is only the water that carried it down, and it must be inspected. And if the water is standing, e.g., in a pond, we have no problem with it, as it is clear that the bird is swimming on its own strength, and it need not be inspected. And even if the bird swims downstream, if straw was scattered in front of it and the bird overtook it with its swimming, then the bird overtook it on its own strength and need not be inspected.

If the bird fell on a garment spread out taut over poles, we must be concerned that its limbs may have been shattered from the impact. If it fell on a garment that was not taut, we need not be concerned. In any event, if the garment was folded, we need not be concerned, since it presumably was not taut enough to injure the bird. If the bird fell on a net whose knots were woven closely together, we must be concerned that its limbs may have been shattered from the impact. If the knots were not close together, we need not be concerned.

If the bird fell directly on to flax arranged into bundles, we must be concerned that its limbs may have been shattered from the impact, because the bundles are hard. If it fell on this side or that side of the bundles, we need not be concerned, because it did not fall directly onto the bundles and the impact was dampened. If it fell on bundles of reeds, we must be concerned. If it fell on beaten and combed flax, with the impurities removed, we need not be concerned, since it is soft. If it fell on flax that was beaten but not combed, we must be concerned due to the residue of flax stalks in the bundles. If it fell on flax that was bundled after it was beaten and combed, since it has knots in it we must be concerned. If the bird fell on flax tow, a coarse bundle of unspun fiber, we must be concerned. If it fell on fine tow, we need not be concerned, because it is soft.

If the bird fell on nevara, the fibers that grow around a palm tree, we must be concerned that its limbs may have been shattered. If it fell on timaḥta, palm bark cut into strips, we need not be concerned. If it fell on sifted ashes, we must be concerned, because the ashes harden. If it fell on unsifted ashes, we need not be concerned, because they are soft and scatter on impact.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא קתני סיפא ושוין שנולד ומומו עמו כלומר בכור אם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן (ואמר) דיכול לשוחטו ביו"ט. ואי מוקמת רישא שיצא דרך דופן ואי דרך דופן בכור מי קדוש דרך דופן. הכא במאי עסקינן כגון שהפריס ע"ג קרקע כו' לעולם לא מוקמינן שיצא דרך דופן. והכא במאי עסקינן עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט שהפריס ע"ג קרקע דודאי אם היה מרוסק לא היה עומד ע"ג קרקע:

בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים כלומר כשמפילין הבהמה כשרוצין לשוחטה:

גניחותיה כלומר קולו נשמע כמו שהיה מרוסק:

בדיקה ודאי בעיא. כלומר אם הכה אותה או נפלה והיה חושש משום ריסוק איברים. ועמדה אינה צריכה לשהות מעת לעת אבל בדיקה בעיא דלא יהא בה אחת מי"ח טרפות. פשטה יד לעמוד אע"פ שלא עמדה. עקרה רגל להלוך כו' כלומר מה דאמרינן הלכה אפי' בדיקה נמי לא בעיא פשטה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה:

צריכה בדיקה כנגד בני מעיים שלא תהא ריסוק:

קשין הן אצל נפילה לשון קשה כלומר לא חיישינן בסימנין שיהו מרוסקין:

עוף שנחבט על פני המים כלומר וחיישינן משום ריסוק איברים כיון ששט קומתו דיו ממטה למעלה כלומר דשט ממטה למעלה למים אבל בדרך הליכתן של מיא הוא דקא משפלו ליה וחיישינן משום ריסוק איברים. ואי איכא צביא כו' כלומר ואי איכא חתיכה של עץ במים דשף בקרוב לעוף וקדמיה העוף לחתיכה של עץ איהו הוא דקא מסגי ולא חיישנא. גלימא מתוח חיישינן כלומר גלימא שהיה מתוח באויר ונפל העוף עליו חיישינן משום ריסוק. ומ"ט דכי מתיח קשה הוא ומרסק לא מתיח לא חיישי' דרך אצל נפילה. עייף ומיעף לא חיישינן כלומר ואי כפול לא חיישינן דרך הוא. איזילי ומקרבי (כמו קטרי) קיטרי חיישינן למישלש בלע"ז ומקרבה קיטרי שמקרבין האיזלי זה לזה חיישינן דאמרינן על קיטרי נפל אבל לא מקרבי קיטרי אמרינן בינתים נפל. כיתנא דדייק ולא נפיץ חיישינן דקשה הוא ולא משריק דעביד ביזרי חיישינן כלומר אם יש לו גבעולין.^ג)דעביד בטוני כלומר דעביד חבילות חבילות כצ"ל. דעביד (כשתי חבילות) מהאי גיסא ומהאי גיסא לא חיישינן כלומר איטוני מרחקי מהדדי לא חיישי' דאמרי' בינתיים נפל:

דקתא חיישינן דק דקתא לא חיישינן. עפר תיחוח זו דק דקתא לא חיישינן דמשריק דעביד כי זגא חבילה:

נהילא חיישינן שעשויה ככברה ודאי לא משריק תמחתא חיישינן דבר שגדל סביב העץ שקורין טיל ומתקנין אותו לצורך חבלים ומותחין אותו כעין רצועות והכי קאמר אי מתוקן ומתיח חיישינן דלא שריק נברא לא חיישינן כלומר נברא גדל בדקל:

ודרך דופן מי קדוש והא א"ר יוחנן מודה הי' ר"ש. כך כתוב בכל הנוסחאות וכך גרסתו של רש"י ז"ל. ויש שאין גורסין כך משום דבכור ליכא מאן דפליג ואין אנו צריכין לדר' יוחנן דהא כתיב פטר רחם ולא נחלקו חבריו על ר' יוחנן אלא לענין מעשר וטעמי' דר' יוחנן גופיה משום דגמר מעשר מבכור שהכל מודים בו והכי מפו' בגמ' בפ' יוצא דופן (נדה מ,א).
אבל כיון שהוא בכל הנוסחאות יש לנו לומר שאלו מן הדברים שהקשו מהן בגמ' שלא לצורך מפני שהן פשוטות ומפורשות ולישנא קלילא נקטי בגמ' וכיוצא בה במס' ב"ק דאקשי' והא"ר אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמ' עד שיפרוט לך וכו' ואין צורך לדר' אבהו בכאן שאפילו לחזקיה דפליג עליה בלא יאכל מודה וגבי שור הנסקל לא יאכל כתיב דמשמע לא יהא בו התר אכילה אלא לישנ' דרויחא ליה נקט משום דר' אבהו מפרש כל מקום וחזקיה לא פי' אלא חמץ בפסח וכן כאן הביאו מדברי ר' יוחנן מפני שהם כלל לכל הקדשים ויש אחרים כיוצא בהם ופירושו שלא אמר ר"ש יוצא דופן ולד מעליא הוא אלא גבי יולדת משום דאתרבאי מואם נקבה תלד אבל לענין קדשים מודה שאינו קדוש דכתי' כי יולד פרט ליוצ' דופן כמו שמפו' במקומו (לח,ב).

הא דאמרי' עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה. לא כתבה רבינו הגדול ז"ל ושמא הוא דוחה אותה מן הלשון הכתוב בנוסחאות והלכת' עמדה צריכה בדיקה הלכה אפי' בדיקה לא צריכה וזה לשונו של רב יהודה ולא סיימו בה כדברי רב חסדא ננערה לעמוד ועקרה רגל להלך וזה מסתייע ממעשה דאימרתא דבי רחבוניא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה הוות מהלכת ועוקרת יד ורגל הכא נמי כיון שיש לחוש לה וצריכא בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכ' בדרכה אעפ"י שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אלא עוקרת רגל להלך מאי ראיה היא שלא תבדק ולא תאסר.
ואי אפשר לפ' דההיא אימרתא נפולה היתה ואעפ"כ אין חוששין כיון שהלכה דלא שכיח דמהלכת כלל אי איפסיק חוט השדרה חדא דא"כ הו"ל למימר ההיא אימרתא דהוה נפל בי רחבוניא כדאמר בההוא תורא דנפל. [ועוד] דהו"ל למימר כיון דמהלכה לא חיישי' א"נ לא שכיחא דמהלכה מדקאמר חוט השדרה לא שכיח אלמא לא שכיח דפסי' קאמר ואי בשנפל' שכיח ושכיח וכיון שאפשר לה להלך אע"פ שנשבר חוט השדר' אין לו תקנה עד שתלך כדרכה ולא בעקירת יד ורגל ואי אפשר לומר דההיא לא היתה סומכת עליהם כלל שא"כ היתה מהלכת בלא רגלים ואלמלא כן תמוה הוא למה השמיט' רבינו ז"ל להא דרב ירמי' ורב חסדא.
וכן בעל הלכות ז"ל כתב עמדה והלכה ולא הזכיר ננערה לעמוד ועקרה יד ורגל להלך והוא גורס ההיא אימרתא דהואי בי רחבוניא דנפל' מאיגרא והוה שברה כרעה כו' ואע"ג דאישתכח כרב יימר הלכה כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח.
עוד איני מבין למה פסק רבינו וכל הראשונים ז"ל הלכה אינה צריכה בדיקה כרב יהודה אמר רב ולא חששו לרב חייא בר אשי אמר רב דאמר אחת זו ואחת זו צריכה לחומרא אי משום דא"ר ירמיה משמיה דרב עקרה רגל להלך א) דהא לאו ראיה היא דעמדה דקאמר רב אינה צריכה מעת לעת היינו שעמדה מעצמה העמידוה ולא נפלה אינה בכלל ואתי' השתא למימר שאם עקרה רגל להלך בעמידתה כמו שהלכה ואינה צריכה מעת לעת א"נ נפולה עוקרת היא רגל להלך קודם עמידתה.
והלשון הכתוב בנוסחאות והלכתא וכו', אלו הי' עיקר גמרא לא תמהני עליו אבל אין לו עיקר בנוסחאות ישנות ומלשון אחרונים פוסקי הלכות הוא לפיכך אנו תמהים מה ראו לפסוק הלכה להקל ושמא הם סומכים בזה על אותה סוגיא דזבחים בפ' התערובות דסבר ר"ל התם עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כולהו כר"ל לא אמרי קסבר עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה וכיון דר' יוסי ור' ירמיה סברי הכי הלכה כוותייהו דרבים נינהו ור"ל אצל ר' ינאי תלמיד במקום הרב הוא דאפי' ר' יוחנן נדחה ממנו.

הא דאמרינן בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים. אף על פי שגבוה עשרה קאמר, ואף על פי שאחרים מפילים אותו בכח, וכדיהיב רב יצחק טעמא משמיה דרב דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע עד שמגיע לארץ, וגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ו, ה"ה) ביומי דרבי פנחס חבטין תורא בחייליה אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק ואמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרו אלין דחבטי' תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים.

אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה הלכה אינה צריכה בדיקה רב חייא בר רב אסי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה. ופסקו רבוותא ז"ל כרב יהודה, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל דהלכה אינה צריכה בדיקה, ואף על גב דרב חייא בר אשי פליג עלה ואמר דצריכה בדיקה, ובשל תורה הלך אחר המחמיר, אפילו הכי כרב יהודה קיימא לן, מדאמרינן בזבחים (עד, ב) בפרק התערובות דריש לקיש סבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה התם כולה[ו] כריש לקיש לא אמרו קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, ורבי ינאי ור' ירמיה הוא דאמרי הכי התם, ורבי ינאי ור' ירמיה לגבי ריש לקיש רבים נינהו, ועוד דר' ינאי רביה דרבי יוחנן דהוא רביה דריש לקיש, והלכה כמותו אפילו במקום ר' יוחנן, כל שכן לגבי ריש לקיש. ומקצת רבוותא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר יהודה אמר רב יהודה בר אבא דאמרי משמיה דרב דפשטה ידה לעמוד אף על פי שלא עמדה עקרה רגלה להלוך אף על פי שלא הלכה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין נפל), ונראה שטעם דבריהם דכיון דמשמיה דרב מפרשי הכי ולא אשכחן בגמרא מאן דפליג עלייהו כוותיה עבדינן. והא דאיכא מקצת ספרים והלכתא עמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת, ואם הלכה אפילו בדיקה נמי לא צריכה, דמשמע דדוקא עמדה והלכה, אבל פשטה ידה להלוך או שעקרה רגלה להלוך לאו כלום הוא הא תוספת הוא שנתוסף במקצת ספרים מיד בעלי פסקין ולא מעיקר הגמרא. ובנוסחאות ישנות לא נמצא בהן כל עיקר. אבל ר' אלפס ז"ל ובספר תרומות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל פסקו דוקא בשעמדה ובשהלכה. והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל יהיב טעמא למילתיה דעקרה רגלה להלוך לא מפיק לן מידי פסיקת חוט השדרה עד שתלך כדרכה, דלא מיבעיא (ליה) כי לא ראינוה הולכת כלל שיש לחוש שמא נפסק חוט השדרה, אל(מ)א אפילו הולכת והיא צולעת על יריכה חיישינן לה. תדע שהרי ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא דהות משדרא תרתין כרעין בתרייתא ואשתכח דהוה פסיק חוט השדרה, ואפילו הכי מהלכת קצת, אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה. ואי אפשר לפרש דההיא אימרתא בשנפלה מיירי, ואפילו הכי לא חיישינן לה, כיון דמהלכת קצת, לא היא דהא כתבינן לעיל דההיא גירסא ליתא, מדקאמר דחוט השדרה לא שכיח. ונראין הדברים. אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן בסמוך גבי עוף שנחבט על פני המים דכיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו ואפילו מלמעלה למטה אי שדא ביה ציבא וקדמיה איהו לציבא לא חיישינן, ואין לך הלוך מועט על גבי קרקע קל מזה, דאפילו בסיוע כל דהו שיסייע ברגלו לשוטו מקדים לציבי אלא אם כן תאמר דחבט על פני המים גם כן אינו מזיק כל כך. והילכך בסיוע כל דהו סגי ליה, וזה לא שמענו. ושמא רבינו הרב הגדול ז"ל הכין מסיק ביה (ב)[כ]ספרים שלנו שכתוב בהן במסקנא והלכתא עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, אף על פי שלא כתבה רבינו ז"ל בהלכותיו. וכן רבותינו בעלי התוס' ז"ל עליה סמכו לפסוק כך, וכן כתוב בתוספות מפורש. כללא דנקטינן מהני שמעתתא, נפלה מן הגג הגבוהה עשרה טפחים כגון שנתגלגלה ונפלה או שנפלה ממקום שיש בגבהו עם גובה כרסה של בהמה עשרה טפחים, חוששין לה, אבל פחות מעשרה אין חוששין לה כלל, דאין חבט בפחות מעשרה טפחים, כדאסיקנא בבבא קמא (נא, א), ואם הפילוה אחרים בכח אפילו בפחות מכאן, חוששין לה, והיינו זכרים המנגחים זה את זה ונפלו לארעא, ואי אמדה נפשה אפילו גבוה כמה מרדעות אין חוששין לה, ואף על גב דנפלה דרך ארובה דליכא מידי למסרך, והיינו (ב)[כ]ההיא גדיא דהוה ליה לרבינא וחזא חושלא ונפלא מאיגרא לארעא. ואפילו הפילוה אחרים והוא מרגיש בנפילתו, אין חוששין לו, והיינו דאמר בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים, ואפילו הניחה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין שמא נפלה, והיינו דרב הונא דאמר הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, ואפילו הפילוה אחרים מבחוץ ונפלה על מתניה אין חוששין לה, והיינו דכרי דפתקי גנבי דאין חוששין להם דאמתנייהו שדו להו וגנבי דגנבי דכרי ואהדרינהו, אי מחמת יראה אהדרינהו חיישינן להו דלא קפדי למשדינהו אמתניה, ואי משום תשובה אהדרינה לא חיישינן להו, דכיון דמחמת תשובה מעליא עבדי ואמתנייהו שדו להו. וכל היכא דחיישינן, חיישינן לריסוק כל החוליות ולכל האיברים שכנגד כל החלל, כדאמר מר זוטרא משמיה דרב פפא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל, וסימנין אין צריכין בדיקה, דקשין הן אצל נפילה, כדאמר רב אשי סימנין קשין הן אצל נפילה, ונראה ש[ל]ריסוק או לקריעה חוששין אבל [ל]נקב לא חיישינן, דאם לנקב חששו לא היה לה בדיקה דאי אפשר לבדוק כל החלל אם ניקבו הדקין והכרס והריאה והלב, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ולא אמרו דמהניא בדיקה אלא בששהתה מעת לעת או שעמדה אחר שנפלה, אבל קודם ששהתה ולא עמדה לא מהניא לה בדיקה, וכדתנן לקמן (חולין נו, א) רצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת כשרה, ואיתמר עלה בגמרא ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רבי ינאי וצריכה בדיקה, והיינו עובדא דההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי וטרפה רב נחמן משום דלא שהייה כדאיתא התם בזבחים (עד, ב) ולא אהני ליה בדיקה, והיכא דהלכה אינה צריכה בדיקה כלל, כדאמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, וכדאסקי בפרק התערובות, והלוך זה שתלך כדרכה, אבל שלא כדרכה כגון שצולעת על ירכה הילוך זה אינו מוציאה מידי ספק, כההיא אימרתא דהות משדרא כרעא ומהלכה, ואף על גב דאיפסיק חוט השדרה דידה, ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו, והוא דקוו מיא וקיימי או אפילו במים רודפין, והוא ששט הוא מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה לא, דדילמא מיא הוו דמטו ליה, ואי שדא ביה ציבי ואקדמיה איהו לציבי דיו וכשרה.

בהמות שאדם מביא בבית המטבחיים והטבחים מפילין אותן לארץ ושוחטין אפי' מגבוה כמה אין שם חשש ריסוק כל שנעשה במתון ושלא בדרך כעס אלא כמכוין אורחותיו אף הבהמה אומדת עצמה ונועצת צפרניה בקרקע ונעזרת בעצמה ואינה מתרסקת ואפי' שמענוהו גונח לנפילתו כשר:

בתלמוד המערב העידו על אחד שנחבט בכח והפילוהו וגנח והתירוהו וברח לו בקלות כבתחלה ולשונם בזה ביומוי דר' פנחס חבטין תורא בחילא אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם דאמרין אילין דחבטין תורא בחילא לית ביה משום ריסוק איברים:

חשש ריסוק זה יש מי שמפרש שמחמת נקב הוא ואין זה כלום שאם כן אין בדיקה שאין בדיקה לכל האיברים שנקובתן במשהו אלא עיקר חששא זו שמא נתרסקו קצת איבריה עד שנכאבו ונשתנה מראיתן או שמא נקרעו:

נפולה זו ששחטה ביום נפילתה ר"ל שלא השהה אותה מעת לעת ולא הלכה ולא עמדה על רגליה טרפה ואין לה בדיקה אפי' לא נמצא בה שנוי מראה ולא קרע ולא נקב שלא נתגלה עדין שנוי שקבלה מחמת הנפילה והוא שאמרו במסכת בבא קמא ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן ושמא תאמר הואיל וכל שלא הלכה אע"פ ששהתה ועמדה צריכה בדיקה אף בלא שהתה ולא עמדה תבדק ואם אין שם ריסוק למה תאסר יש אומרים שאין טעם בטרפות והלכה למשה מסיני כך היא ולי יראה טעם לדבר שכל תוך מעת לעת בלא עמדה אין הריסוק ניכר עדין ומתוך כך אין בדיקה מועלת כלום אבל כל ששהתה ועמדה או עמדה כבר חזר הכובע במקומו וכל שיש שם ריסוק ניכר הוא באיזה מקום לא עמדה ולא הלכה אבל שהא אותה מעת לעת ושחטה צריכה בדיקה וכן כמה עד שתצא מספק טרפה ר"ל שנים עשר חדש או בנקבת בהמה עד שתלד ושל עוף עד שתוציא ביציה ותטעון טעינה שניה הא כל שתוך זמן זה אם שחטה צריכה בדיקה אם נמצא אחד מאיברים הפנימיים מרוסק או נקרע טרפה ואם לאו כשרה וכן צריכה בדיקה כנגד כל החלל אם נשתברה שם צלע או חוליא או נפסק חוט השדרה וכן בריאה ובני מעיין וכמו שאמרו אין ריאה לעוף ופרשו בה אין לו ריאה לא לינפל ולא ליחמר כלומר שאינה צריכה בדיקה הואיל וצלעות מגינות עליה אלמא דבריאה של בהמה צריך בדיקה אבל סימנין אין צריכין בדיקה קשים הם אצל נפילה נמצא בה אבר מרוסק אפי' הוא מאותם שאם ניטלו כשרה כגון הטחול וכליות וכבד טרפה שהריסוק ממית ביותר ויש חולקים בזו ואני מכריע בזו שאם נדרסה באבר ידוע והוא מאותם שאם ניטלו כשרה אף היא כשרה אבל אם נפלה שיש לחוש לריסוק שבכלה ומצינו אבר אחד מרוסק אפי' הוא מאותן שלא נפסלו בנטילה טרפה כך נראה לי ועקר:

נחבטה בראשה צריך בדיקת קרום של מוח אבל נפלה דרך גופה או נחבטה דרך גופה אע"פ שצריכה בדיקה בכל החלל אינה צריכה בדיקה בקרום ויש אומרים שצריכה וכן כתבו מגדולי המחברים:

עמדה על רגליה ולא שהתה מעת לעת ולא הלכה ושחטה צריכה בדיקה הלכה מהלך הרגיל כשרה לגמרי בלא בדיקה ולא כדברי האומר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה שאע"פ שבדברי תורה הלך אחר המחמיר מ"מ בזבחים פרק התערובות חלקו בה יחיד עם מרובים וזו היא דעת המרובים ואף בקצת גמרות נפסקה כן בהדיא בסוגיא זו ומה שהכשרנוה בלא בדיקה פירושה אפי' לא שהתה מעת לעת ואפי' לא הלכה אלא מלא קומתה ואין מדקדקים בפרכוסה כמסוכנת ויש חולקים בזו אבל מהלך שאינו רגיל כגון שהיא צולעת או פשטה רגלה לילך ולא הלכה אין זה הלוך כלל וכן בדין עמדה אם ננערה לעמוד ולא עמדה אין זה עמידה כלל ויש חולקין בזו להקל בפשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה ובעקרה רגליה לילך אע"פ שלא הלכה הואיל ונאמרה בסוגיא משמיה דרב ולא נמצא בה חולק ומ"מ בקצת גמרות נמצא והלכתא עמדה אינה צריכה לשהות הלכה אינה צריכה בדיקה אלמא דוקא עמדה והלכה ואע"פ שאינה מעקר הגמרא מ"מ כך נראה עקר שכל שלא הלכה לא יצאה מחשש פסיקת חוט השדרה או מחשש ריסוק ואף גדולי הפוסקים זו היא שיטתם וכן כתבו בתוספות:

עוף מתוך שהוא דבר חלוש רסוקו ממהר לבא מחמת דברים קלים לפיכך עוף שנפל דרך חבט על פני המים יש בו משום ריסוק איברים ואם שט על פני המים אף מלא קומתו הוכשר במה דברים אמורים ששט ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה שמא המים מוליכין אותו ולא בכחו ואם הפיל לעומתו עץ או קש בתוך המים וקדם העוף בשיטתו את העץ או את הקש כשר ואינו צריך בדיקה הרי זה הלוך גמור הואיל וקדם את העץ אין כחו במים היו המים נקוים ואין שם מרוצת מים בין ששט מכאן בין ששט מכאן כשרה נפל העוף על גבי גלימא מתוחה על גבי יתדות אם כפולה היא אין שם חשש ריסוק ואם לאו חוששין לה נפל על גבי רשתות פרושות אם קשריו קרובים זה לזה עד שאין רגלו נכנסת באויר שביניהם חוששין לה ואם לאו אין חוששין לה נפל על חבילה קשורה של פשתן חוששין לה במה דברים אמורים בשנפלה על שטחה העליון אבל נפלה על צדדיה אין חוששין לה נפל על הפשתן עצמו שלא בחבילה אם הוא נידק וניפץ אין חוששין לה ואם לא ניפץ אע"פ שכבר נידק חוששין לה נעשה הפשתן אגדות קטנות ונתקבצו הרבה מהם במקום אחד ונפל העוף עליהם אפי' נידק וניפץ אם הם שזורין חוששין שזירות כקשרים הם נפל על נעורת הפשתן חוששין אבל על הדקתא הנופלת מן הנעורת אין חוששין לה מתפזרת היא בנפילת העוף ואין החבט מרובה נפל על חריות של דקל כל שלא נתקנו לעשות מהם סלים והוא הקרוי נבארא הואיל ואינן עומדות זו על זו בדבוק אין חוששין לה אבל אם נחלקו ונתקנו למלאכה והם הנקראות תמהתא הרי הן עומדות בסדור ובדבוק וחוששין לה נפל על אפר אם היא מרוקדת חוששין לה שחלקיה מתדבקין ואם אינה מרוקדת אין חלקיה מתקבצים זה עם זה ונעשה מקומה רך ומתפזר ואין חוששין לה נפל על אבק דרכים חוששין לה מפני שהאבנים מעורבים בו וכן חוששין לחול הגס אבל לא לחול הדק נפל על התבן אם עשה ממנה חבילה והוא הקרוי כאן ביזגא חוששין ואם לאו אין חוששין נפל על חטים ועל היוצא מהם או מכל תבואה שהוא ממין חטים והיוצא מהן חוששין מפני שחלקיהם מתקבצים זה עם זה ונעשה קשה אבל שעורים ומיניהם וכל מיני קטניות אין חוששין להם חוץ מרוביא וזרעונים אא"כ הם בכלי שדפני הכלי מעכבתן שלא להתפזר ונעשה מקומן קשה:

בפרש"י בד"ה דרך דופן ע"י סם כו' ואין לומר שלאחר שמתה כו' עכ"ל ולעיל בפ' השוחט קאמר תלמודא אלא דמתה והדר ילידתיה וכתבו התוס' דאיירי בנהרגה האם והכא לא בעי לפרושי הכי משום דמייתי לקמן לר"ש יוצא דופן הרי הוא כילוד ואמו יושבת עליו ימי טומאה כו' דאמו חיה ליכא לפרושי אלא ע"י סם וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא היכא כו' לאשמועי' דוקא עמדה למעוטי פשטה כו' עכ"ל אבל אי הוה קאמר הלכה כרב יהודה לא אמעיט פשטה כיון [דמשמיה] דרב נמי קאמר אימא שבאו לפרש דברי רב יהודה שאמר משמיה דרב ולא לחלוק בא כמ"ש הרא"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה ואי כו' וזו אחד משבעה דרכים שהזב נבדק בהם כצ"ל ועיין בריש מסכת זבין במתני' שבעה דרכים בודקים את הזב וכו':

בתוס' ד"ה עמדה אינה צריכה מעת לעת וכו' ופריך בנפילה ליבדקיה פירש בהליכה ואותה שאין יכולה להלוך ודאי היא הנפולה ואם כולן יכולין לילך א"כ גם הנפולה שנתערבה כהן לא היתה טרפה:

בא"ד וכיון שאין מרויח שום דבר וכו' ואין לומר דנקט לה אגב דנקט הלכה צריכה בדיקה דלמה ליה למנקט באדב דבר שאינו כהלכתא כיון דבלא זה היה יכול לשנות מאי דמשני וק"ל:

גמ' עף ומעפף. נ"ב והרי"ף גורס עייף מיעף:

רש"י בד"ה דעביד ביזרי כו'. נ"ב ביזרי לשון זרעים כך פי' הערוך אבל מלשון רש"י לא משמע הכי:

גמ' ת"ש עגל שנולד ביו"ט כו' . מ"ש הרא"ש פ"ק דביצה וצריך שיפרוס ע"ג קרקע שגגה בידו בלמדו מסכת ביצה סבר לפום ריהטא שתירוץ הכא במאי עסקינן שהפריס נשאר לפי האמת ובבואו לכאן ראה שאינו רק דחייה והשמיטו והיה אפשר לדחוק שהמקשה סבר בתחלה דר"נ אין חוששין לגמרי קאמר וא"צ עמידה אפילו לזה פריך שפיר לימא מסייע מושוין כו' דא"ל אוכלו ע"י בדיקה דבלא עמדה אינו מועיל בדיקה דטריפה משום החבט שנתפרקו חוליותיה ואין הטריפה ניכר אלא ודאי אין חוששין ומשני הבמ"ע בשעמדה והשתא י"ל בין לר"נ ובין מתני' דהתם איירי כן בעמדה דוקא ואפ"ה ליכא סייעתא דאי מהתם דלמא ע"י בדיקה דבעמדה מועיל בדיקה וקמ"ל ר"נ דא"צ בדיקה כלל לזה כתב האשר"י שפיר ובעי הפריס וכו' וישנו סיוע קצת לזה מתוס' ע"א בד"ה בית הרחם כו' שכתבו משום דאיכא ריעותא דאינו הולך איצטריכא ליה לאשמועינן כו' ולא כתבו עדיפא דאינו עומד כן אמרתי בישיבה. אבל האשר"י כתב כאן בהדיא דאיכא ריעותא שאינו יכול לעמוד וצ"ל דהתוס' ל"ד נקטו או אפילו משום הך ריעותא איצטריך לאשמועינן ונקטו ריעותא הפחות שאפשר לומר. ותירוצו של מהרמא"י ז"ל בהגהתו להלכות יו"ט אין בו ממש לפי ענ"ד ויפה לתינוקת מנ"ל להאשר"י נבואה זו שצריך גבי יו"ט העמדה משום שחיטה שלא לצורך [שמא ימצא טריפה] והאשר"י מראה מקום מכאן כדאיתא פרק אלו טריפות וכאן לא הוזכר ועוד שכתב שם והא דמותר לאכול ביום שנולד ולא כתב ביו"ט ועוד כלפי לייא איסור טריפה דחמירא הקלת ולענין טירחא שלא לצורך החמרת ועוד ההעמדה אינו מועיל רק לענין שמועיל בדיקה שהטריפות ניכר אז וצריך בדיקה עכ"פ ודלמא ימצא טריפה וכבר שחט שלא לצורך יו"ט דלמה קראו שלא לצורך יו"ט הרי מותר לאכלו כן נמצא שוחט לאכילה אלא משום שמא ימצא ריעותא ונמצא לענין טריפות תקנה לפירוש ולא יאכל אבל שחיטה היא מעוות אשר לא יוכל להתקן שכבר שחט השתא נמי דעמדה כן הוא [דאינו מועיל רק שיועיל בדיקה] דהשתא הטריפות ניכר בו ואם ימצא יש לו תיקון לענין איסור אכילה אבל לא לענין שחיטה שלא לצורך אלא מאי תאמר כיון דעמדה וניתר ע"י בדיקה שרי כמו בדיקת הריאה [דצריכה בכל בהמה ואפ"ה שרי לשחוט] בלא עמדה נמי לישתרי. וצ"ל בזה משום דב' טריפות ישנו. ריסוק אברים ופירוק החוליות שאינו ניכר קודם העמידה וחששת שבירה ועקירה וכפרש"י וכשעמדה יצאנו מידי חששת פירוק האברים ובית הרחם אין דרכו לשבור ולעקור רק לפירוק האברים ולהכי כשעמדה ביו"ט אין חשש תו ודו"ק (*ט) ויש מוסיפין שיבוש משום דמילדין ומסעדין את הבהמה בשבת אבל לא ביו"ט ולהכי ביו"ט חיישינן טפי ואין בזה שורש:

גמ' ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' . ונולד היום ואח"כ נפל בו ביום מום דלא הוי מוקצה בין השמשות מ"מ היה שעה אחת מוקצה ביו"ט עצמו בין הלידה ובין נפילת מום (*י):

גמ' ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. שלא פשטה הול"ל וכמ"ש רש"י אפשר דאיהו נמי משמיה דרב אמרה ולא קאי [לחלוק] אשלפניו דהא שלפניו משמיה דרב אמרה:

גמ' דעביד ביזרא. נראה שר"ל שהוקשה לזרע וכמו שאמרו ואית בה ביזרי בפרק כיצד הרגל:

ברש"י בד"ה בית המטבחים כו' אפילו ממקום גבוה. משמע דאי לא"ה מהיכא תיתי ריסוק בפחות מי' ולא ס"ל חילוק תוס' לעיל ע"א בד"ה נפיל לארעא בהפילוה אחרים וא"כ הו"ל לפרש כן לעיל בזכרים המנגחים זה את זה ואולי עדיף כאן שיודע שיפול לבסוף לכן א"צ לומר נועץ כו' [אם לא ממקום גבוה] משא"כ לעיל שסובר שיפול חבירו ואולי מזה אין אנו נזהרין מלקשור כל הד' רגלים אע"פ שבמרדכי משמע דוקא כשאין כל רגליו קשורות וכמ"ש בהגה"ה בש"ע משום דהיינו דוקא במקום גבוה ובדשמע קל גניחותיה:

ברש"י בד"ה דקתא כו' חיישינן אם נפל עוף עליהם. פירש כאן טפי מבאידך וכולן איירי בעוף ולא בבהמות ומיהו במקצתן פי' כן:

בתוס' בד"ה עמדה כו' אבל לא עמדה כו' כדתניא לקמן (חולין כו'.) מביאין ראיה דבעי בדיקה אף בדשהא אבל דבעי שהייה מגופיה נסתיים עמדה א"צ מעל"ע הא לא עמדה צריך:

בא"ד וא"ת כו' . כי באמת ג"כ מהתם דייקו התוס' [כ"כ כדי לקשר הוא"ת לדבריהם הקודמין] דבלא עמדה צריכה [בדיקה] וגם מעל"ע דאי מעל"ע לחודיה סגי א"כ מה תי' התם קסבר הלכה צריכה בדיקה מ"מ לאותו מ"ד לא גרע הלכה מבכאן לא הלכה ולא עמדה דסגי מעל"ע וימתין עדיין התם מעל"ע אלא צריך גם כן בדיקה ודו"ק: [בספרים ישנים היה כתוב דיבור זה לעיל ספ"ב והצגנוהו במקומו]:

בא"ד ופריך בנפילה לבדקיה. פירוש בעמידה והליכה:

בא"ד הא כ"ע מודו הכא כו' . בזה תלוי קושיא כאן ולא מיניה וביה התם אע"ג דמ"מ לא צריך ליה התם אף בלא גמרא דהכא וכן לוי"ל דהתוס' כמ"ש ואע"ג כו' נקטו אגב כו' [רק למה דאיתא הכא לכ"ע עמדה א"צ מעל"ע הקשו שפיר למה נקיט עמדה צריכה כו' משום אגב מלתא דאינו לכ"ע] וק"ל:

גמרא דעביד ביזרי כיון דאיכא ביה קטרי חיישינן. פרש"י בזה אינו מובן. ולע"ד נל"פ דקטרי היינו הקשרים שבקני השבולת ובינקותן הם רכים. אבל כאשר כבר גדלו הזרעונים והם נקראים ביזרי כמו ביזרא דכיתנא (ע"ז לח ב) אז נתקשו הקשרים ולכן חיישינן:

רש"י ד"ה כגון שהפריס עג"ק. ננער לעמוד כו'. קשה דהא עמדה צריכה בדיקה ובכזה מיבעי' לרי"ר בביצה (לד) אם מותר לשחוט ביו"ט. ולקמן (עה ב) ד"ה הפריס. פי' עמד כו' כיון שהלך כו'. וכ"ה לשון הר"ן שם:

רש"י ד"ה ל"ל בה. דאפי' מלמעלה למטה ש"ד. עי' בב"י סי' נ"ח:

גמ' היכא דנפלה מן הגג בלא ידעה. תי׳ בלא ידעה מוקפין ומשנ"ב רש״ל מ"ז צ"ל רא"ש מ"ז:

רש"י ד"ה מטמא וכו׳ יש בו משום ריסוק כצ"ל:

ד"ה היכא דנפלה וכו׳ דאמדה נפשה כ"ז מוקף:

כגון שיצא דרך דופן פירש"י ע"י סם וכו' עיין מהרש"א נ"ל דרש"י רצה לפרש ב' שינויי דרך דופן דתינוק ודעגל בחד גווני. דאי ס"ד דרך דופן דעגל הוה בגווני אחריני א"כ ה"ל לשנויי בשהפריס אע"כ לא בעי לתרוצי באופן אחר מה שתי' בתינוק. ויוצא דופן דתינוק א"א לומר שחתכו בטן האם בחי' להוציא התינוק דהס מלהזכיר ליגע בהאם אפי' גוססת להוציא הולד ובנהרגה האם ע"י סייף ושוב הוציאו הולד זה א"א בבהמה בי"ט דממ"נ אי נשחטה האם הותר העגל בשחיטת אמן והריגה בלא שחוטה אסור בי"ט אם לא ע"י מציאת רחוק ע"י סיבה ולא משכחת אלא שמתה האשה או הבהמה ואח"כ חתכו בטנה וא"כ מתו ע"י מלאך המות ואז הולד מיית ברישא ולא משכחת אלא ע"י סם. ומיהו התוס' דס"ל בעלמא ביושבת על המשבר ונעקר הולד אז אפי' מתה ע"י מלאך המות האם מיית ברישא וא"כ משכחת לי' שפיר בלא סם אך רש"י לטעמי' פליג בהא אהתוס' ספ"ק דעירוכין י"ז ע"א פירש"י ד"ה ומקרעין וכו' ע"ש והאריך בזה מג"א סי' של"א וק"ל:

ועוד דהא סיפא דהך משנה דמטמאה בזיבה תנן נוחל ומנחיל וכ' תוס' הא דלא תנן עובר ביושבת על המשבר משום דלא פסיקא לי' ואי ס"ד רישא דמטמא בזיבה מיירי ביושבת על המשבר א"כ תהדר ק' לדוכתא אפי' עובר נוחל ע"ש וע"כ מוקי לי' בלא יושבת על המשבר וע"י סם ודברי תשובת רמ"א סוף סי' מ' תמוהים בזה:

מודה ר"ש לענין קדשים כ' תוס' לא הוה צריך וכו' עיין ל"ח ע"א ד"ה כי יולד וכו' ויש לפקפק דלשון לידה משמע לידה ולא דרך דופן אלא כיון דמרבינן מכי תלד לרבות דופן הוצרך שוב ללמד מפטר רחם למעוטי יוצא דופן בקדשים ושוב הדרין לכללין יולד במשמעותי' אינינו יוצא דופן ואחר הנחה זו צ"ל ק' תוס' לפי מאי דס"ל להטור דגלגולת ומוח אין בו משום ריסוק איברים דוקא נגד חלל הגוף צריך בדוקה ולא מוח ודלא כרמב"ם. והנה לענין פטר רחם דבכור קיי"ל הוציא רוב ראשו אפי' החזירו אח"כ כבר נפטר רחמה בזה והבא אחריו אינו קדוש בבכורה ועיי' לקמן ס"ח ע"א תוס' ד"ה סיפא וכו' ולפי הנחה הנ"ל אי לאו דכתיב בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן אי הוציא ראשו והחזירו ושוב יצא רובו דרך דופן הוה קדוש בבכורה ע"י יציאת ראשו דרך רחם והא שיצא רובו דרך דופן לא איכפת לן אבל השתא דכתיב בקשים כי יולד נהי דהבא אחריו אינו קדוש בבכורה מ"מ גם הוא אינו קדוש דיצא רובן דרך דופן ואצטריך דר"ש וק"ל:

(ויען סוגיא דצריך לבדקן במס' ביצה ל"ג שייך כאן ע"כ ציויתי להעתיק חי' דשם:)

בעזה"י מה שחנני הי"ת במס' ביצה ל"ג ע"ב אין מלבנים רעפים פק"ק פ"ב יום עש"ק א"ח דשבועות תקצא"ל:

שצריך לבדוק פירש"י משום טרחא שלא לצורך. ולפי פי' משום הבערה שלא לצורך משום לטעמי' ס"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי אפי' שלא לצורך כלל. וצ"ל הכא משום דטרח שלא לצורך והיא איסור דאורייתא למ"ש רמב"ן בפ' אמור דכל שבותים כאלו דאורייתא נינהו וכבר הארכתי בזה במקום אחר אלא שצל"ע א"כ לרש"י איך משכחת מתוך שלא לצורך כלל נהי מלאכה ליכא טורח שלא לצורך איכא ויש לחלק בין אוכל נפש עצמו כגון שמבשל או שוחט זה אינו בכלל טורח ועובדא דחול. אבל הבערה ללבן רעפים שאינו באוכל נפש עצמו אי עביד בחנם כגון שיבקעו ה"ל טורח שלא לצורך:

ולפ"ז לקמן בעוף הנדרס דלא שייך משום טורח שלא לצורך ומ"מ בעי לאסור אע"ג דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל התם היינו טעמא דע"כ לא שרי אלא שלא לצורך כלל ומ"מ חזי בי"ט לו אי הוה צריך לי' אבל אי שוחט לנכרים או לאחר חייב מלקות כמ"ש ר"ן לעיל דף י"ב בדעת רש"י וא"כ השוחט בהמה טרפה בי"ט לוקה שהרי שוחט לגוי להדי' וה"נ השוחט ס' טרפה הוה שוחט ס' לגוי ס' לישראל ואסור אי חיישינן. בוודאי השוחט בהמה כשרה ס' צריך לה ס' אינו צריך לה כלל. אפי' להתוס' דבעי צורך קצת אע"ג דהכא הוה ספיקא אי איכא צורך קצת או לא מ"מ שרי משום דהאי להוציא נפשי' מספיקא אולי יצטרך לו הוא גופי' הוה צורך קצת אבל הכא שוחט ס' טרפה לגוי ס' כשרה לישראל הוה ככל ספק איסורי' ושפיר קמיבעי' לי' אי חיישינן שתטרוף. ולא נעלמו ממני דברי צל"ח בזה ומשו"ה הארכתי בזה:

מפני שצריך לחסמן פשטי' משמע היינו נמי בחדשים דוקא ולפ"ז ע"כ לית לי' חששא דבדקן דאל"כ מ"ט נקטי מתניתין ברעפים דאיכא איסור דאורייתא דחסום ולא נקטו איסור בדיקה כגון עוף הנדרס וכדומה אפי' לא שייך ודאי דאורייתא אע"כ מ"ד צריך לחסמן לא ס"ל צריך לבדקן כלל. אך הרמב"ם ס"ל בישנים נמי שייך חסום וכ' ה"ה דצריך לחסמן לאו דוקא אלא מפני שמחסמן וא"כ כל הך מ"ד נמי ס"ל איסור בדיקה אלא לא בעי לאוקמי משנתינו ברעפים חדשים דוקא וסתם מיירי משנתינו בכל רעפים אפי' ישנים. ונ"ל דחדשים הוה דבר שמתכוון וחסמן דאל"ה יבקעו וכששוב יצלה הבשר יבקעו ויפול הבשר לתוך אש ואפר ומתכוון לעשות כלי. אך בישנים אינו מתכוון לכך דבלאה"נ יכול לצלות הבשר אלא פסיק רישא הוה דע"כ ממילא מתחסמן ואמנם לא איכפת לי' בזה והוה מלאכה שאצ"ל ולר"ש פטור ולפמ"ש תוס' לעיל ה' ע"א ד"ה ואינו וכו' מותר משום שמחת י"ט אע"ג דהתוס' כ"כ לב"ש כמ"ש מהרש"א שם מ"מ לבסוף מסקינן מוחלפת השיטה וב"ה מתיר כמ"ש תוס' ט' ע"ב ד"ה אמר אמר ר' יוחנן ע"ש לשיטת ר"ת נמצא ע"כ צריך לאוקמי' ברעפים חדשים אבל לר' יהודא דמלאכה שאצ"ל חייב הה"נ ברעפים ישנים וא"כ ריש לקיש דאמר לקמן בקדרה חדשה עסקינן ע"כ מלאכה שאצ"ל פטור ס"ל דאל"ה אפי' ישנים נמי ואפ"ה ס"ל טעם רעפים משום חסום ש"מ פשיטא לי' דאיבעי' לקולא דליכא למיחש לבדקן. ואמנם ר' ירמי' שפיר קאמר אין צריך לחסמן תנינא ואפי' בישנים וכר' יהודא ולעולם לבדקן בעוף הנדרס נמי אפשר דחיישינן ורק משנתינו ואפי' בישנים והרמב"ם דס"ל בעלמא מלאכה שאצ"ל חייב מחייב אפי' בישנים ומ"מ איבעי' דצרך לבדקן איפשטא מפשיטותי' דריש לקיש עיין וק"ל כי הקצרתי. ובירושלמי אית תנא תני מלבנין ואית תנא אין מלבנין הא בבדוקי' הא באין בדוקי' ע"ש ולפי הנ"ל תרווייהו בבדוקי' היינו ישנים והא כמ"ד משאצ"ל חייב והא כמ"ד פטור אלא ניחא לי' לאוקמי' בתרי טעמא לכחד תנא וכר' יוחנן בב"מ סוגיא דחביות ע"ש:

מהו לשוחטו בי"ט כ' פ"י דלא וה"מ למיפשט מבהמה ממוכנית התם משום הפסד ממונו התירו ע"ש וצריך אני להוסיף הא מקלקל בחבורה קיי"ל פטור ורק בשוחט טרפה תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ או להוציא מטומאות נבלה עיין פסחים ע"ו ע"א ובתוס' שם והכא במסוכנת שחושש שלא תמות כרגע וכפסע בינה לבין המות א"כ בלאה"נ כמעט רגע לא הי' בה איסור אמה"ח. ואין כאן תיקון. וכן לענין טומאת נבלות ממ"נ אי לא תפרכס הלא אכתי תיטמאה והרי קלקול בחתיכות העור בחנם. ואי תפרכס הרי יאכל ממנה ע"כ משום הפסד ממונו התירו משא"כ בס' טרפה אי תשכח טרפה הרי תיקן להוציא מידי אמה"ח ומידי טומאה ואיכא איסור דאורייתא. והקשה פ"י מ"ט לא מיבעי' לי' בכל ס' טרפות ותי' התם אתחזק ויצאה מרוב בהמות כשרות לא מיבעי לי' ומסברא אסור אבל הכא שכבר איתרע הריעותא למעליותא שהרי חי מעל"ע בהא מספקא לי' ופשוט לי' מרוב רעפים שאינם נבקעים. ונכון הוא ובדברים אלו י"ל בפשיטות קו' מוה"ג בתשובת חו"י מדפסק בש"ע א"ח סס"י של"א כרבי דמי שלא מל מעולם לא ימול בשבת משום שצריך לבדקן והא"ש התם לא אתחזק המוהל כלל ולית לי' מידי למעליותא כלל. ונ"ל לדבריו ז"ל נמי ה"ה עמדה דצריכה בדיקה נמי דומה לשהתה מעל"ע משו"ה התם בחולין משני הש"ס בהפריס ע"ג קרקע ואיתרע ריעותא למעליותא ומותר אפי' בי"ט וגם מהתם איפשטא איבעי' דהכא:

והנה הר"ן כ' שם בס"ד דר"נ דהוה ריסוק בית הרחם מיעוט המצוי וניחוש כדחיישינן לריאה קמ"ל. והוא לשיטתו ס"ל כן פ"ק דחולין דריאה משום מיעוט המצוי ע"ש וכן פירש"י בחולין נון ע"ב ד"ה מאי וכו' אך רוב הפוסקים לא ס"ל הכי אלא למיעוט המצוי לא חיישינן רק מטעם אחר בדקינן ע"ש רשב"א בשם רבינו יונה והכי קיי"ל ע"כ ס"ל להתוס' שם בחולין אי ליכא ריעותא לא אצטריך ר"נ לאשמיענן אלא באיכא ריעותא דאינו עומד. והא"ש דמייתי ש"ס הכא מתניתין דעוף הנדרס ולא שאל על מתניתין דבהמה נפלה ועמדה צריכה בדיקה משום בהמה י"ל כיון דאיכא נמי מיעוט המצוי בריאה ומיעוט המצוי בנפילה אע"ג דעמדה ע"כ לא מיבעי' לי' אלא בעוף דלא חיישינן לריאה כלל. ומ"מ התם בחולין דמיירי בעגל הנולד לא שכיחי סרכות דמטרפות הו"ל כעוף הנדרס ומשו"ה דחי בהשפריס ע"ג קרקע ומותר לשוחטו בי"ט:

ואמנם בזמנינו דמחמרים כמה חומרות ואפי' בגדיים וטלאים נמי מצרכים בדיקה א"כ הוה אפי' על בן יומו מיעוט המצוי וכיון דגם ריסיק בית הרחם הוה מיעוט המצוי הו"ל תרי מיעוטא המצויים ואסור לשוחטו בי"ט וצדקו דברי הרא"ש הקצרתי מאוד וק"ל:

בדיקה ודאי בעי. שיטת רש"י ורוב הפוסקים הבדיקה הוא משום חשש טרפות כי לריסוק איברים אין שום בדיקה אלא כך הוא הל"מ שזמנה מעל"ע או עמדה להך מ"ד ותו יצאה מחשש ריסוק ומ"מ אכתי איכא למיחש לטרפות ע"י חבט הנפילה ומשו"ה צריך בדיקה. אך דעת רמב"ם וראב"ד דהבדיקה היא אם נתרסקו איברי' אך בתוך מעל"ע לא אתגלי בהתתי' ואחר מעל"ע או אם עמדה הרי היא קצת בריאה ואי נתרסק אבר ניכר הוא אלא דלרמב"ם חיישינן אפי' באבר דלא מיטרפה בי' כגון טחול וכליות ולראב"ד מספקא לי' דלמא דוקא באבר דמיטרפה בי' אם נתרסק אפי' לא ניטל ולא ניקב ולא אירע בו שום חסרון רק שנשתנה מחמת ריסוק טרפה:

ולכאורה י"ל דבהא פליגי אמוראי אבדקה דלקמן נ"ו ע"ב דאר"א בן אנטיגנוס א' זו וא' זו צריכה בדיקה דר' יהודה א"ר הוה ס"ל כרמב"ם בדיקה להוציא מידי ריסוק אברים וי"ל כיון שהלכה או לאינך מ"ד אפי' רק ננערה ופשטה רגלה כך היא הל"מ דתו לא ניחוש לריסוק כי כל דיני נפילה הל"מ כפירש"י במתניתין אך ר"ח בר אשי ס"ל דהבדיקה מטעם טרפות ואין ראי' מהילוך דאפי' טרפה נמי יכולה להלוך כראוי. מיהו הר"ן כ' כל שהלכה כראוי ואין כאן רעיתא בפנינו כגון דמשגרת כרעא בתרייתא לא חיישינן לטרפה תו ע"ש:

והנה נפקותא לדינא לשיטת רמב"ן אפי' בדק בתוך מעל"ע לא יועיל דלא אגלי בהתתי'. ולרש"י וסייעתו כיון שלא מצא טרפה תו ממתין מעל"מ ומכשירה וזה נראה ב"ק נ' ע"ב דר"נ אמר אי הוה ממתין מעל"ע לא הוה מפסיד לתורא וק' דלמא אכתי הי' טרפה ע"י בדיקה וכ"כ שיטה מקובצת שם אלא י"ל מיירי שכבר בדקה בתוך מעל"ע ולא מצא בו שום טרפות וכשיטת רש"י דלא כרמב"ן:

והנה לפי הגירסא דזבחים דמייתי תוס' ר"ל ס"ל עמדה צריכא מעל"ע הלכה צריכא בדיקה כ' האחרונים משום דלא בעי למימר שיהיו כל כך מופלגים זה מזה דעמדה מועיל דלא בעי מעל"ע והלכה יהיו' צריך בדיקה. ונראה תוס' מיאנו בזה דס"ל דמה ענין זה לזה דעמידה ומעל"ע הוא משום ריסוק ובדיקה הוא משום טרפות. וא"כ אעפ"י שעמדה אינה צריכא מעל"ע ויצאה מספק ריסוק מ"מ הלכה תצטרך בדיקה משום טרפות כדס"ל לר"ח בר אשי באמת משו"ה מחקו תוס' הגירסא אלא י"ל סוגיא דזבחים אתי' כרמב"ם דטעם בדיקה נמי משום ריסוק וא"כ תועלת עמידה וההליכה הכל מטעם א' משום ריסוק שפיר י"ל דא"א להפליג כל כך זה מזה אם הועילה העמידה לגלות בהתתי' שיכול לבדוק בתוך מעל"ע ראוי' היו שתועיל ההליכה שלא יצטרך בדיקה כלל נמצא סוגיא דב"ק ודזבחים פליגו בפלוגתת רש"י ורמב"ם הנ"ל:

והנה דעת הב"ח דוקא עמדה מאלי' ואח"כ הלכה לא בעינן בדיקה אבל העמידוהו אחרים תו לא יועיל הילוך שלה כיון שההעמדה הראשונה הי' ע"י אחרים. והקשה ש"ך א"כ מ"ט כולהו כר"ל לא אמרו משום דהלכה אינה צריכא בדיקה עכ"ע לוקמא שנתערבה בנפילה שהעמידוהו ושוב אין לה חזקה בהליכה אע"כ דלא כב"ח. ונ"ל עכ"פ סברת הב"ח נכונה דהרי כ' הר"ן שאין הליכה מוצא מידי ספק טרפה שהרי אפי' נשברה השדרה יכולה להלוך אלא כיון שהולכת הילוך יפה מה"ת ניחוש הואיל ואין כאן ריעותא בפנינו וא"כ ס"ל להב"ח כיון שאינה עומדת מעצמה הרי יש ריעותא לפנינו שוב אין ההילוך מוציא מידי ספק טרפה אבל יודה הב"ח דלטעם משום ריסוק אברים בדקינן לי' בוודאי ההליכה מוציא מידי ספק אפי' העמידוהו אחרים וא"כ לק"מ מש"ס זבחים דסוגיא דהתם אזלא בשיטה דהבדיקה היא משום ריסוק להב"ח קאי לשיטת הסוברים הבדיקה משום טרפה:

והנה ש"ך בי"ד סי' ק"י סקס"ו כ' דלר"ת דס"ל ס"ס אפי' א' בגופו וא' בתערובות מהני. צ"ל דהיכי דאפשר לברר לא מהני ס"ס דאלת"ה מאי בכך דאיתערב בנפילה הא הוה ס"ס א' באלף אע"כ כיון דאפשר לברר ע"י בדיקה אחר מעל"ע לא מהני ס"ס ע"ש פי' כוונת דבריו דאע"ג דלגבוה א"א בבדיקה משום הקריבהו נא לפחתך מ"מ כיון דלהדיוט אינו נאכל בלא בדיקה משום דאיכא לברורי א"א להקריבו דאין לך מאוס יותר מזה דהדיוט לא יאכלנו להמזבח ירצנו ופשוט. ונראה דברי ש"ך יוצדקו לשיטת רש"י דכיון דעבר מעל"ע תו לית כאן חשש נפילה ורק משום ס' טרפה וה"ל ס"ס אבל לשיטת רמב"ם לק"מ כיון דמשנפלה הרי הוא כודאי טרפה הל"מ כל מעל"ע ואתחזקה באיסור נפילה אע"ג דלאחר מעל"ע מועיל בדיקה מ"מ הוה אתחזק איסורא ומשו"ה לא יועיל ס"ס ובזה מיושב ק' הפר"ח אהפוסקים דמייתי ר"ן דגבי מחי' אבי' פסקי לא מהני הלכה וצריכא בדיקה והקשה פר"ח א"כ בזבחים לוקמי' דאיערב בהמה דמחי' בי' פסקי ולהנ"ל ניחא דה"ל ס"ס דלא אתחזק איסורא ולא בעי אפי' לברורי ושרי' לגמרי וק"ל:

בשלהי כפלי. וצ"ל דהוה פשיטא לי' לשמואל מסברא או מקבלה בחסרון חולי' בשלהי כפלי נמי מטהרי ב"ה ואמר עלה וכן לטרפה דאל"ה מנ"ל לשמואל דמטהרי בחולי' דשלהי כפלי דלמא בעינן דוקא חסרון חולי' גדולה ובהא איירי פלוגתיהו ולא שייך לומר וכן לטרפה דהא אפי' נעקרה צלע טרפה אע"כ קבלה היתה בידו כך ובזה י"ל דפריך ולתני מקולי ב"ש וחומרי ב"ה פי' בעלמא הוה סד"א דאינהו לא פליגי בטרפה אלא שמואל מכללי' איתמר וכן לטרפה ולק"מ ולחשבי' בהדי' קולי ב"ש. אבל השתא דמוקי בשלהי כפלי והוה ק' לי' מנ"ל לשמואל דגם בשלהי כפלי פליגי ב"ש וב"ה ע"כ ברייתא מצא דתני' בה בהדיא הך שלהי כפלי א"כ ולחשבי' מקולי ב"ש וכו' ומשני אפ"ה כי אתשיל לענין טומאה אתשיל וכו':

בבהמה מן הזאב ולמעלה פי' תוס' מדקדוק לשון ולמעלה שהזאב עם למעלה ממנו שוים וכ' הר"ן מהנץ ולמעלה נמי כך. יתפרש הנץ שוה עם העופחות שלמעלה ממנו חוץ מן הגי שהרי להדיא קתני נץ בדקה וגז בגסה אבל זאב שוה עם הארי וצ"ע מנ"ל להש"ס הא דלמא זאב ולמעלה חוץ מארי כמו נץ ולמעלה חוץ מן הגז וקמ"ל דזאב דורס בדקה דרברבי מיני' כמו החיות שלמעלה מהזאב כמו שהנץ דורס עופות דקים דרברבי מיני' כמו שדורסים העופות שלמעלה ממנו עד הגז, וצ"ל כמ"ש הרא"ש דפשיטא להו לחז"ל דליכא שום דורס כ"א זאב וארי ואין שום דורס ביני לביני אפי' דוב שכול ונמר עז מ"מ אינינו דורס. אלא שהקשה הרא"ש א"כ מ"ט איבעי' להו בשאר עופות טמאים יש להם דרוסה או לא מה"ת יבעי להו בעופותא טפי ותי' בעופות יודעים שהטמאים דורסים פי' עושים מעשה דרוסה מכים בצפורן ומספקא להו אי מטילים ארס או לא. ולפ"ז דברי ר"ן נכונים דבזאב ע"כ ולמעלה לומר ששוה עם הארי דהא ליכא שום דורס ביני וביני אבל בנץ הפי' ולמעלה עד הגז הוא שוה עם עופות הדורסים ביני לנץ ולגז. והנה מ"ש הר"ן דשאר עופות ידעו חז"ל שהם דורסים הוא בנוי עפ"י פי' רמב"ן שכ' רשב"א ור"ן לקמן במתניתין כל עוף הדורס טמא היינו שמכה בידו והא דאיבעי לן בשמעתין אי יש יש להן דרוסה פי' אי יש להן ארס אבל רש"י פי' לקמן כל עוף הדורס שתופס המאכל בצפרניו ואוכלו והא דאיבעי לן שארי עופות טמאים יש להם דרוסה הוא כפשוטו אם דורסים כלל או לא וא"כ אי ס"ד דבחיות פשיטא להו דליכא דורס בין ארי לזאב ק' ק' הראש מ"ש חיות מעופות אע"כ לא פשיטא להו וכמ"ד דשארי חיות נמי דורסים עיין בהרא"ש וא"כ א"א לפרש דדיוקא דש"ס מדנקט מזאב ולמעלה משמע שהשוה אותו לארי ז"א דהא מן הנץ ולמעלה ע"כ לא השוה לגז ה"נ זאב לא שוה לארי אלא לביני וביני אע"כ האי ולמעלה לאו דיוקא הוא ע"כ רש"י לשיטתו לא הוה מצי לפרש כפי' תוס' ע"כ פירש"י דהא קמ"ל דזאב בגסה נמי דריס אמתניתין קאי ונ"ל הכי פירושו דבמתניתין ה"א זאב בגסה נמי ופליג אדר' יהודה וממעט חתול מגסה אבל בדקה דריס ואתי רב למימר זאב גופי' בדכוותי' ולא ברברבי מיני' וממעט חתול מדקה דכוותי' אבל באימרי זוטרי דריס דהוה פחות מייני' וכהילכתא. נמצא לפ"ז ללישנא קמא נמי בין רב בין מתניתין ממעטינן חתול אלא ממתניתין ה"א דזאב דריס גסה אפי' רברבי מיני' וממעטינן חתול מגסה אבל דקה דריס כל דקה ואתא רב לאשמעינן דזאב דריס בדכוותי' וחתול בדזוטר. וללישנא בתרא לעולם למעוטי חתול רב ממעט חתול מן הכל בין מרברבי בין מזוטרי ולפ"ז הלכה כלישנא קמא דר' יהודה פליג וכן פירש"י במתניתין:

והנה בזבחים ע"ד ע"ב כולהו כר' ינאי לא אמרי דמידע ידיעי וצ"ל ר' ינאי ס"ל לא ידיעי והוא דוחק דפליגי במציאות אבל י"ל לפמ"ש תוס' שם ולקמן נ"ג ע"ב בשמעתין דדרוסת חתול ונקיבת קוץ מיחלף ולא ידיע וצריך להסביר מ"ש לעולם ציפורן דבעל חי משוך וקוץ עגול אך י"ל כוונת תוס' דריסת חתול בבר אוזא שהוא עוף גס ומכ"ש באימרי זוטרי דריסתו מיעוטא ודקה וא"א להבחין בו אי משוך או עגול אבל בעוף הדק שדריסתו עצום מאוד בודאי יש להכיר בין קני' לשונרא. וכן י"ל ר' ינאי סבר דריסת הזאב בגסה נמי דריס אך אינו ניכר כל כך ולא ידיע בין קוץ לזאב דעיקר דריסתו בדקה אבל בגסה נהי דדריס אבל אין להבחין בו אי משוך אי עגול. ולא מוקי ר' ינאי מתניתין אלא בבהמה גסה ולא בכל הבהמות אבל אינהו סברו זאב בגסה לא דריס רק בדקה וארי בגסה והתם מידע ידיע שפיר:

ובס' טהרת הקודש שם הקשה לימא דאיערב דריסת מדעת עם דריסה שלא מדעת והו"מ להקשות דנתערב ב' דרוסות חד קטעי לידי' וחד לא קטעי לידי'. ולהנ"ל ניחא כל דריסה בלא ארס אינו ניקב כל כך כמו שמסייע שריפת הארס וא"כ ניכר היטב בין זה לזה:

ועמ"ש תוס' לקמן נ"ג ע"ב סוף ד"ה ספק שונרא וכו' דלמא אפשר לברר עכ"ל צ"ע מאי דלמא כיון דכלב וחתול מתחלפים א"כ ע"כ כלב וקני' שוים הם א"כ בודאי אפשר לברר:

הא דא"ל אף לחולדה יש דרוסה בעופות וכו' היינו למסקנא דקיי"ל הכי אבל אין הכרח די"ל אי אין דרוסה לחתול באימרי זוטרי י"ל יש דרוסה לחתול בעופות רברבי ויש דרוסה לחולדה בעופות זוטרי ואין דרוסה לשניהם באימרי זוטרי אלא הש"ס אומר האמת. אך לחד פי' שכ' שהי' יודעים שרב הי' יושב ועוסק בהלכות אלו א"כ ידעי בעלי ש"ס שכך הי' עוסק באימרי זוטרי ואמר יש דרוסה לחתול:

ארי שנכנס בין השורים ונמצא צפורן וכו' עיין לעיל מ"ג ע"ב תוס' סוף ד"ה קסבר וכו' התם נמי דמי לתלות יותר בדריסת ארי כמו בספק דרוסה בעלמא עכ"ל משמע דס"ל דהכי מיירי בשניהם שותקים או מקרקרים דאי דל צפורן מהכא הי' שרי אפי' לשמואל אך מחמת הצפורן הוה לשמואל ספק דשכיחא טפי ע"י דרוסה כמו איהו שתיק ואינהו מקרקרין וכמ"ש רשב"א וטור ומ"ש מהר"מ שיף דבתוס' דשמעתין משמע דהצפורן הוא ספק שקול היינו אי לא הוה תלינן בארי חולי אלא בכותל ממש אז הוה שקול אך אחר דהוכיחו תוס' דפשיטא לש"ס דליכא צפורן בכותל בשום אופן רק ע"י ארי חולי נמצא עכ"פ בא הצפורן מהארי אך לא ידענו אי מארי בריא או חולי זה הוה ספיקא דשכיח כמו איהו שתיק ואינהו מקרקרין וק"ל:

אוקי מלתא אחזקי' יל"ד דהול"ל ה"ל ספק דרוסה ואוקי מלתא אחזקה ע"כ נלע"ד לשיטת רש"י דס"ל רוב אריות דורסים בפועל דלא כהתוס' ס"ל מ"מ ס' דרוסה להקל דחזקת כשרות דבהמה דאתי ג"כ מכח רובא כיון דרוב בהמות כשרות א"כ ידעינן דכשרה נולדה ואוקמא אחזקה קמייתא שעדיין כשרה הוא ולא נדרסה וס"ל דהאי רוב בהמות כשרות עדיף מרוב אריות דורסים דהאי הוה רובא דתלי במעשה אבל הארי הזה אין לו חזקה שהוא בעצמו דורס דמעולם עדיין לא דרס רק שרוב אריות דרכן בכך משא"כ רוב בהמות כשרות יש חזקה לבהמה זו שנולדה כשר כך הוא עדיין בכשרותה משו"ה אין חוששין לס' דרוסה משא"כ מקום ציפורן בגבה הרי יצאה הבהמה מחזקתה ונשתנה ממה שהיתה משנולדה עד עתה שהרי נולד לה מקום ציפורן בגבה וממילא חוששין לדרוסה שהרי רוב אריות דורסין. אבל ציפורן גופי' בגבו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דל ציפורן מהכא ונשאר ככל ס' דריסה דע"י דאוקמי הבהמה אחזקה נעשה ס' ואין חוששין לס' דרוסה ואי לאו אוקמי' אחזקה הי' רוב אריות מתנגד אבל השתא אין כאן רובא המתנגד כנ"ל:

(נא ב) ואם הלכה אפי' בדיקה נמי לא צריכה.—בשו"ת מהרי"ק סי' סא כתב, שמצא הנוסח בשני ספרים "ואם הלכה אפי' בדיקה לית לה". והוא מחלק שם בין "לית לה" ובין "לא צריכה". ואין דבריו מחוורין. ועי' רא"ש ור"נ, שהעתיקו כנוסח שלפנינו.

(שם רש"י) ד"ה לית לן בה דאפי' מלמעלה למטה שפיר דמי.—אינו מובן. והב"י ביו"ד סי' נח (מובא במעדני יו"ט כאן) נדחק ליישב זה (ע"ש).

מטמא בזיבה. אם יצא ממנו זוב: ואי ס''ד יש בו משום ריסוקי אברים. הרי חולה הוא וזו אחד משבעה דרכים שהזב נבדק בהן דזב אינו מטמא באונס דכתיב (ויקרא טו) זב מבשרו שיהא בשרו כמות שהוא שלם ולא באונס: דרך דופן. ע''י סם ובין הוא ובין אמו חיין ואין לומר שלאחר שמתה אמו הוציאוהו דקיי''ל במסכת נדה (דף מד.) הוא מיית ברישא: עגל שנולד בי''ט. אין כאן משום מוקצה שהרי מוכן היה אגב אמו ושוחטין אותו בו ביום אלמא משום ריסוקי אברים נמי לית ביה: ושוין. תנאי דפליגי במסכת ביצה (דף כו:) גבי בכור שנולד בו מום בי''ט ושוין דאפילו האוסר בנולד בו ביום מום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד היום ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם דהא במעי אמו היה מוכן אגב אמו ומותר דבכור אינו קדוש עד שיולד וכשנולד הרי מומו עמו וראוי לישחט בחוץ: דרך דופן מי קדיש. בבכורה דבעינן מום לישחט במדינה: מודה ר''ש. אע''ג דפליג במסכת נדה (דף מ.) גבי יוצא דופן ואמר הרי הוא כילוד ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה התם הוא דאיתרבאי מואם נקבה תלד לרבות יוצא דופן אבל לענין קדשים מודה שאינו קדוש דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן (לעיל דף לח:): הכא במאי עסקינן. הא דקתני מותר בו ביום ולא חייש לריסוק אברים: כגון שהפריס ע''ג קרקע. ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד דאמרינן לקמן גבי נפולה עמדה מנפילתה אינה צריכה מעת לעת: בית המטבחים. כשמפילין אותו לארץ לשוחטו אפילו ממקום גבוה: דנפל. בבית המטבחים: קל גניחותיה. כמו (ב''ק דף פ.) גונח מלבו פלינדרי''ש בלעז שנשמע קול יללתו כשנפל: מנא לך הא. דלא חיישת לריסוק: צפרניו נועץ. כשהוא שוהה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפורניו עד שאינו נופל מגובה: עמדה. אמתניתין קאי שנפלה מן הגג ועמדה ולא הלכה אינה צריכה שהייה מעת לעת: אבל בדיקה בעיא. בחוט השדרה ובשבירת רוב צלעות ובעקירת חוליא והיכא דלא עמדה אפילו בדקנוה ונמצאת שלמה טרפה משום החבט שנתפרקו פרקיה וחוליותיה ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא: אע''ג דלא עמדה. ואינה צריכה שהייה מעת לעת: ננערה לעמוד. אע''פ שלא פשטה ידה אלא נתחזקה ורצתה לעמוד: היכא דנפלה מן הגג. בלא ידעה דאי ידעה הא אמרינן דאמדה נפשה: כנגד בני מעיין. שמא נקרע רוב החיצונה או ניקבו הדקין: כנגד כל החלל. משום שבירת רוב צלעות או עקירת חוליות: סימנין מאי. מי בעי בדיקה שמא נעקרו: עוף שנחבט. ונפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לריסוק: כיון ששט מלא קומתו. הוה ליה כהליכה שאינה צריכה בדיקה: ואי מיא דקיימי. כגון אגמים: לית לן בה. דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי: ואי שדי ציבי. ואם היו קסמי עצים מושלכין בנהר: וקדמיה. איהו לציבי מלמעלה למטה אפילו במיא דלא קיימי שרי דכיון דקדמיה איהו לציבי איהו דקא שט: גלימא. פרוש על גבי יתדות באויר: ומתיח. שפיר ונפל עוף עליו: חיישינן. לריסוק ובעי שהייה דכיון דמתיח שפיר קשה הוא: עוף ומעופף. ואם כפולה הטלית ואפילו מתוחה: לא חיישינן. דאינה נמתחת יפה: איזלא. עוף שנפל ברשת הפרושה באויר: אי מיקרבי קיטרי. קשרי החוטין שבהם סמוכין זה לזה תמיד: חיישינן. שמא הקשרים רסקוהו: כיתנא דעביד בטוני. פשתן העשוי חבילות חבילות: חיישינן. שהרי קשה הוא: דהאי גיסא ודהאי גיסא. אם נפל על צדי החבילה מכאן ומכאן בהשמטה: לא חיישינן. דכי מטי עלייהו משתריק ומשתמיט ולא מלקי ליה: אסורייתא. חבילות של קנים: כיתנא דדייק (ונפיץ). חבוט בטוד''ה בלעז: ונפיץ. אשקוש''א: לא חיישינן. אם שטוח על גבי קרקע ונופל עוף עליו: דייק ולא נפיץ. שברי הגבעולין מלקין העוף: דעביד ביזרי. פופיד''ש אפילו דייק ונפיץ חיישינן משום קטרי דאית ביה: דקתא. נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו: חיישינן. אם נפל עוף עליהן: דקדקתא. דקה מן הדקה וגם היא נעורת: לא חיישינן. אם יש ממנה כרי על גבי קרקע ונופל עוף עליהן לא חיישינן לפי שהיא רכה: נברא. סיב הגדל סביב הדקלים ומייבשין אותו ונחלק לרצועות ומפשילין ממנו חבלים וכל זמן שלא נעשה רצועות הוא קשה: תימחתא. לאחר שחלקוהו לרצועות להאי נברא כמו שעושין לקליפת עץ הקרוי טי''ל: קיטמא נהילא. מרוקד בנפה נכבש ונעשה קשה: לא נהילא. אינו נכבש וכל שעה הוא טפוף ואינו קשה:

מודה רבי שמעון לענין קדשים. לא הוה צריך כאן לדברי רבי יוחנן דבבכור עסקינן דתלי רחמנא בפטר רחם וקדשים גופייהו לא יליף ר''ש אלא מבכור לידה לידה כדאמר בריש יוצא דופן (נדה דף מ.) ולרבותא נקט הכא כל קדשים: עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל בדיקה ודאי בעיא. אבל לא עמדה בעיא ודאי מעת לעת ובעיא נמי בדיקה כדתנן לקמן (דף נו.) דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה צריך מעת לעת ואמר בגמרא משום ר''א בר' ינאי אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה וא''ת והא תניא בפ' התערובת (בזבחים דף ע:) נתערבה בשור שנעבדה בו עבירה בכלאים ובטרפה ובגמרא (דף עד:) פריך האי טרפה היכי דמי אי דידע ליה לשקלה אי דלא ידע ליה מנא ידע ומשני ר''ל דאיערב בנפולה ופריך בנפולה לבדקיה ומשני קסבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה והשתא על כרחך עיקר שינויא לא הוי מעמדה צריכה מעת לעת דאכתי ליבדקיה בהילוך ועוד דכיון דמעת לעת סגי אמאי קתני ירעו עד שיסתאבו אלא עיקר שינויא מהלכה צריכה בדיקה וכיון דאין מרויח שום דבר במה שאומר עמדה צריכה מעת לעת ל''ל למימר הכי הא כ''ע מודו הכא דעמדה אינה צריכה מעת לעת ונראה דגרסי' התם עמדה אינה צריכה מעת לעת אע''ג דלא צריך ליה התם נקטיה אגב הלכה בעיא בדיקה: והלכתא היכא דנפלה מן הגג כו'. הא דלא קאמר הלכה כרב יהודה בריסוק אברים משום דבעי לאשמועינן דוקא עמדה למעוטי פשטה ידה לעמוד וננערה לעמוד:

חולין נא ע"ב - טקסט הדף

דף נא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד