חולין נב ע"א

חול הדק לא חיישינן חול הגס חיישינן אבק דרכים חיישינן תיבנא ועביד בזגא חיישינן לא עביד בזגא לא חיישינן חיטי וכל דמינייהו חיישינן שערי וכל דמינייהו חיישינן כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים לבר מן רוביא חימצי אין בו משום ריסוק אברים חפצי יש בו משום ריסוק אברים כללא דמלתא כל מידי דמשריק אין בו משום ריסוק אברים לא משריק יש בו משום ריסוק אברים דבוק רב אשי שרי אמימר אסר בחד גפא דכולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בתרי גפי מאן דאסר אמר לך היכי ניקום ומאן דשרי אמר לך אפשר דניקום אעיקבי דגפי ואיכא דאמרי בתרי גפי כ''ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בחד גפא מאן דשרי אמר לך אפשר דפרח בחד גפא ומאן דאסר כיון דבהאי לא מצי פרח בהאי נמי לא מצי פרח והילכתא בתרי גפי אסיר בחד גפא שרי: נשתברו רוב צלעותיה: תנו רבנן אלו הן רוב צלעות שש מכאן ושש מכאן או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן אמר זעירי ומחציין כלפי שדרה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח אמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין רבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין אמר רב נעקרה צלע וחוליא עמה טרפה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת מהו אמר להו גיסטרא קאמריתו והא רב נמי גיסטרא קאמר כי קאמר רב צלע בלא חוליא והא צלע וחוליא קאמר צלע וחצי חוליא מכלל דרב כהנא ורב אסי צלע בלא חוליא אמרי ואמר להו גיסטרא קאמריתו והאמר עולא בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד נשתברו ברוב שני צדדין אמר לך התם זה שלא כנגד זה הכא זה כנגד זה והאמר רבי יוחנן ברוב שני צדדין וברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו זה כנגד זה התם בוכנא בלא אסיתא הכא בוכנא ואסיתא אי הכי היינו דרב לא שמיע להו דרב וליבעו מיניה כדרב סברי ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי דאי בעינן מיניה חדא הניחא אי אמר לן טרפה כל שכן תרתי אי אמר לן כשרה אכתי תרתי קא מיבעיא לן אי הכי השתא נמי דקא בעי מיניה תרתי הניחא אי אמר להו כשרה כל שכן חדא ואי אמר להו טרפה אכתי חדא מיבעיא להו סברי אם כן מירתח קא רתח חדא טרפה תרתי מיבעיא והא קא אמרי ליה ולא רתח כיון דקאמר להו גיסטרא קאמריתו היינו ריתחיה אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה וגולגולת שנחבסה ברובה ובשר החופה את רוב הכרס ברובו טרפה נעקרה צלע מעיקרה טרפה ורמינהו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

חול הדק - לא חיישינן משום שאינו נכבש לעולם.

חול הגס - חיישינן, כי האבנים הגדולות שבו מרסקות את העוף כשנופל עליהן.

אבק דרכים, שהוא גס ונהיה קשה - חיישינן.

תיבנא, תבן של חטים ושעורים ועביד בזגא, חבילה - חיישינן.

לא עביד בזגא - לא חיישינן. חיטי וכל דמינייהו - חיישינן אם נפל עוף עליהן מפני שהן קשין.

שערי וכל דמינייהו - חיישינן!

כל מיני קטניות, שאינן נכבשות יחדו - אין בהם משום ריסוקי אברים, לבר מן רוביא [תלתן].

חימצי, אחד ממיני הקטניות - אין בו משום ריסוק אברים.

חפצי, גם הוא מין קטניות - יש בו משום ריסוק אברים.

כללא דמלתא, כל מידי דמשריק, שמחליק ואינו נכבש, כיון שהעוף הנופל עליו נשמט והולך ואינו נחבט בו - אין בו משום ריסוק אברים.

וכל דבר שהוא לא משריק, אינו מחליק, ולכן הוא נכבש - יש בו משום ריסוק אברים.

דבוק, דבק העשוי לצייד עופות, שהעוף נדבק לדף שעליו הדבק, וכשהוא פורח הוא נופל עם הדף הדבוק אליו -

רב אשי שרי. אמימר אסר.

ומבארת הגמרא: כאשר נדבק הדף רק בחד גפא, כנף אחד, דכולי עלמא לא פליגי דשרי. כי הוא יכול להמשיך ולעופף בכנפו השניה.

כי פליגי - בתרי גפי, כאשר נדבק העוף בשתי כנפיו.

מאן דאסר, אמר לך - היכי ניקום?! כיון שהוא דבוק בשני כנפיו, אינו יכול להקים ולשאת את עצמו, ונפילתו היא חבטה הגורמת לריסוק איבריו.

ומאן דשרי, אמר לך, אפשר דניקום אעיקבי דגפי. בקצות הכנפיים, במקום חיבורן אל הגוף, אין הוא דבוק אל הדף, ומכוחן הוא יכול לשאת את עצמו במקצת, ולפיכך אינו נחבט בנפילתו.

ואיכא דאמרי, בדבוק בתרי גפי - כולי עלמא לא פליגי דאסיר.

כי פליגי, בחד גפא:

מאן דשרי אמר לך - אפשר דפרח בחד גפא.

ומאן דאסר - כיון דבהאי גפא לא מצי פרח, בהאי גפא, השניה, נמי לא מצי פרח.

והילכתא: בתרי גפי אסיר. בחד גפא שרי.

שנינו במשנה: נשתברו רוב צלעותיה הרי היא טריפה.

תנו רבנן: עשרים ושתיים צלעות גדולות יש בבהמה, אחת עשרה מכל צד. ונמצא ששתים עשרה צלעות הינן רוב צלעות.

אלו הן רוב צלעות - שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן, ואחת מכאן.

אמר זעירי: ומחציין כלפי שדרה. דהיינו, ובלבד שתהיה השבירה בצד הקרוב לשדרה, שהיא חיותה של הבהמה, ולא בצד הקרוב אל החזה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

ובצלעות גדולות - שיש בהן מוח.

אמר עולא: בן זכאי אמר: אם נעקרו הצלעות ברוב צד אחד הרי היא טריפה. והיינו, כשנעקרו שש צלעות מצד אחד. ואם רק נשתברו הצלעות ולא נעקרו, היא טריפה רק אם נשברו ברוב שני צדדין.

רבי יוחנן אמר: בין נעקרו בין נשתברו אינה טריפה אלא אם היתה העקירה או השבירה ברוב שני צדדין. ^[57]

אמר רב: נעקרה צלע אחת וחוליא עמה - טרפה.

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת, מהו?

אמר להו: וכי גיסטרא קאמריתו?! האם שואלים אותי על בהמה שנפסקה באמצעיתה [שכך הוא המצב כשנעקרה צלע מכאן וצלע מכאן], והרי בהמה שנפסקה באמצעיתה, הנקראת גיסטרא, הרי היא נבילה!?

ותמהה הגמרא על תשובתו של רב: והא רב עצמו, שאמר "נעקרה חוליה וצלע עמה הרי היא טריפה", נמי על גיסטרא קאמר! שהרי משנעקרה החוליה וצלע אחת - מתפרקת גם הצלע השנית. והרי היא נבילה, ואמאי קרי לה רב טריפה!? ומשנינן: כי קאמר רב - בנעקרה צלע בלא חו ליא.

ותמהה הגמרא: והא צלע וחוליא קאמר רב!?

ומשנינן: צלע וחצי חוליא קאמר רב.

אך עדיין תמהה הגמרא: הרי מכלל זה אתה למד, דרב כהנא ורב אסי דבעו מיניה דרב מהו דינה של בהמה שנעקרה צלע מכאן וחוליה קיימת, לא דיברו בחצי חוליה קיימת אלא בכולה קיימת. שהרי אפילו בצלע אחת וקצת חוליה קאמר רב דהויא טרפה, ומאי בעו מיניה בשתי צלעות!? אלא, בהכרח, במקרה שנעקרה משני הצדדים צלע בלא חוליא אמרי. ואמר להו רב: גיסטרא קאמרית?! והרי גיסטרא נבילה היא!

והאמר עולא: בן זכאי אמר: נעקרו הצלעות - ברוב צד אחד, נשתברו - ברוב שני צדדין. אלמא בעינן נעקרו רוב צלעות בצד אחד כדי להטריפה ולא די בעקירת צלע אחת!?

ומשנינן: אמר לך רב: התם, בנעקרו הצלעות זה שלא כנגד זה. הכא, שנקראת גיסטרא, איירי כשנעקרו זה כנגד זה.

אך אכתי פרכינן: והאמר רבי יוחנן דבעינן נעקרו הצלעות ברוב שני צדדין. וברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו שנעקרו בה הצלעות זה כנגד זה, שהרי יש אחת עשרה צלעות מכל צד, ואם נעקרו מכל צד שש צלעות, בודאי שצלע אחת נעקרה משני צידיה!? ומשנינן: התם, בדברי רבי יוחנן, דבעי שייעקרו רוב צלעות - איירי בנעקרה בוכנא צלע בלא מקצת מהחוליה, הנקראת אסיתא. ואילו הכא, בדברי רב כהנא ורב אסי, איירי בנעקרה בוכנא ואסיתא.

ותמהה הגמרא: אי הכי, אם מדברים רב כהנא ורב אסי בנעקרה צלע עם מקצת מהחוליה, הרי היינו דרב, שאמר בפירוש, נעקרה מקצת חוליה עם הצלע הרי היא טריפה, ומאי קא בעו רב כהנא ורב אסי מרב בנעקרו שתי צלעות, צלע מכל צד, ביחד עם מקצת חוליה? והרי לרב אפילו רק נעקרה צלע אחת מצד אחד בלבד יחד עם מקצת חוליה הרי היא טריפה!?

ומשנינן: רב כהנא ורב אסי לא שמיע להו להא מילתא דרב.

והוינן בה: אי איירי דלא שמיעא להו מהא דאמר רב, אמאי איבעיא להו מיניה בנעקרה צלע מכל צד? וליבעו מיניה כדרב, בנעקרה צלע מצד אחד בלבד!?

ומשנינן: סברי, ליבעי מיניה דרב חדא, דפריש לן מינה תרתי.

דאי בעינן מיניה בנעקרה חדא צלע, הרי הניחא אי אמר לן טרפה, כל שכן שנדע בנעקרו ממנה תרתי.

אבל אי אמר לן כשרה, אכתי בנעקרו תרתי קא מיבעיא לן.

ופרכינן: אי הכי, השתא נמי, דקא בעי מיניה בנעקרו תרתי, הניחא אי אמר להו רב כשרה - כל שכן בנעקרה חדא.

אבל, ואי אמר להו טרפה - אכתי נעקרה חדא מיבעיא להו?!

ומשנינן: סברי, שמתשובתו של רב לשאלתם הם ידעו תשובה גם על נעקרה צלע אחת בלבד. שאם יענה להם רב שבנעקרו שתי צלעות היא כשרה, הרי כל שכן בנעקרה צלע אחת שהיא כשרה. ואם יענם שהיא טרפה, הרי מסגנון תשובתו ידעו מה דינה של אחת. כי אם יענה להם בניחותא, שבנעקרו שתיים טרפה, הרי זה סימן שבנעקרה אחת היא כשרה. כי אם גם בנעקרה אחת היא טריפה, אם כן, מירתח קא רתח רב בתשובתו. לפי שאם נעקרה צלע חדא הרי היא טרפה, נעקרו תרתי צלעות - מיבעיא?!

ותמהה הגמרא: והא קא אמרי ליה, ששאלוהו מה הדין בנעקרו שתיים, ולא רתח, למרות שפסק רב שאפילו בנעקרה אחת הוי טריפה!?

ומשנינן: אכן רב רתח. כיון דקאמר להו רב "גיסטרא קאמריתו!?", היינו ריתחיה!

אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע מעיקרה ואפילו שלא נעקרה אסיתא, וגולגולת שנחבסה, נשברה ברובה, ובשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו - טרפה.

והוינן בה: וכי נעקרה צלע מעיקרה הרי היא טרפה?!

ורמינהו, סתירה לכך, ממה ששנינו במסכת אהלות [ב ג]:

הערות

^[57] המאירי כתב: ולמדת שהלכה כרבי יוחנן, שאמר בין נעקר בין נשתברו ברוב שני צדדין. ואף על פי שבדברי תורה הולכין אחר המחמיר, עולא במקום רבי יוחנן אינה משנה. וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה ה"א כדברי רבי יוחנן.

נפל עוף על חול הדק — לא חיישינן [אין אנו חוששים] לריסוק איברים, מפני שכשהעוף נופל עליו הוא מחליק לצדדים, וכך נמנעת חבטה חזקה. אבל נפל על חול הגס — חיישינן [חוששים אנו], בגלל האבנים הגדולות שמעורבות בו. נפל העוף על אבק דרכים — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שאבק דרכים נכבש ומתקשה. נפל על תיבנא ועביד בזגא [תבן, קש שעשוי בחבילה] — חיישינן [חוששים], מפני שהוא מהודק וקשה. לא עביד בזגא [אינו עשוי בחבילה] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

נפל על חיטי וכל דמינייהו [חיטים וכל מה שממינם], כגון כוסמין ושיפון שהם קשים — חיישינן [חוששים אנו], וכן אם נפל על שערי וכל דמינייהו [שעורים וכל שממינם] כגון שבולת שועל — חיישינן [חוששים אנו]. כל מיני קטניות שנפל עליהם עוף — אין בהם משום ריסוקי אברים, מפני שבשעה שנופל עליהם העוף הם מחליקים זה מזה, בגלל צורתם העגולה, לבר [חוץ] מן רוביא [תלתן, חילבה]. חימצי [אפונה] — אין בו משום ריסוק אברים, אבל חפצי [חומוס] — יש בו משום ריסוק אברים. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל מידי דמשריק [דבר שמחליק] לצדדים כשהעוף נופל עליו — אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק [אינו מחליק] — יש בו משום ריסוק אברים.

אם נפל העוף על הקרקע כשהוא מחובר לדבוק, לוח מצופה דבק שמניחים כמלכודת, וכשהעוף נדבק אליו ומנסה לעוף הוא נופל עם הלוח — רב אשי שרי [התיר], אמימר אסר. ומפרטים, אם נדבק העוף ללוח בחד גפא [בכנף אחת] — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שהוא מותר], מפני שהעוף פורח קצת בכנף אחת, ואינו נופל בחבטה. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה כשנדבק בתרי גפי [בשתי כנפיים]. מאן דאסר אמר לך [מי שאוסר אומר לך]: היכי ניקום [איך יחזיק העוף מעמד] שלא להיחבט חבטה גמורה בקרקע? ומאן דשרי אמר לך [ומי שמתיר אומר לך]: אפשר דניקום אעיקבי דגפי [יכול להחזיק מעמד בקצות הכנפיים].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: בתרי גפי כולי עלמא לא פליגי דאסיר [אם נדבק בשתי כנפיים הכל אינם חלוקים שהוא אסור], שאין בידו להמעיט את עוצמת החבטה, כי פליגי בחד גפא [כאשר הם חלוקים הרי זה כשנדבק בכנף אחת], מאן דשרי אמר לך [מי שמתיר אומר לך]: אפשר דפרח בחד גפא [יכול הוא לעוף בכנף אחת], ומאן דאסר [ומי שאסר]: כיון דבהאי לא מצי פרח בהאי נמי לא מצי פרח [כיון שבכנף זו אינו יכול לעוף, בזו גם כן אינו יכול לפרוח]. והילכתא [והלכה היא]: נדבק בתרי גפי אסיר [בשתי כנפיים אסור], בחד גפא שרי [בכנף אחת מותר].

א שנינו במשנה: נשתברו רוב צלעותיה של בהמה — הריהי טריפה. תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן רוב צלעות לענין זה: שש מכאן ושש מכאן, מכל צד של השדרה, שהוא רוב של עשרים ושתים צלעות, אחת עשרה לכל צד, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן.

אמר זעירי: והיא טריפה כאשר נשברו הצלעות מחציין כלפי שדרה, ולא בחצי המרוחק מן השדרה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומדובר כאן באותן עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח, שאם נשברו הרי זו טריפה, ולא בצלעות הקטנות.

ב אמר עולא, בן זכאי אמר: אם נעקרו הצלעות מחיבורן בשדרה — די אם היה זה ברוב הצלעות של צד אחד, כלומר, אם נעקרו שש צלעות בסך הכל, כדי לעשות טריפה. ודווקא אם נשתברו הצלעות — שנינו שהיא טריפה רק ברוב שני צדדין, כלומר, שיישברו שתים עשרה צלעות. ר' יוחנן אמר: בין נעקרו, בין נשתברו — אינה נעשית טריפה אלא ברוב שני צדדין.

בענין זה מביאים, אמר רב: נעקרה צלע וחוליא שהיא מחוברת אליה עמה, שנעקרה מן החוליות שלפניה ושלאחריה — הרי זו טרפה, למרות שלא נפסק חוט השדרה. אמרי ליה [אמרו לו, שאלוהו] רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן מצד אחד של החוליה, וצלע מכאן מצידה השני, וחוליא עצמה קיימת במקומה, מהו? האם היא טריפה? אמר להו [להם] בתמיהה: גיסטרא קאמריתו [חתוכה לשנים אתם אומרים]?! בהמה כזו נחשבת כמתה, וכיצד אתם שואלים האם היא טריפה!

ומתקשים: והא [והרי] רב נמי [גם כן] שאמר שאם נעקרה צלע וחוליה עמה טריפה היא, גיסטרא קאמר [חתוכה לשתים אמר], שכיון שנעקרה חוליא וצלע שעמה — הצלע השניה נופלת מאליה, ומדוע תמה עליהם? ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב שהיא טריפה — הרי זה כשנעקרה צלע בלא חוליא.

ותוהים: והא [והרי] צלע וחוליא עמה קאמר [אמר]! ומשיבים: כוונתו היתה לצלע וחצי חוליא, כלומר, עם מקצת מן החוליא שאליו היא מחוברת, אבל הצלע שכנגדה מחוברת לחוליא כראוי.

ותמהים: מכלל הדברים אתה למד שרב כהנא ורב אסי, כשנעקרה צלע מכאן ומכאן בלא חוליא אמרי [אמרו, שאלו] את רב האם היא טריפה, ועל כך אמר להו [להם] בתמיהה: גיסטרא קאמריתו [חתוכה לשתים אומרים אתם], שנבילה היא? וכיצד ניתן לומר כן? והאמר [והרי אמר] עולא, בן זכאי אמר: נעקרו צלעות ברוב צד אחד, כלומר, רק אם נעקרו שש צלעות — הרי זו טריפה, נשתברו — ברוב שני צדדין. הרי שאם נעקרה צלע אחת בלבד אינה טריפה!

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: התם [שם] שצריך שייעקרו שש צלעות כדי לעשותה טריפה, מדובר בצלעות שנעקרו זה שלא כנגד זה. הכא [כאן] שאמר שאם נעקרו שתים הרי זו נבילה — כשנעקרו שתים זה כנגד זה, משני צידיה של אותה חוליא.

ומקשים, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן, אינה טריפה עד שייעקרו ברוב שני צדדין, וברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חד מינייהו [שלא תעמוד צלע אחת מהן] זה כנגד זה, וטריפה היא ולא נבילה!

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר' יוחנן, מדובר שנעקרה הבוכנא בלא אסיתא [העלי בלי המכתש], כלומר, הצלע עצמה, בלי הגומה שהיא יושבת בתוכה, ואם נעקרה צלע מכאן ומכאן באופן זה — הרי זו טריפה. ואילו הכא [כאן] כששאלוהו רב כהנא ורב אסי אם היא טריפה ואמר שהיא נבילה, מדובר שנעקרו בוכנא ואסיתא [העלי והמכתשת עמו], כלומר, צלע ומקצת חוליא מכאן ומכאן.

ומתקשים: אי הכי [אם כך] מדוע הוצרכו לשאול את רב על כך? היינו [זהו] הדין שאמר רב מתחילה, שאם ניטלה צלע אחת ומקצת חוליא עמה הריהי טריפה, וכל שכן כשניטלה צלע מכאן ומכאן עם מקצת חוליא! ומשיבים: רב כהנא ורב אסי לא שמיע להו [לא שמעו] מה שאמר רב, ולכן שאלוהו.

ושואלים: אם כן, וליבעו מיניה [ושישאלו אותו] את רב, כדברי רב עצמו — במקרה שניטלה צלע אחת וחצי חוליא! ומשיבים, סברי [סבורים היו]: ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי [נשאל אותו שאלה אחת שיפרש לנו על ידה שתים]. דאי בעינן מיניה חדא [שהרי אם נשאל אותו תחילה בצלע אחת] שנעקרה עם מקצת החוליא — הניחא אי אמר לן [זה יהיה נוח אם יאמר לנו] שהיא טרפה, שאז נבין מכך כי כל שכן כשנעקרו תרתי [שתיים] עם מקצת חוליא מכאן ומכאן, שהיא טריפה. אבל אי אמר לן [אם יאמר לנו] כשנעקרה אחת היא כשרה — אכתי תרתי קא מיבעיא לן [עדיין בשתים תישאל לנו השאלה].

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם זהו השיקול, השתא נמי דקא בעי מיניה תרתי [עכשיו גם כן, ששאלו ממנו על שתים], אין זה בטוח שיקבלו תשובה על שני המקרים, שכן הניחא אי אמר להו [זה נוח אם יאמר להם] שאם נעקרו שתים היא כשרה — כל שכן אם נעקרה חדא [אחת]. אבל אי אמר להו [אם יאמר להם] בשתים טרפה — אכתי חדא מיבעיא להו [עדיין באחת תישאל להם], שמא היא כשרה!

ומשיבים, סברי [סבורים היו]: אם כן, אם לדעתו בנעקרה אחת טריפה היא, לא יהיה להם צורך לחזור ולשאול על כך, מפני שיקבלו על כך תשובה כשישאלוהו על שתים, שכן מירתח קא רתח [יכעס ויאמר]: חדא טרפה תרתי מיבעיא [והרי בצלע אחת שנעקרה טריפה היא, על שתים אתם שואלים]?!

ומקשים: והא קא אמרי ליה ולא רתח [והרי אמרו לו שאלה זו, מה דין שתי חוליות שנעקרו, ולא כעס]! ומשיבים: כיון דקאמר להו [שאמר להם] בתמיהה "גיסטרא קאמריתו" [חתוכה לשתים אתם אומרים] — היינו ריתחיה [זהו כעסו], שכוונתו לומר: אין כלל מקום לשאלתכם, שזו נבילה היא, אלא רק אם נעקרה אחת הרי זו טריפה.

ג אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע מעיקרה, וכן גולגולת שנחבסה (נמעכה) ברובה, וכן בשר החופה את רוב הכרס שנחתך ברובו — הרי זו טרפה.

ושואלים: נעקרה צלע מעיקרה — טרפה? ורמינהו [ומשליכים, מקשים על כך] ממה ששנינו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the bird fell on fine sand, we need not be concerned, because the sand slides on impact, cushioning the fall. If it fell on coarse sand, we must be concerned, because there are large stones mixed into it. If it fell on dust of the road, we must be concerned, because the dust is compact and hard. If the bird fell on bundled straw, we must be concerned, because it is compact and hard. If the straw was not bundled, we need not be concerned.

If the bird fell on wheat and all similar types of grain, such as spelt or rye, whose kernels are hard, we must be concerned. If it fell on barley and all similar types of grain, such as oats, we must be concerned. With regard to all types of beans, there is no concern due to possible shattered limbs if a bird fell on them, since their round shape causes the bird to slide when it hits them, except for fenugreek. With regard to peas, there is no concern due to possible shattered limbs, but with regard to chickpeas, there is a concern due to possible shattered limbs. The principle of the matter is: With regard to anything that slips to the sides on impact, there is no concern due to possible shattered limbs. And with regard to anything that does not slip, there is a concern due to possible shattered limbs.

If the bird’s wings became stuck to a davuk, a board covered with glue set as a trap, and in trying to escape it fell to the ground while stuck to the board, Rav Ashi deemed the bird permitted, while Ameimar deemed it prohibited. The Gemara explains: In a case where only one wing was stuck to the board, everyone agrees that it is permitted, because the bird flaps with the other wing, lessening the impact of the fall. They disagree when both wings are stuck to the board. The one who deemed it prohibited could have said to you: How will it stand itself up so that it might dampen the impact? And the one who deemed it permitted could have said to you: It is possible for it to stand itself up by using the tips of its wings.

And there are those who say: In a case where two wings were stuck to the board, everyone agrees that it is prohibited, because it cannot dampen the impact. They disagree when only one wing is stuck to the board. The one who deemed it permitted could have said to you: It is possible for it to fly with one wing and dampen the fall. And the one who deemed it prohibited could say: Since it cannot fly with this wing that is stuck to the davuk, it also cannot fly with that untrapped wing. The Gemara concludes: And the halakha is: In a case where two wings were stuck, it is prohibited. In a case where only one wing was stuck, it is permitted.

§ The mishna states that if most of an animal’s ribs were fractured, it is a tereifa. The Sages taught: These are most of the ribs: Six from here and six from there, i.e., six on each side, or eleven from here and one from there. Twenty-two ribs are significant for matters of tereifot, eleven on each side. Twelve fractured ribs constitutes a majority.

Ze’eiri says: And this applies only when the ribs were fractured from the half of the rib toward the spine, but not if they were fractured on the other half. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this applies only to fractures occurring in large ribs that contain marrow; fractures in small ribs do not render the animal a tereifa.

§ Ulla said that ben Zakkai says: If the ribs were dislocated from the spine, even a majority of one side, i.e., six dislocated ribs, is enough to render the animal a tereifa. Only if the ribs were broken is a majority of both sides necessary. Rabbi Yoḥanan says: Whether they were dislocated or broken, the animal is a tereifa only with a majority of both sides.

Rav says: If a rib was dislocated and the attached vertebra was torn out with it, the animal is a tereifa, even if the spinal cord remains intact. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: If a rib was dislocated from here and another rib from there, i.e., both ribs connected to a single vertebra were dislocated, but the vertebra itself remains intact, what is the halakha? Rav said to them: Are you saying that an animal that was sliced in half is a tereifa? This animal is considered to have been sliced and already has the status of a carcass, as it is already considered dead (see 21a).

The Gemara asks: But didn’t Rav also say that a sliced animal is a tereifa, since he said that if a rib was dislocated along with the attached vertebra, the animal is a tereifa? In such a case, the opposite rib is inevitably detached. If so, the animal should be considered a carcass. The Gemara responds: When Rav said that such an animal is a tereifa, he was referring to a case where the rib was dislocated without the vertebra.

The Gemara asks: But didn’t Rav explicitly say his statement with regard to a rib and vertebra that were dislocated? The Gemara responds: Rav meant that if a rib and half its attached vertebra were dislocated, the animal is a tereifa. The opposite rib, however, is intact and connected to the remainder of the vertebra.

The Gemara challenges: By inference, one may conclude that Rav Kahana and Rav Asi stated their question with regard to a less serious case, i.e., where a rib from each side was torn out without the vertebra being damaged at all. And yet, Rav said to them: Are you saying that an animal that was sliced in half is a tereifa? Rather, this animal is a carcass and is certainly prohibited. And how could Rav say this? But didn’t Ulla say that ben Zakkai says: If the ribs were dislocated, even a majority of one side is enough to render the animal a tereifa, while if the ribs were broken, a majority of both sides is necessary? If so, any animal with fewer than six dislocated ribs should be kosher, as long as the spine is undamaged.

The Gemara responds: Rav could have said to you: There, where ben Zakkai says that six dislocated ribs on one side render the animal a tereifa, this is referring only to ribs not dislocated one opposite the other. Here, where Rav says that two dislocated ribs render the animal a carcass, this is referring to ribs dislocated one opposite the other.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that the animal is a tereifa only if a majority of both sides was dislocated, and in a majority of both sides, it is impossible that one of them is not situated opposite another? Still, Rabbi Yoḥanan says that the animal is a tereifa and not a carcass.

The Gemara responds: There, Rabbi Yoḥanan is referring to a case where the pestle, i.e., the end of the rib, was torn out without the mortar, the socket of the vertebra in which it sits, leaving the spine completely intact. In such a case, the animal is a tereifa only if twelve ribs were dislocated, even though this necessarily includes one rib opposite another. Here, where Rav says that two dislocated ribs opposite one another render the animal a carcass, that is referring to a case where the pestle and mortar were torn out together, damaging the spine.

The Gemara asks: If so, why did Rav Kahana and Rav Asi ask anything of Rav? Their case in question is identical to the statement of Rav. If Rav says that the animal is a tereifa if a rib and part of its vertebra were dislocated, that should be the halakha all the more so if ribs opposite one another were dislocated in addition to part of the attached vertebra. The Gemara responds: Rav Kahana and Rav Asi did not hear that statement of Rav.

The Gemara persists: But if so, let them ask about the simpler case of one dislocated rib, like that which Rav himself discussed. Why ask specifically about two ribs opposite one another? The Gemara responds: They reasoned: Let us ask him one question through which he will explain to us two different cases. As, if we ask him about only one dislocated rib, this works out well if he says to us that the animal is a tereifa, because we can infer that all the more so if two ribs opposite one another are dislocated, the animal is a tereifa. But if he says to us that it is kosher, we must still ask with regard to a case of two dislocated ribs.

The Gemara objects: If that is so, then now, too, when they ask him about two ribs, they may not receive an answer with regard to both cases. Granted, this works out well if he says to them that an animal with two dislocated ribs opposite one another is kosher, since they can infer that all the more so it is kosher if only one rib is dislocated. But if he says to them that it is a tereifa, they must still ask with regard to a case of only one dislocated rib.

The Gemara responds: They reasoned that it is better to ask about a case where two ribs opposite one another were dislocated, because if it is so that Rav holds that the animal is a tereifa if even one rib is dislocated, then he would become angry and respond: If an animal with even one dislocated rib is a tereifa, is it necessary to ask about an animal with two dislocated ribs?

The Gemara objects: But they did say this question to him and he did not become angry, despite the fact that he holds that even one dislocated rib renders the animal a tereifa. The Gemara responds: When he said to them: Are you saying that an animal that was sliced in half is a tereifa, this is his anger. Rav Kahana and Rav Asi understood from this response that an animal with two dislocated ribs opposite one another is a carcass, but an animal with one dislocated rib is a tereifa.

§ Rabba bar Rav Sheila says that Rav Mattana says that Shmuel says: If a rib was ripped from its root, or if the skull was crushed in its majority, or if the flesh that envelops the majority of the rumen was damaged in its majority, the animal is a tereifa.

The Gemara asks: Did Shmuel really say that if a rib was ripped from its root, the animal is a tereifa? But raise a contradiction from a mishna (Oholot 2:3):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בר מחמיצי וחיפצי כלומר גריסים ועדשים דחיישינן דלא משריק:

דבוקה אמימר אסר. כלומר עוף שאוחזין אותו בדבק חוששין משום ריסוק אברים:

בחד גפא כולי עלמא לא פליגי דשרי. כלומר דסמיך אגפא אחריתי ולא משריק נפשיה:

כי פליגי בתרין גפי. כלומר דביק בתרין גפי:

אלו הן רוב צלעותיו שש מכאן ושש מכאן כלומר עשרין (ושלש) [ושתים] צלעות הן שיש בהן מוח ושתים עשרה הרוב. ומחציין כלפי שדרה כלומר היכא אמרינן דאי נשתברו רוב צלעותיה טרפה מחציין כלפי שדרה:

נעקרו ברוב צד אחד כלומר^א)צ"ל אפי' לא נעקרו רק ששה טרפה נשתברו אין טרפה וכו'. אפילו שבע שנשתברו אין טרפה עד שישתברו ברוב שני צדדין. והא רב גיסטרא נמי קאמר כלומר נעקרה צלע וחוליתה עמה דהיא כגיסטרא:

מכלל דרב כהנא ורב אסי צלע בלא חוליא קא אמרי כלומר דטרפה וזו היא שנשברה הצלע וחולייתא קיימת והא עולא בר זכאי א'^ב)נראה דצ"ל בן זכאי אמר נעקרו ברוב צד אחד כלומר דאינה טרפה עד שיעקרו ברוב מצד אחד. נשתברו ברוב שני צדדין כלומר דאינה טרפה עד שישתברו ברוב שני צדדין:

הכא זה כנגד זה כלומר צלע מכאן וצלע מכאן זה כנגד זה דגיסטרא היא. והא כיון דאמר ר' יוחנן ברוב שני צדדין אי אפשר דלא קיימא חדא זה כנגד זה אלו הצלעות (השבורות) [העקורות]. בוכנא בלא אסיתא כלומר שבורות שלא נעקרה חוליא כולה הכא נעקרה וחוליא עמה. ותיבעי להו דרב כלומר השתא דאמרת דרב כהנא ורב אסי אמרי צלע מכן וצלע מיכן עם חוליא. ותיבעי להו דרב צלע וחוליא אם טרפה אם לאו:

סברי ליבעו מיניה. חדא בעיא דמפשט לן תרתי בעי'. דאי בעינן מיניה חדא צלע וחוליא עמה ואמר לן טרפה סברי אם כן מירתח רתח כלומר אפילו אמר להו טרפה לא צריכי למיבעי חדא דאם כן דחדא [נמי] טרפה כי בעינן מיניה אלו טרפות מירתח רתח חדא טרפה תרתי מיבעיא:

שנחבסה לשון נשברה:

אמר להו גסטרא קאמריתו. כלומר ההיא נבלה הויא כדאמרי' בפ"ק ואקשי' והא רב נמי גסטרא קאמר ואעפי"כ אמר שהיא טרפה ולא נבלה ומאי רתחיה ועוד אינהו נמי מאי קמיבעיא להו הא שמיע להו מיניה שהוא טרפה והא דאקשי' נמי מר' יוחנן כיון דאמר ברוב ב' צדדים אי אפשר דלא קיימא חדא מינייהו זה כנגד זה ולא אמרינן אינהו סברי לה כבן עזאי משום שאי אפשר לומר דלר' יוחנן כשרה לגמרי ואינה נפסלת עד שיצטרכו לה רובא ולרב נבלה גמורה. ועוד דמאי רתחיה מספקא להו האיכא ר' יוחנן דמכשיר.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דסוגיין כר' יוחנן והכי כתב בגדולות ב) מדקא מקשה מינה ולא מפרקינן סבר לה כבן עזאי וגסטרא נמי [לאו] נבלה היא, ואי משום רתחיה דרב הא לא קס"ד השתא דגסטרא קא אמריתו היינו רתחא ועוד שלא מצינו לרב דאמר בהדיא גיסטרא נבלה הויא ושמא מאי גיסטרא קאמריתו שהוא פשוט לו שהיא טרפה אבל נבלה לא שמענו.

א"כ מרתח רתח. פי' השואל דין שתים נראה שפשוט הוא לו דין אחת להתיר והדין על הרב לכעוס עליו דמגמר לא גמיר ולא שאיל אבל השואל דין אחת אין נר' מדבריו שדין שתים פשוט לא לאיסור ולא להיתר אלא מה שהוא ספק לו שואל בתחלה אחת ואח"כ אם יאמר לו טרפה אינו צריך לשאול על השתים ואם יאמר לו כשרה ישאול השתים וכן דרכן של ת"ח לשאול.
ורש"י ז"ל פי' דמשום הכי רתח שנראה מדבריהם שהם מכשירין באחת ומתירין את האיסור אבל כששואלין על אחת אפי' כשתמצי לומר שתים כשרה אין מתירין אחר האיסור אלא אוסרין את המותר.

רבי יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות וקיימא לן כר' יוחנן דסוגיין כוותיה אזלא, פירוש משום דמקשי ואזיל מיניה לרב כדאמרינן ולר' יוחנן אי אפשר דלא קיימא חד כנגד חבירתה, אלמא מדאקשינן מיניה ולא מתרץ איהו דאמר כבן זכאי, שמע מינה דהלכתא כותיה. והרמב"ן ז"ל אומר דלא ראיה הוא, דדילמא הכי קא פריך ולר' יוחנן אי אפשר דלא קימא חדא מינייהו זה כנגד זה ואפילו הכי כשרה אי לאו (דנשתברו) [דנעקרו] רוב שני צדדין בהדה, וכיון שכן אפילו לבן זכאי אי אפשר דתהא נבילה דכולי האי ליכא בין בן זכאי לרבי יוחנן דלרבי יוחנן כשרה לגמרי ולבן זכאי נבלה ומטמאה.

הא דאמר [רבה] בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרא טריפה. פירש רש״י ז״ל צלע בלא אסיתא. ותימה מי הזקיקו לרבינו ז״ל לפרש כך, דמה שאמרו כאן הכא צלא בלא חוליה לאו צלע גרידא בלא חוליא קאמר, אלא צלע בלא חוליא שלמה, אלא מיהו בחצי חוליא עמה נעקרה כדרב דאמר לעיל נעקר צלע וחוליא עמה טריפה. ואוקימנא דצלע וחצי חוליא קאמר, ורב ושמואל תרוייהו סבירא להו הכי ולא פליגי. ורש״י ז״ל בעצמו כן פירש בריש פרקין (חולין מב, ב) דמייתינן לה בשב שמעתתא אל[מ]א הילכתא היא, ואלו צלע בלא חוליא כלל קאמר לית הילכתא כותיה, דהא בין לבן זכאי בין לר' יוחנן (ד)[ב]צלע אחת בלא חוליא כלל לא מיטרפא וקיימא לן כרבי יוחנן דעד דאיכא רוב שני צדדין לא מיטרפא. אלא נראה כמו שפירש ר״ת ז״ל דצלע במצי חוליא קאמר, והא דאייתינן בשב שמעתתא הא דשמואל ושבקינן דרב משום הני תרתי אחריני דמתאמרן בהדי דהיינו בשר החופה את רוב הכרס והגלגלת שנחבסה ברובה, דמייתינן נמי בשב שמעתתא משום הא שבקיה לדרב ומייתי' דשמואל. ולענין פסק הלכה קיימא לן בין בנשתברו בין בנעקרו בשנעקר הבוכנא ולא אסיתא לא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדים, והיינו דרף יוחנן דאוקימנא לה בבוכנא בלא אסיתא, ואם נעקרה צלע וחצי חוליא טריפה אפילו בחדא והיינו דרב והיינו דשמואל. וחוליא נמי בלא צלע כגון (בצלעי) שילהי כפלי אפילו בחדא נמי טריפה. ואף על גב דחוט השדרה לא איפסיק כלל והיינו דבית הלל דכמה חסרון בשדרה ואוקימנא לה בחוליא בלא צלע, ומשכחת לה בשילהי כפלי, ונשתברו דקאמרינן דמיטרפה ברוב שני צדדין, הני מילי בשנשתברו מחציין ולמעלה כלפי שדרה אבל מחציין ולמטה כשרה, וכדאמר זעירי והוא שנשתברו מחציין ולמעלה, ובצלעות גדולות שיש בהן מוח שהם אותן הכ״ב צלעות גדולות שמחוברות בשדרה אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן והולכות עד שילהי כפלי, אבל קטנות אינן בכלל זה ואפילו נשתברו רובן אינה טריפה.

אלו הציידין של עופות עושים חתיכות עץ ומושחין אותן בדבק והעופות נחים עליהם וכנפיהם ורגליהם מתדבקות בהם וכשהם מתחילין לעוף נופלים לארץ עם הדף ויש בהם חשש ריסוק לפעמים כיצד אם נתדבקו שתי כנפיו בדף חוששים לו אבל כנף אחד אין חוששין לו שהרי בכנף האחר הוא משתדל להיות נושא בו את עצמו שלא להתרסק:

כל מקום שאמרו שצריכה בדיקה פירשו הגאונים שאין סומכין עכשיו על בדיקת עצמנו שאין אנו בקיאין בדבר וגדולי האחרונים מתירין ומ"מ בהקפת בועות ובני מעין וריאה וקנה בקשנו עצמנו ולא מצאנו:

קטן בן יומו מטמא בזיבה אחד גוי ואחד עבד ואחד ישראל שאין לידתו חשובה לו לריסוק איברים עד שנאמר בו מזובו ולא מחמת אנסו כמו שיתבאר במקומו:

עגל שנולד ביום טוב ונודע שכלו לו חדשיו שוחטין אותו ביום טוב ואין כאן חשש מוקצה שהרי מוכן הוא אגב אמו כמו שביארנו במסכת יום טוב ולריסוק איברים אין חוששין כמו שביארנו:

בכור שנולד ביום טוב ומומו עמו הרי זה מן המוכן כמו שביארנו במסכת יום טוב מבכרת שיצא עוברה דרך דופן אין עליו קדושת בכור כלל שהרי אינו פטר רחם ואף הבא אחריו אין לו קדושת בכור שהרי קדמו זה כמו שיתבאר במסכת בכורות:

כבר ביארנו במשנה שאם נשתברו רוב צלעותיה טרפה כמה רוב צלעותיה שנים עשר מפני שעשרים ושתים צלעות יש לה לבהמה מצלעות הגסות שיש בה מוח אבל צלעות קטנות שאין בהן מוח שהן למטה מאלו שהן סמוכות לכסלים אינן ממנין זה צלעות אלו הגדולות עומדות זו כנגד זו י"א מצד זה וי"א מצד זה נשתברו שש מכאן ושש מכאן או י"א מכאן ואחת מכאן כל שנשתבר מהם י"ב מ"מ טרפה ובלבד שנשתברו מחציין כלפי שדרה לא נשתברו רובן או שנשתברו רובן מחציין ולמטה כלפי החזה כשרה צלעות גדולות שהזכרנו שאם לא נשתברו רובן אפי' נשתברו כלפי השדרה כשרה לא סוף דבר נשתברו סמוך לשדרה אלא אפי' נעקרו מתוך החוליות שהם תקועות לתוכן כבוכנא בתוך האסיתא כשרה הואיל והחוליות קיימות ולמדת שהלכה כר' יוחנן שאמר בין נעקר בין נשתברו ברוב שני צדדין ואע"פ שבדברי תורה הולכין אחר המחמיר עולא במקום ר' יוחנן אינה משנה וכל שכן דסוגיין כותיה דהא פריך מינה בסמוך:

נעקרה קצת חוליא עמהן טרפה אפי' לא נעקרה אלא צלעת אחת הואיל ונעקרה קצת חוליא עמה טרפה וזהו נעקרה צלע מעקרה ר"ל עם עקרה שהוא חצי החוליא שתקועה בה ומה שתירצו בה בסמוך צלע בלא חוליא פירושו בלא כל החוליא:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין אם כן הא דרב בנעקרה צלע וחוליא עמה שפירשנוה בחצי חוליא והא דשמואל בנעקרה צלע מעקרה חדא היא והיכי מייתי לה בשב שמעתתא בשם שמואל ליתייה בשם רב דהוא עקר באיסורין פירשו בה גדולי הדור משום דשמואל אמר תלת צלע וגולגולת ובשר החופה דכלהו הוו משב שמעתתא הביאו אף זו בשם שמואל ויש מחלקין בפי' דבריהם אלא שאף הם מודים לענין פסק כדרך שכתבנו ויש חולקים אף בפסק לומר שנעקרה צלע מעקרה בלא חוליא טרפה ולא יראה כן:

צלעות קטנות שהזכרנו אפי' נשתברו או נעקרו כלן ואפי' כלפי השדרה כשרה נעקרה צלע אחת מהן ר"ל מאותם הקטנות וחצי חוליא עמה יש מי שאומר שאף זו כשרה ואע"פ שיש בה קצת חולקים יש ראיה לכך שמאחר שנעקרו ונשתברו שוין בדין כשם שנשתברו דוקא באותם הגדולות אף בנעקרו כן ועוד שאם לא כן היאך אומר בקושייתו של ר' יוחנן אי אפשר דלא קיימא חדא מניהו זו כנגד זו הא ודאי אפשר בנעקרו אחת עשרה מן הגדולות ואחת מן הקטנות:

נעקרה חוליא אחת כלה טרפה ואפי' אין בה צלע כלל כגון שהיא מאותן חוליות שבסוף הכסלים שאין בהן צלע והוא שאמרו כמה חסרון בשדרה ופרשו בה לדעת בית הלל חוליא אחת ופירושה בלא צלע וכמו ששאל חוליא בלא צלע היכי משכחת לה בשלהי כפלי:

רב שראה בתלמידיו ששואלין באיזה דבר אם הוא מותר והוא רואה שאף קל הימנו אסור ראוי לו להשיב להם מעט בדרך שיכירו שאין שאלתם ערבה אצלו על שהם מראים שהם נוטים לקולא כל כך כלומר היאך אתם יכולים לשאול על דבר זה והלא דבר זה שהוא קל הימנו אסור אבל שאלו באיסור דבר שאף גדול הימנו מותר אין כאן קפידא וראוי לו להשיבם בדרך מוסר:

גמ' מכלל דרב כהנא ורב אסי צלע בלא חוליא כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר שהם טעו בדבריו דצלע וכולה חוליא קאמר והשתא דקאמר להו גיסטרא קאמריתו ע"כ דצלע וחצי חוליא קאמר דא"כ ה"ל דרב לפרושי הכי ולא ניחא לן למימר נמי דלענין נבילה קמבעיא דא"כ לא הל"ל אלא נבילה היא ומתוך תשובתו גיסטרא קאמריתו משמע דלענין טרפה נמי מבעיא להו ודו"ק:

שם וליבעי מיניה כדרב כו' ולא בעי למימר דפשיטא להו בחדא דכשרה דא"כ ה"ל לרב לפרושי להו דטעו וטרפה אפי' בחדא ולמאי דמסיק היינו רתחיה ניחא לן למימר טפי דמבעי להו מאי דפשיטא ליה לרב ולא דפשיטא להו להכשיר במאי דפשיטא ליה לרב אסור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אסיתא חור כו' היינו בחצי חוליא עכ"ל לא חצי חוליא ממש דא"כ מאי חוליא קיימת דקאמר אלא קצת חוליא מכל צד ודו"ק:

תד"ה אי הכי היינו דרב לאו דרב ממש וכו'. משום דרב איירי בצלע וחצי חוליא ונשאר הצלע שכנגדה מחוברת בחצי חוליא הנשארת ולא הוי גיסטרא אבל דרב כהנא ורב אסי כיון שנעקרו שתי הצלעות זה כנגד זה הוי גיסטרא:

ד"ה נעקרה צלע טרפה וכו' ור"ת מפרש עם האסית' וכו'. פירוש צלע עם חצי החוליא כרב דלעיל דליכא לפרש עם חוליא שלימה דאם כן מאי פריך ורמינהו וכו' הא שמואל נמי עם חוליא איירי אבל לפי מה שכתבתי דשמואל בחצי חוליא איירי פריך שפיר ורמינהו דהא מדקאמר שמואל התם וכן לטרפה משמע דלטרפה נמי דוקא חוליא שלימה דומיא דלענין טומאת אהל חצי חוליא ואם כן קשיא דשמואל אדשמואל אבל לרב דלעיל לא קשיא מידי דאיכא למימר דרב לא קאמר שם וכן לטרפה דאילו לטרפה אפי' בחצי חוליא מיטרפא וק"ל:

גמ' או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן כו' כצ"ל:

שם עולא בן זכאי אומר כו'. נ"ב זו היא גירסת תוס' כדלקמן אבל גירסת רש"י אמר עולא בר זכאי אימר וק"ל:

רש"י בד"ה חימצי כו'. נ"ב וביבמות פ' הבא על יבמתו פי' מין קיטנית:

גמ' שערי וכל דמינייהו לא חיישינן כ"מ מוגה:

גמ' חימצא אין בה כו' . בפרק הבע"י פי' רש"י חימצא מין קטניות:

גמ' נעקרה צלע וחוליא עמה כו' . לס"ד כולה חוליא למה לי צלע דב"ה בסמוך ס"ל נמי דחוליא הוי חסרון ודוחק לומר לאשמועינן דלא מיטרף בנעקרה צלע אא"כ חוליא עמה מיהו שמואל אמר שם וכן לטריפה לא ב"ה עצמו ובסמוך מקשה דשמואל אדשמואל:

גמ' בוכנא ואסיתא. נקיט הך לישנא משום דאיירי דאמצעיתה של חוליא קיימת ולא הומ"ל חצי חוליא כיון דאיירי משני צדדין א"כ היה ניטל כל החוליא משא"כ לעיל ברוב צלע וחצי חוליא. ומ"ש רש"י היינו בחצי חוליא ר"ל תחוב בחצי חוליא:

גמ' א"ה היינו דרב. מדשאלו סתם מהו לא משמע לתלמודא ששאלו על טריפה או נבילה:

גמ' לא שמיע להו הא דרב. א"ל לימא שמיע להו והבינו כמו שהבין תלמודא דברי רב לס"ד אי לאו קושיא והא רב נמי גיסטרא קאמר ור"ל כולה חוליא. ומבעיא להו בצלע מכאן ומכאן ואמצעיתא דחוליא קיימת אבל בצלע אחד וחצי חוליא אולי לא מיבעיא להו מדנקיט רב צלע וכולה חוליא מהי תיתי לומר חצי חוליא ובתר דהשיב רב גיסטרא קאמריתו הבינו כוונתו דע"כ חצי חוליא קאמר דאל"כ איהו נמי גיסטרא קאמר דז"א דכיון דנקיט רב צלע וכולה חוליא הרי צלע שכנגדה נשמטה ממילא הו"ל לאשמועינן רבותא אפילו באמצעית החוליא קיימת ובס"ד [דפריך והא רב נמי כו' דהבין דרב כולה חוליא קאמר הו"מ למיפרך למה ליה כולה חוליא] עדיפא פריך. וא"ל דלמא היו מסופקין בכוונתו אם ר"ל חצי או כולה (*כ) הו"ל לשאלו פי' לדבריו:

גמ' וליבעיא מיניה כדרב. דאין סברא לומר דפשיטא להו בהא דכשר כיון דבאמת הוא טריפה:

גמ' אי אמר לן כשירה אכתי תרתי כו' . א"ל סוף סוף רב יבין מדעתו דתרתי מיבעיא להו דאי ס"ל כשר בב' מה מיבעיא להו בחדא כ"ש דכשרה ואי ס"ל טריפה אם הדין באמת כשירה ישיב להו ויודיען הדין ואם הוא ספק [להו] כ"ש יברר ספיקותן מיהו בזה י"ל קצת כיון דאין קולא נמשך בזה לא יודיען מה שאין שואלין ועוד שיחשוב שלבתר שעתא ישאלו על תרתי ג"כ אבל בא"ה כו' ואי אמר להו טריפה אכתי חדא כו' הא יבין דמיבעיא להו אי פשיט להו בחדא לכשרות ויודיעם שלא יקילו מיהו ה"נ משני באמת א"כ מירתח רתח כו'. ולא מסתבר לשנויי בלא סברא דקולא וחומרא רק בשואלם בתרתי ירגיש למה דלגו האחד המוקדם לו ע"כ מספקא להו או פשוט להו להתירא ואם יסבור רב טריפה בו יורם הדרך ישר משא"כ בשאלם חדא יחשוב דלפעם אחר ישאלו ג"כ בתרתי ועיין:

גמ' היינו ריתחא. דלמא הריתחא במה ששאלו טריפה או כשירה [מדשאלו סתם מהו וכמ"ש לעיל] דאפילו נבילה הוי אבל לא משום דבחדא נמי טריפה הוי וכמ"ש רש"י:

רש"י ד"ה חיטי וכל דמינייהו. כגון שיפון. תימה דהא איתא בפסחים (לה) דהוא מין שעורים. והתוס' שם כ' דמין שעורים דוקא ולא מין חטין:

תד"ה קטניות. וכן גי' הקונט'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והא רב נמי כו'. נשמטת ונופלת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והאמר עולא. אלמא רובו בעינן כו' וכש"כ דבחדא כו'. נ"ל פירושו דלעולא משמע ליה דאם נעקרו הרוב דמצד א' דהיינו שש צלעות בב' הצדדים אפי' ג' כנגד ג' לא מיטרפא אלא משום דהוי רובא וכש"כ דבחדא (ר"ל כנגד חדא) כו':

רש"י ד"ה ולריו"ח (בסופו). ומשני הכא ר"כ ור"א בוכנא ואסיתא כלומר כו'. כצ"ל והד"א:

רש"י ד"ה אסיתא. היינו בחצי חוליא. עי' מהרש"א. ויותר נראה להגיה כחצי חוליא בכ"ף. ור"ל דלדינא חשיב כמו חצי חוליא ולהכי פריך שפיר היינו דרב:

גמ׳ סברי נבעי מיני׳ כצ"ל:

רש"י ד"ה ומחציין וכו' לפי ששם חיותם כצ"ל:

ד"ה בר זכאי לא ידענא מנו. נ"ב דאי הוא ב"ז דמתני׳ פרק היו בודקין לא הוה פליג ר"י עלי׳:

ד"ה סברי וכו' כי בעינן מיני׳ בתרתי מהדר ברתחא כצ"ל:

חול הדק לא חיישינן. דמישתריק ואינו נכבש לעולם: חול הגס. אבנים גדולות שבו מרסקין העוף כשנופל עליהם: אבק דרכים. גם הוא נכבש ונעשה קשה: תיבנא. אישתרי''ם בלע''ז תבן של חטים ושעורים: בזגא. חבילה: חיטי וכל דמינייהו. כגון שיפון שהוא קשה חיישינן אם נפל עליהם: כל מיני קטנית. לא חיישינן משום דמישתרקי מהדדי ואינם נכבשים יחד: רוביא. תלתן: חימצי. פישל''ש מחליקין הן ואינן נכבשים: חיפצי. צידרו''ש ואינן עגולין ולא מישתרקי: כל דמישתריק. מחליק זה מזה ואינן נכבשים יחד והנופל עליהם נשמט והולך ואין כאן חבט: דבוק. גלוד''א בלע''ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ומידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ: בחד גפא. שלא נדבק אלא בגף אחת ופורח בשניה: היכי ניקום. במה יהא יכול להקים ולישא את עצמו הלכך כשנופל נחבט בנפילה גמורה: אעיקבי דגפא. במקצת הוא נושא את עצמו בעקבי הגפיים והוא ראש הכנף מקום שחותכין הכנף מן האווז: בתרי גפי אסור. אלא אם כן עמד והלך כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמיתכשרי בבדיקה ה''מ בדורות קמאי דהוו בקיאי למיבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכינן אנפשין ולי נראה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב (דברים יז) ואל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה ולהביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דנימטייה שיבא מכשורא: כ''ב צלעות גדולים שיש בהן מוח יש לה לבהמה י''א מכאן וי''א מכאן ורוב שלהן הוי י''ב: ה''ג או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן: ומחציין כלפי שדרה. ובעינן שיהו נשברות אותן י''ב צלעות מחציין כלפי שדרה לפי ששם חיותה ולא מחציה ולצד החזה: בר זכאי. לא ידענא מנו: נעקרו ברוב צד אחד. כיון שנעקרו שש מהם דהיינו רוב צד אחד טרפה אבל בנשתברו לא מיטרפא אלא בי''ב דהיינו רוב שני צדדין: וחוליא עמה. ואפילו החוט קיים: אמרי ליה. בעו מיניה נעקרה צלע מכאן וצלע כנגדה וחוליא קיימת מהו: גיסטרא קאמריתו. בתמיה בהמה שנפסקה באמצעיתה אתם שואלים הא נבלה נמי היא כדאמר בפ''ק (לעיל דף כא.): והא רב נמי גיסטרא קאמר. דכיון דנעקר צלע וחוליא עמה הרי צלע שכנגדו נשמטת ונפלה וקרי לה רב טרפה: וחצי חוליא. והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא קיימת: מכלל דרב כהנא ורב אסי. צלע מכאן וצלע מכאן וכל החוליא קיימת בעו מיניה דאי צלע וקצת חוליא הא שמעינן ליה דאמר דאפילו בחדא מיטרפא ואינהו בעו תרתי אלא ודאי צלע בלא חוליא קבעו מיניה: ואמר להו. איהו עלה גיסטרא קאמריתו דאפילו נבלה נמי הויא בתמיה: ואמר עולא וכו'. אלמא רובו בעינן למיטרפא וכל שכן דבחדא לא מקריא נבלה: ולרבי יוחנן. דאמר אף נעקרו לא מיטרפא עד דאיכא רוב שני צדדין וכי מיעקרו שש מימין ושש משמאל ואפילו אלו לצד הצואר ואלו לצד האליה אי אפשר דלא הוי אמצעית זה כנגד זה ואפילו הכי בעיא רובא למיטרפא וכל שכן דבחדא לא מיקריא נבלה דבשלמא מעיקרא הוה ס''ד דרב צלע וכולה חוליא קאמר ואינהו בעו מיניה צלע וקצת חוליא מכאן וכן מכאן ואמצעיתה של חוליא קיימת אבל השתא דאוקמת דרב צלע וחצי חוליא קאמר ואינהו על כרחך צלע בלא חוליא קבעו ליה וקאמר להו עלה גיסטרא קאמריתו קשיא לן הא דרבי יוחנן ומשני התם רב כהנא ורב אסי: בוכנא ואסיתא. כלומר צלע וקצת חוליא ורבי יוחנן צלע בלא חוליא: אי הכי. דרב כהנא ורב אסי צלע וקצת חוליא אמרי היינו דרב הא שמעינן ליה דבחדא נמי טריף ומאי תיבעי להו בתרתי: אסיתא. חור שבחוליא שהצלע תחוב בו היינו בחצי חוליא: וליבעו מיניה כרב בחדא. דהא חדא אכתי לא קאמר להו ותרתי קבעו מיניה: סברי אם כן מירתח קא רתח. ממהדורי דרב מצינן למפשט מאי דינא דחדא דאי מהדר לן כשרה כל שכן חדא ואי מהדר לן טרפה בלא ריתחא פשטינן מינה דבחדא סבירא ליה כשרה דאי סבירא ליה בחדא נמי טרפה כי בעינן בתרתי מהדר לן בריתחא למימר השתא בחדא טרפה תרתי מיבעיא לכו אבל אי בעינן מיניה חדא אפילו סבירא ליה בתרתי כשרה לא מהדר לן בריתחא למימר השתא בתרתי כשרה דלא איכפת ליה אי תיסק אדעתין דבתרתי טרפה: והא. בעו מיניה בתרתי וסבירא ליה דבחדא נמי טרפה כדאמר רב לעיל נעקרה צלע וחוליא עמה ואוקימנא חצי חוליא ואפילו הכי לא אהדר להו בריתחא דנפשוט מינה לעקירת חדא: כיון דקאמר להו גיסטרא קאמריתו. בתמיה היינו ריתחיה דהכי קאמר להו הא לא איבעי לכו למיבעי דנבלה נמי הויא אלא בחדא טרפה: מעיקרה. אפילו בלא אסיתא: נחבסה. מינציר''א ולא נפחתה:

קטניות אין בהן משום ריסוק אברים כו'. אית ספרים דגרסי בתר הכי חמצי אין בהם משום ריסוק אברים חפצי יש בהם משום ריסוק אברים וכן לגרסת הקונטרס משמע דלא הוו בכלל קטנית וי''ל דקטנית מיירי בדברים דקים כמו עדשים ואורז ודוחן: והא רב נמי גיסטרא קאמר. מעיקרא הויא אתי ליה דרב שפיר דדלמא לא חשיב גיסטרא אבל כיון דחשיב ההוא דרב כהנא נבלה משום גיסטרא דידיה נמי נבלה היא: אי הכי היינו דרב. לאו דרב ממש דההיא דרב לאו גיסטרא הוא ודידהו הוי גיסטרא ונבלה אלא כלומר מרב הוה להו למפשט דהא עדיפא מדרב: סברי מרתח רתח. אבל אי בעו מיניה חדא אפילו אי מכשר בתרתי לא רתח במה שבאים להחמיר ובסוף פרק שני דזבחים (דף ל:) אין מתיישב כמו בכאן גבי הא דבעי מיניה לוי מרבי כזית למחר בחוץ לרבי יהודה מאי: נעקרה צלע טרפה. פירש בקונטרס אפילו בלא אסיתא ור''ת מפרש עם האסיתא דהא משמע לעיל צלע בלא חוליא ליכא מאן דטריף עד דאיכא רוב צלעות דפריך לרב כהנא ולרב אסי מעולא בר רבי זכאי ומרבי יוחנן:

חולין נב ע"א - טקסט הדף

דף נב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד