בכורות יא ע"א

בהשג יד כתיב [נאמר], במי שנודר ערכו של פלוני להקדש, ואין ידו משגת לתת כל ערכו, שאינו יוצא ידי חובה בפחות משקל. ולא לעניינים אחרים.

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, שפודים פטר חמור בשה כל שהוא, ואפילו בפחות משקל. ושואלים: וכמה? מהו שיעורו? אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא בר דנקא [שה כחוש ששווה מעה כסף]. אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתינו כן, שהשה שפודים בו יכול להיות גדול וקטן, כדברי רב יוסף.

ושואלים על דברי רב יוסף: פשיטא [פשוט] הדבר, שפודים בשה כזה, שהרי שנינו בברייתא "כל שהוא"! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: בשה ששוויו מועט כולי האי [כל כך] לא יכול לפדות, אי נמי [או גם כן], היינו חושבים שפטרוזא [שה כחוש] לא יוכל לפדות בו, גם אם הוא שווה מעה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב יוסף שאפילו בזה פודים.

מסופר, ר' יהודה נשיאה הוה ליה [היה לו] פטר חמור, שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' טרפון, אמר ליה [לו]: כמה בעינא למיתב [צריך אני לתת] לכהן בפדיונו? מהו שוויו של השה שצריך לתת? אמר ליה [לו], הרי אמרו חכמים: הנותן בעין יפה — נותן שה בשווי סלע, עין רעה — בשקל, בינונית — ברגיא. אמר

רבא: הלכתא [הלכה] שצריך לתת שהבשווי רגיא. וכמה שיעורו? תלתא זוזי [שלושה דינרים], והוא קרוי "רגיא" על שם שהוא רגיל הכא ורגיל הכא [קרוב לכאן וקרוב לכאן], שהוא ממוצע בין סלע ששוויו ארבעה דינרים, לבין שקל ששוויו שני דינרים.

ומעירים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה הלכה זו, שנותן שה בשלושה דינרים, על ההלכה שאמר רב נחמן], שיכול לתת אפילו שה כל שהוא! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן — בבא לימלך (לשאול), אומרים לו לתת שלושה דינרים, כאן — בעושה מעצמו, שאם נתן שה שווה אפילו מעה — יצא ידי חובה, ואין מחייבים אותו ליתן ביותר.

א אמר ר' יצחק אמר ריש לקיש: מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו — פודהו בשויו של פטר החמור. ושואלים: למאן [לשיטת מי] נאמרו הדברים? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר' יהודה — הא אמר [הרי הוא אומר]: הקפידה עליו תורה לפדותו דווקא בשה! אלא נאמר הדבר לשיטת ר' שמעון.

ומעירים: רב אחא מתני הכי [היה שונה כך], שדברי ריש לקיש נאמרו דווקא כשיטת ר' שמעון. רבינא קשיא ליה [קשה היה לו] בהסבר זה: והרי בכל מקום בו נחלקים ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה! ועוד, הרי

סתם לן [סותם לנו] התנא במשנה כשיטת ר' יהודה, ואת אמרת [ואתה אומר] שריש לקיש פוסק הלכה כר' שמעון?

אלא, דברי ריש לקיש נאמרו אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר' יהודה, שכן לא ייתכן שיהא דינו של פטר חמור חמור מן ההקדש, שהפודה בהמה מיד ההקדש — פודה אותה בשוויה. ולא אמרה תורה לפדות פטר חמור בשה על מנת להחמיר עליו, אלא כדי להקל עליו, שלא יהא צריך לפדותו בשוויו. מסופר, רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף פריק ליה בשילקי [היה פודה אותו, את פטר החמור, בשלקות, עשבים מבושלים] בשוויו.

ב אמר רב שיזבי אמר רב הונא: הפודה פטר חמור של חבירו — פדיונו (פטר החמור) פדוי, למרות שלא פדוהו הבעלים. איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: האם במקרה זה פדיונו (פטר החמור) שייך לפודה, או דלמא [שמא] פדיונו לבעלים?

ואומרים: אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך, כיון שאמר שקודם פדיון הריהו מותר בהנאה לבעליו, שיכול לעבוד בו ולהשכיר אותו — הרי ממונא [ממון] של הבעלים הוא, ונתינת שה לכהן — אין בכוחה להוציא את החמור מיד בעליו. כי תיבעי [כאשר תישאל השאלה] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר שפטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה, ואם כן, אינו שלו מתחילה, ורק על ידי הפדייה בשה הריהו זוכה בו.

וכך יש לשאול: האם להקדש מדמי ליה [הוא מדמה אותו], את פטר החמור, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] בפדיון מן ההקדש: "ונתן הכסף וקם לו" (ראה ויקרא כז, יט), ומשמע: מי שנותן את הכסף, גם אם לא הוא הקדיש את הדבר, הריהו זוכה בו. או דלמא [שמא], כיון שהבעלים יכול לפדות את פטר החמור בשה, ששוויו פחות מחמור, נמצא דקני להו בביני וביני [שיש לו קנין בחמור, בהפרש שבין זה לזה], ולכן לא דמי [אינו דומה] להקדש, שאין בו כלל קנין למקדיש?

אמר רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: הגונב פטר חמור של חבירו קודם שנפדה, ונתפס — משלם תשלומי כפל לבעלים. ואף על פי שאין לו לבעלים עכשיו זכות בו — יש לו לאחר מכאן, לאחר שיפדהו.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר כשיטת] ר' שמעון, אמאי [מדוע] אין לו עכשיו? הרי לשיטתו פטר חמור מותר בהנאה לבעליו, ואם כן ממונו הוא! אלא פשיטא [פשוט] הדבר, ששיטת ר' יהודה היא, האוסר את פטר החמור בהנאה קודם שנפדה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שלהקדש מדמינן ליה [אנו מדמים אותו], שנותנים לפטר החמור דין הקדש — מדוע משלם תשלומי כפל? הלוא "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו), אמר רחמנא [אמרה התורה], ומדייקים מכאן: ולא מבית הקדש, שהגונב מן ההקדש אינו משלם תשלומי כפל! ומכאן שאין לפטר החמור דין הקדש, ולכן גם אם פדאו אדם אחר — הריהו של הבעלים. ומוסיפים: ותו לא מידי [ואין להוסיף עוד דבר] בענין זה, שהוכחה ברורה היא.

ג שנינו במשנה: היו לו שתי חמורות, אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו זכר ונקיבה ואין ידוע איזו ילדה זכר — הרי זה מפריש שה מספק, שמא זו שלא ביכרה ילדה זכר, והשה נשאר ביד הבעלים. ועוד שנינו לגבי השה שפדו בו את פטר החמור, שהוא נכנס לדיר יחד עם שאר הצאן כדי להתעשר מעשר בהמה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כיצד, באיזה מקרה, אמרו חכמים על פדיון פטר חמור שהוא נכנס לדיר להתעשר?

אי (אין) אתה יכול לומר שמדובר פה בשה שכבר בא ליד כהן, שהרי שנינו: הלקוח (הקנוי) ושניתן לו במתנה — פטור ממעשר בהמה, ושה זה הרי ניתן במתנה לכהן. אלא צריך לומר שמדובר בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, שמפריש עליהן מספק עשרה שיין כדי לפדותם, ומעשרן, צריך לעשר את אותם שיים, והן שלו.

ומעירים: מה ששנינו בברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים — מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו.

ועוד אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו שהיה כהן, שפטור מפדיון פטר חמור, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו פטרי חמורים אלה בירושה מבית אבי אמו שהיה ישראל. במקרה זה, כבר נתחייבו פטרי החמורים בפדיון, וצריך היה הכהן לפדותם בשיים, אלא שרשאי היה ליטול אותם לעצמו.

ולכן, נכדו הישראל, היורש את זכותו בפטרי חמורים אלה, מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו, כאילו הפרישם סבו הכהן, והוריש לו אותם.

וכיוצא בזה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו, כלומר, פירות שאינם מעושרים, שנגמרה מלאכתם וכבר נתחייבו בתרומה ובמעשר, והיו אלו טבלים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו טבלים אלה מבית אבי אמו ישראל — מעשרן, מפריש מהם תרומות ומעשרות, ופירות התרומה והמעשר הראשון שהפריש הן שלו, כאילו עישר סבו הכהן טבלים אלה, וכבר זכה בהם, והוריש לו אותם.

ומעירים: וצריכא [וצריך] היה רב נחמן לומר שני דינים אלו, גם בפטרי חמורים וגם בטבלים, מפני דאי אשמועינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו את הראשונה], בפטרי חמורים, היינו אומרים: דווקא שם נחשב הדבר כאילו זכה בהם סבו הכהן, משום דקא מפריש וקאי [שהשה מופרש ועומד] כלומר, לא צריך היה לעשות מעשה של הפרשה, ודי שיאמר על שה שלו שהוא תחת פטר החמור, והרי הוא שלו.

אבל הכא [כאן], לגבי טבלים — הרי צריך להפריש את התרומה מן הטבל כדי שתיקרא בשם תרומה ויוכל הכהן לזכות בה, ויש לומר כי מתנות כהונה שלא הורמו מן התבואה — כמי שלא הורמו דמיין [נחשבות], ואם כן אימא [אמור] שלא נחשב הדבר כאילו זכה סבו הכהן בתרומה.

ומן הצד השני, אי אשמועינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן], לענין טבלים, שנחשב הדבר כאילו זכה סבו הכהן בתרומה, הייתי אומר כי אין זה אלא משום שאפשר לעשורי מיניה וביה [לעשר את הטבל ממנו ובו], דהא מנח [שהרי הכל מונח] יחד, הטבל והתרומה שבו. אבל התם [שם], לענין פטר חמור, כיון דשה מעלמא בעי אתויי [ששה מהחוץ צריך להביא] כדי לפדותו, ולומר שהשה כבר מפריש וקאי [מופרש ועומד] ואינו צריך הפרשה אימא לא [אמור שאין אנו אומרים], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ד אגב כך מביאים הלכה דומה, אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא: הלוקח טבלים

is written with regard to affordability, i.e., a case where one vows to give the valuation of an individual to the Temple but does not have sufficient funds to fulfill his vow. In such a case, he must pay at least a shekel. It does not apply to other matters.

Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis that one may redeem a firstborn donkey with a lamb that is worth even less than a shekel. And how much must the lamb be worth? Rav Yosef says: Even a lean lamb [patruza] that is worth only a ma’a [danka] may be used. Rava says: We learn in the mishna (9a) as well that the owner may give either a big or a small lamb, which supports Rav Yosef’s ruling.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that even a lean lamb worth one ma’a may be used? The baraita states that the lamb may be worth any amount. The Gemara answers: Lest you say that if the lamb is of such little value one may not redeem with it, Rav Yosef states that one may redeem with it. Alternatively, it could be claimed that a lean lamb may not be used for redemption due to its physical state. Therefore, Rav Yosef teaches us that one may redeem a firstborn donkey even with such a lamb.

Rabbi Yehuda Nesia had a firstborn donkey. He sent it before Rabbi Tarfon, and said to him: How much do I need to give a priest for its redemption, i.e., how much must the lamb used for its redemption be worth? Rabbi Tarfon said to him: Didn’t the Sages say: One who has a generous disposition redeems his firstborn donkey with a lamb worth a sela, one who has a miserly disposition redeems his donkey with a lamb worth a shekel, and one who has an intermediate disposition redeems his donkey with a lamb worth a ragya?

Rava said: The halakha is that one must redeem the firstborn donkey with a lamb that is worth at least a ragya. The Gemara asks: And how much is the value of a ragya? The Gemara answers: A ragya is worth three dinars, and is called a ragya because it is close to [ragil] here and close to there, i.e., its value is between that of a sela, which is worth fours dinars, and a shekel, which is worth two dinars.

The Gemara comments: The contradiction between this halakha, that one must give a lamb worth three dinars, and the halakha stated by Rav Naḥman, that one may give a lamb of any monetary value, poses a difficulty. The Gemara responds: That is not difficult, as here the reference is to one who comes to consult; he is told to give a lamb worth three dinars. There, the reference is to one who acts on his own, i.e., one who redeems his donkey without consultation, in which case he has fulfilled his obligation even if the lamb is worth only a ma’a.

§ Rabbi Yitzḥak says that Reish Lakish says: One who has a firstborn donkey but does not have a lamb with which to redeem it may redeem the donkey with a sum of money equal to the donkey’s value and give it to a priest. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this statement? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say that the Torah is particular that the donkey be redeemed with a lamb (see 9a)? Rather, clearly it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara comments: Rav Aḥa teaches it in this way, that the statement of Reish Lakish was made in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Ravina found this difficult, as wherever there is a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

And furthermore, the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The mishna on 9a states that in a case where the firstborn status of a donkey is uncertain, the owner must redeem it with a lamb to abrogate its forbidden status, and he may then keep the lamb. The Gemara on 9b explains that this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that a firstborn donkey is forbidden before its redemption. And you say that Reish Lakish rules that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon?

Ravina concludes: Rather, the statement of Reish Lakish is correct even if you say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as the halakha of a firstborn donkey should not be more stringent than that of consecrated items. One who redeems a consecrated animal from its consecrated status redeems it with any movable property that is worth its value. And the Torah did not state that one must redeem a firstborn donkey with a lamb in order to be stringent with the owner, but in order to be lenient with the owner such that he is not obligated to redeem it at its value, as a lamb is worth less than a donkey. The Gemara relates that Rav Naḥman, son of Rav Yosef, redeemed a firstborn donkey with boiled vegetables that were worth its value.

§ Rav Sheizevi says that Rav Huna says: In the case of one who redeems the firstborn donkey of another, his object of redemption, i.e., the firstborn donkey, is redeemed, despite the fact that the owner did not redeem it. A dilemma was raised before the Sages: Does his object of redemption belong to the one who redeems it, or perhaps his object of redemption belongs to the owner?

The Gemara clarifies: According to the opinion of Rabbi Shimon you should not raise the dilemma, since he says that prior to the redemption it is permitted for the owner to derive benefit from the firstborn donkey by using it for labor or renting it out. Therefore, it is the property of the owner, and giving a lamb to the priest does not change this status. When you raise the dilemma, it should be according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says that it is prohibited to derive benefit from the firstborn donkey prior to its redemption. If so, it does not belong to the owner initially, and only redeeming the donkey with the lamb allows him to take possession of it.

Consequently, one can ask whether the firstborn donkey is compared to consecrated property; and the Merciful One says with regard to redeeming consecrated property: “And he will give the money and it will be assured to him” (see Leviticus 27:19), which indicates that the one who gives the redemption money acquires the item even if he did not consecrate it initially. Or perhaps since the owner may redeem the firstborn donkey with a lamb that is worth less than the donkey, he owns the difference between the price of the donkey and the price of the lamb, and therefore it is not similar to consecrated property, where the one who consecrated it does not retain any ownership of the item.

Rav Naḥman said: Come and hear a resolution from a baraita: In the case of one who steals the firstborn donkey of another before it is redeemed and he is then caught, he pays the payment of double the principal to the owner (see Exodus 22:3). And even though the owner does not have rights to the donkey now, he does have rights to it afterward, i.e., after the redemption.

The Gemara analyzes the baraita: Whose opinion does this follow? If we say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, why does the owner not have rights to it now? Rabbi Shimon holds that it is permitted to derive benefit from a firstborn donkey even before its redemption. Rather, it is obvious that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who deems it prohibited to derive benefit from a firstborn donkey prior to its redemption.

And if it enters your mind that we compare it to consecrated property, then why must the thief pay double the principal? Doesn’t the Merciful One state with regard to the double payment of a thief: “And it be stolen from the man’s house” (Exodus 22:6), indicating: But not when it is stolen from the Temple treasury? In such a case the thief does not pay double. Evidently, a firstborn donkey does not have the status of consecrated property, and if another person redeemed it, it still belongs to the owner. The Gemara concludes: And nothing more remains to be said about this issue, as this is a clear proof.

§ The mishna states that if a person owned two donkeys, and one had previously given birth and one had not previously given birth, and they gave birth to a male and a female, and it is not clear which donkey gave birth to the male and which to the female, he designates one lamb as redemption due to the uncertainty, as perhaps the one that had not previously given birth was the one that gave birth to the male. The mishna also states that this lamb is tithed with the other non-sacred animals. With regard to this point, the Gemara states that the Sages taught in a baraita: In what case did the Sages say that this lamb enters the pen in order to be tithed?

You cannot say that this is referring to a case where the lamb had already entered the possession of a priest, as we learned in a mishna (55b): An animal that was purchased by a person or that was given to him as a present is exempt from animal tithe, and this lamb was given as a present to the priest. Rather, it is referring to an Israelite who has ten donkeys in his house whose firstborn status is uncertain, who designates ten lambs for them in order to redeem them due to the uncertainty, and he tithes those lambs as well, and they are his.

The Gemara comments that this baraita supports the statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: An Israelite who has in his house ten donkeys whose firstborn status is uncertain designates ten lambs to redeem them, and tithes the lambs, separating one as a tithe, and they all belong to him, as a priest cannot prove that he is entitled to any of the ten.

And in addition, Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: In the case of an Israelite who has ten certain firstborn donkeys in his house that were bequeathed to him from the household of his mother’s father, who was a priest and was therefore exempt from the redemption of firstborn donkeys, but that mother’s father who was a priest had the donkeys bequeathed to him from the household of his mother’s father, who was an Israelite, the donkeys initially required redemption, and the priest should have redeemed them with lambs, though it was permitted for him to keep the lambs for himself.

Therefore, his grandson, who inherits these donkeys and is an Israelite, designates ten lambs for them and tithes them and they are his, as if his grandfather had designated the lambs himself and bequeathed them to him.

And likewise, Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: In the case of an Israelite who has smoothed piles of untithed produce in his house, from which one is obligated to separate teruma for the priests and tithes for the Levites, and it is produce that was bequeathed to him from the household of his mother’s father, who was a priest, and that mother’s father who was a priest previously had it bequeathed to him from the household of his mother’s father, who was an Israelite, he separates teruma and tithes from the produce and it is his, just as if his grandfather who was a priest had tithed the produce, acquired the tithe, and bequeathed it to him as an inheritance.

The Gemara comments that both rulings of Rav Naḥman, i.e., the one concerning firstborn donkeys and the one concerning untithed produce, are necessary. Because had he taught us only the first case, i.e., that of the firstborn donkeys, one could claim that perhaps only in that case the Israelite grandson may keep the lambs; it is considered as if his grandfather who was a priest designated the lambs and acquired them because they stand separated. An act of separation would have been unnecessary, as the priest could have simply declared that his own lambs were serving to redeem the donkeys.

But here, with regard to the untithed produce, one must separate the teruma and declare it as such in order for the priest to acquire it. Therefore, perhaps gifts to which members of the priesthood are entitled that were not separated are treated as if they were not separated, even if they were already in the possession of a priest. If so, say that it is not considered as if his grandfather who was a priest acquired the teruma.

And had Rav Naḥman taught us only here, with regard to untithed produce, that it is treated as if his grandfather who was a priest separated the teruma and acquired it, one might claim that this is only because it is possible to tithe the produce from itself, as both the untithed produce and the teruma that will be separated from it lie together. But there, with regard to a firstborn donkey, since one needs to bring a lamb from elsewhere to redeem it, say that the principle that the lamb stands separated and does not require additional separation is not applied. Therefore, it is necessary for both cases to be stated.

§ The Gemara discusses a variation of the previous case. Rabbi Shmuel bar Natan says that Rabbi Ḥanina says: With regard to one who purchases untithed produce