בכורות יב ע"ב

לר' שמעון נמי צבי ואיל כתיב בהו איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תיבעי לך לאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה כי תיבעי לך ספק ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך דלית ליה ספק כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא ביה או דילמא כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי כסחורה דמי ת''ש דא''ר חסדא בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי אבל פודין בה את הספק ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה וחייבת במתנות דלאכלה קרינא בה מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה שאני הכא דכתיב לדורותיכם תנ''ה מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה שנאמר לדורותיכם ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה: נתנו לכהן כו': תנינא להא דת''ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו הרי זה לא יתנו לו אא''כ פדאו בפניו א''ר נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים פשיטא מהו דתימא ה''מ היכא דמחזק לן דמיקרי אבל בסתמא לא קמ''ל דמורה בה היתירא:
מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ''א אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום מת פטר חמור ר''א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכ''א א''צ להקבר וטלה לכהן:
גמ' אמר רב יוסף מ''ט דר' אליעזר דכתיב {במדבר יח-טו} אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו א''ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר וכי תימא ה''נ והתנן מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא יקבר כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה ועוד תניא מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשיתיו ולא לדבר אחר תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר שלשים יום פדיון פטר חמור לאלתר ופדיון פטר חמור לאלתר ורמינהי אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד עולם אר''נ לומר שאם פדאו פדוי מכלל דבנו אם פדאו אינו פדוי והאיתמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי לאו איתמר עלה אמר רבא דכ''ע מעכשיו אין בנו פדוי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אפילו לרבי שמעון - המתיר פטר חמור בהנאה, ואין שייך לדון בפדיונו משום איסור חל על איסור - נמי אין פודין בפסולי המוקדשין, ומשום דצבי ואיל כתיב בהו. ^[1]

איבעיא להו: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, כלומר, בבהמה שניקחה בפירות שביעית, שאף היא נתפסת בקדושת שביעית.

ומפרשת הגמרא את הספק:

פטר חמור ודאי [שאין ספק בחיוב פדיונו] לא תיבעי לך שאין פודין אותו בבהמת שביעית, שהרי "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" אמר רחמנא [ויקרא כה ו], ולא נועדו פירות שביעית לסחורה, וזה שפודה פטר חמור וצריך ליתנו לכהן, הרי נמצא שקונה בהם חמור שאינו ראוי לאכילה. ^[2]

כי תיבעי לך, האיבעיא אינה אלא כשפודה בה פטר חמור ספק, כגון שילדה אמו זכר ונקיבה, ואין ידוע מי קודם, ואשר נתבאר במשנתנו, שמפריש טלה כדי להפקיע את איסורו, והרי הוא לעצמו.

מוסיפה הגמרא לפרש:

ואליבא דרבי שמעון הסובר פטר חמור מותר בהנאה לא תיבעי לך, דהרי לית ליה כלל חיוב פדיון בספק, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל ט ב.

כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, המחייב פדיון מספק להפקיע את האיסור, בזה הוא דתיבעי לך: מאי הוא הדין אם יכול לפדותו בה או לא? וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון דמפריש טלה ואינו נותנו לכהן אלא הוא לעצמו, אם כן "לאכלה" קרינא ביה.

או דילמא: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי [היות וזקוק הוא לפדיון כדי להפקיע את האיסור], כסחורה דמי ואסור. ^[3] תא שמע: דאמר רב חסדא:

בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק. ^[4]

ואמר עוד רב חסדא:

בהמת שביעית טהורה פטורה מן הבכורה, וחייבת במתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן כשאר בהמות.

ומפרשינן: פטורה מן הבכורה משום ש"לאכלה" אמר רחמנא בפירות שביעית ולא לשריפה, והרי אימורי הבכור נשרפים על גבי המזבח. ^[5] וחייבת במתנות משום ד"לאכלה" קרינא בה, שהמתנות ניתנים לכהן לאכילה.

מיתיבי ממה ששנינו במסכת שביעית ט ט: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה ככל אוכל מעיסה שלא הורמה חלתה.

ואמאי חייבת עיסת שביעית בחלה, והרי נאמר: כיון דאילו מטמיא [אם תיטמא החלה] בת שריפה היא, ^[6] אם כן "לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, ותיפטר עיסת השביעית מן החלה!? ^[7]

ומשנינן: שאני הכא גבי חלה דכתיב בה [במדבר טו כא]: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם", ^[8] ולמדנו שאף עיסת השביעית חייבת בחלה.

תניא נמי הכי:

מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה, שנאמר "לדורותיכם".

ומקשינן: ולגמר מינה [נלמד בכורה בשביעית מחלה בשביעית] לחייב בבכורה כשם שהיא חייבת בחלה!? ^[9]

ומשנינן: התם גבי חלה עיקר החלה לאכילה עומד, ורק אם תיטמא עומדת היא לשריפה, ולכן אין זו סיבה שלא לחייב את העיסה מעיקרה בחלה, אבל הכא גבי בכורה הרי עיקר הבכור לשריפה הוא עומד, ולכן פטורה בהמת שביעית בעיקרה מן הבכורה.

שנינו במשנה: נתנו לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו:

תנינא במשנתנו להא דתנו רבנן:

ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן "תנהו לי, ואני אפדהו", הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו של ישראל, ומשום שחשודים הכהנים להשתמש בהם בלי פדיון, והרי עד שלא נפדה פטר החמור אסור הוא בהנאה. ^[10] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

זאת אומרת, ממה ששנינו במשנתנו ובברייתא יש ללמוד, שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים לעבוד בהם בלי פדיון. ומקשינן: והרי פשיטא שנשמע כן ממשנתנו ומן הברייתא; ומה בא רב נחמן ללמדנו!?

ומשנינן: מהו דתימא: הני מילי שאין ליתן לו את פטר החמור, אלא היכא דמוחזק לן דמיקרי, כלומר, מוחזק לנו הכהן שהוא נקרא חשוד, כי ראינוהו שנחשד בדבר - ^[11]

אבל בסתמא, לא -

וקא משמע לן רב נחמן דמורי בה כל כהן היתירא, [מורה הוא היתר להשתמש בו בלי פדיון, כי סבור הוא למה אפדנו, והרי הפדיון יהא שלי שכהן אני], ולכן כל כהן אסור לתת לו פטר חמור. ^[12]

מתניתין:

המפריש פדיון פטר חמור, וקודם שנתנו לכהן מת שה הפדיון:

רבי אליעזר אומר:

הרי הישראל חייב באחריותו לפדותו בשה אחר כדי שיתננו ליד כהן, כי דין פדיון פטר חמור כחמש סלעים של בן בכור, שנתבאר במשנה לקמן [נא א]: המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו, ויליף לה שם ממקרא.

וחכמים אומרים: אין חייב באחריותו, כי דין פדיון פטר חמור כדין פדיון מעשר שני, וכשם שבמעשר שני, אינו חייב באחריותו אם נאבדו לאחר הפרשה וקודם שהעלה את הפדיון לירושלים כמצותו, כך גם בפדיון פטר חמור, אם מת הפדיון קודם שבא ליד כהן כמצותו, אינו חייב באחריותו.

העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת קודם שבא ליד כהן, שאין כאן לכהן כלום, כלומר, אין הישראל חייב לפדותו עוד כדי ליתן לכהן, וכדעת חכמים שאינו חייב באחריותו.

מת פטר החמור עצמו אחר הפדיון וקודם שנתן את הפדיון לכהן:

רבי אליעזר אומר: יקבר פטר החמור, כי הואיל ולרבי אליעזר הרי הוא חייב באחריות הטלה, הרי זה כאילו לא הפרישו ולא נפקע איסור הנאת פטר החמור; והישראל מותר בהנאתו של טלה, כלומר, מותר הוא להשתמש בטלה, שהרי זה כמי שלא הפרישו.

וחכמים אומרים: פטר החמור אין צריך להקבר, כי משעת הפרשה זכו בו כהנים, וכבר נפדה בשה, ונפקע איסורו; והטלה ינתן לכהן, שכבר זכו בו שבט הכהנים משעת פדיון. ^[13]

גמרא:

שנינו במשנה: המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן:

אמר פירש רב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר? משום דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הקיש הכתוב פדיון בכור בהמה טמאה לפדיון בכור אדם, כדי ללמד:

מה בכור אדם חייב באחריותו אף לאחר שהפריש חמש סלעים לפדיונו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, אף לאחר שהפריש שה לפדיונו.

אמר הקשה ליה אביי:

כיון שאתה מקישם, נאמר: אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה, אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם פדייה, והרי רבי יהודה סובר שבכור בהמה טמאה אסור בהנאה קודם פדייה!?

וכי תימא הכי נמי, דרבי אליעזר לא סבר כרבי יהודה, אלא כרבי שמעון המתיר פטר חמור קודם פדיון בהנאה; כך אי אפשר לומר, שהרי:

והתנן במשנתנו מת פטר חמור קודם שבא הפדיון ליד כהן: רבי אליעזר אומר יקבר, ומאי "יקבר"? וכי לאו למימרא דאסור בהנאה ולכן יקבר; הרי שקודם הפדיון - דהיינו לרבי אליעזר קודם שבא ליד כהן - פטר החמור אסור בהנאה!? הרי מבואר שאף רבי אליעזר כרבי יהודה סבירא ליה האוסר בהנאה, ואם כן נאסור אף בכור אדם בהנאה מן ההיקש.

ומשנינן: לעולם רבי אליעזר כרבי שמעון סבירא ליה המתיר פטר חמור בהנאה, ומה ששנינו במשנתנו "יקבר", לא תפרש שהוא משום איסור ההנאה, אלא יקבר כבכור אדם, כי הועיל ההיקש שהקישה תורה בהמה טמאה לבכור אדם, ללמד שפטר חמור - קודם פדיון - טעון קבורה כבכור אדם שהוא טעון קבורה.

ומקשינן עלה: האיך אפשר ללמוד מההיקש לבכור אדם שיהא פטר חמור טעון קבורה!? אלא [וכי] אדם בכור הוא דבעי קבורה, ואילו אדם פשוט לא בעי קבורה, עד שאתה אומר: הקישתו התורה לבכור אדם כדי ללמוד דין קבורה מבכור אדם, והרי דין הקבורה אינו שייך בבכורתו כלל!?

ועוד תניא בהדיא שרבי אליעזר אוסר פטר חמור בהנאה קודם פדיון, ושוב קשה: למה לא נקישנו לבכור אדם לענין זה.

דתניא: מודה רבי אליעזר, בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו, שמפריש טלה עליו כדי להפקיע את איסורו - וכדעת רבי יהודה לעיל ט ב, שצריך פדיון כדי להפקיע את האיסור - והוא שלו, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה; הרי מבואר שלרבי אליעזר פטר חמור אסור בהנאה, שאם לא כן, כיון שהוא שלו, אינו צריך להפריש וכמבואר לעיל ט ב. ^[14] אלא אמר רבא: לעולם רבי אליעזר אוסר בהנאה ולכן יקבר, ודקשיא לך: למה לא מקשינן בכור בהמה טמאה לבכור אדם להתירו בהנאה קודם פדיון: ^[15]

משום דאמר קרא "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ובא "אך" למעט: לפדייה הקשתיו, ולא לדבר אחר כגון להתיר פטר חמור בהנאה.

תנן התם: ^[16]

הערכין נערכים בשעתן, כלומר, מי שקיבל על עצמו ערכו של אדם ["ערכו עלי"], הרי תשלום הערך הוא כפי הקצבה שקצבה תורה [ויקרא כז] לנערך בשעת הערך, שאם העריך מי שהיה בן חודש עד חמש שנים בשעת הערך, וקצבתו שקצבה לו תורה היא חמש סלעים, והמתין מלשלם את ערכו אחר שכבר נעשה בן שש וקצבה שקצבה תורה למעריך אותו היא עשרים שקלים, מכל מקום המעריך אינו משלם אלא כפי ערכו של הנערך בשעת הערך.

ופדיון הבן זמנו הוא אחר שלשים יום, שהרי אמרה תורה [במדבר יח טז]: "ופדויו מבן חדש תפדה".

וזמן פדיון פטר חמור הוא לאלתר משנולד. ^[17]

ומקשינן: וכי זמן פדיון פטר חמור הוא לאלתר!? ורמינהי ממה ששנינו בברייתא:

אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים, כלומר, אין מעריכין כלל מי שהוא פחות משלשים יום, ^[18] ואין פודין את הבן קודם שיהיה בן שלשים יום, ואין יכול אדם לקבל עליו נזירות פחות משלשים יום, ^[19] ואין פודין את פטר החמור קודם הגיעו לשלשים יום -

ומוסיפין בכל אלו עד עולם, כלומר, מעריכין כל אדם בכל גיל שיהא, ופודין את הבן משלשים יום ועד עולם ואף שמאחר זמן הפדיון אינו צריך להוסיף יותר, ויכול אדם לקבל עליו נזירות כמה שירצה, ופודה את פטר חמורו בשה אפילו אם איחר פדיונו הרבה, ואין צריך להוסיף בפדיונו - ^[20]

הרי למדנו שאין פדיון לפטר חמור קודם שלשים יום, שלא כמבואר בברייתא דלעיל שפדיון פטר חמור הוא לאלתר!?

אמר תירץ רב נחמן:

זו ששנינו בברייתא הראשונה: "ופדיון פטר חמור לאלתר", אין הכוונה שחייב הוא בפדיון מיד, אלא לומר שאם פדאו בתוך שלשים יום הרי הוא פדוי, אבל עיקר מצות פדייה לא קיים. ^[21]

ומקשינן על פירוש זה: מכלל, אם כן נלמד מכאן דבנו אם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי, שהרי שנינו: פדיון הבן אחר שלשים ופדיון פטר חמור לאלתר, והיות ולאלתר דפטר חמור היינו שפדיונו פדוי בדיעבד לאלתר, ממילא משמע שבפדיון הבן אינו פדוי אפילו בדיעבד עד אחר שלשים יום -

והאיתמר לקמן מט א:

הפודה את בנו בתוך שלשים יום, רב אמר: בנו פדוי [ונחלק בזה על שמואל שאמר: אין בנו פדוי], ואם כדבריך, תיקשי לרב האומר בנו פדוי!?

ומשנינן: לאו איתמר עלה, האם לא למדנו בענין אותה מחלוקת דרב ושמואל: אמר רבא: דכולי עלמא - בין לרב ובין לשמואל - אם אמר אבי הבכור "מעכשיו יחול הפדיון" אין בנו פדוי, ולא נחלקו אלא כשאמר "לאחר שלשים יום יחול הפדיון", ונתעכלו המעות ואינם בעין ברשות כהן כשהגיע זמן הפדיון -

ואם כן לא קשה על רב מהברייתא שמבואר בה דאין בנו פדוי לאלתר אפילו בדיעבד, שאף רב מודה בזה.

הערות

^[1] ביארו האחרונים, שחילוק יש בין ספק הגמרא בפסולי המוקדשין, לבין ספיקות הגמרא בבן פקועה ובנדמה, שהרי בבן פקועה ובנדמה הספק הוא אם יש להם דין שה לפדות עליו, אבל אם שוים הם כערך החמור ודאי שפדיונו פדוי, שהרי לא גרע משילקי שפודין בו בשויו, וכרש"י בעמוד א. מה שאין כן בפסולי המוקדשין, הספק הוא אפילו בשויו, כיון שאין איסור חל על איסור. אך הקשה בראשית בכורים: איך פושטת הגמרא את הספק מצבי ואיל, והרי צבי ואיל עצמם אם היו שוים כערך החמור היו פודין בהם, ואכתי יש מקום להסתפק אם פודים בפסולי המוקדשין השוים כערך החמור, ומשום שיש לומר אין איסור חל על איסור. וראה בזה שם ובחזון איש בכורות יז יב. ובשפת אמת כתב, שצריך עיון גדול ליישב את זה.

^[2] א. לשון רש"י הוא: ודאי לא תיבעי לך, דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן - לא פריק ליה, ד"לאכלה" אמר רחמנא, ולא לסחורה, ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה. ופשטות כוונתו היא, שבפדיון של פטר חמור ודאי הרי זה קונה את החמור קנין ממוני שלא היה לו בו מתחילה, וזו היא הסחורה שאסורה בפירות שביעית. והיינו דמחלקינן בין ודאי לספק, כי בספק פקע זכות הכהן, ואין הפדיון אלא הפקעת איסור. וראה מה שיתבאר בזה בהמשך הענין בהערות. ב. [וקשה, למה לא פירש רש"י דחשוב סחורה משום שנמצא פורע חובו לכהן בפירות שביעית, שהוא אסור משום "לאכלה ולא לסחורה", ראה רמב"ם שמיטה ויובל ו י, ובמהר"י קורקוס שם].

^[3] א. בפשוטו, ספק הגמרא הוא: האם רק פדיון המזכה זכות ממונית, הוא חשוב סחורה, אבל כשפטר החמור הוא שלו, אלא שלא היה לו בו היתר הנאה, ובפדיון ניתר לו בהנאה, זה לא מיקרי סחורה, או שמא אף זה סחורה מיקרי, וכלשון רבינו גרשום "וכסחורה דמי, שקונה הנאתו בהאי שה, ואסור". אך יש לתמוה: דבמהרי"ט אלגאזי [ח ז ד"ה וצריך לומר] כתב: דאין שום זכות לכהן בגוף הפטר חמור אפילו בשיעור השה, כמו שאין זכות לכהן בשיעור חמש סלעים בבכור אדם, אלא חיוב הוא שחייבה תורה לבעלים שיפדנו בשה, והנכסים משועבדים לפדיון הפטר חמור, אבל בגופו אין שום זכות. ולפי זה בפשוטו אין מקום לכל מה שנתבאר בביאור סוגייתנו. ואכן בקהלות יעקב סימן יב כתב, שמלשון הגמרא נראה, שהספק הוא: מה הוא גדר איסור "לאכלה" ולא לסחורה, אם הקפידא הוא עשיית הסחורה, אף על פי שבסחורה זו אינו מפקיע מגברא זה את ה"לאכלה", כגון הכא שבתר פדיונו אכתי נשאר הטלה אצלו ויכול לקיים בו לאכלה כמקודם, או דילמא איסור לאכלה ולא לסחורה הוא, רק סחורה כזו שמחמתה נדחה ממנו ה"לאכלה" כגון פדיון ודאי שמפאת זה צריך ליתנו לכהן, ולא יכול גברא זה לקיים בו "לאכלה". ומבואר מדבריו, שהחילוק בין ודאי לספק הוא משום שזה ניתן לכהן, וזה אינו ניתן. ולפי פירושו יתכן, דגם בודאי הטעם דחשיב סחורה אינו משום שקונה איזה קנין ממוני בחמור, אלא משום שמפקיע ממנו את איסור ההנאה, וכמו בספק. [ומיהו, ממה שהצרך רבינו גרשום לפרש את סברתו רק לפי הצד שאף בספק אסור, משמע שבפדיון פטר חמור ודאי הוי סחורה שלא מטעם זה]. ב. נתקשו האחרונים: למה הצרכה הגמרא לתלות את ספיקה בפודה בבהמת שביעית, דהיינו שמכר פירות שביעית וקנה בהמה, ולא נסתפקה במי שפודה פטר חמור בשויו בפירות שביעית עצמם, שהרי כשפודה בשויו אין צריך שיפדה דוקא בשה! ? וראה באהל משה בשם ספר שי למורא. [וראה מה שנרשם במוסגר בהערה הבאה].

^[4] כתב המנחת חינוך [מצוה כב אות ז]: שאף אם פדה פטר חמור ודאי בבהמת שביעית פדיונו פדוי, וכמו דאסור לקדש אשה מדמי שביעית כמבואר בירושלמי ומובא בר"ש, ומכל מקום בדיעבד מקודשת, עיין רמב"ם אישות ה ג, ומשנה למלך שם. ועיין קידושין נב א תוספות ד"ה המקדש, כתבו בהדיא, אף על גב דלאכלה ולא לסחורה, מכל מקום בדיעבד המקח קיים, ועיין תוספות עבודה זרה סב א ד"ה נמצא. [מיהו מלשון הרמב"ם (ביכורים פרק יב) שכתב בהלכה ט גבי נדמה: אין פודין בשה הדומה לאחר, ואם פדה פדוי. ואילו בהלכה יא כתב: שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי, ולא הזכיר שאם פדה - פדוי, יש לדקדק קצת שלא כהמנ"ח. [ויתכן, שהטעם בזה הוא, דמשום "לאכלה ולא לסחורה" הוי פסול שאין ראוי לפדיון. וכעין המשך דברי רב חסדא, דמשום "לאכלה ולא לשריפה" הוי פטור מעיקר דין בכורה (והרמב"ם כתב משום לאכלה ולא לסחורה), וגבי חלה הוי פטור מעיקר דין חלה, כיון שאם ייטמא יהא טעון שריפה, והתורה אמרה לאכלה ולא לשריפה. ולפי זה יש ליישב, למה נסתפקה הגמרא בבהמת שביעית דוקא ולא בפדייה בפירות שביעית בשויו של החמור, (ראה הערה לעיל), כי בשויו, אף שלכתחילה יש להסתפק, מכל מקום בדיעבד יהא פדוי, שאין שייך פסולים בפדיון בשויו שהכל כשר בו, וכמו שאין שייך בקידושי אשה. מה שאין כן כשפודה מדין שה, בזה שייך פסולים, שאפילו בדיעבד אינו פדוי. אחרונים].

^[5] א. מהרי"ט אלגאזי [הלכות חלה ב יג] נתקשה: אפילו אם תמצי לומר ד"לאכלה" ולא לסחורה מצות עשה היא, מכל מקום הרי עשה של הקטרת אימורין הוא עשה אלים, כיון דכל שהבכור הוא תם וראוי להקרבה, אם שחטו בחוץ חייב כרת כדין שחוטי חוץ, ואיך אנו מתירין לשחוט אותו בחוץ בלי מום מפני עשה ד"לאכלה" ולא לשריפה, ולא אמרינן דליתי עשה דבכור דאלים הוא, ולידחי עשה ד"לאכלה" דשביעית. וכעין קושיא זו הקשה בטורי אבן ראש השנה דף ל, על המבואר במנחות פד א, שאי אפשר להקריב עומר מפירות שביעית, משום ש"לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, והקשה: יבוא עשה דרבים, וידחה לאו הבא מכלל עשה ד"לאכלה" ולא לשריפה. ובקהלות יעקב ביצה סימן ה, כתב ליישב קושיית הטורי אבן: דינא ד"לאכלה" ולא לשריפה, אין זה בגדר איסור בלבד על שריפת הקרבן, אלא הוא בגדר פסול, שהדבר שאסור בשריפה להדיוט פסול לגבוה, ואולי הוא כענין "ממשקה ישראל", דכל שאסור באכילה להדיוט פסול להקרבה לגבוה, הכי נמי כל שאסור לשריפה להדיוט פסול להקרבה לגבוה, ואין קדושה נתפסת בו כלל, שהרי אם לא כן, אלא איסור הוא האוסרו, אם כן למה פטור מן הבכורה, יקדש וירעה עד שיסתאב, ועוד, שהרי גם על בעל מום חלה קדושת בכורה אף על פי שאינו ראוי להקרבה, [ראה הגהות המהרש"ם שהקשה כן], ובהכרח, דמה שאינו ראוי לשריפה להדיוט, זה מעכבו מעצם חלות קדושת בכורה. והיות והוא פסול ולא איסור, לא שייך לומר בזה עשה דוחה לא תעשה, כמו שכתבו התוספות במנחות מט ב ד"ה ת"ל. וראה עוד מה שכתבו אחרונים אחרים - המובאים בהערות על מהריט"א הנדפס מחדש - בישוב קושיית מהרי"ט אלגאזי. [ויש להוסיף ביאור, דודאי גם מהרי"ט אלגאזי סובר שהוא בגדר פטור, וכאשר מוכרח מהא דפטרינן ליה מחלה, כיון שאם ייטמא יהא טעון שריפה. אלא שלשיטתו הפטור הוא משום שיהא אסור לקיים בו שריפת אימורין, או שריפת חלה שנטמאה, ואם כן, אם יהיה הדין שעשה דוחה לא תעשה אין סיבה לפטור, ולהקהלות יעקב טעם הפטור אינו משום האיסור, אלא משום שהוא כעין פסול ממשקה ישראל. ו. בביאורו, כיצד יבאר טעם הפטור בחלה. ומאידך מתישב בביאורו מה שהעיר הרש"ש: הרי אכילת מזבח שמה אכילה. אלא שבהמשך דבריו כתב הרש"ש דאפילו אכילת אש דהדיוט מיקר אכילה, ראה שם]. ב. לשון הרמב"ם [בכורות ה ט]: הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לסחור בפירות שביעית, שהרי נאמר בה:. לאכלה, ולא לסחורה. ואם תהיה חייבת בבכורה, הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית. וכבר השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם, שטעמו הוא שלא כמבואר בסוגיייתנו. וכתבו המפרשים, שגירסת הרמב"ם בגמרא היתה כדבריו. ופירש הכסף משנה את מה שכתב הרמב"ם שהוא משתכר בבכור: היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור, ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה. והוסיף ביאור במהרי"ט אלגאזי [הלכות חלה ב יא]: דכיון דסבירא ליה להרמב"ם, דבזמן הביעור אם לא מצא אוכלין שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר שמאבד, וכמו שכתב הרמב"ם שמיטה ויובל ז ג, ואם נאמר שיהיה לו קדושת בכור, אם עבר ולא הקריבו קודם הביעור, הרי שאחר הביעור לא יוכל להקריבו וצריך שריפה או לאבדו, וזה אי אפשר, דאסור לשרוף ולהפסיד קדשים כשירים שעדיין לא נפסלו.

^[6] כתב רש"י: חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה, דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה. [וראה הערת רבי עקיבא איגר על מה שכתב שהוא במיתה]. ומתבאר מלשון רש"י שאין חיוב לשורפה, אלא שבהכרח תלך לשריפה כיון שאין לה תקנה. ולפי זה כוונת הגמרא היא, דכל שאין מתקיים "לאכלה" יש לפטור מן החלה.

^[7] לפי גירסת הרמב"ם - הובאה בהערה לעיל - שפטורה מן הבכורה משום שמשתכר בפירות שביעית ואסור משום סחורה, תמה בלחם משנה: מה מקשה הגמרא מחלה, וראה מה שכתב שם. וראה מה שכתב עוד מהרי"ט אלגאזי בהלכות חלה ב יא.

^[8] לשון רש"י הוא: לדורותיכם כתיב בחלה, משמע אפילו בשביעית, וכתיב "מראשית עריסותיכם". ובמהרי"ט אלגאזי הלכות חלה ב יא, כתב: ראיתי לרש"י:. ולכאורה אינו מובן למה הביא רש"י קרא ד"מראשית עריסותיכם" נמי, כיון דאינו ענין לדרשה זאת, וכבר הקשה כן הרב תוספות יום טוב גבי מתניתין דשביעת ט ט. וראה מה שפלפל בדברי רש"י.

^[9] הנה בפשוטו היה נראה לפרש את הקושיא: נילף מחלה, שעל אף שאמרה תורה לאכלה ולא לשריפה, מכל מקום אין זו סיבת פטור מעיקר דין בכורה כשם שאינה סיבת פטור מעיקר דין חלה. ורש"י כתב: וליגמר מינה דלא אמר לאכלה ולא לשריפה, ותתחייב בהמת שביעית בבכורה, ויש להעמיס בדבריו גם הפירוש הנזכר.

^[10] בהערה שעל משנתנו הובאה מחלוקת הראשונים בביאור מה ששנינו "אסור לקיימו", שלדעת רש"י אסור לכהן לקיימו ברשותו אפילו שעה אחת, והרמב"ם והרע"ב מפרשים שאסור להשתמש בו עד שיפדנו. והקשה באור גדול על המשניות: לפי שיטת הרמב"ם, האיך למדנו ממשנתנו שחשודים הם להשתמש בלי פדיון, והרי לא אמרה המשנה אלא שלא ישתמש בו! ? וכתב לפי שיטתם, שאין הם גורסים "תנינא להא דתנו רבנן", אלא "תנו רבנן", ובאמת הברייתא באה להוסיף דין שלא למדנו ממשנתנו. [וגירסא זו נוחה יותר לכאורה, שהרי במשנה אינו מבואר שאין ליתנו לו, ואילו בברייתא מבואר שאסור ליתן לו].

^[11] כן פירש רש"י בפירוש אחד. ובפירוש אחר פירש "דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור". ורבינו גרשום פירש: דמוחזק לן בההוא [כהן] דלא הוי חכם כל כך, ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו.

^[12] הקשה בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות: קשיא לי, ישראל נמי כי מפריש טלה והוא לעצמו [כגון בספיקות] מורה בה היתירא. וראה תירוצם החסר, ומה שכתב בביאור כוונתם במהרי"ט אלגאזי [יג א], ומה שכתב הוא לחלק בין ודאי לספק. [ויש לדון ולפרש, שהכהן מורה היתירא, שבעצם נתינת הישראל לו את פטר החמור נתקיימה מצות נתינה, וסובר, שנתינת פטר החמור עצמו לכהן מפקעת את האיסור כמו נתינת הפדיון לכהן. והיתר זה אינו שייך בישראל. אחרונים].

^[13] א. נתבאר על פי לשון רש"י. ובפשוטו, כל משנתנו מחלוקת אחת היא, אם זכו הכהנים בפדיון משעת הפרשה. שלחכמים זכה שבט הכהונה מיד בהפרשה, וכיון שכן אינו חייב באחריות, כי כבר נתקיימה מצות הפדיון בזכיית שבט הכהונה בו, וגם הפקעת איסור ההנאה תלויה בזכיית שבט הכהונה בפדיון, [או בנוסח אחר: בקיום מצות הפדיון], וכיון שלחכמים זכו כבר כהנים, נפקע איסור ההנאה, והטלה של כהן הוא. ואילו רבי אליעזר סובר, שלא זכו הכהנים כלום על ידי הפרשה, וממילא חייב הוא באחריות, שמצות הפדיון לא נתקיימה כי לא עשה ולא כלום, ואיסור ההנאה לא נפקע משום שהוא תלוי בזכיית הכהנים [או בנוסח אחר: בקיום מצות הפדיון, ראה שיטה מקובצת אות ג], ומשתמש הישראל בו כי שלו הוא. ומיהו קשה: הרי ודאי מצות נתינה לכהן פרטי יש בפדיון פטר חמור, ולמה אינו חייב באחריותו כדי לקיים מצות הנתינה! ? ולכאורה צריך לפרש, שמצות הנתינה תחילת דינה מה שיש פדיון בידו, אבל מה שיש לו בביתו פטר חמור, אינו מחייבו אלא בהפרשה ולא בנתינה. [אך צריך עיון בזה מדברי החזון איש בכורות יז יא, שכתב: חיוב הנתינה לכהן בפטר חמור אינה דבר המתחדש לאחר הפרשה, אלא פטר חמור מחייב נתינת שה לכהן, כמו חמש סלעים דפדיון הבן, אבל תרומות ומעשרות הוא ענין המתחדש אחר הפרשה, וקודם שהפריש עדיין אין חובה עליו לגבי הכהן כלום, שחוב הנתינה הוא תרומה, ועדיין אין תרומה בעולם קודם הפרשה]. ב. מתבאר ממשנתנו לדעת רבי אליעזר, שבהפרשת פדיון פטר חמור אין הפדיון נעשה של שבט הכהונה, ומשום שלמד כן מפדיון הבן. ואם כן למדנו שבפדיון הבן אין ההפרשה עושה ולא כלום. אך הנה במהרי"ט אלגאזי בפרק יש בכור [סז ג] כתב בדעת רש"י והרא"ש, דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה, דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן, ואין לבעלים בהם כי אם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה, והוא הדין בפדיון, דכיון דהפריש חמש סלעים נעשה ממון כהן, ואין לו אלא טובת הנאה. וצריך תלמוד.

^[14] פירש רש"י: מודה רבי אליעזר, אף על גב דבודאי פטר חמור סבירא ליה דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק, מודה הוא בספק שאין צריך לתת פדיון לכהן אלא מפריש טלה והוא שלו. ובהערות לעיל ט ב הובא להקשות: אם איסור ההנאה פוקע על ידי זכיית הכהנים - וכאשר צידד בקהלות יעקב, ופשיטא ליה לשערי ישר - אם כן בספק פטר חמור שלא זכו הכהנים, כי המוציא מחבירו עליו הראיה, במה נפקע האיסור. וביאר בשערי ישר ה ז ד"ה אמנם, ובקהלות יעקב סימן ג - כל אחד לפי דרכו - דמשום שאנו פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, אין זו הפקעת דין הכהנים לגמרי, ולכן נפקע איסור ההנאה, ראה דבריהם. וקשה: הניחא לרבנן, דבזכיית השבט על ידי ההפרשה נפקע האיסור, אבל לשיטת רבי אליעזר הסובר שלא נפקע האיסור אלא בנתינה ממש ליד כהן, הדרא קושיא לדוכתיה, הרי לא ניתן לשום כהן! ? ומוכרח מכאן לכאורה, דרק במקום שמחוייב הוא ליתן לכהן בזה הדין הוא שאיסור ההנאה לא נפקע עד שיתן לרבי אליעזר או עד שיזכה בו שבט הכהונה לרבנן, אבל כשאין דין נתינה לכהנים, פוקע האיסור בהפרשה בעלמא, ואף שאינה עושה שום דין [דלא כסברת השערי ישר שם, דכיון דלא נעשה שום דין על הפדיון, במה ייפקע]. ואולם העירו האחרונים, שמכל מקום צריכים אנו גם לדבריהם, שהרי מדאמרינן "ומודה רבי אליעזר" משמע, שמסברא היינו אומרים כן רק לרבנן. ובהכרח דהוא משום דלחכמים חשיב שיש כאן זכיית הכהנים שתפקיע את האיסור, אף שאין זוכים בפועל, ורק לרבי אליעזר שאין זכיה לכהנים אפילו בהפרשת ודאי, לא הייתי יודע שבהפרשה בעלמא נפקע האיסור, וקא משמע לן שפקע.

^[15] נתבאר על פי הרש"ש. שלא כמסורת הש"ס שתמה על תיבת "אלא".

^[16] נרשם בהערה על הגליון: במשנה לא מצאתי, ודע, דבכסף משנה (בכורות) [ביכורים] יב ו העתיק "תניא".

^[17] בפשוטו, בבא ד"הערכין נערכין בשעתן" אינה מתפרשת באופן שוה עם שאר בבות הברייתא, הבאות לקבוע את זמן המצוה. [ואולם יתכן לפרש, דהנה בברייתא דבסמוך מבואר גבי פדיון הבן "ומוסיפין - אחר שלשים - עד עולם", וביאר רש"י, שאף אם איחר תשלומיו אינו מוסיף יותר משום איחורו. ולפי זה יש לומר שכוונת הברייתא כאן היא: תשלום פדיון הבן לעולם הוא כפי התשלום שהיה לו לשלם בפדיון הבן לאחר שלשים שהוא תחילת זמן הפדיון, ובפטר חמור לאלתר שהוא זמן הפדיון, ואיחור הזמן אין מוסיף בתשלום, ולפי זה ענין אחד הוא עם "הערכין נערכין בשעתן"].

^[18] שהרי בפרשת ערכין לא נתנה תורה קצבה לפחות מבן חודש.

^[19] סתם נזירות שלשים יום, כדכתיב [במדבר ו ה]: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", "יהיה" בגימטריא שלשים הוו, רש"י.

^[20] נתבאר על פי רש"י. [וצריך ביאור מה הוא לשון "ומוסיפין", גבי פדיון הבן ופטר חמור! ?].

^[21] הנה לעיל [י ב] תניא: "תפדה תפדה" תפדה מיד, ואילו כאן מבואר שלכתחילה צריך להשהותו עד שלשים יום. וראה בזה בחזון איש בכורות יז ט.

לר' שמעון נמי [גם כן], אמור שאין פודים פטר חמור בפסולי המוקדשין, שהרי "כ צבי וכאיל" כתיב בהו [נאמר בהם] (דברים יב, טו), ואין פודים בצבי ואייל.

א איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, שקנו אותה בפירות שנת שמיטה, ויש בה גם כן קדושת פירות אלה?

ומפרטים: לפדות פטר חמור ודאי בבהמת שביעית — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי אין פודים בה, שהרי נמצא הפודה קונה את פטר חמורו בבהמת שביעית שהוא נותן לכהן. ואינו רשאי לעשות כן, שהרי דווקא לאכילה אמר רחמנא [אמרה התורה] שמותר להשתמש בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), ולא לסחורה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה במקרה של ספק פטר חמור.

ומפרטים: ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך, דלית ליה [שהרי אין לו] כלל דין פדיון בספק פטר חמור. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה, איפוא, אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה, הסבור כי במקרה זה מפריש שה כדי להפקיע את איסורו, ואולם אינו צריך לתיתו לכהן.

וכך יש לשאול: מאי [מה הדין]? האם כיון שמפריש טלה והוא לעצמו, אם כן "לאכלה" קרינא ביה [קוראים אנחנו בו], ואין כאן סחורה, שהרי אינו נותנו לכהן כדי לזכות בחמורו. או דילמא [שמא]: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה [שכל עוד שלא מפקיע השה את איסורו] של פטר החמור לא מישתרי [איננו מותר] בהנאה, אם כן כשמפריש אותו תחתיו — כסחורה בבהמת שביעית דמי [נחשב] הדבר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, מדברים מפורשים שאמר רב חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את פטר החמור הודאי, אבל פודין בה את הספק.

ועוד אמר רב חסדא: בהמת שביעית — פטורה מן הבכורה, שהבכור שתלד אינו קדוש. וחייבת במתנות, זרוע לחיים וקיבה, שצריך כל השוחט בהמת חולין לתת לכהן.

ומסבירים: פטורה מן הבכורה — כי "לאכלה" אמר רחמנא [אמרה התורה] ביחס לפירות שביעית (ויקרא כה, ו), ולא לשריפה, ובכור בהמה טהורה — אימוריו נשרפים על גבי המזבח. וחייבת במתנות — משום שבמקרה זה "לאכלה" קרינא [קורא אני] בה, שהרי הכהן אוכל אותם.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במסכת שביעית: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה (הופרשה) ממנה חלתה — חייב מיתה, כדין כל אוכל עיסה שלא הורמה חלתה.

ולפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע] כלל חייבת עיסת שביעית בחלה? והרי כיון שאילו מטמיא [נטמאת] החלה בת שריפה היא, אם כן, יש לומר לגבי חיוב הפרשת חלה, כמו לגבי דין בכורה: "לאכלה" אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא לשריפה!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] לגבי חלה, דכתיב [שנאמר]: "וראשית עיסותיכם תתנו לה' לתרומה לדרתיכם" (במדבר טו, כא), והמלה "לדורותיכם" באה להדגיש: תמיד, וגם בשביעית, יש דין חלה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה — שנאמר: "לדרתיכם". אבל בדין בכור בהמה לא נאמרה לשון זו, ומשום שאימוריו נשרפים — פטורה בהמת שביעית מן הבכורה.

ושואלים: ולגמר מינה [ושנלמד ממנה] מן האמור בחלה, שבהמת שביעית חייבת בבכורה, ואין אומרים בכגון זה "לאכלה" ולא לשריפה! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם [שם, בחלה] עיקר דינה הוא לאכילה, ורק אם נטמאה צריך לשורפה, הכא [כאן, בבכור] עיקר דינם של האימורים הוא לכתחילה לשריפה.

ב שנינו במשנה: נתנו לכהן את פטר החמור עצמו — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. ומעירים: מכאן שאנו חוששים שמא יתרשל הכהן בפדייתו. ואם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתינו את זו ששנו חכמים בברייתא]: ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן: "תנהו לי ואני אפדהו" — הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים, להשתמש בהם בלא פדיון. ותמהים: פשיטא [פשוט] הדבר, הרי דבר זה נובע במישרין מדברי הברייתא, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דמחזק לן [במקום שמוחזק לנו] הכהן בדבר זה, דמיקרי [שמזדמן לו לעיתים] להשתמש בפטר חמור בלא לפדותו, אבל בסתמא [בכהן סתם] לא. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב נחמן שיש לחשוש לכך בכל כהן, מפני שהוא מורה בה היתירא [היתר] לעצמו, שלא להפריש שה תחתיו, שהרי ממילא הוא שלו. ג

משנה המפריש שה לפדיון פטר חמור, ומת השה קודם שנתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: חייבין הבעלים באחריותו, וצריכים ליתן לכהן שה אחר, כמו שחייבים באחריות חמש סלעים של פדיון הבן, שאם אבדו לאחר שהפרישם — צריך ליתן לכהן חמש סלעים אחרים. וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כדין פדיון מעשר שני.

העיד ר' יהושע ור' צדוק שנקבעה הלכה על המפריש שה לפדיון פטר חמור, שאם מת השה — שאין כאן לכהן כלום, שכבר נפדה החמור, ואין הבעלים חייבים באחריות השה, וכדברי חכמים. מת פטר חמור עצמו, לאחר שהפריש שה תחתיו, ולא הספיק ליתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: אין פטר חמור פדוי, שהרי לא הגיע השה ליד הכהן, ולפיכך יקבר פטר החמור, כדין איסורי הנאה, ומותר הבעלים בהנאתו של טלה שהפריש, כאילו לא הפרישו כלל. וחכמים אומרים: משהפריש את השה — נפדה פטר החמור, כאילו בא השה ליד הכהן, ולכן אין פטר החמור צריך להקבר, והטלה ניתן לכהן.

ד גמרא בענין שה שהופרש לפדיון פטר חמור, ועדיין לא ניתן לכהן, שלדעת ר' אליעזר חייבים באחריותו, כפדיון הבן, אמר רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדבריו של ר' אליעזר? דכתיב [שנאמר]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה" (במדבר יח, טו), ובכך הקישם הכתוב זה לזה: מה פדיון בכור אדם חייב באחריותו — אף פדיון בכור בהמה טמאה חייב גם כן באחריותו.

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] הוקשו זה לזה, יש לומר גם: מה בכור אדם מותר בהנאה, שהרי אין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה — אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם שנפדה, ומותר לגוזזו ולעבוד בו! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך גם כן], שלדעת ר' אליעזר פטר חמור מותר בהנאה, והתנן [והרי שנינו במשנה זו]: מת פטר חמור, ר' אליעזר אומר: יקבר, ולכאורה מאי [מה טעם] יקבר — לאו [האם לא] משום שהוא אסור בהנאה?

דחה רב יוסף: לא, יקבר כדין בכור אדם, שאם מת יש מצוה לקוברו, שהרי, כאמור, הוקש לו בכתוב. ותמהים: אלא, לפי הסבר זה, אדם בכור שמת הוא דבעי [שצריך] קבורה, פשוט (שאינו בכור) שמת לא בעי [צריך] קבורה?

ועוד, איך אתה יכול לומר שפטר חמור מותר בהנאה לדעת ר' אליעזר? והרי תניא [שנויה ברייתא]: מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו — שמפריש טלה עליו, והוא שלו. והרי אין צורך להפריש טלה אלא כדי להפקיע מפטר החמור את איסור ההנאה שבו!

אלא אמר רבא: אף שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, וכדברי רב יוסף, אין זה אלא כדי לחייב באחריות פדיונו, אבל לא להתירו בהנאה, שכן אמר קרא [המקרא]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה" (במדבר יח, טו), והחזרה על לשון פדייה באה לומר: לפדייה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.

ה תנן התם [שנינו שם] בברייתא: הערכין, כשנודר ערכו של פלוני להקדש, לפי הערכים הקצובים בתורה לכל גיל — בשעתן, כלומר, נותן את ערכו שבשעת הנדר, ואם נדר ערכו של תינוק פחות מבן חודש, שאין לו ערך — אינו חייב כלום, גם לאחר שלושים יום. ופדיון הבן — אחר שלשים יום צריך ליתנו לכהן, שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה" (במדבר יח, טז). פדיון פטר חמור — לאלתר.

ותוהים: ופדיון פטר חמור לאלתר? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים יום,

ומוסיפין עד עולם!

אמר רב נחמן: מה ששנינו "פטר חמור לאלתר" בא לומר שאם פדאו לאלתר — פדוי, אף שלכתחילה מצוותו לאחר שלושים יום. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד, שבנו, ששנינו לגביו באותה ברייתא: "אחר שלושים יום", אם פדאו בתוך הזמן אינו פדוי? והאיתמר [והרי נאמר]: הפודה את בנו בתוך שלשים יום ללידתו, רב אמר: בנו פדוי!

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] מה שאמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אם אומר בתוך שלושים יום שהוא פודה את בנו מעכשיו — אין בנו פדוי, ורק אם נותן את המעות על מנת שהפדיון יחול לאחר שלושים יום הרי זה פדוי, כשיגיע זמנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

according to Rabbi Shimon as well, perhaps one cannot redeem a firstborn donkey with disqualified consecrated animals, as it is written with regard to them that they are to be treated: “Like the gazelle and like the hart” (Deuteronomy 12:15). Since a gazelle and a hart cannot be used for redemption, so too, disqualified consecrated animals cannot be used for redemption.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to redeeming a firstborn donkey with an animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year, which caused the sanctity of the produce to be transferred to the animal?

The Gemara clarifies the question: With regard to redeeming a donkey that has definite firstborn status with an animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year, you should not raise the dilemma, as one certainly may not redeem it in this manner, since the owner acquires his firstborn donkey in exchange for the animal that he gives to the priest, and this is prohibited with regard to such an animal. This is because the Merciful One states with regard to the Sabbatical Year: “The rest of the land shall be for you for consumption” (Leviticus 25:6), indicating that the produce may be used for consumption but not for commerce. Rather, when should you raise the dilemma? Raise it in the case of a donkey with uncertain firstborn status.

The Gemara clarifies further: And according to the opinion of Rabbi Shimon you should not raise the dilemma, as he does not hold that redemption is necessary in the case of a donkey with uncertain firstborn status. When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that in such a case the owner of the donkey must designate a lamb for its redemption in order to abrogate its forbidden status, but he is not required to give it to a priest.

What is the halakha? Perhaps since he designates a lamb and it is his, we call this act of redemption “for consumption,” and it is not considered commerce if he does not give it to the priest in exchange for his donkey. Or perhaps, since as long as the lamb does not abrogate the forbidden status of the firstborn donkey it is not permitted to derive benefit from the donkey, when the owner designates the lamb as the replacement of the donkey it is tantamount to engaging in commerce with it.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from that which Rav Ḥisda says: One may not redeem a donkey with definite firstborn status with an animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year, but one may redeem a donkey with uncertain firstborn status with it.

And Rav Ḥisda says an additional ruling: An animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year is exempt from its offspring being counted a firstborn, but is obligated to have gifts of the priesthood taken from it. These are the gifts to which members of the priesthood are entitled when a non-sacred animal is slaughtered,

The Gemara explains: It is exempt from its offspring being counted a firstborn because the Merciful One states with regard to produce of the Sabbatical Year that it should be used “for consumption,” but not for burning, and portions of a kosher firstborn animal are burned on the altar. And it is obligated to have gifts of the priesthood taken from it, because we call this case “for consumption,” as the priest eats them.

The Gemara raises an objection from a mishna (Shevi’it 9:9): One who eats from dough of produce of the Sabbatical Year before its ḥalla, i.e., the portion of the dough given to the priests, has been separated, is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven, just like one who consumes any dough before ḥalla is separated.

But according to the opinion of Rav Ḥisda, why is dough of produce of the Sabbatical Year subject to the obligation of separating ḥalla? It should not be subject to this mitzva, since if the dough becomes ritually impure after being separated as ḥalla, it is subject to burning, and the Merciful One states: “For consumption,” but not for burning. This is similar to Rav Ḥisda’s claim that a firstborn animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year is not subject to the obligations of firstborn status.

The Gemara answers: Here, with regard to ḥalla, it is different, as it is written: “Of the first of your dough you shall give to the Lord a portion for a gift throughout your generations” (Numbers 15:21), which indicates that all dough, including that of produce of the Sabbatical Year, is subject to the mitzva of ḥalla.

This is also taught in a baraita: From where is it derived that one who consumes dough of produce of the Sabbatical Year before its ḥalla was separated is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven? It is derived from a verse, as it is stated: “Throughout your generations,” which indicates the inclusion of Sabbatical Years as well. By contrast, this formulation is not used with regard to a firstborn animal. Therefore, since portions of a kosher firstborn animal are burned on the altar, an animal that was purchased with produce of the Sabbatical Year is exempt from its offspring being counted a firstborn.

The Gemara challenges: And let Rav Ḥisda derive from the halakha of ḥalla that such an animal is subject to its offspring being counted a firstborn, and that the interpretation of: “For consumption” but not for burning, is not applied. The Gemara explains: There, with regard to ḥalla, the primary purpose of the dough is for consumption, and it is burned only if it becomes impure. Here, with regard to a firstborn animal, the primary purpose of the portions that are consumed on the altar is for burning.

§ The mishna teaches: If the owner gave the firstborn donkey itself to a priest, the priest may keep it only after he designates a lamb in its stead for redemption. This language indicates that there is concern lest the priest will be negligent in redeeming it. The Gemara comments: We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: In the case of an Israelite who had a firstborn donkey in his house and the priest said to him: Give it to me and I will redeem it, he may not give the donkey to the priest unless the priest redeems it in his presence.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: That is to say that priests are suspect with regard to using firstborn donkeys without redemption. The Gemara asks: Isn’t it obvious? That is exactly what the baraita states. The Gemara explains: Rav Naḥman’s statement is necessary lest you say that this statement of the baraita applies only in a case where we have a presumption that it occasionally happens that this priest uses a firstborn donkey without redeeming it first, but in the case of an ordinary priest, there is no concern for this. Therefore, Rav Naḥman teaches us that this concern is relevant to every priest, as a priest is suspected of granting himself permission to use the firstborn donkey without first redeeming it with a lamb, as in any case the lamb will remain his.

MISHNA: In the case of one who designates a lamb for the redemption of a firstborn donkey and the lamb dies, Rabbi Eliezer says: The owner bears financial responsibility and must give the priest another lamb in its place. This is like the case of the five sela for redemption of a firstborn son, where if the money is lost before one gives it to the priest, he must give the priest another five sela. And the Rabbis say: The owner does not bear financial responsibility. This is like the case of money designated for redemption of second-tithe produce, where once the owner designates the money for redemption, the produce is desanctified.

Rabbi Yehoshua and Rabbi Tzadok testified about a lamb designated for redemption of a firstborn donkey that died, that the priest has nothing here, i.e., in such a case, as the firstborn donkey has already been redeemed, and the owner no longer bears financial responsibility for the dead lamb, in accordance with the opinion of the Rabbis. If after the lamb was designated, the firstborn donkey died, Rabbi Eliezer says: The donkey must be buried, and the owner is permitted to derive benefit from the lamb. And the Rabbis say: It does not need to be buried, and the lamb is given to the priest.

GEMARA: Rav Yosef says: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that the owner bears financial responsibility for the lamb if it is designated and dies before the priest receives it? As it is written: “Yet you shall redeem the firstborn of man, and the firstborn of non-kosher animals you shall redeem” (Numbers 18:15). It is derived from the comparison between the two cases that just as with regard to redeeming a woman’s firstborn son, the father bears financial responsibility to compensate for the five sela in the event of their loss, so too, with regard to redeeming a firstborn non-kosher animal, the owner bears financial responsibility to compensate the priest in the event of their loss.

Abaye said to him: If they are compared, then just as deriving benefit from a woman’s firstborn son is permitted if he has not yet been redeemed, so too, deriving benefit from the firstborn of a non-kosher animal should be permitted prior to redemption, including shearing and working it. And if you would say that indeed Rabbi Eliezer does permit deriving benefit from a firstborn donkey, that is difficult: But didn’t we learn in the mishna that if after the lamb was designated the firstborn donkey died, Rabbi Eliezer says: It must be buried? Now, what is the reason that it must be buried? Is it not because deriving benefit from it is prohibited?

Rav Yosef responded: No, it must be buried like a woman’s firstborn son. There is a mitzva to bury a woman’s firstborn son if he dies, and due to the comparison of the verse, the same applies to a firstborn donkey. The Gemara asks: But according to this answer, does a person who died require burial only if he is a firstborn son, while an ordinary person who is not a firstborn does not require burial? That is certainly not correct. Therefore, no such distinction should exist with regard to a donkey either.

And furthermore, Rabbi Eliezer clearly holds that deriving benefit from a firstborn donkey prior to redemption is forbidden, as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer concedes with regard to an Israelite who has a donkey in his house whose status as a firstborn is uncertain, that he designates a lamb for it and the lamb is his. Designating a lamb in this case is necessary only to remove the prohibition against deriving benefit from the donkey.

Rather, Rava says that although the verse compares the status of a firstborn donkey to that of a woman’s firstborn son, this is only with regard to bearing financial responsibility for the lamb, but not with regard to deriving benefit from the donkey. This is because the verse states: “Yet you shall redeem [pado tifde] the firstborn of man, and the firstborn of non-kosher animals you shall redeem.” The double verb “pado tifde” indicates that I have compared it with regard to redemption, but not with regard to another matter.

§ We learned in a baraita elsewhere: Valuations are determined based on the time of the vow. Therefore, if one vowed to consecrate the valuation of an infant who is less than one month old, he is not obligated to give any money even after the infant is one month old, as an infant less than one month old has no valuation. And with regard to redeeming a woman’s firstborn son, one must give the required sum to the priest after the infant is thirty days old, as it is stated: “And their redemption money, from a month old shall you redeem them” (Numbers 18:16). With regard to redeeming a firstborn donkey, it must be performed immediately.

The Gemara asks: And must redeeming a firstborn donkey be performed immediately? But one can raise a contradiction from another baraita: The halakhot of valuations, and of redemption of a woman’s firstborn son, and of nazirite vows, and of a firstborn donkey, do not apply to less than thirty days. In other words, the halakhot of valuations, of the redemption of a woman’s firstborn son, and of a firstborn donkey do not apply to a person or animal that is less than thirty days old, and a term of naziriteship is a minimum of thirty days.

But one may add to this amount forever. Meaning, the halakhot of valuations apply to a person of any age beyond thirty days, the redemption of a woman’s firstborn son and of a firstborn donkey apply even if the firstborn in question is already several years old, and one can vow to be a nazirite for any length of time beyond thirty days. This baraita indicates that a firstborn donkey is not redeemed immediately, but only after thirty days.

Rav Naḥman says: When the first baraita states that a firstborn donkey must be redeemed immediately, it means to say that if one redeemed it immediately, it is redeemed, although it should be redeemed only after thirty days ab initio. The Gemara asks: By inference, in the case of a woman’s firstborn son, where the first baraita states that he is redeemed after thirty days, if one redeemed him prior to that time, is he not redeemed? But wasn’t it stated: In the case of one who redeems his son within thirty days of birth, Rav says: His son is redeemed?

The Gemara responds: Wasn’t it stated with regard to that matter that Rava says: Everyone agrees that if one says within thirty days of his son’s birth that he is redeeming him from now, his son is not redeemed. Such a redemption would be effective only if he gave the money on condition that the redemption will take effect after his son turns thirty days old.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בבהמת שביעית בשה שקנוי מפירות שביעית:

ודאי פטר חמור לא לך דאין פודין בבהמת שביעית דלאכלה אמר רחמנא והבהמה יש לה מן הפירות ולא לסחורה. דהיינו סחורה שפודה הפטר חמור בהאי שה:

כי תבעי לך ספק. אם יכול לפדות בה ספק פטר חמור:

ואליבא דר' שמעון דלית ליה ספק ברישא דשמעתין וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי וכו'. ואמרינן [לעיל] מתניתין ר' יהודה היא דתני כו'. ור"ש מתיר קס"ד דר' שמעון מתיר דלא צריך לאפרושי כלל הואיל וספק הוא:

לא תבעי לך. דמותר לפדות דהא לאו סחורה היא דבלא פדיון נמי הוה מותר:

כי תבעי לך אליבא דר' יהודה. דמצריך לאפרושי לאפקועיה איסוריה:

מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינן ביה הואיל ולעצמו הוא:

או דלמא כיון דכמה דלא מפקע לאיסור בהאי שה מי שרי ליה האי פטר חמור בהנאה וכסחורה דמי שקונה הנאתו בהאי שה ואסור:

אין פודין בה את הודאי. פטר חמור דהיינו סחורה:

אבל פודין בו את הספק. דלא כסחורה גמורה הוא דלא הוי [אלא] ספק:

ואמר רב חסדא. פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ואלו אמורין דבכור לשרפה קיימי וחייבת במתנות בזרוע ולחיים דלאכילה קיימי קמ"ל מיהא ברייתא דרב חסדא דפודין בו את הספק:

עד שלא הורמה החלה חייב מיתה. דכתיב ולא תשא עליו חטא וגו':

ואמאי. חייב מיתה כיון דאילו מיטמיא החלה בשרפה קיימא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה והא חלה לא ליחייב עלה כיון דיש בה דין שרפה כי היכי דפטרת לה מן הבכורה הואיל ואימורין לשרפה קיימי:

הא לא קשיא דאמאי חייב מיתה בשביעית דכתיב גבי חלה לדורותיכם דכתיב תתנו לה' תרומה לדורותיכם. דלעולם נוהגת איסורה אפילו בשביעית:

ולגמר מינה מחלה לבכורה שתהא נמי חייבת בבכורה:

לא דמי התם נמי משום הכי חייב עלה מיתה משום דעיקר חלה לאכילה קאי לכהן ולא לטמאה לשרפה:

הכא. גבי בכור עיקר אימורין לשרפה קיימי ולא לאכילה הלכך פטור מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה:

תנינא לה. במתניתי' נמי להא ברייתא דת"ר משום דעיקר היא:

אלא אם כן פדאו. הכהן בפניו:

זאת אומרת. מדקאמר אא"כ פדאו בפניו ש"מ דנחשדו הכהנים על פיטרי חמורים שלא יהו פודין אותן:

פשיטא. דבברייתא חזינן בפירוש דנחשדו ומאי קמ"ל רב נחמן:

מהו דתימא. אי לאו דרב נחמן הוה אמינא הני מילי דלא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו היכא דמחזק לן בההוא דלא הוי חכם כ"כ ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו:

אבל בסתמא. היכא דלא מוחזק לן אימא אין צריך לפדותו בפניו דלא נחשדו קמ"ל דכולן נחשדו:

משום דמורו ביה היתירא דאמר מה צורך לי לפדותי והלא כשאפדנו יהיה השה שלי ועכשיו הוא שלי ולא משגח לפדותו הלכך לא יתננו לו אא"כ פדאו בפניו:

המפריש פדיון פטר חמור ומת. קודם שבא ליד כהן חייב ישראל באחריותו ליתן לו פדיון אחר כחמש סלעים של בן. כדתנן בפרק יש בכור לנחלה המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנאמר אך פדה תפדה:

וחכ"א אין חייב באחריותו כפדיון מעשר שני מה מעשר שני אם אבד פדיונו אין חייב באחריותו דשלו הוא אלא שצריך להעלותו ולאוכלו בירושלים בשיש לו מעלה ואם לאו פטור אף פדיון בכור אין חייב באחריותו העיד ר' יהושע וכולה כחכמים:

מת פטר חמור. קודם שבא טלה ליד כהן:

רבי אליעזר אומר יקבר. דאסור בהנאה כמתחילה:

ומותר. ישראל בהנאה של טלה:

וחכ"א אינו צריך ליקבר. ומותר בהנאת עורו ונבילתו:

וטלה לכהן. דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי:

א"ל אביי. הואיל ומקיש לבכור אדם לקיש נמי לכולה מילתא. ולימא אי מה בכור אדם מותר בהנאת מלאכתו אף בכור בהמה טמאה נמי:

וכי תימא הכי נמי והתנן מת וכו'. לא לעולם מותר נמי בהנאה מאי יקבר דקאמר לאו משום דאסור בהנאה אלא הואיל ומקישו לבכור אדם יקבר נמי כבכור אדם:

אלא מעתה בכור אדם הוא דבעי קבורה כלומר אי משום הכי אמר יקבר דלא אסור בהנאה הוא אלא דבעי קבורה לימא יקבר כאדם אלא מדאמר יקבר ש"מ דאסור בהנאה:

ועוד תניא מודה רבי אליעזר. שמפריש עליו טלה והוא שלו אלמא דאי לא מפריש אסור בהנאה וכ"ש פטר חמור ודאי. ומדלא אקשי להנאה לא תקיש נמי לאחריות:

אמר רבא. לעולם לפדיה לאחריות אקשינן ליה ולא להנאה וגופיה קא דשמעינן לה דכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו לבכור אדם ולא לדבר אחר להנאה:

הערכין בשעתן. שאם העריך קטן ואח"כ הגדיל אין חייב ליתן אלא כשעה שהעריכו ופדיון הבן אינו חייב ליתנו אלא אחר שלשים דעד שלשים חיישינן שלא יהא נפל:

ופטר חמור לאלתר פודין אותו אפי' בתוך שלשים. ורמינהי אין בערכין דפחות מחודש אין לו ערך. ואין נזירות פחות מל' דכתיב קדוש יהיה בגימטריא ל' ופדיון הבן ופדיון פטר חמור אין פחות משלשים יום:

ומוסיפין עד עולם. דלאחר ל' ולמעלה יכול להעריכו עד עולם ויש בו תוספת ערך כשהוא גדול:

ובנזירות. דאם רצה להוסיף על ל' כמה שירצה עד עולם שרי. ופדיון הבן ופטר חמור משלשים ולמעלה יכול לפדותן עד עולם. והיינו ומוסיפין עלהן. אבל בפדיונן אין תוספת דמים דכמה שיתן כשהן מן שלשים יום כך יתן בכל זמן שרוצה לפדותן. אלמא דאין פודין פטר חמור פחות משלשים יום:

אמר רב נחמן אמר רב מאי לאלתר דקאמר לומר שאם פדאו לאלתר פטור דאיעבד:

מכלל. דרבנן דברייתא דאין בערכין סברי דאם פדאו קודם אינו פדוי דיעבד. והא איתמר כו' א"כ מאי בינייהו וליכא לתרוצי כדקאמרת לומר שאם פדאו פדוי לעולם כדתרצינן ודקא קשיא והא איתמר הפודה כו' הא איתמר עלה דההוא דכולי עלמא מעכשיו כלומר אמר בתוך שלשים הרי זה פדיונו שיהא פדוי מעכשיו קודם שלשים אין בנו פדוי אפי' דיעבד משום דכי אמר מעכשיו דמי כמאן דהשתא נמי ליהוי מצותיה ולא הוה עד שלשים אלמא דרבנן סברי אם פדאו אינו פדוי:

גמרא כיון דמפריש טלה והוא כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה ואליבא כו' לא יהיב ליה לכהן דהא כו' ובד"ה במתנות כו' והקיבה הס"ד ובד"ה התם גבי כו' א"כ נטמאת הס"ד ואח"כ מ"ה לקיימו אפילו שעה אחת עכ"ל כצ"ל ור"ל אסור לקיימו דקתני במתני' היינו דאסור לכהן לקיימו אפי' שעה אחת בלא פדיון וק"ל:

בד"ה יקבר בבכור לא כו' ובד"ה לומר כו' לא מקיים הס"ד ואח"כ מ"ה מכלל דבנו מדמוקמא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ודאי לא כו' בהמה טמאה כגון כו' ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה הס"ד ואח"כ מ"ה כיון דאלו מטמא כו' אע"ג דיכול להפריש מעיסה כו' הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו כו' ובד"ה הכא עיקר כו' אלא בפירות שביעית כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא לאכלה א"ר ולא לשרפה. ק"ל דהא אכילת מזבח קרויה אכילה כדדרשינן בזבחים (יג ב) ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכ"מ כו' ואחד אכילת מזבח. ואין לדחות דאדרבה מדאצטריך לריבוייה מהכפל ש"מ דסתמא איננה בכלל אכילה. ז"א דהכתיב אשר תאכל האש את העולה (ר"פ צו). והא דאצטריך לריבויא מהכפל הוא מדכתיב מבשר. ביום השלישי. ואולי י"ל דעיקר דרשה דהכא סמיך אלכם (דכתיב לכם לאכלה) ודרשינן לכם ולא לגבוה. אבל מ"מ קשה דהא אמרינן שם (לא) דאכילת אש דהדיוט ג"כ מיקריא אכילה. וא"כ מאי פריך מעיסת שביעית דהא טמאה נתנה להסקה ושפיר קרינן בה לכם. ולפירוש ריב"א בשבת (כד ב) בתד"ה לפי א"ש דזה לא מיקרי לכם דעיקרה אינה אלא למצות שרפה. אמנם עדיין קשה היכי ממעטינן מלכם לאכלה עצים דהסקה בסוכה (מ). וי"ל דאף דנקראת אכילה מ"מ אינה אכילת אדם אלא אכילת האש וכאן כתיב לכם לאכלה. ובזה נ"ל פירוש חדש בהא דחזקיה דמפיק איסור הנאה בחמץ מדכתיב לא יאכל (ר"פ כ"ש). משום דבזה נכלל אף אכילת האש ואכילת בהמה דהיינו הנאה. משא"כ לא תאכל דמוסב רק על אכילת אדם בעצמו. ומ"מ לרבי אבהו דשם לא תיקשי מידי אם תעיין בתוספות שם ד"ה כ"מ מש"כ לחלק בשם ר"י. ועוד דלכם משמע מיעוטא:

תד"ה ודאי. ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה. לכאורה יש לדון בזה. דחמור רובו למשא הוא והנה ההנאה אינה רק כאשר יגיע המשא למקום חפצו. וביעורו הוא בכל מצעד ומצעד במשאו שעל גבו ועיין תוספות סוכה (מ) ד"ה יצאו:

תד"ה כיון. ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית כו'. לכאורה תמוה דזה הוה מן הישן על החדש. עיין בפ"ד דחלה מ"ד וכדקי"ל בפ"א דתרומות מ"ה דא"ת מן הישן עה"ח ואם תרמו אין ת"ת. ואולי דכאן אזלי לתירוץ הראשון שבתוס' מנחות (ע) דמחלקין בין תרומה לחלה מטעם דעיסותיהן דומות זל"ז. וכ"נ שהבין הט"א בדבריהם בר"ה (טו) ד"ה פטורה. אבל העיקר נראה דאין לחלק בין תרומה לחלה עמש"כ בסוף חלה בס"ד. וכאן אולי יכוונו מעיסת ח"ל שא"ח בשביעית. וחייבת בחלה מה"ת כשנכנסה לארץ כדאיתא רפ"ב דחלה:

בא"ד מ"מ הך לאו בת חלה היא כו'. כמו מהחיוב עה"פ. כה"ג הבאתי מהירושלמי בפסחים (לג ב) ע"ש:

גמרא ועוד תניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח כו'. שמפריש כו' והוא שלו. עמש"כ בס"ד בכתובות (ל ב) בתד"ה זר:

שם אלא א"ר א"ק כו'. פירוש לא כדקאמר רב יוסף דלר"א מותר בהנאה ויקבר היינו כבכור אדם אלא לעולם דאסור בהנאה ולא תיקשי אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' דא"ק אך פדה כו'. ולחנם גמגם הגרי"פ על מלת אלא: ודע דהרמב"ם והרע"ב אחריו כתבו זה"ל לפדייה הקשתיו כו' בטעם החכמים. ותמה התוי"ט דלענין איזו פדייה הוקשו ע"ש. ול"נ דכוונתם על ההיקש דא"ר לעיל (ד) לפטור כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה וכדמסיק התוי"ט בעצמו. ור"ל דוקא לענין עיקר חיוב פדייה כגון לפטור כהנים ולוים. וכן לענין במה שיהיה הפדייה כדאיתא שם (ע"ב) מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות כו' וזה ההיקש הוא לכ"ע דהא מיניה ילפינן הא דפודה בו פעמים הרבה ועיין בתוספות שם ד"ה אם. וזה נראה דאישתמיט מהתוי"ט במחכ"ת:

רש"י ד"ה מודה ר"א. דכל כמה דלא מטי פדיון פ"ח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הערכין. שאם היה מב"ח עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי כו'. תמוה דהתנן בריש ערכין דקטן אינו מעריך וע"ש בגמרא. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל בשעה שאמר אחר עליו ערכו עלי:

גמ' אין פודין בה את הודאי. נ"ב ואם פדה יאכל כנגדו:

רש"י ד"ה לומר וכו' שאם פדאו לאלתר פדוי כצ"ל:

תוס' ד"ה ודאי וכו' דאסור לקנות בהמה טמאה. נ"ב משנה היא ספ"ח דשביעית אלא דר' יוסי משמע דפליג התם בהגוזל וצ"ע:

רש"י ד"ה חלה טמאה וכו' חייב מיתה. תמיהני הא חלה טמאה הוא רק בעשה. וכזה תמוה על תוס' ע"ז סו ע"ב ד"ה אביי ועי' רש"י יבמות ז ע"א ד"ה תרומה טמאה:

(יב סע"ב) מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו.—מהרי"ט אלגאזי על הל' בכורות לרמב"ן תמה ע"ז, שלפי המסקנא דלר"א פטר חמור אסור בהנאה, ובהפרשת שה עדיין לא הותר עד שיגיע השה לידי כהן, א"כ מה מהנה ליה הפרשת טלה זה כל זמן שלא מסרו לכהן כדי להפקיע אסור הנאה מספק פטר חמור זה, ונדחק מאד ליישב זה (ע"ש). אבל בירושלמי תרומות רפ"ו מצינו נוסח אחר במאמר זה: "ומודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישם קדשו", ובאור זה, שאותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל (דאל"כ פטר חמור של כהן אינו צריך פדיון, כמו ששנינו לקמן רפ"ב), והרי זה כענין שאר"נ אמר רבה בר אבוה (לעיל יא א). ולפי נוסח זה שפיר סגי ליה בהפרשת טלה בלבד, שהרי הוא עצמו ירש זכותו של אבי אמו כהן^*ופלא על מהרי"ט שלא הביא כאן דברי הירושלמי הללו, והוא עצמו העתיק זה הירושלמי בפ"ח שם אות ס"ז ד"ה "הן אמת" ובהל' חלה אות י"א ד"ה "והנה" לענין דין אחר..

(שם תוספות) ד"ה ודאי וכו' משמע דאסור לקנות בהמה טמאה וכו' בפירות שביעית וכו'.—איני יודע "משמע" זה למה, שהרי משנה שלימה היא בשביעית (פ"ח מ"ח). ומה שתמהו התוס': למה אין קונין בהמה טמאה, ד"בהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה" - ג"כ אינו מובן, דענין "הנאתו וביעורו שוה" היינו ביעורו וביטולו מן העולם; אבל חמור למלאכתו הוא עומד, וכשהוא נהנה ממלאכתו, הרי אותו חמור קיים ועומד לפנינו.

לר' שמעון נמי. אע''ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו: בבהמת שביעית. בהמה שניקחה בפירות שביעית: ודאי לא תיבעי לך. פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה: ספק. כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו: ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך. דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר''ש מתיר פטר חמור בהנאה: את הודאי. פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה: במתנות. זרוע ולחיים והקיבה: לשריפה. ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה: חלה טמאה. אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה: ואמאי. מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה: לדורותיכם. כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו': תניא נמי הכי. דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו: וליגמר מינה. דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה: התם. גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא''כ נטמאת: לקיימו. אפי' שעה אחת: נחשדו. שעובדין בהן בלא פדיון: פשיטא. דודאי מהכא שמעינן לה: מהו דתימא הני מילי. דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר ל''א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון: דמורה בה היתירא. דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו: מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן. דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף נא.) דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן: מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר. הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: א''צ להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי: גמ' חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר''א. אע''ג דבודאי פטר חמור ס''ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא''צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס''ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן. שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים: מכלל דבנו. מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי: והאיתמר. בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף מט.): דכ''ע מעכשיו. היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום:

ודאי לא תבעי לך. לאכלה ולא לסחורה משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון פטר חמור בפירות שביעית ותימה דאפי' רבנן לא אסרי בהגוזל קמא (ב''ק קב.) משרה וכביסה אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה: כיון דאילו מיטמיא כו'. ואע''ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ''מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור: הכא עיקר לשריפה הקשה ר''ת נילף מעומר דעיקרו לשריפה. ואמר פ' כל קרבנות (מנחות ד' פד.) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך היכי מייתי עומר מפירות שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואיכא קומץ שקרב לגבי מזבח שאני התם דאמר קרא לדורותיכם י''ל לא ילפינן בכור מעומר דאיכא פירכי טובא מה לעומר שכן קרבן צבור ודוחה שבת וטומאה ועוד א''א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית דבעינן כרמל אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים: לאו איתמר עלה אמר רבא דכ''ע מעכשיו אינו פדוי. לשון זה אינו לקמן פ' יש בכור (דף מט. ע''ש):