בכורות יג ע"א

רב ששת אמר: מצות פטר חמור — לפדותו לאלתר, כברייתא הראשונה. ומה שנאמר בברייתא השניה שאין בפטר חמור פחות משלושים יום, בא לומר שעד אז אינו עובר עליו אם אינו פודה אותו, אבל לאחר שלושים יום — עובר עליו.

מתיב [מקשה] על כך רמי בר חמא ממה ששנינו בברייתא: מצותו של פטר חמור כל שלשים יום, מכאן ואילך — או פודהו או עורפו. מאי לאו [האם אין הכוונה] שמצוה להשהותו כל שלשים יום, ורק אז לפדותו? ודוחים: לא, מצוה לפדותו כל שלשים יום, אבל לאחר שלושים יום, אם לא פדאו — עובר עליו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], "מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולא "או פודהו או עורפו"! אלא אמר רבא: לא קשיא [קשה] הסתירה שבין הברייתות, הא [זה] ששנינו שמצות פטר חמור לאחר שלושים יום — הרי זה לשיטת ר' אליעזר, דמקשי [שמקיש, משווה] פטר חמור לבכור אדם, שנאמר בו "מבן חודש תפדה" (במדבר יח, טז), הא [זה] ששנינו שמצוותו לאלתר — הרי זה לשיטת רבנן [חכמים], דלא מקשי [שאינם מקישים, משווים] אותם.

א משנה לא רצה לפדותו את פטר החמור — עורפו (מתיז את ראשו) מאחוריו וקוברו. מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר: "אם לא תפדה — וערפתו" (שמות יג, יג). ומביאים מצוות דומות לזו.

מצות יעידה באמה עבריה, שצריך האדון לקדשה לו לאשה — קודמת למצות הפדייה, שאם לא קידש אותה — פודים אותה בכסף, שנאמר: "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה — והפדה" (שמות כא, יח).

מצות הייבום של אשת אחיו שמת קודמת למצות חליצה, שאם אינו רוצה ליבמה — חולצת היבמה נעלו של היבם, ושוב אין זיקת אישות ביניהם, כפי שנאמר: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" וכו' (דברים כה, ז). ומוסיפים: כל זה היה בראשונה, שהיו מתכוונין לייבם לשם מצוה. ועכשיו שאין מתכוונין לייבם לשם מצוה, אלא מתוך טעמים אחרים — משום יופיה של היבמה, או לשם ממון — אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

מצות הגאולה, כלומר, הפדייה של בהמה טמאה שהוקדשה למקדש — באדון שהקדיש אותה, ולכן הוא קודם לכל אדם, שנאמר: "ואם בבהמה הטמאה... ואם לא יגאל (על ידי הבעלים) — ונמכר (לכל אדם) בערכך" (ויקרא כז, כז).

א משנה הלוקח (הקונה) עובר פרתו של נכרי כשהוא במעי אמו, או המוכר לו את עובר פרתו שלו, אף על פי שאינו רשאי למכור לו בהמה גסה, או המשתתף לו, שנעשה שותף עם הגוי בפרה או בעובר. או המקבל ממנו פרה, כדי לטפל בה ולקחת חלק בולדות, או הנותן לו פרה בקבלה, כדי לטפל בה ולהתחלק בולדות — בכל המקרים האלה פטור מן הבכורה, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג), ויש לדייק: בישראל אבל לא באחרים.

הכהנים והלוים חייבים במצות בכור בהמה טהורה שלהם, שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא רק מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור.

ב גמרא ושואלים על סדר הפרקים במסכת זו: מאי איריא [מה שייך], מדוע נוהג כך התנא, דתני [שהוא שונה] ענין עובר חמורו ברישא [בתחילה], בפרק הראשון, והדר תני [ואחר כך שונה] ענין עובר פרתו? ליתני ברישא [שישנה בתחילה] עובר פרתו, שהוא קדוש יותר, שהרי קדושת הבכורה שבו קדושת הגוף הוא, ליקרב על המזבח, ואינה פוקעת על ידי פדיון, והדר ליתני [ואחר כך שישנה] עובר חמורו, שקדושת דמים הוא, שאינו צריך אלא לפדותו, ומשנפדה הוא מותר לגמרי!

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בתשובה לכך, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איידי דחביבא ליה [מתוך שחביבה לו הלכה זו] של פדיון פטר חמור, שיש בה ענין מיוחד, כדברי רבי חנינא, שהסביר (לעיל ה,ב) מדוע זכה חמור לקדושת הבכורה, ולא שאר בהמה טמאה — לכן הקדים אותה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: איידי דזוטרן מיליה [מתוך שמועטים ענייניו] של בכור בהמה טמאה, פסיק ושדי לה [הוא פוסק, חותך, ומשליך אותה], ואחר כך עובר לבכור בהמה טהורה, שענייניו מרובים.

ג ובפרטי ההלכה של הקונה בהמה מגוי, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום (משמו של) ר' אושעיא: ישראל שנתן מעות לגוי עבור בהמתו בדיניהם, לפי דיני הגוים, אף על פי שלא משך את הבהמה כדי לקנותה, הרי זה קנה אותה, ואם תתעבר מכאן ואילך — חייבת בבכורה. וכן לצד השני, גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך — קנה, ופטור מן הבכורה.

ד ודנים בפרטי הדברים שאמר ר' אושעיא. אמר מר [החכם]: ישראל שנתן מעות לגוי עבור בהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך — קנה וחייבת בבכורה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "בדיניהם"? אי נימא [אם נאמר]: שקנה את הבהמה בדיניהם דגופיה [של הגוי עצמו], כדרך שקונים את הגוי עצמו כעבד, בכסף. ומניין שהוא נקנה בכסף? דאתי [שהוא בא, נלמד] בקל וחומר: אם גופיה קני ליה [אם את הגוי עצמו קונה] ישראל בכסף, דכתיב [שנאמר] בעבד כנעני: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו), ובכך

הקישו (השווה אותו) הכתוב לאחוזה, לקרקע: מה אחוזה נקנית בכסף, או בשטר, או בחזקה, כגון שנועל וגודר את השדה — אף עבד כנעני נקנה בכסף. ולפיכך נאמר שממונו, כגון בהמתו של הגוי — לא כל שכן הוא שקונה הישראל מידו בכסף?

על כך יש להקשות: אם כן, לפי קל וחומר זה, אפילו בשטר ובחזקה נמי [גם כן] יוכל לקנות את הבהמה, כדרך שקונים את הגוי עצמו. ולא רק במעות, כפי שנזכר בדברי ר' אושעיא! ועוד, דרכי הקנין של ישראל מישראל יוכיחו שאין ללמוד קנין ממונו של אדם מקנין גופו, דגופיה קני ליה [שהרי את ישראל עצמו קונה] ישראל לעבד בכסף, ואילו ממונו, כגון בהמתו של ישראל, אין ישראל קונה בכסף, אלא במשיכה!

אלא אמר אביי: מה שנאמר שנתן מעות לגוי בדיניהם, אין כוונתו — כדרך שקונים גוי, אלא: בדיניהם שפסקה להם תורה, ואמרה כיצד קונים מידם מיטלטלים, והוא במעות, שכך דורשים את הפסוק "או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד), מיד עמיתך (ישראל) הוא שאתה קונה במשיכה מיד ליד, הא [אבל] מיד גוי אתה קונה בכסף. ומקשים: ומניין שכך יש להסיק מכתוב זה?

ואימא [ואמור]: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, ואילו מיד גוי — כלל כלל לא קונים, ואפילו לא בכסף! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, שהרי קל וחומר הוא: אם את גופו של הגוי קונה ישראל בכסף, ממונו לא כל שכן שהוא קונה בכסף?

ומקשים: ואימא [ועדיין אמור כך]: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, אבל מיד גוי אינך קונה עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי דרכי קניה גם כסף וגם משיכה! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: בוודאי אינך יכול לומר כן, ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו קונה ישראל בדרך קנין אחת, ממונו צריך לקנות בשתים?! וחוזרים ומקשים: ואימא [ואמור] ודייק כך: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, מיד הגוי קונים או בהא [בזה, בכסף] או בהא [בזה, במשיכה]! ומשיבים: לא ניתן לומר כן, שהרי דינו של הגוי צריך להיות דומיא [דומה] לדין של עמיתך, ממנו הוא למד,

מה מיד עמיתך בחדא [אתה קונה בדרך אחת] במשיכה — אף מיד גוי נמי [גם כן] בחדא [באחת], בכסף.

ה ודנים בהמשך דברי ר' אושעיא. אמר מר [החכם]: וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן, אף על פי שלא משך — קנה, ופטור מן הבכורה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "בדיניהן"? אילימא [אם נאמר] בדיניהן דגופיה [של ישראל עצמו], כדרך שהוא קונה את גופו של ישראל בכסף. ויש לומר כן משום דאתי [שהוא בא, נלמד] בקל וחומר: אם את גופו של ישראל קני ליה [קונה אותו] הגוי בכסף, דכתיב [שנאמר] בישראל הנמכר לגוי: "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא), את ממונו של ישראל לא כל שכן שקונה אותו הגוי בכסף?

דבר זה יש לדחות: דרכי הקנין של ישראל מישראל יוכיחו, שהרי את גופו של עבד עברי קני [קונה] ישראל בכסף, ואת ממונו של ישראל אין ישראל קונה בכסף, אלא במשיכה! אלא אמר אביי: מה שנאמר שגוי קונה בהמה בכסף בדיניהם, הכוונה היא: בדרכי הקנין שפסקה להם תורה לגוים, כיצד הם קונים מיד ישראל, והוא בכסף, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (ויקרא כה, יד), ויש לדייק: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, הא [אבל] לגוי — בכסף.

ומקשים: ואימא [ואמור]: לגוי כלל כלל לא, שאין הגוי קונה מיד ישראל לא בכסף ולא במשיכה! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לאו [האם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו של ישראל קנה הגוי, ממונו לא כל שכן שהוא קונה?

ומקשים, אימא [אמור ודייק כך]: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, אבל לגוי אינך מוכר עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי דרכי קניה, גם במשיכה וגם בכסף! ומשיבים: לאו [האם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו של ישראל קונה הגוי בדרך אחד, את ממונו יצטרך לקנות בשתים?!

ומקשים, ואימא [ואמור]: את ממונו של ישראל קונה הגוי או בהא [בזו] או בהא [בזו]! ודוחים: קנין הגוי הנלמד מפסוק זה הריהו דומיא [בדומה] לקנין של עמיתך, ממנו הוא נלמד:

Rav Sheshet says: The mitzva of redeeming a firstborn donkey takes effect immediately after it is born, as is stated in the first baraita. The second baraita, which states that it applies only after thirty days, means to say that until that time, one does not transgress a prohibition if he has not yet performed the redemption. After thirty days, though, one transgresses a prohibition if he still has not redeemed his firstborn donkey.

Rami bar Ḥama raises an objection to Rav Sheshet from a baraita: The mitzva of a firstborn donkey applies throughout the period of thirty days from its birth; from that point forward he must either redeem it immediately or break its neck. What, does it not mean that there is a mitzva to wait to redeem it until all thirty days have passed? The Gemara answers: No, it means that there is a mitzva to redeem it throughout the period of thirty days, and after that point one has transgressed a prohibition.

The Gemara asks: If so, it should have stated: From that point forward, either he redeems it or he transgresses a prohibition, rather than stating: From that point forward he must either redeem it or break its neck. Rather, Rava says: The contradiction between the two baraitot is not difficult, as this baraita, which states that the redemption is performed after thirty days, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who compares the redemption of a firstborn donkey to the redemption of a woman’s firstborn son, where it is stated: “From a month old shall you redeem them” (Numbers 18:16). That baraita, which states that one must perform the mitzva immediately, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who do not compare the two mitzvot of redemption.

MISHNA: If one did not wish to redeem the firstborn donkey, he breaks its neck from behind and buries it. The mitzva of redeeming the firstborn donkey takes precedence over the mitzva of breaking the neck, as it is stated: “If you will not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13).

The mishna proceeds to enumerate other mitzvot in which one option takes precedence over another. The mitzva of designating a Hebrew maidservant to be betrothed to her master takes precedence over the mitzva of redeeming the maidservant from her master with money, as it is stated: “If she does not please her master, who has not betrothed her to himself, then he shall let her be redeemed” (Exodus 21:8).

The mitzva of levirate marriage takes precedence over the mitzva of ḥalitza, which dissolves the levirate bond, as it is stated: “And if the man does not wish to take his brother’s wife” (Deuteronomy 25:7). The mishna adds: This was the case initially, when people would intend that their performance of levirate marriage be for the sake of the mitzva. But now that they do not intend that their performance of levirate marriage be for the sake of the mitzva, but rather for reasons such as the beauty of the yevama or for financial gain, the Sages said that the mitzva of ḥalitza takes precedence over the mitzva of levirate marriage.

With regard to a non-kosher animal that was consecrated to the Temple, the mitzva of redemption by the owner who consecrated it takes precedence over redemption by any other person, as it is stated: “And if it is of a non-kosher animal…and if it is not redeemed, it shall be sold according to your valuation” (Leviticus 27:27).

MISHNA: With regard to one who purchases the fetus of a cow that belongs to a gentile; one who sells the fetus of his cow to a gentile, even though one is not permitted to sell a large animal to a gentile; one who enters into a partnership with a gentile with regard to a cow or its fetus; one who receives a cow from a gentile to tend to it in exchange for partnership in its offspring; and one who gives his cow to a gentile in receivership, so that the gentile owns a share of the cow’s offspring; in all of these cases, one is exempt from the obligation of redeeming the firstborn offspring, as it is stated: “I sanctified to Me all the firstborn in Israel, both man and animal” (Numbers 3:13), indicating that the mitzva is incumbent upon the Jewish people, but not upon others. If the firstborn belongs even partially to a gentile, the sanctity of firstborn does not apply to it.

The mishna continues: The priests and the Levites are obligated in the mitzva, i.e., their animals have firstborn sanctity, as they were not exempted from the mitzva of the male firstborn of a kosher animal; rather, they were exempted only from redemption of the firstborn son and from the redemption of the firstborn donkey.

GEMARA: The first chapter of this tractate began with the halakhot pertaining to a firstborn donkey. The Gemara asks: Why does the tanna specifically teach the halakhot of the fetus of his donkey first, and only then teach the halakhot of the fetus of his cow? Let him first teach the halakhot of the fetus of his cow, as it is a case of inherent sanctity, i.e., the animal cannot be redeemed and is sacrificed upon the altar, and let him then teach the halakhot of the fetus of his donkey, as it is a case of sanctity that inheres in its value.

They said in the West, Eretz Yisrael: If you wish, say that the halakhot of a firstborn donkey were taught first since they are dear to the tanna, in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina (5b) that donkeys helped the Jews when they departed from Egypt, as the Jews loaded their gold and silver on donkeys. And if you wish, say that these halakhot were taught first since the matters pertaining to a non-kosher animal are relatively few, and therefore the tanna completes its treatment and sets it aside.

§ With regard to the mishna’s discussion of sales involving Jews and gentiles, Rabbi Yitzḥak bar Naḥmani says that Reish Lakish said in the name of Rabbi Oshaya: In the case of a Jew who gave money to a gentile to buy the gentile’s animal from him according to their laws, as explained further on, even though the Jew did not pull the animal in the manner of a formal acquisition, as required by halakha, he has legally acquired it, and the Jewish owner is obligated to give the animal’s firstborn offspring to a priest. And in the case of a gentile who gave money to a Jew to buy the Jew’s animal from him according to their laws, even though the gentile did not pull the animal he has acquired it, and the Jew is therefore exempt from giving the animal’s firstborn offspring to a priest.

The Master said: In the case of a Jew who gave money to a gentile to buy the gentile’s animal from him according to their laws, even though he did not pull the animal he has legally acquired it, and the Jew is obligated to give the animal’s firstborn offspring to a priest.

The Gemara asks: What is meant by: According to their laws? If we say that it is referring to the laws relating to the purchase of a gentile’s person as a slave, i.e., the halakhot of purchasing gentiles themselves rather than the methods by which gentiles can acquire property, this must be based on the assumption that the halakha with regard to the purchase of a gentile’s animal is derived by the following a fortiori inference: If a gentile’s person is acquired by a Jew as a Canaanite slave through payment of money, as it is written: “And you may make them an inheritance for your children after you, to hold for an ancestral possession” (Leviticus 25:46), the same halakha should apply to acquiring a gentile’s property.

The Gemara elaborates: The verse thereby compares a gentile slave to an ancestral possession, i.e., land: Just as an ancestral possession is acquired by the transfer of money, or with a bill of sale, or through taking possession, so too, a Canaanite slave is acquired by the transfer of money. If this is the halakha with regard to a gentile’s person, is it not all the more so reasonable that a gentile’s property is acquired through the transfer of money?

The Gemara rejects this conclusion: If so, then according to halakha it should be possible to acquire a gentile’s property even with a bill of sale or by taking possession, which is not so. The Gemara adds: And furthermore, the halakha pertaining to a Jew purchasing goods from a Jew proves that the entire premise of the a fortiori inference is false, as he acquires a Jew’s person with money alone, but he acquires his property only by pulling. It is therefore evident that the ability to acquire one’s person with money does not indicate that his property can be purchased in the same manner.

Rather, Abaye says that the term: Their laws, is referring to their laws that the Torah prescribed for their methods of purchase, by stating: “Or buy of your counterpart’s hand” (Leviticus 25:14), which teaches that it is only from the hand of your counterpart, i.e., a Jew, that property is acquired by the formal act of acquisition of pulling. This indicates that acquiring property from the hand of a gentile is accomplished through payment of money.

The Gemara raises an objection: But one can say that it should be inferred from the verse that one cannot purchase anything at all from the hand of a gentile. The Sages said in response: That cannot enter your mind, as there is an a fortiori inference which indicates otherwise: If a Jew can purchase a gentile’s person as a slave, is it not all the more so reasonable that he can purchase a gentile’s property?

The Gemara raises another objection: But one can say that the verse teaches that whereas a Jew’s property is acquired through pulling, property purchased from the hand of a gentile is not acquired until two formal acts of acquisition have been performed, both pulling and payment of money. The Sages said in response: Isn’t it indicated otherwise by an a fortiori inference: If his person is acquired through only one act of acquisition, could it be that his property must be acquired through two acts? The Gemara further suggests: But one can say that it is derived from the verse that one can acquire property from a gentile either through this method of pulling or through that method of money. The Gemara explains: The halakha derived from the phrase “of your counterpart” must be similar to an acquisition from your counterpart:

Just as from the hand of your counterpart it is with one act, with pulling, so too, from the hand of a gentile, it is also with one act, with money.

The Gemara discusses the statement of Rabbi Oshaya. The Master said: And a gentile who gave money to a Jew to buy the Jew’s animal from him according to their laws, even though the gentile did not pull the animal he has acquired it, and the Jew is therefore exempt from giving the animal’s firstborn offspring to a priest. The Gemara clarifies: What is the meaning of according to their laws? If we say that it means: According to their laws of the person of the Jew himself, i.e., the manner in which he purchases the person of a Jew with money, and it is reasonable to say so, as it may be derived through an a fortiori inference: If a gentile acquires the body of a Jew with money, as it is written in that regard: “From the money of his purchase” (Leviticus 25:51), then with regard to the property of a Jew, is it not all the more so reasonable that the gentile can acquire it with money?

This can be rejected, as the acquisition of a Jew from a Jew will prove that the inference is not valid, as the person of a Hebrew slave one acquires with money, while the property of a Jew can be acquired only by pulling. Rather, Abaye said: That which it states, that a gentile purchases an animal with money according to their laws, means: With the acts of acquisition that the Torah prescribed to gentiles, the manner in which they acquire items from Jews, i.e., with money, as it is stated: “And if you sell a sale item to your counterpart” (Leviticus 25:14), from which it may be inferred: To your counterpart, i.e., a Jew, property is acquired by pulling, but property from the hand of a gentile is acquired with money.

The Gemara suggests: But say that the inference should be: To a gentile, not at all, i.e., neither with money nor with pulling can a gentile acquire an item from a Jew. The Sages said in response: But isn’t it an a fortiori inference to the contrary: If a gentile can purchase a Jew’s person as a slave, then is it not all the more so reasonable that he can purchase the Jew’s property?

The Gemara suggests: Say and infer as follows: To your counterpart you sell with pulling, but to a gentile you do not sell until two formal acts of acquisition have been performed: Pulling and money. The Sages said in response: But isn’t it an a fortiori inference to the contrary: If the person of a Jew is acquired with one act of acquisition, is it reasonable that his property is acquired with two acts?

The Gemara further suggests: But say that a gentile acquires property from a Jew either with this act of pulling or with that act of paying money. The Gemara explains: The acquisition of the gentile must be similar to the acquisition of your counterpart, from which it is derived: