בכורות יג ע"ב

מה עמיתך — בדרך אחת, אף גוי נמי — באחת.

א מצאנו, איפוא, מקור בתורה לדרך קניינו של הגוי מיד ישראל בכסף — מדיוק המלה "עמיתך". ועל כך אמרי [אומרים]: ולשיטת אמימר דאמר [שהוא אומר]: משיכה בגוי קונה, הניחא אי סבר לה [זה נוח, מובן, אם סבור הוא] כדעת ר' יוחנן דאמר [שאומר]: דבר תורה (מדין תורה) מעות קונות מיטלטלים מישראל לישראל, משיכה לא, אם כן אהני [הועיל] הכתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (ויקרא כה, יד), ללמדנו: לעמיתך — בכסף, לגוי — במשיכה.

אלא אי סבר לה [אם הוא סבור] כדעת ריש לקיש דאמר [שאומר]: משיכה כקנין בישראל מפורשת מן התורה, נמצא שגם לעמיתך אתה מוכר במשיכה, וגם לגוי במשיכה, אם כן "לעמיתך" למה לי?

אמרי [אומרים] בתשובה: "עמיתך" לא לצורך הקנין נאמר, אלא לעיקר דינו של פסוק זה, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו", ללמד: לעמיתך אתה מחזיר אונאה, שאם נטלת מן הקונה יותר מערכו של החפץ, או שילמת למוכר פחות מערכו, עליך להשיב לו, ואי [ואין] אתה מחזיר אונאה לגוי. ומקשים: דין זה, שאין אונאה לגוי — מ"אל תונו איש את אחיו" נפקא [יוצא הדבר], מדיוק המלה "אחיו"!

ומשיבים: חד [מיעוט אחד] נאמר בגוי, וחד [ומיעוט אחד] בהקדש, שאין דין אונאה בנכסי המקדש. ומעירים: ולמרות שגם הגוי וגם ההקדש אינם בכלל "עמיתך", צריכי [צריכים] שני מיעוטים: דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד], הוה אמינא [הייתי אומר]: לגוי הוא שאין לו אונאה, אבל הקדש — יש לו אונאה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב דין זה גם בהקדש.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שגזילו, לגזול את הגוי, אסור מדין תורה — היינו דאצטריך קרא [זהו שהוצרך הכתוב] למישרי [להתיר] אונאה שלו. אלא אי סבר לה כמאן דאמר [אם הוא סבור כדעת מי שאומר] גזילו של גוי מותר, אונאה שלו מיבעיא [צריך לומר] שאינו צריך להחזיר? וחוזרת איפוא השאלה: לשיטת אמימר, "לעמיתך" למה לי, לדעת ריש לקיש? על כך אמרי [אומרים]: אי סבר לה כמאן

דאמר [אם סבור הוא כדעת מי שאומר] גזילו מותר — באמת אין צורך ב"עמיתך" לשיטת ריש לקיש. ואם כן, על כורחיך עולא כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שדבר תורה מעות קונות מיטלטלים בישראל, והוא דורש כך: לעמיתך אתה מוכר במעות, לגוי — במשיכה.

ב ושבים לדון בדברי ריש לקיש בשם ר' אושעיא, שקונים מיטלטלים מן הגוי במעות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: הלוקח (הקונה) גרוטאות (שברי כלים) מן הגוים, אם מצא בהן עבודה זרה שאסורה בהנאה, מה יעשה? אם עד שלא נתן מעות לגוי משך את הגרוטאות — יחזיר אותם לגוי, שמשיכה בלא מתן מעות אינה קונה מן הגוי. ואם משנתן מעות לגוי משך הרי זה אלו שלו, ויוליך הנאה, דמיה של אותה עבודה זרה לים המלח, כלומר, לאיבוד. ואי אמרת [אם אתה אומר] שמעות לבדן קונות מן הגוי, אם כן, מה ששנינו בסוף הברייתא: ואם משנתן מעות משך — קנה, משיכה בנוסף למעות למה לי? המלח, כלומר, לאיבוד.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שמעות לבדן קונות מן הגוי, אם כן, מה ששנינו בסוף הברייתא: ואם משנתן מעות משך — קנה, משיכה בנוסף למעות למה לי? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל, ובישראל משיכה קונה. ומקשים: אי הכי [אם כך], מעות שהוזכרו למה לי? הרי בישראל די במשיכה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שנתן מעות, אי משיך [אם משך] — אין [כן], קנה, ואי [אם] לא משך — לא.

ומקשים: אי הכי [אם כן], שמדובר בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא], ששנינו: אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר. ומדוע? והרי קנה ממנו במשיכה! אמר אביי: רישא [בהתחלה], הטעם שמחזיר — משום דאיכא [שיש בזה] מקח טעות, שלא היתה כוונתו לקנות עבודה זרה. אמר ליה [לו] רבא בתמיהה: רישא [בהתחלה] אתה מסביר — משום דאיכא [שיש] מקח טעות, וכי סיפא [בסוף] כאשר נתן מעות ליכא [אין] מקח טעות?

אלא אמר רבא: רישא וסיפא [גם בהתחלה וגם בסוף] מדובר במקח טעות, ומעיקר הדין חוזר בשניהם. ואולם רישא [בהתחלה], במקרה דלא יהיב זוזי [שלא נתן מעות] לגוי — לא מיחזי [אין זה נראה] כעבודה זרה ביד ישראל, שהרי רגילים לקנות מן הגוי במעות, וכל עוד לא נתן מעות אין זה נראה כשלו, ולכן יכול להחזיר לגוי. סיפא דיהיב זוזי [בסוף, שנתן כבר כסף] — מיחזי [נראה הדבר] כעבודה זרה ביד ישראל, שהרי רגילים לקנות מן הגוי במעות, וכיון שנתן הרי זה נראה כשלו, ולכן צריך לאבדה, למרות שהיה זה מקח טעות.

ואומרים: ואביי, שהסביר כי דווקא בתחילה מדובר במקח טעות, אמר [יכול היה לומר] לך: דווקא רישא [בהתחלה] ניתן להסביר שהיה זה מקח טעות — משום שלא ידע שיש בין הגרוטאות גם עבודה זרה, דהא לא יהיב ליה זוזי [שהרי עדיין לא נתן לו כסף], ואין דרכו של קונה לבדוק היטב את החפץ הנקנה עד שהוא בא לתת את המעות. סיפא [בסוף] לאו [לא] מקח טעות הוא, שכיון דיהיב זוזי [שכבר נתן כסף], כי קא משיך [כאשר הוא מושך] — איבעי לעיוני והדר מימשך [צריך היה לבדוק, ואחר כך למשוך], ומשלא עשה זאת — התכוון לקנות את הגרוטאות על כל מה שבתוכן.

רב אשי אמר הסבר אחר לברייתא: מדרישא [מתוך שבהתחלה] למדנו שמשיכה בגוי אינה קונה, אלא מעות — סיפא נמי [בסוף גם כן] ששנינו: ואם משנתן מעות משך — קנה, יש להבין כי משיכה אינה קונה, אלא המעות. ואף שלפי זה לא הוצרך להזכיר כלל משיכה, שהרי קנה במתן המעות, מכל מקום איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] "משך" — תנא סיפא נמי [שנה בסוף גם כן] לשון "משך".

רבינא אמר: להיפך, מדסיפא [ממה שבסוף] מוכח שמשיכה קונה גם מגוי, שהרי שנינו: אם משנתן מעות משך — קנה, יש ללמוד כי רישא נמי [בהתחלה גם כן] משיכה קונה, ורישא [ומה ששנינו בהתחלה]: אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר, יש להבין כי הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם לא נתן מעות ולא משך — יחזור, מאי [מהו] יחזור — יחזור בדברים, שאינו צריך לקיים את דבריו.

והוצרך התנא לומר זאת, שכן קסבר [סבור הוא] כי בדרך כלל, דברים, הסכמה של דיבור בלבד, בלי מעשה קנין — יש בהם משום מחוסרי אמנה, כלומר, עבירה של הפרת אמון. ואולם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בישראל הקונה מישראל, דקיימו בדבורייהו [שהם, הישראלים עומדים בדיבורם], ואחד סומך על חבירו שיקיים את דבריו. אבל ישראל הקונה מגוים, דאינהו לא קיימי בדבורייהו [שהם, הגוים, אינם עומדים בדיבורם], שדיבור אינו מחייב לגביהם בעניינים של קנין — לא, ולכן אם חוזר בו מהסכם שבדיבור אין בכך פגם.

Just as property is acquired from your counterpart through only one act of acquisition, i.e., pulling, so too, property is acquired from a gentile through only one act of acquisition, i.e., payment of money.

The Sages said: And according to the opinion of Ameimar, who says that pulling effects acquisition in the case of a gentile, this works out well if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says: By Torah law, money effects acquisition, but pulling does not. If Ameimar accepts Rabbi Yoḥanan’s opinion, then it can be derived from the phrase “of your counterpart” that transactions with your counterpart, i.e., a Jew, are effected through payment of money, whereas transactions with a gentile are effected by pulling.

But if Ameimar holds in accordance with the opinion of Reish Lakish, who says: The act of acquisition of pulling is explicit in the Torah, then the halakha is that transactions with your counterpart are effected by pulling, and transactions with a gentile are also effected by pulling. Accordingly, why do I need the phrase “of your counterpart”?

The Sages said in explanation: The phrase “of your counterpart” does not teach a halakha with regard to the method of acquisition. Rather, it is referring to the latter part of the verse: “And if you make a sale to your counterpart, or buy of your counterpart’s hand, a man shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14). The verse is derived as follows: You must return the sum of exploitation to your counterpart, but you do not need to return the sum of exploitation to a gentile. The Gemara rejects this suggestion: The exemption from returning the sum of exploitation to a gentile is derived from the latter part of the verse alone: “A man shall not exploit his brother.” A gentile is not included in the category of “his brother.” Accordingly, the phrase “of your counterpart” remains extraneous.

The Gemara responds: One phrase is required to exclude a gentile, and one serves to exclude consecrated property. And both derivations are necessary, as, had the Merciful One written only one exclusionary phrase, I would say: It is with regard to transactions with a gentile that one is not subject to the prohibition of exploitation; but with regard to transactions involving consecrated property, one is subject to the prohibition of exploitation. Therefore, the other derivation teaches us that one is not subject to the prohibition of exploitation with regard to transactions involving consecrated property either.

The Gemara remarks: This works out well according to the one who says that his robbery, i.e., robbing a gentile, is prohibited, as this is the reason that a verse is necessary to permit keeping the sum of the exploitation obtained from a gentile. But if Ameimar holds in accordance with the opinion of the one who says that his robbery is permitted, is it necessary to state that one may keep the sum of the exploitation obtained from a gentile? The Gemara accepts this reasoning: The Sages said: If Ameimar holds in accordance with the opinion of the one who says that his robbery is permitted, perforce he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan that money effects acquisition by Torah law, and therefore the difficulty does not arise.

§ The Gemara raises an objection to the opinion that property is acquired from a gentile by monetary payment. It is taught in a baraita: With regard to one who buys broken vessels [gerutaot] made of gold or silver from the gentiles and finds among them an object of idol worship, if he pulled the object of idol worship, thereby performing an act of acquisition, before he gave the money to the gentile, he may return the object of idol worship to the gentile. But if he pulled it after he gave the money to the gentile, he may not return it. Since the idol’s status was not revoked, he must take it and cast it into the Dead Sea.

The Gemara explains the difficulty: And if you say that payment of money acquires items from gentiles, why do I need pulling in order to effect the Jew’s acquisition of the idol? The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the gentile accepted upon himself to have this transaction adjudicated by Jewish law. The Gemara raises an objection: If so, why do I need the payment of money in order to effect the Jew’s acquisition of the idol? Pulling alone should be enough, in accordance with halakha. The Gemara explains that this is what the baraita means: Even though the Jew gave money to the gentile, the halakha still depends on the act of pulling: If he pulled the broken vessels, yes, he has acquired them, and if not, he has not acquired them.

The Gemara asks: If so, then the first clause of the baraita is difficult, as it states: If he pulled the object of idol worship before he gave the money to the gentile, he may return the object of idol worship to the gentile. Evidently, pulling alone does not effect acquisition. Abaye said in explanation: The halakha in the first clause is ruled as it is because there is a mistaken transaction, as the Jew did not wish to purchase the idol. Rava said to Abaye: You maintain that the halakha of the first clause is ruled as it is because there is a mistaken transaction. Is that to say that in the latter clause there is no mistaken transaction? After all, the Jew does not wish to purchase the idol in either case.

Rather, Rava said: The purchase in the first clause and the purchase in the latter clause are both a mistaken transaction, but in the case presented in the first clause, where the Jew did not pay him the dinars, it does not appear as though there is an object of idol worship in the possession of a Jew, and so he may return it. By contrast, in the latter clause, where the Jew did pay him the dinars, it appears as though there is an object of idol worship in the possession of a Jew, and therefore he must cast away the object rather than return it.

And Abaye could have said to you: The first clause involves a mistaken transaction, as he did not know that the idol was included, as he did not give him the dinars and therefore had not yet inspected the property being purchased. Conversely, the latter clause is not a case of a mistaken transaction, as since he already gave the dinars to the seller, when he came to pull it, he should have inspected the property and then pulled it. Since the Jew did not bother to inspect the property even after paying, the transaction is valid.

The Gemara cites two more interpretations of the baraita. Rav Ashi says: The baraita is in fact discussing a case where the transaction was subject to gentile law, according to which only monetary payment effects acquisition, and as for the aforementioned difficulty raised to the opinion of Rabbi Oshaya from the latter clause: If so, why do I need pulling in order to effect the Jew’s acquisition of the idol; pulling is not in fact required. Rather, from the fact that in the first clause, pulling does not effect acquisition, in the latter clause too, pulling does not effect acquisition. But since the first clause taught the word: Pulled, in order to teach that this method is ineffective, the latter clause also taught the word: Pulled, despite the fact that its mention is unnecessary.

Ravina said: The baraita is discussing a case where it was agreed that the transaction would be subject to Jewish law. From the fact that in the latter clause, pulling effects acquisition, in the first clause too, pulling effects acquisition. And as for the difficulty with regard to the first clause, which states that the Jew may return the item even though he already pulled it, this is what the baraita is saying: If the buyer did not give the money to the gentile and also did not pull the item, he returns the item to the seller. The Gemara adds: What does the term: Returns, mean in this context? It means that the Jew returns, i.e., reneges, on his verbal commitment. In other words, he is not required to complete the purchase despite the fact he initially agreed to do so.

The Gemara elaborates: It was necessary for the tanna to teach this explicitly, as he holds: Reneging on a verbal commitment that was unaccompanied by an act of acquisition constitutes an act of bad faith between two parties. And he holds that this statement applies only to a case where a Jew purchases an item from another Jew, as they are assumed to uphold their verbal commitments. But in a case of a Jew who purchases an item from gentiles, as they are not assumed to uphold their verbal commitments, reneging on one’s word does not constitute an act of bad faith between the parties, since neither party relies upon the commitment of the other in the first place.