בכורות יד ע"א

מתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע (להקדשן) ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו:
גמ' טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות: ויוצאין לחולין וכו': טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע ליה לרבי אליעזר דאמר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה אמרי לא קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדק הבית לא: ולדן וחלבן מותר כו': היכי דמי אילימא דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונן פשיטא חולין נינהו אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתיליד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן אסירי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

מתניתין:

כתיב [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו, כצבי וכאיל" -

הכתוב מדבר בקדשים שנפל בהם מום [אחר שהוקדשו, והנקראים בלשון חז"ל "פסולי המוקדשין"], שייפדו ויאכלו בכל מקום ["בכל שעריך"].

יכול ייפדו [אף] על מום עובר? תלמוד לומר "רק". ואמר הכתוב "תזבח ואכלת", לומר לך: אין לך בהם היתר גיזה וחלב [אף לאחר שנפדו], אלא אכילה על ידי זביחה [שחיטה]. ואמר הכתוב "הטמא והטהור יאכלנו", לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל", לכן הוצרך הכתוב להתיר בו, שיאכלו הטמא והטהור בקערה אחת.

ואמר הכתוב "כצבי וכאיל", שאלו הם מינים הפטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה, וכן פסולי המוקדשין שנפדו, פטורין מן הזרוע הלחיים והקיבה [על פי רש"י בחומש].

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שאי אפשר להקדישם קדושת הגוף, והקדישם לדמיהם, שיימכרו ויביא בדמיהם עולה או קרבן אחר, ^[1] ונפדו, כך הוא דינם:

הרי הם חייבין בבכורה אם ילדו בכור, ובמתנות זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורים. ^[2]

ויוצאין לחולין, הועיל פדיונם להוציאם לחולין אפילו ליגזז וליעבד.

וולדן שנתעברה בהם אמם קודם הפדיון וילדתם לאחר הפדיון, כדמפרש בגמרא, וחלבן [החלב שנחלב מהם לאחר שנפדו] מותר.

וכל דינים אלו שאמרנו הם לאחר פדיונן. ^[3]

והשוחטן לקדשים שקדם מומן להקדשן, בחוץ [מחוץ לעזרה], אפילו קודם פדיונם, הרי הוא פטור מכרת שמתחייב כל השוחט קדשי מזבח בחוץ, ^[4] לפי שלא קדשו בקדושת הגוף. ^[5] ואין עושין תמורה אפילו קודם פדיונם, וכדמפרש טעמא בגמרא. ^[6]

ואפילו אם מתו קודם לפדיונם - יפדו [יכול הוא לפדותם] כשהם מתים. ^[7]

חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו אם קדם מומן להקדישם, חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב. ^[8] וכל הקדשים שקדם הקדשן את מומן, ונתקדשו בקדושת הגוף, שהיא קדושה חמורה ולא קדושת דמים, או אפילו היה להם מום עובר קודם להקדשן, שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונמצא שקדם הקדשן את מומן - ונפדו, כך הוא דינם:

פטורין מן הבכורה, ומן המתנות.

ואינן יוצאין בפדיונם לחולין ליגזז וליעבד. ^[9] וולדן וחלבן אסור אפילו לאחר פדיונן, שהרי אמרה תורה "תזבח ואכלת בשר", ולא חלב. ^[10] והולדות, הן הולדות שנתעברו קודם הפדיון ונולדו לאחר הפדיון, ומדרבנן אסורים הולדות וכפי שיתבאר בגמרא מטעם גזירה.

והשוחטן בחוץ קודם פדיונן, חייב.

ועושין תמורה, בין קודם פדיונם בין לאחר פדיונם. ^[11] ואם מתו, יקברו ולא ייפדו. ^[12]

גמרא:

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות:

ודייקינן: טעמא דנפדו הקדשים שלא קדשו מתחילה אלא בקדושת דמים, הוא שנתחייבו בבכורה ובמתנות. הא לא נפדו עדיין, הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואף שאין קדושתם אלא קדושת דמים - קסבר האי תנא: קדושת דמים כמוה כקדושת הגוף שהיא מדחה מן הבכורה ומן המתנות. ^[13]

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו... ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד:

ודייקינן: טעמא דנפדו, הא לא נפדו, אף שאין קדושתם אלא קדושת דמים, אסירי מדרבנן בגיזה ועבודה אף באופן שאין בהם איסור משום נהנה מן ההקדש. ^[14] ואם כן, האם מסייע ליה משנתנו לרבי אלעזר דאמר קדשי בדק הבית - וכן קדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח - אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן, כשם שהם אסורים מן התורה בקדשי מזבח, ובפסולי המוקדשין שנפדו? ^[15]

אמרי בני הישיבה: לא תוכיח מכאן כדברי רבי אלעזר, כי מקדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח האסורים מדרבנן בגיזה ועבודה, לא תלמד לקדשי בדק הבית לאסור אף בהם. כי:

קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח שאסורה בגיזה ועבודה, ולכן גזרו בהו רבנן.

אבל קדשי בדק הבית - יש לומר, דלא גזרו, כיון דלא מיחלפא בקדושת הגוף למזבח.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו, ולדן וחלבן מותר:

שואלת הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו שהצרכה להתיר את הולדות?

אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן, כך הרי אי אפשר לומר, שהרי פשיטא היא, כי חולין נינהו. ^[16] אלא, דאיעבר לאחר ההקדש ולפני פדיונן, ואיתיליד לאחר פדיונן. ^[17]

ודייקינן: הא ולדות שנולדו - לקדשים שקדם מומן להקדישן, שלא קדשו אלא לדמים - לפני פדיונן, אסירי בהנאה בלי פדיון. ^[18] ויש להסתפק:

הערות

^[1] כתב החזון איש [בכורות יח ו]: משנתנו עוסקת בכגון שאמר על בעלת המום שתהא קדושה לדמי עולה [או קרבן אחר], או אפילו אם אמר "הרי זו לעולה", מתפרשים דבריו שהוא מקדישם לדמי עולה, אבל אם אמר "הרי זו עולה", דמשמע, שמקדישה להקריבה על המזבח לא אמר כלום, וכמבואר כל זה במשנה בתמורה כז ב לדעת חכמים. וסגנון הדברים בפנים הוא על פי דבריו. אך באבן האזל מעשה הקרבנות טו ו, דקדק חילוק בין לשונות רש"י כאן, שכתב "שהיה להם מום קבוע, והקדישן להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח", דמשמע שהוא הקדיש אותם לדמיהם, [וראה גם בלשון התוספות בד"ה כל, שכתבו: לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן], לבין לשונו של רש"י על אותה משנה שנשנתה גם בחולין קל א: "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם, ואין בהם קדושת הגוף, ואם נפדו הרי הן כחולין גמורים", וכן הוא לשון הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, שכתב: לפי שקדושתם אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הקודם להקדש. ומלשונות אלו משמע, דזה הוא מה שהשמיענו משנתנו, דהוי קדושת דמים משום שקדם מומם להקדשם, ולא שבעצמו הקדיש קדושת דמים. וראה שם מה שביאר. וראה עוד ברש"י לקמן טו ב ד"ה אמר ר' לוי, שכתב על משנתנו דמילתא דלא שכיחא היא, דהא אמרינן במסכת תמורה המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין. הרי מבואר, שמשנתנו עוסקת כשהקדישם למזבח ממש, ולא שיימכרו לצרכי מזבח.

^[2] ולא כקדשים הקדושים בקדושת הגוף שהוממו ונפדו, שאף אחר פדיונם אין הם חייבים בבכורה ובמתנות. וכן בכל הדינים שנאמרו כאן יש חילוק בין אלו לאלו, וכאשר יבואר כל זה בהמשך המשנה.

^[3] כן פירש בתפארת ישראל את לשון המשנה.

^[4] כמאמר הכתוב [ויקרא יז י]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה [במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר "להקריב קרבן", רש"י], או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".

^[5] כתב רש"י: והשוחטן בחוץ פטור: אפילו קודם פדיון. דאפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין, דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ, הכא פטור, משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך. ביאור הדברים: השוחט בחוץ את בעלת המום, אפילו אם הוממה לאחר הקדשה אינו חייב, שאין חייבים על שחיטה בחוץ אלא על בהמה המתקבלת בפנים, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ואם כן, קשה, כיון שבבעלת מום אנו עוסקים, תיפוק ליה שהוא פטור משום בעלת מום, ואילו טעם משנתנו הלוא הוא משום שאינו קדוש קדושת הגוף, דומיא דשאר דיני משנתנו. לזה ביאר רש"י, שחידוש משנתנו הוא במום שאינו פוטר את השוחט אותה, אילו הוממה לאחר הקדשה, והיינו שהוממה בדוקין שבעין, שלשיטת רבי עקיבא - ולדעת משנתנו - אם עלו על המזבח לא ירדו, ולשיטתו ממילא חייב השוחט אותה בחוץ, ובכגון זה צריכים אנו לדין משנתנו, שאם היה מום זה קודם ההקדש לא חל עליו קדושת הגוף, ופטור השוחט אותה בחוץ.

^[6] ובהערות שם יתבאר, למה אין הדבר פשוט, כיון שאין קדושים קדושת הגוף.

^[7] אבל קדשים שקדם הקדישם למומם אין פודים אותם לאחר שמתו, אם משום שאי אפשר לקיים בהם "והעמיד והעריך", שהרי מת אינו יכול לעמוד. אם משום שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. אבל קדם מומם להקדשם סוברת משנתנו שאינם צריכים העמדה והערכה, ואף פודים אותם להאכילם לכלבים, כיון שלא קדשו קדושת הגוף. וכל זה מתבאר בגמרא.

^[8] א. על פי לשון רש"י בחולין קל א. [ולפי לשון רש"י כאן דמשנתנו מיירי בשהקדיש בפירוש לדמים, קשה לשון המשנה "חוץ מן הבכור ומן המעשר", שהרי אלו לא הקדשו קדושת דמים]. ב. כתב רש"י: "שאפילו במומן חלה עליהם קדושה חמורה דרחם מקדשו, ובמעשר כתיב "לא יבקר בין טוב לרע", דמשמע: בין תם בין בעל מום - קדוש, כי "טוב" הוא תם, ו"רע" הוא בעל מום". ובראשית בכורים תמה: מה בכך דרחם מקדשו, הא מכל מקום לא חזי להקרבה, והאיך תחול עליו קדושת הגוף! ? וכמו שאם האדם מקדיש בעל מום שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף כיון דבשעת הקדישו אינו ראוי, הוא הדין כשרחם מקדשו. ואי משום דבבכור לא שייך קדושת דמים, הרי עיקר הטעם חסר מן הספר! ? וראה מה שכתב בזה. ולשון רש"י בחולין קל א הוא: דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש, תם קרב ובעל מום נאכל לכהן, כדילפינן בבכורות כח א "ובשרם יהיה לך", "בשרם" תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן. והנה בחידושי רבינו חיים הלוי [איסורי מזבח ג י] חקר בעיקר הדין שאין קדושת הגוף חלה בכל הקדשים על בעלת מום, כי יש לומר שני טעמים: האחד משום שאינו ראוי למזבח, ועל כן לא חיילא קדושה עלייהו. ועוד יש לומר טעם אחר, משום דהא קיימא לן דכל קדשי הגוף נפדין על ידי מום, ואם כן, הא נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, ועל כן לא מיקריא קדושת הגוף, דיסוד קדושת הגוף הויא דבר שאין לו פדיה, והכא כיון דיש לו פדיה לא מיקריא קדושת הגוף. וראה שם שהוכיח כצד שני ממה שחלה קדושה על בעל מום עובר אף שאינו ראוי למזבח, ראה שם. ולכאורה לפי טעם זה הרי פשוט הטעם שבכור ומעשר קדושים קדושת הגוף, שהרי אינם נפדים.

^[9] לשון המשנה משמע, שלענין גיזה ועבודה עדיין קדושתן עליהם ואף על גב שנפדו, ואינו איסור חדש. ויתבאר עוד מחקירה זו בהערות על סוגיית הגמרא.

^[10] בהערות שעל הגמרא דף טו סוף עמוד א, יתבאר: אם הכוונה לחליבה שהיא אסורה כמו גיזה ועבודה, או שהנידון הוא על החלב עצמו.

^[11] כמבואר בברייתא לקמן טו ב, וראה סוגיית הגמרא על זה לקמן טז א.

^[12] ובגמרא יתבאר, אם הטעם הוא משום שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, או משום שצריכים הם לעמוד לפני הכהן ויעריך הכהן את סכום הפדיון, ואילו משמתו אין יכולים לעמוד לפני הכהן.

^[13] נתבאר על פי רש"י שכתב: פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף, דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות. ובפשוטו כוונתו היא, דלקמן טו א ילפינן מקראי דפסולי המוקדשין [שקדם הקדשם את מומם] שנפדו, הרי הם פטורים מן הבכורה ומן המתנות, וסובר רש"י, שכל הדינים המיוחדים שבפסולי המוקדשין שנפדו, גידרם הם משום שלענין זה כאילו לא נפדו ועדיין קדושתם עליהם - וכלשון המשנה "ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד" - ואם כן, בהכרח שבעוד קדושתם עליהם קודם שנפדו, הרי הם פטורים מן הבכורה ומן המתנות. והאחרונים הביאו שכן מפורש בלשון הרמב"ם בכורות ה ח גבי פסולי המוקדשין שנפדו שהם "פטורין מן הבכורה, שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה". והביאו גם מלשון רבינו גרשום לקמן טו א, ראה שם. וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא בגדר זה. והתוספות הקשו עליו: דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אף על גב דנפדו מדאיתקש [פסולי המוקדשין שנפדו] לצבי ואיל, והכא דוקא בלא נפדו! ? וראה בליקוטי הלכות שכתב על דברי רש"י: רצונו לומר, וסבר האי תנא דהוא הדין בקדושת דמים, והיינו קודם שנפדו, דלאחר שנפדו אפילו קדושת דמים לית בהו, דהרי יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, וסרה בזה קושיית התוספות. והתוספות פירשו את טעם פטור קדשים הקדושים בקדושת דמים, משום שגבי בכורה נאמר "בישראל" ולמדנו למעט את ההקדש. וגבי מתנות כתיב "מאת העם". ויש לדקדק בלשונם, שכתבו: אלא היינו טעמא בקדושת דמים:. דרק גבי קדושת דמים צריכים הם ללימודים אלו, אבל בקדושת הגוף - שאין הם חייבים בבכורה ובמתנות, כמפורש בברייתא לקמן טו ב - אין צריך לטעם זה. ורש"י בחולין קל א [על משנה זו שנשנתה גם שם] בד"ה כל הקדשים, כתב את הטעם גבי בכורה, שהוא משום שאין קדושה חלה על קדושה.

^[14] נתבאר על פי התוספות חיצוניות [הובא בשיטה מקובצת אות ג] שתמהו [על דברי רבי אלעזר]: פשיטא, כיון דקדושים הם, [וקדשים הרי אסורים בהנאה]! ? ותירצו: אפילו קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש - אסור. ועוד פירשו, דמיירי דלית בה שוה פרוטה, ואין איסור הנאה מהקדש פחות משוה פרוטה. [פירוש: אבל גיזה ועבודה הוא דין אחר שנאסר בקדשי הגוף ובפסולי המוקדשין שנפדו]. ובכסף משנה [מעילה ב טז] כתב בשם המהר"י קורקוס [דבריו שם הם ביחס לקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. וראה משנה למלך שם]: דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ומאותה עבודה. אי נמי: שאין בו שוה פרוטה. ובראשית בכורים תמה על תירוצו הראשון של התוספות חיצוניות: כיון שהבהמה נשארה הקדש, האיך מועיל מה שקנה הגיזה שיהיה מותר לגזוז וליהנות ממנה! ? עיין תוספות חולין קלה א ד"ה הא, ובמהרש"א שם, דכל זמן שהגיזה מחובר לבהמה לא מהני בה פדייה לבדה, דהוה ליה כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני, כדמוכח מסוגית הש"ס שם, [וראה גם בהערות על שיטה מקובצת השלם, מה שהביא בשם הגרי"ז]. וכן קשה מעבודה, האיך מועיל מה שמשלם להקדש שכר עבור העבודה שיהיה מותר לעבוד, הא מכל מקום נהנה מבהמה שגופה הקדש, ראה ערכין כא, המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש, ומקשה: היכי דייר במעילה קאי. וסוף דבריו נשאר בכל זה בצע"ג. ועל מה שתירצו דלית בהו שוה פרוטה, כתב המשנה למלך [שם, על דברי מהר"י קורקוס]: אפשר, דאפילו הכי אסור מן התורה כדין חצי שיעור.

^[15] כך מתבאר מסוגייתנו, שהאיסור בקדשים שקדם מומם להקדישם ובקדשי בדק הבית הוא מדרבנן, וכן הוא ברמב"ם. אבל ברש"י לקמן טו ב ד"ה ואין סופג, אין נראה כן, ודבריו שם צריכים עיון, כמו שתמה עליהם הרש"ש והובא שם בהערות.

^[16] הנה גם בשאר הדינים שנאמרו במשנתנו יש להקשות כן. אלא עיקר כוונת הגמרא בקושייתה היא: בשלמא שאר הדינים הצרכו, מפני שבקדשים שהוממו לאחר הקדשם הדין שונה, אבל ולדות שנתעברו ונולדו לאחר הפדיון מותרים הם גם בקדשים אלו, וכמבואר בגמרא לקמן טו ב, ואם כן, הרי פשיטא להתיר בקדשים שקדם מום קבוע להקדשם כשנפדו ויצאו לחולין.

^[17] תוספת ביאור: הנה בולדות קדשים שהוממו לאחר הקדישן מבואר בהמשך המשנה שהם אסורים, והיינו גם כן כשנתעברו לפני פדיונן ונולדו לאחר פדיונן, כמבואר בגמרא לקמן טו ב, וטעם איסורם אינו מדאורייתא, כי מאחר שנפדית אמו כשהיה במעיה גם הוא פדוי כי עובר ירך אמו, ומשום גזירה אסור, וכמבואר בסוגיא דלקמן לפירוש רש"י שם. והיינו דאמרינן כאן, דכל זה הוא דוקא כשנולדו לבהמות שהוממו אחר הקדישן, אבל כשנולדו לבהמות שקדם מומן להקדישן, אין בהם איסור כלל, וכמו שפירש רש"י שם, שמילתא דלא שכיחא היא שיקדיש אדם בעלת מום למזבח, שהרי אסור לעשות כן, ולכן לא גזרו בהם חכמים.

^[18] כתב רש"י: ומיקרב לא קרבי - ואף שהולדות אינם בעלי מומין - דמכח קדושה דחויה אתו, דאמם לא הקדשה למזבח. וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

א משנה כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שהקדישם למזבח כשכבר היה בהם מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן כשר, ונפדו מיד ההקדש — הרי הם חייבין בבכורה אם ילדו, כדין בהמות חולין, ובמתנות כהונה, כלומר, בנתינת זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, וכשנפדים הריהם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, שמותר לגוז את צמרם ולעבוד בהם. וכן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. ואף קודם שנפדו, הואיל ואינם ראויים להקרבה —

השוחטן בחוץ (מחוץ לעזרה שבמקדש) פטור, ואינו בכלל שוחט קדשים בחוץ, וכן אין הם עושין תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתה — אין ההיא קדושה. ואם מתו ברשות ההקדש — יפדו, ואינם טעונים קבורה. וכל זה חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו היו בעלי מום בשעה שנתקדשו — דינם כקדשים שקדם הקדשם את מומם.

וכל הקדשים שקדם הקדשן את מומן, שכשנתקדשו היו ראויים להקרבה על המזבח ורק אחר כך נעשו בעלי מום, או שקדם מום עובר להקדשן ורק לאחר מכן נולד להן מום קבוע, ונפדו — לא ירדה קדושת הקרבן מהם לגמרי, גם לאחר פדיונם, ולכן הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין בפדיונם לחולין כדי ליגזז וליעבד, וכן

ולדן וחלבן אסור גם לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ קודם פדיונם — חייב, ועושין תמורה, ואם מתו לפני שהספיק לפדותם — לא ניתן עוד לפדותם, אלא יקברו.

ב גמרא שנינו במשנה שקדשים שקדם מום להקדשם ונפדו — חייבים בבכורה ובמתנות. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנפדו, ויצאו לגמרי לחולין הריהם חייבים בבכורה ובמתנות, הא [אבל] אם לא נפדו — פטורין מן הבכורה ומן המתנות. ומעירים, קסבר [סבור הוא] התנא: קדושת דמים שיש בבהמה, שהיא שייכת להקדש, גם אם אין גופה קדוש להקרבה, מדחה, כלומר, פוטרת אותה מן הבכורה ומן המתנות.

ג שנינו במשנה: קדשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו — יוצאין לחולין ליגזז וליעבד. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנפדו, הא [אבל] אם לא נפדו — אסירי [אסורים] בגיזה ועבודה, וכדין קרבן, למרות שאין בהם קדושת קרבן (קדושת הגוף) אלא קדושת דמים. ושואלים: האם זה מסייע ליה [לו] לר' אליעזר שאמר: קדשי בדק הבית, בהמות שהוקדשו לצרכי המקדש, וקדושתם קדושת דמים היא — אסורין בגיזה ועבודה?

אמרי [אומרים]: לא, קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא [שמתחלפת] בקדושת הגוף למזבח, ולכן גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] במשנתינו, בבהמות בעלות מום שהוקדשו למזבח, לאוסרן בגיזה ועבודה, שמא יבואו אנשים לגזוז ולעבוד בהמות שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ודבר זה אסור מן התורה. אבל קדשי בדק הבית — לא גזרו בהם.

ד עוד שנינו במשנה בענין בעלי מום שהוקדשו למזבח: ולדן וחלבן מותר בהנאה לאחר פדיונן. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] שולדן מותר? אילימא [אם תאמר] במקרה דאיעבר ואתיליד [שגם התעברו, וגם נולדו] הולדות לאחר פדיונן — פשיטא [פשוט שכך הוא], הלוא חולין גמורים נינהו [הם]! אלא מדובר דאיעבר [שהתעברו] לפני פדיונן, ואתיליד [ונולדו] הולדות לאחר פדיונן.

ונדייק מכאן: הא [אבל] אם נולדו לפני פדיונן — אסירי [אסורים] הולדות בהנאה עד שייפדו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: All sacrificial animals in which a permanent blemish preceded their consecration do not assume inherent sanctity and only their value is consecrated, and once they were redeemed, they are obligated in the mitzva of a firstborn, i.e., their offspring are subject to being counted a firstborn, and in the priestly gifts of the foreleg, the jaw, and the maw, and they can emerge from their sacred status and assume complete non-sacred status in order to be shorn and to be utilized for labor. And their offspring and their milk are permitted after their redemption.

And one who slaughters them outside the Temple courtyard is exempt from karet, and those animals do not render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may be redeemed and fed to dogs, and they do not require burial, except for the firstborn and the animal tithe. With regard to these two types of offerings, even if they were blemished before they became consecrated they assume inherent sanctity, like other offerings that were consecrated and subsequently became blemished.

And all sacrificial animals whose consecration preceded their blemish, or who had a temporary blemish prior to their consecration and afterward developed a permanent blemish and they were redeemed, they are exempt from, i.e., their offspring are not counted, a firstborn, and from the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw, and they do not completely emerge from their sacred status and assume non-sacred status in order to be shorn and to be utilized for labor.

And their offspring, which were conceived prior to redemption, and their milk, are prohibited after their redemption. And one who slaughters them outside the Temple courtyard is liable to receive karet, and those animals render an animal that was a substitute for them consecrated. And if these animals died before they were redeemed, they may not be redeemed and fed to dogs; rather, they must be buried.

GEMARA: The mishna teaches that all animals that were blemished prior to their consecration are subject to their offspring being counted a firstborn and to the obligation of the gifts once they have been redeemed. The Gemara infers: The reason that they are subject to the obligations of a firstborn and the gifts is that they were redeemed. But if they were not redeemed, they are exempt from their offspring being counted a firstborn and from the obligation of the priestly gifts. The Gemara comments: This indicates that the tanna of the mishna holds: Sanctity that inheres in an animal’s value defers, i.e., renders it exempt, from the mitzva of the firstborn and from the gifts.

§ The mishna further teaches: And they can emerge from their sacred status and assume complete non-sacred status in order to be shorn and to be utilized for labor. The Gemara infers: The reason they become non-sacred is that they were redeemed. But if they were not redeemed, they remain sacred and are prohibited with regard to shearing and labor. The Gemara notes: This supports the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Animals consecrated for the Temple maintenance are prohibited with regard to shearing and labor. Since animals consecrated for the Temple maintenance are equivalent to animals that possess sanctity that inheres in their value, the mishna supports Rabbi Eliezer’s opinion.

The Gemara rejects this suggestion: The Sages said: No; the mishna does not necessarily support the opinion of Rabbi Eliezer. It is possible that it is only with regard to an animal that has sanctity that inheres in its value and that was consecrated for the altar, which can be mistakenly exchanged with an animal that possesses inherent sanctity and was likewise consecrated for the altar, that the Sages decreed that it is prohibited to shear it and perform labor with it, due to a concern that one might confuse it with an animal that possesses inherent sanctity and ultimately violate a Torah prohibition. But with regard to animals consecrated for the Temple maintenance, no such decree was issued, as this concern does not apply.

§ The mishna teaches that their offspring and their milk are permitted after their redemption. The Gemara asks: What are the circumstances of the case of the mishna, in which the offspring of blemished redeemed animals are permitted? If we say that the mishna is referring to a case where the animals became pregnant and gave birth after their redemption, then it is obvious that the offspring are permitted, as they are non-sacred animals from the moment of conception. Rather, it must be referring to a case where they became pregnant before their redemption, and gave birth after their redemption, and the mishna is teaching that the offspring are permitted despite the fact they were conceived while their mothers were consecrated.

The Gemara infers from this ruling: But if the animals gave birth before their redemption, the offspring are prohibited until they are redeemed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ויוצאין לחולין להיגזז וליעבד. אע"ג דשאר פסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה כיון דמום קדם להקדש מותרין:

וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. להכי [מותר] הנאתו לאחר פדיונן דאע"ג דאיעבר לפני פדיונן כיון דיליד לאחר פדיונן מותר בלא פדייה:

והשוחטן בחוץ. חוץ לעזרה:

ואין עושין תמורה. אפי' קודם פדיונן:

חוץ מן הבכור והמעשר. דאע"ג (דקבע דם) [נ"ל דקדם] מום קבוע להקדישן:

ונפדו. מ"מ דינן כקדשין ופטורין מן הבכורה והמתנות משום דקדושתן באה מאיליה והוו קדושת הגוף. ואי אמרת בכור היאך יוכל לקדם מום להקדישו והלא קדושתו מרחם כגון שהומם במעי אמו קודם שיקדשו יציאת הרחם:

קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. דכיון דקדם מום קבוע להקדשן ההוא הקדש לא הוי אלא קדושת דמים שימכרו ויביא בדמיהן קדשים. ואפי' הכי אי לא מפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות:

קדשי בדק הבית. קדושת דמים נינהו שימכרו לצורך תיקון בדק הבית:

אסירי בגיזה ועבודה. קודם פדיונן:

אמרי לא. מיהא לא מסייעא ליה לר' אליעזר דהיינו טעמא דתנא דמתני' דאסר להו בגיזה ועבודה כי לא ניפדו משום דהני שהוקדשו במומן קדושת דמים למזבח הוא שימכרו ויביאו מדמיהן קדשים תמימין למזבח ואי שרית להו בגיזה ועבודה אתי לאחלופי למישרי בקדושת המזבח. קדשי בדק הבית דלא הוו קדושת דמים למזבח דליכא לאיחלופי בהו לא גזרו בהו רבנן דליהוו אסירי בגיזה ועבודה ומיהא לא מסייעא ליה:

הא לפני. דאיעבר ואתיליד קודם פדיונן אסירי אותן וולדות בלא פדיון:

גמ' כל הקדשים. שקדם מום קבוע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל הקדשים כו' ומשני בריא כצ"ל:

רש"י ד"ה ואם מתו. דכתיב והעמיד את הבהמה וגו'. כצ"ל:

גמ' להגזז ולהעבד כצ"ל וכן בכל העמוד:

תוס' (הנמדה"ק) ד"ה רב אשי וכו' אלמא כרבי יוחנן סבירא ליה דמשיכה כצ"ל:

מתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. שהיה להם מום קבוע והקדישן להמכר ולהבא מדמיהם קרבן למזבח: חייבין בבכורה. לאחר פדיונן אם ילדו: ובמתנות. זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורין: ויוצאין לחולין. בפדיונן לגמרי ליגזז וליעבד כחולין גרידי משום דמעיקרא לא חיילא עלייהו קדושה חמורה: והשוחטן בחוץ פטור. אפי' קודם פדיון דאפי' הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך: ואין עושין תמורה. מפרש בגמ': ואם מתו. קודם פדיונן יפדו להאכילן לכלבים דאין קדושתן חמורה ותו קמ''ל דגרעי משאר קדשים שאין נפדין אלא חיין שיוכלו לעמוד בפני הכהן בשעת הערכתן דכתיב (ויקרא כז) והעמיד (הכהן) את הבהמה וגו' והדר והעריך (אותה) הכהן וגו': חוץ מן הבכור והמעשר. שאפילו במומן חלה עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב (שם) לא יבקר בין טוב לרע דמשמע בין תם בין בעל מום קדוש טוב תם רע בעל מום: מום עובר. כמאן דליתיה דמי וחלה עליהן קדושה: פטור מן הבכורה. מפרש בגמרא: ואין יוצאין כו'. שאפי' לאחר פדיונן אסורין (בהנאה) בגיזה ועבודה כדמפרש בגמרא: ולדן וחלבן אסור כו'. מפרש בגמרא כשנתעברו קודם פדיונן וילדו לאחר פדיונן: והשוחטן בחוץ. קודם פדיונן: חייב. כרת ובגמרא מפרש בדוקין שבעין דראוין הן לפנים ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו אבל בשאר מומין לא דאמרינן במסכת יומא (דף סג:) הראוי לאהל מועד חייבין עליו אי לא לא: יקברו. ואין נפדין דבעי העמדה והערכה: גמ' טעמא דנפדין. ארישא קאי: קדושת דמים פטורה מן הבכורה. כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות: קדשי בדק הבית כו'. והני כקדשי בדק הבית דמו דהם עצמן לא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהן: לא. תסייעיה ממתניתין דקדושת דמים למזבח הוא דהוקדשו לשם כן שיהיו הדמים קריבין למזבח והתם הוא דאסור בגיזה ועבודה משום דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח: הא. ולדות שנולדו לפני פדיונן אסורין בהנאה בלא פדייה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח:

ואנא כריש לקיש סבירא לי שמע מינה דרב אשי גופיה כשהיה אומר מתחלה משיכה אינו קונה לאו משום דסבר לה כריש לקיש דלעולם כרבי יוחנן סבירא ליה לפיכך כי הקשה לו מההיא דבן נח לא רצה להקשות מההיא דדבר תורה מעות קונות דלעולם לעמיתך ולעובד כוכבים בכסף ולענין אונאה אתא לעמיתך כמאן דאמר גזל הכנעני אסור דלמאן דאמר גזל הכנעני מותר לא איצטריך כדאמרינן לעיל ואף על גב דאמרינן בהזהב (ב''מ דף מח.) קרא ומתני' מסייע לריש לקיש היינו לכאורה אבל אפשר לשנויי לקרא שפיר אליבא דרבי יוחנן ומתני' דנתנה לבלן מעל הוה מוקמי ליה ר' יוחנן בבלן עובד כוכבים וההיא דנתנה לספר בישראל ולכך מעל אע''ג דלא משך דמעות קונות וא''ת ומאי סייעתא לריש לקיש הא איהו מוקי הך דנתנה לספר בספר עובד כוכבים הכי נמי מצי לאוקומי ההיא דבלן בעובד כוכבים ואור''ת משום דבלן משמע טפי דאיירי בישראל דומיא דנתנה לחבירו דקתני הוא מעל וחבירו לא מעל משמע חבירו ישראל דבר מעילה הוא ודוקא בלן דלא מחסרא משיכה כדמסיים בההיא משנה לפי שאומר לו הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ אבל ספר דומיא דבלן דהיינו ספר ישראל לא מעל עד דמשיך ולא אמר רבא קרא ומתני' מסייע ליה לריש לקיש לפי שיסבור כמותו תדע דרבא גופיה הוא דפסק כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת וכי תימא שאני הכא דתניא כוותיה והא התם חשיב חדא מילתא דריש לקיש דתניא כוותיה ואי אפשר לומר דהנהו תלתא גרסינהו בהדי הדדי ואכתי איכא טובא דבפרק בהמה המקשה (חולין עז.) גבי גידין שסופן להקשות משמע דדוקא קאמר רבא תני תלת ותו לא והא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש פ''ק דסנהדרין (דף טו.) גבי כל הקודם להורגו זכה ותניא כדריש לקיש דהתם אליבא דרבי אליעזר פליגי והלכה כרבנן ופ''ק דמסכת ע''ז (דף ו:) גבי נשא ונתן דתניא בברייתא כריש לקיש ור' יוחנן סבר כתנא דמתני' גבי הא דתנן לפני חגיהם של עובדי כוכבים אסור לאחריהן מותר ומפרש נשא ונתן איכא בינייהו ומיהו יש לדחות ראיה דרבא כיון דריש לקיש לאו משמיה דנפשיה אמר אלא משום ר' אושעיא כדאמר לעיל אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן ומפרש בדיניהן שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף בכי האי גוונא לא איירי רבא לפסוק כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בדבר שהיה ריש לקיש אומר בשם רבותיו כדמפרש פ''ב דחולין (דף כט:) בההיא דאין שחיטה אלא לבסוף דאמר ר''ל משום לוי סבא ופליג עליה ר' יוחנן ורבא גופיה סבר כריש לקיש בפרק תמיד נשחט (פסחים סג.) ובפרק שני דזבחים (דף ל.) ומיהו אשכחן אמר רבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה כו' ומפרש הש''ס דסבר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ונראה דרבה גרס ולא רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם דאף רב יהודה לא ראהו כדאמרינן בקדושין (דף עב:) יום שמת רב יהודה נולד רבא וכשמת רב יהודה כבר נפטר רב הונא מדאמר במ''ק (דף יז.) גברא רבא כרב יהודה ליכא דלשרי לך ורב הונא גדול הי' אפילו משמואל רבו של רב יהודה מדאמר בריש גיטין (דף ה.) בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ועוד יש לדקדק דהלכתא כר' יוחנן דמעות קונות דבר תורה מדאמר וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות ופסק לוי כמתני' וקי''ל כוותיה בדיני והא דאמר פ''ק דקידושין (דף יד:) גבי עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים עובד כוכבים דכל קניינו בכסף בע''ע קאמר ולא בכל דבר דלר' יוחנן הוי במשיכה והא דמתרץ הש''ס בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סג.) בזונה עובדת כוכבים דלא מחסרא משיכה ההיא שינוייא כר''ל ולא כר' יוחנן ואידך שינוייא דמשני התם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה ניחא אף כר' יוחנן אבל מעיקרא ניחא ליה לאוקומי אפילו לא קאי בחצירה א''נ רב נחמן בר יצחק דקאמר לההיא שינויא דסבירא ליה כר''ל ולא כמו שכתוב בספרים רב חסדא דרב חסדא הוא דאמר פרק הזהב (ב''מ דף מ':) כדרך שתיקנו משיכה בשומרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלמא כר' יוחנן סבירא ליה דמשיכה תקנה דרבנן היא ומיהו יש לדחות דאפ''ה כר' יוחנן ס''ל אפשר דהתם דלעובד כוכבים בכסף ולעמיתך ידרוש לענין אונאה כמאן דאמר גזל הכנעני אסור כדפרישית לעיל: ורישא הכי קאמר אם לא נתן מעות כו'. פירוש וגם אם לא משך יחזור: והני מילי ישראל מישראל כו'. תימה דדומיא דרישא ישראל מעובד כוכבים שמפסיד הכל כגון כאן שמפסיד דמי עבודת כוכבים מי איכא ישראל מישראל משום מחוסרי אמנה וי''ל דהכי קאמר דישראל מעובד כוכבים אי הוה בהו משום מחוסרי אמנה הוה דומה דמי עבודת כוכבים ביד ישראל אע''פ שהוא מקח טעות היה צריך לקיים המקח שלא יהא בו משום מחוסרי אמנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי אלא בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה קדם מומו להקדשו ואע''פ שעובר כשהקדיש בעל מום למזבח כדאמרינן פ''ק דתמורה (דף ו:) מכל מקום אשמעינן דינו והתם מפרש מאי שנא מדקלא בעלמא ומשני בריא מילתא טפי שביק תמים ומקדשין בעלי מומין: קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. פי' הקונטרס קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף כדמפרש לקמן מקראי דפוטרת מן הבכורה ומן המתנות וקשה לפי' דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע''פ דנפדו מדאיתקש לצבי ואיל והכא דוקא בלא נפדו אלא היינו טעמא בקדושת דמים משום דכתיב (במדבר ג) גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב (דברים יח) מאת העם: