בכורות טו ע"א

"זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו (והחולקים עליו)"מיבעיא ליה [צריך היה לו] לרב לומר ביחס למשנתנו, ולא רק "זו דברי ר' שמעון"!

בתשובה לכך אמרי [אומרים]: רב לא היה יכול לומר כן, משום שהוא סבור כר' שמעון בן לקיש, שאמר כי לדעת רבנן [חכמים] אלו, רק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, אבל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. ולפיכך לא מיתוקמא מתניתין כרבנן [לא ניתן להעמיד את משנתנו כשיטת חכמים], דקתני סיפא [שהרי התנא שונה בסוף המשנה], ביחס לקדשי מזבח: ואם מתו יקברו, ומכאן שלדעתו הם צריכים העמדה והערכה כדי לפדותם, ולכן כשמתו ולא ניתן להעמידם — לא ייפדו, אלא ייקברו.

ודוחים: אמר [אמור, יכול אתה לומר] ולהקשות: ממאי דהא [מנין שזה] שהתנא שונה שאם מתו יקברו, משום דבעי [שצריך] העמדה והערכה הוא? דלמא [שמא] משום שאין פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים הוא, שהרי כשהוא פודה אותם לאחר מותם אינם ראויים למאכל אדם, אלא לכלבים, ויש בכך זלזול בקדשים! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אם כן, שזאת הסיבה שאין פודים אותם, ולא משום שצריכים העמדה והערכה, מדוע שנה התנא דין זה במקרה שמתו? ניתני [שישנה]: אם נעשו טריפה, ועדיין ראויים הם להעמדה והערכה, שהרי חיים הם — לא יפדו, אלא יקברו (לכשימותו), משום שאינם ראויים לאכילת אדם, ואין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם רב כר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא], שחכמים החולקים על ר' שמעון סבורים גם הם שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו ייקברו. וניתן איפוא, להעמיד את המשנה כשיטתם. ולפי זה תני [שנה] בדברי רב: זו, משנתנו, ששנינו בה שבעלי מום מעיקרם, אם מתו ייפדו — דברי ר' שמעון ומחלוקתו היא.

א שנינו במשנה: אבל קדשים בעלי מום שקדם הקדשן את מומם, פטורים גם לאחר שנפדו מן הבכורה ומן המתנות (ליתן לכהן זרוע לחיים וקיבה). ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור לכך בתורה? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בענין קדשים אלו: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב,כב), ומהשוואה זו לצבי ואיל יש ללמוד: "צבי", מה צבי פטור מן הבכורה, לפי שהוא מין חיה, ורק בהמה חייבת בבכורה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.

ויש לשאול: שמא אוציא אני את הבכורה בלבד, שפסולי המוקדשים אינם חייבים בה, ולא אוציא את המתנות! תלמוד לומר: "איל", מה איל פטור מן הבכורה ומן המתנות, שאינן נוהגות אלא בבהמה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות.

ויש לשאול: לדרך זו, אי (מה) צבי ואיל חלבן מותר, שאין איסור חלב נוהג אלא בבהמה טהורה, ולא בחיה — אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר! תלמוד לומר בתחילת כתוב זה: "אך", שהיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב ולימד שאין ההשוואה מלאה. ודנים בפרטי הברייתא.

אמר מר [החכם]: שמא אוציא את הבכור, שאינו נוהג בפסולי המוקדשים, ולא אוציא את המתנות. ומסבירים: מאי שנא [במה שונה] זה שהוא אומר אוציא את הבכור — משום שאין שוה בכל, שאינו נוהג אלא בזכרים ולא בנקבות, ולא אוציא את המתנות — ששוות בכל, שגם השוחט נקבה חייב במתנותיה — תלמוד לומר: "איל", ללמד שגם מתנות אינן נוהגות בהם. ועוד שנו בברייתא: אי מה צבי ואייל חלבו מותר אף פסולי המוקדשין יהא חלבן מותר — תלמוד לומר "אך" לחלק.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מדוע לא הציעו בברייתא כך: אי מה צבי ואיל, אין איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד נוהג בהן, שאינו נוהג אלא בבהמה — אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בו!

אמר ליה [לו] אביי: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם] את פסולי המוקדשים, שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — "אותו ואת בנו" נוהג בו, ואי [ואם] לקדשים — גם כן "אותו ואת בנו" נוהג בו!

אמר ליה [לו] רב פפא: אי הכי [אם כך], גבי [אצל] איסור חלבו נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך]: למאי מדמית להו [למה אתה מדמה אותם], שאתה בא לפוטרם מדין זה? אי [אם] לחולין — הרי חלבן אסור, ואי [ואם] לקדשים — גם כן חלבן אסור!

אלא, לאו מי אמרת [האם אין אתה אומר] שהוצרכנו ל"אך" למעט, וללמדנו: ולא חלבן, שאין משווים פסולי המוקדשים בעניין זה לצבי ואיל? לפי זה, אימר נמי [אמור גם כן]: "אך" — ולא אותו ואת בנו, שלענין זה לא הושוו פסולי המוקדשים לצבי ואייל!

רבא אמר, בתשובה לשאלת רב פפא: באמת "אך" — לאיסור אותו ואת בנו בפסולי המוקדשים הוא דאתא [שבא], ואיסור אכילת חלבו — מ"דמו" נפקא [יוצא, נלמד]. דכתיב [שנאמר] בבכור בעל מום, שאף הוא מכלל פסולי המוקדשין: "בשעריך תאכלנו וכו' כצבי וכאיל, רק את דמו לא תאכל" (דברים טו, כב—כג), ויש לשאול:

מאי [מה פירוש] "דמו"? אילימא [אם תאמר] דמו ממש, מדוע הוצרך לאוסרו? לא יהא אלא דמן של צבי ואיל, אטו [וכי] דמן של צבי ואיל מי שרי [האם הוא מותר]? אלא: "דמו" כוונתו — חלבו, לומר שאף שחלב צבי ואיל מותר — חלב פסולי המוקדשין אסור.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה במפורש] "חלבו"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] חלב ("רק את חלבו לא תאכל"), הוה אמינא [הייתי אומר]: אהני היקישא ואהני קרא [הואיל ההיקש והועיל המקרא],

אהני היקישא [הועיל ההיקש] לצבי ואייל למעוטי [למעט] את האוכל חלב פסולי המוקדשים מחיוב כרת, דכי כתב [שהרי כאשר נאמר] חיוב כרת — על אוכל חלב בהמה הוא דכתיב [שנאמר], שנאמר: "כי כל אוכל חלב מן הבהמה וכו', ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כה), ופסולי המוקדשים הרי הוקשו בכתוב זה לחיה.

ואהני קרא [הועיל המקרא] "רק את חלבו לא תאכל" — למיקם עליה [לעמוד עליו] מכל מקום באיסור לאו (לא תעשה) בעלמא [בלבד]. להכי [לשם כך] אפקיה רחמנא [הוציאה אותו התורה] בלשון "דמו", כדי לומר לך: מה דמו של בכור בעל מום (ושאר פסולי המוקדשין) בחיוב כרת, כדין כל דם בהמה וחיה (ראה ויקרא פרק יז) — אף חלבו בכרת. ומקשים על דברי רבא: וכיצד יכול אתה לפרש שלדעת ברייתא זו "אך" נאמר לענין אותו ואת בנו?

והא [והרי] התנא שבברייתא "אך" ולא חלבו קאמר [אומר]!

ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אילו לא נאמר "רק את דמו לא תאכל", הייתי אומר: "אך" בא למעט — ולא חלבו, לומר שהוא אסור באכילה. ואולם עכשיו שנאמר "דמו" ומשם למדתי לאיסור חלבו, אם כן "אך" — ל"אותו ואת בנו" הוא דאתא [שבא].

ב שנינו במשנה לגבי פסולי המוקדשים (קדשים שנפל בהם מום) שנפדו: ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא, על הפסוק האמור בענין פסולי המוקדשים: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו): "תזבח" — ולא גיזה, שלא הותר אלא לשחוט אותם, אבל לא לגוזזם, "בשר" — ולא חלב, "ואכלת" — אתה ולא לכלביך, מכאן שאין פודין את הקדשים שאינם ראויים לאכילה, כדי להאכילן לכלבים, אלא כשמתו — ייקברו.

Since both Rabbi Shimon and the Rabbis agree that an animal which was blemished before it was consecrated can be redeemed, he should have said: This is the statement of Rabbi Shimon and those who disagree with him.

The Sages said in response that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who says: According to the Rabbis, animals consecrated for the Temple maintenance were included in the obligation of standing and valuation, whereas animals consecrated for the altar were not included in the obligation of standing and valuation. And therefore it is not possible to interpret the mishna in accordance with the opinion of the Rabbis, as the latter clause teaches: And if animals consecrated for the altar died, they must be buried even if their consecration preceded their blemish, as they are included in the obligation of standing and valuation.

The Gemara says: From where is it known that this ruling of the mishna: If they died they must be buried, is due to the fact that they require standing and valuation? Perhaps it is because one may not redeem sacrificial animals in order to feed them to dogs. The Sages said in response: If that were so, let the mishna teach: If one of them became an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], it must be buried. Since a tereifa can be stood before the priest, the only reason to require its burial must be due to the prohibition against redeeming a sacrificial animal in order to feed it to dogs.

And if you wish, say instead: Actually, Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says that according to the Rabbis, animals consecrated for the altar were included in the obligation of standing and appraising, and therefore the mishna can be explained in accordance with the opinion of the Rabbis. And in fact Rav taught: This is the statement of Rabbi Shimon and those who disagree with him.

§ The mishna teaches: But if their consecration preceded their blemish, they are exempt from the mitzva of the firstborn and from the priestly gifts. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught with regard to a verse discussing disqualified consecrated animals: “However, as you eat the gazelle and the hart, so shall you eat thereof” (Deuteronomy 12:22). Just as a gazelle is exempt from the mitzva of the firstborn, as this obligation does not apply to undomesticated animals, so too, disqualified consecrated animals are exempt from the mitzva of the firstborn.

The baraita continues: Based on this derivation, I will exclude consecrated animals that developed a blemish from the mitzva of the firstborn but I will not exclude them from the mitzva of the gifts. From where is it derived that such animals are not subject to the mitzva of the gifts either? The Gemara answers that the verse states: “However, as you eat the gazelle and the hart.” This teaches that just as a hart is exempt from the mitzva of the firstborn and from the mitzva of the gifts, so too, disqualified consecrated animals are exempt from the mitzva of the firstborn and from the mitzva of the gifts.

The Gemara asks: If so, then it follows that just as the fat of a gazelle and a hart is permitted, so too, the fat of disqualified consecrated animals should be permitted. In fact, the halakha is that the fat of disqualified consecrated animals is forbidden, like that of other domesticated animals. The baraita answers that the verse states: “However, as you eat the gazelle and the hart.” The term “however” differentiates, i.e., it serves to limit the analogy between these animals to the mitzvot of the firstborn and the gifts, and not forbidden fat.

The Gemara analyzes the baraita. The Master said: I will exclude consecrated animals that developed a blemish from the mitzva of the firstborn but I will not exclude them from the mitzva of the gifts. The Gemara asks: What is different about a firstborn that I would exclude only the mitzva of the firstborn, in the first stage of this interpretation? Why not exclude the mitzva of the gifts as well? The Gemara answers that the mitzva of the firstborn does not apply equally to all animals but only to males, and therefore I do not initially exclude the mitzva of the gifts, as they do apply equally to all domesticated animals, including females. Therefore, when the verse states “a hart” in addition to the gazelle, this is derived as teaching that disqualified consecrated animals are excluded from the mitzva of the gifts as well.

Rav Pappa said another question to Abaye: If one accepts the analogy between disqualified consecrated animals and the animals mentioned in the verse, then one can claim as follows: Just as the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day does not apply to a gazelle and a hart, so too, the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring should not apply to disqualified consecrated animals. Why does the baraita not address this issue?

Abaye said to Rav Pappa: To what are you comparing disqualified consecrated animals? If you are comparing them to non-sacred domesticated animals, the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day applies to them. And if you are comparing them to sacrificial animals, the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring also applies to them. Since all domesticated animals are subject to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring, one cannot derive the exclusion of disqualified consecrated animals from this verse.

Rav Pappa said to him: If so, then with regard to its fat as well, let us state a claim like this: To what are you comparing disqualified animals? If you are comparing them to non-sacred animals, their fat is forbidden. And if you are comparing them to sacrificial animals, their fat is also forbidden. Since the prohibition of fat also applies to both consecrated and non-sacred animals, by the same reasoning there is no need for the verse to teach that the prohibition of fat applies. Nevertheless, the baraita derives this halakha from the word “however.”

Rather, didn’t you say in the baraita: “However,” but not their fat? Say also: “However,” but not a mother and its offspring. With regard to both halakhot, which apply to domesticated but not undomesticated animals, the reason that the analogy is not extended is not due to Abaye’s claim, as the juxtaposition between the animals would teach that their halakhot are the same. Instead, both exclusions are derived equally from the word “however,” which serves to differentiate disqualified consecrated animals from the gazelle and the hart both with regard to forbidden fat and with regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring. Interpreting the exclusion in this manner means that disqualified consecrated animals are at least comparable to sacrificial animals in that they are excluded from the mitzva of the firstborn and the priestly gifts. Had the exclusion been interpreted with regard to the mitzva of the firstborn and the priestly gifts, disqualified consecrated animals would not be comparable to any type of animal.

The Gemara cites a different interpretation. Rava says: The word “however” comes to exclude the prohibition against slaughtering a mother and its offspring from the comparison between disqualified consecrated animals and the gazelle and hart, and the exclusion of its fat is derived from the term “its blood.” As it is written with regard to a blemished firstborn animal: “You shall eat it…as the gazelle, and as the hart. Only you shall not eat its blood” (Deuteronomy 15:22–23).

Rava elaborates: What is “its blood” referring to? If we say that it is referring to its actual blood, the Torah would not have had to state this explicitly, as even if it were merely similar to the blood of a gazelle and a hart, is that to say that anyone permits the blood of a gazelle and a hart? Since the blood of all animals is forbidden, it is already established that the blood of a blemished firstborn animal is forbidden. Rather, the term “its blood” is referring to its fat.

The Gemara challenges: But in that case, let the Merciful One write: Its fat, instead of “its blood.” The Gemara explains: If the Merciful One had written fat, I would say: The juxtaposition between disqualified consecrated animals and a gazelle and a hart is effective with regard to fat, and the verse itself is also effective, i.e., it can be derived from the juxtaposition and the verse together that the prohibition of fat applies to disqualified consecrated animals to a certain extent, but not fully.

The Gemara elaborates: The juxtaposition is effective in that it excludes one who eats the fat of consecrated animals from the punishment of excision from the World-to-Come [karet]. The reason is that when the Merciful One writes “karet,” it is written with regard to one who eats the fat of a domesticated animal, as it is stated: “For anyone who eats the fat of the domesticated animal…even the soul that eats it shall be excised from his people” (Leviticus 7:25). The juxtaposition to a gazelle and a hart would teach that the punishment of karet does not apply in the case of disqualified consecrated animals.

And at the same time the verse in Deuteronomy 15:23 would also be effective, as, if it were written: Only you shall not eat its fat, it would establish the consumption of the fat of disqualified consecrated animals as a prohibition for which one is liable merely to receive lashes. For this reason, the Merciful One expresses the prohibition against eating the fat using the language “its blood,” in order to tell you that just as consumption of its blood is punishable by karet, so too, consumption of its fat is punishable by karet. By using the term “its blood,” the Torah conveys that one is liable to receive karet for eating the fat of disqualified consecrated animals, i.e., that with regard to this particular halakha the juxtaposition does not apply at all.

Rava stated that the halakha with regard to the consumption of the fat of a disqualified consecrated animal is derived from the verse: “Only shall you not eat its blood.” The Gemara asks: But didn’t the tanna of the baraita say that the word “however” limits the juxtaposition so that disqualified consecrated animals are not included in the mitzvot of the firstborn and the gifts, but they are not excluded from the prohibition against eating its fat? How can Rava suggest a different source than the one cited in the baraita?

The Gemara answers that according to Rava, this is what the baraita is saying: Had the term “its blood” not been stated, I would have said that the word “however” teaches: But not its fat. But now that it is stated: “Its blood,” the word “however” comes to teach that the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day applies to disqualified consecrated animals.

§ The mishna teaches: And animals whose consecration preceded their blemish do not completely emerge from their sacred status and assume non-sacred status in order to be shorn and to be utilized for labor. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita with regard to a verse discussing consecrated animals that developed a blemish and were redeemed: “Notwithstanding, after all the desire of your soul, you may slaughter and eat flesh” (Deuteronomy 12:15). The term “you may slaughter” teaches that slaughtering the animal is permitted, but not shearing it. Likewise, “you may eat flesh” teaches that its meat is permitted, but not its milk. Finally, “you may eat” teaches that you may eat the meat, but you may not feed it to your dogs. From here it is derived that one may not redeem sacrificial animals in order to feed them to dogs.