בכורות יז ע"ב

וחייב במתנות ורבי יוסי פוטר מת אחד מהן ר''ט אומר יחלוקו ר''ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:
גמ' אמרי דבי רבי ינאי לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכ''ש בידי אדם ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם בידי אדם מאי ת''ש חוט של סיקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים ובין דמים התחתונים ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם זימנין דקא יהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה דמרווח בה פורתא תא שמע ממדת כלים ממדת מזבח שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אמר רב קטינא ת''ש חלקו לשנים והן שוין שניהן טמאים לפי שאי אפשר לצמצם אמר רב כהנא שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות ת''ש נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א מ''ט לאו משום דקסבר בידי אדם אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות לא ר' אליעזר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

וחייב ^[1] - השני שנטל הישראל - במתנות כהונה [זרוע לחיים וקיבה]. ואילו מה שנטל הכהן אינו חייב במתנות, שאין כהן חייב במתנות.

ורבי יוסי פוטר אף את הישראל ממתנות כהונה, וטעמם יבואר בגמרא.

ואם מת אחד מהן:

רבי טרפון אומר: יחלוקו. ^[2]

רבי עקיבא אומר: יהיה ביד הישראל [וירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו], כי המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן הכהן שבא להוציא יביא ראיה. ובגמרא יתבאר באיזה אופן נחלקו, וטעמיהם.

ואם ילדה זכר ונקבה ויצאו שני ראשיהן כאחד, כיון דאי אפשר לצמצם, הרי אפשר שיצאה הנקבה תחילה, ואין כאן לכהן כלום, כי המוציא מחבירו עליו הראיה. ^[3]

גמרא:

אמרי דבי רבי ינאי:

לרבי יוסי הגלילי שמעינן ליה במשנתנו דאמר: אפשר לצמצם בידי שמים. כלומר, אף דבר שלא נעשה בכוונה לצמצם ולדייק, וכגון שנעשה על ידי שמים - וכמשנתנו בלידת שני זכרים - או על ידי אדם שלא במטרה לצמצם, כיון שנראה לנו צמצום ודיוק, אומרים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא -

וכל שכן שאפשר לצמצם בידי אדם, היינו כשמלכתחילה נעשה דבר במטרה לצמצם ולדייק, פשיטא לשיטת רבי יוסי שאם נראה לנו צמצום ודיוק תולים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא, שהרי נתכוונו לכך.

ורבנן שמעינן להו במשנתנו דסברי: בידי שמים - כלידת שני זכרים, שלא נתכוין לצמצם - אי אפשר לצמצם. ומיהו יש להסתפק לשיטתם: בידי אדם שנתכוין לצמצם ולדייק ונמצא מצומצם ומדויק מאי, האם נוקטים אנו שאכן מצומצם ומדויק הוא? ^[4]

תא שמע:

חוט של סיקרא [צבוע אדום] היה חוגרו למזבח באמצע, כדי להבדיל בין דמים העליונים היינו דם שדינו להיזרק למעלה מחציו של מזבח, ובין דמים התחתונים, היינו דם שדינו להיזרק מחצי מזבח ולמטה, ואותו חוט היה נתון באמצע המזבח כדי שידע הכהן היכן לזרוק.

ואי אמרת אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, אם כן, אף שבשעת נתינת החוט נתכוונו לצמצם ולדייק לאמצעו של מזבח, נוקטים אנו שלא צמצמו ודייקו, ונמצא דזמנין דקא יהיב הכהן דמים עליונים למטה מחצי המזבח, כי אף שהוא נותן למעלה מן החוט, שמא החוט אינו באמצעו אלא למטה מחציו, וזמנין דקא יהיב הכהן דמים תחתונים למעלה, כי שמא החוט למעלה מחציו. אלא בהכרח שאם נתכוונו לצמצם ולדייק אכן כך הוא אפילו לרבנן. ^[5]

ודחינן: דמרווח בה פורתא. כלומר, אינו נותן חוט דק אלא חוט רחב, באופן שאף אם אינו מדייק, הרי למעלה מן החוט ודאי חצי עליון הוא, ולמטה ממנו חצי תחתון הוא.

תא שמע ממידת כלים של המשכן והמקדש וממידת מזבח, שאם אתה אומר אי אפשר לצמצם אפילו כשמתכוונים לדייק במידה, לא יכשרו הכלים והמזבח כי הרי יש שיעור מדויק לכל מדותם. ^[6]

ודחינן: שאני התם דאמר רחמנא "עביד" [עשה מידה זאת או זאת], ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה [וככל שתעשה יכשר], ואף אם אינו מדויק ממש אלא שכך נראה בעינינו - כשר. ^[7] אמר רב קטינא: תא שמע:

תנור של חרס טמא ששברו וחילקו, הרי אותו חלק שבו רובו של כלי הרי הוא בטומאתו, ואילו החלק השני טהור.

חילקו לתנור טמא של חרס לשנים, והן [שני החלקים] שוין, שניהם טמאים, לפי שאי אפשר לצמצם ואחד מהם הוא רובו של הכלי שעדיין טמא הוא, וכיון שאין אנו יודעים איזה הוא שניהם טמאים. הרי מוכח שאפילו כשמתכוונים לצמצם ולדייק אנו נוקטים שאינו מדויק ומצומצם, שאם לא כן היה לנו לטהר את שניהם כיון שאין באחד מהם רובו של כלי.

אמר דחה רב כהנא: שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות, שאינו נחלק בשוה, אלא כששוברין אותו, חתיכות בולטות בו ועושה בזה גומא וכן במקומות הרבה, והילכך אי אפשר לשער אותן בליטות.

תא שמע:

נמצא הרוג ואין יודעים מי הרגו, בית הדין מודדים אל העיר הקרובה ביותר אל החלל, והיא מביאה עגלה שעורפים אותה בנחל כדי לכפר עליהם.

נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות [במרחק שוה לשתי עיירות שמצידי מקום המצאו], הרי שתיהן מביאין שתי עגלות ערופות - דברי רבי אליעזר.

והרי מאי טעמא דרבי אליעזר? וכי לאו משום דקסבר כחכמים שאי אפשר לצמצם, אלא שמכל מקום בידי אדם - היינו כשמודדים בית דין - אפשר לצמצם, וכשאמרה תורה [דברים כא"והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר" היינו: ואפילו אם יש שתי ערים קרובות יביאו שתיהן עגלה, הרי שמודה הסובר שאי אפשר לצמצם, שבידי אדם אפשר לצמצם. ^[8]

ודחינן: לא כאשר פירשת בדעת רבי אליעזר שהוא סובר כחכמים דמשנתנו שאי אפשר לצמצם, אלא:

הערות

^[1] דין זה סתם משנה היא, ורבי מאיר הוא הסובר כן, כמבואר ברש"י ובגמרא.

^[2] בגמרא יתבאר, שדברי רבי טרפון אלו אינם תואמים את דבריו שאמר "הכהן בורר לו את היפה", ואכן חזר בו רבי טרפון מדבריו דלעיל.

^[3] א. המשנה נתבארה לפי שיטת חכמים דאי אפשר לצמצם. וכתבו התוספות דבבא זו היא אפילו לרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם, ומשום ד"מודה רבי יוסי הגלילי הכא, דאף על גב דאפילו אי כוליה רחם מיקדשי, מכל מקום מין במינו אינו חוצץ - כדאמר בפרק קמא, לעיל ט ב - הכא שהיא נקיבה והויא פטר רחם כמוה, בטלה בכורתו לגמרי". ב. בחזון איש בכורות יט יא, צידד, דאפילו לרבי טרפון דלעיל שהבריא יוצא ראשון, מכל מקום אין כאן לכהן כלום, ואפילו היה הזכר בריא מן הנקבה, ראה שם.

^[4] ביאור ענין בידי אדם ובידי שמים הוא על פי רש"י. אבל שיטת התוספות היא [ויובאו דבריהם בהערות שעל המשך הסוגיא], שהנפקא מינא ביניהם אינה בגוף הצמצום אלא בבדיקת הצמצום, ואף דבר שנעשה בידי שמים שלא על מנת לצמצם, אם יש סיפק בידינו לבדוק צמצומו היינו בידי אדם, ולא מיקרי בידי שמים אלא באופן שאין סיפק בידינו לבדוק צמצומו, וכלידת שני זכרים.

^[5] לכאורה יש לומר, שכשאמרה תורה לזרוק למעלה או למטה הכל כפי ראות עינינו, וכדלקמן גבי מזבח וכלים! ? ולפי מה שייסד בקהלות יעקב - הובא בהערה 7 - ניחא, כיון שיכול להגביה מן החצי או להנמיך מן החצי. וראה מה שכתב בזה בכתבים המיוחסים להגרי"ז.

^[6] בכתבים המיוחסים להגרי"ז נתקשה: למה נקט כלים ומזבח ולא המשכן כולו! ? ראה שם.

^[7] א. בספרים שלפנינו איתא כאן בגמרא: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", ורש"י מחקו, אך בשיטה מקובצת מובאת גירסא זו, [וראה גם פירוש רבינו גרשום]. וראה ביאורה בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. במנחת חינוך מצוה קט [הובאו דבריו בקהלות יעקב סימן יח] ביאר על פי סברא זו, את הלאו שאסרה תורה לעשות כמתכונת הקטורת ושמן המשחה, כי לכאורה כיון שאי אפשר לצמצם ואין חיוב אלא כשעושה כמתכונתם ממש, אם כן, יש להתיר לעשות כן, שהרי הוא כמו ספק ספיקא להתיר, כיון שהן אם פיחת כל שהוא ובין אם הותיר כל שהוא אינו חייב, [והביא דוגמאות להיתר כעין זה]! ? ויישב: אך באמת לא קשה, דהא גם על העשייה של הקטורת ושמן המשחה עצמם קשה, דילמא הוסיף או גרע, אך כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אם כן, כל מה שציותה התורה לעשות במידה ובמשקל, הכל לפי דעת בני אדם לפי שכלו, אם מצמצם כשר, הן לענין מצוה הן לענין חיוב, וזה מפורש בש"ס דבכורות כאן, והיינו דהתורה ניתנה לבני אדם לפי דעתו, אבל בכל הני דמייתי התם אין המצוה תלוי במדה ובמשקל, רק שאירע מקרה שאין אנו יודעים כגון מצות בכור שאירע מקרה שנולדו שניהם כאחד, בזה אמרינן דאי אפשר לצמצם, אבל במקום דהמצוה כן הוא, לא שייך לומר אי אפשר לצמצם, דזה הוא עצם השיעור שיהא מצומצם לפי השגת בני אדם, דהתורה ניתנה לנו על הארץ, וכפי כוחינו כן הוא המצוה. וקילסו בקהלות יעקב שם. ובקהלות יעקב שם כתב, שאין אנו צריכים לומר כדבריו שלענין חיוב אסרה תורה כפי דעת בני אדם, אלא דממילא הוא, כיון שהמצוה היא לעשות כפי דעתו אם כן, היינו במתכונתו ממש, שזה הוא שיעורה של המצוה. ג. עוד כתב שם המנחת חינוך: על כן לא קשה קושיית התוספות, ממחצה על מחצה כרוב גבי שחיטה, וכן פרוץ כעומד גבי [מחיצות] שבת, ופלפלו הא אי אפשר לצמצם [ראה דבריהם כאן], שבאמת כיון דהתורה אגמריה למשה לא תשייר רובא ולא תפרוץ רובא [במחיצות], ואגמריה דהשחיטה סגי במחצה, היה הציווי לפי דעת בני אדם ולא יזיק אם יש פחות או יותר, כיון דלפי כוחנו אנו מצמצמים, ולנו ניתנה התורה ולא למלאכי השרת. ובקהלות יעקב כתב ליישב שיטת התוספות: ודאי גבי כלים ומזבח שאמרה תורה שיעור מצומצם בעינן, וצריך שיהא לא פחות ולא יותר, על כרחך הכוונה אמה ואמתיים שלפי ראות עינינו, כיון דאי אפשר לעשות באופן אחר, שאם ירצה להוסיף על השיעור כדי לצאת מן הספק גם כן יפסול, דהא בעינן אמה ואמתים דוקא לא פחות ולא יותר, אבל בהא דאגמריה רחמנא למשה דמחצית סימנים כשר, הא יש לומר דאגמריה רחמנא אמיתות הדין, שאי אפשר לאגמריה דצריך רוב, כיון שבאמת מחצה נמי כשר, ואי משום שאנחנו לא נדע לכוין מציאות המחצה, באמת יהא עלינו להוסיף עד שיצא הספק מלבנו, שודאי יש לו בה לא פחות מחציה, שהרי לא הצריכה תורה דוקא מחצה מצומצם, דהא כל שכן רוב דכשר, רק עיקר הדין אגמריה רחמנא שמחצה מצומצם נמי כשר.

^[8] א. ביאר רש"י: דאי אי אפשר לצמצם, אלא ודאי אחת קרובה מחברתה, אמאי מביאות שתי עגלות, יביאו אחת בשותפות, כדאמרינן לקמן [יח א], ויתנו ויאמרו: אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם, ואם אנחנו קרובים מכם, חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז נתקשה: דהא דבעינן קרובה הוא משום דידעינן במדידה דהיא קרובה, דהלא כך היא דינה שעל פי מדידה ידעו זה, דכתיב "ומדדו", [ומטעם זה אפילו ידוע על אחת שהיא קרובה, צריך דוקא מדידה, כמובא שם], ואם כן, מאחר שעל פי מדידה אי אפשר לצמצם, אם כן, אינה "קרובה" דבעינן. ב. הנה לשיטת רש"י, דבידי שמים מיקרי כל שלא נתכוונו לצמצם בשעת מעשה, צריך ביאור למה נקרא זה "בידי אדם"! ? וכבר הקשו התוספות, וז"ל: אפשר לצמצם ביד שמים: פירש הקונטרס כגון הך דלידה, דאף על גב שאין מקפידין בכך, וכל שכן בידי אדם במתכוונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם. וקשה לר"י:. היכי פשיט דאפשר לצמצם כשמתכוונין למדוד, הא על כרחך נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכוונין למדוד, מכל מקום לרבנן אי אפשר שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות, דכיון דבידי שמים הוא, שמעצמו נפל שם מתחילה, ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון מתחילה, [ביאור לשונם הוא, דמאחר שלפי שיטת רש"י אי אפשר לצמצם במציאות, אם כן, הרי בהכרח שהחילוק בין בידי שמים לידי אדם הוא במציאות הצמצום ולא בבדיקתו, כי מאחר שאנו אומרים אי אפשר שיהא דבר מצומצם, אין לנו לחלק אלא בין אם נתכוונו לצמצם או שלא נתכוונו לצמצם, אבל אין לומר, שבדיקת צמצום בידי אדם - כגון בהרוג הנמצא מכוון בין שתי עיירות - היינו צמצום בידי אדם, כי סוף סוף כיון שאין כוונה לצמצם בשעת מעשה, בהכרח שאינו מצומצם]! ? ולכן פירשו: ונראה לר"י, דאפילו למאן דאמר אי אפשר לצמצם בידי שמים, פעמים שנמצא בו שהוא מצומצם, אלא הכי קאמר: אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה, דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק אי זה יצא תחילה ולכך אין שניהן לכהן, אבל בידי אדם שיש שהות לברר, מיבעיא לן, ופשיט ליה מנמצא מכוון בין שתי עיירות, דאי אמרת אי אפשר לברר אם הוא מצומצם, אף על גב דפרישית דזימנין שמיקרי שהוא מצומצם, כיון דאי אפשר להבחין, לא יביאו שתי העגלות מספק, דמילתא דלא שכיחא היא, ואין לנו לתלות מספק שאירע כן. ובקרן אורה בעירובין ה ב תמה על דברי התוספות בהבנת רש"י: איך אפשר לומר דאי אפשר דיארע שיפול ההרוג מכוון, דילמא דרך מקרה הרגו מכוון בין שתי עיירות, ומה שפירש רש"י בבכור דאי אפשר לצמצם בשום אופן, היינו משום דאין כחות הולדות שוות, ואי אפשר שלא יקדים אחד לחבירו, והיינו דקא מיבעיא לן התם בידי אדם אם אפשר לצמצם, או בידי אדם גם כן אי אפשר שיהיו שם מדידות שוות, ואי אפשר לכוין בשום אופן. ג. בלקוטי רבי עקיבא איגר לחולין כח ב, כתב, שאף על פי שאין מצוי שיהיה מצומצם בין שתי עיירות, מכל מקום לא סמכינן על זה והיכי דאפשר לברורי מבררינן "וכדמוכח מההיא דנמצא הרוג [לפי שיטת התוספות], דאילו סבר רבי אליעזר דאי אפשר לצמצם שניהם מביאים עגלה אחת, ומתנים, דשמא מצומצמות אינו מצוי, ואפילו הכי כיון דסבר אפשר לצמצם מביאים שתי עגלות ולא סמכינן דאינו מצוי, ועל כרחך משום דמחויבים לברר". ד. הקשה רבי עקיבא איגר [הובא בלקוטי בכורות כאן]: לשיטת התוספות שאף לדעת הסובר אי אפשר לצמצם יתכן והיה מצומצם ואין בזה חילוק בין רבי יוסי לרבנן, שלא נחלקו אלא אם בדיקת הצמצום מכרעת או לא, אם כן, תיקשי הסוגיא דלעיל ט א, ששנינו שם במשנה: חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. ואמרינן עלה בגמרא שם: מאן תנא? אמר רבי ירמיה: דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי האמר אפשר לצמצם. ולשיטת התוספות תיקשי: הרי התם לא היתה הלידה בפנינו אלא שנמצאו בדיר שני זכרים, ואיך תלוי זה בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן אם סומכים על הבדיקה, הא ממילא לא הוי הלידה בפנינו, ואם חיישינן לרבי יוסי הגלילי שהיה מצומצם, כך יש לחוש גם לרבנן. ובהכרח שלפי רבי יוסי הגלילי יתכן שהיה צמצום, ואילו לרבנן נקטינן שלא היה צמצום.

וכשיישחט חייב במתנות, צריך לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, ככל בהמת חולין. ור' יוסי פוטר אותו ממתנות. מת אחד מהן, מן השניים שנולדו יחד, ואין לפנינו אלא אחד שהוא ספק בכור, מה דינו? ר' טרפון אומר: יחלוקו הבעלים והכהן. ר' עקיבא אומר: כיון שיש ספק אם הוא הבכור — יישאר ביד הבעלים, שכן המוציא ממון מחזקת חבירו עליו מוטלת הראיה ששלו הוא. וכל זה אם נולדו שני זכרים, ואחד מהם בוודאי בכור, אלא שיש ספק איזה מבין השנים. אבל אם נולדו זכר ונקבה ואז ייתכן שאין כאן כלל בכור — אין כאן לכהן כלום לדעת הכל.

א גמרא אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר' ינאי: לר' יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר [שמענו אותו שהוא אומר] במשנתנו כי אפשר לצמצם, כלומר, ייתכן ששני דברים מתרחשים בדיוק יחד, בדבר שקורה בידי שמים, כלומר, מאליו, וכגון יציאת שני ראשים כאחד. וכל שכן שהוא סבור שאפשר לצמצם בדבר שנעשה בידי אדם, שמכוון לעשות בדיוק ובמכוון. ואולם רבנן [חכמים], שמענו אותם במשנתנו שהם אומרים: בידי שמים אי אפשר לצמצם, שאין להניח שדבר הנעשה מאליו נעשה בדיוק מוחלט. לענין צמצום בידי אדם, שמכוון לעשות דבר בדיוק, מאי [מה] דעתם?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה: חוט של סיקרא (צבע אדום) היה חוגרו למזבח באמצע גובהו, כדי להבדיל בין מקום דמים העליונים, שצריך ליתנם בחציו העליון של המזבח, ובין מקום דמים התחתונים, שצריך לזורקם בחציו התחתון. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שלדעת חכמים אי אפשר לצמצם גם בידי אדם, הרי ייתכן שלא היה חוט הסיקרא בדיוק באמצע, ונמצא כשהוא נותן את הדם בסמוך לו, זימנין דקא יהיב [פעמים שהוא נותן] דמים עליונים למטה מאמצע המזבח, ותחתונים למעלה משם! ומשיבים: מדובר היה דמרווח בה פורתא [שמרווח, מרחיב אותו מעט] את חוט הסיקרא, וכך כשהוא נותן למעלה ולמטה ממנו בוודאי עושה כדין.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממדת כלים של מקדש, וכן ממדת מזבח, שנתנה להם התורה מידות מדוייקות. ומכאן שהיא מניחה שניתן לעשותם כך. ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם דרחמנא אמר [שונה שם, שהתורה אמרה] עביד [עשה] כלים ומזבח, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה [ובכל אופן שאתה יכול לעשות, נוח לו לה'], וכפי שנאמר על ידי דוד המלך: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דברי הימים א כח, יט).

אמר רב קטינא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: תנור חרס טמא שנחלק לשנים — החלק הגדול, שהוא רובו של התנור, נשאר טמא. חלקו את התנור לשנים, ומדד את שני החלקים והן שוין — שניהן טמאים מספק, לפי שאי אפשר לצמצם, ובוודאי אחד מהם גדול מהאחר, ונשתייר בו רובו של התנור, אבל איננו יכולים לדעת איזה מהם. ומכאן שאנו מניחים שאי אפשר לצמצם! אמר רב כהנא: אין מכאן ראיה, כי שאני [שונה] כלי חרס, שלא ניתן לכוון את הדבר, וגם לא למדוד אותו במדוייק, הואיל ויש בו גומות, שיש בקצות השברים שקעים ובליטות.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מדין הרוג שנמצא מוטל בדרך ולא נודע מי הרגו, שהתורה ציותה למדוד ממנו אל הערים הסמוכות, והעיר הקרובה ביותר צריכה להביא עגלה ערופה. וכך שנינו במשנה: נמצא מכוון בין שתי עיירות, קרוב לשתיהן במידה שווה — שתיהן מביאות שתי עגלות, כל עיר עגלה אחת, אלו דברי ר' אליעזר. מאי טעמא [מה הטעם]?

לאו משום דקסבר [האם לא משום שהוא סבור] שבידי אדם אפשר לצמצם, וכדעת חכמים במשנתנו, ושתי הערים באמת קרובות בשווה אל החלל. ומה שנאמר "העיר הקרובה אל החלל" (דברים כא, ג) בלשון יחיד אינו בדוקא, אלא כוונתו — ואפילו קרובות?

ודוחים: לא, ר' אליעזר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And when he slaughters the animal he is obligated to have the gifts of the priesthood taken from it, i.e., the gifts that one is required to give a priest from a non-sacred animal: The foreleg, the jaw, and the maw. And Rabbi Yosei deems him exempt from giving those gifts. If one of the two born together died, Rabbi Tarfon says: The priest and the owner divide the remaining lamb. Rabbi Akiva says: Since there is uncertainty to whom it belongs, it remains in the possession of the owner, as the burden of proof rests upon the claimant. If a male and a female offspring were born together, everyone agrees that the priest has nothing here.

GEMARA: The mishna teaches that the Rabbis disagree with Rabbi Yosei HaGelili, maintaining that it is impossible for the time of twins’ births to coincide precisely. They said in the school of Rabbi Yannai: According to Rabbi Yosei HaGelili, we heard in the mishna that he says: It is possible for two events that are in the hands of Heaven to coincide precisely, and all the more so it is clear that it is possible for two events that are in human hands to coincide precisely, as they are intended to be simultaneous. But according to the Rabbis, evidently they maintain that it is impossible for two matters that are in the hands of Heaven to coincide precisely, but with regard to events that are in human hands, what is their opinion?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Middot 3:1): A red line encircled the altar in the middle, to separate between the blood that must be presented on the upper part of the altar and the blood that must be presented on the lower section of the altar. And if you say that it is impossible for two matters that are in human hands to coincide precisely, i.e., that people cannot measure the precise midpoint of an area, then that line will not be precisely in the middle, which means that there will be times when the priest puts blood meant for the upper part of the altar upon the lower section, and blood meant for the lower section above. The Gemara rejects this proof: In that case, one widens the line a little so that it certainly covers the middle part of the altar.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the measurements of the vessels and from the measurements of the altar of the Temple. Since the Torah gives precise measurements for them, this indicates that it is possible to measure precisely. The Gemara rejects this proof as well: It is different there, as the Merciful One says: Do it, and to whatever extent you can fulfill His directives, this finds favor in His eyes, as the verse states: “All this in writing, as the Lord has made me wise by His hand upon me, even all the works of this pattern” (I Chronicles 28:19).

Rav Ketina said: Come and hear a different proof from a baraita: An earthenware vessel that became ritually impure can be purified only by being broken. If it is broken in two, the larger piece remains impure while the smaller piece becomes pure. If one divided an impure earthenware oven into two pieces and they are equal in size, both are ritually impure, because it is impossible for the two to coincide precisely, i.e., one cannot measure exactly. Rav Kahana said, in rejection of this proof: An earthenware vessel is different, since it has indentations in it, i.e., the place of the break is uneven and is therefore particularly difficult to measure precisely.

The Gemara suggests: Come and hear another proof from a mishna (Sota 45b): With regard to a case involving the heifer whose neck is broken, if the slain person was found precisely between two towns, the two towns bring two heifers between them; this is the statement of Rabbi Eliezer. What is the reason that each town must bring a heifer?

Is it not because Rabbi Eliezer holds: With regard to matters that are in human hands, it is possible for two matters to coincide precisely? And Rabbi Eliezer also holds that when the verse states, in the singular: “And it shall be that the town which is nearest to the slain man, even the elders of that town shall take a heifer of the herd” (Deuteronomy 21:3), it is not necessarily referring to only one town, but even to the two nearest towns, if they are equidistant from the corpse. If it were impossible for both towns to be measured as precisely the same distance from the corpse, they would not bring two heifers but one in partnership, stipulating that it belongs to the town that is actually closer.

The Gemara rejects this: No, Rabbi Eliezer

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יוסי פוטר. מן המתנות כדמפרש בגמ' שהרי חליפין ביד כהן ושויוה רבנן כמאן דזבניה ליה כהן במומיה:

מת אחד מהם. כלומר שלא הספיק ליתן לכהן עד שמת אחד יחלוקו החי:

ר' עקיבא אומר. לא יחלוקו אלא של ישראל הוא אם לא יביא הכהן ראיה שהיה בכור:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאין ידוע איזה יצא ראשון וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים:

שני זכרים ונקבה שאחת ילדה זכר והאחרת ילדה זכר ונקבה אחד לכהן ממה נפשך ואחד לו שאין ידוע אם הזכר יצא ראשון או הנקבה:

רבי יוסי אומר כל שחלופיו ביד כהן. והאי נמי הוי כחליפין ביד כהן שאם נתערבו הוו תרווייהו ספק בכור דמכל אחד יש לומר שמא זה נולד אחר הנקבה הילכך כשנטל הכהן אחד הוי אידך חליפין דהאי ופטור מן המתנות ור' מאיר מחייב דבא עליו משני צדדין. שתי נקבות וזכר שאחת ילדה נקבה ושניה זכר ונקבה או כל אחת זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

וכ"ש בידי אדם. שכשמתכוין אדם לצמצם לחלוק דבר שווה שיכול לצמצם:

זימנין דקא יהיב. דמים עליונים למטה ותחתונים למעלה משום דאותו חוט דק היה ואי אפשר לצמצם דלא עייל או בחמש אמות עליונות או בחמש אמות תחתונות כיון דאי אפשר לצמצם:

לא לעולם לא אפשר לצמצם מי סברת שהחוט היה דק מרווח היה והיה נכנס בקצת מחמש עליונות ובקצת מן התחתונות הילכך ליכא לאקשויי מידי:

ממדת כלים ממדת מזבח וכו'. דאית (בהו) [ב'] אמות וחצי אלמא דבעינן לצמצם כי ההוא שיעורא ש"מ דאפשר לצמצם בידי אדם:

מהכא ליכא למישמע דרחמנא אמר עביד כי היכי דיכלת כמו שאתה יכול לכוין ואף על גב דלא הוי צמצום גמור דלא יהב מידה אלא בציווי בעלמא כדכתיב הכל בכתב וגו':

חלקו לשנים. התנור של חרס והן שוין:

שניהן טמאים. החלקים דכל חד וחד אמרינן האי נפיש מאידך פלגא לפי שאי אפשר לצמצם בידי אדם לחלוק בצמצום גמור:

לא שאני תנור דהוי כלי חרס דהואיל ויש בו גומות במקום שבירה דנקיט מחלק זה לחלק זה ומזה לזה הילכך אי אפשר לצמצם בו ושניהם טמאים:

משום דקסבר אפשר לצמצם בידי אדם. דמדידה הויא בידי אדם דקרוב לשניהם בשוה. והאי דכתיב הקרובה אימא אפילו קרובות דשניהם מביאות:

גמ' אמרי דבי רבי ינאי לרבי יוסי הגלילי כו' ורבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם כו' מ"ט לאו משום דקסבר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה חוגרו כו' מאמצעיתו הס"ד ואח"כ מ"ה ותחתונים כו' מאמצעיתו נתנו כו' ובד"ה נמצא חלל מכוון כו' קרובה לזו יותר מזו כלום ואח"כ מ"ה אפשר לצמצם כו' קרובות זו כזו כו' שתיהן עורפות דאי אי אפשר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה זכר כו' אפילו מצאן כו' כוליה רחם מיקדשי כו' כדאמרינן בפ"ק הכא כו' רחם כמוהו כו' והיא דרך מרגלותיה כו' כצ"ל:

בד"ה אפשר כו' פי' בקונטרס כגון כו' וקשה לר"י כי קא כו' עיירות דכיון דבידי שמים כו' שם בכוונה ונראה לר"י כו' פעמים כו' לן ופשיט ליה מנמצא כו' שחוט רובא וגדור רובא דתיפוק כו' דאפילו תהא הלכה כו' גבי כפרו שניהם כאחד כו' גבי אחיות איני יודע מי כו' ההיא דחולין ועירובין כו' עומד נפיש ניתר כו' מחצה כרוב והשתא נימא כו' מותר וא"כ היכן דייק מנמצא מכוון כו' לא אסר אלא מטעם דא"ל רחמנא למשה גדור רובא שחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאיסור מלהיתר אבל אם היה לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דאמר רחמנא למשה כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות ישנים וק"ל:

בא"ד דאין אחד עשר קדוש כו' בפרק בתרא דאפי' כו' התם דכל בבת כו' לרבה דאמר כל כו' אין האחרון קדוש בת כו' דדל קריאת השם כו' לצמצם מה נפשך כו' כצ"ל:

גמרא ת"ש חוט של סיקרא כו' נראה משום דקתני להבדיל כו'. דמשמע דהיו נותנים הדמים העליונים סמוך לחוט ממש למעלה. וכן התחתונים למטה ממש. ואם א"א לצמצם ה"ל להרחיק מעט הדמים מן החוט כדי לצאת מספק. ובזה מתורץ מה שנדחק הצ"ק ע"ש:

רש"י ד"ה וחייב במתנות. וסתם משנה היא זו. משמע אבל והשני ירעה לאו ד"ה אלא ר"ע קא"ל דלר"ט הוה ודאי חולין וכ"מ בתוי"ט. וק"ו הוא אם מוציאין ממון מחזקתו ע"י סברתו דחמיר מאיסורא דאין הולכין בו אחר הרוב לשמואל. כש"כ איסורא. עיין לקמן (כ) ובתד"ה ורבי יהושע וד"ה לקולא. אבל לקמן בשני זכרים ונקבה ה"נ לכאורה דאף לר"ט השני ירעה די"ל דהיפה יצא יחידי והגרוע יצא מהשניה ראשון ואחריו הנקבה. אבל י"ל דהוה ס"ס. ספק השני זכרים מא' ודאי יצא היפה תחלה ואת"ל דהיפה נולד יחידי שמא מהשניה יצאה הנקבה תחלה. אבל עדיין יש לי הרהורי דברים באם הנקבה יפה או גרועה מהזכר הב'. או בהיא יפה מכולן ואכמ"ל. ועמש"כ במשנה שם:

רש"י ד"ה קיהיב דמים עליונים. דשמא כו'. ועשו את החוט למטה מאמצעיותו וכי כו'. כצ"ל ומלת הרבה נראה למחוק:

תד"ה זו"נ. ומודה ריה"ג הכא כו'. נראה דמ"מ א"ב דלריה"ג הוא חולין גמור. ולחכמים ירעה כדפרש"י את"ל דכרכתו אחותו לא הויא חציצה. או כמו שחילקו התוספות לעיל (ט) בד"ה אר"א:

שם בא"ד דאע"ג דאפילו אי כוליה רחם מקדיש כו'. מה שהוגה עה"ג כותלי הוא שבוש עיין לעיל (ט ב):

שם בא"ד והויא פטר רחם כמוהו. כצ"ל:

תד"ה אפשר. ואין לומר כו' דהא מפרש טעמא כו' דתיפוק ליה דבלא"ה כו'. לכאורה טפי ה"ל להוכיח ממ"ד דהוה כרוב דמ"מ יאסר דשמא שייר רובא. ולשונם בעירובין ובחולין באמת הוא כן. אך בסוכה כתבו ג"כ כהכא והרגיש שמה המהרש"א וישובו אינו עולה פה:

בא"ד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא כו'. בעירובין ובחולין כתבו ישוב לזה. אבל לי קשה ההיא דיבמות דהא התם הוי שני צדדין לאיסורא בין אם היא השניה ובין אם בב"א נפלו. אם לא שהר"ש בשיטת הסוברים דאפי' ס"ס לחומרא שרי בדרבנן עי' מל"מ פ"ח מהלכות אה"ט דין ה':

וחייב במתנות. כשישחטנו יתן לכהן את הזרוע והלחיים וסתם משנה היא זו: ור' יוסי פוטר. מפרש בגמ': יחלוקו. דחזר בו ר''ט ממאי דאמר לעיל כדמפרש בגמ' דס''ל דאפילו כשהן חיין מעלין את היפה בדמים לשניהם שיחלקו בשניהם הלכך מת אחד מהן יחלוקו את החי: זכר ונקבה אין כאן כלום לכהן. דשמא נקבה יצאה תחלה והמוציא מחבירו עליו הראיה והכא אפילו רבי טרפון מודה דהתם הוא דפליג משום דוודאי חד מינייהו לכהן הלכך יפה כחו לחלוק בשוה אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח''כ יאכלנו דספק הוא: גמ' אפשר לצמצם בידי שמים. כגון הך לידה ואע''ג דאין מקפידין בכך: וכל שכן בידי אדם. דמתכוונין לצמצם שום מדה או שום דבר דוודאי אפשר לצמצם: בידי אדם. שמתכוונין ומודדין כדי לצמצם מאי אפשר לצמצם או לא: חוגרו. למזבח באמצע גובהו הוא: קיהיב דמים עליונים. הראוים להנתן למעלה מאמצעיתו וקא יהיב להו למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את החוט למטה מאמצעיתו הרבה וכי נותנין דמים עליונים למעלה מן החוט מעט איכא למימר למטה מאמצעיתו הוא: ותחתונים למעלה. דשמא למעלה מאמצעיתו נתנו את החוט: דמרווח ביה פורתא. לעולם א''א לצמצם והכא כגון שעשו את החוט רחב מאחר שמדדו והתחילוהו באמצע הרחיבוהו למטה ולמעלה דממה נפשך למטה דידיה הוי תחתונו של מזבח ולמעלה דידיה הוי עליונו בלא שום ספיקא: ת''ש ממדת כלים. דאמר רחמנא (שמות כה) ועשית שלחן אלמא צמצמו יפה ועשאוהו באמותיו מצומצמות: שאני התם דאמר רחמנא עביד ובכל היכא דמצית למיעבד ניחא ליה. ולעולם לא צמצמו יפה: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. כל מלאכת התבנית דוד אמרו לפסוק זה ולא גרסינן ליה הכא: חלקו לשנים. תנור שנטמא וחלקו לשנים והן שוין טמאין דאי אפשר לצמצם ובכל חד וחד איכא למימר הכא איכא רובא וקי''ל תנור שיריו ברובו בהעור והרוטב (חולין דף קכד.): ויש בו גומות. שאינו נחלק בשוה אלא כששוברין אותו חתיכות (קרקע) בולטות בו ועושה בזה גומא וכן במקומות הרבה והילכך אי אפשר לשער אותן בליטות: נמצא. חלל מכוון בין שתי עיירות שאין זו קרובה לו יותר מזו כלום: אפשר לצמצם. ולמדוד יפה כיוונו שתיהן קרובות זו כזו וקסבר קרובה דכתב בקרא (דברים כא) הקרובה אל החלל אפילו קרובות משמע שאם יש שתים קרובות לו בשוה שתיהן עורפות דאי אי אפשר לצמצם אלא ודאי אחת קרובה מחברתה אמאי מביאות שתי עגלות יביאו אחת בשותפות כדאמרינן לקמן ויתנו ויאמרו בני האחת אם אתם קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ואם אנחנו קרובים מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו:

זכר ונקבה אין לכהן כלום. אאפילו יוצא שני ראשים כאחד קאי ומודה ר' יוסי הגלילי הכא דאע''ג דאפילו אי כוליה רחם מיקדשי מ''מ מין במינו אינו חוצץ כדאמר בפ''ק (לעיל דף ט:) הכא שהיא נקבה והויא פטר רחם כמוה בטלה בכורתו לגמרי ולא דמי לההיא דפ' בהמה המקשה (חולין דף ע.) כרכתו אחותו והוציאתו דהתם איירי כדנפק הוא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה דלא הויא איהי פטר רחם: אפשר לצמצם בידי שמים. פי' בקונטרס כגון הך דלידה דאע''ג דאין מקפידין בכך וכ''ש בידי אדם במתכוונים לצמצם שום מדה או שום דבר דודאי אפשר לצמצם וקשה לר''י כי קא מבעיא ליה לרבנן דבידי שמים א''א לצמצם בידי אדם מאי היכי פשיט מצמצם מכוון בין שתי עיירות הא על כרחך נהי דיכולין לצמצם הדבר כשמתכוונין למדוד מ''מ לרבנן א''א שיהא הדבר מצומצם בין שתי עיירות דכיון דבידי שמים הוא שמעצמו נפל שם מתחלה ולא נתעסקו עליו למדוד ולהניחו שם מכוון ונראה לרבי דאפילו למ''ד א''א לצמצם בידי שמים אף שפעמים שנמדד בו שהוא מצומצם אלא ה''ק אי אפשר לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק איזה יצא תחלה ולכך אין שניהן לכהן אבל בידי אדם שיש שהות לברר מיבעיא לן ופשיט ליה מנמצא מכוון בין שתי עיירות דאי אמרת אי אפשר לברר אם הוא מצומצם אע''ג דפרישית דזימנין דמיקרי שהוא מצומצם כיון דאי אפשר להבחין לא יביאו שתי העגלות מספק דמילתא דלא שכיחא היא ואין לנו לתלות מספק שאירע כן ובמסקנא פשטינן דלרבנן אי אפשר לצמצם ואפילו אדם ומתוך הא דפליגי אמוראי בפ''ק דעירובין (דף טז:) בפרוץ כעומד ופ''ב דחולין (דף כח:) במחצה על מחצה כרוב היה נראה דהלכה כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם ואין לומר דקרי פרוץ כעומד כשדומה לנו שהם שוים דאף על גב דשמא אינם שוים וכן מחצה על מחצה דשחיטה דהא מפרש טעמא דלא הוי כרוב וכעומד משום דאמר רחמנא למשה שחוט רובא וגדור רובא דתיפוק לי דבלאו הכי היה אסור מספק משום דשמא שייר רובא והא דפריך בגיטין בפרק הזורק (דף עח.) והא א''א לצמצם גבי מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת דמפרש כגון דאתו תרוייהו בהדי הדדי בארבע אמות ואפי' יהא הלכה כר' יוסי הגלילי מ''מ דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות הדבר מצומצם וסתמא לא כוונו בבת אחת לבא ובפ' שבועת העדות (שבועות דף לב.) גבי כפרו שניהם כאחת פריך והא אי אפשר לצמצם ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי ור' יוחנן משני אפילו תימא רבנן כו' משמע דאין הלכה כר' יוסי הגלילי וכן בפ' ארבעה אחין (יבמות דף כח.) גבי אחיות איני יודע מי שנאן אמרינן אליבא דרבי יוחנן לא סתים לן תנא כר' יוסי הגלילי לכך נראה דבידי שמים אין הלכה כמותו והך דשבועות וד' אחין הוו בידי שמים אבל בידי אדם הלכה כמותו כדמוכחא ההיא דחולין ועירובין וא''ת הא דאמרינן בפ''ק דעירובין (דף ה:) לחי המושך מדופנו של מבוי פחות מד' אמות אין צריך לחי אחר להתירו וארבע אמות צריך לחי אחר להתירו וקאמר רב הונא בר' יהושע לא אמרן אלא במבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אמר מבוי ח' לא צריך לחי מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש נדון משום לחי פירוש דאם כן אין בלחי עשרה אמות מאי אמרת דשוו תרווייהו כי הדדי הוה ליה ספק דבריהם ולהקל משמע דאי אפשר לברר הדבר ויש לומר דלעולם אפשר למדוד אלא לא הטריחו חכמים למדוד שם מספק כיון דבין עומד נפיש בין פרוץ נפיש ליכא חשש איסור אא''כ הם שווים ומילתא דלא שכיחא . היא ומכל מקום אם היה איסורא דאורייתא היה אסור כיון שאפשר למדוד וזה אין להקשות על רב אשי כי שוו כי הדדי נמי לשתרי דקיימא לן פרוץ כעומד מותר דהתם קאי על רב הונא בריה דרב יהושע דסבירא ליה פרוץ כעומד אסור והרב רבי שמעון מיינבלא היה מפרש דפרוץ כעומד ומחצה על מחצה כרוב סברי כרבנן דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם ומאן דשרי כשדומה לנו שהפרוץ כעומד משום דאימר פרוץ מרובה ואם תמצא לומר שהם שוים רחמנא אמר גדור רובא ובענין זה יש לפרש ההוא דמחצה על מחצה כרוב והשתא ניחא טפי ההיא דספק דבריהם להקל כיון דאי אפשר למדוד אבל קשיא לרבי דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור מטעם חששא בעלמא דשמא הם שוים אע''ג דאי עומד נפיש מותר ואי פרוץ נפיש מותר וא''כ היכי דייק מנמצא מכוון בין שתי עיירות התם נמי אע''ג דאי אפשר לכוון ולצמצם מודו רבנן דמביאות שתי עגלות משום חששא דאורייתא דשמא הם שוים ועוד דמאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דא''ל רחמנא למשה גדור רובא שחוט רובא ואיכא למתלי טפי לאיסור מלהיתר אבל אם היה לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר כדאשכחן מאן דשרי משום דאמר רחמנא למשה לא תשייר רובא ולא אסר מטעם דשמא הפרוץ מרובה ואם כן ההיא דלחי אפילו הוי ספק דאורייתא תישתרי כיון דבין פרוץ (מעומד) נפיש בין עומד נפיש מותר ומהא דפריך בההיא שמעתא דפרוץ כעומד והא אפשר לצמצם גבי אם יש ריוח ביניהם (סוכה דף טו:) אין לדקדק שום דבר דרבינו חננאל גריס והא אי אפשר לצמצם וכן רבינו שמעון ולרבינו תם נמי אין ראיה שיהא הלכה כן דלא הוי כמו אי אפשר לצמצם בעלמא אלא כלומר אי אפשר לצמצם בשום ענין שלא יהא אויר משהו בין הסכך לשפוד כמו שפירש שם ובההיא דסוף מכילתין (דף ס:) יצאו שנים בעשירי וקראו עשירי משמע דסבר ליה כרבי יוסי הגלילי אפילו בידי שמים דאי כרבנן דא''א