בכורות יט ע"א

דהך דלא ביכרה שביח טפי צריכא:
מתני' יוצא דופן והבא אחריו רבי טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים רבי עקיבא אומר שניהן אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והשני מפני שקדמו אחר:
גמ' במאי קמיפלגי רבי טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור ורבי עקיבא פשיטא ליה בכור לדבר אחד לא הוי בכור: תנו רבנן מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד {שמות יג-ב} קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע תלמוד לומר {דברים טז-טז} זכר אי זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו תלמוד לומר {שמות יג-יב/טו ??} פטר רחם אי פטר רחם יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן ת''ל בכור א''ל רב שרביא לאביי רישא לא קנסיב לה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד הוי בכור סיפא קנסיב לה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד לא הוי בכור אמר ליה לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור ורישא ה''ק אי זכר יכול אפי' יוצא דופן ת''ל פטר רחם רבינא אמר לעולם בכור לדבר אחד הוי בכור וסיפא ה''ק אי סלקא דעתך יצא אחר יוצא דופן קדוש בכור דכתב רחמנא למה לי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

ולכך צריכא משנתנו להשמיענו שלרבי עקיבא אין הכהן נוטל את היפה בכל שלשת האופנים.

מתניתין:

יוצא דופן שלא נולד דרך רחם, והבא אחריו דרך רחם:

רבי טרפון אומר: שניהם ספיקי בכור הם, וירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים, ומפרש טעמא בגמרא.

רבי עקיבא אומר: שניהן אינן בכור, הראשון: משום שאינו "פטר רחם", שהרי לא יצא דרך רחם, והשני: משום שקדמו אחר ואף שלא יצא הראשון דרך רחם.

גמרא:

מפרשת הגמרא: במאי קמיפלגי רבי טרפון ורבי עקיבא?

רבי טרפון מספקא ליה: אם בכור לדבר אחד - היינו יוצא דופן שהוא ראשון לולדות אך אינו ראשון לרחם, וכן הבא אחריו שהוא בכור לרחם ואינו בכור לולדות - אי הוי בכור, אי לא הוי בכור, ולכן שניהם ירעו עד שיסתאבו, שכל אחד הוא בכור לדבר אחד. ^[1]

ורבי עקיבא פשיטא ליה, דבכור לדבר אחד לא הוי בכור. ^[2]

תנו רבנן בין המידות שהתורה נדרשת בהן:

"מכלל הצריך לפרט [שהכלל צריך שיהא הפרט עמו]", ו"מפרט הצריך לכלל [יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו]", כיצד:

כתיב [שמות יב]: "קדש לי כל בכור" יכול אפילו נקבה במשמע, תלמוד לומר [דברים טז]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש", וקיימא לן: "כלל ["כל בכור"] ופרט ["זכר"] אין בכלל אלא מה שבפרט". ^[3] אי "בכור זכר", יכול יהא די שיהא הוא בכור לזכרים, ואפילו יצתה נקבה לפניו יהא בכור, שהרי כך משמע "בכור זכר", דבכור לזכרים - שלא קדמו זכר אחר - הוי בכור, ואף על פי שאינו בכור לולדות ולרחמים.

תלמוד לומר "פטר רחם" ולא פטר הזכר את הרחם, וזה הוא "כלל הצריך לפרט", שהוא בא לפרש שאינו נקרא בכור עד שיהא בכור גם לרחסים. ^[4]

אי "פטר רחם" יכול אפילו יצא דרך רחם אחר יוצא דופן כיון שהוא הפוטר את הרחם, תלמוד לומר "בכור", דמשמע בכור לכל דבר, וזה אינו בכור לולדות, אם כי בכור לרחם הוא. והיינו פרט הצריך לכלל, ד"זכר" ו"פטר רחם" שהוא "פרט", צריכים ל"בכור", שאילו לא נאמר "בכור", הייתי אומר אף על פי שאינו בכור יקדש. ^[5]

אמר תמה ליה רב שרביא לאביי:

רישא [מציעתא] לא קנסיב לה תלמודא "בכור" כשאמרה הברייתא "אי זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו", לא מיעטה הברייתא מ"בכור", אלמא בכור לדבר אחד - כגון זה שהוא בכור לזכרים ולא לולדות ולרחמים - הוי בכלל "בכור", ולכן לא מיעטה הברייתא מזה את הבא אחר הנקבה - ^[6] ואילו סיפא - "אי פטר רחם יכול אפילו יצא אחר דופן, תלמוד לומר בכור" - קנסיב לה תלמודא בכור [ממעטת הברייתא דין זה מ"בכור"], אלמא בכור לדבר אחד - כבכור זה שהוא בכור לרחם ולא לולדות - לא הוי בכלל "בכור"!?

אמר ליה אביי לרב שרביא: לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכלל "בכור" עד שיהא בכור לכל דבר, ואכן בכור הבא אחר הנקבה אף הוא נתמעט מבכור, ורישא ששנינו לא כן, הכי קאמר: אי "זכר" יכול אפילו יצא דרך דופן יהא הוא עצמו קדוש בבכורה, תלמוד לומר "פטר רחם", ושוב ממילא מתמעט מזה גם יצאה נקיבה לפניו, ואין צריך ללומדו מ"בכור". ^[7]

רבינא אמר:

לעולם בכור לדבר אחד הוי בכור, וממשמעות "בכור" לבד לא ידענו למעט הבא אחר יוצא דופן, וסיפא שלמדנו מ"בכור" למעט את היוצא אחר יוצא דופן, לא ממשמעות "בכור" למדנו כן, אלא מיתורא ד"בכור", ^[8] והכי קאמר:

אי סלקא דעתך יצא אחר יוצא דופן קדוש, "בכור" דכתב רחמנא למה לי, שהרי:

הערות

^[1] משמע דלרבי טרפון מספקא ליה שמא שניהם בכורים, ויש להסתפק: אם הוא משום דמספקא ליה שמא דרשינן "הזכרים" לענין זה, או שבאמת לא דריש [שהרי רבי טרפון עצמו נחלק על רבי יוסי הגלילי במשנה לעיל, ראה תוספות לעיל ט א סוף ד"ה אמר], ומכל מקום מספקא ליה שמא שניהם בכורים.

^[2] א. לכאורה היה נראה מכח לשון המשנה, דהא דאמרינן דרבי עקיבא פשיטא ליה דבכור לדבר אחד אינו בכור, בא ליתן טעם למה השני - שיצא דרך רחם - אינו אפילו ספק בכור, והיינו דקאמר רבי עקיבא במשנה "מפני שקדמו אחר", אבל מה שהראשון אינו בכור אין צריך לטעם זה אלא משום דבעינן "פטר רחם". שאם לא כן - וכוונת המשנה "מפני שאינו פטר רחם", היינו מפני שאינו בכור לכל דבר - למה שינתה המשנה בלשונה שאמרה גבי ראשון "מפני שאינו פטר רחם", ובשני "מפני שקדמו אחר", והיה לה לומר "הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני מפני שאינו ראשון ללידה", ובהכרח לכאורה, דמה שאמרו במשנה "מפני שאינו פטר רחם" הכוונה היא מפני שהתורה אמרה "פטר רחם" וזה אינו פטר רחם. ואף דרבי טרפון לא דריש כן, שהרי מספקא ליה אם בכור הוא [ראה מה שכתבו התוספות בזה בד"ה רישא], מכל מקום רבי עקיבא דריש לה. וכן משמע גם לקמן דף מז גבי בכור אדם, דמבואר שם דהראשון אינו בכור משום ד"פטר רחם" בעינן", ואילו השני אינו בכור משום דבכור לדבר אחד לא הוי בכור. אלא שצריך ביאור: כיון דפשיטא ליה לרבי עקיבא דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, אם כן, למה הוצרך ללמוד כן מ"פטר רחם". וראה בברייתא שבסמוך, ובגמרא ובהערות שם. ב. בקהלות יעקב בכורות סימן יט ד"ה וניחזי נסתפק: מי שנתעברה בבכור ונשרף העובר במעיה ולא נולד, אם הבא אחריו בכור הוא, ומשום שיש לומר כיון שהראשון היה בכור לעיבור, אם כן, השני אינו בכור לכל דבר שאינו בכור לעיבור, ואינו בכור? וכתב, דמסתברא, דוקא יצא ראשון דרך דופן שגם זה חשוב לידה והוי בכור ללידה משום הכי אין השני בכור לכל דבר, אבל מה שהיה עובר במעיה לפני זה השני, אין זה מגרע שם בכור לכל מילי ממנו, דבנוגע לענין לידה הרי זה ראשון לכל מילי. דאם לא כן, אלא שנאמר, דעל ידי העיבור של ראשון שהיה ולד במעיה, אין השני בכור לכל מילי, אם כן, כשנתעברה שתי ולדות והאחד נגמרה צורתו קודם השני, והשני נולד קודם, יפטרו שניהם מבכורה! שזה אינו בכור לעיבור, וזה אינו בכור ללידה, ואם כן, בכל מקום שיצאו שנים לא יהא אלא ספק בכור, שמא זה שיצא אחרון נגמרה צורתו מקודם, ואנן תנן "ילדה שני זכרים אחד לכהן", אלא על כרחך, דמה שהיה עובר לפניו אינו מגרע שם בכורה מזה, כיון שבענין הלידה הוא בכור לכך מילי. ויש לדון ולפלפל בראיה זו. ג. כתב השולחן ערוך ביורה דעה [שה כד] בענין בכור אדם: יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורים, הראשון מפני שלא יצא מהרחם, והשני מפני שקדמו אחר. והוא על פי המבואר לקמן מז ב גבי בכור אדם, כמבואר כאן גבי בכור בהמה, שהראשון אינו פטר רחם, והשני בכור לדבר אחד הוא ואינו בכור. והט"ז כתב שם דבר מחודש: אף על גב דאותו אחר [הראשון] לא פטר רחם, מכל מקום כיון שזה הנולד אחריו לא הוה בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא, לא הוי נמי בכור לכהן, דבכור לדבר אחד, דהיינו, לרחם ולא לולדות לא הוה בכור, הכי אמרינן בפרק יש בכור דף מז. וכעין זה כתב בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף כו, ושוב הביא גם דברי הט"ז. ד. הנה לקמן בפרק יש בכור מז ב גבי בכור אדם, מבוארת שיטת רבי שמעון, דהראשון אינו בכור משום דפטר רחם בעינן, ואילו השני הוא בכור משום דבכור לדבר אחד הוי בכור. וראה מהרי"ט אלגאזי [כד ד ד"ה והנה] שתמה: למה לא נחלק רבי שמעון גם גבי בכור בהמה, ראה שם אריכות בזה.

^[3] נתבאר על פי רש"י, וביאר, דרישא זו לא באה לפרש את המידות הנזכרות, כי זו מידה אחרת היא "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט". ובמהרי"ט אלגאזי [כד א] תמה על זה, שהרי זה הוא כלל ופרט המרוחקין זה מזה, ומסקינן בפרק קמא דפסחים ו ב, דהני מילי בחד ענינא, אבל בתרי ענינא דברי הכל אין דנין, וכתב רש"י שם, ד"בתרי עניני" היינו בתרי פרשיות, "בחד ענינא" היינו במקראות הסדורות בפרשה אחת, ואם כן, אי אפשר לדורשם בכלל ופרט. וראה עוד שם בד"ה ודע, שהביא בשם רבינו יונה מטוליטולה, שכתב, דאין לומר שכוונת הברייתא היא כפירושו של רש"י, שהרי אם כן, למה הצרכה הברייתא להביא ככלל "קדש לי כל בכור", ולא הביאה "כל הבכור אשר יולד", ומטעם זה פירש בענין אחר.

^[4] ביאר רש"י את הענין: ולא דמי ל"כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט", [משום] דאהני פרטא למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא, כגון רישא דברייתא "בכור, יכול אפילו נקבה תלמוד לומר זכר", היינו "כלל ופרט" גמור, דלא איצטריך לפרושי היכי דמי בכור, דהא הנקבה בכור לכל מילי היא, אלא [איצטריך פרטא] למעוטי [כללא], דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה. ודכוותה בשחיטת חולין [פח ב]: "וכסהו בעפר" קרי ליה "כלל הצריך לפרט", משום דתרי גווני כיסוי הוי, כגון כפיית כלי עליו, ועוד יש כיסוי בדבר המתפזר כגון עפר וכיוצא בו, לכך נאמר "עפר" למעוי כסוי [ב] דבר שלם [כגון כלי, שאינו מתפזר], ולא דיינינן ליה ב"כלל ופרט" גמור דנמעוט נמי שחיקת אבנים והגיר והזרניך [משום שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הפרט נצרך לפרש ולא בא למעט].

^[5] הוסיף רש"י בביאור הענין: ורוב פרטות שבתורה אינן צריכין לכללות שעמהן, כגון [האמור בויקרא א: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", שהוא נדרש ב"כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט". ד] "מן הבקר ומן הצאן" לא היו צריכין שיכתב "מן הבהמה". [וכן האמור בפרשת משפטים: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" ד] "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" אינן צריכין ל"וכל בהמה", אלא שבא הכלל להיות מוסיף על הפרט.

^[6] הקשו התוספות: לפי המבואר כאן, דאף בכור לזכרים לבד שאינו בכור לא ללידה ולא לרחמים, מיקרי בכור לדבר אחד ואם לא שמיעטה התורה "פטר רחם" היה הוא חשוב בכור, אם כן, לרבי טרפון שמסתפק שמא בכור לדבר אחד הוי בכור, ו"פטר רחם" אינו דורש [שהרי יוצא דופן אינו ממעט], למה לא נסתפק גם בזכר הבא אחר הנקיבה! ? ותירצו: דנהי דלא מסתבר ליה לרבי טרפון למעוטי יוצא דופן מ"פטר רחם" משום דהוי בכור לולדות בין לזכרים בין לנקבות, לכל הפחות אתא למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו, דאי לאו הכי "פטר רחם" דכתב רחמנא למה לי.

^[7] א. נתבאר על פי רש"י. וראה מהרי"ט אלגאזי כד ב שכתב: לפי מה דמשני אביי דקרא איצטריך ליוצא דופן עצמו, אין לזה רמז בברייתא, ועל כרחך צריך לומר דמגיה הברייתא, דלא תני "אפילו יצאת נקיבה", אלא הכי תני "יכול אפילו יוצא דופן", וכן ראיתי בפירוש הרגמ"ה. והנה מרש"י הנזכר ודאי משמע שאינו מגיה הברייתא אלא לכל היותר מוסיפים על הברייתא. וביותר יש לומר - וכן כתב החזון איש בכורות יט יד - שאין מגיה כלל, אלא עיקר כוונת הגמרא היא, שהיות והצרכנו למעט את היוצא דופן מ"פטר רחם", שוב ממילא מכלילה הברייתא במיעוט זה גם את מי שיצתה נקיבה לפניו. ב. כתב רש"י: דהשתא לא מצי תלמודא נסיב "בכור" למעוטי להאי, דהא בכור לכל דבר הוא, דהא לא קדמו אחר בעולם, להכי נקט "פטר רחם". ג. הקשה מהרי"ט אלגאזי שם: למה לא ביארה הגמרא, דנפקא מינה בדרשה ד"פטר רחם" למעט את היולדת זכר ונקבה כאחת, וכרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם. והיינו, שהרי אם ילדה זכר ונקבה כאחת, מבואר במשנה לעיל - כפי שביארו התוספות לעיל יז ב ד"ה זכר - שאפילו לרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם, ופטר הזכר את הרחם בודאי, מכל מקום כיון שיצאה נקיבה עמו שהיא פטר רחם כמוהו, בטלה בכורתו לגמרי, וזה לא ידעינן רק משום דכתיב "פטר רחם", דמשמע שהוא לבדו יפטור את הרחם. [וראה עוד שם שיישב את לשון הברייתא "יכול יצתה נקיבה לפניו". וראה עוד שם דאפילו לפי חכמים צריך דרשת "פטר רחם" בכי האי גוונא, ראה שם]. ד. במהרי"ט אלגאזי [כד ד], נתקשה: למה לי לפטור את היוצא דופן משום "פטר רחם", והרי תיפוק ליה משום שנאמר "כל הבכור אשר יולד", דסתם לידה הוא כדרכו פרט ליוצא דופן, ראה שם.

^[8] בפשוטו נראה, דסוגיית הגמרא לעיל, דמפרשינן טעמא דרבי עקיבא - שהיוצא אחר יוצא דופן אינו בכור - משום דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, היינו כאביי, דלרבינא מיתורא דבכור ילפינן לה. ואכן מסקנת הגמרא היא כאביי.

דהך דלא ביכרה שביח טפי [שהולד של זו שלא ביכרה משובח יותר], על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בכל המקרים.

א משנה יוצא דופן שלא נולד בלידה רגילה, דרך פתח הרחם, אלא שחתכו את דופן רחם אימו והוציאוהו, והבא אחריו שנולד בלידה רגילה, ר' טרפון אומר: בכל אחד מהם יש ספק שמא הוא בכור, ולפיכך שניהם ירעו עד שיסתאבו, כלומר, עד שיפול בהם מום, ואולם אינם ניתנים לכהן, שאינו יכול להוציא ממון מבעליו במקרה של ספק. ולכן יאכלו במומן (כשיפול בהם מום) לבעלים. ר' עקיבא אומר: שניהן אינן בכור, הראשון — מפני שאינו "פטר רחם", שאינו הולד שפטר (פתח) את הרחם תחילה, והשני — מפני שקדמו אחר, שאינו הראשון שנולד לאמו.

ב גמרא על מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא במשנתנו, מבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ר' טרפון מספקא ליה [מסופק לו] לגבי בכור לדבר אחד, שנולד ראשון אבל לא דרך פתח הרחם, או שפתח תחילה את הרחם למרות שאינו הראשון ללידה, אי הוי [אם הוא נחשב] בכור אי לא הוי [אם איננו] בכור. ור' עקיבא פשיטא ליה [פשוט לו] שבכור לדבר אחד לא הוי [איננו] בכור.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בביאור המידות שהתורה נדרשת בהן: המידה מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל, כיצד? נאמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), יכול לשון "כל" אפילו נקבה במשמע?

תלמוד לומר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" (דברים טו, יט), ויש לשאול:

אי (אם) "זכר", יכול כל זכר שנולד ראשון הריהו בכור, אפילו יצתה (יצאה) נקבה לפניו? תלמוד לומר: "פטר רחם" (שמות יג, ב), כלומר, דווקא זכר שיצא ראשון דרך פתח הרחם. ויש לשאול: אי (אם) פטר רחם, יכול כל זכר שיצא ראשון דרך פתח הרחם, אפילו יצא אחר יוצא דופן? תלמוד לומר: "בכור". ודנים בברייתא זו.

אמר ליה [לו] רב שרביא לאביי: רישא [בתחילה] ששנינו: יכול אפילו יצאה נקבה לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם", לא קנסיב לה תלמודא [לוקח, משתמש הלימוד, הברייתא] במילה "בכור" (תלמוד לומר "בכור") ללמדנו שאין הוא נחשב בכור, אלמא [מכאן] שהתנא מניח שבכור לדבר אחד כגון שהוא ראשון לזכרים, ולא לוולדות, הוי [הריהו] קרוי "בכור". ואילו סיפא [בסוף], כשהוא שואל: יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן? קנסיב לה תלמודא [לוקח הלימוד] את המלה "בכור", ללמדנו שאין די במה שהוא "פטר רחם" אלא אם נולד ראשון. אלמא [מכאן] שהוא מניח שבכור לדבר אחד לא הוי [נחשב] בכור. ואם כן יש לכאורה סתירה בין שני חלקי הברייתא!

אמר ליה [לו] אביי: לעולם בכור לדבר אחד לא הוי [אינו קרוי] בכור, ורישא הכי קאמר [ובהתחלה כך הוא אומר]: אי (אם) זכר, יכול כל זכר ואפילו יוצא דופן? תלמוד לומר: "פטר רחם". ואין הברייתא עוסקת בנולד אחר נקבה.

רבינא אמר: לעולם בכור לדבר אחד הוי [הריהו] בכור, וסיפא [ובסוף] שהוא למד מ"בכור" שהנולד אחר יוצא דופן אינו בכור — אינו למד ממשמעות המלה "בכור", אלא מייתור הכתובים, הכי קאמר [וכך הוא אומר]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שזה שיצא אחר יוצא דופן הריהו קדוש בבכורה, אם כן "בכור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that this offspring born to the ewe that had not previously given birth is superior. The Gemara concludes: Consequently, it was necessary to teach each case.

MISHNA: With regard to an animal born by caesarean section and the offspring that follows it, since there is uncertainty whether each is a firstborn, neither is given to the priest. Rabbi Tarfon says: Both of them must graze until they become unfit, and they may be eaten in their blemished state by their owner. Rabbi Akiva says: Neither of them is firstborn; the first because it is not the one that opens the womb (see Exodus 13:12), as this animal did not itself open the womb, and the second because the other one preceded it.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to what do Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon disagree? Rabbi Tarfon is uncertain with regard to an animal that is a firstborn in one aspect, e.g., first to be born or first to open the womb, whether it is considered a firstborn or whether it is not considered a firstborn. And conversely, it is obvious to Rabbi Akiva that an animal which is a firstborn in only one aspect is not considered a firstborn.

With regard to the definition of a firstborn, the Sages taught in a baraita: This halakha can be derived by means of the form of exegesis known as: From a generalization that requires a detail, and from a detail that requires a generalization. How so? The verse states: “Sanctify to Me all the firstborn, that which opens any womb among the children of Israel, both of man and of animal, it is Mine” (Exodus 13:2). Had the verse written only the generalization: “Sanctify to Me all the firstborn,” one might have thought that even a female animal is included in the category of a firstborn. Therefore, the verse states the detail: “Every firstborn male…you shall sanctify to the Lord” (Deuteronomy 15:19).

And had the verse stated only: “Every firstborn male,” one might have thought that the first male offspring of an animal has firstborn status, even in a case where a female emerged from the womb before it. Therefore, the verse states: “That which opens any womb,” to teach that only an animal that itself opens its mother’s womb can be a firstborn. And had the verse stated only: “That which opens any womb,” one might have thought that even an animal that emerged from the womb after its older sibling was born by caesarean section is considered firstborn. Therefore, the verse states: “All the firstborn,” to teach that only the first offspring can be considered a firstborn.

The Gemara analyzes the baraita. Rav Sherevya said to Abaye: In the first clause, the baraita does not cite proof from the word “firstborn” that a male born after a female is not considered a firstborn. Apparently, an animal that is a firstborn in one aspect is called a firstborn, otherwise the baraita would not have had to derive the exclusion of a male born after a female from the phrase “that which opens any womb”; it could have cited the word “firstborn.” And in the last clause, the baraita does cite proof from the word “firstborn” that an animal whose older sibling was born by caesarean section is not considered a firstborn, despite the fact that it is a firstborn in one aspect. Apparently, a firstborn in one aspect is not called a firstborn. If so, the baraita is self-contradictory.

Abaye said to Rav Sherevya: Actually, a firstborn in one aspect is not called a firstborn, and this is what the first clause is saying: Had the verse stated only: “Every firstborn male,” one might have thought that even an animal born by caesarean section is itself considered a firstborn. Therefore, the verse states: “That which opens any womb,” to teach that an animal must itself open the womb to be considered a firstborn. The word “firstborn” cannot be cited as proof that an animal born by caesarean section is not a firstborn, as such an animal was in fact born first. Therefore, the tanna cites the phrase “that which opens any womb.” Once this phrase is cited, then a male born after a female is excluded as well, despite the fact that this halakha could have been derived from the word “firstborn.”

Ravina said that there is a different explanation: Actually, a firstborn in one aspect is called a firstborn, and the halakha is not derived from the meaning of the word “firstborn” itself, but from the fact that it is superfluous. And this is what the last clause is saying: If it enters your mind that an animal which emerged from the womb after its older sibling was born by caesarean section is sanctified, why do I need the word “firstborn” that the Merciful One wrote?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יוצא דופן שלא יצא דרך הרחם ממש אלא כגון שקרעוהו ויצא מן הצד או כדאמרינן בבהמה המקשה שנגממו כתלי בית הרחם והדר יצא:

והבא אחריו. דרך הרחם כגון שחזר והבריא הרחם והיה בקודם גמום ואחר יצא זה מרחם (גמום) שלם:

שניהם ירעו כו'. משום דיוצא דופן הוי בכור ללידה. והבא אחריו הוי בכור לרחמים. רבי עקיבא אמר שניהם כו':

בכור לדבר אחד. או ללידה או לרחמים הוי בכור ואע"ג דלא הוי לכל מילי בכור. דלתלת מילי צריך למיהוי בכור ללידה ולרחמים ולזכרים רבי עקיבא פשיטא ליה דבכור לדבר אחד. כלומר דאי חסר אחד מהני תלת לא הוי בכור:

כל בכור. היינו כלל דמשמע כל בכור או זכר או נקבה ת"ל זכר דהיינו פרט למעוטי נקבה:

יכול אפילו יצתה. נקבה לפניו דרך רחם דאכתי הוי בכור לזכרים:

ת"ל פטר רחם. דבעינן נמי בכור לרחמים:

אי פטר רחם. היינו פרט וכלל דליכא למשמע מינה אלא לרחמים:

יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן נקבה ת"ל בכור. דהיינו פרט [כלל] ולכל מילי בעינן בכור והאי לא הוי בכור ללידה:

רישא לא קא נסיב לה בכור. לכל מילי דהיינו רישא אי זכר וכו' ת"ל פטר רחם כלומר מדלא קאמר ת"ל בכור משמע דסבירא ליה דאע"ג דיצא אחר יוצא דופן נקבה הוי בכור הואיל והוי בכור לרחמים ולזכר אלמא דבכור לדבר אחד הוי בכור:

ואע"ג דלתרין מילי הוי בכור כיון דמחוסר אחד קרי ליה בכור לדבר אחד:

סיפא נסיב בכור. היינו סיפא אי פטר רחם אלמא דלכל מילי בעי בכור. וקשיא רישא לסיפא:

לעולם כו'. ורישא תריץ הכי אי זכר יכול אפילו יצא דרך דופן הוא עצמו הבכור ת"ל פטר רחם וזה אינו פטר רחם. ועכשיו כיון דלא תני יכול אפילו יצאה נקבה לפניו דרך רחם ת"ל פטר רחם דדייקינן מינה הא יצאה נקבה לפניו דרך דופן דאפילו הכי הוי בכור אלא תני יכול אפילו יצא דרך דופן דליכא למידק מינה הא יצאה נקבה לפניו דרך דופן דלא קא מיירי בנקבה כלל^א)אולי צ"ל ושפיר י"ל דבכור לכל מילי בעי כמו סיפא: ש"מ דבכור לכל מילי בעי כמו סיפא:

רבינא אמר לעולם בכור לדבר אחד. דמחוסר לדבר אחד בלבד הוי בכור כדדייקינן מעיקרא ברישא:

וסיפא. דמשמע לך דלכל מילי בעי בכור תריץ הכי והכי קאמר אי ס"ד יצא אחר יוצא דופן זכר קדוש בכור דכתיב רחמנא לי:

בפרש"י בד"ה אי בכור כו' ללידה כו' לרחמים הס"ד ואח"כ מ"ה בכור כו' אי לרחמים ולא לזכרים כו' ובד"ה רישא כו' קרינא דבכור לזכרים הוא כו' ובד"ה לעולם כו' משמע והאי דלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דהך שלא כו' א"ל לטעום מר דמברי דבוכרא הוא ועגלא תילתא כו' לבטן כפרש"י כדאמרי' דמברי להו עגלא תילתא אלא דתילתא לשון חשיבות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כיצד קדש כו' דקתני אי זכר כו' וזה לאו פטר כו' כלל ופרט אין כו' וכסהו בדבר דק הנבלל בו כו' ולאביי לא הוי כלל צריך לפרט לכל דבר דא"א לפרש בכור אלא לצד אחד כו' אלא מדרשא אחריתא בפרט ובהך שמעתיה כו' קא אתא כו' הצריך לכלל כיצד דמשמע כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רישא לא קא נסיב כו' בכור לדבר אחד הוי כו' דבכור לד"א הוי בכור כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה בכור. וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה. כצ"ל:

תד"ה כיצד. עד שיבוא הפרט לפרשו לפי כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא אדרשה אחריתי כו'. כצ"ל:

גמ' מפני שאינו פטר רחם כצ"ל:

שם קדש לי כל בכור. נ"ב בפרשת ראה כל הבכור וגו':

שם ת"ל הזכר כצ"ל:

שם קנסיב לה תלמודא כצ"ל:

רש"י ד"ה מפרט הצריך וכו' זהו כלל. נ"ב נוראות נפלאתי ממאור המפרשים איך יצא כזאת מתחת ידו כי מלבד שאין לשון הברייתא דרי"ש סובלן דהא כבר פרש לה התם למדה ראשונה ותרתי למה ליה. ועוד תמה על עצמך אם אפשר לומר כן דהא הך כלל ופרט המרוחקים הן ופליגי בהו אי דנין אותן בכלל ופרט ואפי' למ"ד דנין ה"מ בחד ענינא אבל בתרי ענינא לכ"ע אין דנין כדאיתא ריש פסחים (דף ו ע"ב). והכא תרי פרשיות מרוחקות מאד וענינים שונים. מי איכא למ"ד דנין אותן בכלל ופרט. אלא ודאי מדות מכלל הצריך לפרט הוא. דבי' ל"ש מקורבין ל"ש מרוחקין ואף בשני ענינים דנים אותו. אע"ג דאין מוקדם ומאוחר בתורה. מאי נ"מ. דאי נמי להוי מאוחר מ"מ צריך הוא לפרט אפי' יקדימנו. וכן במדת פרט שצריך לכלל. לא אכפת לן בין מרוחק למקורב בין מוקדם בין מאוחר הכל אית בהן וק"ל:

מתני' יוצא דופן. בכור שיצא דרך דופן הבא אחריו בכור (לזכרים ולא) לרחמים ולא ללידה שכבר יצא אחר קודם לו: שניהם ירעו כו'. דספק בכור הן דמספקא לר' טרפון בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לא הוי בכור: גמ' מכלל הצריך לפרט. שהכלל צריך שיהא הפרט עמו: מפרט הצריך לכלל. יש שהפרט צריך שיהא הכלל עמו: כיצד קדש לי . כו'. הך רישא לאו פירושא דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא: כל בכור. כלל אפי' נקבות ת''ל זכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה של שלש עשרה מדות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שהרי זה דומה לכלל ופרט השנוי אצל מדה ראשונה מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט: אי בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו. דרך רחם דהכי משמע בכור זכר בכור לזכרים שלא קדמו זכר אחר הוי בכור ואע''ג דאינו בכור ללידה ולרחמים: ת''ל פטר רחם. איצטריך האי פרט לפרושי דלא מיקרי בכור עד דהוי בכור לרחמים משום דלא הוה ידעינן מאי משמעותא דכללא ולא דמי לכלל ופרט דאהני פרט למעוטי כללא ולא לפרושי משמעותא כגון רישא דברייתא בכור יכול אפי' נקבה ת''ל זכר היינו כלל ופרט גמור דלא איצטריך לפרושי היכי דמי בכור דהא הנקבה בכור לכל מילי היא אלא למעוטי דלא תימא אף הנקבות קדושות בבכורה ודכוותה בשחיטת חולין (דף פח:) וכסהו בעפר קרי ליה כלל הצריך לפרט משום דתרי גווני כסוי הוי כגון כפיית כלי עליו ועוד יש כסוי בדבר המתפזר כגון עפר וכיוצא בו לכך נאמר עפר למעוטי כסוי דבר שלם ולא דיינינן ליה בכלל ופרט גמור דנמעוט נמי שחיקת אבנים והגיר והזרניך: בכור. דמשמע בכור לכל מילי בעינן והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהוא פרט צריכין לבכור שאילו לא נאמר בכור הייתי אומר אע''פ שאינו בכור יקדש ורוב פרטות שבתורה אינן צריכין לכללות שעמהן כגון (ויקרא א) מן הבקר ומן הצאן לא היו צריכין שיכתב מן הבהמה וכי יתן איש אל רעהו חמור [או שור] או שה (שמות כב) אינן צריכין לוכל בהמה אלא שבא להיות מוסיף על הפרט. כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מהו אומר עד שיבוא הפרט לפרשו כגון בכור זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו דבכור שהוא כלל לא ידענא בכור למאי קאמר אי לזכרים אע''ג דלא לרחמים כגון האי אי לרחמים ולא לזכרים כגון זכר שיצא פטר רחם אחר יוצא דופן אי נמי עד דהוי בכור לרחמים ולולדות: רישא לא נסיב לה תלמודא בכור. מציעתא קרי רישא דקתני יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת''ל פטר רחם מדלא נסיב לה תלמודא ת''ל בכור דמשמע בכור לכל מילי אלמא לא מישתמע ליה דבכור לכל מילי משמע ולהכי לא נסביה דלא מימעוט האי מיניה דכיון דלא יצא זכר לפניו בכור קרינא דבכור לזכרים הוא אלמא ס''ל בכור דקרא בכור לדבר אחד הוא הוי משמע: יכול אפי' יצא אחר יצא דופן. והוא יצא דרך רחם: וסיפא נסיב לה תלמודא בכור. אלמא בכור דכתב בקרא לכל מילי משמע דבכור לדבר אחד כגון האי דהוי בכור לרחמים (ולזכרים) אלא דלא הוי בכור לוולדות לא הוי בכור: לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור. כלומר דקרא לכל מילי משמע והאי דלא נסיב תלמודא בכור ברישא: ה''ק אי זכר יכול אפי' יצא דרך דופן ת''ל פטר רחם. דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא בכור לכל דבר הוא דהא לא קדמו אחר בעולם להכי נקט פטר רחם וממילא (נמי) אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם: רבינא אמר בכור לדבר אחד הוי בכור. כלומר [בכור] דקרא אפי' לדבר אחד משמע וסיפא דנסיב תלמודא בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן לא ממשמעות דקרא נפקא דקרא משמע בכור לדבר אחד אלא מריבויא דקרא: דאי ס''ד כו' בכור דכתב רחמנא. דמשמע שיהא בכור במקצת למה לי לכתוב פטר רחם זכר תקדיש ולישתוק:

דהך שלא ביכרה שביח טפי. והכי נמי בפ''ק דתמורה (דף ח:) מר זוטרא איקלע בי רב אשי חתכי לקמיה בשרא אמרו ליה לטעום מר דמברי משום דבוכרא הוא ועגלא תילתא לאו היינו שלישי לבטן כדפירש''י כדאמרינן סנהדרין (דף סה:) עבדי ליה עגלא תילתא אלא דתילתא לשון חשיבות כמו ושלישים על כולו (שמות יד:): כיצד קדש לי כל בכור. פי' בקונט' שזהו כלל ופרט דבכור כלל זכר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והך רישא לאו פירושא דכלל צריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא דקתני אי זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת''ל פטר רחם וזה לא פטר תחלת רחם והיינו כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מה הכלל אומר עד שיבוא הפרט ופירשו לפי שיש לפרש בכור לכמה צדדין בכור לכל הוולדות או בכור לרחמים אע''פ שאינו בכור לוולדות כגון שיצא דרך רחם אחר יוצא דופן או בכור לזכרים אע''פ שיצתה נקבה לפניו דרך רחם בא הפרט ופירש שאינו קרוי בכור אא''כ הוא בכור לרחמים שפטר ופתח את הרחם וכיוצא בזו שנינו בפ' כסוי הדם (חולין פח:) אצל וכסהו בעפר יכול יכסהו באבן או יכפה עליו הכלי ת''ל בעפר אין לי אלא עפר מנין לרבות חרסית ונעורת של פשתן כו' ת''ל וכסהו ומקשינן ואימא וכסהו כלל בעפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ומשנינן משום דהוה ליה כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט לפי שיש לפרש כסוי בשני דרכים אחד בדבר הגס כגון אבן או כלי ואחד בדבר הדק לכך כתב בעפר ופירש וכסהו בדבר דק הנבלל בו ומכסהו הכתוב מדבר ע''כ לשון הקונטרס והשתא פירושו יתכן לפי דברי רבינא דבסמוך דאמר בכור לדבר אחד הוי בכור אבל במסקנא דשמעתין אמרי' דמחוורתא כאביי דאמר בכור לדבר אחד לא הוי בכור ולאביי לא הוי כלל צריך לפרט לכל דבר דאי אפשר לפרש בכור אלא לצד אחד ומיהו יש לפרש לאביי דאי לאו פרט הוה אמינא דאפי' יוצא דופן הוא בכור כיון דהוי בכור לוולדות ואע''ג דלא הוי בכור לרחמים ור''י מפרש לאביי בכור ופטר רחם תרווייהו כלל ותרווייהו פרט ותרווייהו צריכי להדדי ובכל אחד אתה מוצא כלל הצריך לפרט ופרט צריך לכלל שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד דבכור משמע אפי' יוצא דופן ופטר רחם ממעיט ליה ופטר רחם משמע אפי' יצא אחר יוצא דופן ובכור ממעיט ליה ור''ת מפרש דבין הכא ובין בחולין (שם) הוי בכלל ופרט גמור דבעלמא דבכור משמע בין הכי ובין הכי ואתיא פרטא למעוטי וכן וכסהו משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר מה שירצה ופרטא משמע עפר דוקא ומה שתלמודא חשבו שם כלל הצריך לפרט לאו אכפיית הכלי דההיא ברייתא קאי אלא אדרשא אחריתי דדריש התם בריש פירקין (דף פג:) מבי''ת דבעפר דצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה דמוכסהו לא שמעי' למטה אלא למעלה ולא משום הפרט חושב שם כלל הצריך לפרט אלא משום ייתורא דבי''ת דכתיבא בפרט ובהך שמעתין לפרושי פרט הצריך לכלל קא אתא כדקתני בסיפא אי פטר רחם יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן ת''ל בכור כדפי' בקונטרס ואע''ג דקתני מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד דמשמע דאתא נמי לפרושי כלל הצריך לפרט עיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל: רישא לא קנסיב ליה תלמודא בכור אלמא בכור לדבר אחד הוי בכור. משמע דכיון דבכור לדבר אחד הוי בכור הוה מחייבינן אפי' יצתה נקבה לפניו אי לאו פטר רחם ותימה דרבי טרפון דמספקא ליה היה לו לחייב מספק כמו יוצא דופן ויוצא אחריו דלא ממעט יוצא דופן מפטר רחם וי''ל דנהי דלא מסתבר ליה למעוטי יוצא דופן מפטר רחם משום דהוי [בכלל וולדות] בין לזכרים בין לנקבות לכל הפחות אתא למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו דאי לאו הכי פטר רחם דכתב רחמנא למה לי: