בכורות יט ע"ב

אי למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו מפטר רחם נפקא אלא שמע מינה בכור למעוטי היכא דיוצא אחר יוצא דופן אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא אי סלקא דעתך בכור לדבר אחד הוי בכור תינח היכא דיצא זכר יוצא דופן וזכר דרך רחם דלא קדוש דאימעוט לידה מבכור דבכור לרחמים איכא בכור לזכרים ליכא אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחם אלא מחוורתא כדאביי:

הדרן עלך הלוקח עובר פרתו

מתני' הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מכאן ואילך ספק פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק אמר לו רבי עקיבא אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת כדבריך אלא אמרו סימן הוולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שיליא ובאשה שפיר ושיליא זה הכלל כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זה לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים:
גמ' מיכן ואילך אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו והא ודאי מילד אוליד לימא רבי ישמעאל כר' מאיר ס''ל דחייש למיעוטא אפי' תימא רבנן כי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה קמן כגון תשע חנויות וסנהדרין אבל רובא דליתיה קמן לא אזלי רבנן בתר רובא והא קטן וקטנה דרובא דליתיה קמן וקאזלי רבנן בתר רובא דתנן קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי רבי מאיר אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש מה טעם אין מייבמין אמר להם קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה ורבנן זיל בתר (רובא) קטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל בתר קטנות ורוב קטנות לאו איילונית נינהו אלא אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

אי למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו, מ"פטר רחם" נפקא -

אלא שמע מינה: "בכור" למעוטי היכא דיצא אחר יוצא דופן.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:

אי סלקא דעתך כדבריך דבכור לדבר אחד הוי בכור והיוצא אחר יוצא דופן נלמד מיתורא ד"בכור" שבא למעט את היוצא אחר יוצא דופן -

תינח היכא דיצא זכר דרך דופן ויצא זכר אחריו דרך רחם דלא קדוש, דזה שפיר אימעוט ליה מ"בכור", משום דבכור לרחמים איכא [אכן בכור הוא לרחמים], אבל בכור לזכרים ובכור לולדות ליכא [אינו בכור לשני אלו]. כלומר, משום שאינו בכור אלא לדבר אחד ולשנים אינו בכור -

אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש, כי אין לנו הכרח למעט מיתור לשון "בכור" אף את זה, דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחם. כלומר, שהרי בכור הוא לשני דברים, ושמא לא מיעטה התורה אלא את הבכור לדבר אחד!?

אלא מחוורתא כדאביי דעד שאינו בכור לכל דבר אינו בכור, ד"בכור" לכל משמע, וממילא אימעיט כל מי שאינו בכור לכל, ואפילו יצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם. ^[1]

הדרן עלך פרק הלוקח עובר פרתו

הערות

^[1] נסתפק מהרי"ט אלגאזי [כד ג], לפי מסקנת הגמרא שהעיקר כסברת אביי, והבא אחר יוצא דופן אינו בכור אפילו כשנקיבה היא זו שיצתה ראשונה דרך דופן, כיצד יהא הדין "בנפל [שגם הוא פוטר] נקיבה שיצתה דרך דופן, ואחר כך זכר בן קיימא דרך רחם אי הוןה בכור או לא? דאפשר לומר: דקרא ד"בכור" לא ממעט אלא בבא אחר יוצא דופן שיצא בן קיימא, דבכי האי גוונא לא קרינן ביה "בכור" לבא אחריו, כיון דאינו אלא בכור לרחמים ולזכרים, אבל לולדות - לא. אבל כשיצאת הנקבה נפל דרך דופן, דכי האי גוונא הבא אחריו הוי ראשון לזכרים ולרחמים ולולדות, דהולד שיצא דרך דופן לא חשיב ולד כיון דנפל היה, אפשר דקרינן ביה "בכור", או דילמא לא שנא". ובעיקר ספיקו של מהרי"ט אלגאזי ראה בהערות שם שהביאו בשם רבי עקיבא איגר ללמוד מדברי הט"ז - המובאים בהערות בעמוד א, ראה שם - ש"אם הולד בדרך דופן הוא נפל, השני הוא בכור לכהן, דהא הוא גם כן בכור לנחלה כיון דהראשון נפל", כמבואר במשנה מו א שהבא אחר הנפלים אף שאינו בכור לכהן מכל מקום בכור הוא לנחלה, כיון שאין לב אביו דוה על הראשון ולא מיקרי "ראשית אונו". וכן כתב מסברא דנפשיה בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף כו, ושוב הביא ללמוד כן מדברי הט"ז, והדברים שם הם לגבי בכור אדם. ובשו"ת מנחת יצחק [חלק ד סימן נ] כתב על דברי הט"ז שצריך למצוא מקור לדבריו, דלא משמע כן בכל מקום, וגם הביא ממהרי"ט אלגאזי הנזכר שאינו סובר כהט"ז שהרי בא על ענין זה ממקום אחר.

פרק שלישי - הלוקח בהמה

מתניתין:

הלוקח בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה כבר ביד הגוי אם לא ביכרה:

רבי ישמעאל אומר:

עז שילדה בת שנתה [תוך שנה הראשונה ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי ודאי לא ילדה קודם ולד נוסף. ^[1]

ואם מכאן ואילך [לאחר שנתה הראשונה] ילדה, הרי הולד ספק בכור, כי שמא ילדה אצל הגוי בשנתה הראשונה.

רחל שילדה בת שתים [תוך שתי שנים ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי אי אפשר שתלד קודם, ואם ילדה מכאן ואילך [לאחר שתי שנים], הרי הוא ספק בכור.

פרה וחמור שילדו בנות שלש, הרי הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק. ^[2]

אמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל:

אילו היה הדין שבוולד גמור בלבד הבהמה נפטרת, ועד שלא ילדה ולד גמור הבא אחריו בכור הוא, כי אז אכן הדין היה כדבריך!

אבל אין הדבר כן, אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה: טינוף [שהפילה דם מרחמה, ואותו דם הוה ולד אלא שהפילה, ונקרא "טינוף"] ^[3] ואף שאין כאן ולד גמור, ובבהמה גסה סימן לולד: שיליא, ובאשה: שפיר [עור שיש בו צורת הולד] ושיליא. ושמא טינפה תחילה ושוב ילדה בהתוך שנתה, ואין זה בכור, וכן בכולם. ולפיכך:

זה הכלל: כל שידוע שביכרה אצל הגוי, אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שלא ביכרה אצל הגוי, הרי זה הולד שנולד - לכהן. ואם ספק אם ביכרה: יאכל הולד שנולד אצל הישראל במומו לבעלים, ואין להקריבו שמא חולין הוא בעזרה.

גמרא:

שנינו במשנה: עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק:

ומקשינן: מיכן ואילך ספק!? ואמאי!? זיל בתר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, והא ודאי מילד אוליד [והרי רובן מתעברות ויולדות בתוך שנתן, ואם כן, ודאי שאף זו ילדה ביד הגוי] והולד שנולד ביד הישראל לאחר שנתה אינו בכור!? ^[4]

וכי לימא רבי ישמעאל כרבי מאיר - המובא בהמשך הסוגיא - סבירא ליה, דחייש למיעוטא. ^[5]

ומשנינן: אפילו תימא כרבנן סבירא ליה לרבי ישמעאל, ומכל מקום לא קשיא:

ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דאיתיה קמן [רוב שנמצא לפנינו] כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ותשע מוכרות בשר נבילה ונמצא בשר שאין אנו יודעים מאיזה חנות יצא, וכן סנהדרין שרובם מכריעים את הדין -

אבל רובא דליתא קמן [רוב שאינו לפנינו] וכרוב זה שאנו אומרים רוב בהמות מתעברות ויולדות ואף זו כמותם, לא אזלי רבנן בתר רובא. ^[6]

ומקשינן עלה: והא קטן וקטנה שאנו מסופקים עליהם אם סריס הוא הקטן או איילונית היא, ורוב העולם אינם סריסים דרובא דליתיה קמן היא, ומכל מקום קאזלי רבנן בתר רובא, הרי שלדעת חכמים אזלינן גם אחר רובא דליתא קמן!? דתניא:

קטן שנפלה אשת אחיו לפניו ליבום, וקטנה שנפלה ליבום, לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.

אמרו לו חכמים לרבי מאיר:

יפה אמרת שקטן וקטנה אין חולצין, ומשום ש"איש" ["ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה" - דברים כה ז] כתוב בפרשה למעט את הקטן מן החליצה, ומקשינן אשה לאיש, שהרי הוקשה לו "יבמתו". ^[7]

אלא מה טעם קטן וקטנה אין מייבמין!?

אמר להם רבי מאיר:

קטן אינו מייבם שמא יימצא סריס שאינו במצות יבום, וקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית שאינה בת יבום, ונמצאו פוגעין בערוה [אשת אח שלא במקום מצוה].

ורבנן סברי: זיל בתר רוב קטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו. וכן זיל בתר רוב קטנות, ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ולפיכך אף הקטן והקטנה מייבמין.

הרי מבואר שאף ברוב שאינו לפנינו הולכים חכמים אחר הרוב, ולשיטתם אף במשנתנו יש לילך אחר רוב בהמות שמתעברות ויולדות בתוך שנתן, ולפטור את היולדת לאחר שנתה!?

אלא אמר רבא:

הערות

^[1] לשון רבינו גרשום הוא: אם עז בת שנתה לקח, וילדה סוף שנתה, ודאי לכהן, דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא. ועוד משמע כן בגמרא עבודה זרה כד ב לענין פרה ששנינו במשנתנו שעד בת שלש אינו חושש שילדה אצל הגוי, ומביאה הגמרא שם את משנתנו להוכיח שאין פרה יולדת פחותה מבת שלש [ראה שם את לשון הגמרא], ומשמע שאינה יולדת אלא בסוף שנתה השלישית. וראה עוד בלשון רש"י כ ב ד"ה מאי איכא: דבבציר מהכי [מעז בת שנתה] מי ילדה, ראה שם. והנה לכאורה דבריו מוכרחים, שאם יולדת היא אפילו בתחילת שנתה אם כן, מנין שלא ילדה אצל הגוי. אך ראה בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות שכתב: עז בת שנתה ודאי לכהן, פירוש: אם ילדה ברשות ישראל תוך שנתה ודאי לא ילדה ברשות הגוי, דשתי פעמים אינה יולדת בשנה, ואף על פי שהגדולות יולדות שתי פעמים, מכל מקום שנה ראשונה אינה יולדת רק פעם אחת, אבל אם ילדה מיכן ואילך יום אחד בשנה שניה, מכל מקום פטורה מספק, דשמא ילדה ברשות הגוי בשנה ראשונה, וכן צריך לומר גבי רחל בת שתים, דאינה יולדת שתי פעמים בשתי שנים ראשונות, והכי מוכח בגמרא. אבל גבי פרה וחמור על כרחך אינך יכול לפרש כן שיולדת לפעמים בתוך שלש, והוכיח כן מן הגמרא בעבודה זרה, וראה שם. וראה עוד בתוספות ד"ה פרה וחמור ובחזון איש בכורות כ ו בביאור דבריהם. וראה עוד בהערות לקמן כ א דמדברי התוספות שם מוכח שיולדות קודם סוף שנתן.

^[2] [בהערה 1 מתבאר, שמלשון הגמרא בעבודה זרה כד ב משמע, שאינה יולדת פחותה מבת שלש, ואם כן, צריך ביאור: אפילו ילדה עד חמש חדשים בשנתה הרביעית ודאי לכהן, שהרי אצל הגוי לא ילדה אלא בסוף שלש וזמן הריונה הלוא הוא חמש חדשים, וצריך תלמוד].

^[3] על פי רבינו גרשום. וראה לקמן כא ב "היכי דמי טינוף".

^[4] כתב החזון איש בכורות כ ה: נראה, דאף בילדה יום ראשון של שנה שניה איכא רובא, ואף אם תמצי לומר דליכא רובא יולדות בת ששה חדשים, [פירוש, דלכאורה יש להקשות: כיון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן ואין לנו רוב להקדים הלידה מסוף שנתן, אם כן, כשעבר רק יום אחד שבו ילדה, איך נאמר שודאי ילדה אצל הגוי, והרי נמצא שאתה אומר: רוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי אחר שילדה אצל הגוי לא קיבלה זכר שלשים יום, ועוד חמשה חדשים של הריון ללידה שאצל הישראל נמצא שילדה לששה חדשים], מכל מקום כיון דאם איתא דזה הולד שילדה קמן הוא ראשון, אשתכח דלא ילדה תוך שנתה, וכיון דרובן יולדות תוך שנתן, יש לומר שזה הנולד קמן הוא בנה השני. ומיהו למה שכתבו התוספות לקמן כ א דרוב בהמות מתעברות כשראויות להתעבר, אם כן, על כרחך רוב יולדות בנות ששה חדשים, שאחר שלשים יום הן ראויות להתעבר, אבל לדעת רמב"ן אין הכרח לדבריהם. [וראה בהערות שם].

^[5] הוא הדין דלרבי עקיבא מצי למידק כן, דהא לא פליג ארבי ישמעאל דמיכן ואילך הוי ספק בכור, וכמבואר בהלכות הרמב"ן, אלא דרבי עקיבא באמת חייש למיעוטא, וכמבואר במסקנת הגמרא לקמן כ ב, וראה רש"ש.

^[6] בפשוטו רובא דאיתיה קמן, הוא רוב שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו לרוב, שאנו אומרים הנמצא לפנינו הוא אחד מהרוב, ואילו רובא דליתא קמן הוא שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו שהוא כמו הרוב ולא אחד מהרוב. וקצת יש מקום עיון לפי זה בלשונות רש"י ורבינו גרשום.

^[7] על פי רש"י יבמות קה ב.

אי למעוטי היכא דיצתה [אם למעט במקום שיצאה] נקבה לפניו — מ"פטר רחם" נפקא [יוצא הדבר]! אלא שמע מינה [למד מכאן]: "בכור" — למעוטי היכא [למעט במקום] שיוצא אחר יוצא דופן.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] כפי שאמרת, שבכור לדבר אחד הוי [הריהו] בכור, תינח [נניח, מובן הדבר] אם היה התנא למד היכא [במקום] שיוצא תחילה זכר יוצא דופן, ואחריו יצא זכר דרך רחם — דלא [שאין הוא] קדוש בבכורה, דאימעוט ליה [שנתמעט לו] מקרה זה מ"בכור", משום שבכור לרחמים (לרחם) איכא [יש כאן], אבל בכור לזכרים ליכא [אין כאן], שנולד זכר לפניו.

אלא היכא [במקום] שיצתה נקבה דרך דופן ואחריה יצא זכר דרך רחם — ליקדש [שיקדש] זכר זה בבכורה, דהא איכא [שהרי יש כאן] בכור לזכרים ובכור לרחם! אלא מחוורתא [מחוור, ברור הדבר] כדברי אביי, שבכור לדבר אחד אינו קרוי "בכור".

א משנה הלוקח (הקונה) בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה, כלומר, אם כבר ילדה ונפטרה מן הבכורה, או אם לא ביכרה, ומשבאה לרשותו ילדה זכר. ר' ישמעאל אומר: אם היתה עז זו בת שנתה (בתוך שנתה הראשונה) כשילדה אצלו — הולד ודאי לכהן, שוודאי לא ילדה קודם לכן. מכאן ואילך, אם ילדה בגיל מבוגר יותר — הרי זה ספק. אם קנה רחל וילדה אצלו אפילו בת שתים (בשנתה השניה) — הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק. פרה וחמור עד בנות שלש — ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק.

אמר לו ר' עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת מן הבכורה, הייתי אומר כדבריך, שאין עז יולדת ולד גמור וחוזרת ויולדת עד סוף שנתה הראשונה. אלא אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה — טינוף, שיוצא מרחמה כעין לכלוך מן הרחם, ובזה היא נפטרת מן הבכורה, ובגסה — כשיצאה שיליא שהעובר מצוי בתוכה, ובאשה — שפיר (עובר) או שיליא. וסימנים אלו יכולים להופיע לאחר שהרתה זמן קצר והפילה.

אלא זה הכלל: כל שידוע שכבר ביכרה קודם לכן — אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שעדיין לא ביכרה — הרי זה לכהן, ואם ספק הוא — יאכל במומו לבעלים.

ב גמרא שנינו במשנה כי לדעת ר' ישמעאל, הקונה עז וילדה אצלו בתוך שנתה הראשונה — בוודאי לא ילדה קודם לכן, והוא ודאי בכור. מכאן ואילך — הרי זה ספק בכור. ושואלים: מיכן ואילך אמאי [מדוע] ספק הוא? הלך (לך) אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות כבר בתוך שנתן הראשונה נינהו [הן], והא ודאי מילד אוליד [וזו, איפוא, ודאי ילדה] ברשות הגוי, ופטורה! לימא [האם לומר] כי ר' ישמעאל כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ואינו הולך אחר הרוב?

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים] שאין חוששים למיעוט, כי אזלי בתר רובא [כאשר הולכים חכמים אחר הרוב] הרי זה ברובא דאיתיה קמן [ברוב שישנו לפנינו], כגון שמצא חתיכת בשר במקום בו יש תשע חנויות שמוכרות בשר כשר ועוד חנות אחת של טריפה, שמותר לאכול את הבשר, וכן בסנהדרין שמכריעים את הדין לפי דעת רוב הדיינים המצויים לפנינו, אבל רובא דליתיה קמן [רוב שאיננו לפנינו], אלא שאנו יודעים על מציאותו באופן כללי, כגון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן — לא אזלי רבנן בתר רובא [אין הולכים חכמים אחר הרוב].

ומקשים: והא [והרי] בענין קטן וקטנה, דרובא דליתיה קמן [שהוא רוב שאינו לפנינו], וקאזלי רבנן בתר רובא [והולכים החכמים אחר הרוב]! דתנן [ששנינו בברייתא]: קטן וקטנה לפני בגרותם לא חולצין ולא מייבמין, שאם מת אחיו של הקטן בלא זרע — אינו מייבם את אלמנתו (אפילו היתה גדולה) ואינה חולצת נעלו כאשר אינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת (אפילו לגדול), אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו חכמים: יפה אמרת שאין חולצין, משום ש"איש" כתוב בפרשה ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו". דברים כה, ז) ולא קטן, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש, ולכן אין חולצים לקטנה.

אבל מה טעם אין מייבמין? אמר להם: בקטן — יש לחשוש שמא כשיגדל ימצא סריס, וכן קטנה — שמא תמצא איילונית, שאינה מסוגלת להוליד, ואלו אין בהם מצות יבום, מפני שאין מצוה זו קיימת אלא במי שיכול להוליד, ונמצאו פוגעין בערוה, שהרי אשת אחיו אסורה על האדם, שלא במקום ייבום.

ורבנן [וחכמים] המתירים לייבם, מה הם אומרים? זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנים, ורוב קטנים לאו [לא] סריסים נינהו [הם], וכן זיל בתר [לך אחר] רוב קטנות, ורוב קטנות לאו [לא] איילונית נינהו [הן]. הרי שחכמים הולכים אחר הרוב, גם כשאינו מצוי לפנינו!

אלא אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If it serves to exclude a case where a female emerged from the womb before it, that is derived from the phrase “that which opens any womb.” Rather, conclude from it that “firstborn” serves to exclude a case where an animal emerged from the womb after its older sibling was born by caesarean section. According to Ravina, the word “firstborn” is referring to an animal that is a firstborn even in only one aspect, but as it is extraneous it serves to exclude an animal whose older sibling was born by caesarean section.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: If it enters your mind that a firstborn in one aspect is called a firstborn and the derivation is based on the fact that the term “firstborn” is superfluous, that works out well in a case where a male emerged by caesarean section and then another male emerged through the womb. It stands to reason that it is not sanctified, as this birth is excluded by the word “firstborn,” as it is the firstborn of the womb, but it is not the firstborn of the males.

But in a case where a female emerged by caesarean section and afterward a male was born through the womb, let it be sanctified, as it is the firstborn of the males and the firstborn of the womb. One cannot derive the exclusions of both of these cases from the word “firstborn,” and yet the baraita indicates that even if a female was born first by caesarean section, the male born afterward is not considered the firstborn. The Gemara concludes: Rather, it is clear that the baraita must be interpreted in accordance with the explanation of Abaye, that a firstborn in one aspect is not called a firstborn.

MISHNA: In the case of one who purchases a female animal from a gentile and does not know whether it had previously given birth or whether it had not previously given birth, and after the purchase the animal gave birth to a male, Rabbi Yishmael says: If the mother was a goat within its first year the male offspring certainly is given to the priest, as it definitely never gave birth previously. From that point forward, i.e., if the mother is older than that, its offspring’s status as a firstborn is uncertain. If it was a ewe within its second year the male offspring certainly is given to the priest; from that point forward an offspring’s status is uncertain. If it was a cow or a donkey within its third year the male offspring certainly is given to the priest; from that point forward the offspring’s status is uncertain.

Rabbi Akiva said to him: Were an animal exempted only by giving birth to an offspring and in no other manner the halakha would be in accordance with your statement. But the Sages said: An indication of the offspring in a small animal is a murky discharge from the womb, which indicates the animal had been pregnant, and therefore exempts subsequent births from the mitzva of the firstborn. The indication in a large animal is the emergence of an afterbirth, and the indication in a woman is a fetal sac or an afterbirth. Since these can be produced even within a year, it cannot be assumed that an animal in its first year is definitely subject to the mitzva of the firstborn.

Rabbi Akiva continues: Rather, this is the principle: In any case where it is known that the animal had previously given birth, the priest has nothing here. And in any case where it is known that the animal had not previously given birth, that is given to the priest. And if it is uncertain, it may be eaten in its blemished state by the owner.

GEMARA: The mishna teaches that according to Rabbi Yishmael, the firstborn status of the offspring of a goat acquired from a gentile when it was more than one year old is uncertain. The Gemara asks: From that point forward, i.e., if it was bought after its first year, why is it in a state of uncertainty? One should follow the majority of animals, and as the majority of animals are impregnated and give birth within their first year, it can be assumed this animal certainly gave birth. The Gemara suggests: Shall we say Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says one must be concerned for the minority, i.e., he must take the minority of cases into account?

The Gemara responds: You may even say Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of the Rabbis. When the Rabbis follow the majority, this is in a case of an evident majority, which is extant and can be examined. For example, in a situation where a piece of meat is found in front of nine stores selling kosher meat and one store selling non-kosher meat, and it is not known from which store it came, it may be assumed that it came from one of the stores that sells kosher meat. And similarly, the Sanhedrin reaches its decisions by a majority vote of its judges. But with regard to a non-evident majority, which is based solely upon statistical information such as the assertion that most animals become pregnant and give birth within their first year, even the Rabbis do not follow the majority.

The Gemara raises a difficulty: But the case of levirate marriage of a male minor or a female minor is dependent upon a non-evident majority, and yet the Rabbis follow the majority in their ruling. As we learned in a baraita: A male minor or a female minor may not perform the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ḥalitza], nor enter into levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to Rabbi Meir: You have aptly stated that they may not perform ḥalitza, since “man,” indicating an adult male, is written in the section of the Torah addressing ḥalitza (see Deuteronomy 25:7). Although an adult female is not mentioned explicitly, we juxtapose the halakha of the woman to that of the man and require that the female involved in ḥalitza must be an adult as well.

But what is the reason they may not enter into levirate marriage, with regard to which the Torah’s wording does not specifically indicate adults? Rabbi Meir said to them: In the case of a male minor I am concerned lest he is found to be a eunuch, i.e., one who is incapable of fathering children, when he grows up. Similarly, a female minor may not enter into levirate marriage lest when she grows up she is found to be a sexually underdeveloped woman [ailonit], who is incapable of bearing children. In either case the mitzva of levirate marriage does not apply, and they would be found to have encountered a forbidden relative and entered into a forbidden relationship where no mitzva applies, as the entire purpose of levirate marriage is to have children for the brother who died childless.

And the Rabbis hold: Follow the majority of male minors, and most male minors are not eunuchs; and likewise, follow the majority of female minors, and most female minors are not sexually underdeveloped women. This indicates that the Rabbis disagree with Rabbi Meir even with regard to a non-evident majority.

Rather, Rava says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי למעוטי יצתה נקבה לפניו דרך רחם מפטר רחם נפקא:

אלא ש"מ בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן. זכר דלא קדיש דבעינן בכור לרחמים ולזכרים. אבל אי יצתה נקבה לפניו דרך דופן אפי' הכי הוי בכור אע"ג דלא הוי בכור ללידה. אלמא דבכור לדבר אחד דמחוסר דבר אחד בלבד הוי בכור:

א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח. כלומר בשלמא מאי דאמרת דהיכא דיצא זכר דרך דופן וזכר הבכור דרך רחם דלא קדיש דקא ממעטת לי' מבכור האי ניחא לי דאנן בעינן בכור לכל דבר:

אלא. מאי דאמרת דהיכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר בכור דרך רחם^א)נראה דצ"ל דלא קדוש אמאי ליקדוש דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחמים אלא מחוורתא כדאביי וכו': דליקדוש משום דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחמים אמאי ליקדוש (הא כתב רחמנא כל הבכור אשר יולד אלמא דבעי נמי בכור ללידה):

אלא מחוורתא כדאביי. כדתריץ לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור ורישא הכי [קאמר כו'] וכלל הכי גמרינן:

(א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח היכא דיצא זכר דרך דופן וזכר דרך רחם דלא קדוש דאימעוט ליה מבכור דבכור לרחמים איכא בכור לזכר ליכא אלא איכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם בתמיהא ליקדוש דהא איכא בכור לזכר ובכור לרחמים אלא מחוורתא כדאביי):

סליק פירקא

(אם) עז בת שנתה לקח וילדה בסוף שנתה:

ודאי לכהן. דבכור הוא דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא:

מיכן ואילך. אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה:

ספק. הוא אם ילדה קודם אי לא וספק הוי בכור וירעה ויאכל במומו:

וכן רחל בת שתים ודאי לכהן. דקודם אינה יולדת:

ופרה וחמור בני שלשה ודאי לכהן מיכן ואילך ספק. וספק דחמור במקום רעייה דבהמה טהורה יפריש טלה תחת זה ספק פטר חמור והוא לעצמו:

אילו בולד. ממש דבהמה נפטרה מן הבכורה היה כדבריך דעז בת שנתה ודאי לכהן וכו':

אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף. אם הפילה דם מרחמה אותו דם הוה ולד אלא שהפילה ולההיא דם קרי טינוף ובמקום ולד הוא ונפטר מן הבכורה:

וכן בהמה גסה. אם בהמה הפילה שיליא בלבד היינו סימן ולד דאין שיליא (מן) בלא ולד ונפטרה מן הבכורה:

וסימן ולד באשה שפיר ושיליא. ושפיר היינו דם שבתוך השיליא ואיכא למיחש שמא טינפה בתוך שנתה ואח"כ ילדה לסוף ה' חדשים משום הכי הכל ספק אפי' בת שנתה:

כל שידוע שביכרה. או בטינוף או בלידה אין כאן לכהן:

ושידוע שלא ביכרה ודאי לא בטינוף ולא בלידה:

ואם ספק. היינו הלוקח ואפילו בתוך שנתה:

ששפעה חררת דם קשה דחררה היינו נמי סימן וולד ותיקבר כדין בכור ונפטר שוב מן הבכורה:

ואמאי ספק. כלומר דאינו נאכל אלא במומו:

לימא הלך אחר וכו' והא ודאי מילד אוליד. בתוך שנתה והאי דקא ילדה השתא אחר שנתה ליהוי חולין גמורין ויאכילנו בלא מום:

כרבי מאיר. דחייש למיעוט כדאמר לקמן איכא נמי מיעוט בהמה דלא ילדה בתוך שנתה הילכך הוי ספק:

אפי' תימא. ר' ישמעאל כרבנן ס"ל דאזלי בתר רובא:

וכי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה לקמן כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כו'. דכיון דאיכא ט' חנויות לקמן אמרי' כל דפריש מרובא פריש וסנהדרין דאזלי בתר רוב:

אבל רובא דליתיה לקמן. (לא ילוד לקמן) [כמו רובא דבהמה] אזלי נמי בתר מיעוט דלא ילדי הילכך ספק:

קטן וקטנה דרובא דליתיה לקמן. דלא חזינא רובא דעלמא אי הוי סריסים אי איילונית אי לא. ואפי' הכי אזלי בתר רובא:

דתנן כו' איש כתיב גבי חליצה ולא גבי יבום דכתיב אם לא יחפוץ האיש:

ונמצא פוגע בערוה ולא מיקיימא מצות יבום:

ורבנן. סברי מייבמין דזיל בתר רוב קטנים (כלל) ואף על גב דליתא קמן:

בפרש"י בד"ה דאי למעוטי כו' יוצא אחר יוצא דרך דופן כו' ובד"ה אי ס"ד כו' היכא דיצא זכר תחלה כו' דההוא אימעיט כו' ובד"ה אלא כו' לרחמים ולזכרים ומריבויא כו' הד"א וכצ"ל:

בפרש"י בד"ה ספק ירעה ויאכל במומו כו' ובד"ה טנוף כו' שמא טנפה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פרה כו' אין לפרש דיולדת תוך כו' אע"ג דגדולה יולדת בכל שנה כו' ואת בניהם כלו כו' ודאי לכהן ש"מ תוך כו' ובד"ה ובגסה כו' מקצתה אסורה באכילה ובד"ה ברובא כו' מי פליג ר"מ כו' ובד"ה איש כו' דחליצה קטנה פסולה דאורייתא כו' ספרים שלנו וקאמר בגמרא כו' דקתני בבבא דלעיל כו' וליתני הכי החרש כו' ועוד דמ"ש דגבי קטנה כו' בעלמא היא וטעמא משום כו' הזקנים מ"מ רבי מנא אמר לה סתם רבי יצחק כו' דר"מ היא דאמר אין כו' יפה אמרת שאין חולצין כו' ואין מיבמין כו' ודירושלמי אין מזכיר כו' אם הוא מדרבנן הוי כו' אבל למ"ד כשרה אפי' לכתחלה כו' ופוסלת על האחים וש"מ אינה כו' ובד"ה קטן שמא כו' וי"ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל היכי דלא הביא סימנין דהיינו שתי שערות עד רוב שנותיו חשיב סריס אף שלא נולדו בו סימני סריס דהיינו עושה כיפה ואחריני דחשיב התם וק"ל:

גמרא דאימעוט ליה מבכור. כצ"ל:

רש"י ד"ה אי ס"ד. דמסתברא כו'. למעוטי הא דבכור כו'. בכור לזכרים כו'. כצ"ל:

גמרא לימא רי"ש כר"מ ס"ל כו'. וכן אסיק רבא מחוורתא רי"ש כר"מ ס"ל. נראה דה"ה דבר"ע מצי למידק כן. דהא משמע דל"פ על רי"ש במכאן ואילך. ולקמן (כ ב) דבעי למימר דר"ע לא חייש למיעוטא ה"מ למיפרך מדרבא. אלא דלא רצה להאריך כמש"כ התוספות שם אהא דל"פ מההיא דמכות:

בסה"ע ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו. כצ"ל:

תד"ה ובגסה. ותימה דהרי תנן כו'. כצ"ל:

מתני' בנות שלש ודאי לכהן. עי' תוס' חולין מז ע"א ד"ה כל:

דאי למעוטי יצתה נקבה לפניו. דרך רחם מפטר רחם נפקא אלא למעוטי יוצא אחר יוצא דרך דופן בין אביי [לרבינא] (לרבא) ליכא מידי אלא במשמעותיה דקרא פליגי: אי ס''ד בכור לדבר אחד. (משמע) בכור ויוצא אחר יוצא דופן לא ממשמעותא אימעיט אלא מריבויא תינח היכא דיצא זכר תחלה דרך דופן והדר נפק זכר אחרינא דרך רחם דההוא אימעיט מריבויא דקרא דמסתברא דקרא אתא למעוטי דהא דבכור לרחמים הוא דאיכא לבכור לזכרים וללידה ליכא: אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן. והדר נפק זכר דרך רחם ליקדוש דהא הוי בכור לתרי מילי לרחמים ולזכרים ומריבויא דקרא לא מצית למעוטי אלא חד מסתברא דיוצא אחר יוצא דופן זכר קממעט ולא יוצא אחר יוצא דופן נקבה ואמאי קתני בברייתא סתם אפילו יוצא אחר יוצא דופן ולא פליגי בין זכר לנקבה: אלא מחוורתא כדאביי. דמשמעותיה הוי בכור לכל מילי משום הכי מימעיט כולהו: הדרן עלך הלוקח עובר פרתו מתני' הלוקח בהמה: עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה: ודאי אותו הולד לכהן. דקודם לכן לא ילדה: ספק. ירעה ויאכל במומו לבעלים. ספק של פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו: טינוף. מפרש בגמ' שמא טנפה בתוך שנתה והוי סימן ולד ונפטרה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק היא: שפיר. עור צורת הולד: גמ' ר' מאיר חייש למיעוטא. כדקתני לקמן קטן וקטנה: תשע חנויות. כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונמצאת חתיכת בשר לשם בקרקע כשרה דכל דפריש מרובא פריש והיינו רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו: וסנהדרין. כגון שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי: רובא דליתיה קמן. כגון הכא דאמרת הלך אחר רוב בהמות שבכל העולם: פוגעין בערוה. דכיון דאינה ראויה להוליד לא קרינן בהו והיה הבכור אשר תלד ופקעה מהן תורת ייבום וקיימו באיסור (בייבום) אשת אח:

מתני' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. אין לפרש דיולדת תוך שתי שנים אלא דאם איתא שילדה בשנה שניה לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית אע''ג דגדולה יולדת בכל שנה כענין שפי' רש''י בגמ' גבי גדייה דאמר יולדת אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה ופירש בקונטרס אע''ג שהגדולות חוזרות ויולדות בתוך שנתן הקטנות היולדות אין חוזרות ויולדות בתוך שנתן אין לפרש כן דבהדיא אמרי' בריש אין מעמידין (ע''ז דף כד:) גבי ואת בניהם כלו בבית אי בפחותה מבת שלש מי קילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן ש''מ תוך שתים לא ילדה כלל: ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) תנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה משמע שפשוט באשה יותר מבהמה ותימה דהכי תנן הכא בהמה כמו אשה ואית ספרים דלא גרסי התם כן אלא גרסי סימן וולד באשה סימן וולד בבהמה ורבי אומר שיש ליישב הגירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה נקט כי האי לישנא דמ''מ שליא היא סימן ולד בבהמה כמו באשה: ברובא דאיתיה קמן כמו תשע חנויות. היי מצי למימר וליטעמיך מי פליג ר' מאיר התם אחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) ומהתם ילפינן תשע חנויות בפ''ק דחולין (דף יא.): איש כתב רחמנא ומקשינן אשה לאיש. משמע הכא דחליצת קטנה פסולה דאורייתא כמו קטן ותימה דבמתני' בפרק מצות חליצה (יבמות קד:) בירושלמי גרסינן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה וכן יש במקצת ספרים שלנו וקאמר בגמ' זו דברי ר' מאיר דקאמר איש כתב בפרשה ומקשינן אשה לאיש משמע דמודה ר' מאיר דחליצתה כשרה דיעבד אלא לכתחלה אינה חולצת ולרבנן חולצת אפי' לכתחלה ובירושלמי נמי מוקים לה כר' מאיר וברוב ספרים שלנו גרסינן חליצתה פסולה אבל קשה דא''כ ילמדנה בהדי אינך דקתני בבבא דלעיל חרש וחרשת וקטן וליתני הכי החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן וקטנה שחלצה חליצתן פסולה ועוד דמאי שנא דגבי קטנה קתני תחלוץ משתגדל וגבי קטן לא תני הכי ועוד דפשיטא כיון דחליצתה פסולה דתחלוץ משתגדיל לכן נראה דגרסי כשרה כמו בירושלמי וצ''ל דדרשא דהכא דמקשינן אשה לאיש אסמכתא בעלמא היא וטעמא משום דגזרינן אשה אטו איש אי נמי גזרינן חליצה אטו יבום וכן משמע בירושלמי דקאמר בגמרא דההיא משנה דגרסי' התם חליצתה כשרה רבי שמעון ברבי יוסי בעא קומי רבי מה בין קטן מה בין קטנה אמר ליה איש כתב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מ''מ ר' מנא אמר לה סתם רבי יצחק בריה דרבי חייא כהנא בשם ר' יוחנן דרבי מאיר היא דאמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית משמע דכולה חד טעמא היא ומיהו אין נראה דהא רבנן אמרי ליה יפה אמרת שאין חולצין כו' ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית ובירושלמי אין מזכיר כי אם טעם יבום אבל טעמא דאין חולצין אם הוא מדרבנן הוי גזירה אשה אטו איש ולמאי דגרסינן בספרים שלנו פסולה יש לפרש דלא עריב ליה בהדי חרש וחרשת וקטן משום דהנהו ככו''ע ובקטנה איכא פלוגתא והא דתנא תחלוץ משתגדיל לאשמועינן דדוקא למ''ד פסולה תחלוץ משתגדיל אבל למ''ד כשרה אפי' לכתחלה לא תחזור ותחלוץ ועוד י''ל דלמ''ד בריש כל הגט (גיטין כה.) קטן ואנפליא פסולין ואין פוסלין איצטריך לאשמועינן גבי קטנה תחלוץ לאשמועינן דחליצה פסולה ופוסלת על האחים וש''מ אינה מתייבמת: קטן שמא ימצא סריס. וא''ת למ''ד בפרק הערל (יבמות דף פ:) סימני סריס עד שיהא בכולן ניחזי אי משתין עושה כיפה וי''ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב שנותיו חשיב סריס בלא סימני סריס כדאמרינן בפ' הערל (שם:) ובנדה (דף מז:) וכי לא עלו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו: