דלג לתוכן

בכורות כ ע"א - טקסט הדף

מחוורתא ר' ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא רבינא אמר אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ת''ר עז בת שנתה ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק רחל בת שתים ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק פרה בת שלש ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק חמורה כפרה ר' יוסי ברבי יהודה אומר חמורה בת ארבע שנים עד כאן דברי רבי ישמעאל כשנאמרו דברים לפני רבי יהושע אמר להן צאו אמרו לו לר' ישמעאל טעית אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך (אלא) סימן הוולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ואני אין אני אומר כן אלא עז שטינפה בת ששה יולדת בתוך שנתה רחל שטינפה בת שנתה יולדת בתוך שתים אמר ר' עקיבא אני לא באתי לידי מדה זו אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה הרי זו לכהן ספק יאכל במומו לבעלים במאי קמיפלגי ר' ישמעאל ור' יהושע לימא בטינוף פוטר קמיפלגי רבי ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר ורבי יהושע סבר טינוף פוטר אי דחזינן דטינוף דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר והכא בחוששין לטינוף קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר אין חוששין לטינוף ור' יהושע סבר חוששין לטינוף ולא חייש והאמר רבא מחוורתא רבי ישמעאל כר''מ ס''ל דחייש למיעוט כי חייש לחומרא לקולא לא חייש ואיבעית אימא בין לקולא בין לחומרא חייש והכא במטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה קמיפלגי דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה והא מדאוליד ודאי לא טניף ור' יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה ואני איני אומר כן אלא עז שטינפה בת ששה יולדת תוך שנתה רחל שטינפה בת שנתה יולדת בתוך שתים מאי איכא בין גמריה לסבריה שטינפה בסוף ששה ואיכא בינייהו דזעירי דאמר זעירי אין טינוף פחות משלשים יום לגמריה אית ליה דזעירי לסבריה לית ליה דזעירי ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דזעירי והכא ביולדת למקוטעין קמיפלגי
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

מחוורתא [התירוץ המחוור הוא]: רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא, ולכן אף עז שילדה לאחר שנתה, הרי הולד ספק בכור. [1]

רבינא אמר ליישב את דעת רבי ישמעאל, אפילו תימא רבנן, לעולם רבי ישמעאל כחכמים הוא סובר, ומכל מקום אין לילך כאן אחר רוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן, ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה כגון סריס ואיילונית, אבל רובא דתלי במעשה וכעיבור שתלוי במעשה הרבעה ויש לחוש שמא לא עלה עליה זכר [2] לא אזלו רבנן בתר רובא.

תנו רבנן: עז בת שנתה שילדה זכר, הולד הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן מגיל שנה ולהלן, הרי הוא ספק בכור.

רחל שילדה והיא בת שתים, לפני שמלאו לה שנתיים, העובר הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן ולהלן - ספק.

פרה בת שלש, לפני שמלאו לה שלש שנים, העובר שלה הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן, מיכן ולהלן - ספק.

וחמורה זמנה ללידה ראשונה הוא כפרה, וכל זה הוא כרבי ישמעאל דמשנתנו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חמורה בת ארבע שנים ולא בת שלש, ובתוך הזמן הזה ודאי לא ילדה.

עד כאן דברי רבי ישמעאל.

וכשנאמרו דברים הללו לפני רבי יהושע: אמר להן: צאו אמרו לו לישמעאל: טעית! אילו בלידת וולד גמור בלבד בהמה נפטרת מהבכורה, שרק הוולד הבא אחרי לידת וולד גמור אינו בכור, אכן היה כדבריך, שאפשר לקבוע האם ילדה הבהמה בעבר או לא, לפי גילה של הבהמה עכשיו.

אבל, הרי אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, שאם טינפה, ואפילו בתוך הזמן הזה, הוולד הנולד אחר הטינוף אינו בכור. ובבהמה גסה יש סימן לוולד הפוטר אותה מבכורה אפילו בתוך הזמן, אם יצא ממנה שליא. ובאשה - שפיר ושליא, וכדברי רבי עקיבא במשנתנו.

והוסיף רבי יהושע, ואמר: ואני, איני אומר כן, איני משיג על דברי רבי ישמעאל בלשון זו של חכמים, על אף שאכן קבלתי ["גמרתי"] גם אני מרבותי בלשון הזו, אלא, כך אני משיג על דבריו [והיינו שאני סובר אחרת מהם, ומכח סברתי אני משיג על דבריו]:

עז שטינפה בת ששה חדשים, פעמים שיולדת עוד בתוך שנתה. כי אם טינפה בחודש השביעי, ולאחר מכן, לאחר חמשה חדשים, ילדה ולד קיימא, הרי הוא פטור מהבכורה בגלל טינופה בחודש השביעי. ואם כן, עז שלקחה בת שנתה אין הכרח שלא טינפה קודם ביד הגוי.

ורחל שטינפה בת שנה, יולדת בתוך שתים, וכן בפרה וחמור. ואם כן, אי אפשר לקבוע זמן שאין הולד ספק בכור. [3]

אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, איני יודע אם היא מטנפת בסוף ששה חדשים אם לאו, אלא, כך אני סבור: כל שידוע שביכרה, אין כאן לכהן כלום. וכל שוודאי לא ביכרה הרי זו לכהן. ואם ספק אם ביכרה, שלא ידוע אם טינפה או לא, יאכל במומו לבעלים -

ובהמשך הסוגיא מתבארים דברי כל אחד.

ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל, שאינו חושש לטינוף ביד הגוי, ורבי יהושע החושש לכך? לימא, בטינוף פוטר, האם אכן טינוף נחשב כלידת ולד, לפטור את הרחם שאין הבא אחריו חשוב בכור - קמיפלגי?

דרבי ישמעאל סבר: טינוף אינו פוטר, ורבי יהושע סבר: טינוף פוטר?

דוחה הגמרא: אי דחזינן דטניף [אילו היינו רואים שטינפה] דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר. והכא, בחוששין, האם צריך לחשוש לטינוף, קא מיפלגי:

רבי ישמעאל סבר: אין חוששין לטינוף, כי רוב בהמות אינן מטנפות, ולכן עז שילדה בתוך שנתה הוולד הוא ודאי בכור. ורבי יהושע סבר: חוששין לטינוף. [4] ומקשינן עלה: וכי לא חייש רבי ישמעאל למיעוט מטנפות!?

והאמר רבא לעיל: מחוורתא, רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה, דחייש למיעוטא!? [5]

ומשנינן: כי חייש רבי ישמעאל למיעוטא, רק כשהמיעוט הוא לחומרא, וכגון הא דאמרינן לעיל שאף היולדת לאחר שנתה הרי ולדה ספק בכור, משום שמא מן המיעוט היא שאינה יולדת תוך שנתה -

אבל לקולא, כגון בנידון דידן, שילדה בתוך שנתה, שנחוש למיעוט מטנפות לעשותו ספק בכור ולא בכור ודאי, לא חייש רבי ישמעאל. [6]

ואיבעית אימא, לעולם בין לקולא בין לחומרא חייש רבי ישמעאל למיעוטא -

והכא, במטנפת, וחוזרת ויולדת בתוך שנתה [תוך שנה משנולדה], קמיפלגי:

דרבי ישמעאל סבר: מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא, עז שילדה בתוך שנתה, מדאוליד, ידעינן כי ודאי לא טניף, ובכור ודאי הוא.

ורבי יהושע סבר: מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ולכן חוששים אנו שטינפה, [7] והולד שנולד אצל הישראל אינו אלא ספק בכור.

מוסיפה הגמרא לפרש את מה שאמר רבי יהושע, ואני איני אומר כן, אלא עז שטינפה כשהיא בת ששה חדשים, יולדת תוך שנתה. רחל שטינפה בת שנתה, יולדת בתוך שתים:

ודנה הגמרא: מאי איכא בין "גמריה" [היינו מה שאמר רבי יהושע בתחילה, כפי שגמר מרבותיו] ל"סבריה" [למה שאמר בשם סברת עצמו], והרי בין לזה ובין לזה חיישינן לטינוף, ונקטינן שהמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ואין זה ודאי בכור אלא ספק בכור?

זמן עיבורה של עז הוא חמשה חדשים מיום ליום.

ומפרשינן: נפקא מינה כגון שטינפה בסוף ששה. כלומר, אם ידענו שלא טינפה בתוך ששה, ובהכרח שאם טינפה לא טינפה אלא כשכבר היתה בסוף ששה חדשים ללידתה, דהיינו, ביום הראשון של החודש השביעי, וילדה תוך שנתה, אם הולד בכור הוא או אינו בכור.

והיינו, שרבי יהושע עצמו הרי אמר "טינפה בת ששה יולדת תוך שנתה", ומטעם זה אין הולד בכור. ואילו רבי יהושע ד"גמריה" לא הזכיר טינוף בגיל זה. ואכן חלוקים הם בזה, ולרבי יהושע דגמריה, אפילו אם טינפה בסוף ששה וילדה בתוך שנתה הולד הוא בכור, דנקטינן שהטינוף אינו טינוף גמור. ויסוד מחלוקתם בפרט הזה מתפרש בשלשה אופנים:

האופן הראשון:

ואיכא בינייהו בין גמריה לסבריה, מימרא דזעירי.

דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום. כלומר, אין הבהמה מקבלת זכר עד שיעברו שלשים יום מהטינוף. [8]

לגמריה, שלא הזכיר טינוף, אית ליה דזעירי. ומאחר שילדה תוך שנתה וזמן עיבורה הוא חמשה חדשים שלמים, הרי בהכרח שנתעברה בתוך שלשים יום לטינוף שהיה בתחילת החודש השביעי ללידתה, ומאחר שקיבלה זכר בתוך שלשים יום, אין זה טינוף גמור לפטור את הרחם, והבא אחריו בכור הוא.

לסבריה: לית ליה דזעירי, ומקבלת היא זכר אף בתוך שלשים יום לטינוף, ולכן אפילו טינפה לאחר ששה חדשים וילדה תוך שנתה, אינו בכור. [9]

האופן השני:

ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דזעירי, ואי אפשר שתתעבר תוך שלשים יום לטינוף גמור, והכא: ביולדת למקוטעין [עד שלא נשלם החודש החמישי להריונה] קמיפלגי:


הערות

[1] א. ואם תאמר: שמא כרבנן, ומכל מקום מודו רבנן כאן שהוא ספק, משום דסמוך מיעוטא שאינן מתעברות לחזקת הבהמה שלא ילדה, והוי ספק! ? ראה בזה באהל משה בשם מלאכת יום טוב וראה בהערות שם. וראה עוד בקרן אורה ביבמות קיט א ד"ה ולפמ"ש, וראה לשון התוספות בד"ה מחוורתא, ובדבריהם ביבמות קיט א שצויינו בתוספות. ובהערה 2 שעל מהרי"ט אלגאזי. [וראה מה שיתבאר באות ב במוסגר]. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [לז ב]: שמא כרבנן, אלא דכאן יש שני מיעוטים, מיעוט שאינן מתעברות, ומיעוט מפילות דבר שאינו פוטר בבכורה [ראה שם בשם הרמב"ם], וכל כי האי גוונא הרי הוא כמו פלגא ופלגא! ? ותירץ על פי מה שהביא בשם הריטב"א [בענין אחר], דמיעוט שאין מתעברות אינו מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד ממאה או יותר, ואינו מצטרף להיות שני מיעוטים.

[2] א. כן הוא לשון רש"י. וראה עוד בתוספות שחילקו בין תשמיש אדם לתשמיש בהמה "דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה, דפעמים דבהמה צריך להרביע". אך ראה לשון הרמב"ן בהלכותיו שכתב "מאי מעשה, אי עלה עליה זכר, אי לא עלה עליה זכר". ב. ראה לשון הרמב"ן שם: "ברובא דתלי במעשה לא אזלי בתר רובא, דמיעוטא דלא תלי במעשה עדיף מרובא דתלי במעשה". וכן הוא לשון הרשב"א והר"ן בחולין יא בסוגיא דרוב: הני מילי כשהרוב והמיעוט שניהם תלויין במעשה, או שניהם הם ממילא, אבל אם הרוב הוא על ידי מעשה והמיעוט ממילא, לא אזלינן בתר רובא, דלא עדיף רובא דעל ידי מעשה ממיעוט דהוי ממילא, כדמסיק רבינא בבכורות. ג. מהרי"ט אלגאזי [אות כט ד"ה והנה מדברי בסה"ד] צידד לומר, דמאי דמודו רבנן לרבי מאיר ברובא דתלי במעשה, לאו למימרא דרוב שתלי במעשה לא חשיב רוב כלל מן התורה, אלא הכוונה, דבכי האי גוונא דתלי במעשה אזלי רבנן נמי בתר מיעוטא כרבי מאיר, אבל מכל מקום אינו אלא מדרבנן דוקא, דומיא דרוב דלא תלי במעשה לרבי מאיר דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן [כמו שהביא שם בשם התוספות]. וראה עוד שם בד"ה ולעד"נ שצידד לפרש שנחלקו בזה רש"י ותוספות, ראה שם. וראה עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר [חלק א סימן קלז, ובגליונו לשו"ע יו"ד סימן ב], שדקדק מלשון הרשב"א בחולין ט א שדין זה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, אמנם בדעת הרמב"ם צידד לומר שם שהוא מדאורייתא. וראה עוד בבינת אדם [שער רוב וחזקה סימן ד], דמדברי הרמב"ן במלחמות [קידושין כא ב מדפי הרי"ף] נראה קצת שהוא דאורייתא, שהרי הביא סברא זו כדי להקל, ראה שם. וגם משמע כן מדברי הרשב"א והר"ן בחולין יא שהובאו בהערה לעיל. והקשה על זה: הרי דמאי לכולי עלמא אינו אלא מדרבנן, כמו שכתבו תוספות בבכורות [ראה בסוף העמוד], והיינו משום דאמרינן רוב עמי הארץ מעשרין הן, והרי זה תלי במעשה שמא לא עישר. ומזה הוכיח דמדאורייתא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה, ושוב הביא גם דברי הרשב"א בחולין ט שהביא רבי עקיבא איגר, ראה שם אריכות. והאחרונים העירו, ד"רוב עמי הארץ מעשרין הן" אין הכוונה לומר דסמכינן על זה לומר שעישרו, כי זה אינו, דרק חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. אלא הביאור הוא, שבאמת עם הארץ אומר שהוא מעושר, רק שאנו אין מאמינים אותו כי הוא חשוד על המעשרות, ולזה אמרינן, דרוב עמי הארץ אינם חשודים על המעשרות, וממילא נאמן הוא לומר שהוא מעושר, ואם כן, אין זה רוב התלוי במעשה. (וראה חזון איש דמאי א א, על דברי התוספות בבכורות שהביא הבינת אדם)]. ד. כתב החזון איש בכורות כ ד כתב: והא דאמרינן דרובא התלוי במעשה לא אזלינן בתריה, יש לעיין, מאי שנא מרוב תינוקות מטפחין [קדושין פ א], ורוב מקדשי והדר מסבלי [קדושין נ ב]. ואפשר, דדוקא הכא לא חשיב רוב נבעלות, שבעילתן מקרה, ואין בעילת הרוב מחמת סיבה טבעית קיימת, אלא קיבוץ מקרים, וכל רובא עדיף. [ויש לעיין ממה שכתבו התוספות דרוב של תשמיש אדם אינו רוב התלוי במעשה]. ולפי זה הדבר תלוי בשיקול הדעת, ואין למידין מכאן למקום אחר. ולמה שכתב רבי עקיבא איגר דהא דרבינא אינו אלא מדרבנן, והוא כעין רובא נגד חזקה, אלא דבדבר הנעשה בידים ורוב נעשין ומיעוט נשארין בלא מעשה גרע, ומחמירין בו לכולי עלמא, מה שאין כן הנעשה בידי שמים, ולפי זה לקולא לא אמרינן, וניחא רוב תינוקות מטפחין ורובא מקדשי והדר מסבלי, וראה עוד שם.

[3] דקדק מהרי"ט אלגאזי כה א, שלא נחלק רבי יהושע על רבי ישמעאל אלא בפרט זה, אבל מה שאמר "מיכן ואילך ספק" מוסכם הוא גם על רבי יהושע. וקשה: לרבא המפרש לעיל דמשום הכי הוה ספק ולא ודאי חולין משום דחיישינן למיעוטא, אם כן, תיקשי: הרי רבי יהושע לא חייש למיעוטא, וכמבואר בסוגיית הגמרא לקמן כ ב! ? וראה מה שכתב והביא בזה. וראה עוד בהערות על מהרי"ט אלגאזי בשם יד דוד.

[4] הקשו התוספות: הרי לקמן כ ב מוכיחה הגמרא שרבי יהושע אינו חושש למיעוטא, ואם כן, למה חושש הוא לטינוף שהוא מיעוט! ? ומתחילה חשבו התוספות לתרץ - וכפי שביאר דבריהם מהרי"ט אלגאזי כה א - שבאמת לא אמר רבי יהושע שחוששין לטינוף אלא לענין נתינה לכהן, כיון שיש לישראל חזקת ממון. אבל באמת לענין איסור גיזה ועבודה ולענין ליקרב אזלינן בתר רובא שאינן מטנפות, וודאי בכור הוא. ושוב חזרו בהם התוספות, משום דקצת תימה למימר הכי, דאיך אפשר לומר תרתי דסתרן בגוף אחד, דלענין איסור חשיב ודאי בכור, ולענין נתינה לכהן הוי ספק. וראה במהרי"ט אלגאזי שם בד"ה ועוד דלפי, שהוכיח מדברי הרמב"ן שלא כסברת התוספות, ושפיר אפשר לחלק בזה. וראה ביאור במחלוקתם בראשית בכורים. ולפיכך תירצו התוספות, דמשום הכי חיישינן למיעוט מטנפות, משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראוי להתעבר בו. והנה בהערה על המשניות הובא בשם רבינו גרשום שעז יולדת בסוף שנתה, ואם תמצי לומר שהתוספות סוברים כשיטתו, אם כן, כאן שאנו דנים שמא טינפה - וטינוף הוא שלשים יום, כדלקמן - ורק אחר כך נתעברה וילדה תוך שנתה, נמצא שאנו חוששים לטינוף קודם זמן עיבורה. וראה עוד בחזון איש כ ה, דמדברי התוספות מתבאר שרוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי ראויה היא להתעבר משלשים יום, וכיון שרובן מתעברות בשעה הראויה להתעבר, אם כן, רובן יולדות לששה חדשים. ומהרי"ט אלגאזי תמה על תירוצם, שהרי לפי רבינא - דקיימא לן כוותיה כמו שכתב הרא"ש, שהביא תירוץ זה של התוספות - אין רוב מתעברות רוב גמור, שהרי הוא רוב התלוי במעשה! ? וכתב לפרש בדוחק, דהתוספות והרא"ש סבירא להו, דאם כי רוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר רוב דידיה, מכל מקום אהני מיהא לסייע למיעוט דבהצטרפות שניהם חוששין למיעוט. [ולפי מה שהובא בהערה לעיל, שדברי רבינא אינם אלא מדרבנן, יש ליישב לכאורה, כי משום סברא זו לא יאמרו חכמים להביא חולין בעזרה, ולכן אינו אלא ספק בכור]. ומהרי"ט אלגאזי שם הביא משם תוספות חיצוניות לתרץ, דכיון דהוולד בחזקת שאינו בכור, הילכך חיישינן שמא טינפה ואינו בכור. וכוונתם, דקודם שיצא לאויר העולם לא היה בכור והיינו חזקתו. והרא"ש כתב בשם רבינו יונה: סבירא לן הכא דטינוף לאו מיעוטא הוא, שהטינוף דבר מצוי הוא. והרא"ש הקשה עליו: וקשה, דהש"ס קרי ליה מיעוטא. וראה עוד מה שיובא בהמשך הענין בשם הרמב"ן.

[5] אין כוונת הגמרא שהעיקר כתירוצו של רבא, כי אדרבה קיימא לן כתירוצו של רבינא. אלא, דלרבא תיקשי במה נחלקו רבי יהושע ורבי ישמעאל.

[6] לשון רש"י הוא: גוש עפר שיעורו לטמא באוהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים. והקשה הרש"ש: הרי תנן באהלות ב ג, דאינן מטמאין באוהל! ? וראה מה שכתב שם.

[7] א. הקשה הרש"ש [בדבריו על התוספות]: הרי אף לעשותו ספק בכור חומרא היא שלא להביא חולין בעזרה! ? ב. כתבו התוספות: לקולא לא חייש [והרי הוא בכור], ואפילו לכהן ינתן, כיון דקרב למזבח מטעם רוב, [פירוש, והוה תרתי דסתרן בגוף אחד, וכמובא בהערה לעיל בשם התוספות על פי מהרי"ט אלגאזי]. ומיהו גבי חמורה קשה, דהוה לן להעמיד מעות [פדיון פטר חמור] ביד בעלים, ולא ניזיל בתר רובא [שאינן מטנפות]! ? ויש לומר: דגזר חמורה אטו בהמה טהורה.

[8] כתב הרמב"ן בהלכותיו: ולאו למימרא דחוששין לטינוף, דהא מיעוטא היא דמיעוט בהמות מפילות ואין חוששין למיעוט. [והביא מדלקמן להוכיח דרבי יהושע לא חייש למיעוט, וכמו שהובא בהערה לעיל להקשות בשם התוספות], אלא, דאי טניף, ואמר רועה חכם דטינוף ולד הוא, וחזרה וילדה תוך שנתה, לא אמרינן מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והאי מדאוליד לא טינוף ולד הוה, אלא מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה ונפטרה מן הבכורה משום טינוף קמא על פי רועה. ומבואר מדברי הרמב"ן שאינו מסכים עם התירוצים שנזכרו בהערה לעיל. וראה מהרי"ט אלגאזי כה ב מה שכתב על דברי הרמב"ן.

[9] כמבואר ברש"י, וכאשר פירשה הגמרא לקמן כא ב. וראה מהר"י קורקוס בכורות ד יט, שהרמב"ם מפרש שאינה מקבלת עובר, וכתב עוד שם, דרש"י כאן מפרש כדברי הרמב"ם, ואילו לקמן כא ב מפרש רש"י שאינה מקבלת זכר. וכנראה גירסא אחרת היתה לו ברש"י כאן.

מחוורתא [מחוור הדבר] שר' ישמעאל כר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט]. ולכן הקונה עז מן הגוי לאחר שנתה הראשונה, וילדה — הרי זה ספק בכור, שמא היא מן המיעוט שאינן יולדות בתוך שנתן.

רבינא אמר: יש להסביר את דברי ר' ישמעאל אפילו תימא [תאמר] שהוא סבור כשיטת רבנן [חכמים], ההולכים אחר הרוב ואינם חוששים למיעוט. שכן, כי אזלי רבנן בתר רובא [כאשר הולכים חכמים אחר הרוב] הרי זה ברובא דלא תלי [ברוב שלא תלוי] במעשה, אלא שכך הוא טבעם של דברים, אבל רובא דתלי [רוב שתלוי] במעשה — לא, וכאן שהדבר תלוי בשאלה האם הבהמה נרבעה על ידי זכר — אין הולכים אחר הרוב.

א הדיון שבמשנתנו הובא באופן מפורט יותר בברייתא. וכך תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח מן הגוי עז, וילדה זכר כשהיא בת שנתה הראשונה — הולד ודאי לכהן, מפני שודאי לא ילדה קודם לכן. אם ילדה מיכן ולהלן, לאחר שמלאה לה שנה — ספק. וכן קנה רחל וילדה זכר בת שתים (בשנתה השניה) — ודאי לכהן, ילדה מיכן ולהלן — ספק. קנה פרה וילדה זכר בת שלש (בשנתה השלישית) — ודאי לכהן, ילדה מיכן ולהלן — ספק. חמורה — דינה כפרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: חמורה בת ארבע שנים. עד כאן דברי ר' ישמעאל.

וכשנאמרו דברים אלו לפני ר' יהושע, אמר להן, צאו אמרו לו לר' ישמעאל: טעית! אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת — היה כדבריך, שאין עז יולדת ולד גמור וחוזרת ויולדת בשנתה הראשונה. אלא שאמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה — טינוף, מעין לכלוך שיצא מרחמה, ובגסה — שליא, ובאשה — שפיר ושליא.

והוסיף ר' יהושע: זה מה שלימדוני חכמים, ואולם אני אין אני אומר כן, אלא לדעתי: עז שטינפה בת ששה חדשים — יולדת עוד פעם בתוך שנתה, רחל שטינפה בת שנתה — יולדת בתוך שתים. אמר ר' עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, כלומר, איני יכול לדון באופן זה, אלא: כל שידוע שכבר ביכרה קודם לכן — אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה — הרי זו לכהן, ואם היה זה ספק — יאכל במומו לבעלים. ודנים בפרטי הברייתא.

ותחילה שואלים: במאי קמיפלגי [במה חלוקים] ר' ישמעאל ור' יהושע? לימא [האם לומר] כי מדובר במקרה שיצא ממנה טינוף, ובשאלה אם טינוף פוטר מן הבכורה קמיפלגי [חלוקים הם], ר' ישמעאל סבר [סבור] כי טינוף אינו פוטר, שאינו סימן לולד, והנולד לאחר טינוף הריהו בכור גמור, ור' יהושע סבר [סבור] כי טינוף פוטר?

ומשיבים: אינו כן, אלא אי דחזינן [אם רואים אנו] שהיה טינוף לפני לידת ולד זה — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שטינוף פוטר. והכא [וכאן] בשאלה אם חוששין לכך שהיה טינוף לפני לידת ולד זה קא מיפלגי [חלוקים הם], ר' ישמעאל סבר [סבור]: אין חוששין לטינוף, ולכן ולד זה שנולד עכשיו הריהו בכור ודאי, ויינתן לכהן. ור' יהושע סבר [סבור]: חוששין לטינוף, ומספק יישאר הולד ביד הבעלים.

ושואלים: וכי ר' ישמעאל לא חייש [אינו חושש] למיעוט? והאמר[והרי אמר] רבא לעיל, בדין עז שילדה לאחר שנתה הראשונה: מחוורתא [מחוור הדבר] שר' ישמעאל, הסבור שהולד שילדה הוא ספק בכור, כר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], דחייש [שחושש] למיעוט, שהרי רוב בהמות יולדות בשנתן הראשונה! ומשיבים: כי חייש [כאשר הוא חושש] למיעוט — הרי זה לחומרא [להחמיר], ולחייב בבכורה מספק. אבל כאשר הליכה אחר המיעוט (וכגון מיעוט בהמות שמטנפות) מביאה לקולא [להקל] ולפטור מן הבכורה — לא חייש [אינו חושש] למיעוט.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ר' ישמעאל בין לקולא בין לחומרא חייש [בין להקל בין להחמיר חושש] למיעוט, והכא [וכאן] שאינו חושש לטינוף, בשאלה אם עז מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה הראשונה קמיפלגי [חלוקים הם], שר' ישמעאל סבר [סבור]: אם עז מטנפת — אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא מדאוליד [וזו מכיון שהולידה] בתוך שנתה — ודאי לא טניף [טינפה קודם]. ור' יהושע סבר [סבור]: אם מטנפת — חוזרת ויולדת בתוך שנתה, וולד זה ספק בכור, שמא כבר טינפה וחזרה וילדה בתוך שנתה.

ב שנינו בברייתא, כי לאחר שהביא ר' יהושע מה שלמד מרבותיו, הוסיף ואמר: ואני איני אומר כן, אלא עז שטינפה בת ששה — יולדת תוך שנתה, רחל שטינפה בת שנתה — יולדת בתוך שתים. ושואלים: מאי איכא בין גמריה לסבריה [מה הבדל יש בין מה שקיבל ר' יהושע במסורת לסברתו], שהוא אומר "אני איני אומר כן"? והרי שניהם מסכימים שעז שטינפה יכולה ללדת בתוך שנתה הראשונה!

ומשיבים: חלוקים הם בעז שטינפה בסוף ששה, לאחר שמלאו לה ששה חדשים, כשהתחיל החודש השביעי, וילדה בתוך שנתה, האם כבר נפטרה מתחילה מן הבכורה. ואיכא בינייהו [ויש ביניהם מחלוקת] לגבי מה שאמר זעירי, שאמר זעירי: אין טינוף נחשב כסימן ולד לפטור מן הבכורה, אם היא חוזרת ומתעברת פחות משלשים יום לאחר הטינוף.

לגמריה [לפי המסורת שבידו] — אית ליה [יש לו, הריהו סבור] כדברי זעירי. והואיל ובהמה דקה יולדת לאחר חמישה חודשי עיבור שלמים, נמצא שאם ילדה בתוך שנתה, משמע שנתעברה לפני תום החודש השביעי. והטינוף שאירע בתחילת אותו חודש ("בסוף ששה") היה פחות משלושים יום קודם שנתעברה, ואין זה טינוף הפוטר מן הבכורה. ואילו לסבריה [לפי סברתו] של ר' יהושע עצמו — לית ליה [אינו מקבל את דברי] זעירי, אלא לדעתו יש טינוף בפחות משלושים יום. ולכן גם אם טינפה בתחילת החודש השביעי — יש אפשרות שתתעבר קודם שייגמר חודש זה, ותלד בתוך שנתה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים את דברי] זעירי, ואם טינפה בתחילת החודש השביעי — אינה מתעברת קודם שיתחיל החודש השמיני, ולא נותרו לה חמישה חודשי עיבור מלאים עד סוף שנתה. והכא [וכאן] בשאלה האם בהמה יולדת למקוטעין כלומר, שלא בחמישה חדשים מלאים, קמיפלגי [חלוקים הם],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is clear, as was suggested initially, that Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that one must be concerned for the minority.

Ravina says: You may even say that Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of the Rabbis. When the Rabbis follow the majority, it is with regard to a majority that is not dependent upon an action but is simply the nature of reality. But in the case of a majority that is dependent upon an action, such as the pregnancy of a young goat, which depends upon whether or not it had copulated with a male, the Rabbis do not follow the majority.

§ The Sages taught in a baraita: If one purchased a goat within its first year from a gentile and does not know whether or not it had previously given birth, the subsequent male offspring certainly is given to the priest; from that point forward an offspring’s status as a firstborn is uncertain. If it was a ewe within its second year the offspring certainly is given to the priest; from that point forward an offspring’s status as a firstborn is uncertain. If it was a cow within its third year the offspring certainly is given to the priest; from that point forward an offspring’s status as a firstborn is uncertain. If it was a donkey it is subject to the same halakha as a cow. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: The offspring of a donkey within its fourth year also has the status of a firstborn. Until here is the statement of Rabbi Yishmael.

The baraita continues: When these matters were stated by the students before Rabbi Yehoshua, he said to them: Go out and say to Rabbi Yishmael: You erred. Were an animal exempted only by giving birth to an offspring and in no other manner the halakha would be in accordance with your statement. But the Rabbis said: An indication of the offspring in a small animal is a murky discharge from the womb, which exempts subsequent births from the mitzva of the firstborn. And the indication in a large animal is the emergence of an afterbirth, and the indication in a woman is a fetal sac or an afterbirth.

Rabbi Yehoshua added: That is the opinion of the Rabbis, but I myself do not say so. Rather, I hold that a goat that expelled a murky discharge from the womb at the age of six months can give birth within its first year, and a ewe that expelled a murky discharge in its first year can give birth within its second year. The Gemara will later discuss the practical difference between his opinion and the ruling that he ascribes to the Rabbis. Rabbi Akiva says: I have not arrived at this method of determining firstborn status. Rather, in any case where it is known that the animal had previously given birth, the priest has nothing here. And in any case where it is known that the animal had not previously given birth, that is given to the priest. And if it is uncertain, it may be eaten in its blemished state by the owner.

The Gemara analyzes the baraita. With regard to what matter do Rabbi Yishmael and Rabbi Yehoshua disagree? Shall we say they disagree with regard to whether or not a murky discharge from the womb exempts an animal from the mitzva of the firstborn; as Rabbi Yishmael holds that a murky discharge does not exempt an animal because it is not a sign of a birth, and Rabbi Yehoshua holds that a murky discharge exempts an animal?

The Gemara rejects this suggestion: If we actually see a murky discharge, everyone agrees that the murky discharge exempts an animal. And here, it is with regard to whether one is concerned about the possibility that an animal might have expelled a murky discharge that they disagree. Rabbi Yishmael holds that we are not concerned about a murky discharge, and it can therefore be assumed that the first offspring born after its purchase from the gentile is firstborn; and Rabbi Yehoshua holds that one is concerned about a murky discharge, and due to the uncertainty the next offspring remains with its owner.

The Gemara objects: And is it correct that Rabbi Yishmael is not concerned about the possibility that the mother might have expelled a murky discharge before giving birth to a live offspring? But doesn’t Rava say: It is clear that Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says one must be concerned for the minority? If so, Rabbi Yishmael should be concerned for a murky discharge as well. The Gemara explains: Where Rabbi Yishmael is concerned is when the concern leads to a stringency. But if the concern would lead to a leniency, as in this case, where it would mean that the animal born after a year is only an uncertain firstborn, he is not concerned.

And if you wish, say instead: Whether it leads to a leniency or whether it leads to a stringency Rabbi Yishmael is concerned, and here they disagree with regard to whether or not an animal can expel a murky discharge and then return to its fertile state and give birth within its first year. As Rabbi Yishmael holds: An animal that expels a murky discharge does not return to its fertile state and give birth within its first year, and accordingly, from the fact that this animal gave birth it can be concluded that it certainly did not expel a murky discharge beforehand. And Rabbi Yehoshua holds: An animal that expels a murky discharge returns to its fertile state and can give birth within its first year.

§ The baraita teaches that Rabbi Yehoshua said: That is the opinion of the Rabbis, but I myself do not say so. Rather, I hold that a goat that expelled a murky discharge from the womb at the age of six months still gives birth within its first year, while a ewe that expelled a murky discharge in its first year still gives birth within its second year. The Gemara asks: Since according to both opinions an animal that expelled a murky discharge can still give birth within a year, what difference is there between Rabbi Yehoshua’s tradition of the opinion of the Rabbis and his own reasoning?

The Gemara answers: The difference between their opinions is in a case where a goat expelled a murky discharge at the end of its first six months of life, when the seventh month began, and then gave birth before the end of its first year. And there is a difference between them with regard to the statement of Ze’eiri, as Ze’eiri says: The expulsion of a murky discharge, which is sufficient to exempt an animal from having its future offspring counted a firstborn, prevents it from being impregnated for no less than thirty days. If an animal becomes pregnant within thirty days of expelling a murky discharge, evidently that discharge was not the sign of a fetus, and therefore the offspring will have firstborn status.

In this case, as the pregnancy of a goat lasts five months and a murky discharge was expelled at the end of the sixth month, a goat that gave birth by the end of the year, i.e., twelve months, must have become pregnant within a month of the discharge. The Rabbis, whose opinion Rabbi Yehoshua cited by tradition, accept the statement of Ze’eiri, and therefore they rule that this goat, which became pregnant within a month of the discharge, is not exempt from the mitzva of the firstborn. According to Rabbi Yehoshua’s own reasoning, he does not accept the statement of Ze’eiri, which means that although this animal became pregnant within a month of the discharge, it was nevertheless exempt from the mitzva of the firstborn.

The Gemara suggests another answer: And if you wish, say that everyone accepts the statement of Ze’eiri; and here, in the case of a goat that gave birth within its first year after having expelled a murky discharge at the end of its sixth month, they disagree with regard to whether or not an animal gives birth after incomplete months, i.e., prematurely.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מחוורתא כו'. ברובא דלא תלי במעשה. כגון סריס ואיילונית דמעצמן הוו הכי:

אבל רובא דתלי במעשה. באחר לא אזלי בתר רובא אלא חיישי למיעוט מאי מעשה בשמא אם עלה עליה זכר אי לא:

כפרה. דבת שלש ודאי לכהן:

עד כאן דברי ר' ישמעאל. היינו כמו דברי ר' ישמעאל:

עז שטינפה בת ששה. חדשים יולדת בתוך שנתה דטינוף הוי בחדש שביעי ומתעברת לסוף שביעי וטוענת [ה'] חדשים ויולדת לסוף שנתה וטינוף פוטר מבכורה:

אני לא באתי לידי מדה זו. דאיני יודע אם מטנפת בסוף ששה אם לא:

אלא כל שידוע כו' ואם ספק ר' עקיבא מחמיר שהוא נוהג ספק בכל אפילו בת שנתה:

ר' ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר. ומשום ה"ק ודאי לכהן דלא ילדה עדיין ואפילו אם טינפה קודם לא נפטרה בכך:

ר' ישמעאל סבר [אין חוששין לטינוף]. כיון דלא חזינא אין חוששין לטינוף הואיל דבתוך שנתה ילדה דתרתי לא עבדה:

והאמר רבא מחוורתא [ר' ישמעאל] כר"מ סבירא ליה דחייש למיעוט. אפילו היכא דליתיה קמן דלא חזינא הכא נמי ניחוש לטינוף אע"ג דלא חזינא:

כי חייש לחומרא. לחייבה בבכורה דמיעוט בהמה אין יולדת בתוך שנתה והך נמי אימר לא ילדה ומיחייבה בבכורה. אבל הכא אם חייש למיעוט דטנפו היינו קולא ופטור מן הבכורה:

ואני אין אני אומר כן. מפרש הברייתא כגון אמר מר:

מאי איכא בין גמריה לסבריה. אלא אמרו היינו גמריה מה שלמד מרבו. סבריה היינו ואני איני אומר כן. ולדברי שניהם משמע דטנוף פוטר:

כגון שטינפה בסוף ששה. חדשים שנולדה כשמתחיל חדש השביעי:

ואיכא בינייהו דזעירי דאמר. דטינוף ל' יום הוי:

לגמריה. שלא נאמר בה יולדת בתוך שנתה משמע שיום ראשון בתחלת שנה שניה יולדת:

אית ליה דזעירי. דל' יום שלמים מטנפת ומתעברת ה' חדשים שלמים (שבו) שהוא עבור בהמה דקה נמצא יולדת יום אחד בשנה שניה:

ביפירש"י בד"ה לחומרא כו' דהא מכאן ואילך הוה כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מחוורתא כו' רובא אין לחושבו ודאי בכור דלא הוי כו' דיבמות ושם הארכתי והא דמטהרינן בספק טומאה כו' ובד"ה רבינא כו' משני הכי בריש פרק בתרא דיבמות כו' מהו להכניס כמכחול כו' ובד"ה ור' יהושע כו' והכא איכא רובא כו' דאיכא חזקת ממונא דעדיפא כו' בנפשאי שאני מן הרוב כו' בתר רובא וחזקה כו' בו מתעברות עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה לקולא לא כו' ובד"ה ואי בעית כו' דהיינו לר' ישמעאל אבל לר"מ כו' אטו מיעוטא ולא גזרו שאר מקומות אטו כו' מאי איכא למימר דשרא רחמנא כו' כיון שראו שום מקום כו' כצ"ל:

בא"ד דחייש ר"מ למיעוטא מדאורייתא מדטהר גבי תינוק כו' והיינו משום דהוו פלגא ופלגא וספק טומאה לטהר כמ"ש התוס' לעיל אבל אי לא הוי חייש למיעוטא לא הוי פלגא ופלגא דרובא וחזקה רובא עדיף מיהו מה שכתבו ולמה אינו טבל דאורייתא כו' אינו מדוקדק אלא ספק טבל דאורייתא דהוי פלגא ופלגא וכדאמר התם יאמרו ספק איסור להתיר וק"ל:

תוס' ד"ה לקולא. כיון דקרב למזבח. לכאורה היא גופא קשיא אמאי לא חייש לחומרא דלא ליקרב חולין בעזרה:

תוס' ד"ה ואב"א. ועוד רוצה להתיר כו'. אע"ג דרוב מעשיהן אין מקולקלים. כצ"ל. וכוונתם על הא דאמר שם מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי לפי מאי דס"ד להשוות ספק איסורא לס' טומאה. ובזה סר הצ"ע שבגליון:

בסה"ד וי"ל כו'. דדלמא כר"א עבדה כו'. כן כתבתי גם אני מעצמי בריש דמאי ע"ש ואישתמיט מני אז וכן מתור"ע דבריהם דהכא:

רובא דתלי במעשה. כגון עיבור הבהמה דתלי בהרבעה ואיכא למיחש שמא לא עלה עליה זכר הילכך ספק: ואני איני אומר כן. איני חולק עליך בלשון שמועתי אלא בלשון אחר ולקמן מפרש מאי איכא בין סבריה לגמריה: במאי קמיפלגי. ר' ישמעאל וגמריה דר' יהושע דקתני אבל אמרו: בטינוף פוטר פליגי. דרבי ישמעאל דמשוי ליה ודאי בכור סבר דאי נמי טניף בתוך שנתה לא מיפטרא: לחומרא. כגון גבי רישא דשמעתא דאי הוה אזלינן בתר רובא הוה משוינן ליה פשוט ודאי (דהא) מכאן ואילך (הוה) הילכך חייש למיעוט לחומרא ומשוי ליה ספק אבל הכא אי חייש למיעוט קולא הוא דאפילו בת שנתה משוי ליה ספק: גמריה. אבל אמרו (אית ליה דזעירי): סבריה. ואני איני אומר כן כו': דטינוף בסוף ששה. שראינוה שהתחילה לטנף בתחלת חדש שביעי: אין טינוף פחות מל' יום. דאינה מקבלת זכר עד ל' יום: לגמריה. דלא ידעינן שטינפה בת ששה אדר' ישמעאל פליג דאמר בת שנתה ודאי לכהן וקא''ל איהו אפילו ילדה בתוך שנתה ספק דלמא טניף בתוך ג' חדשים או ד' משנולד וחזרה וילדה בתוך שנתה והיכא דחזינן דלא טניף עד סוף ששה וטינפה בסוף ששה כדאמר רבי יהושע בסבריה ההוא בכור מעליא הוא דההוא טינוף לאו טינוף גמור הוא דאם טינוף היה לא הוה ילדה בתוך שנתה עד יום אחד בשנה שניה דטינוף הוי כל חדש שביעי כזעירי וה' חדשים ימי העיבור הרי כלתה שנתה ולא תלד עד למחר דכל חדשי עיבור בעינן שלמים ואחר כך יולדת למחר כדאמרינן במסכת נדה (דף לח:) ויתן ה' לה הריון בגימט' רע''א וט' חדשים של ל' יום הוו ר''ע ימים וביום רע''א כתב קרא דיולדת: לסבריה. ואף על גב דחזינא דלא טניף עד סוף ששה נמי ספיקא הוא דלית ליה דזעירי:
מחוורתא רבי ישמעאל כר''מ ס''ל דחייש למיעוטא. ומטעם סמוך מיעוטא דאין מתעברות לחזקה דבחזקת שלא ילדה ואיתרע ליה רובא אין לחושבו ודאי בכור דלא הוי אלא פלגא ופלגא כדאמר בר''פ בתרא דיבמות (דף קיט.) ושם הארכתי והא דמטהרינן בספק טומאה בפרק כסוי הדם (חולין דף פו.) היינו משום דילפינן מסוטה ליטהר בדבר שאין בו דעת לישאל ולהכי קאמר התם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר: רבינא אמר אפילו תימא רבנן. תימה דלא משני הכי בר''פ בתרא דיבמות (דף קיט. ושם) אמתני' דלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא [מעוברת] היא צרתה וי''ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה דפעמים דבהמה צריך להרביע כדאמר בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף צא.) מותר להכניס כמכחול בשפופרת: ורבי יהושע סבר חוששין לטינוף. וא''ת הא קא מסקינן לקמן דרבי יהושע לא חייש למיעוטא כדדייק ממתני' דיצתה מלאה ר' יהושע אומר אינה חוששת וא''כ היכי חייש הכא למיעוטא דמטנפות ועוד דבכי האי גוונא דהכא אפילו ר''מ לא חייש כדאמר בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט:) דהיכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט מיעוט דמיעוטא והכא איכא רובא דאין מטנפות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה וי''ל דמ''מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לרב דאזיל בממונא אחר הרוב בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן (ב''ק דף מו.) היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א''נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין ומיהו היא קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למיעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו (מתעברות): לקולא לא חייש. ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ומיהו גבי חמורה קשה דהוה לן להעמיד ממון ביד בעלים ולא ניזל בתר רובא דאפילו רב מודה הכא דאין הולכין בממון אחר הרוב כדפי' לעיל וי''ל דגזר חמורה אטו בהמה טהורה: ואיבעית אימא בין לקולא בין לחומרא חייש. מעיקרא נמי דהוה בעי למימר לקולא לא חייש משמע דהיינו לר' ישמעאל אבל לר''מ בכ''מ חייש ומכ''מ אין לדקדק מכאן דהא דר''מ חייש למיעוטא היינו מדאורייתא מדחייש הכא אפילו להקל דהיינו שלא נותנו לכהן דלא אזלינן בממון אחר הרוב א''נ משום דאיכא רוב מתעברות כשמגיעות לזמן הראויות להתעבר שמסייע למיעוט ובפ' אין מעמידין (ע''ז דף לד:) גבי גבינת בית אונייקי אמר דר''מ חייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא ולא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום משמע דבאותו מקום נמי לאו מדאורייתא אלא מדרבנן מטעם גזירה אטו מיעוטא ובפ''ק דחולין (דף יב.) נמי דפריך לר''מ פסח וקדשים מאי איכא למימר דשרא רחמנא ולא קאמר בשר תאוה מאי איכא למימר דשרא רחמנא משמע דמדרבנן חייש למיעוטא ואפילו גזר בבשר תאוה בפסח וקדשים לא גזר דלא אפשר ואף על פי שלא יכלו להעמיד שם גזירתם העמידוה היכא דאפשר ה''נ בדאורייתא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לבדוק לא אפשר דאם איתא דבדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר לא היה לחכמים לחוש ולגזור היכא דאפשר כיון שראו שום מקום שלא חשו כגון היכא דלא אפשר ומיהו היכא דחזקה מסייעת למיעוט נראה דחייש ר''מ למיעוט מדאורייתא מדטהר גבי תינוק ועוד רוצה להתיר בפרק כיסוי הדם (חולין דף פו:) לשחוט אותו ואת בנו אחר שחיטת חרש שוטה וקטן דאף על גב דאין רוב מעשיהן מקולקלין וא''ת דבפרק הזהב (ב''מ דף נה:) גבי חמשה חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר''מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוט דאין מעשרים לחזקת טבל וי''ל דאין זה חזקה דדלמא כרבי אושעיא עבדה שהכניסה במוץ (ברכות דף לא.) ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד