בכורות כא ע"ב

והתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הן כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו ואדיליף מבכור ניליף מקדשים מסתברא מבכור הוה ליה למילף שכן גואל מום תמורת אכילה אדרבה מקדשים הוה ליה למילף שכן זכר קדוש במתנות פשוט אלא רבי שמעון העברה העברה גמיר היכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרי רעותא דצלתא אצר חיותא ושמואל אמר בעבועי דדמא וצריך להראותו לחכם חכם מנא ידע אמר רב פפא רועה חכם אמר רב חסדא הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום בעי רב חסדא בבהמה בכמה אמר ליה רב פפא לאביי לאו היינו דזעירי דאמר זעירי אין טינוף פחות משלשים יום ההוא לקבל איתמר מצינו לוקח מעובד כוכבים לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי ליה ורבי יוחנן אמר חולין ודאין מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה תניא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חולין אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא:
מתני' רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ופטורה מן הבכורה:
גמ' תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

והתניא [בניחותא]: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:

מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ומתקדש בקדושת מעשר בהמה, אף שאינו נקרב על המזבח עד יום השמיני, והרי הוא כבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו, שהרי עם יציאתו מן הרחם הוא קדוש, אף מעשר שהוא מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

ומקשינן: אדיליף מבכור, נילף מקדשים שאין להקדישם כשהם מחוסרי זמן!? ^[1]

ומשנינן: מסתברא, מבכור הוה ליה למילף למעשר ולא מקדשים, שכן דומה מעשר לקדשים בארבעה דברים: א. גואל, הן בכור והן מעשר אינם נגאלים [נפדים] ואפילו כשנפל בהם מום.

ב. מום, הן בכור והן מעשר קדושים קדושה גמורה אף אם יש בהם מום. תאמר בשאר קדשים שאם קדם מום קבוע להקדישן אינם קדושים אלא קדושת דמים.

ג. תמורת, הן בכור והן מעשר אין תמורתן קריבה על המזבח.

ד. אכילה, הן בכור והן מעשר שנפל בהם מום נאכלים: הבכור לכהן, והמעשר לבעלים, תאמר בשאר קדשים שאינם נאכלים אלא נפדים. ^[2]

ומקשינן: אדרבה מקדשים הוה ליה למילף למעשר, שכן דומה המעשר להם בארבעה דברים אחרים: א. פשוט, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים פשוטים ולא בכורים הם.

ב. זכר, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים נוהגים אפילו שלא בזכר, תאמר בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים.

ג. קדוש, הן מעשר והן שאר קדשים אינם קדושים מאליהם, תאמר בבכור שהוא קדוש מאליו.

ד. במתנות, הן מעשר והן שאר קדשים אינם ממתנות כהונה, תאמר בבכור שממתנות כהונה הוא.

אלא, רבי שמעון "העברה העברה" ["כל אשר יעבור תחת השבט", "והעברת כל פטר רחם לה'"], גמיר מבכור, שאף מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר.

שנינו במשנה: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף:

שואלת הגמרא: היכי דמי טינוף?

אמר רב: כדאמרי רעוותא [הרועים] דצלתא עצר חיותא [נעצר רחמה ונימוק העובר].

ושמואל אמר: בעבועי דדמא [פולטת אבעבועות של דם].

מוסיפה הגמרא: וצריך להראותו לחכם, לידע אם ולד הוא, שיפטור את הבא אחריו מן הבכורה.

ותמהינן: חכם מנא ידע [מנין יודע]!?

אמר פירש רב פפא: צריך להראותו לרועה חכם.

אמר רב חסדא:

הרי אמרו: יצירת הוולד באשה ארבעים יום מהלילה ששימשה בו, והמפלת אור ארבעים יום, צריכה לישב ימי טומאה וטהרה של יולדת, אבל אם הפילה קודם לכן, הרי זה מים בעלמא. ^[3] אך בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד של בהמה בכמה, ונפקא מינה, שאם טינפה קודם לזה אינו ולד לפטור את הבא אחריו מן הבכורה?

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי לאו היינו דזעירי, דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום, וסלקא דעתיה דרב פפא לפרש, שאינו חשוב טינוף אם לא עברו שלשים יום מאז שעלה עליה זכר. הרי שיצירת הולד בבהמה היא שלשים יום?

אמר ליה אביי: ההוא דזעירי, לא לענין משך הזמן שהיה הטינוף במעי הבהמה קאמר דהוי שלשים יום, אלא לקבל זכר אחר הטינוף הוא דאיתמר, לומר, שאין המטנפת מקבלת זכר עד שלשים יום מטינופה. ^[4]

איתמר:

מצינו במשנתנו דין לוקח מגוי שאם ילדה לאחר שנתה הרי הוא ספק בכור, לוקח מישראל מאי?

אמר רב: הנולד ראשון ביד הלוקח - ואפילו לאחר שנתה - בכור ודאי הוא, דאם איתא דביכרה אצל המוכר אישתבוחי הוה מישתבח ליה [משתבח היה המוכר בפני הלוקח] בבהמתו שכבר ביכרה, ולא תסתכן עוד בלידה הבאה. ^[5]

ושמואל אמר. אינו אלא בכור ספק, ואין להוכיח מאי אמירתו של המוכר, כי סבר לשחיטה קא בעי ליה ולא להוליד ולדות, ולא איכפת ללוקח שעדיין לא ביכרה.

ורבי יוחנן אמר: הנולד ראשון חולין ודאין הוא. ומאי טעמא? משום דאם איתא דלא ביכרה, כיון דאיכא איסורא בולד הנולד ראשון אודועי הוה מודע ליה ללוקח ומזהירו על כך, ולא היה נמנע משום שהוא סובר דלשחיטה נקנתה הבהמה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חולין, ממה ששנינו בחולין פג א:

בארבעה פרקים בשנה [שדרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד], המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג...

ובברייתא [שם] איתא: אם לא הודיעו המוכר "אמה מכרתי לשחוט", הולך הלוקח ושוחט ואינו נמנע משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". הרי דסמכינן על כך שהמוכר היה מזהירו למונעו מאיסור, והוא הדין שהיה מזהירו שלא יעבור ויחלל את קדושת הבכור.

שואלת הגמרא: לימא תיהוי ברייתא זו תיובתא דרב ושמואל החולקים על רבי יוחנן?

ומשנינן לשיטתם: התם - גבי אותו ואת בנו - במוכר תליא מילתא, כלומר חובה עליו להודיע בימים אלו שאמה מכר לשחוט, וכיון שלא הודיעו ודאי לא מכר את אמה, אבל הכא בלוקח תליא מילתא כי הבהמה שלו ועליו להפריש בכורותיו, ואין זה ענינו של המוכר. ^[6]

מתניתין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

בהמה גסה מבכרת ששפעה חררת דם, הרי זו [החררה] תקבר, ופטורה מן הבכורה, שאין הולד הבא אחריה חשוב בכור. ותתבאר המשנה בגמרא.

גמרא:

תני רבי חייא בברייתא, כהמשך לדברי רבי אליעזר בן יעקב: ^[7] אבל אינה מטמאה החררה לא במגע ולא במשא, ואף שהנבילה מטמאה במגע ובמשא.

ומקשינן: והרי שנינו במשנה שתיקבר, ובפשוטו היינו משום דחיישינן שמא ולד זכר היה ונימוק, ואסור בהנאה משום בכור. אבל לדברי רבי חייא תיקשי: ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואין בו דין ולד, אמאי תיקבר!? ^[8]

הערות

^[1] ביארו התוספות בזבחים קיד ב ד"ה היתר: היינו דאסור להקדישם כשהם מחוסרי זמן, אבל אם הקדישם תוך זמנם קדושים, אלא דעבד איסור, דרחמנא אמר "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה"', מיום השמיני אין הא קודם לכן לא, אבל מעשר לרבי שמעון שרי להכניסו תוך זמנו לדיר להתעשר. ורבי עקיבא איגר שם ציין לברייתא המובאת ביומא סג ב: "ירצה לקרבן אשה לה"' אלו אישים [שלא יתן מהם על אש של מערכה], מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן, תלמוד לומר "קרבן" [ומשעת הקדשו קרוי קרבן].

^[2] כן פירש רש"י. והתוספות הקשו על זה דבכלל "גואל" הוא, ולכן פירשו: דמשונה אכילתם משאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו, שהן מעשר בהמה והן בכור אינם נשחטים באיטליז, ואין נמכרים באיטליז, ואין נשקלין בליטרא, ודין תורה הוא כמו שהוכיחו. וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז שתמה על לשון רש"י.

^[3] נתבאר על פי רש"י. ומסתברא שאין כוונת רש"י לומר ששיעור זה אינו לענין בכורה אלא לענין יולדת, שהרי ודאי משמעות הגמרא היא, דלגבי אשה השיעור לפטור מבכורה הוא ארבעים יום, והגמרא מסתפקת לענין בכורה בבהמה. וכן הוא מפורש ברמב"ן בהלכותיו [עמוד קלג א בנדמ"ח בתוך הדברים], וראה לשון הרמב"ם בכורות ד יד. ולא נתכוין רש"י לפרש אלא לשון "הרי אמרו" שזה נאמר גבי יולדת, ומשם נלמד לבכורה.

^[4] לשון הרמב"ם בכורות ד יב: כבר ביארנו בענין נדה שהולד באדם נגמר לארבעים יום:. אבל ולד בהמה לא עמדו חכמים על מנין הימים שיגמר בו, אבל אמרו שהמפלת טינוף אינה מתעברת אחריו, ולא מקבלת ולד אחר לפחות משלשים יום. וראה מהר"י קורקוס, שהרמב"ם מפרש "מקבלת" ביחס לעובר, ולמבואר שם גם רש"י לעיל כ א מפרש כן [ואינו בספרים שלפנינו].

^[5] א. כך הביאו התוספות בשם רש"י [וכן הוא בשיטה מקובצת], והוקשה לרש"י: למה רק בישראל אומרים שהבכור הוא ודאי משום דסמכינן על שתיקת המוכר, ואילו בגוי הבכור הוא ספק ולא סמכינן על שתיקת המוכר! ? וביאר רש"י: אבל בגוי, אי נמי אמר ליה הכי, אין בדבריו כלום, [ותתבאר כוונתו בהמשך ההערה באות ב]. וכתבו התוספות על דברי רש"י: ויש ללמוד מפירושו, דגוי אפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן. ביאור כוונתם לכאורה, כי לפי רש"י שיש בזה שבח מקח מה שכבר ביכרה, שוב ממילא אי אפשר להאמין לגוי המסיח לפי תומו שביכרה כבר, כי יש לומר שנתכוין להשביח מקחו. [אך מדברי מהרי"ט אלגאזי נראה שלא הבין כן בדברי התוספות, ראה דבריו המובאים בהמשך ההערה]. ב. עיקר דברי רש"י צריכים ביאור: למה לא נסמוך על שתיקת הגוי שלא שיבח את מקחו דבודאי עדיין לא ביכרה, וכמו בישראל, ומה בכך שגוי הוא ואין בדבריו כלום! ? ובאהל משה הביא לבאר, שהגוי סובר בדעתו שלא יאמינו לו, ולכן אינו משתבח, ושוב מצא בט"ז ביורה דעה סימן שטז שפירש כן את דברי התוספות. אך כתב שם, שדוחק לומר כן שההגוי לא ישתבח בו כי לא יאמינו לו. [כוונתו, דבשלמא אם הגוי אומר איזה דבר הנוגע להלכה, בזה שפיר יש לומר, שהגויים יודעים שאין היהודים סומכים עליהם בדבר הלכה, אבל כאן היה לו לגוי לספר מעלת מקחו בפרט שאינו נוגע להלכה אלא שלא תסתכן, וכי יודע הוא שאין היהודים מאמינים לגויים כלל]. ובמהרי"ט אלגאזי [אות כט] הביא דברי התוספות וכתב להקשות בסגנון זה: התינח אם באנו לומר שביכרה על פי דיבור הגוי שאמר שבכרה, שייך דאפילו מסיח לפי תומו אין בדבריו אמת, דלהשביח מקחו אומר. אבל מסתמא כשלא דיבר הגוי כלל, למה לא נמאר דמסתמא חזקה הוא שלא ביכרה, דאם איתא דביכרה הוה משבח אותה, ומדשתיק שמע מינה שלא ביכרה. ודוחק לומר, דשאני גוי דתלינן לומר דמאי דלא שבחה הגוי ללוקח, הוא משום דיודע הגוי שאין הישראל מאמין את דבריו, דגוי אינו נאמן באיסורים, כל דאיכא למימר דלהשביח את מקחו אומר כן, דמנין לנו לומר דהגוי יודע מסתמא דלא דלא מהימנינן ליה ומשום הכי שתיק. [ולמבואר לעיל, אפילו נאמר שהגוי יודע שהוא אינו נאמן לענין איסורים, מכל מקום למה ידע שאין אנו מאמינים לו בהשבחת מקחו. גם נראה מלשון מהרי"ט אלגאזי שלא הבין בדברי התוספות - שהוכיחו למסיח לפי תומו - כפי המבואר לעיל. וכן נראה גם למעיין בהמשך דבריו שם שלא הבין כן, וצריך תלמוד]. ובחזון איש [בכורות כ ז] אחר שהביא דברי רש"י שבתוספות. כתב: יש לעיין: דמכל מקום נימא מדלא אשתבח גוי על כרחך ודאי בכור הוא! ? ויש לומר, שאין זו הוכחה, דהא אטפילו אם לא ביכרה לא היה נמנע מלשבחה בשיקרא, ועל כרחך שלא נחית לזה. ג. התוספות פירשו: דאישתבוחי דהכא, היינו שכבר נפטרה מן הבכורה. וביאר מהרי"ט אלגאזי [אות כט סוף ד"ה ולענין אם], דבגוי לא אמרינן כן, כי הגוי אינו בקי בדיני ישראל ומשום הכי לא שיבחה. והקשה מהרי"ט אלגאזי [אות כט]: לדעת רוב הראשונים המפרשים דחיישינן למיעוט מטנפות - מלבד הרמב"ן, כמבואר בסוגיא לעיל כ א, ובהערות שם - אם כן, איך פירש רש"י דסמכינן על מה שלא נשתבח המוכר לומר שכבר ביכרה ושוב לא תסתכן, והרי ניחוש שמא טינפה ולענין בכורה נפטרה, אך אין מה להשתבח, כי עדיין אפשר שתסתכן בלידה, כיון שלא היתה לידה גמורה. ואפילו לשיטת תוספות קשה, שמא אין יודע המוכר שהטינוף פוטר, ולכן לא הודיעו! ? ד. הקשה מהרי"ט אלגאזי [אות כט] בשם מהראנ"ח [חלק א סימן כב] על מה שלמדו התוספות מדברי רש"י שגוי המסיח לפי תומו ואומר בשעת המכר שכבר ביכרה, דאינו נאמן משום דלהשביח מקחו נתכוין: היאך תולים טעמא דלא מהימן גוי משום דלהשביח מקחו אומר כן, הא בלאו הכי אין גוי נאמן במסיח לפי תומו במידי דאורייתא, וספיקא דבכור פשיטא ודאי דספק דאורייתא הוא! ? ותירץ מהרי"ט אלגאזי: התוספות סבירא להו דהלוקח בהמה מן הגוי ויש ספק אם ביכרה - לאו ספיקא דאורייתא הוא, דהא מעיקרא הקשו בגמרא עלה דמתניתין ד"מכאן ולהבא ספק": אמאי, הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו. והא ודאי מילד אוליד! ? ומשני רבא, דרבי ישמעאל כרבי מאיר דחייש למיעוטא, והתוספות כאן ובחולין כתבו דחיישינן למיעוטא רק מדרבנן, ולכן היה גוי נאמן במסיח לפי תומו. וגם לתירוצו של רבינא צידד שם, [ראה בזה בהערות כ א], דמה דלא סמכינן על רוב התלוי במעשה אינו אלא דרבנן, ולכן נאמן הגוי במסיח לפי תומ ו. והאחרונים - ראה הערות על מהרי"ט אלגאזי - העירו, שנידון זה חשוב דאורייתא שנתגלגל לדרבנן, דבזה לא פשיטא כלל שחשוב דרבנן, ראה שם. וראה עוד מה שהביא ליישב בשם מהראנ"ח, ומה שכתב מהריט"א בזה. וראה עוד בביאור הגר"א יורה דעה סימן טז אות טז. ובחזון איש בכורות כ ז.

^[6] נתבאר על פי רש"י. והתוספות פירשו: במוכר תליא מילתא, שיודע המוכר בלוקח שקונה לשחוט [כלומר, שהרי בארבעה פרקים הם עומדים], ועובר ב"לפני עור" אם אינו מודיעו, ומשום דלוקח לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמכר אמה או בתה. הכא בלוקח תליא מילתא: שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה.

^[7] נתבאר על פי התוספות בד"ה רבי. וראה רש"י ורש"ש.

^[8] לשון רש"י הוא: אינה מטמאה במגע ובמשא כנבילה, השתא סלקא דעתין משום דלא חיישינן שמא ולד היה שנימוק, ופרכינן אמאי תיקבר. ונראה מלשונו שלא הוקשה קושיא זו לגמרא אלא לפי הסלקא דעתין, אבל למסקנת הגמרא דסברת רבי חייא היא משום ביטול ברוב, שוב לא קשה אמאי תיקבר. וצריך ביאור, כי לו יהא דמשום ביטול ברוב הוא, אמאי יקבר כיון שבטל הוא ברוב, [וכן מבואר באמת בתוספות בד"ה בהמה, יובאו דבריהם בהערות שבעמוד הבא]! ? אך ראה במהרי"ט אלגאזי שם, שהביא משם המרדכי בסוף חולין - כפי שפירשו המשנה למלך משכב ומושב א יד - דכל דבר שתחילת חלות איסורו וטומאתו היה מעורב לא שייך ביטול ברוב, ומטעם זה צחצוחי זיבה המעורבים ברוב שכבת זרע מטמאים, וכן רוק של יבמה המעורב ברוב דם כשר לחליצה. ולפי זה צידד מהרי"ט אלגאזי, דלענין בכורה, כיון דלא חייל קדושת הבכור עד שיצא לאויר העולם דבפטר רחם תלי רחמנא - לא שייך ביטול ברוב, ואף דלענין טומאה שפיר שייך ביטול ברוב ומשום דהיה ניכר הולד קודם צאתו לאויר העולם [וכמו שהביא שם, ראה שם באריכות], מכל מקום לענין בכורה אין כאן ביטול. ומטעם זה כתב שם דהתוספות לא סבירא להו כהמרדכי. ואולם שיטת רש"י תתבאר לכאורה לפי שיטת המרדכי. ומיהו מהרי"ט אלגאזי שם כתב לבאר דברי המרדכי בדרך אחרת מהמשנה למלך, ראה שם. ובלאו הכי יש לעיין בדקדוק לשון רש"י, דריהטת הסוגיא לא משמע כן, ותירוץ הגמרא "כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה" קאי גם למסקנא, וכאשר באמת מבואר בתוספות בד"ה בהמה, וברמב"ם בכורות ד יב.

והתניא [ואכן כן שנויה ברייתא] שכך סבור ר' שמעון: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (משמו של ) ר' שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. והרי הן לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, משעה שנולד לפני היום השמיני, וקרב לאחר זמנו כלומר, מן היום השמיני והלאה — אף במעשר, מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

ושואלים: ואדיליף [ועד שר' שמעון לומד] דין מעשר מבכור, ניליף [שילמד] מקדשים, שאין מקדישים מחוסר זמן! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בבכור ובמעשר צדדי דמיון שאין בקדשים: גואל, מום, תמורת, אכילה. גואל — שלא ניתן לפדות בכור ומעשר גם כשנופל בהם מום, שלא כשאר קדשים, שנפדים במומם. מום — שקדושה חלה עליהם גם אם הם בעלי מום, שלא כשאר קדשים שהקדישם בעלי מום. תמורת — שאם המיר בכור ומעשר בבהמת חולין — אין התמורה קריבה, שלא כתמורת קדשים, שקריבה. אכילה — שבכור ומעשר בעלי מום נאכלים בלא פדייה, מה שאין כן שאר קדשים.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מקדשים הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] למעשר, שכן יש במעשר צדדי דמיון לקדשים שאין בבכור: זכר, קדוש, במתנות, פשוט. זכר — שמעשר ושאר קדשים באים זכר ונקבה, ובכור אינו אלא זכר. קדוש — שצריך להקדישם, אבל בכור קדוש מאליו. במתנות — שמעשר ושאר קדשים אינם מתנה לכהן כמו הבכור. פשוט — שמעשר ושאר קדשים באים מן הפשוטים, ולא מן הבכורות! אלא ר' שמעון מגזירה שווה של לשון העברה העברה גמיר [למד], שבבכור נאמר: "והעברת" (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: "כל אשר יעבור" (ויקרא כז, לב).

א במשנתנו הוזכר שטינוף הוא סימן לולד בבהמה דקה, ופוטר מן הבכורה. ושואלים: היכי דמי [מה הוא בדיוק] טינוף, מתי הוא נחשב כסימן לולד? אמר רבא: כדאמרי רעותא [כשאומרים הרועים] דצלתא אצר חיותא [שהטינוף הוא ולד שעצרה הבהמה ברחמה]. ושמואל אמר: בעבועי דדמא [כעין אבעבועות של דם]. ובענין זה מוסיפים: וצריך להראותו לחכם, את הטינוף, שיאמר אם הוא סימן ולד. ושואלים: חכם מנא ידע [מנין הוא יודע]? וכי הוא מומחה לבהמות? אמר רב פפא: הכוונה היא לרועה חכם, מומחה.

ועוד בענין זה, אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום, שלאחר ארבעים ימי הריון, נחשב העובר לולד. ולפי זה בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד בבהמה בכמה זמן היא? אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לאו היינו [האם אין זה] מה שאמר זעירי, שאמר זעירי: אין טינוף סימן לולד כשהוא פחות משלשים יום? ודוחים: אין הכוונה שטינוף הוא ולד שנוצר לאחר שלושים ימי הריון, אלא ההוא לקבל איתמר [נאמר], שעד שלושים יום לאחר טינוף אינה מקבלת זכר ומתעברת. ואם נתעברה בתוך שלושים יום — אין הטינוף סימן ולד, והבא אחריו הוא בכור.

ב במשנה עסקנו בדינו של הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה. ושואלים: מצינו (מצאנו) דין זה בלוקח מגוי, לוקח מישראל מאי [מה דינו]? אמר רב: הנולד אצל הקונה הריהו בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה [שאם אכן ביכרה, היה המוכר משתבח לו בדבר זה].

ושמואל אמר: בכור ספק, שמא סבר [סבור] המוכר: קונה זה, מאחר שאינו שואל אם כבר ביכרה, סימן שלשחיטה קא בעי ליה [צריך אותה], ולא לולדות, ואינו טורח לספר לו על כך. ור' יוחנן אמר: הולד שייולד הריהו חולין ודאין, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן אם איתא [אכן] המציאות היא שלא בכרה, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור בדבר], שהרי חייב ליתן את הבכור לכהן, והוא אסור עליו בהנאה, בוודאי אודועי הוה מודע ליה [היה מודיע לו] על כך, כדי שלא ייכשל באיסור.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שאמר שאם לא הודיעו — הולד שתלד הריהו חולין. שנינו במשנה שהמוכר לחבירו בהמה בימים מסויימים שאנשים רגילים לקנות בהם בהמה לשחיטה, צריך להודיעו אם מכר באותו יום את אמה או את בנה, כדי שלא יעבור הקונה על איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד. ועל כך שנו בברייתא: אם לא הודיעו המוכר שמכר את האם — הולך הקונה ושוחט, ואינו נמנע. הרי שיכול הקונה לסמוך על שתיקת המוכר. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה] על רב ושמואל החולקים על ר' יוחנן? ודוחים: התם במוכר תליא מילתא [שם, לענין אותו ואת בנו, במוכר תלוי הדבר], שהטילו עליו חכמים חובה להודיע, ואנו סומכים על כך שהוא מקיים את חובתו. הכא בלוקח תליא מילתא [כאן, בדין בכורה, בקונה תלוי הדבר], שמוטל עליו לתת את בכורו לכהן, ולא במוכר, ואין ראיה ממה שלא הודיעו.

ג משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה שעדיין לא ביכרה, ושפעה חררת דם, הפילה חתיכת דם — הרי חררה זו תקבר, שמא יש שם ולד זכר שנתקלקלה צורתו, ונתקדש בבכורה כשיצא ממעי אמו, והוא אסור בהנאה כדין בכור. ופטורה מאז מן הבכורה, שהרי הנולד אחר כך אינו "פטר רחם".

ד גמרא על מה ששנינו במשנתנו שבהמה גסה ששפעה חררת דם — אותה חררה תיקבר, תני [שנה] ר' חייא בברייתא: חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שהנוגע בה או הנושא אותה אינו נטמא, כדין נוגע או נושא נבלת בהמה. ושואלים: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, נמצא שאין חוששים שהיה שם ולד, ולפי זה אמאי [מדוע] תקבר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara adds: And in fact it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed. And these animals are like a firstborn: Just as a firstborn is consecrated before its time and is sacrificed after its time, so too, an animal whose time has not yet arrived is consecrated before its time and sacrificed after its time.

The Gemara raises a difficulty: But rather than deriving the halakha of tithed animals from the firstborn let one derive it from sacrificial animals, which cannot be consecrated before their time arrives. The Gemara answers that it is reasonable to claim it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from the firstborn, as they have the following four aspects in common: First, unlike sacrificial animals, one cannot redeem a firstborn or a tithed animal even if it develops a blemish. Second, a blemish does not prevent them from being imbued with sanctity. Third, an animal that was rendered a substitute for a firstborn or a tithed animal is not sacrificed. Finally, they are consumed without having been redeemed, whereas other sacrificial animals must be redeemed first.

The Gemara responds: On the contrary, it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from sacrificial animals, as they have the following in common: First, unlike firstborn animals, both tithed and consecrated animals are not limited to males. Second, both are sanctified by human action rather than intrinsically consecrated. Additionally, they are not included among the gifts to the priest. Finally, both begin life as regular animals rather than as animals with the unique status of being born first. The Gemara accepts this objection: Rather, Rabbi Shimon derives the halakha from a verbal analogy between the term: “You shall pass” (Exodus 13:12), written with regard to the firstborn, and the term: “Whatsoever passes under the rod” (Leviticus 27:32), stated with regard to tithed animals.

§ The mishna teaches that a murky discharge is evidence of an offspring and exempts any future offspring from being counted a firstborn. The Gemara asks: What is considered a murky discharge that exempts future offspring from firstborn status? Rava says: As the shepherds say: A murky [detzalta] discharge from the womb is an indicator of a fetus that the animal suppressed in its womb. And Shmuel says: It is bubbles of blood. The Gemara adds: And one must show the discharge to a Sage [ḥakham] in order to determine its status. The Gemara asks: A Sage? From where would he know how to determine its nature? Rav Pappa says: The reference is to a knowledgeable [ḥakham] shepherd, who is familiar with the different types of discharge an animal can produce.

Rav Ḥisda says: They said the formation of a fetus in a woman takes forty days. Rav Ḥisda therefore asks: In an animal, how many days does it take for the fetus to form? Rav Pappa said to Abaye: Isn’t this question resolved by that which Ze’eiri said, as Ze’eiri said: A murky discharge occurs no less than thirty days after conception? The Gemara explains: No; that was stated with regard to the thirty days after expulsion of a murky discharge, during which a female does not show receptivity to a male and does not become pregnant. The Gemara leaves Rav Ḥisda’s inquiry unresolved.

§ We found that the mishna discusses the halakha of one who purchases an animal from a gentile. The Gemara asks: What is the halakha with regard to one who purchases an animal from a Jew and it is unknown whether the animal had previously given birth? Rav says: Its offspring is a definite firstborn, as if it is so that it had previously given birth to a firstborn, the owner would have boasted to the buyer about the fact that he would not have to give its offspring to a priest.

And Shmuel says: The firstborn status of its offspring is uncertain, as even if it had previously given birth the seller thinks the buyer wants it for slaughter, and therefore he does not bother informing him of its status. And Rabbi Yoḥanan says: Its offspring is certainly a non-sacred animal. What is the reason? If it is so that it had not previously given birth, since there is a prohibition involved, it can be assumed that the seller would have notified the buyer of the animal’s status.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says the offspring is non-sacred: With regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring in the same day, if the seller did not inform the buyer that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold earlier that day, the buyer may go and slaughter the animal and he need not refrain from doing so. Shall we say this baraita is a conclusive refutation of the opinions of Rav and Shmuel? The Gemara rejects this suggestion: There, with regard to slaughtering a mother and its offspring, the matter is dependent upon the seller, as it is his responsibility to notify the buyer. Here, in the case of a firstborn, the matter is dependent upon the buyer, and it is his responsibility to inquire about the animal’s status.

MISHNA: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried. The reason is that perhaps there was a male fetus there which was consecrated as a firstborn when it emerged, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn.

GEMARA: Rabbi Ḥiyya teaches: That mass of congealed blood does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying it. The Gemara asks: But since does not impart impurity, neither through contact nor through carrying, which indicates that it is not considered a fetus, why must it be buried?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובמחוסר זמן פחות מח' יום אם נכנס לדיר להתעשר מיפלגי. לתנא קמא אין נכנסין לר' שמעון נכנסות:

והתניא. סיועא:

מה בכור קדוש לפני זמנו. בשעת יציאתו מרחם:

וקרב לאחר זמנו. לאחר ח' ימים:

אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו. במעשר וקרב לאחר זמנו:

לילף מקדשים. שאינן קדושין עד יום ח':

שכן גואל מום תמורת אכילה. בכור ומעשר אין נגאלין דכתיב אך בכור שור לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל אבל קדשים נפדין. בכור ומעשר קדשי אפילו בעלי מומין דכתיב במעשר טוב ברע. ובכור שנולד בעל מום קדוש. קדשים אין דינן להתקדש אלא תמימים^א)דברי רבינו צריכים באור דהא באמת גם בבכור ומעשר נוהג תמורה ורק דאינה קרובה ונאכל במומו לבעלים ואולי דטס"ה וצ"ל בכור ומעשר אין תמורתן קריבה ונפקא ליה מדכתיב גבי בכור קודש הם ודרשינן הם קריבין ואין תמורתן קריבה ומעשר נמי ילפינן העברה מבכור. בכור ומעשר (ליכא) תמורה דבכור יליף העברה ממעשר ובמעשר כתיב לא ימיר ואין תמורתו קרבה. קדשים תמורתן קרבה:

בכור ומעשר נאכלין לבעלים במומן בלא פדיון וקדשים אין נאכלין אלא בפדיון:

שכן פשוט זכר קדוש במתנות. מעשר וקדשים אין נוהגין אלא בפשוט ונוהגין בזכרים ובנקבות. ומעשר וקדשים צריך להקדישן מה שאין כן בבכור. ומעשר וקדשים קלים אינה מתנה לכהן כו'. [בכור] מתנה לכהן כדתניא בפ' [הזרוע (דף ק"ל) כ"ד] מתנות כהונה והני כי הני:

אלא ר' שמעון העברה העברה גמר. מה בכור קדוש מחוסר זמן אף מעשר נמי:

עצר חיותא כשחיה עוצרת רחמה ומוציאה טינוף:

בעבועי דמא. שפולטת דם:

להראותו לחכם. אי הוי טינוף גמור אי לא:

בבהמה כמה. כלומר כשהפילה לידע אם נפטרה מבכורה:

אין טינוף פחות מל' יום. ומשמע דהיינו יצירת הוולד:

ההיא דזעירי לקבל איתמר. דמאחר שמתחלת לטנף אין מקבלת זכר עד ל' יום. ומיהא לא ידעינן בכמה נוצרה ואית דאמר ההוא לקבל איתמר דקודם שמקבלת העיבור מטנפת ל' יום אבל יצירה לא ידענא. למ"ה:

מצינו לוקח מעובד כוכבים. כבר פסק דין לוקח בהמה מעובד כוכבים:

אשבוחי הוה מישתבח ליה. שהיה אומר לו הוי יודע שבת ולדות היא ועוד כבר נפטרת מן הבכורה:

בכור ספק. דסבר המוכר האי לוקח לשחיטה בעי ליה להכי לא משבח ליה בולדות ואיכא למיחש דילדה והוי בכור ספק:

כיון דאיכא איסורא. אי אכיל ישראל לבכור:

הוה מודע ליה. הוי יודע שעדיין לא ביכרה:

אם לא הודיעו. כדתנן בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו'. אם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע דאם איתא דמכר אמה אודועי הוה מודע ליה משום אסור אותו ואת בנו:

לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל. דמהכא שמעינן דודאי חולין:

אמרי לך רב ושמואל לא דמי. התם. אמאי שוחט ואינו נמנע משום דבמוכר תליא מלתא להודיעו:

הכא. בלוקח תליא מלתא למישייליה אי בכור אי לא וכיון דלא שייליה להכי ספק הוא:

אמאי תקבר. מדאינה מטמאה אלמא דלא חיישינן דאית בה לגמרי ולד. משום הכי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה:

בפרש"י בד"ה אכילה כו' מום נפדין פשוט כו' ובד"ה לקבל אתמר משהפילה את עובר ראשון כו' ובד"ה אשתבוחי כו' בפרה הס"ד ואח"כ מ"ה ספק והאי דלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"י ובביצה אמר רב כו' ובד"ה בהמה גסה כו' כ"כ שתיקבר מטעם פרסום כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לילף מקדשים. כדאמרינן בת"כ ומיום השמיני כו'. מנין אף להקדיש ת"ל לקרבן. לכאורה דרשה זו סותרת לגמרא דילן (חולין פא) הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה:

רש"י ד"ה שכן גואל. לא תפדה קדש הם את דמם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ארבעים יום. דהמפלת יום ארבעים צריכה כו'. הלשון אינו מכוון לפי מאי דאיתא בנדה ספ"ג במשנה ובכריתות פ"א מ"ה ולקמן (מז ב) במשנה עשו"ש:

תד"ה אכילה (בסופו). ובסוף חלק כו' יצאו בכור כו' דתנן כו'. עיין לקמן ר"פ כל פהמ"ק מה שהעיר הגרי"פ בדבריהם. ולפלא שלא העיר במוקדם:

בא"ד אבל בהמה טהורה וכו'. נ"ב גסה כדאיירי בה:

שם בגמ' רעותא דצלתא. נ"ב נ"ל מלשון ערסא דצלא פר' הנודר בהשותפין ארבע לצלא שהוא עור שלוק כן ר"ל בזה שעור העובר נשלק ועצר חיותא:

והתניא. בניחותא: והרי הוא. כלומר ובדבר זה יש לו דין בכור: מה בכור קדוש לפני זמנו. שהרי קדושתו מרחם: אף מעשר קדוש לפני זמנו. דמחוסר זמן נכנס לדיר: לילף מקדשים. משלמים שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן כדאמרינן בתורת כהנים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש תלמוד לומר לקרבן: שכן גואל מום תמורת אכילה. בכור ומעשר אין נפדין דבבכור נאמר (במדבר יח) לא תפדה ובמעשר (ויקרא כז) לא יגאל אבל קדשים נפדין במומן וקדושין במומן קדושה גמורה מה שאין כן בקדשים כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו' חוץ מבכור ומעשר ובכור ומעשר אין תמורתן קריבה דכתיב לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק וגו' ואמרינן הן קריבין ואין תמורתן קריבה במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) אבל שאר קדשים תמורתן קריבה כדאמרינן בפירקין דלעיל (ד' יד:) רק קדשיך אלו התמורות: אכילה. בכור ומעשר נאכלין במומן זה לישראל וזה . לכהן אבל קדשים שנפל בהן מום נפדין: פשוט זכר קדוש במתנות. מעשר וקדשים נוהגין בפשוט ואינם צריכין להיות זכרים וצריכים להקדישם בידים ואינם ממתנות כהונה ומעשר ושלמים נאכלין לבעלים כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נו.) דמעשר הוי שלמים אבל בכור לאו פשוט הוא ואינו נוהג אלא בזכרים ואין צריך להקדישו דמרחם קדוש וממתנות כהונה הוא: העברה העברה. והעברת כל פטר רחם הזכרים כל אשר יעבור תחת השבט: אצר חיותא. נעצר רחמה ונימוק העובר: בעבועי דמא. פולטת אבעבועות של דם: להראותו לחכם. לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה: ארבעים יום. דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור בציר מהכא מיא בעלמא הוא: בבהמה בכמה. שהתה משקבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הוא ומיפטרא מן הבכורה: לאו היינו דזעירי. דסד''א דהכי אמר דשלשים יום שהוה הולד להבראות וביום ל''א נימוק ויוצא (והכי קאמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה שאינה מתעברת ולד אחר פחות משלשים יום): לקבל איתמר. משהפילה את עובר ראשון אינה מקבלת זכר עד שלשים יום אבל בימי יצירת הולד לא איירי: מצינו לוקח מן העובד כוכבים. מה דינו כדתני מתניתין: אישתבוחי משתבח ליה. המוכר אומר קחנה שכבר ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן: ספק. והאי דלא אשבחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה: אם לא הודיעו. בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם: התם במוכר תלא רחמנא. שצריך להודיעו כדאמרינן בשחיטת חולין (דף פג:) יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ארבעה פרקים בשנה מיוחדין לכך שיטעון מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט: הכא בלוקח תליא מילתא. דכתיב (דברים טו) בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו: מתני' הרי זו תקבר. החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו: גמ' אינה מטמאה במגע ובמשא. כנבילה השתא ס''ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר:

ויש ממנו שילדו עכשיו פירוש שילדו למקוטעין ויש מהן שילדו לאחר זמן ואח''כ אומרים כאן בבהמה טמאה כאן בבהמה טהורה כלומר לא פליגי ופריך הא כתיב הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה ופירוש תספור ירחים תמלאנה דאינה יולדת למקוטעין ומשני חיה טהורה כבהמה טמאה כלומר דאינה יולדת למקוטעין אבל בהמה טהורה יולדת למקוטעין ובשמעתין פלוגתא בבהמה טהורה: אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו. והא דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (דף יט:) הרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר רבי שמעון קדוש היינו במעשר בהמה כדמוכח הכא דפליגי ר' שמעון ורבנן אבל בשאר קדשים מודה אפילו ר' שמעון: שכן גואל מום כו'. הא דלא קאמר נמי ואין באים מחוצה לארץ כשאר קדשים משום דפלוגתא היא התם בגמרא תמורה (דף כא.): אכילה. פירש בקונט' שנאכלין במומן בלא פדיון וקצת קשה הא מכלל גואל הוא ונראה לפרש דמשונה אכילתה משאר פסולי המוקדשין דאין נשחטין באיטליז ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא ומדאורייתא הוא כדמשמע בפרק קמא דתמורה (ד' ח.) ובסוף חלק (סנהדרין ד' קיב:) גבי עיר הנדחת דממעט בכור ומעשר מדכתיב בהמה מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור ומעשר: העברה העברה גמירי. ואף ע''ג דאיכא למילף נמי תחת תחת מקדשים כדאמר בפ''ק (לעיל ד' יב.) בהמה שיש בה מקצת סימנין הכא לענין קידוש שייך למילף טפי מהעברה דמשמע כל אשר יעבור תחת השבט לשון קידוש: אשתבוחי משתבח ליה. פירש בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עובד כוכבים אי נמי א''ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעובד כוכבים אפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יש לפרש דאישתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה: רבי יוחנן אמר חולין ודאי. בהלכות גדולות פסק כר' יוחנן ובביצה (דף ד:) אמרי' רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מז:) אמרינן שמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן: התם במוכר תליא מילתא. שיודע המוכר בלוקח שקונה לשחוט ועובר בלאו דולפני עור אם אינו מודיעו דלוקח לא . איבעי ליה לאסוקיה לדעתיה שמכר אמה או בתה: הכא בלוקח תליא מילתא. שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה: בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. אע''פ דתנא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עז.) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות הכא שאני כדמפרש בגמרא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה ומה שאינו דוחק בגמרא לומר כן אלא משום דרבי חייא דקאמר וכי מאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי צריך היה טעם דפרסום אלא אדאמר ר' חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפי' יודע שילדה דבר הקדוש לא בעיא קבורה משום דבטלי: