דף כב - א
ומשנינן: הא דקוברים אותה אינו משום קדושת בכורה, אלא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, שאם לא היה זה ולד לא היו קוברים אותו, אבל באמת אין לו דין ולד כדי ליקבר.
ואכתי מקשינן: למימרא - מדנפטרה מן הבכורה משום חררת דם - דולד מעליא הוא [ולד חשוב הוא], ואם כן, אמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא!?
אמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שמיחוי הולד שבחררה בטל ברוב דם הלידה. [1]
ואזדא רבי יוחנן - שפירש את טעמו של רבי אליעזר בן יעקב משום ביטול ברוב - לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד: רבי אליעזר בן יעקב, היינו הא דאמרן שהבשר בטל ברוב.
רבי שמעון מאי היא, דתנן:
השליא שהפילתו אשה בבית, הרי הבית טמא משום אהל המת, ולא משום שהשליא היא עצמה ולד לטמאות, אלא שאין שליא בלא ולד אלא שנימוק, ואף שנימוק הרי הוא מטמא.
רבי שמעון אומר: כבר נימוק הולד עד שלא יצא, ולכן אינו מטמא כי בטל הוא ברוב דם הלידה שרבה עליו ומבטלו.
תנן התם במסכת אהלות ז ד:
א. אשה שמת עוברה במעיה, וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא בו הולד, והוציאוה לבית אחר ושם נולד, טמא הבית הראשון כאילו נולד שם, שהטומאה בוקעת דרך פתיחת קבר הרחם.
ב. אבל אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה. כלומר, אשה שעוברה עדיין לא העגיל ראשו ונעשה עב כפיקה [מפרש לה ואזיל], אינו מטמא על ידי פתיחת קבר הרחם. [2]
ומפרשינן: מאי כפיקה?
אמר רב הונא: כפיקה [כוש הטוויה] [3] של צמר.
אמר ליה חייא בר רב לרב הונא: רבי! פריש לי: פיקה של שתי שהיא קטנה או פיקה של ערב שהיא גדולה יותר?
אמר ליה רב הונא לחייא בר רב: תניא: פיקה של שתי, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פיקה של ערב. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אף אם לא העגילו הנפלים כפיקה, משנפתח רחמה כל כך עד שיראו טפיפיות בתוך רחמה, הרי הוא מטמא.
ומפרשינן: מאי טפיפיות?
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין בירושלים, כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ומתוך כריעתה נפתח רחמה מאד ונראית פיקה מתוך פיקה [קמטים נראים ברחם]. [4]
אמר רב הונא: שמעתי שתי פיקות [שני שיעורים ששיערום כפיקה]: אחת של שתי, ואחת של ערב, ואין לי לפרש, לענין מה השיעור הוא פיקה של שתי, ולענין מה השיעור הוא פיקה של ערב.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלש פיקות שמעתי: אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין [מפרש לה ואזיל], ואין לי לפרש.
כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן:
של אשה שיעורה כפיקה של שתי לענין טומאת אהל, וכדתנן לעיל שאין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, ופיקה זו של שתי היא, כרבי מאיר בברייתא דלעיל.
של בהמה שיעורה כשל ערב, והוא לענין מה ששנינו בחולין ע ב: בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, טהור, ומשום דטומאה בלועה היא. ומשהעגיל ראש הולד כפיקה של ערב הרי הוא מטמא. [5]
פיקה גדולה של סקאין, כדתנן:
גוש הבא מבית הפרס [שדה שנחרש בה קבר, שעפרה מטמא מדרבנן], וגוש הבא מארץ העמים [שגזרו עליו טומאה] שיעורו בכדי לטמא [6] כפיקה גדולה של סקאין, [7] שהוא כחותם המרצופין [גודלה של אותה פיקה הוא כגודל החותם שעושים לשקים גדולים של גמי], וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית, [וגודלה של אותה פיקה ואותו חותם, הוא כמו הגולה שהיא כמו בית יד של כיסוי החבית העשויה בבית לחם]. [8]
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה:
הלוקח ציר [היוצא מהדגים כשמולחים אותם, ומערבים אותו במים] מעם הארץ שמגעו מטמא, הרי זה משיקו במים, וטהור, [נותן את הציר בכוס ומכניסו למקוה, ומשנגעו מי המקוה בציר שבכוס נטהר הציר]. כי מה נפשך:
אי מיא רובא נינהו, כיון דעביד להו השקה טהרי להו [אם המים הם הרוב, אם כן, שם מים עליהם, והשקה מועילה לטהרם].
ואי רובא ציר נינהו, הרי ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. אלא מאי איכא? משום הנך מיעוטא דמיא, הרי הנך בטלי להו ברובא, [ואם הרוב הוא ציר ושם אוכל עליו שלא יועיל השקה לטהרו, מכל מקום הרי הוא טהור, כי הציר אינו מקבל טומאה שאינו אוכל, ואילו המים בטלו ברוב הציר]. [9]
אמר רבי ירמיה:
לא שנו שעל ידי השקה טהור הציר אלא לטבול בהן את פיתו, אבל ליתן את הציר בקדירה שיש בה מים - לא, ומשום שמצא מין את מינו וניעור. כלומר, אף שמיעוט המים בטלו מתחילה ברוב שלא ייטמאו, מכל מקום כשנצטרף להם המים שבקדירה ורבו המים על הציר, חזרו המים ונטמאו.
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא! אמר תמה ליה אביי:
וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה!?
אמר ליה רב דימי לאביי: ואת לא תסברא שטומאה, אף שבטלה, הרי היא חוזרת וניעורה!?
הערות
[1] א. תמה בקהלות יעקב סימן כ: כשם שאינה מטמאה במגע ובמשא ואין בה קדושת בכורה משום ביטול ברוב, אם כן, למה באמת פטורה היא מן הבכורה, והרי נאמר שהולד בטל ואין כאן פטירת רחם! ? [ראה שם שהאריך לבסס קושייתו]. וכתב: והנראה, דמכאן מוכח, דכל דין ביטול ברוב אינו אלא שהמיעוט מאבד כל דינים שיש עליו, ושוה הוא בכל הדינים לרוב, אבל שמו לא נתבטל ונקרא המיעוט עדיין בשם "ולד", שבכל מקום שהוא ולד הוא, אלא שדיניו נתבטלו ממנו, אבל בנוגע לפטור אמו שפיר פוטר. וראה שם מה שדן בזה מדברי המרדכי - המובאים באות ב - שהקשה: הרי רוק היבמה נתבטל בדם. וראה עוד בראשית בכורים מה שכתב בשוב קושיית הקהלות יעקב בסוגייתנו, ובמה שהביא שם בשם האבני נזר. ב. הקשו התוספות על הא דמבואר בסוגייתנו, דרק משום רבי חייא הצרכנו לומר שכל טעם הקבורה הוא כדי לפרסם. שהרי אף בלא דברי רבי חייא מוכרחים לומר כן, שהרי אין לחוש לולד בכור זכר כיון שמיעוט הוא, כי סמוך מיעוטא של היולדות נדמה למחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוטא, [וכעין שאמרו בחולין עז ב]! ? ותירצו התוספות: "אדאמר רבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום, כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש לא בעיא קבורה משום דבטלי". וביאר מהרי"ט אלגאזי [אות ל] את דבריהם: אין סברא שיתקנו חז"ל קבורה מטעם פרסום, אם לא יהיה קצת סרך איסור, דבלאו הכי נראה כחוכא ואטלולא. ובשלמא מטעם שלא ילדה דבר הקדוש בבכורה, מכל מקום הא איכא מיעוטא, ולרבי מאיר דחייש למיעוט צריך קבורה, ואך דלדידן לא חיישינן למיעוט, מכל מקום כיון דאיכא קצת סרך איסור תיקנו חז"ל שתקבר משום פרסום. אבל לרבי חייא דסבירא ליה דבטל ברוב, אם כן, ליכא שום סרך איסור לתקן הכי, דאפילו חיישינן למעוטא הרי בטיל ברוב, ומשום הכי הקשה הש"ס כן לרבי חייא, דקא סלקא דעתיה דלא מסתבר לומר טעמא דפירסום לרבי חייא.
[2] לשון הרמב"ן בהלכותיו כאן הוא: אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה, והוי ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון - טהור. וכתב על זה מהרי"ט אלגאזי [לו א]: מתבאר מדברי רבינו, דהיינו טעמא דעד שיעגילו ראש כפיקה, כי פחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתו, ומשום הכי כל שלא העגיל ראש כפיקה, הבית הראשון טהור, דמסתמא לא נפתח הקבר שם - אבל מכללות דברי הר"ש בפירושו לאהלות לא משמע הכי, אלא, אפילו בפחות מפיקה הקבר נפתח קודם יציאתה, אלא כיון דכל כך קטן הוא, אין פתיחת הקבר שלו נחשב כאילו יצא לחוץ. וראה גם לשון מהר"י קורקוס בכורות ד יב "ואחרים מפרשים, דהכי קאמר אין הנפלים מטמאים בפתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, כי קודם לכן אין חשוב לטמא בפתיחת רחם". [ויש להעיר, שלשון הגמרא לקמן הוא "של אשה כשל שתי", ומשמעות הלשון היא: פתיחת הקבר של אשה כשל שתי, ואם כן, משמע שהוא שיעור בפתיחת הקבר ולא שיעור בגודל הולד].
[3] רמב"ם בפירוש המשניות. ובכסף משנה - בכורות ד יג הביא בשם הערוך, דפיקה הוא כמו כדור קטן שנותנים בראש הכוש.
[4] ולשון "טפיפיות": תרי זימני פיפי. דהיינו, פיקה. רש"י.
[5] נתבאר על פי שיטת רש"י והתוספות המפרשים "של בהמה כשל ערב" דהיינו, לענין טומאה. כתב הרמב"ן: ודאי הך שמעתא לענין טומאה איתמר, ולא לענין יצירת הולד באשה ובבהמה לגבי ולדות ובכורות, תדע, דלא אמרינן "אין לנפלים פטירת רחם" אי נמי "אין לנפלים יצירה", אלא "אין לנפלים פתיחת הקבר" קאמרינן, והכי פירושא: דתנן לענין אהל בפרק ז דאהלות: אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה והוה ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון טהור, ומאי דאיתמר נמי בבהמה בכהאי גוונא הוא:. דקאמרינן השתא "אין לנפלים דבהמה פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב".
[6] כנראה ש"סקאין" הוא שם האומנים עושי שקים. ופיקה שלהם גדולה, כי חוטי השק עבים כמו שכתב רבינו גרשום.
[7] כן משמע מדברי התוספות, וראה רש"י.
[8] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: משום הנך מיעוטא דמיא: דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר, ובאוכל לא סלקי השקה. ונראה מדבריו, דאם רובא ציר נינהו לא מועיל השקה אף למים המעורבים בתוכו, ונראה גם מלשונו שהטעם בזה אינו משום ביטול ברוב, שהרי עדיין לא ידענו מביטול ברוב, אלא מטעם ש"רובא ציר", והיינו דשם אוכל על כל התערובת, ולאוכל אין מועיל השקה. ב. כתבו התוספות: ואפילו היו מחצה על מחצה, מכל מקום מטעם דלא בטל סלקא להו השקה. והיינו, דהוקשה לתוספות: שמא מחצה על מחצה הוא, ושוב לא שייך לומר שבטלי המים ברוב! ? ולזה פירשו, דממה נפשך אם לא בטלי המים ברוב, הרי סלקי להו השקה. ומשמע מלשונם, שלא כמו שנתבאר באות א מדברי רש"י, דאם רובא ציר אינו מועיל השקה אף בלי ביטול ברוב, אלא משום ששם אוכל על כל התערובת כיון שרובא ציר. אלא, דמה שאין מועיל השקה למיעוט המים הוא משום ביטול ברוב, וזה הוא שכתבו, דאם אינו בטל ברוב שוב ממילא מהני להו השקה. ומיהו גם לפירוש רש"י אין לחוש למחצה על מחצה, שעד כאן לא אמרינן שאין מועיל השקה למים שבתערובת אלא דוקא אם רובא ציר, אבל אם מחצה על מחצה הוא, מועיל שפיר השקה למים שבתערובת. ובשיטה מקובצת השלם [הובא במהרי"ט אלגאזי מז ג] הוסיף על דברי התוספות מתוספות חיצוניות: ואם תאמר: אם כן, אמאי לא קאמר תלמודא בהדיא "אי מחצה על מחצה סלקא להו השקה"! ? ויש לומר, דהכי נמי הוי מצי למימר הכי, אלא צמצום לא שכיח, דלא אפשר לצמצם. ואפילו לרבי יוסי הגלילי [הסובר אפשר לצמצם] מכל מקום לא שכיח פלגא ופלגא. וראה עוד שם שהקשה על זה מסוף הסוגיא דמשמע בפשטות דשכיח מחצה על מחצה, ראה שם.
[9] [יש לעיין: לפי מה שנתבאר בהערה לעיל לשיטת התוספות, דמה דלא מהני השקה כשרובו ציר הוא רק משום ביטול ברוב, אם כן, כיון שאתה אומר "מצא מין את מינו וניעור" ונתבטל הביטול אם כן, חזרה גם ההשקה לטהרו, וכמו אילו היה רובו מים! ? והניחא לפי מה שנתבאר בדעת רש"י דהשקה אינה מועילה למים אף בלי טעם ביטול ברוב ומשום ששם אוכל על כל התערובת, אם כן, אף שבטל הביטול, מכל מקום השקה אין כאן].
וכיון דפטורה מן הבכורה א"כ מחזקינן בולד אמאי אינה מטמאה:
משום בטול ברוב נגעו בה. ודאי יש בה צורת ולד ומה טעם אינה מטמאה לפי שמתבטלת ברוב בדם:
השליא בבית. שהפילה שליא בלבד בבית:
ולד נימוק עד שלא יצא. דבטל הוא ברוב דם וגנינים ומים שבשליא וטהור הבית:
אין לנפלים פתיחת קבר. כיון שנפתח דולד שכלו לו חדשיו ומת במעי אמו כגון שיושבת האשה על המשבר היינו פתיחת קבר כיון שנפתח הקבר אימת דמאהיל על הבית בפותח טפח מאותה שעה הבית טמא ואע"פ שלא נולד כולו עד למחר אבל נפלים שלא כלו חדשיו אין להן פתיחת קבר לטמא את הבית עד שיהא ראשו עגול כפיקה כלומר שתהא גמורה צורתו ופרצוף פניו ושיהא ראשו גדול כפקעיות של צמר. ואית דמפרשי כפיקה כאבן שהנשים מתחילות לכרוך עליה את הסיסין:
של שתי קטן ושל ערב גדול:
פיקה מתוך פיקה. עגול מתוך עגול כנראה בנקבה:
פיקה גדולה. פקעית גדולה:
של סקאין. שחוטי השק הן עבין:
גוש הבא. מקרקע של בית הפרס:
ומארץ העמים. כבית הפרס דמי (כיון) שיעורו כפיקה גדולה [חיישינן] שמא יש (בו) [באותו] עפר עצם כשעורה:
וישנו. אותו שיעור:
בצד העליון של מגופת חבית. הקצר של מעלה הוא כפיקה גדולה:
הלחמית שעושין בבית לחם. מקום הוא:
כיון דעבדו להו השקה טהור ממה שנטמא בידי עם הארץ:
ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא:
מאי איכא. למיחש:
אי משום הנך מיעוטא דמיא דאית ביה דבעי השקה ולא מועיל להו דמיעוטא הוא ועביד להו מיא לציר ואייתו ליה טומאה ליכא למימר דהנך מיא בטיל להו ברובא. ולא יכלי לאיתויי להו טומאה:
לא שנו. לבטלי להו ברובא אלא אם רוצה לטבל בהן באותו ציר פיתו:
אבל לקדרה. שאם רוצה ליתן הציר בקדרה לא בטלי מיעוטא דמיא לגבי ציר:
דמצא מין את מינו ונעור. כלומר מיעוט המים שבציר מטמאין המים שבקדרה ונתחברו ונעשו רוב וניעור מתורת ביטול. האי ניעור הוא כמו נסתלק:
וקאמר להא שמעתא לא שנו אלא לטבל וכו':
וכי טומאה שבטלה קודם לכן ברוב חוזרה וניעורה. כלומר שמצטרפין לטמא:
גמרא וישנו בצד העליון של מגופת חבית. לפרש"י נראה דצ"ל כצד בכ"ף. ולפירוש התוספות י"ל הגירסא בב':
שם וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה. ר"ל כמו הכא שהמבטלה שהוא הציר עדיין עומד בטהרתו. ולכן לא דמי להא דריש מקואות בג' משניות הראשונים דהטפה חוזרת ונעורה מביטולה. דהתם מבטלה גופיה חוזר ומיטמא ממנה. וכן ר"ד לא הקשה לו מה"ט מהמשנה גופה דתאכל נקודים כו' ודו"ק:
רש"י ד"ה נגעו בה. דלא מטמא משום ביטול ברוב. כצ"ל ותיבת במגע למחוק:
רש"י ד"ה פתיחת הקבר. והדין פתיחת הקבר אינו לנפלים כו'. הצ"ק הוסיף בכאן דברים והם מפירוש הרמב"ם דשם. ונעלם ממנו פירוש הר"ש והרא"ש שם. אשר נראה להדיא דגם רש"י והתוספות פירשו כן:
רש"י ד"ה רבי פריש. דבריך פיקה כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה גוש. ושיעורו לטמא באהל. לכאורה תמוה דהתנן בפ"ב דאהלות מ"ג דאינן מטמאין באהל. ובה"פ י"ל דמיירי הכא בשדה שאבד בה קבר דמטמא באהל כדאיתא שם פי"ח מ"ג. וארץ העמים י"ל עפ"י תירוץ ר"ת בתוספות נזיר (נד ב) ע"ש ודוחק:
רש"י ד"ה כפיקה גדולה. של סקאין. זה שייך לס"ד דלעיל. ומה"ד. מרצופין. סקאין גדולים כו':
תד"ה הנך. דלא אתמר (טבו"י) [טכ"ע] לענין טומאה. לכאורה פליגי בזה ב"ש וב"ה בפ"ב דערלה מ"ד. וכעין זה בפ"ג דטבו"י מ"ד פלוגתת ר"י ור"ש עם הת"ק:
תד"ה וניעור. ועכשיו המים ניעורו כו'. כצ"ל:
תד"ה יתיב (בע"ב
. שהרי פסק ר"ת כו' ונראה לי דבריו כו'. כצ"ל:
בא"ד ולמאן דמתני ההיא דרשב"י כו'. אמתניתין. כצ"ל וכן לקמן:
שם בא"ד מצי סבר כר"ד כו'. ר"ל רשב"י אבל רבין ע"כ חולק על ר"ד דהא איהו מיירי בנפל איסורא לגו התירא כדאמר בהדיא יי"נ שנפל לבור ואפ"ה בעי מים ודברי הצ"ק בזה תמוהים. אבל ק"ל דלפ"ז מאי בעי שם מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין כו' לימא דא"ב הא דר"ד וי"ל דה"ה דהמ"ל כן וחדא מתרי נקט:
שם בא"ד דכיון דבעי מים תחלה ס"ל במשהו באיסורא לגו התירא כו'. נ"ל כוונתם דא"ת דס"ל קמא קמא בטיל א"כ מוכח דל"א מצא מין את מינו וניעור אפילו היכא דתרוייהו איסורי נינהו כש"כ בנפל מים תחלה דכבר בטלינהו ליי"נ דאינו חוזר וניעור ע"י מינו דהיתר ומאי אשמעינן רשב"י:
שם בא"ד מיהו דא"צ לפרש כך אלא כדמשתמעי פשוטה כו'. כצ"ל:
שם בא"ד דהא ל"ג בספרים מזגן ואח"כ עירבן כו'. כצ"ל. ור"ל דכיון דל"א ואח"כ אין הכרע שיכוון דדוקא מזגן תחלה:
בסה"ד ובההוא דציר דל"ק כו'. י"ל דההוא אמורא ל"ל. לכאורה סותרין א"ע במה שחילקו לעיל (בע"א) בד"ה אבל: