בכורות כג ע"א

לשיטת ר' אליעזר מה תהא עליהן — יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות, ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. ואמר עולא: מה טעם אמרו לנהוג כך בתערובת? והלא היא חולין! גזירה שמא אם ננהג בתערובת זו כחולין טהורים לכל דבר, יביא קב אדם חולין טמאים ממקום אחר, ויערב אותם בקב ועוד משהו (מעט) ממין זה, מתערובת זו, סבר [כסבור הוא]: איבטלינהו ברובא [אבטלנו ברוב] את קב החולין הטמאים. ואולם, כיון דאיכא האי משהו [שיש משהו זה] של תבואה טמאה בתוך התערובת, הרי למרות שנתבטל בתחילה, מכל מקום, כשהוא פוגש את החולין הטמאים — מצא מין את מינו וניעור, ונמצא שאין רוב של חולין טהורים לבטל את הטמאים, ובא אותו אדם לידי מכשול של טומאת אוכלים. ומכאן מוכיח רב דימי כדברי ר' ירמיה, לגבי ציר הנלקח מעם הארץ, שאף שנתבטלו בו המים הטמאים, אם יתן את הציר לקדירה — ימצאו המים הטמאים את המים בקדירה, שהם מינם, ויחזרו לטומאתם הראשונה.

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח לענייננו מדברי עולא, שכן גם אם אתה אומר שטומאה עוררת טומאה, וכי יכול אתה ללמוד מכאן שטהרה עוררת טומאה? שהרי המים שבקדירה אינם טמאים, ואין כאן טומאה המוצאת טומאה!

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אפר כשר של פרה אדומה, שהוא מטמא את הנושאו ואת הנוגע בו, שנתערב באפר מקלה, סתם אפר — הולכין אחר הרוב לטמא את הנושאו או את הנוגע בו, ואי רובא [ואם הרוב] אפר מקלה הוא — לא מטמא האפר. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שגם כאשר המיעוט בטל ברוב — הטומאה כמאן דאיתיה דמי [כמו שהיא ישנה מצויה, היא נחשבת], נהי [אם אמנם] במגע לא מטמא אפר זה, שהרי כאשר אדם נוגע באפר — ברוב הכשר הוא נוגע, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי כשהוא נושא את התערובת — יש בה אפר פרה שמטמא את הנושא!

השיב רב דימי: אין מכאן קושיה, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], על משנה זו, כפי שהצעת, אמר ר' יוסי בר' חנינא: האפר המעורב טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, אם נתערב בשר נבילה, שהיא מטמאה במשא ובמגע, ברוב של בשר בהמה שנשחטה כראוי, והיא טהורה — התערובת כולה טהורה, ומדוע? משום שזו תערובת של מין בשאינו מינו, שהולכים בה אחר הרוב. ואין השחוטה נחשבת כמינה של הנבילה, משום שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, כיצד אמר רב חסדא באופן סתמי שהנבילה בטלה בשחוטה? נהי [אם אמנם] שבמגע לא מטמא, שהנוגע בתערובת נוגע ברוב, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי הגביה את כל התערובת!

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: אתון [אתם] בשם רב חסדא מתניתו לה [שונים אתם אותה], הלכה זו, ולפי דבריו אכן יש קושיה. אבל אנן [אנו] בדברי ר' חייא מתנינן לה [שונים אותה], שכך תני [שנה] ר' חייא בברייתא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר' יוסי בר' חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי: והא דתנן [וזו ששנינו, במשנתינו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת (חתיכת) דם — הרי זו תקבר, בגלל ולד שודאי מצוי בחררה, ונפטרה הבהמה מן הבכורה. ותני [ושנה] על כך ר' חייא בברייתא: חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, אמאי [מדוע]? דנהי [שאם אמנם] במגע לא [אינו] מטמא, שהרי הולד אינו אלא מיעוט בחררה כולה, וכשהוא נוגע בה הריהו נוגע ברוב, מכל מקום תטמא במשא! אישתיק [שתק] רב דימי. ושואלים: מדוע שתק? דלמא

ודאי שאני הכא [שמא ודאי שונה כאן] הדין, משום דהויא לה [שהרי היא] טומאה סרוחה, שנבילה שנתקלקלה אינה מטמאת כלל! ואומרים: הניחא [זה אמנם נוח] לדעת בר פדא, דאמר [שאומר]: נבילה מטמאת טומאה חמורה, לטמא אדם הנושא אותה או נוגע בה, עד לגר, כלומר, דכל עוד היא ראויה לאכילה לגר תושב, שמותר באכילת נבילה, ואם אינה ראויה למאכל אדם — שוב אינה מטמאה. ואילו טומאה קלה, כדין אוכל טמא, שמטמא אוכלים ומשקים בלבד, הריהי מטמאה עד שלא תהיה ראויה אפילו למאכל כלב. אם כן, חררה זו, הא [הרי] לא חזיא [אינה ראויה] לגר, אף שהיא ראויה לכלב, ולכן אינה מטמאה במשא. אלא לדעת ר' יוחנן, דאמר [שאומר]:

according to Rabbi Eliezer, what will be with them? Let them be eaten dry or roasted, or kneaded with fruit juice, or divided into small batches, provided that there is not an egg-bulk of volume in a single batch. And Ulla says: What is the reason that the mixture may not be allowed to come in contact with water, despite the fact that it is entirely non-sacred? It is a rabbinic decree, lest one bring a kav of non-sacred, impure produce from some other place and take a kav and a little more from this mixture. Then he will think to himself: I will nullify the kav of impure produce with the majority of pure produce from the mixture. But since there is some amount of impure produce in the mixture, the type that was nullified found its own type and is revived in its impure state.

Abaye said to Rav Dimi: That proof is not conclusive. Even if impurity revives impurity, as in the case of teruma where the kav of produce is impure, why should it be assumed that purity revives impurity, as is suggested with regard to the fish brine, where the water in the pot is pure?

Abaye raised an objection to the opinion of Rabbi Yirmeya from a mishna (Para 9:7): If the ashes of a red heifer, which impart ritual impurity to the priests involved in its ritual and are fit for sprinkling on someone impure with impurity imparted by a corpse, became intermingled with regular burned ashes, we follow the majority in order to determine whether or not the mixture is impure. And therefore, if the majority is composed of the regular burned ashes, the mixture does not impart impurity. Abaye explains the objection: And if you say nullified impurity is considered like an item that is nevertheless present in the mixture and can be revived, then although the mixture does not impart impurity through physical contact as it is assumed that one touches the majority, let it impart impurity through carrying due to the ashes of the red heifer.

Rav Dimi responded: In fact, it was stated with regard to that mishna that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The mixture is pure in the sense that it does not impart impurity through contact, but it does impart impurity through carrying.

Abaye responded: But doesn’t Rav Ḥisda say: If meat from an animal carcass, which imparts ritual impurity, was mixed with the meat of a slaughtered animal, the meat from the carcass is nullified by the meat of the slaughtered animal in the event that the ritually pure meat constitutes a majority. The reason is that it is impossible for a carcass to become a slaughtered animal, i.e., a ritually slaughtered animal can never have the status of a carcass with regard to impurity. Abaye explains the difficulty: Granted that it does not impart impurity through contact, but if the impurity is considered present to some extent let the mixture impart impurity through carrying.

Rav Dimi said to Abaye: You learned the mishna according to the interpretation of Rav Ḥisda, but we learned it according to the interpretation of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: With regard to meat from an animal carcass and meat from a slaughtered animal, one nullifies the other, depending on the majority. And it was stated with regard to this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: If the majority is from a slaughtered animal the mixture is pure in the sense that it does not impart impurity through contact, but it does impart impurity through carrying.

Abaye raised another difficulty: And that which we learned in our mishna contradicts your opinion, as Rabbi Eliezer ben Yaakov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn. And Rabbi Ḥiyya teaches with regard to this ruling: That mass does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying. But why? If Rav Dimi is correct, then granted it does not impart impurity through contact, but let it nevertheless impart impurity through carrying. Rav Dimi was silent in response.

The Gemara asks: Why was Rav Dimi silent? Perhaps the halakha is different here, as it is decayed impurity, since an animal carcass that has rotted does not impart impurity at all. The Gemara comments: This works out well according to the opinion of bar Padda, who says: An item with severe ritual impurity, such as that of a nonviable newborn, imparts impurity to substances until it is rotted to the degree that it is no longer fit to be consumed by a gentile who observes certain mitzvot [ger toshav], who is permitted to consume it; but an item with light impurity, which transmits impurity only by contact, imparts impurity to substances until it is no longer fit to be eaten by a dog. And as this congealed mass is not fit to be eaten by a ger toshav it does not impart impurity. But according to Rabbi Yoḥanan, who says: