בכורות כג ע"ב

אחת זו ואחת זו עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב ורבי יוחנן אמר אחת זו ואחת זו עד לכלב מ''ט דבר פדא דכתיב {דברים יד-כא} לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא הוא תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרת מן הבכורה ותני ר' חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה מאי איריא משום ביטול ברוב תיפוק לי דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה תנן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר ולמה לי מחצה אפילו בציר ממחצה נמי והני משהו הוה ליה פלגא ופלגא לא בטיל אימא עד מחצה איבעית אימא טומאת עם הארץ דרבנן טומאת משקין דרבנן ברובא גזרו רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן:
מתני' רשב''ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים אין חוששין שמא בנה של אחרת היה נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות מניקות ושאינן מבכירות מניקות אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו:
גמ' אמר רב נחמן משמיה דרב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא אהייא אילימא ארישא מפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא אדרבי אליעזר בן יעקב משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אלא אדרבן שמעון בן גמליאל מפלג פליג בברייתא אלא אדרבי יוסי בן המשולם הא אמר רב חדא זימנא דאמר רב הלכתא כרבי יוסי בן המשולם אלא אשער בעל מום מיפלג פליגי עקביא בן מהללאל ורבנן לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל והא קמ''ל דברייתא לא פלוגתא היא וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

אחת זו ואחת זו לא פקעה טומאתה עד לכלב, הא חררת הדם הרי חזיא לכלב, ותטמא במשא, אם איתא דטומאה כמאן דאיתיה דמי!?

ומסקינן: אכן קשיא! ^[1]

גופא: בר פדא אמר: טומאה חמורה [משא] עד לגר, וטומאה קלה [מגע] עד לכלב. ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב.

ומפרשינן: מאי טעמא דבר פדא?

משום דכתיב [דברים יד כא]: "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", ולמדנו מהיקש הכתוב: נבילה הראויה לגר - היינו דמתקיים בה "ואכלה"

- קרויה נבילה, ונבילה שאינה ראויה לגר, אינה קרויה נבילה. ^[2]

ואידך - היינו רבי יוחנן - מפרש לפסוק זה, שהוא בא למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא [מתחילתה], ^[3] ואינה ראויה לגר שהיא אינה מטמאה, אבל אם לא הסריחה מתחילתה, אלא ראויה היתה ונסרחה, לא פקע ממנה תורת טומאה עד שתיפסל מאכילת כלב.

ואידך [בר פדא] סבירא ליה: הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי [אין הכתוב צריך למעטו] מטומאה, שהרי עפרא בעלמא הוא [כעפר הוא], ובהכרח שבא הכתוב למעט את שאינה ראויה לגר אפילו לא הסריחה מעיקרא. ^[4]

ומקשינן מהא דתנן במשנתנו:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר, ונפטרה מן הבכורה. ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה -

ותיקשי: מאי איריא משום ביטול ברוב, תיפוק לי דלא איתחזי מעיקרא כלל, ובזה אפילו רבי יוחנן מודה שהשיעור הוא עד לגר!?

ומשנינן: הא נמי אתחזי מעיקרא לגר אגב אימיה [אף חררה זו ראויה היתה לגר כשהיתה בבטן אמה]. ^[5]

תנן התם במסכת מכשירין [ו ג]:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ציר טהור של עם הארץ שנפל לתוכו מים כל שהוא הרי הוא טמא, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר, ^[6] ואם כי לא נטמא הציר עד שלא נפל לתוכו מים כל שהוא, וכדמפרש ואזיל, מכל מקום משנפל לתוכו מים כל שהוא ורבו המים על הציר, מצא מין את מינו וניעור, וכדאמרינן לעיל כב א.

ומקשינן: ולמה לי למימר שנחשדו עמי הארץ לערב מים בציר עד מחצה, והרי אפילו אם לא נחשדו אלא לערב מים בציר ממחצה [פחות ממחצה] - כלומר, קרוב למחצה - נמי ניחא שייטמא הציר כשנפל לתוכו מים, ומשום דבההוא פורתא שנפל לתוכו הוי ליה פלגא מים, ופלגא בפלגא לא בטיל. כלומר, הרי המים טמאים ורק משום ביטול ברוב אתה מטהרם, וכיון שנפל עוד משהו מים כבר הוה ליה מחצה ציר ומחצה מים, ואין כאן רוב לבטל את המים!?

ומשנינן: אכן אימא: נחשדו עמי הארץ לערב עד למחצה. כלומר, קרוב למחצה. ^[7] איבעית אימא: לעולם כמו ששנינו "נחשדו עמי הארץ לערב מחצה", ומשום דאילו היה שם פחות ממחצה ועל ידי הנפילה נעשה מחצה, אכתי אינו טמא, כי טומאת עם הארץ אינה אלא מדרבנן, ואף טומאת משקין אינה אלא מדרבנן, ואם כן:

ברובא מים גזרו רבנן, בפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן, ועד שלא תוסיף הנפילה שיהיה בה רוב מים אין כאן טומאה. ^[8]

מתניתין:

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

א. הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, אינו חושש שמא לא ילדה אצלו ובנה - שהיא מניקה - של אחרת היה, ^[9] ואם כן, הולד שתלד בכור הוא. אלא סומך על כך שהיא ילדתו, וכבר הבכירה, וכפי שמתבאר בגמרא הטעם שאין בהמה אוהבת את בן חברתה כדי להניקה. ^[10] ב. אם נכנס לתוך עדרו, וראה את המבכירות [שזו להם הלידה הראשונה] מניקות כל אחת בהמה מסוימת, ואת שאינן מבכירות [שכבר ביכרו קודם ולד זה] מניקות בהמות אחרות, הרי זה אינו חושש: שמא בנה של זו שאינה מבכירה וולדה אינו בכור בא לו אצל זו שהיא מבכירה, ושמא בנה של זו שהיא מבכירה וולדה הוא בכור בא לו אצל זו שאינה מבכירה, ונמצא שאין אנו יודעים מי הוא הבכור וכולם ספק בכורות, אלא סומך על כך שכל אחת מניקה את בנה, כך, שהמבכירה מניקה את הבכור, ושאינה מבכירה מניקה את הפשוט. ^[11]

גמרא:

אמר רב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא, פסק ההלכה היא ככל הדינים השנויים במשניות שבפרק זה, מלבד באותם מקומות ששנינו מחלוקת. ^[12]

אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [נראה שבעודו מנמנם ושוכב אמר רב את הדברים האלו], שהרי אהייא [על איזו משנה הוצרך רב להשמיענו שהלכה כמותה], שהרי:

אילימא ארישא [שמא תאמר להשמיענו שהלכה כמשנה הראשונה שבפרק זה], כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי בה רבי ישמעאל ורבי עקיבא, וכשנשנית פלוגתא הרי אמר רב שאין הלכה כן.

אלא אדרבי אליעזר בן יעקב, שמא תאמר שבא רב להשמיענו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב בדינו הנשנה במשנה השניה שבפרק זה, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

כלל הוא בידינו "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי [מעט דינים נאמרו משמו במשניות, ואולם קב נקי הוא שהלכה כמותו]", ולא הוצרך רב להשמיענו שהלכה כמותו בפרק זה דוקא. ^[13]

אלא אדרבי שמעון בן גמליאל, שמא תאמר, שבא רב להשמיענו שהלכה כרבי שמעון בן גמליאל השנוי במשנתנו, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי בברייתא, הרי שנינו בברייתא שנחלקו חכמים על רבי שמעון בן גמליאל, ובמקום ששנינו מחלוקת חכמים, אין הלכה כן, כדאמר רב "בר מפלוגתא".

שנינו במשנה לקמן כד ב: רבי יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן [מסביב למקום השחיטה] ותולש את השער [ואין בזה משום גיזה בבכור שהיא אסורה מן התורה], ובלבד שלא יזיזנו [לשער התלוש] ממקומו. וכן תולש את השער, לראות מקום מום.

אלא אדרבי יוסי בן המשולם שבמשנה דלקמן כד ב. אף כך אי אפשר לומר, כי:

הא אמר רב חדא זימנא [כבר אמר כן רב פעם אחרת], דאמר רב: הלכתא כרבי יוסי בן המשולם.

שנינו במשנה לקמן כה א: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בכור בעל מום שנשר בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

אלא אשער בעל מום, שמא תאמר שהוצרך רב להשמיענו את ההלכה בדין שער בכור בעל מום שנשר ואחר כך שחטו או מת, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי - במשנה לקמן כה א - עקביא בן מהללאל ורבנן.

ומשנינן: לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו הוא שאמר רב דהלכה כמותו, ואף שחלקו חכמים עליו בברייתא הא קא משמע לן רב: דפלוגתיה דברייתא לא פלוגתא היא. כלומר, לא לזה נתכוין רב כשאמר "בר מפלוגתא", אלא לפלוגתא שנשנית במשנה.

ומקשינן: וכיון דאמר רב "הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא",

הערות

^[1] האחרונים נתקשו בשיטת הרמב"ם, שפסק גבי אפר פרה שנתערב באפר מקלה, וגבי נבילה שנתערבה בשחוטה, שאין הביטול מועיל אלא למגע אבל לא למשא. ואילו גבי חררת דם כתב הרמב"ם [שאר אבות הטומאות א טז]: בהמה ששפעה חררת דם אף על פי שנפטרה מן הבכורה, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה. וקשה, שהרי בסוגייתנו מבואר שהכל אחד! ? [והטעם שהוצרך הרמב"ם לדין ביטול ברוב, הוא משום שהרמב"ם פסק שם בהלכה יג "בשר נבילה שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור", והיינו שהוא סובר "עד לכלב", ואם לא משום ביטול ברוב, הרי חזיא לכלב]. והכסף משנה בשם מהר"י קורקוס בהי"ז שם כתב ליישב [על פי הבנת הקהלות יעקב סימן כג], שיש חילוק בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש, כי בתערובת לח בלח נתמזג הכל ונעשה דבר חדש. ואף שבסוגייתנו לא חילקו בזה, מכל מקום הרי מסיק הגמרא ב"קשיא" ולא ב"תיובתא", והחילוק הוא כמו שכתב מהר"י קורקוס, וכמובא שם בשם מרכבת המשנה. ומיהו בשערי ישר שער ג פרק ז הקשה, שהרי לעיל בעמוד א מבואר, דאפר פרה שנתבטל באפר מקלה - טומאתו כמאן דאיתא דמיא ומטמא במשא, וכן פסק הרמב"ם, ומלשונו נראה שכבר קידש את האפר במי החטאת, וטעמו, משום שאפר פרה אינו מטמא - וכמו שהעיר הרש"ש הובא בהערות לעיל - ואם כן, הרי זה תערובת לח בלח, ומכל מקום הרי הוא מטמא במשא. וראה מה שכתב הוא בישוב דעת הרמב"ם.

^[2] כתבו התוספות בביאור טעמו של רב יוחנן, שהוא משום דכתיב [מלכים ב, פרק ט]: "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל", אלמא אכילת כלבים שמה אכילה.

^[3] ביאר רש"י: כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה, ההיא אף על גב דחזיא לכלב לא מטמאה במשא, דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא, אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתה לה טומאת משא, תו לא סליק מינה עד שתיפסל לכלב.

^[4] כתבו התוספות, שלענין אכילה אף רבי יוחנן מודה שאין צריך מקרא למעט, וכמו שהוכיחו. אלא שלענין טומאה סובר רבי יוחנן שהוצרך הכתוב למעטו, אף על גב שאינו ראוי לאכילה, ומשום שיש לדמותו לשרץ שכבת זרע וזיבה.

^[5] הקשה בראשית בכורים: הרי כל זמן שהולד בבטן אמו לא חלה עליו טומאת נבילה, וכמבואר בחולין ע א "בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, טהור", ואם כן, מה מועיל מה דהוי חזי בבטן, הרי אז לא חל שם נבילה עדיין! ? ומוכרח לומר, דאף שאינו מטמא בפועל, מכל מקום שם נבילה חל עליו שהרי נתנבל, אלא שאמו מצילתו מלטמא כל זמן שהיא חיה, ראה שם ביתר אריכות. ובחזון איש [בכורות כא ב] כתב: אף על גב דבאותה שעה הוי טומאה בלועה, מכל מקום כיון דהולד כבר מת והוי נבילה, מיקרי איתחזי מעיקרא. [ויש לתמוה מלשון רש"י "אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתה לה טומאת משא, תו לא סליק מינה עד שתיפסל לכלב"]. מיהו קשה: הלא עובר מת ניתר בשחיטת אמו, כדתנן חולין עד א, ושם עז א שליא שיצתה מקצתה. ואם כן, עדיין לא חייל עליה שם נבילה כלל [וכן הקשה בכתבים המיוחסים להגרי"ז ולא יישב]. ועל כרחך צריך לומר, דמכל מקום כשלא נשחטה אמו, חשיב כנבילה מעיקרא. וראה עוד בראשית בכורים בפרט זה.

^[6] בשיטה מקובצת השלם כתב בשם הרא"ש: לא נקט "נחשדו" עמי הארץ בשביל איסור שעשו במה שעירבו בו מחצה מים, אלא כלומר, רגילות לערב כל ציר במחצה, לא מפני שידקדקו לצמצם, אלא רגילות למדוד הציר והמים במדה אחת, ואפילו אם לא צמצם והמים מיעוט, מכל מקום כי נפל לתוכן מים כל שהוא, השלימו למחצה והעדיפו. אי נמי נקט "נחשדו", דאי אמר עם הארץ שלא עירבו בו מחצה מים, לא מהימנינן ליה, וכן משמע מלשון המשנה דרבי אליעזר בן יעקב לענין נאמנות קאמר, דקתני ברישא:.

^[7] א. כתב רש"י: ציר טהור, כגון שהשיקו במים, שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא, כדמפרש: נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם, וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו, ורבו מים על הציר וטמאים. ולכאורה אין דבריו מובנים, למה לו להזכיר השקה כלל, והרי ציר אינו מקבל טומאה, ואילו המים שבתוכו הרי בטלים ברוב הציר, או שאפילו בפלגא ופלגא אינם מקבלים טומאה, ואם כן, הציר הוא טהור עד שלא נפל לתוכו מים כל שהוא! ? וכתבו התוספות על דברי רש"י: והדין עמו. ואי אפשר לומר שיהא טהור בלא השקה משום דסתמיה הוי רובא ציר, ולאו בר קבולי טומאה הוא, דהא אמרן לעיל דבעו השקה. ב. בתחילת הסוגיא מתבאר, דבמחצה על מחצה מועיל השקה לטהר, וכמו שכתבו התוספות לעיל כב א ד"ה בטילו להו [הובא בהערות שם], ואם כן, מה מגרע מה שנתרבו עליו מים, והרי ההשקה כבר טיהרה את המים! ? קושיא זו הקשה ר"י בתוספות חיצוניות [בשיטה מקובצת השלם, והובא במהרי"ט אלגאזי מז ג ד"ה ועל] וז"ל: אם נפרש דבמחצה על מחצה מהניא השקה כיון דליכא רובא ציר לבטל המים, תיקשי ליה: אמאי קאמר רב נחמן דמשום חשש עירוב מחצה מטמא בנפילת המים כל שהוא, והא אי עריב להו מחצה על מחצה טהרי להו בהשקה, ותו לא מטמא על ידי ריבוי המים, על ידי תוספת מים טהורים! ? וראה מה שכתבו בתירוצם הראשון. ובתירוצם השני כתבו: ומיהו נראה לר"י, דמחצה על מחצה נמי לא סלקא להו השקה, דמבטלי הציר למי ציר ולא נגעי מי הציר למקוה, אבל כשהרוב מים ובטל הציר במים אז סלקא להו השקה. וראה מה שכתב בראשית בכורים לבאר ענין הביטול שהזכירו. וראה מה שכתב מהרי"ט אלגאזי שם לבאר את הסוגיא לעיל מקושיית התוספות שם, שמכחה אמרו שם דבמחצה על מחצה מהני השקה, שלא כמו שכתבו התוספות חיצוניות כאן. וראה עוד במהרי"ט אלגאזי מה שהביא שם בשם הפרי תואר ליישב הקושיא מתוספות דלעיל. וראה עוד בהערה בהמשך הענין. ג. עוד כתב רש"י: ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה, מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקה, מי עם הארץ כל שהוא. ובתוספות האריכו בביאור הדברים.

^[8] א. מהרי"ט אלגאזי [מז ג], למד מלשון הרא"ש בפירושו למכשירין, שלא היה גורס "טומאת עם הארץ דרבנן" אלא "טומאת משקין דרבנן" בלבד, ודי בזה כדי שנאמר בפלגא לא גזרו רבנן. ב. בפשוטו היה נראה, דבפלגא ופלגא אין זה משום ביטול ברוב, דבפלגא ופלגא לא שייך ביטול ברוב. ואין דין זה אמור אלא משום שהמים מעורבים בציר וכדבר אחד דמו, וכיון שחציו ציר חשבינן להו מדרבנן כמו שכולו ציר. אלא שקשה: הרי לשון הגמרא בתחילת הסוגיא הוא, שאם מיעוט מים אינו מקבל טומאה משום ביטול ברוב. אך ראה במהרי"ט אלגאזי [מז ג], שלמד מסוגייתנו, דבדרבנן אפילו חד בחד בטיל, ובזה ביאר את שיטת הרמב"ם שהביא שם, דבתרומת חוץ לארץ שהיא מדרבנן אפילו תערובת חתיכה אחת בחתיכה אחת בטילה, ראה שם.

^[9] הגמרא לקמן כד א מדקדקת את לשון המשנה "היה" ולא "הוא", ראה שם.

^[10] א. בגמרא נסתפקו - ולא איפשיט - אם סברת רבי שמעון בן גמליאל היא, משום שאין בהמה אוהבת כדי להניק אלא אם כן, ילדה, ומיהו כיון שילדה יתכן שמניקה היא את בן חברתה. או שאין היא אוהבת את בן חברתה כלל כדי להניקו, וכיון שהיא מניקה את זה ודאי שזה הוא בנה, ואף שלשון המשנה בפשוטו הוא כפי הצד השני - וכאשר נתבאר בפנים - מכל מקום מצדדת הגמרא לפרש את לשון המשנה באופן אחר. ב. כתב החזון איש [בכורות כא ד]: לפי חכמים לא די שאין זו חזקה ואנן סהדי שאינה מניקה את בן חברתה, אלא אף רוב אין כאן. שהרי אם תמצי לומר שלשיטתם רוב מיהא איכא, אלא שאנו אומרים סמוך מיעוטא לחזקה [שלא ילדה], אם כן, למה חלקו על רבי שמעון בן גמליאל בסיפא, כשילדה מבכירה ואינה מבכירה ואנו מסתפקים אם זו שמניקה המבכירה בנה הוא, דבזה הרי לא שייך חזקה. ג. התוספות לעיל כ ב ד"ה חלב פוטר, מדקדקים בשם רבינו תם ממשנתנו, שאם לא הסברא שאינה מניקה את בן חברתה, לא היינו סומכים על מה שהיא חולבת להכריח שכבר ילדה, ולמדנו ממשנתנו כדעת הסובר שחלב אינו פוטר. וראה לשון רש"י כאן. אך הרמב"ן בהלכותיו כתב: משכחת לה בכגון שראינו אותה חולבת קודם שילדה, ושהתה, ואחר כך ראינו ולד כרוך אחריה, אבל אם לא ראינוה חולבת, אלא שמצא בעדרו בהמה מניקה, או שלקחה מן הגוי, ודאי אפילו בלא ולד כרוך אחריה הרי היא פטורה, דקיימא לן חלב פוטר כדכתבינן לעיל. ואף בתוספות שם הזכירו דחיה זו.

^[11] מבואר בגמרא, שאף לפי הצד שהיולדת אוהבת ומניקה אף את בן חברתה, ואין הכרח שהולד אותו הוא מניקה הוא אכן בנה, מכל מקום במקום שיש לה את ולדה אינה מניקה את בן חברתה, וזה הוא טעמו של רבי שמעון בן גמליאל בסיפא.

^[12] אין הכוונה לומר, שבמקום שחכמים חולקים על האמור במשנה אין הלכה כמותו, שהרי אם אין חולקים אין צריך להשמיענו שהלכה כן, אלא הכוונה היא, מלבד במקומות ששנינו בפירוש מחלוקת, ולקמן יתבאר אם הכוונה למקומות ששנינו מחלוקת במשנתנו או אפילו בברייתא. על פי תוספות כד א ד"ה ופלוגתא.

^[13] כתבו התוספות: פעמים שמכל מקום פסקינן הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב - וכפי שהביאו שם - משום שלא מסתבר כדבריו, ולפיכך הוצרך לפסוק הלכה

אחת זו ואחת זו, גם טומאה חמורה וגם טומאה קלה יש בנבילה, עד שאינה ראויה לאכילת כלב, מדוע אין החררה מטמאת במשא? הא חזיא [הרי היא ראויה] לכלב! ואומרים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

א גופא [ודנים לגופה] של אותה מחלוקת שהבאנו, בר פדא אמר: טומאה חמורה, לטמא במשא ובמגע, יש בנבילה עד שלא תהיה ראויה עוד לאכילה לגר, וטומאה קלה, טומאת אוכלים — עד שלא תהיה ראויה לכלב. ור' יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו יש בה עד שלא תהא ראויה לכלב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של בר פדא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), ומכאן למדנו כי דווקא נבילה הראויה לאכילה לגר קרויה "נבילה" כלומר, יש לה דין נבילה, לענין איסור אכילה ולענין טומאה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה "נבילה".

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן], שאינו למד כן, מה הוא למד מכאן? ומשיבים: לדעתו הוזכרה כאן אכילת הגר כדי למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא [למעט מקום שהסריחה הנבילה מתחילה], שמעולם לא היתה ראויה למאכל הגר, שאין דין נבילה חל עליה. אבל אם היתה ראויה מתחילה לגר — אין טומאת נבילה מסתלקת ממנה עד שתיפסל מאכילת כלב. ושואלים: ואידך [והאחר, בר פדא], מדוע הוא אינו דורש כך כתוב זה? ומשיבים: לדעתו, נבילה שהסריחה מעיקרא [מתחילתה] לא צריכא קרא למעוטי [אינה צריכה כתוב למעט אותה], כי עפרא בעלמא הוא [עפר בלבד היא] ואינה נחשבת לכלום.

וביחס למה שהסברנו, כי גם לדעת ר' יוחנן, נבילה שהיתה סרוחה מתחילה — לא חל עליה כלל דין נבילה, מקשים: תנן [שנינו במשנתנו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם — הרי זו תקבר, ונפטרת מן הבכורה. ותני [ועל כך שנה] ר' חייא בברייתא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שהולד שנימוק נתבטל בדם שבחררה, שהוא הרוב, ולכן אינו מטמא טומאת נבילה.

ויש לשאול: מאי איריא [מה שייך, מדוע] הוצרך לנמק זאת משום ביטול ברוב? תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו משום דלא איתחזי [שהולד שבחררה לא היה ראוי] כלל מתחילתו לאכילת אדם, ואם כן לא חלה עליו טומאה! ומשיבים: הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אימיה [זה גם כן היה ראוי מתחילתו לאכילה אגב אמו, קודם שהפילה], ומשום כך לא נסתלקה טומאה ממנו גם לאחר מכן.

ב ועוד בענין ביטול טומאה ברוב, תנן התם [שנינו שם], במשנה במסכת מכשירין, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ציר (של דגים מלוחים שנכבשו במים), שנלקח מעם הארץ החשוד על הטומאה, אלא שידוע לנו שהוא טהור, משום שהמים שבו, שהם בחזקת טמאים, בטלים ברוב הציר, אם אירע שנפל לתוכו מים כל שהוא — טמא, לפי שעכשיו נמצא שיש בו רוב של מים טמאים. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, זאת אומרת: נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר, ולכן די במים מועטים שנוספו כדי להפוך את המים לרוב הציר. ושואלים: ולמה לי להסיק מכאן שנחשדו עמי הארץ לערב מחצה? אפילו היו המים בציר [פחות] ממחצה, נמי [גם כן] יהיה הציר טמא. שהרי המים שהם מעט פחות ממחצה, והני [ואותו] משהו מים שנפלו לציר, כשהם מצטרפים — הוה ליה פלגא [הרי זה מחצה] של הציר כולו, ופלגא לא בטיל [ומחצה לא בטל] במחצה!

ומתקנים, אימא [אמור]: אין כוונת רב נחמן לומר שאינם מערבים פחות ממחצה, אלא: עד מחצה כלומר, קרוב למחצה. ומוסיפים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: יש לפרש את דברי רב נחמן כפשטם, שאם היו המים, עם המעט שנפל לתוכם, מחצה בציר — לא היה הציר טמא. וטעם הדבר הוא, כי טומאת עם הארץ, שכל היוצא מתחת ידו בחזקת טמא, אינה אלא דרבנן [מדברי חכמים], וכן טומאת משקין שהמים מטמאים — גם היא דרבנן [מדברי חכמים]. ולכן יש לומר כי ברובא [ברוב], כאשר המים מצטרפים לרוב — גזרו רבנן [חכמים] טומאה על הציר. אבל, בפלגא ופלגא [במחצה מים ומחצה ציר] לא גזרו בה רבנן [חכמים] טומאה.

ג משנה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הלוקח (הקונה) בהמה מניקה מן הגוי — אין חוששין שמא הולד שינק ממנה בנה של אחרת היה, והיא עצמה עדיין לא ילדה. אלא כל ולד הולך אחר אימו, ובודאי בנה הוא, ולכן כל שתלד מעתה בודאי אינו בכור. נכנס לתוך עדרו וראה את המבכירות, שילדו זה עתה בכור, מניקות, ואת שאינן מבכירות, כלומר, אלו שכבר ילדו יותר מולד אחד, מניקות — אין חוששין שמא בנה של זו (המבכירה) בא לו אצל זו (שאינה מבכירה), או שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ולכן כל אחד מן הולדות שבעדר הריהו ספק בכור. אלא אנו מניחים שכל ולד הולך אחר אימו, ולכן היונק מן המבכירה הריהו בכור ודאי, והיונק משאינה מבכירה — בודאי אינו בכור.

ד גמרא אמר רב נחמן משמיה [משמו] של רב: הלכתא בכוליה פירקין [הלכה היא כמו שנאמר בכל המשניות של הפרק שלנו], וגם מה שלא נשנה בסתם, אלא בשמו של תנא מסויים, בר מפלוגתא [חוץ מאותם מקומות שיש בהם מחלוקת], ששם צריך להכריע באופן שונה בכל מקום. אמר רב ששת, אמינא: כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא [אומר אני: כאשר נמנם ושכב רב אמר את השמועה הזו] שהובאה בשמו, כלומר, לא דקדק בדבר. שכן אהייא [על מה] הוצרך לומר כלל זה, שהלכה כמשניות שבפרקנו? אילימא ארישא [אם תאמר על המשנה הראשונה], במי שלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה (לעיל יט, ב) — הרי מפליגי [חלוקים] בה ר' ישמעאל ור' עקיבא!

אלא על דברי ר' אליעזר בן יעקב, בענין בהמה גסה ששפעה חררת דם (לעיל כא, ב) — לא הוצרך לכך, שכן כלל בידינו הוא: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר, מעט, אבל נקי וברור כסולת, והלכה כמותו!

אלא אם על דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הדברים אמורים — הלוא מפלג פליג [חולק התנא] בברייתא על הלכה זו! אלא תאמר שכוונת רב לר' יוסי בן המשולם במשנה הבאה (כד,ב) — הא [הרי] כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב: הלכתא [הלכה] כר' יוסי בן המשולם! אלא תאמר שכוונתו למשנה בענין שער בכור בעל מום (להלן כה,ב) — הלוא מיפלג פליגי [חלוקים] בה עקביא בן מהללאל ורבנן [וחכמים]!

ומשיבים: לעולם כוונתו של רב לדבריו של רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו. והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו]: דברייתא לא פלוגתא היא [שמחלוקת שבברייתא לא נחשבת למחלוקת], ואין להתחשב בה.

ושואלים: וכיון שאמר רב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא [הלכה בכל הפרק שלנו חוץ ממקום שיש בו מחלוקת],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Both this one and that one, i.e., items of both forms of impurity, impart impurity until they are no longer fit to be eaten by a dog, it poses a difficulty to the opinion of Rabbi Yirmeya, as this mass is fit for a dog. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult.

The Gemara discusses the matter itself. Bar Padda says: An item with severe ritual impurity imparts impurity to substances until it is no longer fit to be eaten by a ger toshav, but an item with light impurity imparts impurity to substances until it is no longer fit to be eaten by a dog. And Rabbi Yoḥanan says: Both this one and that one impart impurity until they are no longer fit to be eaten by a dog. The Gemara asks: What is the reason for the ruling of bar Padda? As it is written: “You shall not eat of any animal carcass; you may give it to the ger who is within your gates” (Deuteronomy 14:21). Bar Padda understands from this verse that an item which is fit for a ger toshav is called an animal carcass, and that which is not fit for a ger toshav is not called an animal carcass.

The Gemara asks: And with regard to the other Sage, Rabbi Yoḥanan, how does he interpret that verse? He maintains that it serves to exclude a carcass that was decayed from the outset, e.g., if the flesh started to decompose while the animal was still alive, due to severe injury. But if the carcass was initially edible and later decayed, it continues to impart ritual impurity provided it is fit for a dog. The Gemara asks: And with regard to the other Sage, bar Padda, how does he respond to this claim? A verse is not necessary to exclude such a case where the carcass was decayed from the outset, as it is merely like dust and obviously does not impart impurity.

We learned in our mishna that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn. And Rabbi Ḥiyya teaches: That mass of congealed blood does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying. And Rabbi Yoḥanan says: It is due to the halakhic nullification of a forbidden substance in a majority of permitted substances that the Sages touched upon it, in order to exclude it from impurity through contact or carrying.

The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan say this halakha is due specifically to the nullification of a substance in a mixture by the majority of the mixture? Let one derive the halakha from the fact that the mass is not fit for consumption at all, and it never was. The Gemara explains: This too was initially fit by virtue of its mother, i.e., if one had slaughtered the mother before the embryo was discharged it would have been edible as part of the mother.

We learned in a mishna elsewhere (Makhshirin 6:3) that Rabbi Eliezer ben Yaakov says: Ritually pure brine, taken from an am ha’aretz, into which any amount of water fell is rendered impure. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: That is to say that amei ha’aretz are suspected of mixing half a portion of water in the brine, which means that when the additional water falls in, the nullified impurity in the brine is revived by it and renders the entire mixture impure. The Gemara asks: But why do I need to say they are suspected of mixing precisely half a portion of water? Even if they mix in less than half, the brine will also be rendered impure upon contact with the added water, as that small amount combined with slightly less than half a portion of water constitutes half the mixture, and half a mixture is not nullified by the other half.

The Gemara answers: Say instead that an am ha’aretz is suspected of mixing in water until it constitutes slightly less than half the mixture. And if you wish, say instead: The impurity of foods belonging to an am ha’aretz applies by rabbinic law and the impurity of liquids also applies by rabbinic law. Accordingly, the impurity of the brine in this case is due to two separate rabbinic decrees. Where the majority is water the Sages decreed the brine is impure, but in a case where half the mixture is pure fish brine and half is water the Sages did not decree that the brine is impure.

MISHNA: Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of one who purchases a nursing female animal from a gentile, he does not need to be concerned, i.e., take into account the possibility, that perhaps it was nursing the offspring of another animal. Rather, the buyer may assume it had previously given birth. In the case of one who enters amid his flock and sees mother animals that gave birth for the first time that were nursing, and also sees mother animals that gave birth not for the first time that were also nursing, he does not need to be concerned that perhaps the offspring of this animal came to that animal to be nursed, or that perhaps the offspring of that animal came to this animal to be nursed.

GEMARA: Rav Naḥman said in the name of Rav: The halakha is in accordance with the opinion of the anonymous tanna in the mishnayot throughout the whole chapter, except where there is a difference of opinion recorded in that mishna. Rav Sheshet says: I say Rav was dozing or sleeping when he said this halakha. After all, to which mishna is this referring? If we say it is referring to the first mishna in the chapter (19b) then his ruling does not apply, as Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva disagree in that mishna.

Rather, you will say it is referring to the ruling of Rabbi Eliezer ben Yaakov (21b). This is also problematic, since it is already known that the halakha is in accordance with his opinion, as there is an established principle that the teaching of Rabbi Eliezer ben Ya’akov measures only a kav but is clean and accurate, and therefore the halakha is in accordance with his opinions.

Rather, you will say it is referring to the statement of Rabban Shimon ben Gamliel in the mishna here. That is also difficult, as there is a tanna who disagrees, in the baraita cited on 24a. Rather, you will say that it is referring to the statement of Rabbi Yosei ben HaMeshullam in the next mishna (24b). But didn’t Rav already say this one time? As Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam. Rather, you will say that it is referring to the matter of the hair of a blemished firstborn discussed in the mishna on 25b. But that case too is subject to a dispute, as Akavya ben Mahalalel and the Rabbis disagree in that mishna.

The Gemara answers: Actually, Rav’s statement is referring to the statement of Rabban Shimon ben Gamliel here, and Rav teaches us this: That if a mishna is contradicted by a dissenting opinion cited in a baraita it is not considered a dispute, and the halakha therefore follows the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara asks: But once Rav said the halakha is in accordance with the opinion of the anonymous tanna in the mishnayot throughout the whole chapter except where there is a difference of opinion,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואידך. ר' יוחנן ההוא לא תאכלו כל נבלה לגר למעוטי היכא דהסריח מעיקרא קודם שתהא נבלה דלא איתחזי לגר ההיא לא מיטמיא אבל איתחזי לגר לעולם מטמא עד שתיפסל לכלב:

האי נמי איתחזי לגר מעיקרא אגב אימיה. דאי לא שפעה ונשחטה ונמצאת חררת דם היתה ראויה לגר אגב הבשר וכיון דאיתחזי אגב אימא איתחזי נמי כששפעה ודין הוא שתטמא אי לאו משום דאמרינן דבטל ברוב:

ציר טהור שאין רובו מים שאין צריך השקה כיון שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא וצריך השקה:

לערב מחצה מים בצירן וכיון דנפל בתוכו משהו מים הוי רוב מים ומקבל טומאה:

ופלגא לא בטיל. דמיעוטא מים אמרן לעיל דבטלי ברוב אבל מחצה לא בטלי:

אימא עד למחצה. כלומר עד קרוב למחצה מערב בצירן וההיא משהו שנפל משלימן למחצה ולא בטיל:

וטומאת משקין דרבנן. דדרשינן הכי לקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מאי יטמא הכשר. ולא מטמו אלא מדרבנן ולא גזרו רבנן אלא ברובא:

אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. זה שמניקה וזו לא ביכרה עדיין אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה. וראה את המבכירות מיניקות. ואת שאינן מבכירות נמי מיניקות. אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. והויין כולו ספק בכורות. אלא את שיונקות מן המבכירות הן הבכורות ודאין והשאר חולין וודאין:

הלכתא בכוליה פירקין במתניתין בין סתמא בין בחד תנא היכא דלית פלוגתא:

אהייא. אמר הלכתא:

אדר' אליעזר הא לא צריך למימר דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי דהלכתא כוותיה:

מיפלג פליגי בברייתא. כדאמר לקמן:

הא אמרה רב חדא זמנא. לקמן:

מהו דתימא כי אמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא אדרבי יוסי קאמר ומאי בכוליה פירקין דקאמר משום דתרתי הלכות א"ר יוסי עושה מקום וכן התולש להכי נקט לישנא דכוליה פירקין. אבל לעולם אין הלכה כרשב"ג משום דפליגי בברייתא להכי קאמר הלכה כר' יוסי בן המשולם בפירוש למימרא דמאי דקאמר הלכה בכוליה פירקין אדרבן שמעון בן גמליאל קאמר משום דלא חשיב פלוגתא דברייתא:

בפרש"י בד"ה קב ונקי כו' כמותו הס"ד ואח"כ מ"ה דר"י כו' ננהו במתניתין ומפרש לקמן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אחת זו כו' דההיא אכילה לכלב קיימת כו':

בד"ה ואידך כו' דרבי יוחנן ותימה כו' ובד"ה תנן התם כו' דמיעוטא מים בטלי להו כו' נמי טהור אלא חיישינן כו' השתא למאן דמוקי האי כל שהוא מים טמאים הוא ודייק כו' כצ"ל להיות ולאו דוקא מים טמאים ממש אלא מים של עם הארץ ולא באו אלא לאפוקי למאן דמוקי לה במים כל שהוא טהור דהשתא שפיר דוקא נקט מחצה שאם היה בו רוב מים ודאי כבר נטהרו בהשקה אבל במחצה לא הוה סגי להו השקה דמעיקרא דהוו בטלי לגבי ציר ובהאי משהו מים ה"ל רובא מים ובעי השקה שנית וק"ל:

בד"ה אלא כו' פליגי רבנן דרבי שמעון כו' סבר כמאן דאמר כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה ציר (בסופו). שנפלו בו לאחר השקה כו'. כצ"ל:

תד"ה שנפל. דס"ד מתחלתו נעשה הציר במים טמאים. כצ"ל בבי"ת:

תד"ה אלא. עי' כה"ד. ולעד"נ דהא האי דקאמר הלכתא בכולי' פירקין היינו כל השנויין במשנה. וזה דלא מטמאה הלא אינו שנוי במשנה:

תד"ה משנת. ורב גופי' בפ' הבע"י יש דלא מסתבר כו'. וקשה דא"כ מאי פריך שם להא"ד והא משנת ראב"י קו"נ. הלא שם אינו מסתבר כוותי'. ומכש"כ למאי דקאמר דקאי בשיטת ר' אלעזר דפסק רב להדיא דלא כוותי'. וכמו כן קשה דמאי פריך הכא ר"ש דלמא ה"נ לא מסתבר כוותי':

גמ' זאת אומרת וכו' מחצה מים בציר כצ"ל. נ"ב לפמ"ש לעיל (כב א') ע"כ נפרש הכא לערב בציר דקאמר. היינו לעשותו ציר נותנין מחצה מים בשעת כבישה קודם שנעשה ציר ממנו. ועדיין אינו אלא זיעה. אבל משנעשה ציר גמור דינו כאוכל אפי' באו עליו מים כל שהן נטמאו. ונחשדו היינו שמזייפין אותו בתחלת עשייתו שנותנין מים הרבה ואינו נידון כרוב ציר:

אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסל מאכילת כלב שפיר דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב: הא חזיא לכלב. ותטמא במשא קשיא לרבי ירמיה: הסריחה מעיקרא. כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אע''ג דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב ואי קשיא לעיל נמי אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי לקמן: ציר טהור. כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא: עד למחצה. קרוב למחצה: טומאת משקין דרבנן. בפ''ק דפסחים (דף טז.): מתני' אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה זו את בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע''ג שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה: מבכירות. בחורות שלא ילדו אלא עכשיו: אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. דליחוש לכולהו בספק בכורות אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן מבכירות בוודאי הוו פשוטין וודאין: גמ' קב ונקי. לא איצטריך לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו: דר' יוסי בן המשולם ושער בכור בעל מום הלכתא נינהו במתני' ומפרש לקמן: לאו פלוגתא היא. לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני' לא פליגי עליה הלכתא כוותיה:

כשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והאי טעמא שייך בין למגע בין למשא וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני ומצינו לשון טומאה חמורה וקלה (בדבר) על זה בכריתות (דף כא.) ובנדה בפרק בא סימן (דף נ:) גבי גוזל שנפל לגת: אחת זו ואחת זו עד לכלב. אין לפרש דטעמא דרבי יוחנן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לכלב קיימא אלא יש לפרש מדכתיב (מלכים ב ט) ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק. יזרעאל אלמא אכילת כלבים שמה אכילה ומינה מוכח בפ''ב דזבחים (דף לא.) דחשב ע''מ שיאכלוהו הכלבים למחר הוי פיגול: ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא דרבי יוחנן. ותימה דמתוך סוגיא דפ' בתרא דמס' ע''ז (דף סז:) משמע לר' יוחנן דסרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי דבההיא דקאמר רבי יוחנן טעמו וממשו ואמר רב כהנא מדברי כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר דמוקי לה התם כר' שמעון ומפרש טעמא דר' שמעון מהאי קרא דראויה לגר וקאמר ואידך כלומר מאן דאסר טעם לפגם ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך כלומר ר' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריך קרא וי''ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא מעיקרא עפרא הוא אבל לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא דאע''ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה: תנן התם. במסכת מכשירין (פ''ו מ''ג) רבי אליעזר אומר ציר טהור פירש בקונטרס כגון שהשיקו במים והדין עמו דבציר של עמי הארץ מיירי הכא כדמוכח שמעתא ורישא דהך משנה ואי אפשר לומר שיהא טהור בלא השקה דסתמי' הוי רובא ציר ולאו בר קבולי טומאה הוא דהא אמרן לעיל דבעו השקה (ועוד מדתנא ציר טהור ולא תנא ציר טמא שנטהר בהשקה): שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא. כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן וכי נפל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמא ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה ונעורה מוקי ליה שנפלו ביה לאחר השקה מי עם הארץ כל שהוא כך פי' בקונט' והך דפי' מים של עם הארץ ולא פירש מים טמאים משום דמתני' קתני מים סתם וא''ת ולמאן דמוקי לה שנפלו בו מים של עם הארץ פשיטא דטמא כמו מתחלתן דבעי השקה דמאיזה טעם בעי השקה מתחלתן אי רובא ציר הא אמרו לעיל דמיעוטא מים בטלי להו ברובא ובלא השקה נמי טהור אלא חיישינן דלמא רובא מיא ומהאי טעמא גופיה נפלי ביה לאחר השקה מים טמאים כל שהוא הרי מים טמאים הללו חוזרים ומטמאין אותן מים הטהורים ואי לאשמועינן היא גופה דציר של עם הארץ בעי השקה בפירוש הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וי''ל דלא דמי סופו לתחלתו דס''ד מתחלתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקת טומאה על ידי שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכא השקה דמה נפשך טהור הוה אמינא דשנפלו לו טמאים כל שהוא משום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנו מחזקה והשתא למאן דמוקי האי כל שהוא מים טמאים הוא ודייק מינה רב נחמן זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים ביניהן כלומר פעמים שמערבין בו מחצה מים לאו למימרא שאם היה בו רוב לא היה טמא כשנפלו בו מים כל שהוא דכמו כן היה טמא כדפרישית אלא למימרא שאם מתחלתן לא היו רגילין לערב כי אם מועטין אם כן (אם) לא הוה מטמא מים כל שהוא דהא אכתי רובא ציר הוא: אלא אדרבי אליעזר בן יעקב כו'. ואם תאמר הא מיפלג פליגי רבנן דרבי שמעון דשיליא דלעיל ואין לומר דדלמא רב סבר כריש לקיש דמפרש טעמא בפרק המפלת (נדה כז:) משום דנתבלבלה צורתו דכל שכן דקשה טפי דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי שמעון לא בטל ברוב ויש לומר דדלמא ר''ש סבר כמאן דאמר טומאה חמורה עד לגר דלדידיה לא צרכינן לטעמא דביטול ברוב וכמו שפירש' לעיל דכל טומאת נבילה קרי טומאה חמורה אפי' טומאת מגע אי נמי לא חשיב פלוגתא כיון דלא נחלקו עליו בהדיא באותו דבר עצמו: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. אע''פ שיש מקומות שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב כדאשכחן בריש הדר עם הנכרי (עירובין דף סב:) ורב גופיה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס.) יש דלא מסתבר כותיה לפיכך הוצרך לפסוק הלכה: