בכורות כד ע"ב

אחאי בריבי ראה חזיר שכרוך אחר רחל מהו מאי קמיבעיא ליה אילימא לבכורה וקמיבעיא ליה אי הלכתא כרשב''ג אי הלכתא כרבנן תיבעי ליה טלה כי קמיבעיא ליה לבכורה ואליבא דרבנן לאכילה ואליבא דרשב''ג לבכורה ואפי' לרבנן דאמרי מרחמא כי מרחמא דמינה דלא מינה לא או דלמא דלא מינה נמי מרחמא לאכילה ואפי' לרשב''ג אם תמצא לומר סבר יולדת מרחמא דמינה דלאו מינה לא או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא תיקו:
מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער לראות מקום מום:
גמ' אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם בעו מיניה מרב הונא כנגדו ביו''ט מהו טעמא דרבי יוסי בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביום טוב אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו או דלמא בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין וביו''ט דבר שאין מתכוין מותר אמר להו זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כרבי יוסי בן המשולם איפשוט לכו אתו שיילוה אמר להו הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם אתו לקמיה דרב הונא אמר להו כנגדו ביום טוב מותר איתמר נמי אמר רב חנניה בר שלמיא משמיה דרב כנגדו ביום טוב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

בעי אחאי בריבי [נסתפק אחאי שהיה אדם גדול וחשוב בדורו]:

ראה חזיר שכרוך אחר רחל מהו?

ומפרשת הגמרא את הספק:

מאי קמיבעיא ליה [מה נסתפק אחאי], אילימא לפוטרה מן הבכורה, וקמיבעיא ליה לאחאי: אי הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ופטורה מן הבכורה, אי הלכתא כרבנן הסוברים, אפילו מי שאינה יולדת מניקה אחר. כך אי אפשר לומר, שהרי אם כן: תיבעי ליה טלה, היה לו להסתפק כשמניקה היא טלה, שהרי באופן זה נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן.

אלא: כי קמיבעיא ליה לבכורה ואליבא דרבנן, לאכילה ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל:

לבכורה מספקא ליה, ואפילו לרבנן דאמרי מרחמא [אף לחכמים הסוברים שמרחמת היא ולד של אחר], מכל מקום יש להסתפק: כי מרחמא דמינה דלא מינה לא [שמא אין היא מרחמת אלא את מינה], אך זו שמניקה חזיר ודאי בנה הוא -

או דילמא: דלא מינה נמי מרחמא [פעמים שמרחמת היא אף ולד שאינו מינה].

לאכילה מספקא ליה ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל: אם תמצא לומר סבר יולדת מרחמא [ולענין אכילה מסתפק הוא לפי רבי שמעון בן גמליאל להצד שאף אם לא ילדה את זה בדוקא הרי היא מרחמת אותו, מכל מקום שמא אינה מרחמת אלא] דמינה, אבל דלאו מינה - אם לא שבנה הוא - לא היתה מרחמתו ובהכרח שבנה הוא ומותר באכילה -

או דילמא: דלאו מינה נמי מרחמא [אף ולד שאינו מינה הרי היא מרחמתו] ואם כן, שמא לאו בנה הוא ואסור באכילה.

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

רבי יוסי בן המשולם ^[1] אומר: השוחט את הבכור, עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן משני צידי מקום השחיטה, כדי לעשות מקום לסכין ^[2] השחיטה שלא תיפסל משום "חלדה" ^[3] ותולש את השער - ^[4] ובגמרא יתבאר כיצד הוא עושה, וטעם ההיתר שאינו חושש ל"לא תגוז בכור צאנך". ^[5]

ובלבד שלא יזיזנו לשער ממקומו כדי שלא יאמרו גזיזה עושה הוא בקדשים, אלא יניחנו שם בין שאר שערותיו.

וכן התולש ^[6] את השער לראות מקום מום כדי להראותו לחכם.

גמרא:

אמר רב: הלכה כרבי יוסי בן המשולם.

בעו מיניה מרב הונא: כנגדו ביום טוב מהו להתיר כשם שהתיר רבי יוסי בן המשולם? וצדדי הספק הם:

האם כוונת המשנה שיכול הוא בכוונה תחילה לתלוש את השער, וטעמא דרבי יוסי בן המשולם, הוא, משום דקסבר תולש ^[7] לאו היינו גוזז, ולא אסרה תורה אלא "לא תגוז בכור צאנך", ^[8] ואם כן, ביום טוב אסור, כי אף שהתולש אינו חייב עליו משום גוזז, מכל מקום אסור דהוה ליה עוקר דבר מגידולו שהוא אסור ביום טוב. ^[9]

או דילמא: בעלמא סבר רבי יוסי בן המשולם תולש היינו גוזז, ומה שהתיר רבי יוסי בן המשולם הוא רק לפנות ולמשוך את השער לכאן ולכאן ואם נתלש יתלש, והיינו טעמא דשרי רבי יוסי בן המשולם: משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין כי הרי לא נתכוין לתלוש, ואם כן, אף ביום טוב דבר שאין מתכוין מותר? ^[10] אמר להו רב הונא לבני הישיבה שנסתפקו: זילו שיילוה לרב חננאל שהוא בקי במימרותיו של רב, אי אמר לכו משמיה דרב הלכה כרבי יוסי בן המשולם, כי אז איפשוט לכו [אפשוט לכם] מה הוא טעמו של רבי יוסי בן המשולם וייפשט ספיקכם. ^[11]

אתו בני הישיבה שיילוה [שאלו את רב חננאל], ואמר להו: הכי אמר רב הלכה כרבי יוסי בן המשולם.

ומשנתברר להם שהלכה כרבי יוסי בן המשולם, אתו לקמיה דרב הונא לשמוע מה הוא טעמו, וממילא כיצד הדין כנגדו ביום טוב. אמר להו רב הונא: כנגדו ביום טוב מותר, ומשום שגם גבי בכור לא התיר רבי יוסי בן המשולם אלא כשאינו מתכוין, ולכן אף ביום טוב מותר!

הערות

^[1] במשניות הנדפסות: "רבי יוסי בן משולם".

^[2] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן למקום שחיטת הסכין. ומבואר מלשונו, שמפנה את השער בכלי שהוא הקופיץ, ואילו את השחיטה יעשה בסכין. ואף שבגמרא כה א מבואר: אמר רב אשי אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ביד, אבל בכלי אסור. ומקשינן עלה: והקתני "עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן", ומשנינן: תני "לקופיץ". ביארו האחרונים, שרש"י מפרש לפי ההוה אמינא שבגמרא, וכדרכו בפירוש המשניות.

^[3] נתבאר על פי רש"י. ותוספות פירשו באופן אחר.

^[4] כתבו אחרונים, שלכך נקטה המשנה "שער" ולא צמר, כדי להשמיענו שאף שער השור אסור בגיזה, וכמבואר בברייתא המובאת בגמרא.

^[5] ומתבאר בגמרא בשני אופנים: האחד: מותר לכוין לתלוש, כי תלישה אינה גיזה שאסרה תורה. השני: אסור להתכוין לתלוש אלא למשוך את השער לכאן ולכאן, רק שאינו חושש שמא יתלש משום דדבר שאין מתכוין מותר. כך הוא לפי שיטת רש"י והרצב"ם. והתוספות מפרשים באופן אחר, וכפי שיתבאר בהערות שבגמרא.

^[6] נכתב על פי גירסת הב"ח, וכן הוא בשיטה מקובצת בגמרא. ובפשוטו הגירסא צריכה ביאור, כי מסקינן בגמרא דכוונת המשנה היא על היתר עשיית המקום ולא על כך שלא יזיזנו ממקומו, ואם כן, ראוי יותר לומר "וכן תולש את השער". ומיהו בהכרח הגירסא היא "התולש", שאם לא כן היתה הגמרא פושטת את ספיקה אם לכתחילה או בדיעבד מלשון "תולש", וכשם שפשטה מלשון הברייתא "תולשו".

^[7] לכאורה נראה שהחילוק בין "תולש" ל"גוזז" הוא, שה"תולש" עוקר מעיקרו, וה"גוזז" חותך. כי אי אפשר לפרש ד"תולש" היינו ביד, ו"גוזז" הוא בכלי, שהרי עכשיו סוברת הגמרא - וכפי שנתבאר בהערה לעיל - שעושה מקום בקופיץ בשביל סכין, ואם כן, הרי עושה בכלי, ומכל מקום אמרינן דתולש לאו היינו גוזז. ומיהו ראה בלחם משנה שבת ח ג, דלענין שבת "תולש" היינו שעושה ביד, וכן כתב במוסך השבת למנחת חינוך מלאכת קוצר אות ב, ובסוגייתנו הרי דנו אם תולש היינו גוזז בין לענין בכור ובין לענין שבת ויום טוב. ובדבר אברהם חלק א סימן כד ענף ג, כתב גם כן שסבור היה לומר שהחילוק הוא בין עקירה לגזיזה, וראייתו היא, משום שאם לא כן מאי קא משמע לן רב אשי לקמן דבכלי אסור, והרי פשיטא שזה הוא גוזז ממש, ומאי סלקא דעתיה דמקשה דפריך והקתני עושה מקום בקופיץ. אך כתב שם [בד"ה כך]: כך אני סבור לומר בגדר התולש בסוגיין - אבל ברע"ב בפירוש המשנה בבכורות ראיתי שכתב: ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך, דתלישה ביד לאו גזיזה היא, אבל בכלי ודאי אסור, ומלשונו נראה לכאורה, דעיקר החסרון שבתלישה דהכא הוא משום דהוי ביד, אבל בכלי מיקרי גוזז ודלא כמו שכתבנו. ועוד הביא שם מדברי הרמב"ן לשבת מד ב מבואר נמי כהרע"ב, דתולש דהכא היינו ביד, וזהו עיקר החילוק שבין גוזז ותולש וכל השקלא וטריא של הסוגיא, וכן הוא עוד בראשונים ז"ל [וכן הוא גם באחרונים ז"ל]. וראה עוד בגמרא חולין קלז א [הובא בדבר אברהם שם בתחילת דבריו] על הפסוק - ויקרא יט ט - "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט": אין לי אלא קציר, עוקר [עם השרשים, כגון עדשים], תלמוד לומר "לקצור", תולש [ביד ולא עם השרשים כגון פולין] מנין תלמוד לומר "בקוצרך". ודחיית הראיה הנזכרת בתחילת ההערה, ראה מה שיתבאר בהערות על דברי רב אשי.

^[8] ביאר החזון איש [בכורות כא ה]: מיבעיא ליה אי מתניתין בתולש בכוונת תלישה, ומשום דתולש לאו היינו גוזז, ואין איסורו אלא מדרבנן, ומדרבנן מיהא אסירא, כדתנן "לא יזיזנו ממקומו", אלמא דיש בתלישה משום איחלופי בגיזה, ומשום שעוסק במצוה התירוהו, כשלא יזיז ממקומו.

^[9] א. פירוש: אף דתולש לאו היינו גוזז ואין לחייבו משום מלאכת גוזז, מכל מקום עוקר דבר מגידולו הוא, שהוא תולדה דקוצר, כן היא הפשטות. ובדבר אברהם [חלק א סימן כד אות ח] כתב לתמוה: שמא, כשם דתולש לאו היינו גוזז לחייבו משום מלאכת גוזז, הוא הדין שתולש לאו היינו עוקר דבר מגידולו שחייב עליה משום תולדת קוצר, ומשום דתולש לאו היינו קוצר. וכתב להכריח מכאן, דפשוט ומקובל היה בידם במנין המלאכות בשבת דתולש הוי מלאכה אי משום גוזז אי משום קוצר, אבל מלאכה קים להו דבודאי הוי, ואסורה בשבת. ב. הטעם שאינו מותר מפני מלאכת אוכל נפש, ראה מה שכתב בהלכות הרמב"ן.

^[10] נתבאר על פי רש"י. והתוספות הקשו על פירושו: למה לן להסתפק כנגדו ביום טוב מהו, היה לנו להסתפק בבכור עצמו באיזה אופן הוא מותר, אם אף כשמתכוין לתלוש, או דוקא כשאינו מתכוין לתלוש! ? ופירשו התוספות: שבאמת לפי שני הצדדים אין מותר אלא כשאין מתכוין, ואף דלפי צד אחד תולש לאו היינו גוזז, מכל מקום מדרבנן אסור במתכוין גזירה תולש אטו גוזז, ואם כן, לענין בכור אין ספק [חוץ מלענין מלקות]. ולכן מסתפקת הגמרא לענין יום טוב: האם דבר שאין מתכוין אסור, ולא התירו בבכור אלא משום שאין כאן אלא איסור דרבנן, שהרי תולש לאו היינו גוזז. או דילמא דבר שאין מתכוין מותר, ואם כן, אף ביום טוב מותר דבר שאין מתכוין. והרמב"ם פסק [מעילה א יא]: השוחט בכור או שאר מוקדשין, תולש את השער מכאן ומכאן לעשות מקום לסכין, ומבואר שמותר הוא לתלוש לכתחילה. ובפשוטו, טעמו הוא משום שהוא סובר "תולש לאו היינו גוזז", וממילא מותר אפילו לכתחילה לתלוש את השער. ואם כן, נראה שאינו סובר כהתוספות, שהרי לשיטתם בין כך ובין כך לא הותר לכתחילה לתלוש, אלא כשאינו מתכוין. והטור [סימן שח] כתב [וכן כתב בשו"ע שם]: וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה, ובפשוטו משמע, שאף הוא סובר כרש"י. ולפי זה דבריו אינם כדברי אביו הרא"ש כאן שפירש כהתוספות. וראה מגן אברהם תצח כג ושער המלך הלכות יום טוב ג ג, ועוד יתבאר מזה בהמשך הענין.

^[11] ראה מה שביארו התוספות בזה.

אחאי בריבי [הגדול]: ראה חזיר שכרוך אחר רחל, מהו דינו? ויש לשאול: מאי קמיבעיא ליה [מה שאלה נשאלה לו] לר' אחאי? אילימא [אם תאמר] לענין בכורה, וקמיבעיא ליה אי הלכתא [ונסתפק לו אם הלכה] כרבן שמעון בן גמליאל הפוטר מן הבכורה, משום שלדעתו בודאי כבר ילדה, אי הלכתא כרבנן [אם הלכה כחכמים], הסבורים שבהמה מרחמת ומניקה גם אם אינה יולדת, וספק הוא אם ילדה כבר — תיבעי ליה [תישאל לו השאלה] לגבי טלה שכרוך אחרי רחל!

ואומרים: כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו השאלה] הרי זה בשני דברים, לפוטרה מן הבכורה ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים], ולענין איסור אכילה של חזיר זה ואליבא [ועל פי שיטת] רבן שמעון בן גמליאל.

ומפרטים: לפוטרה מן בכורה ואפילו לרבנן דאמרי מרחמא [לדעת חכמים שאומרים שבהמה מרחמת] על ולד שאינו שלה, שכן יש לומר: כי מרחמא דמינה [כאשר היא מרחמת, הרי זה על ולד שהוא בן מינה], אבל ולד שלא בן מינה — לא, אינה מרחמת, ואם חזיר יונק ממנה הרי זו הוכחה שבנה הוא, ונפטרה מן הבכורה. או דלמא [שמא] לדעת חכמים, גם ולד שלא בן מינה נמי מרחמא [גם כן מרחמת], ועדיין ספק הוא — שמא לא ביכרה עדיין, ולא נפטרה מן הבכורה.

וכן נשאלה השאלה לענין איסור אכילה של חזיר זה ואפילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שהיונק מן הבהמה הרי זה בחזקת בנה. שכן גם אם תמצא לומר סבר [שהוא סבור] כי בהמה יולדת (שילדה כבר) מרחמא [מרחמת] על ולד שאינו שלה — הרי זה על ולד שהוא בן מינה, אבל ולד דלאו מינה [שאינו בן מינה] — לא, ומאחר שחזיר זה יונק מן הרחל — בוודאי בנה הוא, ומותר באכילה. או דלמא [שמא] הוא סבור כי בהמה שילדה, על ולד דלאו [שאינו] בן מינה נמי מרחמא [גם כן מרחמת], וגם במקרה זה יש ספק, והוא אסור באכילה. שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

א משנה ר' יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור, והוא צריך לפנות את מקום השחיטה משיער, כדי שיוכל לשחוט כראוי, אלא שנאסר מן התורה לגזוז את הבכור, שנאמר: "ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט), כיצד יעשה? עושה מקום בקופיץ (סכין גדולה) מיכן ומיכן, מצידי מקום השחיטה, ואף שבכך הוא תולש את השער. ובלבד שלא יזיזנו את השיער ממקומו, אלא יישאר מעורב עם שאר השיער, כדי שלא ייראה הדבר כגזיזה. וכן תולש אדם את השער של הבכור, כדי שיוכל החכם לראות מקום מום שיש בו, ולהתירו בשחיטה מחוץ למקדש, ואין הדבר אסור משום גזיזת בהמת קדשים.

ב גמרא אמר רב: הלכה כר' יוסי בן המשולם. ובענין זה מסופר, בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב הונא: כנגדו ביום טוב, מהו הדין? האם כשרצונו לשחוט בהמה ביום טוב לצורך החג, מותר לו גם כן לפנות את מקום השחיטה משיער, אף שבכך הוא תולש את השיער? וצדדי השאלה: האם טעמא [הטעם] של ר' יוסי בן המשולם שהוא מתיר לעשות כן בבכור, הרי זה משום דקסבר [שהוא סבור] שתולש לאו היינו [איננו] בכלל גוזז, ולא אסרה התורה דבר זה בקדשים, ומכל מקום ביום טוב אסור הדבר, משום דהוה ליה [שהרי הוא] עוקר דבר ממקום גידולו, כמו קוצר, ודבר זה אסור ביום טוב. או דלמא [שמא],

בעלמא סבר [בכלל סבור] ר' יוסי בן המשולם שתולש היינו [הריהו] גוזז שנאסר בתורה, והיינו טעמא דשרי [וזה הטעם שהוא מתיר] במשנתנו לפנות את השיער בקופיץ — משום דהוה ליה [שהריהו] דבר שאין מתכוין, שאינו מתכוון לתלוש את השיער, אלא רק להזיזו ממקומו. ואם כן, גם ביום טוב מותר הדבר, שהרי אף ביום טוב, דבר שאין מתכוין — מותר?

אמר להו [להם] רב הונא: זילו שיילוה [לכו שאלו] שאלה זו לרב חננאל, שהיה תלמידו של רב והיה שונה הלכות משמו, אי אמר [אם יאמר לכם] שהלכה כר' יוסי בן המשולם, איפשוט לכו [אפתור לכם] את שאלתכם לגבי יום טוב. אתו שיילוה [הלכו שאלו] את רב חננאל, אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: הלכה כר' יוסי בן המשולם. אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא וסיפרו לו, אמר להו [להם]: כנגדו, באותו אופן ביום טוב מותר הדבר. ומוסיפים, איתמר נמי [דבר זה נאמר גם כן] במפורש בשם רב, שכך אמר רב חנניה בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: כנגדו ביום טוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by Aḥai the Distinguished [beribbi]: If one saw an animal with the appearance of a pig that was trailing after a ewe, what is the halakha? The Gemara asks: What is the dilemma he is raising? If we say he is inquiring with regard to the firstborn status of the future offspring, and he is therefore essentially asking if the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel or if the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, then let the dilemma be raised with respect to the more common case of a lamb, rather than the irregular case of a pig-like animal.

The Gemara answers: Actually, when Aḥai the Distinguished raised the dilemma it was with respect to the ramifications of each opinion: He inquired with regard to the future offspring’s firstborn status, and this aspect of the dilemma was raised under the assumption that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. He also inquired with regard to whether or not the pig-like animal is permitted for consumption, and this aspect of the dilemma was raised under the assumption that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara elaborates: He inquired with regard to the offspring’s firstborn status, and this question applies even according to the opinion of the Rabbis, who say that an animal might be merciful toward other young animals. The Gemara explains the dilemma: One can say that when an animal is merciful this applies only toward an animal that is of its own species, but to a young animal that is not of its own species a mother animal certainly does not show mercy. Therefore, the fact that it nursed proves that it is its offspring. Or perhaps an animal might also be merciful toward an offspring that is not of its own species. If it is merciful only to its own species, the ewe is exempt from having its future offspring counted a firstborn; if its mercy extends to other species then it is not exempt.

And Aḥai the Distinguished also inquired with regard to whether the pig-like animal is permitted for consumption, and this question applies even according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel: If you say he holds that an animal that has given birth might be merciful and nurse another mother’s offspring, perhaps that is so only with regard to an animal that is of its own species, but to an animal that is not of its own species it is not merciful, which means the pig-like animal is kosher. Or perhaps a mother might also be merciful toward an offspring that is not of its own species, in which case the pig-like animal might not be kosher and therefore may not be eaten. After explaining the dilemma of Aḥai the Distinguished, the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: Since it is prohibited by Torah law to shear a firstborn, as it states: “And you shall not shear the firstborn of your flock” (Deuteronomy 15:19), one who is slaughtering a firstborn, and must clear hair or wool from the area of the neck in order to facilitate proper slaughter, clears space by uprooting the hair with a cleaver [bekofitz] from here and from there, on either side of the neck, although he thereby plucks out the hair. He may clear space in this manner provided that he does not move the plucked hair from its place; it must remain intermingled with the rest of the hair so it will appear that he did not shear the animal. And likewise, one plucks the hair to enable one of the Sages to examine the place of a blemish and thereby determine whether it is permitted to slaughter the firstborn outside the Temple.

GEMARA: Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam. The Sages raised a dilemma before Rav Huna: What is the halakha in the parallel case of one who wishes to slaughter a non-sacred animal on a Festival? The resolution depends on the reason for the ruling of Rabbi Yosei ben HaMeshullam: Does he permit clearing hair with a cleaver because he holds that plucking is not the same as shearing, and as opposed to plucking the hair of a firstborn, it is prohibited to pluck hair on the Festival, as this is considered uprooting an item from its place of growth?

Or perhaps in general Rabbi Yosei ben HaMeshullam holds that plucking is considered a form of shearing. And this is the reason that it is permitted to clear space with a cleaver in the case of the firstborn, as it is an unintentional act, i.e., an action performed for a permitted purpose from which a prohibited labor may inadvertently ensue, since he does not intend to pluck out the hair; and on a Festival an unintentional act is permitted.

Rav Huna said to them: Go and ask Rav’s disciple, Rav Ḥananel, and if Rav in fact said the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam, I will explain to you the resolution of your dilemma. They went and asked Rav Ḥananel, and he said to them that this is what Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei ben HaMeshullam. They came before Rav Huna, and he said to them: In the parallel case of one who wishes to slaughter a non-sacred animal on a Festival, it is permitted to pluck the hair in order to facilitate proper slaughter. It was also stated that Rav Ḥananya bar Shelamya says in the name of Rav: In the parallel case of one who wishes to slaughter a non-sacred animal on a Festival,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אילימא לבכורה. אי הלכה כרבן שמעון דאמר הדבר בחזקתו ופטורה. ואי כרבנן תנא קמא וחייבת:

אמרי כי קא מיבעיא ליה. לר' אחי יולדת קא מיבעיא ליה כלומר אם מחזקינן לה להא דחזיר כרוך אחריה ביולדת כבר אי לא ולבכורה וה"ה לאכילה בעי אליבא דרבנן כלומר מה דאמור רבנן דמרחמת אע"ג דלא ילדה מעולם הני מילי אם היה מינה זה שיונק אבל האי כיון דחזיר הוא הוה אמינא אפי' רבנן מודו דודאי לא מרחמא אלא א"כ ילדתו ולאכילה גרידא קא בעי לרבן שמעון דמה שהוא אמר יולדת מרחמת ולד שאינו שלה היינו מינה טלה אבל חזיר ודאי לא מרחמא עליה אלא א"כ ילדתו:

או דלמא דלא דמינה. נמי מרחמא אע"ג דלא ילדתו הואיל וכבר ילדה. ולבכורה לא צריך למיבעיא לרבן שמעון דהוא אמר דאין מרחמא אלא א"כ ילדה כבר:

עושה מקום לקופיץ. ששוחט בו תולש וחותך מן הצמר מיכן ומיכן כדי לעשות מקום לשחיטה:

ובלבד שלא יזיזנו. לצמר ממקומו מן האחד ובהכי לא חשיב גוזז:

דבר שאין מתכוין. לגזיזה:

גמרא לרבנן דאמרי מרחמה כו' דלא מינה נמי מרחמה לאכילה ואפילו כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה תבעי ליה כו' פליגי הס"ד ואח"כ מ"ה קא מבעיא כו' דפטורה דאפילו כו' מבעיא ליה ואפילו לר"ש וכ"ש לרבנן הד"א והס"ד ובד"ה או דלמא דלאו כו' ובד"ה ובלבד כו' שלא יאמרו גזיזה עביד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה השוחט כו' דלא תגוז בבכור כתיב הס"ד ואח"כ מ"ה והיינו טעמא כו' מתכוין מהו ביום טוב אם מותר או אסור וקשיא דבלאו י"ט כו' הד"א דאפילו תולש לאו כו' או בפסיק כו' קאמר ולענין כו' הד"א דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא כו' כל מה שחסר כאן עד דאיכא איסורא כו' עיין עליו באשר"י:

בא"ד דה"ל עוקר דבר כו' אבל ר' יוסי כו' ועוד כדפרישית לעיל דלא קרי כו' דהא בשוטף נחלקו ר"י כו' דמייתי ראיה מפרה דסבר ר"י כו' ואיסור דרבנן ש"מ שרוצה כו' לא דמי כלל להני דתולש כו' אבל בפרה איירי בגזיזה כו' דמדאורייתא אין איסור כו' ועבודה לדבריו דכל דתקון כו' וגבי קירוד נהנית הבהמה כו' מידי דהוה אדם הקזה כו' ומתיישבת כל הסוגיא ואם נפרש דאם תולש כו' שחיטתו בי"ט עכ"ל כצ"ל:

תד"ה השוחט. לפי שהקדשים נשחטין בעזרה כו'. ותימה דבכור תמים נמי נשחט בעזרה ואי מיירי בבע"מ. א"כ קדשים נמי במומן נפדים ונשחטים חוץ לעזרה. ונלע"ד להגיה לפי שהקדשים נשחטין באיטלז משא"כ בכור כדאיתא לקמן רפ"ה. ובאיטלז שהוא מקום מיוחד לשחיטה מצוי שם ג"כ סכינים:

בסה"ד וצריך עשיית מקום טפי מקדשים. כצ"ל:

תוי"ט ד"ה ותולש השער. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מיקרי כו' הן עזים ג"כ בכלל צאן וגיזתם נקראו שער. ולקמן פ"ה מ"ג קרי לצמר איל ג"כ שער דאיתא שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. ואין לומר בזקן שאני. דא"כ לא יהיה בו איסור כלאים. ויפסול לבגדי כהונה. וכן הנודר מן הצמר יהיה מותר בו וזה לא שמעינן. ולענין דקדוקו נ"ל דלפי מאי דמסקינן דטעמיה דריב"מ הוא משום דתולש לאו היינו גוזז. והוא כרבי יוסי בחולין (קלז) ואמרינן שם דבנוצה של עזים מודה משום דאורחיה הוא (וכמו דאמרינן לקמן שאני כנף דהיינו אורחי'). לכן קאמר הכא ותולש השער לאפוקי הנוצה. עי' תוספות שבת (כז) ד"ה ונוצה: ואגב אומר דלהכי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מת"ע ה"ו כרבי יוסי (וע"ש בכ"מ שנדחק בטעמו וכן הר"ן שהביאו שם) משום דקאי ריב"מ דפסקינן כוותי' בשיטתי'. וכן במנחות (ר"ד סח) אמרינן דקיטוף שרי קודם העומר וע"ש בפרש"י והיינו כרבי יוסי. ודע דמה שהקשה השעה"מ בפ"ג מהלכות יו"ט בסתירת פסקי הרמב"ם מהלכות בכורים אישתמיטתיה שכבר קדמו הר"ן בזה הביאו הכ"מ שם:

תד"ה והיינו. ולענין בכור ל"מ למיבעי מידי בפשטא דמתני'. כצ"ל בבי"ת:

בא"ד את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא הוי הלכה כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר או הלכה כר"י ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא כו':

בא"ד אסר ר"י קידור אע"ג דדבר שא"מ הוי במקלקל כו'. כצ"ל:

גמ' עושה מקום בקופיץ. נ"ב בגמ' תני לקופיץ נראה ודאי דלא קבעי לשבושי גרסא אלא משנה לא זזה מקומה (וכמ"ש בכ"מ בס"ד) וה"פ והך עושה מקום בקופיץ ממש מפנה את השער אם אפשר בכך והיינו לא בדרך חיתוך אלא באחורי הקופיץ או בראשו במקום העב שלו א"ד אפי' בצד חודו וכלאחר יד שלא במתכוין לחתוך גם יזהר שלא יחתוך השיער בפסיק רישי' כך יעשה אם דיו בכך ולא יתלוש לכתחלה ואם אין השיער מתפנה יפה עם דחקתו גם בקופיץ אז יתלוש ג"כ ותולש ואף תולש קאמר אם צריך לכך ולא סגי לה בלא תלישה להדיא כולי שריא:

תוס' ד"ה והיינו טעמא וכו' ואע"ג אין איסור קדשי ב"ה כצ"ל:

בא"ד כלומר דאם כך עשה לא יזיזו ממקומו כצ"ל:

תוס' ד"ה והיינו וכו' וי"ל דדלמא מטעם דפסק רב כוותיה. תמיהני מאד דמ"מ מאי פרכי' וכיון דאמר רב בכולי' פירקין וכו' הלכה כריבה"מ למ"ל הא אי לאו אמר הכי ה"א דלא נכלל בכללא דהלכה בכוליה פירקין לבר מפלוגתא הייתי אומר דתולש היינו גוזז ורשב"ג דמתיר היינו מטעם דהוי דבר שא"מ דהא באמת מה"ט לחודיה ג"כ מותר ובזה הא איכא פלוגתא דתנאי במתני' שבת נד ע"א ובלבד שלא יכרוך ובביצה כג ע"ב עגלה של קטן דסברי דשא"מ אסור ולזה אשמועינן רב דהלכה כריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז ולאידך תירוצם ניחא כיון דהפלוגתא אינו על דין זה ממש הוא בכלל הלכה בכוליה פירקין ואף דרב פסק בעלמא דדשא"מ אסור היינו יודעים דמ"מ ההלכה כן משום דתולש לאו היינו גוזז אבל לתירוצם קמא צע"ג:

אחאי בריבי. אדם גדול וחשוב בדורו: תיבעי ליה טלה. דהא בטלה פליגי: קמיבעיא ליה לבכורה אליבא דרבנן. ואליבא דר''ש פשיטא דפטורה דאפי' דמינה לא הוה מרחמא אא''כ ילדה וכ''ש דלאו מינה ולענין אכילה מבעיא ליה ואפי' לרבן שמעון וכ''ש לרבנן: דלאו מינה לא. מרחמא והא ודאי דידה היא ופטורה מן הבכורה: או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא. והבא אחריו בכור מספק: אם תימצי לומר כו'. אי ס''ל יולדת אינה מרחמא הא ודאי מותר דבנה הוא אלא א''כ תימצי לומר יולדת מרחמ' והאי דפטר ליה מבכורה משום דאי האי [לאו] דידה אחרינא הוה ליה אבל האי דסריך בתרה לא פשיטא לן דדידה הוא ה''מ דמינה אבל דלאו מינה לא והאי חזיר ודאי בנה הוא ומותר באכילה: מתני' עושה מקום בקופיץ. מפנה את השער מכאן ומכאן למקום שחיטת הסכין: ותולש את השער. לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור: ובלבד שלא יזיזנו. שלא יאמרו גזיזה עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן: לראות מום. להראותו לחכם: גמ' כנגדו בי''ט. בבהמת חולין משום שחיטה בעי למיעבד או לא: לאו היינו גוזז. ובכור גיזה הוא דאסור דכתיב (דברים טו) ולא תגוז: שאין מתכוין. לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך אם נתלש נתלש: שיילוה לרב חננאל. תלמידיה דרב אי אמר לכו משמיה דרב הלכה כרבי יוסי: פשיטנא לכו. אנא טעמא:

השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ בגמ' אמרי' תני לקופיץ כלומר לצורך קופיץ משמע דדרך לשחוט בקופיץ מדלא קתני בסכין ותימה בפסחים פרק אלו דברים (דף ע.) לא משמע כן גבי סכין שנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד והקופיץ שונה ומטביל משום דסכין חזי לפסח לשחוט והטבילוהו מי''ג אבל קופיץ לא חזי לפסח דיש בו משום שבירת עצם ונראה לפרש דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול ולא כמו שפירש הקונט' דעשיית מקום זה משום חלדה דאם כן סכין הוה ליה למינקט הכא דאיכא למיחש טפי לחלדה ועוד דבעיא היא בפ''ב דחולין (דף ל:) תחת צמר מסובך מהו ולא איפשיטא אלא דרך לעשות מקום לקופיץ כדי שיהא נוח יותר לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא [סתם] קדשים לפי שהקדשים נשחטין בעזרה יש שם סכינין מזומנים ואין צריכים עשיית מקום ועוד י''ל דנקט בכור לפי שנוהג בזמן הזה וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהא אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (לקמן לה.) מעשה. בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצריך עשיית מקום טפי מטלאים ועוד משום דלאו דולא תגוז בבכור כתיב: והיינו טעמא דשרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין. ותולש דמתני' לאו בתולש ומתכוין קאמר אלא עושה מקום אם נתלש נתלש אבל אי טעמא משום דתולש לאו היינו גוזז יכול להיות דתולש במתכוין כך נראה לפרש הסוגיא ויש לתמוה מה שייך לשאול זה על יו''ט אי במתכוין פשיטא להו דאסור ואי בשאין מתכוין פשיטא להו דשרי ומיהו הא גופה קמיבעיא להו שאין מתכוין מהו ביו''ט אם מותר או אסור וקשיא דבלאו יום טוב היו יכולין לשאול הא דקתני מתני' ותולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או שמא בשאין מתכוין קאמר וגם שלא יהא כפסיק רישיה משום דתולש היינו גוזז ונראה לפרש דאפילו (תימצי לומר) תולש לאו היינו גוזז מ''מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז ולעולם ותולש דקתני מתניתין כשאין מתכוין ואינו פסיק רישיה קאמר ולענין בכור לא מצי למיבעי מידי כפשטה דמתני' אם לא לענין מלקות וקמיבעיא להו כנגדו ביום טוב מהו דדלמא דוקא בכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דבר שאין מתכוין אבל ביו''ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דלמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דאין מתכוין שרי נמי ביום טוב וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו ביום טוב מותר ופריך מהא דאמר רב הלכה כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז וביום טוב היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם תימצי לומר דאי תולש לאו היינו גוזז א''כ ותולש דקתני במתני' הוי במתכוין היכי שרי כנגדו ביום טוב מתכוין משום דלאחר יד ולאידך לישנא דאמרינן רב סבר כר' יוסי בן המשולם ור' יוסי בן המשולם לא סבר כרב היינו דרב שרי בבכור באין מתכוין משום דתולש לאו היינו גוזז אבל ר' יוסי בן המשולם מתיר אפילו היינו אומרים דתולש היינו גוזז דשרי אין מתכוין בכל מקום כדאשכחן גבי פרה והא (דלא) דקאמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם לעיל משמע דלא הוי פלוגתא וכמה תנאי אשכחן דסברי דבר שאין מתכוין אסור לקמן במכילתין גבי בכור שאחזו דם (דף לג:) ובמתניתין דכלאים (פ''ט משנה ו''ז) ובביצה (דף כג:) בברייתא דגרירה ויש לומר דדלמא מטעם דפסיק רב כוותיה משום דתולש לאו היינו גוזז לא אשכחן דפליגי ועוד כדפרישית לעיל דלא קרי פלוגתא אלא א''כ נחלקו על אותו דבר עצמו וכן צריך לומר דהא בשותף נחלקו ר' יוסי ורבנן בחולין לענין ראשית הגז (דף קלז.) דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך והוא הדין תולש דהיינו גוזז אם לא נחלק בין תולש לשותף וא''ת לקמן דמייתי ראיה מפרה דסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאינו מתכוין מותר ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ופריך והא אמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה ומשני מדרבנן ופריך והא איכא איסורא דרבנן ש''מ שרוצה לדקדק דכי היכי דשרי דאין מתכוין בדרבנן שרי נמי בדאורייתא וי''ל דההיא דמדרבנן לא דמו כלל להני דתולש לאו היינו גוזז ולעוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין איסורין הללו דאורייתא בשום מקום אבל בפרה איירי בגיזה גמורה דאע''ג דמדאורייתא אין איסור קדשי ב''ה בגיזה ועבודה לדבריו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולגמרי עשו קדשי בדק הבית כקדשי מזבח וראיה לדברי מפ''ק דכתובות (דף ה:) דאיבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת לדם הוא צריך ושרי פי' דמיפקד פקיד או לפתח הוא צריך ואסור אם תמצי לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הוי הלכה כר' יהודה דמקלקל הוא אצל פתח אלמא שרי ר' יהודה דבר שאין מתכוין במקלקל דאע''ג דאיכא איסורא דרבנן במקלקל לחודיה והא דאסר ר' יהודה באין מתכוין בגרירה ואע''ג דמקלקל הוא כדמוכח בסוף פ''ק דחגיגה (דף י.) גבי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה ובפרק י''ט (ביצה כג.) אסר ר' יהודה קידור משום דדבר שאין מתכוין הוי כמקלקל בהוצאת דם יש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה א''נ גבי גרירה איכא לפרש שמא מתקן שמשוה גומות מצד אחר וגבי קידור נהנית הבהמה בהוצאת הדם מידי דהוה אדם הקזה וה''ה גבי וכן תולש את השער לראות את מקום המום [דבעי] לכתחלה או דיעבד ומסיק דלכתחלה קאמר ומשמע מדתני וכן דרישא נמי לכתחלה קאמר כמו בסיפא לאו לכתחלה שיתלוש במתכוין קאמר אלא באותן שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחלה לראות מקום המום או דיעבד כלומר דא''נ עשה לא יזיזנו ממקומו כן נראה כמו שפירשתי ומתיישבת כל הסוגיא ואם נפרש דאם תולש לאו היינו גוזז שרי אפילו לתלוש במתכוין צ''ל דלקמן דשרי כנגדו בי''ט משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אפי' במתכוין לתלוש (שם) נמי שרי שהתירו חכמים שלא תתקלקל שחיטתו ביום טוב: אי אמר הלכה כר' יוסי בן המשולם איפשוט לכו. וא''ת מה היה מקפיד בכך הא בכל ענין כנגדו בי''ט מותר או משום דבר שאין מתכוין או משום עוקר דבר מגידולו כלאחר יד כדלקמן וי''ל דאם לא היה הלכה כמותו אלא הוה אסרינן בבכור ואע''ג דתולש לאו היינו גוזז שהחמירו חכמים ולא התירו משום צורך תיקון שחיטת בכור כמו כן לא יתירו בעוקר דבר מגידולו כלאחר יד משום צורך תיקון שחיטת יום טוב: