בכורות כו ע"ב

דעיקר לאו לכפרה אתי [שעיקרה לא לכפרה היא באה] — משהי לה [משהה אותה], או דלמא [שמא]: כיון שעל כל פנים, עולה נמי מכפרא [גם כן מכפרת] על ביטול מצות עשה — לא משהי לה [אין משהה אותה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שתלש אחר שנולד בו מום, ושחטו — אסור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שתולש בכוונה הריהו אסור גם לאחר שחיטה, הא [אבל] אם נתלש מעצמו — שרי [מותר]. שאין חוששים שמא יבוא להשהות את הבכור, כדי לשמור את הצמר שייתלש ממנו. וכל שכן עולה, שיש בה כפרה, שצמרה מותר, דלא משהי לה [שאין לחשוש שמשהה אותה]!

ודוחים: הוא הדין אפילו נתלש נמי [גם כן] אסור, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] בלשון "תולש" — הרי זה כדי להודיעך כחו של עקביא, עד כמה הוא מתיר, שבדינו של בעל מום, השנוי מיד אחר כך — אפילו בתולש במתכוון נמי שרי [גם כן הוא מתיר].

ומקשים: והאנן [והרי אנו] "נשר" תנן [שנינו] במשנתנו, במחלוקת עקביא וחכמים לגבי בעל מום, ולא בתולש! ומשיבים: תנא [שנה] במשנתנו "נשר", כדי להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], שהם אוסרים את הצמר אפילו במקרה זה, ואילו בברייתא תנא [שנה] "תולש", כדי להודיעך כחו של עקביא, כמה הוא מתיר.

א שנינו במשנה: צמר המדולדל בבכור (שנתלש אבל לא נשר ממנו), את שהוא נראה עם הגיזה — מותר לאחר שחיטתו, יחד עם שאר הגיזה. ואת שאינו נראה עם הגיזה — אסור, כדין צמר שנשר מחיים (לדעת חכמים במשנה). ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] "אינו נראה עם הגיזה"? אמר ר' אלעזר אמר ריש לקיש: כל שעיקרו של הצמר התלוש, חלקו התחתון, הפוך כלפי ראשו, כלפי מעלה. רב נתן בר אושעיא אמר: כל שאינו מתמעך עם הגיזה, שבולט מחוץ לשאר הצמר כשמועכים את הגיזה.

ושואלים: וריש לקיש, שהוצרך לפרש שנתהפך השיער, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב נתן בר אושעיא? והרי זו היא משמעותו הפשוטה של "אינו נראה מן הגיזה"! אמר ר' אילעא, קסבר [סבור] ריש לקיש: בוודאי לא אסרו חכמים צמר זה, לפי שאי אפשר לגיזה בלא שיהיו בה נימין (שערות) המדולדלות, ואם חוששים לכך — לא ניתן להשתמש לעולם בגיזת הבכור שמת. ולכן בעל כרחנו יש לומר שמדובר במקרה אחר, והוא שנתהפך השיער.

א משנה עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה טהורה, לגדלו, קודם שימסרנו לכהן? בבהמה דקה (כבשים ועזים) — שלשים יום, ובגסה (בקר) — חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה: "תנהו לי" — הרי זה לא יתננו לו. ואם בכור זה בעל מום הוא, ואמר לו הכהן: "תנהו לי שאוכלנו" — מותר ליתן לו. ובשעת המקדש, אם היה תמים, ואמר לו: "תן לי ואקרבנו" — מותר.

הבכור נאכל שנה בשנה, כלומר, בתוך שנתו הראשונה, בין שהוא תם בין שהוא בעל מום, שנאמר: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ). נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנים עשר חדש — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.

ב גמרא שנינו במשנה כי ישראל חייב לגדל את הבכור, קודם שיתננו לכהן, בבהמה הדקה שלושים יום, ובגסה חמישים יום. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: דאמר קרא [שאמר הכתוב] "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח — כט). וכך דורשים את הכתוב: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, כדין בכור האדם, שצריך לתת לכהן חמשה סלעים בפדיונו לאחר שלושים יום (במדבר יח, טז) — כן דין בכור מן הצאן, שניתן לכהן לאחר שלושים יום.

"מלאתך ודמעך לא תאחר" — "כן תעשה לשרך", כלומר, כדין הביכורים מן התבואה ("מלאתך"), שמביאים ביכורים בחג השבועות, חמישים יום לאחר שהחלה התבואה להבשיל — כן דין בכור השור, שניתן לכהן לאחר חמשים יום.

ומקשים: אם מכאן למדים, איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר: דין בכור השור כדין בכור האדם, ודין בכור הצאן כדין ביכורי התבואה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמקישים דמקדם למקדם [את המוקדם בפסוק השני למוקדם בפסוק הראשון], דמאחר לדמאחר [ואת שמאוחר בפסוק השני למאוחר שבפסוק הראשון]. ודוחים: אדרבה, מקישים דסמיך ליה לדסמיך ליה [את שסמוך לו למה שסמוך לו], כלומר, את בכור השור לבכור אדם!

אלא אמר רבא:

גם בכור צאן וגם בכור שור הוקשו בפסוק זה לבכור אדם, שצריך ליתנם לכהן לאחר שלשים יום, ואולם אמר קרא [הכתוב] "כן תעשה לשורך", הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, יתר על עשייה שבבכור אדם.

ומקשים: לפי זה, ואימא [ואמור]: שיתין [שישים יום], פי שניים מבכור אדם, ולא רק חמישים! ומשיבים: הואיל ולא נתפרש הדבר בכתוב, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים שיקבעו בדבר, והם קבעו חמישים יום.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, שיינתן לכהן לאחר שלושים יום. יכול אף לשורך שלושים יום? תלמוד לומר: "תעשה" — הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, והואיל ולא נאמר בכתוב בכמה זמן מדובר, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים להגדיר את הדבר.

מכאן אמרו חכמים: עד כמה ישראל חייבין להטפל (לטפל) בבכור: בבהמה דקה — שלשים יום, בגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים, מפני שטפולה מרובה, שצריך לטרוח הרבה בגידולה ובהאכלתה קודם שתהא ראויה לינתן לכהן. ומעירים, תנא [שנה החכם] בהסבר דבר זה: מפני ששיניה דקות, ועדיין אינה מסוגלת לאכול הכל.

ג שנינו במשנה: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן "תנהו לי" — הרי זה לא יתן לו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע לבעלים בבית הגרנות, כלומר, בעבודת התבואה בגורן, שאסור ליתן לו את התרומה בשכר עבודתו. שהרי כהן זה, נראה כמציע לבעלים לחסוך את הטרחה וההוצאות הכרוכים בטיפול בבכור, ובתמורה הוא מקבל את הבכור.

בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים, כלומר, בעבודת הצאן, ובבית הגרנות, באיסוף ועימור התבואה, ובבית המטבחים, בעבודת השחיטה — אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן — חיללו את הקודש. ועליהן, על כהנים ולויים העושים כן, הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב, ח), ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב).

ושואלים: מאי [מה הטעם] של התוספת "ואומר"? מה הוסיף בכך? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר]: מן הכתוב "שחתם ברית הלוי" יש להבין שחיללו את התרומה והמעשר, אבל בעונש מיתה לא ייענשו בעוון זה — לכן תא שמע [בוא ושמע] דבר זה מן הכתוב: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".

וממשיכה הברייתא: ובקשו חכמים לקונסן את הנותנים תרומה ומעשר לכהנים, ללויים ולעניים שעושים כן, ולהיות חוזרים ומפרישין עליהן תרומה משלם (שלימה), כדי שלא ירויחו כלל בדבר. ומפני מה לא קנסום? דלמא [שמא] יטעו לומר שתבואה זו הריהי טבל גמור, ומתוך כך אתי לאפרושי [יבואו להפריש] תרומות ומעשרות מן הפטור על החיוב, כלומר, מתבואה זו שכבר נפטרה מדין תורה מתרומות ומעשרות, על תבואה אחרת, החייבת מן התורה בתרומות ומעשרות, ואין זה מועיל לפוטרה.

ומוסיפה הברייתא: ובכולן, אף שאסור ליתן תרומה ומעשר לכהנים בשכר עבודתם, מכל מקום יש בהן

being brought for atonement is not its primary function, there is a concern that one might keep it? Or perhaps, since a burnt offering also effects atonement for neglecting to perform a positive mitzva, one does not keep the animal longer than necessary.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: With regard to one who plucks the wool from an unblemished firstborn, even though it later developed a blemish and the owner then slaughtered it, use of the wool is prohibited. The Gemara infers: The reason use of the wool is prohibited is because he plucks it. But if it was torn out not by human intervention it is permitted. And this is correct all the more so with regard to a burnt offering, where one does not keep the animal any longer than necessary.

The Gemara rejects this proof: Actually, the same is true even if the wool of an unblemished firstborn animal was torn out by some other means; it is also prohibited. And the reason that the baraita teaches the halakha using the term: One who plucks, is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Akavya ben Mahalalel, as he maintains that in the case of a blemished animal, discussed in the latter clause of the baraita, even if one plucks the wool it is permitted. Since the latter clause discusses a case where one plucked the wool himself, it is inferred that the former clause discusses the same situation.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that the hair was shed rather than plucked? The Gemara explains that the mishna taught a case where the hair of the blemished animal was shed in order to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who deem the wool prohibited even in such a case. Conversely, the baraita taught a case where one plucks the hair in order to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Akavya.

§ The mishna teaches that it is permitted to derive benefit from wool that is dangling from a firstborn but was not completely shed if it appears to be part of the fleece when the animal is shorn after death, but otherwise it is prohibited. The Gemara inquires: What is considered: That which does not appear to be part of the fleece? Rabbi Elazar says that Reish Lakish says: This includes any strand of wool whose root is overturned and is facing toward the top, i.e., outward. Rav Natan bar Oshaya says: This includes any strand of wool that is not compressed together with the rest of the fleece, i.e., it sticks out when the fleece is pressed down.

And what is the reason Reish Lakish did not state his explanation in accordance with the opinion of Rav Natan bar Oshaya, whose explanation is the more straightforward meaning of the phrase: That which does not appear to be part of the fleece? Rabbi Ile’a says: Reish Lakish holds that the Sages did not deem strands of wool that are not compressed together with the rest of the fleece prohibited, because it is impossible for there to be fleece without dangling hairs. If Rav Natan bar Oshaya’s explanation were accepted, it would never be permitted to use such fleece of a dead firstborn animal. Consequently, Reish Lakish explains the statement of the mishna in a more lenient manner.

MISHNA: Until when must an Israelite tend to and raise a firstborn animal before giving it to the priest? With regard to a small animal, e.g., a sheep or goat, it is thirty days, and with regard to a large animal, e.g., cattle, it is fifty days. Rabbi Yosei says: With regard to a small animal, it is three months. If the priest said to the owner within that period: Give it to me, that owner may not give it to him. And if it is a blemished firstborn and the priest said to him: Give it to me so I may eat it, it is permitted for the owner to give it to him. And at the time that the Temple is standing, if it is unblemished and the priest said to him: Give it to me and I will sacrifice it, it is permitted for the owner to give it to him.

The firstborn animal is eaten year by year, i.e., within its first year, whether it is blemished or whether it is unblemished, as it is stated: “You shall eat it before the Lord your God year by year” (Deuteronomy 15:20). If a blemish developed within its first year, it is permitted for the owner to maintain the animal for the entire twelve months. If a blemish developed after twelve months have passed, it is permitted for the owner to maintain the animal for only thirty days.

GEMARA: The mishna teaches that an Israelite must raise a firstborn animal for thirty or fifty days, depending on the type of animal, before giving it to a priest. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Kahana said: They are derived from a verse, as the verse states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses; you shall give to Me your firstborn sons. So you shall do with your oxen, and with your sheep; seven days it shall be with its mother, on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29). The second part of verse 28 is juxtaposed to the second animal mentioned in verse 29. This juxtaposition teaches that just as a firstborn son is redeemed when he is thirty days old (Numbers 18:16), so too a sheep is given to the priest only when it is thirty days old.

The verses also state: “You shall not delay the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses…So you shall do with your oxen” (Exodus 22:28–29). Just as the first fruits are brought on the festival of Shavuot, fifty days after Passover, so too the firstborn oxen are given to a priest when they are fifty days old. Here, the first part of verse 28 is juxtaposed with the first animal mentioned in verse 29.

The Gemara challenges: If these verses are the source, one can reverse the cases and derive that a firstborn ox must be given to the priest after thirty days, and a firstborn sheep after fifty days. The Gemara explains: It stands to reason that the time period that is alluded to earlier in the first verse corresponds to the animal that is mentioned earlier in the second verse, while the time period that is alluded to later in the first verse corresponds to the animal that is mentioned later in the second verse. The Gemara rejects this: On the contrary, it stands to reason that the time period that is alluded to closer to the mention of an animal should correspond to the animal, i.e., oxen, that is closest to it.

Rather, Rava says that the halakha of both a firstborn sheep and a firstborn ox are juxtaposed with the halakha of a firstborn child, which teaches that both require at least thirty days. But since the verse states: “So you shall do with your oxen” (Exodus 22:29), the verse adds an extra act of doing for you in the case of your oxen. In other words, the verse requires that the owner take care of an ox for additional time before giving it to the priest.

The Gemara challenges: But if so, one can say that the owner must care for the ox an additional thirty days, making a total of sixty days. From where is the total of fifty days derived? The Gemara answers: The interpretation of the verse with regard to the exact amount of time was given only to the Sages, and they determined that the owner must take care of his ox for fifty days.

This is also taught in a baraita: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses; you shall give to Me your firstborn sons. So you shall do with your oxen, and with your sheep; seven days it shall be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29). One might have thought that this time period, i.e., thirty days, applies also to your oxen. Therefore, the verse states: “You shall do.” The verse adds an extra act of doing for you in the case of your oxen, and the interpretation of the verse was given only to the Sages.

From here the Sages stated: Until when must an Israelite tend to and raise a firstborn animal before handing it to the priest? With regard to a small animal, e.g., a sheep or goat, it is thirty days, and with regard to a large animal, e.g., cattle, it is fifty days. Rabbi Yosei says: With regard to a small animal, it is three months, because its tending is extensive, i.e., a great deal of work and effort are required in order to raise it before it can be given to a priest. A tanna taught that so much effort is required to raise a sheep because its teeth are small and it cannot eat most foods.

§ The mishna teaches: If the priest said to the owner within that period: Give it to me, that owner may not give it to him. The Gemara asks: What is the reason? Rav Sheshet says: Because such a priest appears like a priest who assists at the threshing floor so that he can be given teruma. Since this arrangement benefits the owner of the firstborn, as he is spared the effort of taking care of the animal throughout this period, it is as though this priest has paid for the right to receive the firstborn, which is prohibited.

The Sages taught in a baraita: With regard to the priests, the Levites, and the poor people who assist in the home of the shepherd, or at the threshing floor, or in the slaughterhouse, one may not give them teruma or tithe as their wages. And if one did so, he desecrated the sanctity of the item. And with regard to them the verse states: “But you are turned aside out of the way; you have caused many to stumble in the law; you have corrupted the covenant of Levi, says the Lord of hosts” (Malachi 2:8). And another verse states: “And you shall bear no sin by it, seeing that you have set apart the best from it; and you shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, that you shall not die” (Numbers 18:32).

The Gemara asks: What is the reason that the Gemara cites the second verse introduced with the phrase: And another verse states? The Gemara answers: And if you would say that the first verse indicates merely that teruma and tithe become desecrated, but one who does this is not punished by death, come and hear the second verse cited by the Gemara: “And you shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, that you shall not die” (Numbers 18:32).

The baraita continues: And the Sages wished to penalize those who gave teruma or tithe to the priests, Levites, or poor people who helped them, and to require them to separate in their place complete teruma, so that the owners of the produce would not benefit from their improper actions. And for what reason did the Sages not penalize them? Perhaps they would mistakenly think that the produce has not yet been tithed at all, and they would come to separate teruma and tithes from it when it is actually exempt produce, as by Torah law it has already had its tithes removed. They might then separate teruma and tithes from it on behalf of produce to which the obligation of separating tithes still applies, i.e., regular untithed produce.

The baraita adds: And in all of these cases, although it is prohibited to give the teruma and tithe to a priest or Levite as his wages, nevertheless there is